את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-בקיבוץ
התחלתי חיים חדשים בקיבוץ, כאידיאליסט המחדש חיי חברה המושתתים על צדק ועל שוויון, ״הורני ה׳ דרכך ונחני באורח מישור״. האין זה אידיאל אנושי לשלום ולאחווה בין האנשים? חיים בלי כסף, בלי שוחד, בלי פשע! זה ממש חזון נביאי ישראל בהתגשמותו! זוהי חברה רגועה, בלי שנאה, בלי מעמדות, ממש גן עדן הקיים רק בישראל. אין דוגמתו בעולם. המצחיק הוא, שבזמן שלא היה לי היכן להיות, בזמן שלא הייתה לי עבודה, לא חשבתי ללכת לקיבוץ, ועכשיו כשיש לי קשרים, עבודה ומציעים לי שליחות, דווקא עכשיו אני עוזב הכל והולך לקיבוץ בחיפוש אחר הפתרון האידיאלי לחיי חברה שוויונית וצודקת. כנראה שזה בהשפעת הקורסים שלמדתי בסמינרים השונים שבהם דובר כל כך, על התיאוריות השונות של המרקסיזם והסוציאליזם הכללי והציוני. בתחילה עבדתי בהוראה, אבל אחרי זמן מה היה לי קשה לחנך ילדים שהתנהגו בגסות רוח ובחוסר כבוד. ביקשתי למצוא לי עבודה אחרת וכך מצאתי את עצמי עובד במפעל מארבע בבוקר עד אחת עשרה. הרגשה נעימה היא לעבוד וליצור משהו במו ידיך. אחרי העבודה הייתי הולך לטבול בכנרת. כל היופי של חיי הקיבוץ הוא שאין כסף. אז איך נוסעים? עומדים לצד הכביש ומישהו ללא ספק יאסוף אותך. הנוף בעמק הירדן היה מרהיב. אני מגיע לכנרת הניצבת בכל הדרה. נוף שמשמח את לבי. אני מחפש את החרמון והנה הוא שקוע בערפל כבד ורק החלק התחתון נראה כמו בצבע כחול, והפסגה עדיין מכוסה שלג. שלל צבעי טבע המהנה את הלב. ישבתי לחוף הכנרת, מקשיב לגליה הקלים המרשרשים. אני יושב תחת עץ בחורשה במקום, כמו חצי אי מול דגניה ונהנה. פתאום נזכרתי בפיוטו של ר׳ דוד חסין מהמאה ה-18 במרוקו, שאת פיוטיו הרבים שרנו בערבי הבקשות. שירו היפה על טבריה מתנגן בי במנגינתו הערבה. בשיר זה הוא מזכיר תנאים ואמוראים בשמם שחיו בטבריה ואת שבחם. ״אוחיל יום יום אשתאה עיני תמיד צופיה״… שהזכרתי לפני כן בהיסטוריה של טבריה. השיר משתרע על בתים רבים. אני שר, נהנה ונזכר בטבע של עיר מולדת ספרו. אבל, איזו השוואה?! כמו בין קודש לחול. אני פה מלא אושר ושם חיינו זרים בעול הגלות המרה. פה אנו בעלי הבית, זו ארצנו שלנו, כל פינה בה מזכירה את עברנו ואת חיי אבותינו. זו ארצנו! אני מסיים את השחייה וחוזר לקיבוץ רענן ומלא חיים. לפעמים מאחר הייתי לארוחת הצהריים ונשארתי בלי אוכל. זה מזכיר לי את מצור ירושלים שבו למדתי לחיות עם רעב. ניסיתי פעם להיכנס למטבח לקחת משהו לאכול. התורנית גערה בי וגירשה אותי משם. יום אחד אמרתי לה, ׳איך זה שיש שני אנשים שמכינים לעצמם ארוחה ואותי את מגרשת?׳ ענתה לי שאלה ותיקים. אכן תשובה מוזרה ובלתי מתקבלת על הדעת. ״מה זה משנה״, עניתי לה, ״ותיק או חדש? זו אותה קיבה, אדם שעובד ורעב, מגיע לו מזון בכל זמן״. אבל לא ! היגיון לא שולט בחברה הנכבדה הזו. על גל שפתי שרקתי מזמור מתהלים: ״חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי…, אף לילות יסרוני כלותי״.
אחרי כמה חודשים, שום תזוזה לטובה לא ניכרה במצבי החברתי. הכך רוצים לקלוט בקיבוץ? אוי ואבוי׳ ישבתי וכתבתי על הרגשתי בקיבוץ לידידי, סופר ״דבר״ ק׳ שבתאי. אדם נפלא, אנושי ובעל לב יהודי חם. הוא ניחם אותי ביחסו ובידידותו. חשבתי: לא אלמן ישראל. יש ביניהם אנשים טובים. כל הכללה פסולה. כתבתי לתומי, אבל ידידי זה חשב שראויה התרשמותי שתבוא לידיעת הנוגעים בדבר מעל דפי העיתון ״דבר״ דווקא, אם כי בלי לציין את שמי. במזכירות הקיבוץ הסיקו שמדובר בקיבוץ שלהם. אני לא יודע איך. לא שקטו ולא נחו עד שקיבלו את שם כותב המכתב שהופיע בתוך המאמר. מיד זימנו אותי לפגישה וגערו בי בשצף קצף, נסערים כאילו פשע גדול קרה פה. הייתי המום מהתנהגות זו, מחוסר סבלנות לשמוע דעה ביקורתית וחיובית מאוד. המסר היה, איך אני מעז להביע דעה על הקליטה בקיבוץ לאחר זמן קצר כאן. הם ייעצו לי לעזוב את הקיבוץ. לא חשבתי שהתנהגותם או עצתם ראויה לתשומת לב. המשכתי בחיי שם. עמדתי בלחץ ונשארתי. מה שהביאני לכתוב על מחדלי הקליטה בקיבוץ הייתה העובדה שכל אלה שהיו אתי, שזה מקרוב באו לחיות בקיבוץ, עזבו אחד אחרי השני מפני שלא מצאו סיפוק בחיים שם. ואיך ימצאו סיפוק אם היו מנודים ועזובים? היו אתנו גם שכירים שעבדו כל השבוע ובשבת הלכו לביתם עם שכרם בידם. גם עליי החלה להעיק הבדידות. זה הזכיר לי את הנוער שהכרתי בסמינריונים. אותה הזרות ואותה ההתרחקות. דבר אחד גרם לי הנאה עילאית והפליא אותי מאוד – קבלת השבת בחדר האוכל המשותף. בקבלת שבת כזאת לא התנסיתי מעולם. מפות על השולחן, אווירה חגיגית, פרחים, נרות. השירה ביחד עם שירי שבת הייתה מרגשת מאוד. ובכל זאת, עם אלה שישבו אתי ליד השולחן אי אפשר היה לפתח שיחה. לא היו דברנים בכלל. נשארו מרוחקים ולא קרבוני לחברתם. אנשים טובים אבל לא חברותיים. אני חושב שזה לא נובע מרוע לב אלא מחוסר תרבות יהודית וכללית. תרבות של אחריות הדדית לקרב את הזר ולהסביר לו פנים, לתת לו להרגיש כמו בן־בית, נוח ונעים. לא למדו פרקי אבות, שם אומר שמאי ״והוה מקבל כל האדם בספר פנים יפות״.
ערב שבת היה הזמן שגרם לי תענוג גדול ונהניתי ממנו מאוד. מאז אימצתי את שירו של ביאליק ״החמה מראש האילנות נסתלקה״, שהדהדה בחדר האוכל מפי כל המסובים. זהו שיר מרגש עם מנגינה נעימה. ראוי מאוד לאווירת השבת. אז כבר דובר על סכנת הפילוג של הקיבוצים. מה שהמנהיגים יחליטו, כולם ילכו בתלם כעדר ממושמע. ידידות וקשר אנושי בין בני אדם לא קובעים כלום, רק ההשתייכות הפוליטית היא הקובעת! כבר זמן מה שאני מרגיש חולשה ומתקשה בעבודה גופנית. לאחר שהייתי משוכנע שמשהו לא בסדר, הלכתי לרופא. רופא צעיר בדק אותי ואמר שאין לי מאום. חזרתי לעבודה, ואולם החולשה לא הרפתה. הייתי רפה-אונים, תשוש ויגע. הלכתי שוב לרופא והוא בשלו. דיברתי עם המזכיר על הבעיה שלי וגם הוא דיבר עם הרופא אך חזר אליי עם אותו פזמון — שאין לי מאום,.״אולי אתה סתם מתעצל לעבוד״, אמר. נדהמתי מהערה טיפשית ומעליבה זו ואמרתי לו: ״וכי מי מאלץ אותי להישאר כאן?״ אז הוא המליץ שאעזוב את הקיבוץ. לשמע הערה זו התפרצתי: ״אתם קוראים לעצמכם סוציאליסטים? איפה הרגש שלכם? אני חולה ואתה אומר לי שאני מתעצל? איזה חוסר רגישות! חוסר נימוס! מה הבעיה שלכם ? לזה אתה קורא חברה סוציאליסטית של צדק ושל שוויון? אני פה שישה חודשים ועוד אף אחד מכם לא דיבר אתי! לאף אחד פה לא אכפת אם אני סובל ובודד. רק עבודה! עבודה שקובעים לי, שאני רואה על הלוח בחדר אוכל! אף אחד לא מדבר אתי, לא שואל אותי אם אני מאושר, אם חסר לי משהו. כלום! אתם חברה אחראית? איפה האחריות שלכם כבני אדם? אתם עשיתם לי סקנדל כאילו פשעתי על זה שכתבתי איך לקלוט חדשים בקיבוץ, ועכשיו כשאני חולה אתם זורקים אותי לכלבים? לאן אלך? אחרי שעזבתי עבודה מסודרת והצעה לשליחות כדי לבוא לקיבוץ אתה אומר לי לעזוב, במקום לדאוג לי ולטפל בי? הרופא שלכם – או שהוא בוגד באומנותו כרופא או שהוא פושע כבן אדם שעושה ממני צחוק. אם אני לא יכול להרים כלום או מאמץ קטן ביותר מעייף אותי, זה אומר שמשהו לא בסדר בבריאותי! כל הדיוט מבין זאת חוץ מהרופא שלכם! עכשיו אתה מוסיף חטא על עוון ואומר לי שאני עצלן! אין לכם בושה? ודאי שאעזוב, מפני שאני מאוכזב מכם מאוד. עכשיו אני מבין מדוע החבר שלי עזב את הקיבוץ. אתם חסרי תרבות כמו כל האנשים שפגשתי עד כה, ואתם עוד אומרים על עולי מרוקו שהם חסרי תרבות. תתביישו לכם!״
בלית ברירה, עשיתי כמצוותו, עזבתי את הקיבוץ וחזרתי לירושלים. בעזרת המפלגה קיבלתי עבודה בסוכנות במחלקת השליחים. מקץ שבועיים של עבודה משרדית, מה שאפשר לי לנוח, חזרה החולשה. עליתי לבדיקה אצל ד״ר פוקס, רופא זקן שקיבל חולים בבניין הסוכנות. הוא רק הקשיב מעט קט לריאותיי במסכת ואמר לי: ״הריאות שלך לא בסדר. יש לך שחפת״. הוא שלח אותי לעשות שיקוף ואמר לי: ״אין ספק וזה לא מהיום, אתה סוחב את זה הרבה זמן. אין דבר כזה – הוא אמר לי – שהרופא הצעיר לא ידע״. זאת אומרת, גם בצבא וגם בקיבוץ ידעו טוב מאוד וזרקו אותי. ״אפילו רופא מתחיל היה יודע את זה״, אמר לי. מדוע ביזה אותי מזכיר הקיבוץ וקרא לי ״עצלן״? זהו עלבון שקשה לבלוע. אני בא מרצון לקיבוץ והוא מטיח בפניי דבר כזה! והרופא? איפה רגש האחריות שלו? כרופא, כבן אדם, כחבר קיבוץ! בגלל זה שחררו אותי מהצבא ובגלל אותה סיבה רצו שאעזוב את הקיבוץ? לא אכפת להם שאמות? איפה המצפון שלהם? זאת רשלנות פושעת, חוסר אחריות וחוסר תרבות! איזה מין יהודים הם אלה? עלינו נאמר ישראל רחמנים בני רחמנים? איזו אכזבה! מהדתיים, מהסוציאליסטים, מיהודים! זה מספיק כדי להכניס בן אדם לדיכאון ולייאוש. הרופא אמר לי שעכשיו אני צריך להפסיק את העבודה. נתן לי מכתב למחלקה הסוציאלית של העירייה, והם נתנו לי תלושים לקבל מרק פעם ביום במסעדה עלובה. לא אלאה אתכם בדברים. עולמי חרב עליי, אני, שמאמין בבני אדם ועושה רק טובות לכל אחד, אני צריך לסבול מכה כזו שהיא נגד מה שאני מאמין בו כיהודי וכבן אדם. עכשיו אני באמת חולה, הולך ונחלש מיום ליום ואין מושיע. הרופא טען שאין מקום פנוי בסנטוריום. אחרי שנוכחתי כי לאיש לא אכפת ממני ושאין תקווה לקבל טיפול רפואי, הלכתי למשרד הפנים וביקשתי ״היתר יציאה״ לצאת מן הארץ, כדי לחזור למשפחתי במרוקו. הגויים שם ידאגו לי וירפאו אותי. במשרד הפנים לא רצו לתת לי את ההיתר הזה, שבלעדיו אי אפשר לעזוב את הארץ. הם אמרו שאפשר לרפא את זה כאן. בסדר! אז רפאו! אין מקום פנוי, אתה צריך לחכות! ואיך אחכה ? אני הולך ודועך. יודעים אתם מה מעליב יותר? אני רואה אנשים אדישים לגמרי, שאין בם שמץ של רגש אנושי של צער או הבנה למצבי. זה לא נוגע בהם בכלל, נשארים אדישים כאלו פרצופים מאבן, בלא רגש, בלא חמלה, כלום! לא שמעתי מאף אחד מהאנשים האלה מילת עידוד או השתתפות בכאבי ודאגה לבריאותי.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון
עמוד 293
יישובי היהודים באפריקה הצפונית משלחי ידם ופרנסותיהם
א. יישובי היהודים באפריקה הצפונית משלחי ידם ופרנסותיהם
- 1. ״תושבים״ (ותיקים) וחדשים באפריקה הצפונית מתוך ״הסכמות״ הקהל בתוניס, המאה ה־18
בעיר אחת מערי מלכות ישמעאל,[כלומר בתוניס] שדרים בה ישראל שנות מספר על ת״ת שנה —[800 שנה. מכאן שהיתה מסורת לקיום יישוב יהודי בתוניס החל במאה העשירית לספה"נ.
] מנייהו מלכי רבנן [מהם תלמידי חכמים מובהקים.] נינהו ומנייהו אפרכי [נכבדים נושאי משרה] לעמוד לשרת בחצר בית המלכות, שכל דברי המלכות נחתכים על פיהם, ומוצאיו ומובאיו מן היום ההוא והלאה עד היום.
ואחרי מופלג[הרבה – ביטוי נוסף לתואר ״רבות״, כדי להדגיש, שמה שהתרחש אירע אחרי זמן ארוך מאוד] רבות בשנים נקבצו באו יחידים מערי מלכות אדום [כינוי לאירופה או לאחת מן הארצות שבה. כאן הכוונה לאיטליה.] לגור שם, ואיתדר להו [קבעו את מקומם] בשובה ונחת תגרי מתא יקרי [הם מכונים סוחרי העיר], ובכל יום ויום קרבו ויאתיון" אנשים סוחרים מערי מלכות אדום, וישכנו לעד ברבות הטובה.
ולעולם הם נטפלים[מצטרפים] לבני ק״ק מוסתערבים, כי להם משפט הבכורה, מכמה אנפי נהירי, ולעולם הם מתפללים בכלל הק״ק מוסתערבים.[ אחד הכינויים המקובלים בימי הביניים לתושבים היהודים הקדומים בארצות האיסלאם] וגבאי בהכ״נ הגדולה עמדו וייחדו להם מקום בבה״כ (ועדיין נקרא על שמם עד היום הזה). ואף גם זאת, הם קונים בשר מהמקולים של בני ישראל מסתערבים בשומא[על פי האומדן] שקצבו גזברי הק״ק מסתערבים, כאשר יושת עליו, המעט הוא אם רב. וכל שבחא ורווחה דאתיא [כל עליה בערך או רווח הבאים.] ממכירת הבשר ושאר קבוצים מכללות בני העיר המה יעלו ויבאו לידי גזברי ק״ק מסתערבים לצורך פרנסת העניים והאביונים ועמלי תורה וארחי ופרחי, דאתו מעלמא, כהלכת גוברין יהודאין[כמנהג אנשים יהודים] די בכל אתר ואתר.[אשר בכל מקום ומקום] ועוד בה מפקנא אית להו מההוא שבחא ורווחא[וכן אנו מוציאים מאותן הכנסות] לצורך הוצאות המוטלות על כללות הק״ק מחוקי המלכות והמדינה, תמידין כסדרן ומוספין שלא כהלכתן [ביטוי מליצי למסים הרגילים: תמידין – שהוטלו על היהודים בארצות האיסלאם (כלומר מס הג׳זיה); ומוספין שלא כהלכתן – להיטלים מיוחדים שהטילו השלטונות על פי שרירות לבם על היהודים.
ואין לפני ק״ק פורטוגיס שום מגע יד ושייכות וידיעה בהכנסה הזאת כלל, מה לי עיולי מה לי
אפוקי [גם ההכנסות וגם ההוצאות].
ואחר עבור זמן זמנם זמניהם תלו עיניהם, עיניהם בבנות בית הכנסת — להם לבדם ניתנה — והוציאו מחשבתם מהכת אל הפועל, ובני ק״ק מסתערבים שתקו יחדיו, כי היא היתה סיבה מאת ה׳, ויהיה אחרי כן גברה ידם ועשו להם מקולין מחדש, וכל הריוח הרי זה ב״כי יותן״ ליד הגבאי שהעמידו מקהל עדתם להספיק ביד עניים ותלמירי חכמים אשר מקהלם. ונמצאו שתי קהילות הללו חלוקים בעיסתן. אמנם בענין ההוצאות המוטלות על כללות ישראל שבעיר, כמו שנאמר, הסכימו מנהיגי הקהילות אשר היו בימים ההם להיות שני שלישים בהוצאות ההם על בני הק״ק מוסתערבים ושליש אחד על בני קהילת קדש פורטוגיס, וגם הסכימו בעת ההיא, שכל האורחים הבאים מערי מלכות ישמעאל הם נכללים בכלל ק״ק מוסתערבים, בין לשכר ליטול מהם מה שיוטל עליהם בין להפסיד ליתן למי שצריך למיקם בספוקייהו עודם חיים, הן במות, תכריכין וקבורה־, והבאים מערי אדום מוטלים על בני ק״ק
פורטוגיס, בין לשכר בין להפסד כמדובר…
(ר׳ עוזיאל (א) לחאייך, משכנות הרועים, ליוורנו תר״ך, דף קג. א)
, . יהודי מצרים, שכונותיהם ותנאי חייהם מתוך ספר מסעות, אמצע המאה ה־19
1) פה כשש מאות משפחות יהודים מאזרחי הארץ מלפנים, ומעט איטלקים, תוגרמים,[יוצאי תורכיה] בבליים, סוריים, אשר כולם בשם ׳ספרדים׳ נקראו. וכששים בעלי בתים יחידים מרוסלאנד, פולין, גאליציאן וכו', אשר בשם ׳אשכנזים׳ נקראו(ולהם בית־ הכנסת לעצמם). וכמאה וחמשים בתי אבות קראים ברחוב מיוחד אצל רחובות היהודים, ובית הכנסת הגדולה לעצמם, כדתם ומנהגם, ובין היהודים לא יתחשבו. רובם בעלי מלאכה, צורפים בכסף וזהב, ומהם עשירים ומכובדים…
רוב היהודים יושבים בחלק מהעיר לבדם, והיא אחוזת נחלתם מימי קדם, ושם כל בתי כנסיותיהם. וראשי רחובותיהם ננעלות בלילה, ושומרים עליהם כמו רוב רחובות העיר הקדמונית, ומעט מזעיר מהעשירים יושבים גם ברחובות חוצה לה, וברחוב החדש לחפשית האויר.[מחוץ לשכונה היהודית.ברחוב פתוח לאוויר, בניגוד ךרחובות הישנים והצפופים] גם מסחור היהודים וחנויותיהם סמוך לרחובותיהם. מבואות היהודים דלים, צרים ורעים: מהם אשר שני אנשים לא יוכלון הלוך זה בצד זה, ומהם גם מקורות ועליות עליהם, ובלתי מורצפות, מלאות עפר ואבק ואשפתות, אבל בתיהם מרווחות וגבוהות. טהרה ונקיות תשתרר בהם — כן בבתיהם, גם בבגדיהם וגויותיהם. האנשים והנשים לבנים (כאנשי אייראפי) ויפים ובעלי צורה ודעת, טובי לב ואנשי חסד, נדיבי רוח ובעלי צדקה, מכבדים ומכובדים.
גם פה רוב היהודים יסחרו, ישאו ויתנו במעשי השולחנות (מחליפי מטבעות)
באנקירס [עובדים בעסקי בנקאות] ומלוי בריבית…
2) רוב היהודים פה בעלי מסחר… גם בעלי מלאכה, בכל מלאכה ועבודה, ואף גם עניים ואביונים דלים ורשים, גרים ותושבים לא תחסר בה.
(י״ס הלוי, אבן ספיר, ליק, 1866, דף ט, א־ב; דף ג, ב) _
דיוקנו של יישוב יהודי קטן: קהילת צפרו (מרוקו) תיאורו של רב הקהילה ר׳ רפאל משה אלבז המאה ה-19
… ואומר, כי המדינה הזאת צפרו יע״א (=יכוננה עליו אמן), הלא מצער היא לגבי הכרכים הסמוכים לה, ואנשים בה מעט, ורובם יראי ה׳ וחושבי שמו.
והיא משובשת מחמת המציקים, שרים סוררים, סרני פלשתים, אשר בתוכה. וכמו 150 איש, אשר מחייתם ועבודתם משאם ומתנם להסתחר באהלי פלשתים הסובבים אותם, וכמעט אין בכל שנה ושנה, שאין חומסים והורגים שנים שלשה נפשות מישראל הי״ן (השם ינקום נקמתם)
וכמו 50 איש סוחרים, שמביאים סחורות מעיר פאס יע״א, ומוכרים בחנויות לב"ב ושאב״כ [לבני ברית. ביטוי מליצי לציון יהודים וגויים] ונותנים מעות ברבית לנכרים, ומריוח הסחורה והרבית הם נזונים ומתפרנסים. והם בעלי צדקות ומרחמים על דלים ואביונים.
וקצת מהם עובדי אדמה, דהיינו, שעושים שותפות עם הגויים לחרוש ולזרוע חטים ושעורים ומיני קטניות, לבד משאם ומתנם כנ״ל״, גם מרבים לאסוף צמה ואלפים, סוסים ופרדים. וזהו רוב עשרם מבניהם בנאיהם וולדי וולדות״, והם כמו 20 איש . ובזמן הקציר – רובם יוצאים לאהלי פלישתים להביא כל זרע זרוע, גם הולכים בימי האביב לגזוז צאנם ולהביא צמר וחמאה.
וכמו 40 איש הם בעלי־מלאכה: רצענים — ורובם עניים, וקצתם בינוניים, ויש 3 חייטים לתפור מלבושי האנשים וקצת מתכשיטי הנשים, אבל רוב תכשיטי הנשים ובגדי פשתים של האנשים והנשים יש נשים הבקיאות התופרות ומתקנות אותם, וכמו 6 אנשים חרשי עצים, והם אומנים לעשות כל דבר הצריך לתיקון הבתים והעליות.
ויש כמו 30 חכמים, 3 מהם הנמנים לדין בין איש ובין רעהו, על כל דבר פשע ו־10 מהם חכמים רשומים לשאת ולתת בהלכה, והשאר יש מהם תלמידי חכמים להבין מה שלומדים ויש מהם סופרים ומלמדי תינוקות ורובם עניים. ומחייתם מהפרס [ממענק או שכר.] המתחלק להם מדי שבת בשבתו משכירות הקרקעות המוקדשים לעניי העיר, ומגיע לכל אחד דבר מועט, שאינו מספיק אפילו לציקי קדרה. [מיני תבלינים נוזלים, כגון שמן וחומץ, הניצוקים לסירי התבשיל.]והבינונים שבעיר מהנים אותם, לפעמים, בהיות להם איזה חופה או שבוע הבן ואין הקומץ משביע, ה׳ ימלא חסרונם. ויש 4 אנשים חרשי ברזל וניזונים בדוחק.
וכמו 150 איש עניים ואביונים, והם מסבבים בכפרים הסמוכים אצל נשים נכריות ומוכרים להם מיני בשמים ומיני פירות, והם נותנים להם חטים ושעורים ומתפרנסים בדוחק גדול. ויש כמו 20 איש מוכרים ירקות ופירות, ומביאים ממתא פאם יע״א פירות שאינם מצויים בעיר ומוכרים אותם, ומהם כל מחייתם וכמעט כולם עניים.
וכמו 10 אנשים קצבים, מוכרי הבשר, ורוב העיר קונים כבשים ועזים מן הגויים ונמנים על כל שה ארבעה או ששה אנשים, ושוחטים ומחלקים אותו ביניהם.
ויש כמו 10 בני אדם בעלי מלאכת כלי כסף, העשויים לתכשיטי הגויים וקצת מתכשיטי נשי ישראל, ומתפרנסים בריוח. ויש כמו 10 אנשים בעלי מלאכת הבדיל, אומנים אומרים לדבק טוב הואומתפרנסים בצמצום. ויש כמו 10 בני אדם עוסקים לעשות כלי נחושת יצוקים ביצוקתם, וכמו 10 אנשים הנשכרים עמהם לתקן אותם ע״י מורג חרוץ, וכולם עניים.
והשאר כמו 250 איש עניים בדלי דלות: יש מהם בטלנים, ויש מהם מחזרים על הפתחים, ויש מהם משרתים אצל העשירים, ובאשר ימצאו מחייתם.
וכמו 8 אנשים עוסקים במלאכת בישול הבורית, והם מתפרנסים בריוח, וכמו 12 אנשים הנשכרים עמהם לעשות מלאכתם ומתפרנסים משכירותם.
באופן שרוב העיר — העניים, ומיעוטם — בינוניים, וכמו 40 איש — עשירי עם,
אבל לא יקרא עושרם עושר, ואפילו בינוני לגבי העשירים שבמתא פאם יע״א. ובכללות העיר יש כמו 700 איש, לבד, מנשים וטף, ה׳ יוסף עליהם בהם אלף פעמים, ויברך אותם, וירפא שברונם…
(ר׳ דוד עובדיה, קהילת צפרו, כרך א, ירושלים, תשל״ה, עם׳ 163 — 164)
א. יישובי היהודים באפריקה הצפונית משלחי ידם ופרנסותיהם
עמוד 285
Tehila le David-Poemes de David Ben Hassine-Andre Elbaz et Ephraim Hazan
DELIVRANCE MESSIANIQUE
Les souffrances de l’exil marocain ne suscitent pas seulement, chez David Ben Hassine, des réactions aussi désespérées. Le poète trouve sa consolation dans l’espoir messianique, étroitement lié, dans son oeuvre, au retour à Sion. Comme d’autres rabbins marocains con- temporains, il croit le salut d’autant plus proche que les malheurs de l’exil ont été plus grands:
"Un Libérateur viendra dans la ville de Sion …
Dieu (Lui-même) viendra vous sauver,
Vous tous qui vous tenez (devant Lui),
(Avec) vos enfants, vos épouses …
"O Mon peuple bien aimé! …
L’heure de Ma délivrance a sonné, Mon Salut approche.
Je vais Me hâter de vous rendre Ma faveur,
Et vous prendre en pitié.
Je mettrai en vous Mon esprit.
Je ramènerai vos captifs (dans leur patrie).
Le Messie annoncé par David Ben Hassine doit mettre fin à l’oppression et "libérer les prisonniers de la maison de servitude". Il redonne la souveraineté politique à son peuple, "soumet nos ennemis", ramène la joie à ceux qui portent le deuil de l’exil, et, surtout, les guérit de leur humiliation, en leur permettant à nouveau de marcher "la tête haute". Dans le premier des "chants splendides composés à la gloire du souverain dont nous attendons la venue, notre Messie de justice, incessamment, de notre vivant, Amen!", le poète, directement inspiré par les prédictions du prophète Isaïe, expose la plupart des thèmes messianiques qui lui tiennent à coeur, tous en contraste avec les infortunes de son exil:
Rassemble mes dispersés, mes expulsés,
Dieu Tout-Puissant! …
Accorde Ta miséricorde à Tes enfants,
Qui demeurent dans les ténèbres (de l’Exil),
En leur envoyant le Libérateur! …
Le Messie relèvera bien haut l’étendard de Juda,
Et deviendra notre souverain …
Les impies trembleront devant lui, réduits au silence.
Alors nous briserons les chaînes qui nous entravent…
Sur lui reposera l’esprit de Dieu …
Il châtiera les oppresseurs,
Et protégera les faibles et les malheureux.
Il lavera les souillures infamantes de la fille de Sion …
Pendant son règne, la sagesse de la Thora se répandra,
Sa parole sera entendue dans toute la terre.
Un peuple ne lèvera plus l’épée sur un autre peuple …
Mon Dieu! Hâte l’arrivée du Messie!
Qu’il vienne avant son heure sauver les pécheurs repentis! … Alors les enfants
(d’Israël) pourront revenir dans leur pays.
L’AMOUR DE SION
La perspective du rassemblement des exilés dans la Terre d’Israël pendant T ère messianique porte à son comble l’enthousiasme de David Ben Hassine. Son voeu le plus ardent? Etre libéré de sa captivité pour se rendre aussitôt dans "nos frontières", "notre terre", "ma patrie". Il consacre un ensemble de piyyoutim "à notre pays et au patrimoine de nos ancêtres, en l’honneur de notre Temple sacré, et à la gloire des justes enterrés à Tibériade". L’un d’entre eux, "’Ohil Yom Yom ’Eshta’é", écrit à la gloire de la ville de Tibériade et des grands sages d’Israël qui y sont enterrés, notamment le célèbre rabbin de Safed Hayyim Aboul‘afia (1660-1744), qui voulut rebâtir Tibériade en 1740, a connu depuis sa composition, vers 1770, une popularité remarquable, non seulement au Maroc mais dans toutes les communautés juives orientales. Présent dans la plupart des anthologies de piyyoutim, manuscrites ou imprimées, il a pu être inspiré à David Ben Hassine par un poème en judéo-espagnol de Ya‘aqov Beirav, "Ordenar quero un cantar", ou par l’une des nombreuses gravures représentant les lieux de pèlerinage en Terre Sainte, qui étaient répandues par les rabbins-émissaires en visite au Maroc. L’un de ces derniers, Shalom ‘Amar, originaire de Meknès, installé à Tibériade, a sans doute donné au poète des précisions topographiques sur l’emplacement des tombes sacrées, lors de sa visite dans sa ville natale, vers 1770.
A son tour, " ’Ohil Yom Yom ’Eshta ’é" va inspirer plusieurs imitations. Shir Yédidot, l’anthologie poétique la plus répandue au Maroc, contient un piyyout anonyme en l’honneur de Rabbi ‘Aqiva, et un chant composé par Eliahou Hazan, émissaire de Terre Sainte, à la gloire de Jérusalem, qui tous deux suivent la mélodie et la structure, et même reproduisent des vers entiers, du poème de David Ben Hassine. Un matrouz, ou poème bilingue, alterne les strophes hébraïques de David Ben Hassine avec des strophes en judéo-arabe.121 Un autre piyyout alterne les strophes originales avec d’autres strophes hébraïques à la gloire de Rabbi ShinTon Bar Yohay.
David Ben Hassine ne chante pas seulement la Terre d’Israël, mais ses représentants, les shadarim – les rabbins-émissaires qui rendent régulièrement visite au Maroc, et qui constituent à cette époque un lien essentiel entre les communautés marocaines isolées et le reste du monde juif. Outre les rabbins de Tibériade et de Safed, il honore les émissaires de Hébron, David Ben Mergui et ‘Amram Diwan, que David Ben Hassine considère comme un maître et un ami, ainsi que Sévi Ha- Lévi et Ya‘aqov ‘Ayyash, émissaires de Jérusalem.
Dans tous ces poèmes, la Terre Sainte représente une sorte de pays merveilleux où David Ben Hassine aimerait vivre, dans la dignité et la liberté retrouvées, en somme l’antithèse de l’univers hostile de l’exil marocain abhorré. Cette image idéalisée de la Terre d’Israël a justement pour but de consoler les exilés juifs désespérés. L’espoir millénaire de l’arrivée du Messie et du retour à Sion constituent les seuls remèdes que le poète puisse proposer à la tragédie de l’exil, car il ne peut imaginer, à son époque, une amélioration quelconque du sort réservé aux siens, au Maroc.
ELOGE DES VIVANTS ET DES MORTS
Dans Téhilla Lé-David, plus de quarante-cinq piyyoutim chantent les louanges de personnes diverses. Alors que ces poèmes de louange étaient considérés en Espagne comme des poèmes profanes, ils prennent ici le caractère nettement religieux de l’ensemble de la poésie nord- africaine. La plupart de ces poèmes sont chantés à la synagogue, à l’occasion de l’appel à la Thora de la personne louangée, et on y retrouve les thèmes dominants de l’exil et de la rédemption messianique.
Plusieurs textes honorent les amis intimes du poète, ou des mem- bres de sa famille: son beau-père, 7 son fils Aharon, ses petits-
fils, un de ses beaux-fils, etc. D’autres vantent, de façon exagérée, les mérites de rabbins contemporains comme Shélomo Shalem, le dayyan séphardi d’Amsterdam, ou Shaoul Yéshou‘a Abitbol, de Sefrou, ou encore ceux de ses nombreux mécènes: EPazar Ha-Lévi Ben Sefat, qui lui permet de survivre à la terrible famine de 1780-81, le grand négociant Shélomo Sebbag, les puissants courtiers du sultan Shalom de la Mar, Mordekhay Shriqi, Mes‘od Ben Zekri, et d’autres encore, anonymes.
Certains poèmes font l’éloge de toute une collectivité: une "congrégation qui pare un Séfer Thora de superbes rimonim et d’un beau manteau", la communauté de Marrakech, qui construit une école, celle, généreuse, d’El-Qsar, ou encore "les membres de la sainte confrérie charitable, qui enterrent les morts et divertissent les nouveaux mariés".
Naturellement, nombre de ces poèmes de louange ont été écrits "à la demande" expresse, comme le précise David Ben Hassine lui-même à plusieurs reprises, d’individus fortunés qui lui donnaient une rétribution. Parfois, c’est le poète lui-même qui dédie ses vers à une personnalité qu’il désire honorer, ou dont il espère la bienveillance.
David Ben Hassine a composé une quarantaine d’élégies, la plupart à l’occasion de la mort de sommités rabbiniques et de notables communautaires de son époque, ce qui confère à ces poèmes une grande valeur historique. Quatre élégies émouvantes sont consacrées à des femmes. Le poète prie Dieu de considérer la mort d’une défunte "comme un sacrifice d’expiation pour tout Israël". Il la traite ainsi sur un pied d’égalité avec les plus grands saddiqim, dont la mort, selon le Zohar, peut expier les péchés d’Israël. En général, la vie des per- sonnes louangées est érigée en modèle à suivre.
– POEMES LYRIQUES
On trouve enfin dans Téhilla Lé-David quelques poèmes lyriques, plus personnels. Le poète s’émerveille devant la grandeur et la beauté de la nature, dans les oasis du Tafilalet, dans les hautes montagnes où gambadent les chamois et où ruissellent les eaux vives, "dans un navire, devant les merveilles de l’abysse". Il entonne "un chant nouveau sur le vin", et ses méfaits chez ceux qui en abusent, et même profère des imprécations contre les franc-maçons de la ville de Gibraltar! N’oublions pas ses chants d’amitié, et le très tendre "Chant d’amour", véritable hymne à la beauté et à la grâce d’une jeune épousée. Enfin, David Ben Hassine épanche sa douleur au cours d’un pèlerinage ardent sur la tombe du saddiq d’Aguiga.
Ces textes émouvants, mais peu nombreux, nous donnent des indications précieuses sur les états d’âme du poète, ses aspirations et sa vision du monde. Comme dans le reste de l’oeuvre de David Ben Hassine, le leitmotiv reste l’attente de la délivrance messianique, qui parfois supplante insensiblement le thème explicitement annoncé par l’auteur.
CONCLUSIONS
Au terme de cette analyse détaillée de l’oeuvre de David Ben Hassine, qu’il nous soit permis de récuser les jugements condescendants d’un Ya‘aqov Moshé Tolédano, ou ceux d’un Abraham Elmaleh, qui trouvait cette oeuvre bien médiocre quand il la comparait à celle d’Ibn Gabirol, de Yéhouda Ha-Lévi ou d’Al-Harizi. L’étude approfondie de cette oeuvre a mis en évidence la place privilégiée du piyyout dans la vie de la communauté juive maghrébine. Elle nous a révélé, non seulement un créateur de talent, sensible aux vicissitudes du destin de son peuple, qui le considérait comme son porte-parole, mais également un grand érudit, nourri de science rabbinique, et un virtuose de la langue hébraïque, qu’il savait faire vibrer au gré de son humeur de poète.
Si David Ben Hassine ne peut certes rivaliser avec les géants de l’Ecole classique espagnole, dont il se considère néanmoins comme un des continuateurs, son oeuvre poétique constitue un maillon important dans la longue histoire de la littérature hébraïque, telle qu’elle s’est développée en Afrique du Nord, et au Maroc en particulier. La postérité lui a assuré un succès enviable. Deux siècles après sa mort, ses piyyoutim sont encore chantés par les juifs marocains, qui reconnaissent en lui l’interprète de leurs joies, leurs peines et leurs aspirations. Dans tous les pays qui ont accueilli la diaspora juive marocaine, en Israël, en Europe ou en Amérique du Nord, David Ben Hassine, chantre de l’exil, de l’espoir messianique et du retour à Sion, reste encore aujourd’hui le poète maghrébin le plus populaire.
Tehila le David-Poemes de David Ben Hassine-Andre Elbaz et Ephraim Hazan
Page 132
סיפורי עם מפי יהודי מרוקו-יששכר בן עמי-נקמת היהודי במטיף המוסלמי
נקמת היהודי במטיף המוסלמי
ליד הכפר אגבלו שבמרוקו, נמצא מעיין שאת מימיו שאבו באין מפריע, כל תושבי האיזור, יהודים ומוסלמים.
בכפר הסמוך תחסנת נפטר המטיף המוסלמי. תושבי הכפר הזמינו מטיף מאיזור מרוחק, איזור סוס. מטיף זה שלמד וקרא הרבה, פירסם כמה וכמה איסורים ביחסי המסחר בין יהודים לבין מוסלמים, איסורים עליהם לא ידעו תושביו התמימים של תחסנת. בוקר אחד, הלכו הנשים היהודיות לשאוב כרגיל מיס מהמעיין, ושם נתקלו במטיף המוסלמי החדש. הוא התחיל לקלל את היהודים ולגדף אותם. כשהלך באותו יום למסגד, הוא כעס על ציבור המתפללים והמוסלמים לא ידעו מה היא סיבת כעסו. הם שאלו אותו: ״יא סידנא, אדוננו, מה לך כי התרגזת כל־כך״? השיב להם: ״איך אתם מרשים ליהודים לשאוב מים מהמעיין עוד לפני המוסלמים? טיפשים אתם ואינכם יודעים לקרוא את הקוראן. האינכם יודעים שהקוראן אוסר על המוסלמים לראות פני יהודים בבוקר? ומי שנפגש עם יהודי, תפילתו פסולה לארבעים יום, ואם זו יהודיה לשמונים יום״? הוא הטיל עליהם עוד איסורים והם בתמימותם האמינו לו.
עוד אמר להם: ״הודיעו ליהודים, שמותר להם לבקר מוסלמי רק משעה תשע בבוקר, כי מוסלמי הנתקל ביהודי בבוקר, לא תהיה לו הצלחה באותו יום״.
כך המשיך לפעול המטיף, עד כי הכניס איבה ומתח ביחסים בין היהודים לבין המוסלמים.
יהודי אחד, סנדלר פיקח, החליט לטפל בעניין הזה שהציק מאוד ליהודים. הוא שם לב שהמטיף מוקף כל הזמן בתלמידים, והם יודעים על כל צעדיו ומהלכיו. אחד מהתלמידים האלה נהג לבקר את היהודי, גם לאחר שהמטיף אסר לקנות מהיהודים או להשתמש בשרותיהם. פעם אחת, נכנס בלילה אותו תלמיד כדי לקנות נעליים אצל הסנדלר היהודי. הוא נתן במתנה את הנעליים לתלמיד ששמח מאוד על יחסו של היהודי.
בביקור נוסף, העניק הסנדלר לחברו המוסלמי צעיף כמתנה ולפני אחד מחגיהם, נתן לו חלוק יפה. המוסלמי שמח תמיד לקבל מתנות והעריך מאוד את יחסו המיוחד של היהודי אליו.
יום אחד, הוא אמר לו: ״ברצוני לתת לך מתנה. אמור לי מה רצונך וגם אם הדבר קשה הוא, אעשה אותו ברצון״. השיב היהודי: ״איני רוצה דבר פרט לטובה אחת, שתקח חצי ליטר אראק ויצלאיה, (זוג תפילין ישן שיצא מכלל שימוש) ותניח אותם במקום בו יושב המטיף״.
שמח מאוד התלמיד ואמר ליהודי: "רק את זה אתה רוצה? הייתי מוכן לעשות למענך דבר עוד יותר גדול".
הוסיף היהודי: ״ועוד דבר. ביום העשרים ושבעה לצום הרמדן, לאחר תפילת הלילה במסגד, אבוא לשם ואבקש מהמטיף את היצלאיה׳ שלי. הוא בודאי יתרגז אבל אתם תגידו לו: 'אדוננו, הרי הוא מבקש רק את
שלוי ״.
וכך פעל התלמיד. הוא הסתיר את האראק והתפילין מתחת למקום בו יושב המטיף. בבוקר, כמוסכם, הופיע הסנדלר בזמן שהמטיף רצה לצאת. הוא נתקל ביהודי והוא כעס מאוד על שהשומרים נתנו לו להיכנס בניגוד להוראתו. ״מה רצונך יהודי״? אמר המטיף.
השיב לו היהודי: ״את היצלאיה' שלי אני מבקש". כעסו של המטיף גבר עוד יותר.
אמרו לו תלמידיו: "אדוננו, למה תתרגז? הוא רק מבקש מה שהוא נתן לך. אולי תחפש״?
הוא פנה לתלמידו הנאמן ואמר: ״לך למקום מושבי וראה אם יש שם איזה 'צלאיה׳ שלו. אם אין, אצווה לגרש את כל היהודים מהסביבה״. אמר לו היהודי: ״כן יהיה כדבריך״. הלך התלמיד למקום מושבו של מורו ומצא שם את היצלאיה׳ וכן בקבוק אראק. חזר ועמד לפני מורו. ראו הזקנים וכל נכבדי הכפר את האראק והזדעזעו. אמרו: ״אם כך, הוא שקרן ושיכור. מה הוא מטיף לנו ועושה בעצמו דברים אסורים״. התמלאו עליו חימה וגירשו אותו באלות ובמקלות, עד שהוא ברח והלך למקום אחר.
חלפו כשלוש שנים, ובעיר המחוז עמד להתקיים יריד, אליו היו מביאים סחורה מכל הכפרים של המחוז. ליריד הזה היו באים מטיפים ומכובדים, כדי לשפוט ולהכריע מחלוקות. מוסלמים מכפר תחסנת הקרוב לאגבלו, פנו לסנדלר ואמרו לו: ״אולי יש לך עוד איזה תעלול כדי שנלמד את המטיף לקח"? הוא השיב בתמיהה: ״הוא עוד חי ונמצא בסביבה״?
אמרו לו: ״כן והוא ישתתף ביריד שיתקיים אינשאללה מחרתיים״. אמר להם: ״אם כן, אני רואה אפשרות שתוכלו להענישו ואפילו להתפטר ממנו באופן סופי. בואו אליי מחר ואעוץ לכם עיצה״. למחרת, באו מכובדים ותלמידים של המטיף אצל היהודי. הוא קיבל אותם בסבר פנים יפות וכיבד אותם באכילה ובשתיה. הוא שאל אותם: ״האם אתם מכירים את משפחת המטיף? הידוע לכם אם הם בעלי רכוש״?
אמרו לו: ״כן, יהודי. להוריו יש עדרי צאן ובקר״. אמר להם: ״אם כן זאת עשו: לכו אליו ואמרו לו, שיש לכס שאלה גדולה, והיא שההורים שלו השאירו לו כירושה כמה ראשי כבשים. ספרו לו שהרועה שרעה את הצאן, שכח פעם כבשה אחת ביער. למחרת שוב לקח הרועה את הצאן לאותו מקום מרעה. הוא מצא את הכבשה שהמליטה. הכלב שמר עליה כל הלילה ונלחם בגבורה בזאב, שבא לטרוף את הכבשה והרגו. שמרנו את הרכוש והצמר עד היום, אבל עתה מת הכלב. שאלתנו היא, האם מגיע איזה שהוא כבוד לכלב הזה האמיץ עבור הטובה שעשה״? וכך עשו המוסלמים. הירהר המטיף זמץ־מה בבעיה זו ואמר: ״הכלב הזה אינו כלב רגיל והוא לא דומה לאחרים, לכן נקרא לו בשם ׳סידנא אלכלב׳(אדוננו הכלב). צריך להביא תכריכין ולקבור אותו".
האנשים ששאלו, רואים, שומעים ורושמים כל מה שהמטיף אומר. עוד ביקש המטיף שיראו לו היכן הכלב, כי הוא רצה בעצמו לטפל בו ולתת לו את הכבוד האחרון. הלך איתו תלמיד אחד למזבלה, ושם נמצאה גופת כלב שזרקו אותה לא מזמן. "הנה הוא אדוננו הכלב״ אמר התלמיד. המטיף ביקש ממנו שיביא לו דלי עם מים ותכריכין. עשו כבוד לכלב וקברו אותו. אמר המטיף: ״עכשיו נלך לסעודת הבראה, נאכל ואחר־כך נלך לראות את הצמר והרכוש השייך לי״. ישבו ואכלו והספידו את הכלב המנוח. אמר להם: ״נרד מיד למרתף ונראה את הצמר שלי״. הורידו אותו למרתף ושם היכו אותו מכות נמרצות. אמרו לו: ״אתה עוד ממשיך להתל בנו ולשקר? נוכל אתה וגנב״. היכוהו עד זוב דם והוא נמלט. מאז נעלם מהאיזור.
אמרו המוסלמים ליהודי: ״כל הכבוד לך יהודי. כל מה שאמרת התקיים כאילו נביא אתה. עכשיו נקמנו בו על מה שעולל לנו וגם לכס. מהיום אתם בטוחים ואף אחד לא ייגע בכס לרעה״. מאז חיו המוסלמים והיהודים בשלום עד שהיהודים עלו ארצה.
סיפורי עם מפי יהודי מרוקו-יששכר בן עמי-נקמת היהודי במטיף המוסלמי
עמוד 102
הפרח המחייה מתים-יששכר בן עמי-מה טוב לעשות מצווה
הפרח המחייה מתים-יששכר בן עמי-מה טוב לעשות מצווה
מה טוב לעשות מצווה
פעם אחת, היה איש עשיר מאור וקמצן מאוד. אשתו הייתה אשת־חיל שאהבה לעשות מצוות. פעם אחת, בערב שבת, ישבו הבעל ואשתו ליד השולחן והתחילו לאכול.
לפתע נשמעה דפיקה בדלת. קמה האשה לראות מי שם. והנה ראתה עני מסכן נורא, עייף, יחף ומלוכלך. ״מה אתה רוצה"? שאלה אותו.
״איי״, נאנח, ״תני לי משהו, אפילו חתיכת לחם, כי אני מת מרעב״. היא רצתה לתת לו אוכל אבל פחדה מבעלה. "מה קרה״? קרא הבעל, ״מה יש״?
״יש פה איש מסכן ועייף, שאומר כי הוא מת מרעב ומבקש אוכל״. "אימרי לו שאין לנו כלום".
אמרה האשה לבעלה: ״בוא וניתן לו לפחות פרוסת לחם״. "לאי שיילך לעבוד. גם בערב שבת הם באים להפריע לנו״? ״מה לעשות״? פכרה האשה אצבעותיה, פרשה ידיה, חזרה לעני ואמרה לו: "אין לנו כלום״.
העני ששמע את כל מה שהם דיברו, אמר לה: "בכל זאת אימרי לבעלך, אולי ייתן לי משהו לשתות״. הלכה האשה לתת לו לשתות, קם בעלה, הטיח את הדלת בפניו וצעק: ״לך מפה״! העני הלך והשבת עברה לה. למחרת, חזר האיש לבית־החרושת שלו והנה, לא באו לקנות אצלו. וכך, מיום ליום, לא נכנס שום דבר לבית־החרושת. מה אעשה? חשב בלבו. הרי אין לי הכנסות. מכר את בית־החרושת ומידי־יום, ביזבז משהו עד שלא נשאר לו אפילו בשביל לאכול. ואשתו המסכנה שותקת. ראה שאשתו אינה אשמה במצב שנוצר והוא אהב אותה מאוד. אמר לה: ״ראי, כל הכסף שהיה לנו אזל. עכשיו אין לנו אפילו במה לקנות אוכל. לך יש משפחה, התגרשי ממני ולכי למשפחתך. והיה אם יחזיר לי אלוהים את הוני, אחזור אלייך, ולא, ניפרד. כך שאם יש מישהו שרוצה להתחתן איתך, יתחתן, ואני אלך לי באשר אלך ואיני יודע לאן״. כך אמר לה הבעל, כי לא רצה שתסבול, שכן ידע שהוא הוא האשם.
בכתה האשה, חזרה לבית הוריה, התגרשה מבעלה ושוב לא שמעה דבר אודותיו.
עבר זמן־מה. והנה עבר איש אחד בבית הוריה, ראה אותה ושאל את ההורים ״מי זאת"? ענו לו: ״זו בתנו", וסיפרו לו כל מה שאירע. אמר להם: "אני מוכן להתחתן איתה".
ניאותו ההורים והשניים התחתנו. לאיש היה כסף רב ודירה יפה. נטל את אשתו עימו וההורים נשארו בביתם.
לאחר החתונה, בבוא ליל השבת הראשון, הלך הבעל לבית־הכנסת והאשה נשארה בבית. חזר הבעל לביתו מבית־הכנסת ואשתו ממתנת לו. נסב עימה לשולחן, אמר קידוש והחל לשיר 'שלום עליכם מלאכי השלום,. עוד המילים בפיו והנה נשמעה הפיקה בדלת. קמה אשתו והלכה לפתוח את הדלת, והנה עומר עני בדלת: ״אנא תני לי פרוסת לחם, אני מת מרעב״, התחנן לפניה.
שמע בעלה ואמר: ״מי שם״? ״עני בדלת, רוצה לאכול", השיבה האשה. ״הכניסיהו פנימה״. הכניסו את העני והזמינוהו להסב עימם לשולחן. נתנו לו מים להתרחץ, הלבישוהו והושיבוהו עימם. הביטה האשה בעני והתחילה לבכות.
״מדוע תבכי״? שאל אותה בעלה. ״אני בוכה כי העני הזה הוא בעלי הקודם״.
הביט בה בעלה וסח לה: ״ומי אני״? ״אינני יודעת״, ענתה האשה. ״אינך זוכרת״? התעקש הבעל. ״הרי לא היכרתיך, עד היום בו באת אל בית הוריי וביקשת את ידי".
״אם כך דעי לך, אני הוא אותו העני שבא אל ביתכם וביקש מכם לחם ומים. בעלך, היושב עימנו, לא רצה לתת והטיח בפניי את הדלת". נאנחו השלושה. אמר הבעל השני: "הנה, ראו את גלגוליו של אלוהים. בגלל זה, טוב לעשות מצוות, ובייחוד כשלא רואים למי עושים אותן״.
הפרח המחייה מתים-יששכר בן עמי-מה טוב לעשות מצווה
עמוד 3
בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964
66 – היכן מקומו של העזאזל
מספר שלום ייתח
היכן מקומו של העזאזל
היה היו שני אחים, אחד מהם עשיר ואחד עני. היה העשיר נוהג לתת מדי שנה בשנה חיטה לאחיו, כדי שזה יאפה ממנה מצות לפסח.
פעם, זמן מה לפני פסח, בא האח העני אל העשיר, כדרכו, כדי לקבל את חלקו. אמר לו אחיו:— תבוא מחר.
בא האח העני למחרת היום, אך האח העשיר אמר לו שוב:— תבוא מחר. —
כך היה האח העשיר דוחה את אחיו העני מיום ליום, עד שיום אחד התרגז ואמר לאחיו:— לך לעזאזל!
העני המסכן חזר לביתו, ובו בוכים ילדיו מרעב ומקור. הוא פייס והשתיק אותם, ׳באומרו:— אלך לחפש דברים טובים בשבילכם.
לקח המסכן את הטלית ואת התפילין שלו, נפרד מביתו ויצא לדרך. הלך העני יום, הלך יומיים עד שהגיע לנחל וישב לנוח. הוציא מתרמילו קצת לחם יבש, הרטיבו במים ואכל. אחר־כך בירך את ברכת המזון, קרא את קריאת שמע ושכב לישון. בבוקר התעורר, נטל את ידיו, אכל קצת לחם יבש, בירך את ברכת המזון ויצא לדרך.
יום נוסף נדד המסכן, עד שראה מרחוק בית קטן ובודד. הוא אמר ללבו!— נראה, שמא זהו מקומו של העזאזל.
הגיע האיש לבית הקטן, ובו שלוש נערות טוות בפלך. אחת טווה חוטי זהב, אחת טווה חוטי צמר׳ ואחת טווה חוטי משי. שלוש הנערות קיבלוהו בשמחה רבה ובסבר פנים יפות:— ברוך הבא!— הן הכניסוהו לתוך הבית והושיבוהו ליד השולחן. אחת הנערות הביאה מים לנטילת ידים, אחת הביאה לחם ומלח, ואחת הביאה מאכלים טובים. אך כל הזמן הוא הרגיש, כי שלוש הנערות עצובות מאוד.
אחרי שסיים האיש את הארוחה ובירך את ברכת המזון, שאל את הנערות:
– הגדנה לי, בבקשה, מדוע אתן עצובות כל־כך ?
גילו לו הנערות;— מזה שנים רבות טוות אנו בזהב, בצמר ובמשי, ומשקיפות בעד החלון, שמא יבואו הבחורים המיועדים בשבילנו, שישאו אותנו לנשים. אך אלה אינם באים.
ניחם אותן העני:— אל תתעצבנה. אלוהים יהיה בעזרכן. אותו לילה לן העני אצל הנערות ולמחרת היום לבש את בגדיו, נטל את ידיו, התפלל ואכל. ולנערות הבטיח:— אם אצליח בדרכי אמלא את מבוקשכן. הודו הנערות לאיש, נתנו לו צידה לדרך ובירכוהו בדרך צלחה. הלך האיש יום, יומיים, עד שהגיע לאילן ענק ושכב בצילו לנוח. אחרי שהתעורר קטף תפוח כדי לאכול אותו, והנה הוא מר ביותר. שאל האיש את העץ;— הגד־נא לי, אילן נאה, מדוע מרים כל כך פירותיך ?
ענה העץ — יודע אני דבר זה, כל עובר־אורח הקוטף מפריי היפה ומוצאו מר, מקללני במקום לברכני. אך את סיבת הדבר לא אדע. אמר העני— אל תתעצב אל ליבך. אם אצליח בדרכי, לא אשכחך, ואברר את סיבת הדבר.
המשיך העני את דרכו אל מקום העזאזל. עבר יום, חלפו יומיים, והאיש הגיע לנהר רחב ידיים, ועליו מעברת ובמעברת איש המושיט אותה והוא בוכה כתינוק. תמה העני ושאל את האיש;— למה תבכה ?
כיצד לא אבכה — ענה האיש — ומזה שנים אני מעביר אנשים מחוף אל חוף, ואני עצמי אינני יכול לעזוב את המעברת ?
דיבר העני על ליבו של האיש וזה העבירו לחופו השני של הנהר. הבטיח לו העני;— אם אצליח בדרכי, לא אשכחך, ואשאל, מדוע אינך יכול לעזוב את המעברת.
הודה האיש לעני וזה המשיך לדרכו. הוא הלך ונדד, הלך ונדד, עד שהגיע ליער גדול ורחב ידיים. הוא הלך ונדד בו, הלך ונדד בו, עד שהגיע לבית קטן ובו זקנה היודעת הכול. דפק האיש על דלת הבית והזקנה קיבלה אותו בברכת שלום, והביאה לו מאכלים ומשקאות מכל טוב. אחרי שאכל העני די שובעו, שאלה אותו המארחת; האם יש משהו שאוכל לעשותו למענך כדי לעזור לך ? האם יש בפיך שאלות ? אוכל בוודאי להשיב עליהן. שאל העני;— מדוע טח לב העשיר מלעזור לי ?
ענתה;— מכיוון שמעולם לא ידע מחסור מהו.
- ומתי שמח העני ?
- כשמחזירים לו מה שאבד לו.
- ומדוע אין החתנים באים לשאת את שלוש הנערות הטוות בזהב, בצמר ובמשי ?
- הכל בגלל האשפה שלפני הדלת. אם תטאטאנה הנערות אשפה זו שלפני
פתח ביתן, יבואו החתנים.
- ומדוע מר פריו של האילן הנאה ?
- מתחתיו טמון אוצר גדול. אם יוציאו את האוצר ממקומו, יומתק מיד הפרי.
- ומדוע מעביר האדם כל איש ואשה במעברת הנהר, והוא עצמו אינו יכול לצאת מתוכה ?
- יושיב איש אחר במקומו ואז יוכל לצאת לחופשי.
- ומניין לוקחים מצות לפסח בשביל יהודי שאין לו מצות?— שאל העני
את שאלתו האחרונה.
- לוקחים מזה ונותנים לזה.
שמח האיש על שהשיג את מבוקשו, הודה לזקנה ויצא בדרכו בחזרה. בהגיעו אל הנהר רחב הידיים, סיפר לאיש היושב במעברת את אשר שמע מפי הזקנה יודעת הכול. העביר האיש את העני, ומכיוון ששמח שמחה גדולה
על העצה, נתן מתנות רבות לו ולבני ביתו.
הגיע העני לאילן וקרא אליו:— אם תרשני לקחת את האוצר שמתחתך, ייעשה פרייך מתוק. — מיד נפתחה האדמה והעני ירד למטה. ומה הוא רואה ? כסף ויהלומים ומנורה עשויה זהב טהור. לקח העני את כל מה שהיה שם ועם עלייתו סגרה האדמה את פיה. הודה העץ לעני על שפריו נהיה מתוק ונפרד ממנו בלבביות.
בדרכו הגיע לבית, שבו טוות שלוש הנערות. הוא סיפר להן, כי אם יטאטאו את האשפה, יגיעו החתנים. שמחו הנערות שמחה גדולה ונתנו לו מתנות:— אחת — חוטי זהב, אחת — חוטי משי, ואחת — חוטי צמר.
הגיע העני לביתו שמח וטוב לב. הוא קנה מאכלים, בגדים ונעליים לכל בני ביתו, ובליל הסדר הזמין אליו את אחיו העשיר. זה הגיע מיד, אך עיניו חשכו מרוב קנאה:— מניין לך כל העושר הזה ? — שאל. ענה אחיו:— הרי שלחת אותי לעזאזל, ממנו הבאתי לי את כל אלה.
בתום הסדר, לפני עלות השחר, יצא גם האח העשיר לדרך, לחפש את העזאזל. כך הגיע לאיש שבתוך מעברת הנהר. הוא שאלו:— היכן מקומו של העזאזל?
האיש הבין מיד במה מדובר, ואמר:— כאן, במעברת זו. אך עליך להעבירני תחילה לעברו השני של הנהר.
העביר העשיר את האיש, וזה נשתחרר וירד מן המעברת. והאח העשיר נשאר בתוך המעברת.
זה היה סופו של העשיר הקמצן. במקום שאחיו העני ילך לעזאזל, הלך הוא עצמו לשם.
שלום ייתח (מספר! סיפור 66), יליד פאס, בן 30. עלה לארץ בשנת 1958 והצטרף למושב נס־הרים שבהרי ירושלים. עתה הוא היחידי מיוצאי מארוקו שנשתרש במקום ולא עזבו. יש, כנראה, לזקות זאת על חשבון העובדה שגם הוא וגם אשתו(מוצאה ממארוקו) מצטיינים כחקלאים. את הסיפור על מקומו של העזאזל, שנרשם בידי מנשה רזי, שמע בפאס׳ מפי שכן ערבי בשם חסאן, שהיה רגיל לספר סיפורים.
בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965
COMMENT LES MARANNES D’ESPAGNE ARRIVERENT EN ALGERIE
Cela s’est passé à l’époque de l’Inquisition. De nombreux Marannes peuplaient la prison centrale d’Espagne et les prêtres au service de 1 Inquisition, les gardaient.
Dans cette prison, les reclus se mirent à creuser un long tunnel souterrain et Dieu les aida dans leur entreprise – tous les prisonniers réussirent à s’échapper. Ils arrivèrent jusqu’au port où ils furent aides par des amis. Ils louèrent un bateau qui les transporta jusqu’à la côte de l’Algérie.
L'ambassadeur de Turquie qui régnait alors sur l’Algérie au nom du sultan de Constantinople, était en train de prier à la mosquee, à l’heure où arriva le bateau des Marannes. Parmi ces derniers se trouvaient de nombreux ducs et comtes et deux d’entre eux, Harchorech et Arivas — étaient de grands érudits.
Les réfugiés avaient à peine eu le temps de descendre du bateau quand surgirent des bateaux de guerre espagnols qui avaient poursuivi 1’embarcation des Marannes. L’ambassadeur de Turquie reçut une délégation d’Espagnols, qui lui demandèrent d’arreter les fugitifs. “Ces hommes, déclarèrent-ils, sont des sujets espagnols qui se sont soulevés contre leur roi.” Ils insistèrent qu’on, leur livre en premier lieu Harchorech et Arivas qui se trouvaient a la tete des rebelles.
L’ambassadeur dit aux membres de la délégation: “La marine militaire de votre pays est grande et puissante. Envoyez tous vos bateaux pour ramener les Juifs.”
Lorsque les bateaux espagnols se trouvèrent en haute mer, l’ambassadeur fit monter Harchorech et Arivas sur une embarcation spéciale, placée sous les ordres d’un capitaine habile et expérimente. Celui-ci avait reçu l’ordre de remettre les deux hommes aux Espagnols à bord de l’un de leurs bateaux. Les deux notables juifs Prirent avec eux un tuyau et quand leur embarcation s’approcha du bateau espagnol, ils le jetèrent à la mer. Une tempête se déchaîna immédiatement et les bateaux des espagnols sombrèrent avec leurs équipages et leurs armes.
Les sages Harchorech et Arivas réussirent à gagner la côte et s’établirent à Alger. Les Juifs de ce pays leur donnèrent le surnom de “Sages de la Sidra”. Ceux-ci fondèrent des yechivoth et enseignèrent la Tor a dans toute l’Algérie.
41.
”JUDA EST PAREIL A UN JEUNE LION”
Voici ce qui arriva à rabbi Eliezer Davila, qui ne respectait pas les sages. L'n jour, à la synagogue, il jeta un regard sur les notes de rabbi Yehouda Ben-Attar. Il trouva l’une des phrases, qu’il y lisait, contraire à ses opinions et dans un geste de mépris il jeta le livre par terre.
Lorsqu’il se redressa, il vit devant lui un lion rugissant. Rabbi Eliezer éclata en sanglots et demanda à Dieu d’avoir pitié de lui. Au bout d’une heure, le lion s’en alla. Rabbi Eliezer courut alors au marché et se mit à crier: “Serviteurs de l’Etemel, avez-vous vu le lion terrible?”
On lui répondit: “Nous n’avons rien vu.”
Rabbi Eliezer alla alors chez sa mère et lui raconta ce qui lui était arrivé. Sa mère lui dit: “As-tu porté atteinte à l’honneur d’un sage? Va à la synagogue et regarde ce qui est écrit à l’endroit où tu étais assis.”
Rabbi Eliezer se rendit à la synagogue et à l’endroit même où il avait lu les notes de rabbi Yehouda Ben-Attar, il vit l’inscription: “Juda est pareil à un jeune lion”.
Yehouda Sabbah (narrateur; texte No. 41) ; né à Rabat, Yehouda Sabbah, est âgé d’environ 70 ans; il est le fils de feu Rabbi David Sabbah qui était Dayane à Rabat. Dans sa ville d’origine, Yehouda était employé de la société funéraire. A Jérusalem, où il vit aujourd’hui, il gagne sa vie comme journalier. C’est du sage Rabbi Chlomo Dagone, Grand Rabbin de Fez, que Yehouda Sabbah a entendu une partie de ses histoires, que Issachar Ben-Ami a enregistrées.
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965
Page 112
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano–Pariente
PARIENTE
Nom patronymique à consonnance espagnole qui signifie littéralement le parent (se lit Patienté), ancien titre honorofïque tombé en désuétude, selon rabbi Yossef Messas. Selon l'autre explication donnée par Larédo, le nom serait l'ethnique de l'antique ville de Parientina près d'Alhucémas, dans le Rif au Nord du Maroc. A en croire cette même tradition, la chaîne de montagne du Rif tirerait même son nom des initiales du nom du fondateur de la famille: Rabbi Yaacob Parienté (en hébreu P et F s'écrivant de la même manière). On conservait dans la famille un document datant de 1815 et contresigné par les rabbins de Livourne certifiant que Yaacob Parienté fut bien le souverain du Rif et que cette chaîne de montagnes lui devait effectivement son nom. Le nom est attesté en Espagne dès le XlVème siècle, sous la forme de Parenti. Cette famille était réputée pour sa grande richesse et semble avoir été une des rares à réussir à faire sortir sa fortune d'Espagne avant de venir s'établir au Maghreb. Le nom figure sur la liste Tolédano des patronymes usuels au Maroc au XVIème siècle, sous la forme de Parienti. Autres formes: Parente, Parent¡, Parienti, Parienty, Parenty. Au XXème siècle, nom moyennement répandu, porté au Maroc (Tétouan, Tanger, Larache, Mogador, Marrakech, Meknès, Fès, Safi, Casablanca); en Algérie (Alger, Oran, Tlemcen, Aïn Témouchent, Bône, Constantine, Guelma, Tebessa) et en Tunisie (Tunis, Nabeul, Sousse, Bizerte, Béja, Djerba)
- YAACOB: Ancêtre mytique de la famille, savant riche et puissant qui aurait régné sur les tribus berbères judaïsées du nord du Maroc aux premiers siècles de l'ère chrétienne, avant la conquête arabe. Sa puissance et sa renomée furent telles dit la légende que ce sont ses initiale R.l.F. qui aurait donné leur nom à la chaîne des montagnes du Rif. Cette légende était si ancrée qu'en 1815 ses descendants avaient fait légaliser par les rabbins de Livourne un document signé par les rabbins de Tétouan racontant son histoire. Quel que soit le crédit qu'on lui porte elle confirme bien l'origine marocaine de la famille avant son passage en Espagne.
- YAACOB: Un des rabbins expulsés d'Espagne établis à Fès en 1492. Célèbre poète, plusieurs de ses Quinot (lamentations) sont entrées dans la liturgie marocaine.
YEHOUDA: Serviteur du chef de la communauté de Safi, rabbi Abraham Ruti, alors comptoir portugais. Il fit partie d'une délégation du Maroc qui se rendit en 1525 à Lisbonne présenter ses hommages au faux messie David Haréoubéni (Voir Molko). Il resta ensuite à son service à Lisbonne. David Haréoubéni le chargea d'une mission à Safi de laquelle il revint avec de l'argent offert par les fidèles au cours de la vente de cierges bénis par son maître.
YAACOB: Négociant à Tétouan, il servit d'interprète à l'ambassadeur de France, le Comte de Fréjus, envoyé en 1671 pour la signature d'un traité de paix et de commerce entre les deux pays. Grâce à ses relations avec le joallier du roi, Abraham Carsinet (Karsenty), il lui organisa une audience avec le sultan qui ne devait d'ailleurs donner aucun résultat positif.
SALOMON: Interprète de quatre gouverneurs successifs au cours de l'occupation du port de Tanger par les Anglais entre 1661 et 1684.
YAACOB: Un des talmidé Hakhamim de Salé qui monta avec rabbi Hayim Benattar en 1742 pour étudier dans la Yéchiva qu'il fonda à Jérusalem, "Knesset Israël”.
- ABRAHAM: Rabbin connu à Meknès, mort en 1759.
ABRAHAM: Notable de la communauté de Tétouan rendu célèbre par son refus de se plier à la Takana interdisant de construire de nouvelles syangogues. En 1818, il avait édifié un nouvel édifice de culte passant outre aux condamnations du Tribunal Rabbinique et aux menaces d'excommunication des fidèles qui y célébreraient les offices.
MOSES: Fils de Jacob. Un des grands commerçants à Tanger au milieu du siècle dernier, en relations avec Gibraltar et Manchester. Il fonda en 1844 la première banque du Maroc qui porta son nom jusqu'à nos jours. (Rachetée par la famille Abensour, elle fut plus tard transférée à Genève après l'indépendance du Maroc). Un des principaux dirigeants de la communauté, c'est lui qui en 1863 alerta Sir Mosses Montéfiori et le Président de l'Alliance, Alfred Crémieux sur l'affaire de Safi (voir Jacob Wizman) consécutive à l'exécution de deux Juifs faussement accusés d'avoir tué une prêtre espagnol. Emu par ces incidents, Sir Moses Montéfiori arriva au Maroc à bord du navire anglais "La Magicienne״. A Tanger, sa première étape, il fut l'hôte de Moses Parienté.
SHEMTOB: Il fut, en 1867, avec son compatriote de Tétouan, David Cazes, le premier juif du Maroc à étudier dans la première promotion de l'Ecole Normale Orientale fondée à Paris par l'Alliance pour former les instituteurs de son nouveau réseau d'écoles dans le monde méditer- rannéen. Après ses études, il reçut son premier poste d'enseignant en Bulgarie, la politique de l'oeuvre à l'époque étant de ne pas renvoyer les maîtres dans leur pays d'origine. Il fut ensuite muté à Constantinople puis à Jérusalem.
- YAACOB: Rabbin né à Tunis en 1830, il s'installa à Bône en 1850 et devint Grand rabbin de la petite communauté. Sa réputation d'érudition s'étendait à toute l'Algérie. Son ouvrage de Responsa, ״Chéerit Yaacob״ a été imprimé pour la première fois en 1983 à Jérusalem, avec la biographie de l'auteur par rabbi Moché Amar. Son fils rabbi Yossef fut également un rabbin connu à Tunis.
SHELOMO: Notable de la communauté de Nabeul, en Tunisie, au début du siècle. Lorsque l'émissaire de Jérusalem, rabbi Messod Cohen Elhadad arriva dans sa ville en 1901, il lui demanda de prier pour lui et ses enfants persécutés par le gouverneur de la ville qui refusait de reconnaître la validité de leur naturalisation française. Ses deux fils avaient été contraints de fuir la ville pour échapper à la prison. Le rabbin le tranquilisa en affirmant que le gouverneur ne tarderait pas à être relevé de ses fonctions. Et effectivment, trois jours plus tard, il fut rappelé à Tunis et en reconnaissance Shélomo fit le serment d'accorder chaque année un don aux yéchivot de la ville sainte.
- SHELOMO MEIR: Rabbin-juge à Bizerte à la fin du siècle dernier et au début de ce siècle. Auteur d'un recueil de sermons et de commentaires, ״Imré Shefer”, imprimé à Sousse en 1924.
YEHOSHOUA: Héros de l'auto-défense juive à Meknès. Il fut le seul combattant tué les armes à la main en avril 1911 en défendant du haut des remparts l'entrée du Mellah, assiégié par les cavaliers des tribus berbères soulevées contre le sultan Moulay Hafid. Les défenseurs infligèrtent de lourdes pertes aux assaillants qui se retirèrent après deux jours de combats et l'intronisation d'un éphémère nouveau sultan, Moulay Zin.
ISAAC: Fils de rabbi Shélomo. Grand commerçant à Tunis mort en 1967. Grand innovateur, il avait pris l’initiative de l'organisation annuelle de la "Quinzaine Commerciale des Souks״ qui connut un très grand succès tout au long des années. Pendant la période de l'occupation allemande, il fut chargé d'assurer le ravitaillement des prisonniers et des travailleurs réquisitionnés. Particulièrement pieux, il fut parmi les fondateurs de la grande yéchiba de rabbi Shélo Dana ״Hebrat Hatalmud״ et l'initiateur en 1948 de la création d'une synagogue dans le nouveau quartier résidentiel fondé par les classes moyennes juives dans la proche banlieue de Tunis, Beau-Site. II fut avec Elie Jérusalmi, le rédacteur-éditeur de l'éphémère hebdomadaire de diffusion des principes conservateurs du judaïsme, "L'Oeuvre Israélite״, qui parut en 1926 pour défendre le judaïsme contre la propagation des idées laïques et libérales diffusées par les écoles de l'Alliance.
AUGUSTE: Notable de la communauté d’Alger dans les années trente et quarante. Il fit partie des 15 personnalités désignées d'office pour faire partie du conseil d'Administration de l'Union Générale des Israélites d'Algérie, créée par décret par les représentants de Vichy le 31 Août 1942. L'association qui devait obligatoirement regrouper tous les Juifs d'Algérie, n'eut pas le temps de commencer à fonctionner, les Américains débarquant à Alger le 8 novembre 1942.
GERARD-FELIX: Directeur de société né en 1952 à Tunis, fils de Simon Pariente, employé. Créateur et président directeur général de la société parisienne de prêt-à- porter connue dans le monde entier, Naf Naf.
PATRICK-ABRAHAM: Directeur de société né en 1955 à Tunis, fils de Simon Pariente, employé. Autodidacte, il fit tous les métiers avant de fonder avec son frère Gérard la marque Naf Naf en 1978.
DR RENE GUILLAUME: Médecin et universitaire français né à la Marsa en 1929, fils de Jules Pariente, commerçant. Docteur en médecine, diplômé de chimie générale et en psychologie générale. Chef de service à l'hôpital Beaujon de Paris, professur de clinique pneumologique.
ROBERT: Journaliste sportif français né à Paris en 1930, fils de Jacques Parienté, commerçant à Tunis. Après la licence en Droit, il s'est lancé dans le journalisme sportif. Il a été notamment directeur- générai-adjoint responsable de la rédaction de ״L'Equipe", "France Footbal", ״Tennis de France", "Vélo Magazine", "L'Equipe Magazine". Il est l'auteur de plusieurs livres consacrés aux sports, dont "Jazy, la fabuleuse histoire des Jeux Olympiques"; en collaboration, "La fabuleuse histoire de l'athlétisme"; "Paris en toutes lettres" (Paris, 1986)
MICHAEL: Editeur à Paris, né à Meknès. Fondateur des à la fin des années 1970 des Editions Stavit à Tel-Aviv, spécialisées dans la publication de livres sur le patrimoine culturel du judaïsme marocain, en hébreu et en français. Il a édité notamment Ami Bouganim, Hanania Dahan et Joseph Tolédano. Après son installation à Paris, il a publié un catalgue des livres sur le judaïsme et les actes du premier congrès international organisé à Paris en 1995 par le CRJM, le Centre de Recherches sur le Judaïsme Marocain, fondé par Robert Assaraf.
PROSPER: Peintre et cinéaste à Los Angeles, né à Meknès. Auteur de plusieurs courts et longs métrages en Israël avant son installation aux Etats-Unis.
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano–Pariente
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה
בשיחה עם ד״ר פוקס סיפרתי לו על החיים שלי בירושלים בזמן המצור הממושך, במהלכו ירדתי הרבה ממשקלי. הוא חשב שכבר אז נפגעתי. על כל פנים הזמן עובר ואני רעב, בלא עבודה, חולה ואין אפשרות לקבל טיפול. לא עזרו הקשרים, כולם הפנו לי את הגב ואני הולך ונחלש ככה בין יהודים ״אחים״! עצמי ובשרי! בני עמי! הנותנים לי לדעוך ולמות רק מפני שאני ממרוקו? ״נאלמתי דומיה… וכאבי נעכר חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש… הודיעני ה׳ קיצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני״. מזמור זה מתנגן בראשי. בת קול לא תודיעני מתי יבוא קצי כמו שלא הודיעה אפילו לדוד מלך ישראל. באשר לכמה חדל אני, אין צורך שיודיעוני, כל ימיי אני שואף להתקדם, לתקן את מגרעותיי כי רבו, לשפר ולהשלים את החסר. כל חיי, חתחתים ומכשולים שלא סרו מדרכי המלאה קוצים ודרדרים. אבל איך נאמר: "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה״. אולי בסוף אמות אבל אין להתייאש, צריך להמשיך עד הסוף ולקבל טיפול. עבודה כמו מחלה, צריכים לעשות את שניתן, בלא ייאוש ובלא כניעה, כל זמן שחיים צריכים להתמיד ולשרוד. להשתפר תמיד בענווה ובמידות של הבנה ויחס טוב לזולת, בלי להיות מושפע מהתנהגותם של אנשים רעים. להיות טוב שלא על מנת לקבל פרס. תמיד להביט ולטפס לגבעה הבאה ולהשתפר ואחרי זה לגבעה הבאה ולהסתכל על הפסגה מרחוק שאולי לא נגיע אליה אף פעם, כי בכל פעם שמתקרבים אליה, היא מתרחקת. ואולם, זה סימן טוב שאנחנו בדרך הנכונה עד שנגיע לפסגה טהורים כמה שאפשר, ונשאיר שם טוב אחרינו. נעלם מבינתי שאחיי ובני עמי יכולים להיות רעים, אכזרים ורעי לב. כמה תמימות מצדי. אני זוכר כשבאתי לארץ ואמרו לי שיש שוטרים ובתי סוהר, שאלתי ״למה? למי יש צורך בהם ?״ בעירנו לא היו פושעים. אם יהודי היה פעם בבית הסוהר, מה שלא היה קורה, היה זה בגלל הפחה הרע שלא אהב יהודים, אבל בארץ?! אני עובר תהליך נפשי קשה ונוכח לדעת שיש רעים, אם אלו דתיים שצריכים להיות יראי ה׳ וסרים מרע, והם לא, ואם אלה אנשי תנועת העבודה הקוראים לעצמם סוציאליסטים ונאורים. יש או טובים -או רעים בשני הצדדים. שניהם מחויבים להיות טובים ומתעלמים מזה. אין, אם כן, להכליל. אנשים יכולים להתעלם מכל מה שלמדו בגלל אופיים הרע. נאמר: ״לא בשמים היא… ולא מעבר לים היא… כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע״. אנחנו יודעים שיש בידינו את האפשרות להיות טובים ואין הרצון או הכוח להתגבר על יצרנו, ונכנסים למדרון חברתי תלול ואיננו גיבורים מספיק לחיות לפי האמת. נאמר: ״מצוה גוררת מצוה ועברה גוררת עברה״. אנחנו עצלנים רוחנית ונוטים להיגרר אחרי התנהגות רעה. ״…נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים״. אנחנו יודעים ועוברים את העברה או שקועים בכוח עצמנו להאמין שאנחנו מושלמים ולכן אין צורך להקשיב, ללמוד או לשנות את דרכינו.
ובכן, כפי שאתם רואים, באתי מעולם אידיאלי, תמים. שקוע במסורת העבר ומודרך על ידי רבנים תמימים. צריך כוח רצון אדיר כדי לפרוץ מחסומים של הרגל ומסורת ולגלות עולם שונה הדורש הסתגלות והתפתחות תרבותית. מרדתי בגלות ובמסורת רבותי שרצו להנציח את החיים הגלותיים וההשפלות שהיו מנת חלקנו בין הערבים. נכון שיש התנגשות, ניצוצות, אכזבות והלם נפשי – וזהו המאבק. למצוא את האיזון ולרחף בביטחון מצד לצד בלי להישאר בהלם, באכזבה או במדבר תרבותי. זה מה שקרה לבן־זומא שהציץ ונפגע. ורבי עקיבא, שכאילו נכנס ויצא בשלום לפרדס, הביא חורבן על ישראל עם בר כוכבא, או הגאון מוילנה – ששני רבנים, ר׳ שניאור זלמן יחד עם ר׳ מנחם מנדל, באו לראותו כדי לרכך את התנגדותו לחסידות, והוא ביזה אותם, נתן להם לחכות בחוץ שלושה ימים ולא קיבל אותם. לבסוף ציווה לשרוף את ספרי החסידות והלשינו עליהם לשלטונות. ביהדות שלנו במרוקו לא היה עולה על הדעת שיהודי דתי או רב יגרום ביזיון כזה לרב אחר ויעבור על האיסור שלא להלבין בני אדם ברבים, שזה כאילו עובד עבודה זרה ושופך דמים. אמר אליהו הנביא ״מעיד אני עלי שמים וארץ: בן ישראל בן גוי, בן איש בן אשה, בן עבד בן שפחה הכל לפי מעשה שעושה כך רוח הקודש שורה עליו״. ״אין הקב״ה פוסל לבריה אלא לכל הוא מקבל. השערים נפתחים בכל שעה וכל מי שהוא מבקש לכנס יכנס״. כל אדם בפני עצמו יכול להיות טוב או רע. לכן בעיניי אותם אנשים שמתייחסים אליי רע רק בגלל שאני מיוצאי מרוקו הם בעיניי רשעים, גסי רוח וטיפשים. צריך לדון כל אחד לפי מעשיו כפי שעקביה בן מהללאל אמר לבנו: ״מעשיך יקרבוך מעשיך ירחקוך״. ובכן, מה עושים כעת
חודשים עברו ואין מושיע. יום אחד, בייאושי, כשהייתי במצב רוח עצוב ומדוכדך, הלכתי לאדם חשוב מאוד והבאתי בפניו את דאגותיי לארץ, לעתיד העם, לשנאה שתהרוס אותנו, וזעקתי מרה. דיברתי ודיברתי במר נפשי בצער וברוגז ״ואדברה בצר רוחי אשיחה במר נפשי״, ושפכתי את לבי. על כך שאבותינו סבלו דורות בתקווה לחזור לארץ ישראל ופה מתייחסים אלינו רע מאוד. ממה נפשך ? או לתת לי טיפול רפואי או לתת לי לצאת מהארץ. היחס לא לכאן ולא לכאן – זהו פסק דין מוות ללא חרטה מצדם, ללא מצפון. לא אכפת לאיש. זוהי אכזריות לשמה. אפילו כלפי חיות צריך להיות רגש חמלה משום ״צער בעלי חיים״. אמרתי לו דברים קשים מאוד וכי מוטב שיעזור לי לפני שבייאושי אסיק מסקנות קשות ומרות. אלה לא יהודים בשבילי, והגרוע מכל, הם גם לא בני אדם, אלא חיות רעות נעדרי צלם אלוהים. הם פועלים כאבנים, מנותקים מכל רגש… כך שפכתי את לבי וגם איימתי במעשים קיצוניים, כי הגיעו מים עד נפש… בן שיחי הרגיע אותי ואמר לי: ״תחזור למחרת, תן לי זמן לסדר משהו…״. למחרת לקח אותי למשפחה יהודית ברחביה שבניה היו ידידיו. בנם היה רופא בסנטוריום. הוא הזמין אותי לבית החולים שלו, בדק אותי, ונתן לי מרשם לרפואות לקנות על חשבונו. הוא אמר לי שישתדל למצוא לי מקום בסנטוריום. כך היה. לאחר שבוע הוזמנתי לסנטוריום במגרש הרוסים, שם אבלה שלוש שנים מחיי. יודעים אתם מה גיליתי בסנטוריום זה? שהיה שם מקום, ולעומת זאת לא היה שם אף אחד ממרוקו, בזמן שבעיתונות טענו שיהודי מרוקו הביאו את השחפת. היה זה שקר גס כמו יתר השקרים על עולי מרוקו. שתי זריקות ליום של סטרפטומיצין במשך חודש עזרו לי לצאת מסכנה וגם להיגמל מהקדחת שבה חליתי שבע פעמים מאז קפריסין. מה שיציל אותי זו האופטימיות שלי, כרגיל. בבית חולים זה עסקתי בלימוד, קראתי והקשבתי למוזיקה קלאסית. אנשים חולים עישנו, התעצבנו במשחקי קלפים ומתו בזה אחר זה. לא נתתי לזה להעכיר את רוחי. צחקו עליי ואמרו שאם ממילא מתים – אז מה הטעם ללמוד? ואני בשלי. מאלה שחשבתי שהם ידידיי ושעשיתי למענם הרבה טובות – אף אחד לא בא לבקר אותי, כי פחדו להידבק במחלה. כתבתי סיפור שהופיע בספר ״שבטים״ בהוצאת עם עובד 1953, בעריכת ברכה חבס, שבאה לבקר אותי בסנטוריום. לאחר שהתחזקתי החילותי לארגן ספרייה מתרומות שקיבלתי לפי בקשתי מהוצאות הספרים שנענו ביד נדיבה. ארגנתי הרצאות וחוגי לימוד לעברית בין העולים החדשים שהיוו את הרוב בסנטוריום. ארגנתי קבלות שבת וחגים בצורה מסודרת. באמצע השנה השנייה התקבלה בחורה צעירה מיוצאי מרוקו. עליית הנוער שלחה אותה חזרה למרוקו, מאחר והטיפול ניתן על ידי רופאים שבאו להתמחות שם, ולא למדו טוב. כל הזמן התלוננתי שאני מרגיש לא טוב והתעלמו מזה. מקץ שנה רצו לשלוח אותי לתל-אביב לניתוח, לכריתת הריאה החולה. התלוננתי על חולשות ועל חום במשך חודשים והרופא לא שם לב. עברנו שיקוף פעם בשבוע. ביום שהייתי צריך לנסוע לתל־ אביב עם מכתב ההפניה ביד, הרגשתי רע מאוד והיה לי חום גבוה. עשו לי שיקוף ורק אז גילו שהריאה הבריאה נפגעה קשות והייתה במצב רע מאוד. ביטלו לי את הנסיעה ואת הניתוח והתחילו בטיפול חדש לריאה החולה. יום אחד הופיעו בבית החולים אנשים ממשרד הביטחון שהביאו לי תעודת שחרור מהצבא ואת אות הקוממיות. כך יעברו עוד שנתיים. בינתיים, בעקבות מכתבי לסוכנות ומכתבים ששלחתי לעיתונות, אפשרו סוף סוף להוריי לעלות, אחרי שחיכו כמעט שנתיים בצרפת במחנה עולים לתורם לעלות. אמא הגיעה ואבא עדיין חיכה בצרפת שייתנו לו לעלות. חלקם הגדול של החולים ששהו איתי, מת לנגד עיניי, ואלו ששוחררו חזרו כעבור כמה חודשים. ואולם, אני בשלי, ממשיך ללמוד, לקרוא ולהקשיב למוזיקה ברדיו שקניתי לעצמי, בו התקנתי אוזניות, כך שהמשכתי להקשיב למוזיקה אחרי כיבוי אורות בערב. כתבתי סיפורים קצרים שהיו עמי בכתובים, אבל סירבו להדפיס אותם במדורי הספרות בעיתונות היומית. למזלי המציאו רפואה חדשה, מה שעזר לי להבריא. בשלב מאוחר יותר סגרו את כל הסנטוריומים שכן לא היה בהם עוד צורך.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה
עמוד 298
רעיון הקמת גרעין צופי בארץ ישראל מייסודו של רובר גמזון. יוסף שרביט
רעיון הקמת גרעין צופי בארץ ישראל מייסודו של רובר גמזון. יוסף שרביט
רובר גמזון – "קסטור" – היה מייסדה של תנועת הצופים בצרפת ואחד ממנהיגי המחתרת היהודית בצרפת במלחמת העולם השנייה. רעיון הקמת גרעין צופי, בארץ ישראל בכלל ובשדה אליהו בפרט, יסודו בשלהי מלחמת העולם השנייה, עת רובר גמזון – שעתיד היה לסיים את שהותו בשורות המחתרת בצרפת – התלבט יחד עם חברים לנשק לעלות ארצה ולהצטרף לשורות הלוחמים הנלחמים על עצמאות ישראל או שמא להמשיך את הפעילות החינוכית הצופית בצרפת. קבוצה בת עשרה אנשים החליטה בחיוב על עלייה ארצה, במגמה להקים בהמשך קיבוץ ייחודי של צופים. (ביניהם היה לאו כהן, שלא זכה לעשות כן משום שנעצר על ידי הגסטאפו בטולוז ונשלח לדראנסי, ולבסוף נרצח באושוויץ בשלהי מלחמת העולם השנייה). לאחר חציית הפירנאים ושהות קצרה בספרד הגיעו חברי הקבוצה לחיפה, הצטרפו לדגניה ב' ולכפר רופין והקימו בשנת 1946 את הקיבוץ נוה אילן. עם עצמאות ישראל והעלייה ההמונית, מארצות האסלאם בכלל ומארצות המגרב בפרט, רקם קסטור את רעיון הקמת הגרעין הצופי להתיישבות בארץ. ביולי 1947 עלה גרעין צופי – גרעין "לָרוש" במגמה להתיישב בארץ ישראל ובשום אופן לא להתפרק על רקע דתי, אלא שחבריו עלו על האונייה "אקסודוס", על תלאותיה הידועות. גרעין בן 35 משתתפים הגיע בקיץ 1949 לחיפה וקבע את מיקומו בקיבוץ הדתי שדה אליהו. חלק מחבריו הצטרפו לקבוצת יבנה ולמושב נווה אילן.
גרעין זה והמאווים שבו הפכו למקור השראה רב עוצמה ל "שרל נטר". בעיתון "נוער" הרבו לכתוב על ארץ ישראל על כל גילוייה. הכותבים מרבים לשוות לעלייה לארץ ישראל נופך של כמיהה של דורות – רבי יהודה הלוי משמש כדמות הבולטת לחיקוי, "ירושלים של זהב", עיר של השראה ונצח. מרבים להתחקות אחר דמויות המופת ש הציונות, מרבים להתעניין בקורות עליית הנוער והעלייה ההמונית ; מרבים להתעניין בקונגרס העולמי היהודי – בזיקה לעולם היהודי בכלל ולארץ ישראל בפרט ; מרבים לעקוב אחר התנועה הקיבוצית וההתיישבות הצפון אפריקאית בארץ ישראל.
במאמרו של המחנך יוסף מדיוני הקורא לחדש את אהבת ארץ ישראל, המהווה אחד מעמודי התווך של החינוך של הצופים ושל "שרל נטר". מאמר זה נכתב בעקבות נסיעה ארצה – דוח מסע שנכתב ביד אומן, ביד משורר:
………………כבר עם הגעתך ארצה, ארץ ישראל נגלית כולה, בבת אחת לנגד מהותך. אין הדבר נעשה בהדרגה. האור של ארץ ישראל שוטף אותך בבת אחת ומסנוורך, באחת : אנו יודעים כי "אווירא דארץ ישראל מחכים"
קהיליית בני הארץ פעילה עד מאוד, אין לבזבז דקה אחת…..בארץ ישראל אנו רוצים, אנו מבקשים להשלים את האיחוד הענק של 2000 שנות גלות. ועוד רבה העבודה….העבודה בארץ ישראל היא חוק חיינו…כל בנאי כאן בונה את העתיד. איש לא חש בודד, שכן הכול מקושרים למפעל הלאומי. בונים כאן ארץ לדורות. דבר זה חרוט במצפון כל אחד, מתוך צו חיים, מתוך ברית עם העתיד.
הכול חולמים בארץ ישראל. התוכניות רבות אין מספור…..ומאחורי הופעה של אי יציבות מסתתר ביטחון עצמי שהוא רגש כמעט דתי : אנו כאן לעד…זוהי ארץ ההזדמנויות, ארץ היוזמות הבלתי מוגבלות.
הגיעו אל ארץ ישראל מיליוני בני אדם, איש, איש ושפתו הוא. חששנו כי ארץ ישראל תהפוך למגדל בבל ! אלא שהכול נזכרים בשפת האם בטרם הגלות הארוכה : שפת עבר. זוהי אחת הדרכים להסביר את תחיית השפה העברית…..וכך מתוך בליל של שפות, שפת האבות אט, אט תופסת את מקומה, והבנים מדברים אותה באופן רהוט.
הגיאוגרפיה של ארץ ישראל אף היא מתגלית במלוא רבגוניותה. לא שום אחידות יש בה, לא מונוטוניות יש בה. חשים את הרצון לרכז בה את כל הנופים, של צרפת כמו של שוויץ, של השפלה כמו של אפריקה הטרופית……..ארץ ישראל הובטחה לישראל והוענקה לו כשם שתורת ישראל ניתנה לו. לאחר שצפינו בארץ ישראל קשה לדמיין קיום של יהדות אל מחוץ לה…..בארץ ישראל נס וראליה משמשים בעירבוביה…….כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים ".
ל "גרעין שדה אליהו" מצוי מקום של כבוד בעיתון זה. וכך כותב רובר גמזון :
פעם אמר לי בעל החווה לוטרק, בעת נטיעת עץ דובדבנים : "אני לא אטעם מדובדבנים אלו, אולם בני כבר יוכל לטעום מעט טובים, אבל נכדי יטעם מהדובדבנים מלוא פיו". ואז הבנתי, בהבזק, שהחקלאות האמיתית אינה בעלת משמעות, אלא כשנהנים ממנה הנכדים והנינים. אני ידעתי בכל מקרה בתת המודע שלי כי נכדיי שלי לא יטעמו מדובדבנים אלו……פעם אחרת אמר לי אותו אדם : "אתה רואה את הקברים הללו, אלו של משפחתי, בני ארבע מאות שנה !" ואני, בכותבי מאמר זה, בעיני רוחי חשתי כי הייתי בירושלים, ובעמק יהושפט, שוהים קברים שלנו בני שלושת אלפים שנה….
.באורסיי- נולד הרעיון של עבודה חינוכית בגולה, תוך רצון של הרבה מבינינו לחיות בארץ ישראל. פרויקט זה נועד להקים קיבוץ או אף קבוצה, שלא יהיה משק רגיל כי אם מרכז ארץ ישראלי המקרין על כל התפוצה, יהדות הקמה לתחייה……..תפקידו של האדם היהודי הוא להכשיר את הקרקע לבוא המשיח, ולא לעשות את מלאכת המשיח עצמו : מתפקידנו להכשיר את מרכז החיים והמחשבה ; כשם שדוד המלך הכשיר את המלכות ואת העיר בה ייכון המקדש. אולי בנינו יבנו את הבית הרוחני עצמו.
מצד שני, לתנועת " הצופים " תפקיד בארץ שיראל והוא להכשיר את הקרקע לעלייתם של יהודי צפון אפריקה המיוצגים היטב בגרעין שלנו….אנו חיים כאן בין חברים, לא מתוך אהבה בלתי מציאותית כי אם מתוך סולידריות ליצירה משותפת, מסבי לייעוד משותף ומסביב לתקווה משותפת.
רעיון הקמת גרעין צופי בארץ ישראל מייסודו של רובר גמזון. יוסף שרביט
עמוד 150