מורשת יהדות מרוקו

בצפרו

השמועה על היזמה החדשה הגיעה לצפרו, הסמוכה לפאס. הרב ישועה בן מסעוד עובדיה כתב, שבשנת תרע״ז(1917) נוסדה ״אגודת נשים מנשי העיר אשר נדב לבן אותן לתת דבר קצוב״. כן סיפר, שכאשר הגיע הרב זאב הלפרין ״שטרח ויגע להעמיד דגל התורה שירד בעונותינו הרבים מאה מעלות אחורנית, וכאשר לא עלה בידו לקיים זה על־ידי האנשים פנה אל הנשים רכות הלבב. והודות לדבריו הערבים הצליח להפיק רצונו על־ידי רוב נשי העיר שנטו אחריו״. ועדה מיוחדת של נשים, שעברו מבית לבית, נבחרה במטרה לשכנע את הנשים להצטרף לאגודה כחברות, ולתמוך בה בסכום שבועי קבוע למימון הפעולות.

אסתר אלבאז, שהייתה נוכחת בפאס במסיבת ייסוד בית־הספר על־ידי ״חברת אם הבנים״, רצתה לראות מוסד מקביל בצפרו. למרות שהגרעין הראשון של הפעילות הוקם כבר ביקשה לחוג את המאורע בביתה. חכמי העיר ונכבדיה הוזמנו לביתה והרב ישמ׳׳ח עובדיה דרש בשבח היזמה ועודד את הנשים לערוך מגבית מיוחדת. באותו מעמד נבחרה אסתר אלבאז לתפקיד נשיאת החברה וכן נבחרו חברי הוועד וביניהם רבנים. הרב ישמ״ח עובדיה היה פעיל בחברה וקבע, שהתלמידים ייבחנו בימי החגיגות של החברה. בין הנשים הפעילות יש להזכיר את רבקה שלום, אישתו של דוד הרוש, עישא אלקובי, בונינא זאזון ואחרות, שקיבלו על עצמן לתרום מדי מחודש סכום להחזקת החברה.

ההכנסות התבססו כאמור על תרומות חודשיות של הנשים, על תרומות מבתי־הכנסת,

על שכר הלימוד של הורי התלמידים בעלי היכולת וכן על מס של 50 סנט על כל קילו בשר כשר. באסיפת ועד הקהילה, שנערכה בראש חודש אייר תרצ״ה (4 במאי 1935), הוחלט, שהמס יעמוד על 25 סנט (עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 620). החברה קנתה מהממשלה מגרש, ובעזרת הג׳וינט נבנה בניין לבית־הסיפר שנחנך בשנת 1935. הרב ישמ״ח עובדיה דרש לרגל חנוכת הבית (עובדיה, תשי״ב, בהקדמה דפים כ, קב ע״ב, מהדורת תשל״ב, 37-36).

הנשים החברות נהגו להתכנס פעמיים בשנה: בח׳ שבט, התאריך שבו נוסדה החברה, ובאסרו חג שבועות. בהתכנסויות נמסר בדרך־כלל דו״ח על ניהול החברה והנאספות הותרמו. בחודש שבט נערכו חגיגות שנתיות.

הערת המחבר:על בית־הספר של החברה בפאס, שהמחבר ביקר בו בשנת תשי״ד(1954): פינקרפלד, 1974, 75. הגברת סימונה אטיאס סיפרה לי בכ״ד בשבט תשס״ב, כי מרים אצראף, הסבתא של אביה, מרדכי אטיאס – אישה עשירה – נמנתה עם המייסדות של חברה זו בפאס. היא תרמה לחברה מהכנסותיה מרכושה – בעיקר נכסי דלא ניידי. לדברי הרב מיכאל בן ארי, שלמד בבית־ספר זה, אף לא אחד מהתלמידים, כולל בניהם של בעלי יכולת, לא שילם שכר לימוד.בכל בוקר חילקו חלב וכן הוגשו לתלמידים ארוחות חמות.

הנשים הפעילות זכו להוקרה על־ידי החכמים, שחיברו לכבודן שירים. הרב ראובן בן אבנר אג׳יני מצפרו היה המורה הראשון בבית־הספר של החברה בצפרו עד שעבר לישיבת ״עץ חיים״. הוא חיבר שיר לכבוד הפעילות בחברה ובראש הפיוט כתב:

״פיוט יסדתיו אף עשיתיו, לכבוד חברת נשים צדקניות, בנוי לתלפיות, היא החברה המכונה בשם חברת אם הבנים, אשר נוסדו יחד לעזור ולהועיל ולפקח על עסקי תשב״ר [תינוקות של בית רבן] דרדקי דבי רב, לנועם, מה דמות תערכו לו…

אֶפְצְחָה תְּהִלָּה, שִׁירִים וּרְנָנִים

לִכְבוֹד עֲדַת סְגֻלָּה, חֶבְרַת אֵם הַבָּנִים.

נֶאֶסְפוּ נְדִיבִים, כֻּלָּם אֲהוּבִים,

מִנוֹפֶת עַרְבִים, עֲדַת אֱמוּנִים.

יַחְדָּיו נוֹסְדוּ יַחַד, כֻּלָּם כְּאֶחָד

בִּקְהָלָם אֵל יַחַד, כְּאַב עַל בָּנִים.

 

רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ, חַיִל נִכְנְסוּ,

בְּתוֹרַת אֵל חֶפְצוֹ, הָיוּ נְכוֹנִים

אֲלֵיהֶם מִצְוָה זֹאת, נֹעַם לַחֲזוֹת,

בְּרוֹן וְעַלִּיזוּת, עֲשֶׂרֶת מוֹנִים.

וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת, לָעַד תְּמִידִית,

זְכוּת מְיֻחֶדֶת, וְלִבְנֵי בָּנִים.

 

הַקֶּרֶן קַיֶּמֶת, פִּזֵּר לָאֶבְיוֹנִים.

נָשְׂאוּ דֶּגֶל תּוֹרָה, נָשִׁים שֶׁל שׁוּרָה,

זוֹהִי דֶּרֶךְ יְשָׁרָה. כְּמַעְיָן גַּנִּים.

הָנִי נָשֵׁי אַדִּיקֵי, הֵמָּה מַחֲזִיקֵי,

יְדֵי הָנִי דַּרְדַּקַּי, אֵם עַל הַבָּנִים.

תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, אוֹר הַמַּעֲרָב,

מִזָּהָב מִפָּז רַב, וּמִפְּנִינִים.

 

הֵם בַּעֲלֵי מִקְרָא, מִשְׁנָה וּגְמָרָא,

שֶׁעֲמָלָם בַּתּוֹרָה, קוֹרִים וְשׁוֹנִים.

מוֹרִים מְלֻמָּדִים, עַל פִּי הַפְּקִידִים,

קוֹבְעִים עִמָּם, לוֹמְדִים כַּמָּה עִנְיָנִים.

וּבְרֹאשָׁם אֲנָשִׁים, כֻּלָּם קְדוֹשִׁים,

מַנְהִיגִים פַּרְנָסִים, נִטְעֵי נַעֲמָנִים.

 

ה' עֲלֵיהֶם סִתְרָהּ, מָגֵן סוֹחֲרָה,

יְהִי לָהֶם עֶזְרָה, יָמִים וְשָׁנִים.

יִבְלוּ יְמֵיהֶם, וְעִנְיְנֵיהֶם.

בְּטוּב חַבְלֵיהֶם, יִהְיוּ דְּשֵׁנִים

זְרִיזִים הֵמָּה בִּגְבוּרָה, קָבְעוּ לִמּוּד תַּלְמוּד תּוֹרָה

 

לְתִינוֹקוֹת בַּיִת רָב עֶזְרָה, דֶּגֶל תּוֹרָה נְשָׂאוּהוּ.

נָפִישׁ חֵילָם נָשָׂא וְרָם, כִּי בָּטְחוּ בָּהּ' צוּרָם,

עַל מִצְווֹת אֵלּוּ לְעֶזְרָם, בְּמַקְהֵלוֹת יְבָרְכוּהוּ,

יָדָם פִּזַּר מנִּדְבָתָם, לִמְלַמְּדִים בִּקְבִיעוּתָם,

לְדַרְדְּקִי בְּמִתְכַּוַּנְתָּם, סֵדֶר תָּנָ"ךְ יִקְרָאוּהוּ

(אג׳יני, תשל״ג, 107-105,14).

 

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים כפעילות חינוכית.-פרק יא: חברת ״אם הבנים״

עמוד 115

מצאנו לבית דין הגדול שלפנינו ז"ל שכתבו בזה פסק כעין תקנה שכל המגרש לסיבה ידועה, וניכר לבית הדין שאינו מגרש להשבעת עיניו ולנתינת עיניו באישה אחרת רק לסיבה מהסיבות שנזכור, וכיוצא בהן לפי ראות עיני בית דין: האחת, כגון שהה עם אשתו עשר שנים ולא היה לו ממנה זרע של קיימא, שמן הדין יכול לישא אישה אחרת על אשתו מצד התקנה, ולא איתדר ליה [ואינו רוצה] בשתי נשים ולא יוכל לסבול; או אם חלתה האשה חולי מתמיד שלא יוכל לסבול; או אם נחשדה בעיניו ויש רגלים לדבר לפי ראות עיני בית דין וירצה לגרש לאחת מהסיבות שזכרנו, שלא יתחייב לפרוע רק עיקר כתובה דווקא, ונדוניה מה שהכניסה לו כולו במושלם… ואם רצה הבעל להוסיף מעצמו הרשות בידו להוסיף, אף על פי שאמרו בתולה כתובתה מאתיים, אם – רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף, ולזה לא יוכלו חכמי הדורות לתקן – ולגזור על בני דורם שיעשו כתובה מסך עצום מוכרח כל אדם להתחייב כפי המנהג, כי העני העלוב הרוצה לישא אשה לא יוכל לישא אם לא יתחייב בסך עצום, ואנוס הוא במעשיו, וחכמי הדור שסגרו הדלת בעדו.

 

ולפי האמת הוא פטור גמור ]=מלשלם את ה"סך העצום", אותו סכום עצום שננקב בכתובה[ מן הדין, כי במתנה – אונס לחוד מבטלה, ומה יעשה מי שלא – ירצה ליתן לו אשה אם לא יעשה כמנהג כל חכמי הדור שיהיו, לא יכלו לתקן שיעשו כתובה מסך גדול יותר ממה שאמרו חכמים, ולסגור הדלת בפני כל אדם שלא יישא אשה עד אשר יחייב עצמו בסך גדול, וברור הוא שלא היתה כוונתם אלא כעין קנס להיות שיש איסור גדול לגרש… לזה החמיר עליו כתובה מסך עצום כדי לחזור בו מלגרש.

ועם היות שגם חז"ל היה טעמם כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, ועם כלזה לא עשו אלא סך מועט. מכל מקום, בראות חכמי הדורות דלא איכשור דרי [=שלא הוכשר הדור[, הטילו עליהם עול כבד לברוח מן הגירושין. ומכל מקום לא נוכל לעשות כן אלא למגרש בלי סיבה כי אם למלאות רצון יצרו. אבל המגרש לסיבה קרובה לאונס, אין כוח בנו לחייבו בתוספת, שלא חייב עצמו הוא בו כי אם מפני המנהג.

מתח זה, שבין הרצון לקצוב סכום גבוה בכתובה כדי "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה" (לגרשה) , לבין הרצון לאפשר למי שאין ידו משגת להשיא בנותיו ולשאת בתשלומי הכתובה בעת גירושין ליווה את קהילות מרוקו עוד שנים הרבה. ביטוי לכך ניתן בעדותו החשובה של רבי אהרן בן חסין, מגדולי רבני מרוקו במאה העשרים, בן מכנאס ולימים ראב"ד מוגאדור (אסווירה) שנאמרו בפני מועצת רבני מרוקו  בעניין "סכום הכתובה הגבוה":

רבותי! אחת שאלתי ממעלת כבוד תורתכם לשים עין השגחתם ולהציץ בעד המספחת אשר פשתה בארצותינו ומחץ מכתה תרפאו, של הכתובות הגבוהות אשר הנהיגו בימים הרעים האלה, אשר לא ראו אבותינו ואבות אבותינו .

ורבותינו הראשונים נוחי נפש אשר שמענו ונֵדָעם כי מימיהם נתנו גבול וקצבה, אם מעט ואם הרבה. דרך משל בעיר פאס ובנותיה היו שמים[=עורכים שומה, מעריכים את שווין] הנדוניא ומוסיפים עליה שיעור ומידה לפי רבוי הנדונייא ומיעוטה. ועל המידה אשר מדדו אין להוסיף ואין לגרוע .

וכן בעיר מקנאס בימים הראשונים היו שמים הנדוניא ומוסיפים עליה קצבה אחת, הן לנדונייא מרובה הן למועטת, ודור אחר דור לפי זול המטבע היו מחליפים אותה הקצבה לקצבה אחרת שמתחלה קצבו שבעה דורוס  לעיו"ת, ובדור אחר קצבו עשרה, ואחריהם כ"ח

ובימי נעורינו מצאנו שהבית דין של אותו הדור תיקנו לפי שווי המטבע של זמנם לכתוב כ"ה דורוס עקו"ת והבית דין שאחריהם תקנו להוסיף נו"ן [= 50 ,] ובית דינו של הרב כמוהר"ר יהושע בירדוגו יצ"ו תקנו להוסיף על הנדונייא שליש מלבר .

וגם בעיר ארבט [=רבאט] סאלי וטיטואן ובנותיהם שקצבו לכתוב הן בנדוניה גדולה הן בנדוניה קטנה סך י"ח מאות דורוס בעיותו"ן .

הצד השווה שבהם נתנו שיעור וקצבה לתוספת. וזה כמו עשרים שנה עמדו איזה אנשים רמים וגבוהים בעיניהם, מעצמם בל תקנת ותיקין או שבעת טובי העיר והפריזו על המידה אשר גבלו הראשונים והגביהו התוספת על הנדונייא מאה לעשרה, ואחרים הלכו בעקבותיהם וכתבו על החתן אלף לעשרה, ואחרים כתבו על אחת אלף, ודור אחר דור הולכים ומוסיפים עד שהגיעו לשער הגדול של מיליונים, ואפילו עני שבישראל שאינו יכול להשיג עד ככר לחם כותבים עליו כמה מליונים או לפחות מאת אלפים, עד שנעשה המנהג הזה לשחוק וללעג בעיני בני אדם, כי היאומן כי יסופר כי העני שאין לו פת בסלו יוכל לפרוע מן הסך הגבוה ההוא אפילו שמץ מנהו? זהו שקר מוחלט.

והנה תורתנו הקדושה חייבה הבעל לכתוב כתובה לאשה ורבותינו לפי זמנם לא יכלו להוסיף על סכום הכתוב בתורה עד שקראו לו שם משום חיבת ביאה, וכל זה הוא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ובתוספת של הזמן הרע הזה נמשך ממנו כמה היזקים. האחד כשהבעל ריקם ריקם [=ריק מנכסים, עני, וריק ממצוות] לגזרה שווה, לא חש לסך הגדול הכתוב בכתובה ובין הוא ובין אשתו אין דעתם סומכת לפרוע הכתובה. וכשהיא רואה שאין לו במה לפרוע אין שואלת ממנו רק הגט, ויצאה חנם אין כסף.

הב', שאם הבעל יש לו כדי כתובתה, וכל שכן פחות מכתובתה ואשתו עקרה ולא ילדה ומוכרח הוא לישא אשה בת בנים, או שיש לה חולי המונע לידה או תשמיש וצריך הוא לגרש, הייטב בעיני ה' לתת לה כל הנמצא אצלו ויישאר משולל וערום ויצא נקי מנכסיו? העבודה! ה' לא ציווה.

וכבר מצינו לרבינו מוהריב"ץ זלה"ה [=רבי יעקב אבן צור] בספר משפט וצדקה ביעקב חלק ב, סימן כ"ט ול' שצעק על מנהג זה ויחרד חרדה גדולה  וכתב שהדבר מסור ביד בית דין לפחות מה שנראה להם שנוסף דרך כבוד בעלמא. וחתומים עמו תשעה רבנים מחכמי ורבני פאס, מקנאס, צפרו, ועשירי קודש מעיר גיבראלטאר .

ועיין לו בסימן ל' וזה לשונו: "אמנם כשעושים הכתובה מסך גדול, כגון בסאלי שכותבים ט"ו אלף וכדומה או בטיטואן שכותבים ה' אלף וכדומה, מי פתי יסור הנה לאמור שעלה על דעת החתן שיפרע הסך הנזכר, והוא מעול לא ראהו, אפילו בחלום, ואנן סהדי [=ואנו עדים] שלא נתכוון אלא לכבוד בעלמא, ולהראות חיבת הכלה וקרוביה וכדומה, ולא עוד אלא שלפעמים מייעצים אותו העומדים שם לאמור שים נא כבוד והרבה לה מוהר ומתן, וכשהוא ממאן קצת אומרים לו למה תמאן, 'מאסמי תעדדהום פלחוך דלעלז', הרי בהדיא [=במפורש] אומרים לן דלאו לפירעון קיימי, ולא מכווני להכי, ועל פי הדברים האלה מתרצה להם ועושה רצונם".

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'

עמוד 116

ליום ההילולא של רחל אמנו – י׳יא מרחשון.

וכן, הצלת חיילים ב״מלחמת עופרת יצוקה" – כזכות רחל אמנו, כדברי הרשל״צ – מרן חכם מרדכי אליהו ע״ה.

יום פטירתה של רחל אמנו הוא היום ה- מא׳ = אם = 41 ימים מראש השנה, דבר הרומז לכך שרחל אמנו היא ה־אם שהתפללה עלינו בר״ה, שנכתב בספר החיים.

רחל אמנו היא ה -אם המתפללת על גאולת עמ״י – ״רחל מבכה על בניה… ושבו בנים לגבולם״(ירמיה לא יד־טז). רחל אמנו היא ה – אם שכל כך הייתה כמהה לאימהות בהיותה עקרה, ואף דרשה מיעקב: ״הבא לי בנים…״. רחל אמנו היא ה – אם שבזכות תפילותיה, הקב״ה פתח את רחמה, ונתן לה שני בנים צדיקים – יוסף ובנימין. רחל אמנו היא ה – אם הבוכה על בניה היוצאים לגלות – ״רחל מבכה על בניה…״, והקב״ה נענה לתפילותיה. רחל אמנו היא ה ־ אם המוסרת את הסימנים לאחותה, ובכך הפסידה את המלכות{יהודה}, והכהונה{לוי} לבניה. היא ויתרה על הרגע הכי מאושר של כל כלה בערב חופתה, לאחר שבמשך שבע שנים ציפתה לרגע הזה כפי שהבטיח לה חתנה יעקב אבינו. בליל הכלולות, אביה לבן הארמי-נהג ברמאות. רחל אמנו, בצניעותה כי רבה, קיבלה עליה את הדין ולא התנגדה למהלך, ואף מסרה את הסימנים ללאה: דיני נידה, הפרשת חלה והדלקת נרות, כדי שאחותה לא תתבייש.

מדרש איכה רבה מספר שבשעת החורבן, בכה הקב״ה… הגיעו האבות ומשה רבנו בבכי לפני הקב״ה, והתחננו על עם ישראל… ולא נענה להם. באותה שעה, קפצה רחל אמנו לפני הקב״ה ואמרה: רבש״ע, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי, אבי החליפני לבעלי בשביל אחותי. ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר, לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה… מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומם שכתוב: ״כה אמר ה׳ קול ברמה נשמע… מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ויש תקוה לאחריתך נאם ה׳ – ושבו בנים לגבולם״. גבולם ־ במשמעות גבולות א״י, וכן גבולות רוחניים בבחינת ״ועשו סייג {הגבלות} לתורה״.

רחל אמנו היא ה – אם הזוכה לשמוע דברי נחמה מהקב״ה: ״מנעי קולך מבכי… ושבו בנים לגבולם״.

רחל אמנו היא ה ־ אם המזוהה ביותר עם הצירוף ״רחל אמנו״ – אם כולנו.

השבח לא-ל, דורנו דור הגאולה שזכה לקיבוץ גלויות הגדול בהיסטוריה, זוכה לבנות את ״ארץ חפץ״, וזה בעצם תפקידו של משיח בן יוסף מזרעה של רחל אמנו, לקראת משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו מתוך חסד ורחמים, כפי שהיה תפקידו של יוסף הצדיק בנה של רחל, שהכין את התשתית הכלכלית במצרים, לקראת בואם של אביו ואחיו.

כמו כן, יהושע בן נון שהיה מזרעה של רחל, היה הראשון שכבש את ארץ ישראל וחילקה לשבטים, ובכך יצר את הבסיס ואת הזיקה של עם ישראל לא״י, הלכה למעשה.

גם שאול המלך שהיה מזרעה של רחל אמנו, היה הראשון שאיחד בין השבטים, ונלחם מלחמות ה׳ נגד הפלישתים ומי, ובכך הכין את התשתית למלכות דוד המלך בהמשך. כאשר שאול נמשח למלך, נאמר לו ע״י שמואל הנביא: ״בלכתך היום מעמדי –ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימין בצלצח״ (שמואל א, י). הפרשנים מסבירים שהיו אלה שני אנשים מצלצח שבנחלת בנימין, שבאו לבקר בקבר רחל הנמצא בנחלת יהודה. בכך, רמז שמואל הנביא לשאול, שתפקידו יהיה לחבר בין יהודה לבנימין, ולדלג על מלחמות העבר, ומכירת יוסף.

כמו כן, מרדכי ואסתר שהיו מזרעה של רחל אמנו, היו אלה שהצילו את עמ״י משמד, והכינו את התשתית להשלמת בית המקדש השני ע״י בנה של אסתר, דריוש השני.

גם בית המקדש המהווה את לב ליבו של עמ״י ע״י השראת השכינה, מחולק בין שבט בנימין לשבט יהודה, כאשר האולם, ההיכל ובית קודש הקודשים – הם בנחלת בנימין בנה של רחל אמנו. כל זה מסביר את חשיבות האחדות בעם ישראל, כאשר ״עיקר הבית הוא רחל״ (זבחים נד ע״ב).

הזוהר הק׳ אומר שביום ההילולא של הצדיק/ה, הקב״ה ״משתעשע״ עם נשמתה/ה, כך שנשמתה של רחל אמנו תהיה יותר קרובה לקב״ה ביום הזה, ותשקיף עלינו ממרום.

לכן חשוב מאוד ביום הזה להתחבר עם נשמתה, ע״י לימוד תורה לע״נ נשמתה, הפנמת מידותיה התרומיות, והשתטחות על ציונה המלווה את עמ״י מאז עלייתה לגנזי מרומים.

הצלת חיילים ב^,,מלחמת עופרת יצוקה^,/

בזכות תפילת הראש״ל מרן חכם מרדכי אליהו ע^,,ה בקבר רחל, כפי שסופר ע^,,י בנו וממשיך דרכו הרה״ג שמואל אליהו שליט״א, רבה של צפת.

במלחמת ״עופרת יצוקה״ נגד החמס ברצועת עזה, המחבלים הכינו מלכודות מטעני חבלה בכניסה לבתים. חיילים רבים סיפרו שבכל פעם שהתקרבו למקומות הממולכדים, הופיעה לפניהם דמות אישה הלבושה בלבן, שהזהירה אותם. היו חיילים ששאלו אותה: מי את? והיא ענתה: ״אימא רחל״.

הסיפורים הוצגו בפני מרן הרב מרדכי אליהו ע״ה ע״י בנו הרב שמואל שליט״א.

הרב אליהו ע״ה סיפר, שאכן לאחר שיצא מבית החולים, ולא היה במיטבו מבחינה רפואית, השתדל לבקר בציון של רחל אמנו מספר פעמים, כדי להתפלל להצלחת עמ״י וחייליו במלחמה. הוא גם סיפר שהמקובל הרב סלמן מוצפי ע״ה, התפלל בקבר רחל על הצלת הישוב היהודי במלחמת העולם השניה, ואכן הוא ראה את רחל מתפללת. הרב מרדכי אליהו ע״ה סיפר, שהתחנן בפני רחל אמנו: ״אל תימנעי קולך מבכי על חיילי ישראל המוסרים את נפשם על עם ישראל. שיכו ולא שיוכו ובו׳״. הרב הוסיף בחיוך לבנו: ״האם לא אמרה להם שאני שלחתי אותה…״. הרב שמואל סיים את דבריו בשבח החיילים הקדושים שגם האבות והאימהות כמו רחל, נזעקים מקברם ומתפללים עבורם, היות והם מוסרים את נפשם למען עם ישראל. הוא הזכיר את הפסוק: ״כל כלי יוצר עליך לא יצלח ־ וכל לשון תקום אתך למשפט – תרשיעי״(ישעיה נד יז).

קבר רחל אמנו כידינו ־

בזכות הרב חנן פורת ע״ה, והרב מאיר פרוש ע^,,ה. ראיתי שבעקבות הזעקה הזאת, הייתה תפנית מדינית. ״כנראה שהמתה ביצחק רבין הנקודה היהודית ־ בזכות רחל אמנו״.

{מתוך דברי הרב חנן פורת ע״ה}.

״אחרי הסכמי אוסלו בהם נמסרו חלקים מארץ ישראל למחבלים בניגוד לתורה, גם קבר רחל היה אמור להיות מחוץ לגדר, לא ידעתי את נפשי, והדבר ממש קרע את לבי.

ביקשתי מראש הממשלה יצחק רבין להיפגש עמו, והוא נתן את הסכמתו לכך. הגעתי ללשכתו מצויד במפות. בפתח הלשכה עמד ח״כ הרב מנחם

פרוש ע״ה, וביקש להצטרף לפגישה. אני שטחתי את הטענות בצורה חזקה והדברים עשו רושם מסוים על רבין, אך ראיתי שלא הכרעתי את הכף, ובעיקר שכבר היה הסכם חתום בראשי תיבות עם ערפאת שר״י, שקבר רחל אמור להיות אצל הפלסטינאים כחלק מבית לחם.

פתאום, הרב מנחם פרוש התפרץ, תפס את רבין במעילו ונענע אותו… וצעק עליו: ״ר׳ יצחק הרי זה מאמא רחל״, והתחיל לבכות. דמעות זלגו מעיניו והרטיבו את כל החליפה של רבין. ראש הממשלה אמר לו: ׳מנחם, תירגע אתה תתעלף לי בידיים׳. פרוש ענה לו: ׳איך אני אירגע כאשר אתה רוצה לקבור את אימא רחל מחוץ לגדר׳, ונענע אותו.

לא אשכח את הרגע בו ראיתי את יצחק רבין ופניו מסמיקות ומחווירות, שלא ידע איפה למצוא את עצמו.

במקום, הוא אמר לנו: תנו לי רגע לבחון את הדברים, והתקשר בנוכחותנו לשמעון פרס שהיה אז שר החוץ ואמר לו: בקשר לקבר רחל, אני רוצה שנבחן את הדבר פעם נוספת.

מנהגי החתונה הקדומים בקהילות דרום תאפילאלת

חלק א: שלבים מקדימים לפני החתונה – רקע

אירועי הכלולות במתכונתם הקדומה נמשכים על פני תקופה ארוכה, נערכים בכמה שלבים וכוללים אירועים מקדימים לפני החתונה: א. בקשת ידה של הכלה. ב. אירוסין (־שידוכין). ג. טקס השבועה. ד. התקופה שבין האירוסין לנישואין, ואחריהם אירועי הכלולות עצמם. להלן תיאור השלבים הנ״ל.

א. בקשת ידה של הבת

בשלב מקדים לפני האירוסין פונים נציג או נציגה של קרובי הבן להורי הבת ומבקשים את בתם לבנם.

הפנייה נעשית לרוב בשבת או בחג.

היא מתקיימת באקראי, ולא בהודעה מראש.

גיל הנישאים בתקופה זו היה נמוך מאוד. החתן היה בגיל שתים עשרה – שלוש עשרה שנים, והכלה בגיל עשר – שלוש עשרה.

הבן והבת לא הגיעו עדיין לכלל בחירה נכונה, וההחלטה הייתה אפוא בידי ההורים, בעיקר האב, והבן והבת ידעו על ההחלטה רק למפרע.

לאחר ההסכמה הסופית נקבע מועד לאירוסין.

הערות המחבר: על פי ההלכה מותר לדבר בענייני שידוך בשבת, ראה שו״ע או״ח, סימן שו, סעיף ו, וב׳ אדלר, הנישואין כהלכתם, א, ירושלים תשמ״ה (להלן: הנישואין כהלכתם) פ״ג, סעיף נו. לגבי המנהג השווה גם ר׳ בן שמחון, יהדות מרוקו, הווי ומסורת במעגל החיים, לוד תשנ״ד, עט׳ 366 (להלן: רפאל בן שמחוץ).

תופעה של גיל מוקדם ידועה בקהילות יהודיות רבות, ביניהן קהילות יהודיות שבארצות האסלאם ובכללן קהילות צפון אפריקה. הנישואין בגיל מוקדם נבעו מכמה גורמים: א. השאיפה להמשכיות המשפחה כשהיא מלווה בחשש שהילדים לא יגיעו לבגרות בגלל מחלות, שנות בצורת ותמותת תינוקות. לפיכך חיתנום בגיל מוקדם, הן לטובת הילדים שיזכו להמשכיות המשפחה והן לטובת ההורים שיזכו לראות בשמחת הילדים. ב. החברה ראתה בעין טובה שהאישה תלד ילדים רבים ככל האפשר בעודה צעירה, בבחינת ׳זריזין מקדימים׳. ג. השפעת הסביבה המוסלמית, ראה א׳ בשן, הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה, ישראל 2000,פרק א: השאיפה להמשכיות, עט׳ 12, ופרק ב: נישואי בוסר, עט׳ 18. בקהילות תימן היו נישואי בוסר נפוצים מטעמים שונים, כגון תוחלת חיים קצרה וגם מניעת חטיפת ילדות על ידי מוסלמים לשם נישואין אתן: אישה נשואה בתימן כונתה ׳הורמה׳, שהוא מעמד מקודש גב בעיני המוסלמים. לזר אסור ליצור עמה כל סוג של קשר או אף להימצא במחיצתה, בין אם היא יהודייה ובין אם היא מוסלמית. כן הובדלה האישה היהודייה מן החברה המוסלמית מכוח הנוהג ומכוח החוק (ראה אפרים יעקב, נישואי בוסר בתימן, /http://orot.ac.il/Elkana/events 1014)101/3013>3013, עמ' 180-171).

דוגמאות קרובות: בגיל 14 נשא אדוני אבי את מרת אמי, שהייתה בת 10 ; אחות אבי, עישא פתי. נישאה בגיל 13 לבעלה שהיה בן 19. שרה מגירש, בת דודי יעקב, נישאה בגיל 13. נישואין בג­זה הם על פי שו׳׳ע יו״ד, סימן א, סעיף ג, וראה הנישואין כהלכתם, א, לו-מג. על נישואי בוס־ בתאפילאלת ראה: ר׳ יעקב אביחצירא(להלן גם רי״א), יורו משפטיך, ירושלים תרמ׳׳ה, שאלה מא, עמ' מא; ר׳ שלום אביחצירא, מליץ טוב, ירושלים תשל״ג, סימן א, סעיף ג, עט׳ א-ב וס־ב־מג, סעיף א, עט׳ מז-מח. נישואי בוסר נהגו גם בקהילת צפרו, ראה נהגו העם, עמ׳ רה סעיף ־ והשווה בן שמחון, עמ׳ 360-359. על בעיה זו במרוקו בכלל ראה סקירה נוספת: א׳ בשן, יהד־־. מרוקו – עברה ותרבותה, תל אביב 2000 (להלן: בשן), עמ' 196-190.

1. 1. האירוסין(=לְכְכְטְבָּה אוֹ לְמְלָאכּ)

האירוסין הקרויים בערבית ׳למלאכ׳, או בשם השגור יותר ׳לכטבה' הם האירוע הראשון הרשמי ביצירת הקשר בין שתי המשפחות המחותנות, והוא נעשה בלי נוכחות החתן.

המונח ׳אירוסין׳ כאן אינו זהה למונח ׳קידושין׳ ההופך את המתקדשת לאשת איש, אלא קרוב יותר למונח ׳שידוכין׳ הרווח בספרות ההלכתית בכלל, ובדיונים ההלכתיים של ׳מליץ טוב׳ בפרט.

מועד האירוסין: יש שהם נעשים חודש לאחר יום בקשת היד, ויש שהם נעשים אחרי שנה או כמה שנים. מכל מקום, התקופה הממוצעת שבין בקשת היד לבין האירוסין בתקופה החדשה היא של כמה חודשים עד שנה.

יום האירוסין: אירוע האירוסין או השידוכין אפשר לקיימו בכל יום מימות השבוע, אבל היום המועדף על רוב המשפחות הוא יום השבת. ביום זה מתקיימת סעודת השידוכין, שהיא גם סעודה שנייה של שבת. במקרה של קיום האירוסין ביום חול נערכת סעודת ערב חגיגית.

סעודת האירוסין: לכבוד המאורע משפחת הכלה עורכת סעודה חגיגית, בדרך כלל במסגרת מצומצמת, ואליה מוזמנים בני משפחת החתן.

מתנות האירוסין: בני משפחת הכלה מביאים אתם לבית החתן סבלונות ומתנות, כמו עוגות או פרות העונה בשניים או בשלושה מגשים.

בתקופה הקדומה (לפני תש״ח) יש שהרבו ׳מהר ומתן' ובאו בתהלוכה של כמה נשים נושאות כבודה רבה של מתנות: בגדים, נעליים, תכשיטים ומוצרי מזון: קמח, סוכר וביצים. במהלך האירוע הנשים שרות שירים עממיים.

האירוע כולל אפוא מעין שלושה טקסים: שיגור מתנות מבית החתן לבית הכלה, סעודת האירוסין בלילה בבית הכלה וטקס ה׳שבועה׳ הנלווה אליו.

מנהגי החתונה הקדומים בקהילות דרום תאפילאלת-חלק א: שלבים מקדימים לפני החתונה – רקע-מאיר נזרי

עמוד 203

על המוהל

בספרותם של חכמי מרוקו

על פי הדין ״הכל כשרין למול ואפילו ערל ועבד ואשה וקטן מלין במקוב שאין שם איש״(רמב״ם, הל׳ מילה פרק שני, הל׳ א). אבל ״יש אומריב שאשה לא תמול וכן נוהגים להדר אחר איש״ (יוסף כנאפו, ׳אות ברית. קודש׳, דף מב, ע״א)\

רצוי מוהל צדיק. ״יש לאדם להדר ולחזר אחר מוהל… היותר טוב וצדיק וישר״ (שם).

מוהל מתחיל. בהלכות מילה שחיבר ר׳ יצחק אבן ואליד נאמר בסעיף הראשון: ״אדם שלא מל מעולם אינו יכול למול היכא [במקום] דאין מוהלים מומחים עומדים על גבו״(׳ויאמר יצחק׳, ח״א, דף קה ע״ב).

 

בפאס המוהלים הם תלמידי חכמים ומורישים חזקתם לבניהם. יעב"ץ שפעל בפאס ובמכנאס במחצית הראשונה של המאה ה־18 כותב, כפי ששמע מרבותיו, כי תמיד היה המנהג בפאס:

שלא להתמנות מוהל קבוע אלא תלמיד חכם וכל כמה שיהיה רשום ומובהק יותר וירא שמים מצוה הוא… והוא מנהג שיש לו עיקר ויש בו טעב דמצות צריכות כוונה… אך המון העם איזה עבר עליהם רוח ה׳ לדעת מה זה ועל מה זה, אלא כמחתך בשר בעלמא.

לדידו המילה אינה מלאכה טכנית רפואית, אלא על המוהל להעביר את התינוק מרוח הנכר לקדושת ישראל. לכן רק תלמיד חכם ראוי למלאכה זו.

כך הוא כתב בעקבות שאלה שנשאל ר׳ יהודה בן עטר בדבר אדם ״מהמון העם״ בשם אברהם אדהאן שהסיג גבולו של ר׳ מנשה בן החכם אברהם אבן דנאן, וזה ״טען נגדו שאינו בדין לבא בגבולו ולחטוף מצותו ממנו אחר שהוא מוחזק במצוה זו מכח אביו שהיה ידוע מוהל ואחריו החזיק הבן הנזכר באומנות אביו ונתחנך במצוה זו בעוד אביו חי״. המוהל השני טען כי אבותיהם של התינוקות מזמינים אותו. החכם פסק כי למרות שהוא מוזמן על ידי אבות התינוקות אסור לו להסיג גבול רעהו בעל החזקה, אלא אם כן טען אבי התינוק כי המוהל המוחזק ״גורם צער גדול לתינוק״ (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ שיז).

 

מוהלים בהתנדבות. היו מקומות במגרב שנהגו כמנהג ירושלים בהם המוהלים היו משתדלים כדי לזכות במצות מילה, ״ולפעמים רבות המוהל עוזר לאבי הבן ברצי כסף אם איש עני הוא״(י. גליס, מנהגי ארץ ישראל, דף רפא, סי׳ כא).

היה נהוג במרוקו גם בדורות האחרונים כי המוהלים אינם מקבלים שכר (יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה׳, עמ׳ 36).

יהודים אמידים מלו לשם מצוה, כפי שכתב הרב דוד תורגמן, בן דורנו, על מוריס קורקוס ממראכש שהיה סוחר מצליח באגדיר, ולא נזקק לתשלום על עשיית המצוה (ד. תורגמן, תשס״א, עמ׳ 72).

 

חזקה של המוהל ורצון של אחרים למול. ר׳ שלמה הכהן אצבאן דן בשאלה האם יש למוהלים חזקה, על רקע ויכוח זה: החכם בנימין אלבאז התבקש על ידי הוועד של הקהילה, כנראה בפאס, ללמד קבוצת אנשים מלאכת הברית ״על מנת שלא יתלמד שום אדם למול זולת התלמידים״. המוהל המנוסה נתן להם רשיון למול וסיכם אתם שהוא יטול מחצית הנימולים ושלושתם יטלו החצי השני. והמילה שיש בה הנאה, כלומר הכנסה טובה, היא שלו. זה חמש עשרה שנים הם עובדים לפי תנאים אלה.

 

אחרי ההסכם הנ״ל פנו ר׳ יוסף בן נאיים ונסים נקאב לוועד, שגם הם מבקשים להיכנס למלאכה זו. אבל ר׳ בנימין אלבאז טען שר׳ יוסף בן נאיים אינו יודע למול, והוא תיקן את הטעון תיקון, וכי גם השני אינו יודע כלל למול. בתשובתו ציטט את יעב״ץ, מוצב״י, ח״א, סי׳ שיז הנ״ל, והגיע למסקנה זו: נכון שיש לראשונים חזקה למול את בניהן של אותן משפחות שכבר מלו את ילדיהן, אבל אין להם רשות למנוע שאחרים ילמדו את מלאכת המילה, וימולו ילדים של אבות אחרים אם אלה ירצו בהם. לפי סגנונו:

השניים החדשים יכולים הם למול לאנשים חדשים אם ירצו אבותיהם לתת בניהם מרצונם למול אותם, אכן אנשים שכבר החזיק בהם המלמד כבר אינם יכולים למול את בניהם (׳מעלות לשלמה׳, חו״ם, סי׳ יא).

ר^׳ דוד עובדיה ציטט מקור זה, כדי לבסס דעתו שמוהל צריך להיות תלמיד חכם, אבל אינו כותב שיש לו זכות חזקה (׳נהגו העם׳, בתוך: ׳נתן דויד׳, דף שצ).

 

המסקנה: מוהל כמו כל בעל תפקיד בקהילה היה עובר בתורשה וזכה לחזקה. מדובר בזמן החדש, כאשר כבר החלו המוהלים לקבל שכר על מלאכתם, ועל רקע זה היתה תחרות ביניהם (י. בן נאיים, ׳נוהג בחכמה׳, עמ׳ 36).

ר׳ יוסף בן נאיים למד למול לשם מצוה ללא נטילת שכר, ומתח ביקורת על המוהלים שדורשים תשלום. התוצאה היא שחסרי יכולת ״דוחקים עצמם ולווים וממשכנים כליהם להשוות עצמן עם העשירים ליתן גם המה מתן דמים״. אגב הוא כותב שהמוהלים מתפילאלת וממראכש היו הולכים לכפרים תוך סיכונם מהשודדים כדי למול בהתנדבות לשם מצוה (הנ״ל, ׳שארית הצאן׳, ח״ב, סי׳ רנז).

ר׳ יוסף שגילה בקיאות בדיני מילה, כתב נגד מוהלים העושים מילה ופריעה בבת אחת, בניגוד לדין (שם, סי׳ רנח).

בבני מלאל היה, לפי מקור משנת תש״ח (1948), ״מוהל קבוע שהוא המוהל לכל בני העיר ובלעדו לא ירים איש את ידו וכל זה מקדם קדמתא״. (מכלוף אביחצירא, ׳יפה שעה׳, יור״ד, סי׳ סג).

בצפרו. ר׳ ישמ׳׳ח עובדיה מתח ביקורת על מוהלים שאינם עושים מלאכתם לפי הדין:

״וכתבתי כל זה להזהיר ולהחריד לב המוהלים לעשות מלאכת ה׳ באמונה כפי דין תורה שתתעלה שלא ישאר שום בר ישראל ערל חס ושלום כל ימיו״ (׳ישמח לבב השלם׳, יור״ד, סי׳ מז).

לחכם זה היה יומן בו רשם את הנימולים. הוא מל כבר 1226 תינוקות. ואחר כך מסר תפקיד זה ביד שני בניו (׳צבא ימי' בהקדמה ל׳תורה וחיים' תשל״ב, עמ׳ 27).

בקצר אלכביר, במאה ה־20 השוחט היה גם מוהל, ויש להניח שגם במקומות קטנים היה כך (יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה' עמ׳ 40).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה-ברית מילה

עמוד 152

 

שליחותו של שמואל מונטגו למארוקו בדצמבר 1893

מעורבותו של שמואל מונטגו(1911-1832) חבר הפרלמנט הבריטי, למען יהודי מארוקו ושליחותו לארץ זו בסוף 1893 לא נזכרה בחיבורים שפורסמו על יהודי מארוקו, ולא בביוגרפיות שנכתבו על אישיות זו. כמה פרטים על חייו ועל פעילותו הציבורית. שמואל יליד ליברפול בנו של שמואל לואיס, צורף ושען, עבר ללונדון בגיל 17 והחל לעבוד בבנק, ואת רוב השכלתו רכש בכוחות עצמו. ב-1853 יסד את הפירמה והבנק שמואל מונטגו ושות׳. ב-1862 נשא לאשה את אלן בתו של לואיס כהן, שילדה לו עשרה ילדים. היה פעיל בחיי הציבור היהודי באנגליה ומחוצה לה. מ-1871 חבר בוועד שליחי הקהילות; חבר בוועד השחיטה ובארגונים יהודים אחרים. חבר המפלגה הליברלית, ומעריצו של המדינאי הליברלי גלדסטון. חבר הפרלמנט הבריטי בתור נציג ויטצ׳פל בין 1885 -1900, באזור בו גרו הרבה מהגרים יהודים. פילנטרופ שסייע לפועלים ולעניים יהודים ולאלה שאינם בני ברית. מונטגו שומר מצוות ובעל תודעה יהודית חזקה, היה מגיב לתופעות של פגיעה ביהודים ובקודשי ישראל. דאגתו היתה נתונה בעיקר לביסוסם הכלכלי, האזרחי והמשך שמירת המסורת של המהגרים היהודים שבאו ממזרח אירופה. הקים מועדון לפועלים יהודים, וב-1887 יזם הקמת ארגון בתי הכנסת של המהגרים היהודים Federation of Synagogues ועמד בראשה. המלכה ויקטוריה העניקה לו ב-1894 תואר בארון, ובשנת 1907 תואר Lord Swaythling

פעילותו למען היהודים מחוץ לאנגליה: מתוך תודעה דתית תמך ברעיון שיבת יהודים לארץ ישראל. ביקר בארץ במרס 1875 יחד עם ד״ר אברהם אשר מטעם ועד שליחי הקהילות במטרה לבדוק אפשרויות למפעל הנצחה ע״ש משה מונטיפיורי הקשור לישוב בארץ, ושהה בה שבועיים. הביקור בירושלים הסעיר את רוחו של החכם באשי אברהם אשכנזי, שחשד בו כי תרומתו לפרומקין, עורך ״החבצלת״ מעידה על תמיכתו ברפורמה, והיה עליו להתנצל. בדו״ח נכתב כי מספר היהודים בירושלים הוא 13 אלף, ביניהם 7000 אשכנזים. הם מתחו ביקורת על שיטת התמיכה של מונטיפיורי לישוב בארץ. מונטגו היה בעד יצרנות ועבודה חקלאית. ב-1880 רכש ארבע חלקות חקלאיות בפתח תקוה, ויחד עם לורד נתנאל רוטשילד מלונדון רכש מגרש ברחוב יפו בירושלים שלאחר מכן הוקם עליו ביה״ס המקצועי הראשון של כי״ח בארץ. מונטגו היה אחד האפוטרופוסים של ״קרן מזכרת מונטיפיורי״, שסייעה לשיכונם של עניי ירושלים בשכונת ״ימין משה״ בשנות ה 90 של המאה ה-19.

בשנת 1885 יסד את חברת ״חובבי ציון״ בלונדון, והוא כיהן בתור גזברה. בשנת 1893 שלח תזכיר בשם החברה לשר החוץ הרוזן מרוזברי, Rosebery (כיהן מפברואר עד אוגוסט 1886, ומאוגוסט 1892 עד מרס 1894) כדי להעבירו לסולטאן עבדול חמיד השני(שלט בשנים 1909-1876), בו ביקש רשות להתיישבות יהודים בעבר הירדן. התיחס בחשדנות כלפי השלטון העות׳מאני, הזהיר מפני רכישת אגרות חוב שלהם, ולא האמין שניתן להקים ישות יהודית בארץ תחת שלטון העות׳מאנים המושחתים. פגש את הרצל בביקורו בלונדון ב-1895, תחילה הבטיח לשתף פעולה אתו, אבל התאכזב והתרחק ממנו כי הרצל כתב לו מכתב בשבת, ומונטגו שלל ציונות ללא שמירת מצוות בשנת 1882 נסע יחד עם ד״ר א. אשר לגליציה ולוינה, בשליחות הועדה לעזרת הפליטים היהודים מרוסיה. שנתיים לאחר מכן לארה״ב כדי ללמוד את מצבם של המהגרים היהודים ממזרח אירופה, וב-1886 ביקר ברוסיה.

דאגתו ליהודי מארוקו היא פרק בפעילותו לבני ישראל באשר הם. אנו נדון בביקורו במארוקו, בסיבות שהביאוהו לשם ותוצאות הביקור.

הידיעה היחידה שפורסמה בנדון שמצאנו היא בדיווח השנתי של הועדה הלונדונית של ועד שליחי הקהילות בבריטניה לשנים 1895-1892. תחת הכותרת ״רדיפות במראכש״, בה דווח על הצעדים הדיפלומטיים להפסקת מעשי האכזריות של מושל מראכש. נאמר בו כי ״בדצמבר האחרון ביקר במארוקו מר שמואל מונטגו, חבר הפרלמנט וחבר ועד שליחי הקהילות, כדי לנסות ולהביא להפסקת הדיכוי של יהודי מראכש והרחבת המלאח״. עם יציאתו נתן לו הוועד יפוי כוח לדבר בשמו. גם ׳אגודת אחים׳ קיבלה החלטה דומה, ואיחלה לו הצלחה בביקורו שם. מר מונטגו נפגש עם השגריר הבריטי במארוקו והוזיר של הסולטאן לעניני חוץ, והפעיל השפעתו כדי להביא לשיפור מצבם של היהודים, אבל שהותו שם היתה קצרה מכדי לאפשר לו לעקוב אחרי הצעדים שננקטו לביצוע הבקשה^.

הלן נתאר מה ניתן ללמוד מהתעודות שבין 8 באוקטובר 1893 ל 8 באוקטובר 1894 שטרם פורסמו מארכיון משרד החוץ הבריטי בקשר לביקור זה, וכן המצוקות של יהודי מארוקו בעת הזאת, שחייבו התערבות.

יהודי מראכש סבלו מאכזריות המושל והקאדי המקומי, וידיעות הגיעו על כך לפריס ללונדון בשנות ה 90 המוקדמות. הסולטאן אלחסן הראשון(שלט מספטמבר 1873 עד יוני 1894) כתב בעקבות זאת ב 27 בדצמבר 1892 מכתב למושל מראכש בו הוראה לנהוג ביהודים בצדק ובחסד, ולא לפגוע בהם. אבל הרדיפות נמשכו, והתערבות דיפלומטית וזו של הסולטאן למענם כמה פעמים בשנים הבאות לא הועילו. פרטים על סבלם של גברים ונשים, מלקות, מאסרים ואילוץ להתאסלמות, פורסמו בעתונות לפני נסיעתו של מונטגו למארוקו, הגיעו אליו פרטים על סבלם של יהודים במראכש :מכתב שנכתב לו ב 8 באוקטובר 1893 ע״י מודיע אלמוני, שלדבריו נודעו לו בביקורו במוגדור.

להערכת הכותב, ההתנכלויות עולות על אלה הידועות מן העבר. במראכש כל שכבות הציבור היהודי, צעירים וזקנים, עשירים ועניים סובלים מידם הקשה של המושל חג׳ מוחמד וידה ואכזרי יותר הקאדי מוסטפה. למרות שהגיעו לאנגליה כבר בעבר ידיעות על מלקות, וכמה מהקרבנות מתו מיסורי המלקות, וננקטו צעדים כדי להפסיק זאת, מעשי האכזריות של המושל נמשכו וביתר שאת.

עתה המושל והקאדי פוגעים לא רק בגופם של היהודים החלשים, אלא גם באמונתם. הלחץ גרם לכך ששני יהודים התאסלמו. הראשון דרש מאשתו וילדיו שיעשו כמוהו, ואלה סירבו. הקאדי פקד על האשה להתאסלם, והיא ברחה עם ילדיה לעיר אחרת. זקני הקהילה נדרשו להביאה חזרה למראכש גם שלא ברצונה, ואוימו שאם ייכשלו במשימתם הם יולקו, ייאסרו ודתם תחולל. סירובה להתאסלם בא להצדיק כל מעשה של עוול כלפי הקהילה הנתונה לחסדו של הקאדי.

גורל משפחת המתאסלם השני היה חמור יותר. הוא התאסלם ביום שלאחר יום כיפור האחרון, ואשתו סירבה להתאסלם. כתגובה שלח הקאדי באותו היום את שליחיו שגררו את אשתו ממטתה יחד עם תינוקה בן שנים עשר יום לרובע המוסלמי, בו היא אסורה. עליה לעבוד בשבתות, ולעבור על מצוות הדת היהודית. הקאדי שוב איים על זקני הקהילה, ויש חשש שיולקו וייאסרו. בהתחשב בחולשת השכבות העניות, ניתן לשער אילו סכנות צפויות להם. הם נתונים לאיומים, ויש חשש שכדי להבטיח חייהם, רבים יתאסלמו.

שליחותו של שמואל מונטגו למארוקו בדצמבר 1893–אליעזר בשן

עמוד 364

בזכות מה,

נוכל לזכות במראות רוחניים – וניצחון מוחץ על אויבינו – חמס וחיזבאללה,

כפי שהקב"ה הבטיח לאברהם ולזרעו = א-נ-ח-נ-ו.

"כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי

 הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם,

וְ-יִ-רַ-שׁ   זַ-רְ-עֲ-ךָ  אֵ-ת   שַׁ-עַ-ר   אֹ-יְ-בָ-י-ו" = חמס וחיזבללה. (וירא כב, יז)

 

הקב"ה משרה את שכינתו על אברהם אבינו ועלינו,

בזכות שמירת ברית קודש = צניעות (רבנו-אור-החיים-הק')

ודבקות בארץ ישראל כולל רצועת עזה (עיין רשב"ם עמ' 6-9 במאמר),

 דבר שהופך אותנו להיות מרכבה לשכינה

"וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵ וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם

וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו

וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה"

   

ע"י ראיה רוחנית, המלאך רפאל מרפא את אברהם אבינו,

לכן יכל אברהם לרוץ לקראת המלאכים. (רבנו-אור-החיים-הק')

מאת: הרב משה אסולין שמיר.  

 

לע"נ חללי צ.ה.ל הי"ד. רפואת הפצועים, השבת החטופים

 להצלחת כוחות הביטחון במיגור האויב, וגאולה בחסד וברחמים

 

מבוא.

פרשת "וירא", מתפרשת על פני 38 שנים. היא פותחת בקיום מצות הכנסת אורחים אותה קיימו אברהם ושרה לשלושת המלאכים. את המצוה הם קיימו מתוך זריזות וכיבוד כיד המלך – "וירץ לקראתם… ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב" (בר' יח, א-ח).

כל זאת, למרות שזה היה ביום השלישי למילתו בו מופיע שיא הכאב, כדברי רבי חמא בר חנינא שאמר: יום ג' למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו" (רש"י, ע"פ בבא מציעא פו ע"ב).

אברהם שהצטיין בהכנסת אורחים, התפלל לקב"ה שיציל את אנשי סדום, למרות התנגדותם האידאולוגית למצות הכנסת אורחים, דבר שבא לידי ביטוי בניסיונם לפגוע במלאכים, שבאו להתארח אצל לוט.

 

מסר חשוב: כאשר אדם מצטיין במידה מסוימת, יהיה לו קשה להתייחס באופן חיובי לפוגמים באותה מידה, כמו במקרה אנשי סדום. אברהם לעומת זאת, מלמד אותנו עד כמה חשובה מידת הכנסת אורחים, ועד כמה יש לכבד גם את מי שאינו נוהג כמונו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הניסיון העשירי – עקידת יצחק, בו חותמת הפרשה: "והאלוהים ניסה את אברהם – אמר 'והאלוהים'… לומר מלבד ניסיונות שקדמו – הוסיף לנסותו בגבורת הדין ניסיון עצום".

אחרי העקידה, הקב"ה מזכה את אברהם אבינו בתואר "ירא אלוהים", ומברך אותו ואת זרעו – "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים…" (בר' כב, יז–יח). "כי ברך אברכך" – ברכה כפולה.

 

"וירא אליו יהוה"  –

"מצד שרש נשמתו, זכה אברהם אבינו להיות – מרכבה לשכינה" (רבנו-אור-החיים-הק').

מרכבה: כמו שהרכב מציית לנהג, כך אברהם ציית לנהג העולם = הקב"ה,

 

 ולכן זכה למגר את 4 המלכים בחצי לילה, בניסים ונפלאות.

ברגע שגם אנחנו ננהיג את הקב"ה עלינו,

נזכה למגר ולהשמיד את כל אויבינו בניסים ונפלאות

 

 

 "וירא אליו יהוה" – הפרשנים דנים בשאלה, מדוע נאמר: "וירא אליו יהוה", ולא נאמר "וירא יהוה אליו" {נשוא + נושא}, כמו בפרשת "לך לך" שם נאמר: "וירא יהוה אל אברם" (יב, ז). כ"כ, מדוע לא נאמר תוכן דברי ה' לאברהם?

רבי חמא בר חנינא אומר על כך: "יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל לשלומו" (בבא מציעא פו' ע"ב).

 רש"י מביא בפירושו את דברי רבי חנינא. מדבריו עולה שההתגלות לאברהם לא הייתה לשם נבואה, אלא לשם מצות ביקור חולים, כיון שזה היה ביום שלישי למילתו בו שיא הכאב, לכן נאמר "וירא אליו ה'".

ניתן גם לומר שהתורה הקדימה את מילת הכינוי "אליו", כדי להדגיש את חשיבות ביקור חולים לכל אדם, ולא רק לאנשים חשובים כמו אברהם. לכן חשוב מאוד לבקר חולים גם אם הם לא מוכרים לנו, כפי שעושים רבים וטובים בבתי חולים.

 

הרמב"ם במורה נבוכים אומר: הפס' הראשון "וירא ה' אליו", מהווה כותרת לפסוקים הבאים, בהם מתואר תוכן הנבואה ע"י שלושת המלאכים הנפגשים עם אברהם, ומבשרים לו על הולדת בנו בעוד שנה.

 

הרמב"ן לעומת זאת, אומר שהפסוק "וירא אליו ה'", חותם את קיום מצוות ברית מילה מסוף הפרשה הקודמת "לך לך", כדי לכבד את אברהם על כך. וכדברי קודשו: "ואל תחוש להפסק הפרשה, כי העניין מחובר, ולכן אמר "וירא אליו" ולא "וירא יהוה אל אברהם". בפרשה הזאת רצה לסדר הכבוד הנעשה לו בעת שעשה המילה, כי נגלית עליו השכינה, ושלח אליו מלאכיו לבשר את אשתו וגם להציל את לוט אחיו בעבורו".

כלומר, הקב"ה בא להגיד לו שהוא מרוצה ממנו בגלל הברית שעשה. דוגמא לכך, התגלות ה' לעמ"י אחרי הקמת המשכן – "וירא כבוד יהוה אל כל העם" (ויקרא ט, כג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' משיב לשאלה, מדוע נאמר "וירא אליו יהוה", ולא "וירא יהוה אליו".

א. הקב"ה השרה שכינתו על אברהם ונעשה מרכבה לשכינה. וכדברי קדשו:

"ולזה הקדים תיבת 'אליו' להזכרת ה', לומר שנתגלית עליו השכינה, מה שלא נשמע באומרו 'וירא יהוה אליו', כי {מילת} ה' יפסיק בין הגילוי למתגלה בו , והבן. ולזה תמצא שלא נאמר עוד 'וירא' בכל הנבואות הנאמרות לאברהם אחרי זאת, אלא 'ויאמר יהוה – כי מצוי הוא לפניו עטרה לראשו".

 

הרב משה פראנקו תלמידו של רבנו-אוה"ח-הק', כותב בספרו "מאור החיים" על כך: "וכל אלו הדיוקים, מתיישבים עם מה שדרש החכם מורי ורבי הרב חא"ע {חיים אבן עטר} נרו, בזו הלשון: דעו נא אחי ורעי שאין דבר ואות ומילה בתורתנו הק', בלי טעם וסוד… וסמך תיבת 'אליו' קודם ה', לרמוז שהשכינה לעולם הייתה עם אברהם, ומשום הכי 'אליו ה'. .. ועם היות שהשכינה מצויה עמו תמיד – נפל לשון 'וירא' ולשון 'אליו'…" (מאור החיים, וירא עמ' לה).

 

ב. אחרי השראת השכינה על אברהם ע"י הקב"ה, הוא נעשה מרכבה לשכינה. ובכך הגיע לשלוש השגות רוחניות:

1. 1. מצד שורש נשמתו, זכה להיות מרכבה לשכינה.
2. 2. מצד רוחו, זכה להשיג בשכלו כללות אור עליון: "וירא אליו יהוה" {הוי-ה}.
3. 3. מצד נפשו, זכה להארה ברמ"ח איבריו ע"י מצות המילה. אברהם = רמ"ח. ברמ"ח איבריו עבד את הקב"ה.

 

לדעת רבנו אור-החיים-הק', אברהם זכה לשמש כמרכבה לשכינה, לאחר ברית המילה בו התגלה בבשרו: "יו"ד רשימו קדישא" כדברי הזוהר הק' (לך לך צה' א').  לפני הברית, הערל הוא בבחינת "שד". ואילו לאחר ברית המילה, הוא בבחינת ש-ד-י. 

ש – הנחיריים שלנו בצורת ש.

ד – הזרוע בבחינת ד.

י – ברית המילה בבחינת י.

 

כל זה ביחד מהווה = ש-ד-י. ע"י הברית, ה' מתגלה אלינו בשם "אל  ש-ד-י {חסד ורחמים}.

 

"מרכבה" – בא מהשורש "רכב". כמו שהרכב אינו מתערב בשיקולי הנהג, כך אבותינו הקדושים כלפי הקב"ה.

הם לא שאלו שאלות גם כשהתבקשו לבצע דברים תמוהים כמו פרשת העקידה, בדומה לרכב שאינו מצייץ גם אם הנהג יחליט לנסוע באור אדום. הסיבה לכך, אמונתם המוחלטת בה' כפי שנאמר אצל אברהם אחרי ברית בין הבתרים: "והאמן ביהוה – ויחשבה לו לצדקה" (בר' טו, ו).

 

ג. בקבלה, קושרים את ה"מרכבה לשכינה" למשכן. אוהל אברהם, הפך להיות מעין המשכן בו שרתה השכינה. כמו שבאוהלו של אברהם הייתה ברכה בעיסה, הנר דלק מערב שבת לערב שבת, והענן קשור על האהל (רש"י בר' כד, סז), כך במשכן: הנר המערבי דלק כל הזמן, לחם הפנים נשאר טרי וחם משבת לשבת, והענן על המשכן.   

 

כאשר הקב"ה הודיע לאברהם על מצות ברית מילה, אברהם נפל על פניו ככתוב "ויפול אברם על פניו, וידבר אתו אלוהים לאמר" (בר' יז, ג). אחרי קיום ברית המילה, נאמר "והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו" (בר' יח, ח).

 

הגוף שלנו הוא גשמי, וקשה לשאת קדושה שהיא רוחנית, לכן נאמר אצל אברם "ויפול אברם". אחרי ברית המילה ושמירתה, הגוף שלנו הופך להיות קדוש, ולכן הוא יכול לשאת את הקדושה, ואברהם יכול לעמוד מול מלאכים ככתוב "והוא עומד עליהם", או לשבת כשהקב"ה נראה אליו ככתוב: "וירא אליו יהוה באלוני ממרא – והוא יושב פתח האוהל כחום היום" (בר' יח, א).

השינוי הנ"ל בא לבטא את כוחה הרוחני של שמירת הברית, דרכה זוכה האדם להתגלות אלוקית בכל רמ"ח איבריו.

 

רבנו ישראל בעל שם טוב אומר: א-ב-ר-ם = רמ"ג = 243. אברם היה שמו לפני הברית. אחרי הברית, הוסיף לו הקב"ה את האות ה', ושמו נהפך לא-ב-ר-ה-ם = רמ"ח =  248 = רמ"ח איברים.

לפני הברית הייתה לו שליטה רק על רמ"ג איברים. אחרי הברית, נוספה לאברהם השליטה על עוד חמישה איברים: שתי עיניים, שתי אוזניים וברית מילה.

 

חמשת האיברים הנ"ל הם רוחניים, וכל השומר אותם, זוכה להתגלות השכינה.

לכן, אומר הבעש"ט: כל יהודי יכול לזכות בגילוי השכינה, במידה ויקדש את עיניו ואוזניו,

 בבחינת לא רואה ולא שומע שום דברי תועבה, וכך זוכה לשמירת ברית קודש.

 

הנשמה הטהורה יורדת לעולם כחומר לא מעובד, ורק ע"י קיום מצוות היא הופכת להיות כלי קיבול לקליטת שפע רוחני אלוקי בעקבות הארות רוחניות הנוצרות ממעשינו הטובים, ובפרט מעמידתנו בניסיונות היומיומיים.

הנשמה דומה לניצן של פרח המתפתח, בהתאם לטיפולו של הגנן.

כנ"ל לגבינו, ככל שנקיים את המצוות הנ"ל בהידור רב ומתוך קדושה – נזכה להאיר את נשמתנו.

 

אברהם אבינו זכה להדר במצוות כפי שעולה מקבלת האורחים בראשית הפרשה: "וירא וירוץ לקראתם… וימהר אברהם… מהרי שלש סאים קמח סולת, לושי ועשי עוגות. ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב וכו'".

 גם בניסיון הקשה של העקידה, אברהם אבינו ממלא את רצון ה' ופועל כעלם צעיר העושה הכל בזריזות:

"וישכם אברהם בבוקר, ויחבוש את חמורו… וישלח אברהם את ידו, ויקח את המאכלת לשחוט את בנו".

מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף אסולין ע"ה נהג לשאול: מדוע נאמר "וישלח את ידו, ויקח את המאכלת", ולא נאמר "ויקח את המאכלת" בלבד? על כך הוא משיב: אברהם {בגימטריא} רמ"ח = 248. אברהם פעל מתוך זריזות, ורמ"ח איבריו נשמעו לו תמיד, פרט למקרה הזה, בו היה צריך להתאמץ כדי לשלוח את ידו, לכן נאמר: "וישלח את ידו".

 

א.  "והקמותי את בריתי ביני ובינך, ובין זרעך אחריך…

ב.  ונתתי לך ולזרעך אחריך… את כל ארץ כנען…

ונמלתם את בשר עורלתכם,

והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בר' יז, ז – יא).

 

ברית המילה וברית ארץ ישראל – והקשר ביניהם.

בזכות צניעות הברית – נזכה לרשת את כל ארץ ישראל,

 כולל גוש קטיף ודרום לבנון

 

מצות המילה היא המצוה הראשונה שציוה הקב"ה את אברהם אבינו וזרעו אחריו.

את מצוות המילה, למדו חכמים מהכתוב: "וביום השמיני ימול בשר עורלתו" (ויקרא יב' ג'), אבל לעולם היא נקראת על שם אברהם אבינו, כפי שמופיע בברכה השניה על המילה: "ברוך אתה ה'… להכניסו בבריתו של אברהם אבינו".

המלאך רפאל ריפא את אברהם מכאבי הברית, בכך שהביט בו בלבד בבחינת "וירא", לכן אברהם יכל לרוץ לקראתם, ככתוב: "וירא – וירוץ לקראתם".

 

הקב"ה רצה שנהיה מוקפים במצוות בכל זמן ועת, ובכך נהיה קדושים ותמימים. לכן, הוא קבע בגופנו את מצוות ברית המילה שתהיה חלק אינטגרלי ומהותי מאתנו, כשהיא חרוטה וטבועה בגופנו, דבר שאינו ניתן לשינוי.

אברהם אבינו ובני ביתו עשו ברית מילה, בכל זאת רק אברהם זוכה לביקור חולים ע"י הקב"ה, וזוכה להיות מרכבה לשכינה, היות ורק אברהם הפנים עד כמה ניתן להתקדש בעבודת ה' דרך הברית.

 

כמו כן, רצה הקב"ה שעמ"י ידור בתוך מצוה. לכן, בנוסף למצות ברית המילה בגופו, הוסיף לו את מצות ארץ ישראל, דבר המסביר מדוע קשר הקב"ה את מצות המילה למצות ארץ ישראל.

 שתי הבריתות הנ"ל – ברית המילה וברית א"י, היו הבריתות הראשונות והיסודיות אותן כרת הקב"ה עם אבי האומה אברהם. הקב"ה רוצה שכל יהודי יהיה מוקף מצוות בגופו ובמקומו, ולכן הקב"ה קבע את המילה בבשרנו, ואת ארץ ישראל כאדמתנו ונחלתנו.

 

מצות המילה היא המצוה שנכנסת למרכז גופו של כל יהודי, וארץ ישראל היא המצוה שלתוכה הוא נכנס, דבר המסביר מדוע יהושע בן נון מל את עמ"י לפני כניסתו לארץ כדברי הכתוב: "וזה הדבר אשר מל יהושע כל העם היוצא ממצרים הזכרים וכו'" (יהושע ה, ד).

דברי רש"י לכתוב הנ"ל, מאששים את הקשר בין ברית מילה לארץ ישראל, וכדברי קודשו: "סבורים אתם לירש את הארץ ערלים? לא כך נאמר לאברהם "ואתה את בריתי תשמור… ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען לאחוזת עולם, והייתי להם לאלוקים" (בר' יז, ח).

 

"ויהי אחר הדברים האלה,

והאלוהים ניסה את אברהם" (בר' כב, א).

תכלית הניסיון – חישול האדם מבחינה רוחנית.

 

 

שלבי התגלות ה' לאברהם:

                       א. "לך לך" ב. "במחזה" ג. "וירא"

תרשים זרימה בתהליך התגלות הקב"ה – לכל אחד מאתנו.

 

תהליך התגלות הקב"ה לאברהם אבינו, מהווה גם תהליך אותו

עובר כל אחד מאתנו במהלך חייו – ע"פ שלושת השלבים הבאים:

 

א. "לך לך".  בפרשת "לך לך", הקב"ה אינו מתראה עם אברהם כמו אצל משה רבנו בתחילת דרכו בסנה, אלא מצווה אותו: "לך לך אל הארץ אשר אראך", בבחינת "נעשה ונשמע", ללא נימוק {רבנו-אוה"ח-הק' בר' יב, א}. אברהם קם והלך לא"י.

ב. "במחזה".  "אחר הדברים האלה היה דבר יהוה אל אברהם במחזה". בברית בין הבתרים, הקב"ה נגלה לאברהם במחזה מתוך חלום בו הוא מבטיח לו זרע. גם פה אברהם "האמין ביהוה, ויחשבה לו צדקה" (בר' טו, ו).

ג. "וירא אליו יהוה. הקב"ה  מזכה את אברהם בראיה רוחנית לאחר שקיים את מצות ברית המילה, ובכך כל גופו התקדש ונעשה מרכבה לשכינה כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לעיל.

 

מהדברים הנ"ל עולה, שבכדי לעלות ולהתעלות בעבודת ה', יש להתחיל מתוך אמונה כמו אברהם אבינו שביצע את הציווי הראשון "לך לך" מבלי לשאול שאלות, גם אם הוא לא הבין מדוע יש רעב בא"י למרות הבטחות ה' – "ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה וכו'", וכן מדוע חוטפים את שרה אשתו לבית פרעה וכו'.

אכן, ע"י ביצוע ציווי ה' – "לך לך", האדם זוכה בקרני אורות אלוקיים חלומיים כמו במחזה בין הבתרים. בהמשך, האדם זוכה לראיה רוחנית, בבחינת – "וירא אליו יהוה".

 

רבי לוי אומר: ניסיון ראשון כניסיון אחרון: ניסיון ראשון ב"לך לך מארצך", וניסיון אחרון ב"לך לך אל ארץ המוריה" (מ. תנחומא). מהלך חיי אברהם רצוף ניסיונות מגוונים ולא קלים. גם כל אחד מאתנו עובר את אותם ניסיונות, אם כי במינון המתאים לו.

בגופו – הניסיון באור כשדים שם הושלך לכבשן האש ע"י נמרוד, בהמלצת תרח אביו, עקב אמונתו בה'.

באשתו – כאשר שרה אמנו נחטפה ע"י פרעה, ואחר כך ע"י אבימלך. וכן בעקרות שרה.

בממונו – "ויהי רעב בארץ", בניסיון השני.

בקרוביו – הצלת לוט בן אחיו, תוך סיכון עצמי גבוה ביציאה למלחמה נגד ארבע המעצמות.

בהוריו – בהתנגדותו חסרת הפשרות לאמונה האלילית של הוריו.

בבניו – הניסיון הגדול מכולם כאשר נדרש להעלות את יצחק בנו האהוב לעולה.

 

ננסה להאיר בעזהי"ת את תכלית ניסיון העקידה,

ואיך עלינו להתייחס לניסיונות הנוחתים עלינו חדשים לבקרים..

פרשנים כמו הרמב"ן, ספורנו, רבנו אוה"ח הק' וכו' שואלים:

וכי הקב"ה אינו יודע שאברהם אבינו אכן יעמוד בניסיון? כמו כן, מה תכלית הניסיון? שאלה נוספת, מדוע בברכות השחר קבעו לנו חכמי התפילה לומר על הבוקר: "ואל תביאנו… לידי ניסיון, ולא לידי ביזיון". ויש המסבירים את הקשר בין ניסיון לביזיון, בכך שעל ידי אי עמידה בניסיון, נבוא חלילא לידי ביזיון. שוב מתעצמת השאלה. איזו תועלת תצמח לנו מהניסיונות? בתורה לא רואים אנו שאברהם ביקש לעמוד בניסיון. עשרת הניסיונות, היו פרי יוזמתו של הקב"ה יתעלה שמו.

 

ניסיונות אברהם אבינו – היו מהקל אל הכבד:

א. אור כשדים. ב.  לך לך. ג. רעב בארץ. ד. שרה בבית פרעה

ה. מלחמת המלכים. ו. ברית בין הבתרים. ז. ברית מילה בזקנותו.

ח. שרה בבית אבימלך. ט. גירוש הגר וישמעאל.

י. העקידה (אבות ה, מ"ג. ע"פ רבנו עובדיה מברטנורא).

הרמב"ם, מונה את הניסיונות מניסיון העקידה.

 

רבי אברהם אבי הגר"א: כל אחד מאתנו עובר ניסיונות שונים בחייו בדומה לאברהם, והכל בהתאם לאישיותו ושורש נשמתו:

א.  בגופו – יכולותיו השכליות, וכן מחלות לא עלינו.

ב.  בממונו – עליות וירידות בפרנסה.

ג. בבניו – חינוך הילדים מלווה בקשיים לא מעטים, ובפרט כשהילדים זקוקים לצרכים ייחודיים.

ד. באשתו – בני זוג יחידי סגולה, זוכים שיקויים בהם דברי רבי עקיבא: "זכו – שכינה שורה ביניהם".

 

הרמב"ן: הקב"ה מביא ניסיונות רק על צדיקים היכולים לעמוד בהם כדברי דוד המלך: "יהוה צדיק יבחן…" (תהילים יא, ה), במטרה להוציא לפועל את צדקותם הגנוזה, ובכך להגדיל את שכרם, וכן לחשלם בהמשך עלייתם בעבודת ה'.  ובלשונו של הרמב"ן: "עניין הניסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה – יעשה, ואם לא ירצה – לא יעשה. יקרא הניסיון מצד המנוסה אבל המנסה יתברך, יצווה להוציא הדבר מן הכוח לפעל להיות לו שכר מעשה טוב ולא שכר לב טוב בלבד". ולכן המלאך אומר לאברהם אחרי ניסיון העקידה:

"עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה, ולא חשכת את בנך, את יחידך ממני" (כב, יב). "עתה" – אחרי הניסיון.

 

הזוהר הק', רב סעדיה גאון, האברבנאל וכו': 

ניסיון – נס – דגל. להראות לעולם עד כמה אברהם אבינו אהב את ה', וכדברי הזוהר: (תולדות קמ): "אמר רבי יהודה מהו "ניסה"? הרמת נס… ע"י זה, ה' הרים את דגל אברהם בעולם.

רבנו אברהם אזולאי = זקנו של החיד"א ומחבר "חסד לאברהם" אומר: על ידי הניסיון, ביקש הקב"ה להוציא לפועל את מחשבתו הטובה של אברהם כלפי הקב"ה. כדוגמא, ניתן לדבר על תלמיד שלמד לקראת המבחן, ואף השקיע מאמצים רבים בלימוד החומר. רק לאחר הצלחתו במבחן, תוכר יכולתו והשקעתו. הצלחת תלמיד נהיגה תוכר, רק אחרי הצלחתו בטסט.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: המיוחד בניסיון העקידה, הוא בכך שהקב"ה מנסה את אברהם גם במידת הדין, ולא רק במידת החסד בה הגיע לשלמות, ולכן התורה השתמשה בביטוי "והאלוהים ניסה את אברהם". ובלשון קודשו: "אמר והאלוהים… לומר, מלבד ניסיונות שקדמו, הוסיף לנסותו בגבורת הדין, ניסיון עצום".

כדוגמא לכך, ניתן לציין את ברכת יצחק ליעקב: "ויתן לך האלוהים, מטל השמים ומשמני הארץ…" (בר' כז, כח). שיעקב יזכה בברכה, גם מכוח מידת הדין בגלל צדקותו.

 

הרשב"ם – רבנו שמואל בן מאיר – נכד רש"י הק' קובע:

אסור לעשות הסכמים – עם הפלישתים.

אסור לוותר על שום ס"מ מאדמת ארך ישראל,

לרבות רצועת עזה בואך גוש קטיף – שהם חלק מארץ ישראל.

 

"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה,

וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי"

(בר' וירא. כב, א).

 

פרשת ניסיון עקידת יצחק, מתחילה בביטוי – "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה"

רבנו הרשב"ם מסביר לנו מדוע נאמר הביטוי הנ"ל, הנראה כביכול כמיותר.

מהי המשמעות הסמנטית שלו.

אחרי אלו דברים  ניסה הקב"ה את אברהם אבינו בעקידה.

 

רבנו הרשב"ם ההולך כדרכו בקודש בדרך הפשט, טוען שהניסיון נעשה אחרי הדברים שנאמרו בפרק הקודם.

אכן, בפרק הקודם אברהם אבינו עושה הסכם שלום עם אבימלך מלך פלישתים בואך רצועת עזה וגוש קטיף. ההסכם משתרע על י"ב פס'.

 

אחרי מות אברהם אבינו, הפלישתים כדרכם מאז ומעולם, לא מכבדים הסכמים, כך שלא כיבדו את הסכם השלום שנחתם "על הקרח", בין אברהם אבינו לאבימלך מלך פלישתים.

הם סותמים את הבארות שחפר אברהם, ומתנכלים ליצחק אבינו.

 

יצחק אבינו לא מוותר לפלישתים וחופר את הבארות מחדש: עשק, שטנה, רחובות, והקב"ה מברך אותו בהצלחה כלכלית אדירה בנגב הצחיח:
וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא,

וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים,

וַיְבָרֲכֵהוּ יְהוָה (בר' כו, יב).

 

בגלל דבקותו של יצחק אבינו באדמת ארץ ישראל, ואינו מתקפל בפני הפלישתים, וגם אינו יורד לחו"ל כפי שעשו אברהם ויעקב, הקב"ה מברך אותו בברכת:

וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר:

אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ

אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ

וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי"

 (בר' כו, כד).

 

להלן פס' מרכזיים בהסכם:

 

וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר:

 אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה (בר' וירא. כא, כב)

 

"וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים.

הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי {4 דורות}

 כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי,

 וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ" (בר' וירא. כא, כג).

 

"וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע {הסכם שלום}

וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים" (בר' וירא כא, לב).

"וַיָּגָר אַבְרָהָם – בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים" (בר' וירא.כא, לד).

 

בהסכם השלום, אברהם אבינו מוותר לאבימלך למשך ארבעה דורות על ארץ פלישתים הנחשבת הלכתית כחלק מארץ ישראל, כפי שהקב"ה הבטיח לאברהם בפרשה הקודמת 'לך לך':

 

ַּביּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהוָה אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר:

לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת,

מִנְּהַר מִצְרַיִם – עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (בר' לך לך טו, ח"י).

 

נְּהַר מִצְרַיִם – הוא נהר/ואדי אל עריש כדברי רב סעדיה גאון. הוא חוצה את מדבר סיני, ומהווה את הגבול הדרומי מערבי של נחלת שבט יהודה. הוא נשפך לים התיכון בעיירה אל עריש.

 

וכך דברי קדשו של הרשב"ם המביא תחילה דוגמאות למשמעות "אחר הדברים האלה".

כלומר, כאשר התורה משתמשת בביטוי "אחר הדברים האלה", סימן שיש קשר סמנטי בין האמור כאן, לאמור למעלה.

"כל מקום שנאמר 'אחר הדברים האלה', מחובר על הפרשה שלמעלה", כדברי קדשו.

 

להלן כמה דוגמאות לכך:

'אחר הדברים האלה' – היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר:

אל תירא אברם. אנוכי מגן לך. שכרך הרבה מאוד" {לעיל טו, א}.

לאחר שאברהם אבינו השמיד את ארבעת המלכים, הוא פחד מכך שהרג הרבה נפשות כדברי רש"י, או ימעיטו מזכויותיו, בגלל הניסים שנעשו לו.

הקב"ה מרגיע אותו ומבטיח לו: 'אל תירא אברם מן האומות".

 

בכך רצה לבשר לאברהם אבינו ולנו, שאין לו מה לחשוש מכך שהרג אותם, היות  והם רשעים גמורים.

כמו כן, אל לו לפחד מהגויים: 'אל תירא אברם מן האומות", לרבות ממעצמות כמו אותם 4 המלכים, היות והקב"ה הוא הנלחם – "יהוָה יִלָּחֵם לָכֶם – וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שמות יד, יד), והוא המחליט מי ינצח במלחמה. הצבא עושה רק השתדלות, בבחינת הכתוב: "וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ – בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה"  (דברים טו, ח"י)

 

דוגמא שניה אותה מביא רבנו הרשב"ם:

'ויהי אחר הדברים האלה'  אחר שנולד יצחק {להלן כב, כ} –"ויהי אחר הדברים האלה –  שנולד יצחק, ויוגד לאברהם לאמר עוד, ובתואל ילד את רבקה.

כלומר, גם פה קיים קשר סמנטי. מציאת שידוך ליצחק מבני משפחתו.

 

וכלשון קדשו:

"גם פה, אחר שכרת אברהם ברית לאבימלך, לו ולנינו ולנכדו, ונתן לו שבע כבשות הצאן – וחרה אפו של הקב"ה על זאת, שהרי ארץ פלישתים בכלל גבול ישראל,

 והקב"ה ציוה עליהם: 'לא תחיה כל נשמה' (דברים כ, טז).

 

יהושע לא הספיק לכבוש את ערי הפלישתים: עזה, אשדוד, אשקלון, גת, עקרון

 הקב"ה אומר ליהושע:

 "אתה זקנתה באת בימים – והארץ נשארה מאוד לרשתה. זאת הארץ הנשארת. כל גלילות הפלישתים… חמשת סרני פלישתים:

העזתי, והאשדודי, האשקלוני, הגתי, והעקרוני והעוים" (יהושע יג, ג).

 

מדינת ישראל קיימה את הצו האלוקי, ושולטת בארבע ערי פלישתים,

אבל לצערנו – עדיין לא בעזה, אותה גם יהושע לא זכה לכבוש, כאמור לעיל.

 

לכן 'והאלוהים ניסה את אברהם – ק-נ-ת-ר-ו   ו-צ-י-ע-ר-ו, {על שעשה הסכם שלום עם אבימלך מלך פלישתים} כלומר, נתגאתה בבן שנתתי לך לכרות ברית בינכם ובין בניהם. ועתה, לך והעלהו לעולה – ויראה מה הועילה כריתת ברית שלך". 

 

רשב"ם ממשיך ואומר שהוא מצא מדרש שמואל (פרשה יב לשמואל), המסביר את משמעות העונשים שקיבל עם ישראל עקב הסכם השלום של אברהם עם הפלישתים.

 

ארון הברית נשבה בידי הפלישתים שבעה חודשים – בגלל אותן שבע כבשות.

הריגת שבעה צדיקים ע"י הפלישתים: שמשון, חפני, פנחס, שאול ושלושת בניו – כנגד אותן שבע כבשות שנתן אבהם לאבימלך מלך פלישתים, כחלק מהסכם השלום.

הפלישתים החריבו שבעה משכנות כנד שבע הכבשות: אהל מועד, גלגל, נוב, שילה, גבעון, ובית עולמין {תרין}"

 

מסקנה מדברי קדשו:

איש אינו רשאי לוותר על שום גרגיר מארץ ישראל,

לרבות ראשי ממשלה, שרים וחכי"ם.

 

"כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך

ככוכבי השמים, וכחול אשר על שפת הים.

וירש זרעך את שער אויביו,

והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" (בר' כב, יז – יח).

 

הברכה הכפולה לאברהם אבינו וזרעו:

ברכה גלויה וברכה סמויה

 

הברכה הכפולה: בעקבות ניסיון העקידה, אברהם וזרעו זוכים להתברך ע"י הקב"ה. מהכתובים עולה, שהברכה כפולה, בבחינת: "ברך אברכך" המהווה כותרת לתוכן הברכה, הכוללת ברכה גלויה וברכה סמויה.

 

הברכה הגלויה: "וירש זרעך את שער אויביו" – עם ישראל הדומה לכבשה אחת בין שבעים זאבים, כפי שעינינו רואות לאורך ההיסטוריה היהודית, ינצח בסופו של דבר את אויביו הרבים השוחרים לטרף.

הברכה הסמויה: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" – עמ"י נדרש להפיץ את האמונה בה' בעולם בדרכו של אברהם, ולשמש אור לגויים ככתוב בתפילת שלמה המלך, כאשר חנך את בית המקדש: "למען דעת כל עמי הארץ – כי יהוה הוא האלוהים, אין עוד" (מ"א, ח, ס). וכן כדברי הנביא זכריה: "והיה יהוה למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה יהוה אחד ושמו אחד" (יד, ט).

 

הברכות הנ"ל רמוזות בהתגלות הראשונה לאברהם אבינו, ומחולקות לארבעה שלבים (בר' יב, א-ב):

על השלבים ראשון ושני נאמר: "לך לך – לתועלתך" כדברי רבנו-אוה"ח-הק'. כלומר, בניית אישיותו הרוחנית עליה יהיה ניתן לבנות את הלאומיות בארץ ישראל, בבחינת "אל הארץ אשר אראך", שזה השלב השני.

 על השלב השלישי נאמר: "ואעשך לגוי גדול". זה רומז לעמ"י עליו נאמר: "כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כיהוה אלוהינו בכל קראנו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת" (דברים ד, ז-ח).

על השלב הרביעי נאמר: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" – הרומז לאחרית הימים בו העולם כולו יכיר במלכות שדי, כאשר עם ישראל יהיה בבחינת "ממלכת כהנים וגוי קדוש". {מעובד ע"פ הרב מרדכי גרינברג – שבת בשבתו}.

 

הדימוי של עם ישראל לכוכבי השמים, ומצד שני לחול הים.

רבנו–אור-החיים-הק' אומר, הרי מצאנו בהתגלות הקודמת לאברהם, שהקב"ה המשיל את עמ"י לעפר הארץ – "ושמתי את זרעך כעפר הארץ" (בר' יג, טז), ובמחזה ברית בין הבתרים המשילם לכוכבים – "הבט נא השמימה וספור הכוכבים… כה יהיה זרעך" (בר' טו, ה). אחרי העקידה, המשילם לחול הים ולכוכבים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שאברהם דאג מדימוי זרעו לעפר הארץ, וכלשון קדשו:

"שלהיות שבשורת הזרע שאמר לו ה' אמר כעפר הארץ, ודבר ידוע כי הנמשלים לעפר הארץ – הם בני אדם הבזויים והפחותים שאין בהם נפש קדושה" (בר' טו ג), לכן הקב"ה אמר לו בהמשך 'וספור הכוכבים' – כה יהיה זרעך, והם הצדיקים המשולים לכוכבים, דכתיב: 'ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד' (דניאל י ביג). ובזה נחה דעתו" כדברי קדשו.

לכן בפרשת העקידה הקב"ה סגר מעגל, ודימה את עמ"י לכוכבים וגם לחול הים.

הדימוי לעפר: נצחיות העפר עלי אדמות, ויכולת פיזור בארצות. כולם דורכים עליו, והוא לא ניזוק. כנ"ל עמ"י.

הדימוי לכוכבים: נצחיות ורב גוניות. נראים קטנים מרחוק, אבל ככל שמתקרבים מתגלה גודלם וכוחם. כנ"ל עמ"י.

 

על אברהם אבינו נאמר בעקידה: "בהר יהוה יראה" (בר' כב, חי). אברהם דומה למטפס הרים שהצליח להגיע לפסגת ההר, משם הוא משקיף בהנאה למרחבים הפרושים לפניו, ובהם הוא רואה בעיני רוחו את עם ישראל הדבק בתורתו, ומפיץ את אורו בעולם, כאשר הוא יושב בארץ ישראל כפי שהובטחה לו ולזרעו. גם מצות ברית מילה המיוחסת לאברהם – "בריתו של אברהם אבינו", מתקיימת ע"י רוב רובו של על ישראל.

אכן, דרך שתי הבריתות: מילה וארץ ישראל – אורו של אברהם אבינו ממשיך להאיר את דרכנו כמגדל אור.

 

 

"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו,

 ושמרו דרך יהוה לעשות צדקה ומשפט,

למען הביא יהוה על אברהם את אשר דיבר עליו" (בר' יח, יט).

 

בחירת אברהם אבינו – בגלל היותו איש חינוך לדורות.

"כי ידעתיו למען אשר יצוה – פירוש: ידע ה' כי אברהם ישתדל עם בניו להטיב,

לזה מודיעו 'למען יצוה את בניו', ויודיע אותם מעשיו יתברך,

ובזה 'ושמרו דרך ה'" (רבנו-אור-החיים-הק'. בר' יח, יח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש בדבריו, שהקב"ה בחר באברהם כמנהיג, בגלל שהוא משתדל להיטיב עם בניו לשמור {"ושמרו} את דרך ה', לעשות צדקה ומשפט" (בר' יח, יט), והקב"ה סומך עליו שאכן הוא יצליח במשימתו, לכן הוא מצווה אותו, ובחר בו להיות האיש עליו תושתת האנושות האמונית, ועם ישראל בראשה.

מידת הצדק – "לעשות צדקה ומשפט" הנטועה באברהם, היא המידה הכי חשובה בגינה הקב"ה בוחר באברהם.

רבנו מדגיש "כי עיקר החיבוב לא לזרעו של אברהם, אלא חיבת אברהם היא העיקר" כדברי רש"י: "כי ידעתיו – לשון חיבה כמו מודע לאשה. 'הלא בועז מודעתנו. ואדעך בשם" (רות ג, ב).

 

הבחירה באברהם מופיעה בתחילת פרשת "וירא", לאחר הבשורה על לידת יצחק, ולפני הפיכת סדום. נשאלת השאלה מדוע דווקא פה, ולא בתחילת פרשת "לך לך" בהתגלות הראשונה?

מבחינת תורת השכל הישר, ניתן לומר שרק אם יהיו לו ילדים, יהיה לו במי לקיים את ציווי ה': "למען אשר יצוה את בניו", ואת מי לחנך. לכן, הבחירה נעשתה רק אחרי שהקב"ה הבטיח לו זרע.

לגבי החלק השני בשאלה, מדוע הבחירה באברהם נעשתה לפני הפיכת סדום, ניתן לומר שהקב"ה רצה להדגיש את מידת "צדקה ומשפט" הנטועה באברהם, בניגוד לאנשי סדום השטופים בגזל ככתוב: "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאוד" (בר' יח, כ).

סיבה נוספת: אברהם מצטיין במידת הכנסת אורחים כפי שעולה מההכנות הרבות לשלושת המלאכים שנדמו לו כאנשים פשוטים. את המידה הנ"ל, הצליח לנטוע בלוט בן אחיו כפי שעולה מהאירוח המכובד למלאכים, בניגוד לאנשי סדום שרצו להתעלל בהם וטענו כלפי לוט: "האחד בא לגור – וישפוט שפוט" (בר' יט, ט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ויאמר יהוה, זעקת סדום ועמורה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאוד" (בר' יח, כ): "אלא כי רבה זעקתם מכל האומות. וכפל 'זעקה וחטאת' – כנגד ב' רשעיות:

האחד, שהיו רעים לבריות וכמאמרם ז"ל (סנהדרין קט ע"א), וכמעשה של ריבה (שם).

והשני, רעים לשמים, וכמו שגילו מעשיהם שרצו אחר משכב זכור עם המלאכים שבדמות אנשים (בר' רבה נ ה), והוצרך ה' להודיעו הפלגת רשעם להיותם מעשה ידיו".  לכן, הבחירה נעשתה לפני הפיכת סדום ועמורה, כדי להראות שאברהם פועל לפי הצדק.

הקב"ה דורש מאברהם: "התהלך לפני והיה תמים – ואתנה בריתי ביני ובינך" (בר' יז, א-ב). הקב"ה כורת ברית עם אברהם, בגלל שבעתיד יתהלך לפני ה'. הביטוי 'התהלך' הוא בזמן עתיד.

כלומר, הבחירה באברהם היא כייעוד, בניגוד לנח שניצל מהמבול, בגלל שהיה צדיק, והקב"ה רצה לתגמל אותו.

 

דוגמא לכך, אנו מוצאים בבחירת יהושע בן נון למנהיג אחרי משה רבנו. משה אומר לה': 'יפקוד יהוה אלוהי הרוחוח לכל בשר, איש על העדה" (במ' כז, יז). משה מבקש מה', כשם שהוא 'אלוהי הרוחות לכל בשר' בין לצדיקים ובין לרשעים, כך ימנה מנהיג "שיהיה לכל בשר – שיאהב את כל ישראל במידה שווה" כדברי רבי לוי יצחק מברדיצ'וב.

כמו כן, המנהיג חייב להצטייד במידת הסבלנות כלפי כל אחד ואחד כפי רוחו, בבחינת – 'אלוהי הרוחות', וכן איש החף מעדתיות, בבחינת – 'איש על העדה' – מעל לעדתיות (רשב"ז).

 

את המידות הנ"ל אנו רואים אצל אברהם אבינו שהתפלל על אנשי סדום, למרות שהם התנהגו בניגוד גמור למידתו – מידת "צדקה ומשפט". ההיגיון אומר שאדם המהדר במצווה מסוימת, יהיה לו קשה לאהוב אנשים המזלזלים באותה מצוה. לא כן אברהם אבינו האוהב כל אדם באשר הוא, גם אם הוא טועה. יום אחד הוא ישוב.

 

 

"הנה נא מצא עבדך חן בעיניך,

ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי" (בר' יט, יט).

כאשר אנו מבקשים מהקב"ה – יש לבקש מכוח חסד ורחמים.

 

כאשר אברהם התפלל על סדום, הוא לא נענה, וכאמור סדום ועמורה נחרבו עד היסוד. ללוט לעומת זאת, נענו המלאכים ולא החריבו את העיר "צוער" ככתוב: "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך, ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי. ואנוכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני הרעה ומתי. הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה, והיא מצער. אמלטה נא שמה הלא מצער היא, ותחי נפשי" (בר' יט, יט – כ).

תשובת המלאך: "ויאמר אליו: הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר אשר דיברת" (בר' יט, כא).

 

רבנו אור-החיים-הק' מקשה: "ממה נפשך, אם נתחייבה העיר, מה יועיל בקשתו מהם. ועוד רואני כי שמעו לקולו ואמרו 'נשאתי פניך וגו', ואם לא נתחייבה, מבלי בקשתו של לוט – אין להם רשות להשחיתה". עד כאן דברי קדשו.

בתשובתו, רבנו מביא את דברי רבי אבין בגמרא (שבת י ע"ב) האומר: צוער הייתה בת נ"א שנים, וזה רמוז בדברי לוט: "אמלטה נא = 51", לעומת סדום שהייתה בת נ"ב שנים.

רבנו מוסיף שיש שוני בין קדם מתן הדין לביצוע, לבין מצב בו כבר ניתן. כאשר ניתנת רשות למשחית לפעול, אינו מבדיל בין צדיק לרשע כדברי הגמרא (ב"ק ס ע"א), לכן לוט ביקש על נפשו.

 

תשובה אחרת לשאלה הנ"ל, עם מוסר השכל:

אברהם ביקש על סדום מכוח מידת הדין – "האף תספה צדיק עם רשע… השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בר' יח, כג-כד).

לוט לעומת זאת, ביקש מכוח מידת החסד – "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך, ותגדל חסדך אשר עשית עם עבדך" (בר' יט, יט).

כאשר רוצים אנו לבקש מהקב"ה – יש לבקש מכוח חסד ורחמים – מתנת חינם, בבחינת "אתה חונן לאדם דעת".

 

 

כוח ההולדה באות ה',

 בשמה של כל איש – ה.

 

בפרשתנו זכתה שרה אמנו לפרי בטן בדמותו של יצחק אבינו שזכה להיות כעולה תמימה, החי כמלאך ה' צבאות מאז העקידה, ולכן שמו לא השתנה דוגמת אברהם (אברם) ויעקב (ישראל). 

שרה ורחל אמנו היו עקרות. אלוקים לקח את האות יוד מ-"שרי" שהיה השם הקודם שלה, וחילק אותו לשניים:  פעמיים ה' + ה'. אחד לאברם שהפך לאבר-ה– ם, והשני לשרי שהפכה לשר- ה.

לרחל אמנו, לקח הקב"ה  ה' אחד מבלהה שפחת רחל, כך שגם בלהה וגם רחל ילדו, ולכן רחל אמרה: "ותאמר {רחל} הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי  – ואבנה גם אנוכי ממנה" (בר', ל, ג).

 האות ה' מהווה סגולה להולדה, להצלחה ולשמירה, ולכן  יש החורטים אותה ותולים אותה.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

לרבי יהודה הלוי – המשורר הלאומי.

 רבים משיריו, כמו "לבי במזרח" ו"ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך",

מבטאים את כמיהתו/כמיהת עמ"י – לעלות לא"י, כפי שאכן עשה.

 

סוד עליית רבי יהודה הלוי לארץ,

  בעקבות אברהם אבינו, שזה גם סוד עלייתנו.

 

רבי יהודה הלוי נולד בטודלה {טולדו} שבספרד לפני שנת 1075, גם רבי אברהם אבן עזרא נולד שם, ויש אומרים שהיה חתנו. הוא נדד בספרד בגלל המלחמות בין הנוצרים למוסלמים.

בראשית דרכו, הוא למד עם הרי"ף ותלמידו רבי יוסף אבן מיגש, רבו של רבי מימון הדיין הספרדי, אביו של הרמב"ם בעיר אליסנה שבדרום ספרד.

רבי יהדה הלוי היה משורר פורה שכתב מעל 750 שירים, מהם כ- 300 שירי קודש, פרשנות לתורה, ספר הכוזרי.

התפרנס מן הרפואה בשירות המלך, עסק במסחר מול חברו במצרים חלפון הלוי. כך שמעמדו הכלכלי והחברתי היה גבוה מאוד, ובכל זאת החליט לעלות לארץ ישראל עם רבי יצחק בנו של רבי אברהם אבן עזרא בשנת 1140 כשהוא בן 65. ידוע לנו שהגיע לאלכסנדריה באלול תת"ק (8/9/1140) שם זכה לכבוד מלכים.

 

רבי גדליה בן יחיא בעל "שלשלת הקבלה" משנת 1587 מספר על אחריתו של רבי יהודה הלוי:

"וקבלתי מזקן אחד שבהגיעו אל שערי ירושלים, קרע את בגדיו והלך בקרסוליו על הארץ לקיים מה שנאמר "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת: "ציון הלא תשאל לשלום אסיריך" {המתארת את סגולותיה של ציון ואת הכאב על חורבנה. את הגעגועים אליה ואת התקווה לגאולה קרובה, וחידוש חיי העם היהודי בארץ ישראל}, וישמעאל אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו – ודרך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו".

בנושא עלייתו לארץ ישראל, ישנן דעות אחרות המעוגנות במחקר האקדמי ספרותי.

 

רבי יהודה הלוי מחליט לעלות לא"י (סוף "הכוזרי"). מלך כוזר מתקשה להיפרד ממנו ושואל אותו שאלות נוספות:

א. הלא העליה לארץ ישראל תטיל עליך עול נוסף של מצוות התלויות בארץ?

ב. כמו כן, האם לא מספיק בכך שאתה חושק בארץ ישראל?

 

לשאלה הראשונה הוא השיב: האדם משתדל להשתחרר משעבוד לבני אדם, אבל השעבוד לקב"ה מהווה את שיא החרות. {"אל תקרא חרוט על הלוחות אלא – חרות", חז"ל}.

את השאלה השנייה יישב כך: לא מספיק לרצות את הארץ, אלא יש לבצע את הרצון ולעלות כדברי דוד המלך: "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב, טו). ישנם פה שני פעלים: "רצו", "יחוננו".  וכדברי קודשו: "כי ירושלים אמנם תבנה – כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה", כפי שעשה עם עלייתו לארץ ישראל לעת זקנותו.      

 לא מספיק לרצות, אלא יש לחונן את עפר א"י כפי שעשו עולים רבים מדורי דורות.

 

זוכר אני שכאשר דרכה רגלנו על רגבי ארץ קדשנו, מו"ר אבי ע"ה השתטח במלוא קומתו על הארץ כדי לחונן את עפרה. כמו כן, לקראת עלייתנו ארצה, הורי עזבו את רכושם הרב בעיר תינג'יר, ועברו עם ב"ב לגור בעיר הגדולה מראקש שם פעלו נציגי הסוכנות. במשך קרוב לשנה, ישבו על מזוודות בדירה שכורה, כשהמטען ארוז במחסן, ומוכן לעת פקודה.

אכן, בחול המועד פסח תשכ"ג, התקבל האישור המיוחל כמו ביציאת מצרים, ותוך ימים אחדים, עשינו את דרכנו ל"ארץ חפצנו בה חפצנו, והגענו אליה ביום י"ג אייר, ערב ההילולה של רבי מאיר בעל הנס, זכותו תגן בעדינו.

 

 

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאה שניה של ספרי "להתהלך באור החיים",  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור ובקרוב מאוד, את ספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" לכבוד בורא עולם, וכל מה שייכתב בו יהיה לייחדא שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתיה, ויתקבל באהבה בפני שלחן מלכים – מלכי רבנן, והציבור הרחב. וכן לימוד והפנמת תכניו העוסקים בגאולה, אותה נזכה לראות בקרוב מאוד ממש

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. מאיר בן סימי ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.

 

לבריאות איתנה וברכה והצלחה בכל מילי דמיטב למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

אברהם אזולאי

אחד האישים הפוריים ביותר בתחום היצירה הקבלית היה ר׳ אברהם בן מרדכי אזולאי (1570־1644), יליד פאס, שכתב את הפירוש החשוב והמקיף ביותר על ׳הזוהר׳, הוא הושפע מחיבורו של ר׳ משה קורדובירו ׳פרדס רימונים׳, שהגיע לידיו בפאס. הוא עלה לחברון בשנת 1615, וכאן כתב בשנים 1618־1619 את הספר 'קרית ארבע׳, הכולל חיבורים אלה: ביאור על ׳הזוהר׳, ונציה ת״י, הכולל את זהרי חמה, קיצור מספרו של אברהם גלנטי ליזוהר ׳ירח יקר', 'אור הלבנה׳ – הגהות ושינויי נוסחאות של ׳הזוהר׳, כמו כן חיבר את הספר 'אור החמה׳, לג' חלקי ׳הזוהר׳ שבו מקובצים שלושה פירושים: א. קיצור מפירושו הגדול של ר׳ משה קורדובירו בשם יאור היקר׳, ב. פירושו של ר׳ חיים ויטאל שחובר לפני שלמד מפי האר״י. ג. ביאורים של מקובל אנונימי. ספרו ׳חסד לאברהם׳ – ’לבאר מאמרי חז״ל בענייני התכונה המתנגד לפילוסופיה ומעלת התורה ולומדיה ודיבוק השכינה׳, יצא באמשטרדם בתמ״ה. בלבוב תרכ״ג יצא ספר זה בתוספת ביאור מאמר של ר' חיים ויטאל וחידושים מרי שמשון מאוסטרופולא.

 

ב־1620 חיבר ר׳ אברהם אזולאי בעזה את הספר ׳בעלי ברית אברהם׳, פירוש על התורה, נביאים וכתובים, וילנה תרל״ד. מספר זה יצא הקונטרס ׳פירושים על שיר השירים׳, בני ברק תש״ך. חיבורים נוספים הם אלה: 'ספר דברי הימים של משה רבינו ופטירתו ופטירת אהרן הכהן׳, קרקוב תרנ״ד; ׳מחזה אברהם׳, שהוא דברי ׳הזוהר׳ על פרשת ׳ואתה תחזה׳, עם העתק הפירוש יאור החמה׳, ירושלים תר״ם; ׳חכמת הפרצוף השלם בצירוף עברי טייטש׳, ירושלים תשכייב; יאהבה בתענוגים׳, שהוא פירוש על המשניות, שבו מובאים פירושי ד חיים ויטאל, שכתב בשם האר״י, ופירושו של ר׳ סלימאן אוחנה על פרקי אבות. חלק מספר זה פורסם בתוך ספרים קדושים מתלמידי הבעש״ט׳, ניו יורק תשמ״ד.

ואלה חיבוריו של ר׳ אברהם אזולאי שיצאו לאור בזמננו מכתבי יד: 'אהבה בתענוגים׳, פירוש על המשנה, ירושלים תשמ״ו; ׳מעשה חושבי, קיצור כוונת המצוות מהאר״י, ירושלים תשנ״ב; ׳כנף רעים׳, קיצור כוונת התפילה מהאר״י ^ז"ל, ירושלים תשנ״ב. חיבורים קבליים אחרים

קבלת האר״י דחקה את קבלת ר׳ משה קורדובירו, אבל נכתבו יצירות רבות המבוססות על שתי האסכולות. ר׳ יצחק צבע, בן המאה ה־17, חיבר את הספרים. ׳שערי בינה׳, ׳מקום בינה׳, 'אם לבינה׳, ׳מבוא שערים׳, שלוניקי תקע״ג, ובהם ליקוטים וביאורים לקבלת האר״י, וגם למשנתם של ר׳ משה זכות, ר׳ אברהם אזולאי ור׳ אברהם פינטו. ר׳ משה אבן צור כתב בראשית המאה ה־18 את ׳מערת שדה המכפלה׳, ירושלים תר״ע.

 

ר' שלום בן משה בוזאגלו(1700־1777) ממראכש, שכיהן בלונדון, כתב פירוש חשוב לזוהר׳ לפי תורת האר"י, בשם ׳מקדש מלך, אמשטרדם תק"י. פירושו על כל מאמרי ׳הזוהר׳ יצא בספרים אלה: ׳הדרת מלך׳, אמשטרדם תקכ״ו; ׳כסא מלך', אמשטרדם תקכ״ט; 'פני מלך׳, לונדון תקל"ג. רבותיו בקבלה היו ר׳ אברהם אזולאי, שעליו הוא מתבסס בחיבוריו, וכן ר׳ יעקב פינטו, ר׳ ישעיה הכהן ור׳ יעקב גדליה. חיבורים בפרשנות ׳הזוהר׳ התמעטו בסוף המאה ה־18, אולי משום שגדל העיסוק בפרשנות כתבי האר״י ובפרשנות התורה ברוח הקבלה.

במאה ה־19: ר׳ משה בן יצחק אדרעי(1774־1842), חיבר פירוש לזוהר־ בשם ׳תורת חיים׳, לונדון תקנ״ב. וכן דיונים בתורת הנפש, בשם 'יד משה׳, אמשטרדם תקס״ט ר׳ אברהם אנקאווא (יליד 1810) כתב חמישה חיבורים בעלי אופי קבלי. שמואל אגייני מצפרו חיבר ספר בשם ׳רמת שמואל׳, ירושלים תרפ"ז, ובו בין השאר חידושים על ׳הזוהר. כל חיבוריהם של ר׳ יעקב אביחצירא המכונה ׳אביר יעקב, ור׳ רפאל משה אלבאז, מושפעים מהקבלה. ר׳ רפאל הנ״ל חיבר אנתולוגיה קבלית לפי סדר הא״ב המבוססת בעיקר על כתבי האר״י, בשם 'עדן מקדם; פאס ת״ש. ר' רפאל יעקב בן סמחון (נפטר 1857) חיבר כללים בחכמת הקבלה בשם סובר הרזים׳, גירבה תשי"ד.

 

ביאור תפילות, מנהגים ותיקונים בדרך הקבלה       

אחד הז'אנרים האופייניים ליצירתם של המקובלים היה פירוש התפילות על פ הקבלה משה בן מימון אלבאז מתארודנת חיבר בין השנים 1575־1604 את ספרו ׳היכל הקודש; אמשטרדם תיייג, הכולל תפילת ליל שבת לפי הנהגות ר' משה קורדובירו והאר"י.

ספרות תיקונים שהתפשטה בהשפעת הקבלה, מטרתה ללמוד ולהתפלל לשם תיקון החטאים. נוסח המלקות הנהוג לפני הימים הנוראים, כפי שהנהיגו זקני המערב וחסידי ארץ־ישראל נדפס בספר של יהודה זרקו, 'יפה נוף; ונציה של"ה. התיקון כולל מאמרי ׳הזוהר; פרקי מקרא ותפילות קודם הלימוד ואחריו.

אחד ׳התיקונים׳ הקדומים במרוקו הוא תיקון הלימוד של ערב ראש חודש הכלול בקובץ סגולות שחיבר יעב״ץ. חוברו גם ספרי מוסר וסגולות המושפעים מהקבלה. פרטים נוספים על חיבורים אלה ראו בנספח 1

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-דרושים–ספרות הקבלה-ר' אברהם אזולאי.

עמוד 149

ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״

בכ״ג באב תשל״ה ־ 12 באוגוסט 1975 נסתלק ר׳ דוד בוזגלו ז״ל לבית עולמו והלך לעולם האמת כדרך כל האדם, והוא בן 74 שנה. במותו נחתמה תקופת הזוהר של הפיוט של יהודי מרוקו, תקופה שנמשכה קרוב ל־ 400 שנה. האיש שהיה לאגדה מהלכת בימי חייו הפך למיתוס לאחר מותו, מיתוס ההולך ומתעצם מידי שנה בשנה.

מחלת הסוכרת ומחלת הראות, שמהן סבל באחרית ימיו, נוספו לעיורון שליוה אותו 24 שנה, והם יחד הכריעוהו. הוא החזיר את נשמתו לבורא עולם, ויחד איתו, כאילו נדם קול הפיוט של יהודי מרוקו, שלא יחזור להיות מה שהיה בימי חייו. הסתלקותו קטעה פיוט זה, הוא נדם וכמעט השתתק. מה שהפיטנים כותבים ומה שאנו שומעים כיום, הם בבחינת גחלים כבויות, לא עוד האש הלוהטת והמתלקחת.

כיצד הופך אדם, ויהיה מוכשר בתחומו ככל שיהיה, לנישא מעל ובר־סמכא מהדרגה הגבוהה ביותר? כיצד קורה ובכל אירוע, מקום ושיחה, שבהם מזכירים את שמו של ר׳ דוד ז״ל, מיד זוקפים קומה, מרימים גבה, נמתחים ומגלים עירנות יתר ורוצים לשמוע עליו? החלק האחד ־ מבוגרים שהכירוהו בקזבלנקה ־ מספרים עליו בנימה של געגועים. החלק השני ־ צעירים בגילם נדרכים ורוצים לשמוע, מגלים סקרנות ושואלים שאלות.

מה היה בר׳ דוד שהפך אותו לאגדה מהלכת? מהן התכונות, היכולות והכישורים שהפכו את ר׳ דוד בוזגלו לגדול המשוררים והפיטנים של יהדות מרוקו במאה ה־ ?20 [למעט, המשורר הידוע ר׳ דוד אלקיים מחבר הקצידות ומעורכי ״שיר ידידות״, היכול להשתוות לר׳ דוד בכתיבתו]כל כך גדול, שיש רבים המשוים את סגנון כתיבתו לסגנון כתיבתם של המשוררים ענקי היצירה מתקופת ״תור הזהב״ בספרד כדוגמת ר׳ יהודה הלוי או ר׳ שלמה אבן גבירול.

הערת המחבר: בדרך כלל, בחיפושי אחרי חומר כתוב על ר׳ דוד בוזגלו נתקלתי בלא מעט קושי. הדברים כלליים מאוד ואינם מספיקים, כדי לשפוך אור על משורר ופיטן ענק זה. היחידי שכתב עליו ועל ימי נערותו ובחרותו היה הפיטן אלעזר מאיר עטיה בספר ״שירי דודי השלם״. המדובר ב־3 עמודים הסוקרים בקצרה את תולדות חייו. בכתיבתו של פרק זה נעזרתי במכריו של ר׳ דוד ז״ל מקזבלנקה. משה אוחיון, מי שהיה שמשו של ר׳ דוד במשך 13 שנה, בין השנים 1962־ 1949, ליוה אותי רבות בכתיבה על ר׳ דוד, וכל אימת שהיה חסר לי מידע הוא השתדל מאוד להבהיר ולהעיר את הערותיו. על כך נתונה לו תודתי. רוב תודות גם לשאר המידענים: האלמנה הגב׳ עישה בוזגלו שתבדל״א, מכרים מדימונה כמו מר אלברט כהן ואברהם סויסה ומר דוד גבאי, שהיה חבר במקהלת ״נעים זמירות״ בקזבלנקה.

תולדות חייו שנים ראשונות

ר׳ דוד בוזגלו ז״ל נולד בשנת 1901 במזאב, יישוב קטן ליד העיר סטאט. אמו נפטרה כשהיה בן שנתיים. הילד דוד מקבל את תשומת ליבן של אחיותיו המגדלות ומחנכות אותו. בשנת 1904, בהיותו בן שלוש, עוקרת משפחת בוזגלו לקזבלנקה.

קזבלנקה, בראשית המאה רד20, היתה בשלבי זינוק ראשונים, עד כדי הפיכתה לכרך גדול. ההגירה לעיר זו החלה בראשית המאה, אז עדיין עיר נמל קטנה. אלפי המשפחות, וביניהן יהודים רבים, קיוו למצוא בעיר זו מקורות פרנסה. עת עברה משפחת בוזגלו לקזבלנקה ב־1904, חיו בעיר זו 25.000 נפש, מתוכם 5,000 יהודים.

ככל ילד יהודי בן גילו נתחנך דוד הצעיר חינוך דתי ע״י המורים היהודיים בעיר. מהם, ומאוחר יותר בשנות בחרותו גם מחכמי קזבלנקה, למד וספג את ידיעותיו הרבות במקרא, במשנה ובגמרא. עד מהרה נתגלה דוד כנער חריף, בעל קליטה מהירה ויכולת תפיסה טובה של חומר הלימוד.

השנים שבהן מתפתחת העיר קזבלנקה מקבילות לשנות הבחרות של הבחור הצעיר והמוכשר דוד בוזגלו. חובבי השפה העברית בקזבלנקה מייסדים ב־1919 את חברת ״מגן דוד״, שאחד מתפקידיה היה להפיץ את השפה העברית בין יהודי העיר.

[על חברת ״מגן דוד״ כותב הירשברג בעת ביקורו בעיר ב־1955: ״יש בקאזא ארגון של דוברי עברית ״מגן דוד״ בראשו עומד ש״ד לוי, עסקן ותיק ובעל זכויות רבות בכל שטחי העבודה החברתית בעיר זו. הארגון דואג להחייאת השפה העברית בפיהם של אלה, אשר למדו אותה מתוך הסידור, החומש והגמרא״. ראה ״מארץ מבוא השמש״, עמי 184].

בתקופה זו חיים בעיר קצת יותר מ־10.000 יהודים, כעשרים אחוז מכלל האוכלוסיה הכללית בעיר. לנוכחותם של היהודים בעיר היה משקל רב. המנהיגות ניסתה לשמר את התרבות היהודית, לבל תיפגע ותינזק מנוכחותה ההולכת וגוברת של תרבות צרפת בקזבלנקה, העיר המתפתחת.

״מגן דוד״ קמה על רקע הנסיון לשמר את הישן מפני החדש המתעורר וכובש לבבות.

דוד בוזגלו משמש כמזכיר הועד בחברת ״מגן דוד״, והוא מורה לעברית בראשית שנות ה־20 לחייו. הוא אף עובד במשרה, ושפתו הקולחת, שליטתו בדקדוק העברי והיכרותו את יצירותיהם של חלק מהסופרים העבריים שחיו אז בארץ, כמו ביאליק, עושות שם טוב לבחור הצעיר. עד מהרה יצא שמעו בכל קזבלנקה.

בחברת ״מגן דוד״ מתגלה כפיטן, ולפני מלאת לו 20 שנה הוא משמש מעת לעת גם כשליח ציבור. כמנהגם של חלק מיהודי מרוקו, גם הוא מתחתן בגיל מוקדם, בהיותו בן 16 שנה. עת ששימש כשליח ציבור וכפיטן, פנו לו אחדים מזקני הקהילה וביקשו למצוא לו שידוך. ״צריך ששליח ציבור יתחתן, אסור שיישאר רווק״ אמרו לו. דוד הצעיר נושא את בתו של שליח בית־הדין בקזבלנקה, ר׳ מרדכי אוחנה.

ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון

עמוד 143

בשום מקום חוץ מאשר בתוניס. וכאן יכולים אנו להעריך את עוצמת ההתנגשות בין מזרח למערב. שכאן יצגו אותו בני ליבורנו בקרב הקהילות היהודיות שבאפריקה. בשנת 1492 מצאו גולי ספרד, שהמקרה הטילם אל החוף התוניסי, מקלט בקרב הקהילה היהודית העתיקה של תוניס. אך בו בזמן שבכל מקום הביאו ההבדלים בלשון, בנימוסים ובמנהגים בין הספרדים למזרחיים לידי מיזוג פורה, הרי כאן רואים אנו מלכתחילה, בראשיתו של פילוג אשר משך דורות על דורות עתיד היה להתיש את כוחות חיותה של היהדות התוניסית.

משעה שהתברר כי החדשים מקרוב באו מנהג תפילות אחר נקוט בידם, הקצו להם, אם מתוך חשש ואם מתוך יראת כבוד, חלק מבית הכנסת בו תפסה קהילת הגולה את מקום הגדולים. הייתה זו הטעות הראשונה, שלימים הביאה להפרדה ואחרי כן לקרע, משעה שתפסו הספרדים מקום נכבד יותר בכלכלת העיר ונוספו עליהם חדשים מאיטליה ובמיוחד מליוורנו( הוא מקור שמם : גראנה ), עד שחשו עצמם הליבורניים חזקים די הצורך וייסדו קהילה אוטונומית משלהם.

התוצאה הייתה מלחמה של ממש, הגראנה בזו לאותם תורכים שחורי כיפה ובגולי צעיף, וביטאו א בוזם בגלוי. התונאסה, התונסיים, שלבשו עוז כנלחמים מלחמת מצוה לאמיתה לא אמרו די, על ידי שהשיגו מן הביי את גירושם של חובשי קפלטים אלה, אותם יהודים מזויפים, שמנהגיהם הדתיים וגאותם שאין לה מצרים היו בבחינת פגיעה בלתי נסבלת בכבודה של היהדות ובשלומו של האסלאם.

ושוב הגראנה אנוסים ליטול את מקל הנדודים בידם, אומרים שהם יסדו את הכפר מילאסין של ימינו, " מחוץ לשערי עיר הקודש של כס המלוכה " בציפיה לשעת שיקום ביי רחום יותר וירשה להם לשוב. הם נעשו פעילים יותר מתמיד ( הם ייסדו את " סוק אל-גראנה ", העורק המסחרי של תוניס העתיקה ) וביתר תוקף דבקו במסורותיהם הדתיות – הם פתחו שלושה בתי כנסת חדשים ושני בתי תפילה, אחד מהם בלב הרובע הנוצרי של אותה תקופה, במבוי של ג'מעה אל-גראנה .

אלא שבעצם עושרם והצלחתם החריפו את זעף המערכה. כביטויו של עד ראיה אחד, הקונסול הצרפתי סן ז'רוה – 1733 , שׂררה שנאה עזה בין שני הצדדים. בכל זאת צריך היה למצוא איזה מודוס ויונדי כדי להגיע, אם לא לשלום, הרי לפחות לשביתת נשק, להפוגה.

ההסכם על כך נחתם בשבעה באב, שנת התק"א לבריאת העולם, בחודש יולי 1741, על ידי הרבנים של שתי הקהילות ובראשם רבי אברהם טייב, הוא באבא סידי המהולל. עקרון החלוקה הוגדר בתכלית הבהירות, עם קהילת התואנסה יימנו כל היהודים שמוצאם מן הארצות המוסלמיות ועם קהילת הגראנה יימנו כל יוצאי הארצות הנוצריות, וחלוקה זו תפסה לגבי האביונים הנודדים, שצריך יהיה להאכילם ולהחזירם למקומם או לקברם אם ילכו לעולמם, היא חלה אפילו על המתים, שהיו נקברים בשני בתי קברות, שחומה הפרידה ביניהם, חומה שנותצה רק לאחר מלחמת העולם הראשונה, כדי לפנות מקום למצבת זיכרון המתנשאת בגבולם של בתי העלמין.

הסכם זה סמל היה : שורה של צַוים מצד שלטון החסות הצרפתי, משנת 1897 ועד מותו של הרב הראשי טאפיה, הרועה הרוחני של קהילת הגראנה, הביאה לבסוף למיזוגן של שתי הקהילות, שנסתייע הרבה במידת החדירה השואה של ההשפעה הצרפתית.

מאות בשנים היו תואנסה וגראנה בכפיפה אחת בלי שיתמזגו ביניהם, וזאת בגלל הניגודים הדתיים בין מנהיגי הספרדים והמזרחיים. היו כאן הבדלים שבציביליזציה. מצד אחד – המופת המערבי הנוצרי, ומן הצד השני – המזרח הערבי. היו הבדלים בתפילות ובפיוטים, על פי נוסח המזרח אומרים בבית הכנסת גם תפילות שאינן מופיעות במסורת הספרדית, וסדר מזמורי התהלים המצורפים לתפילות הללו אינו זהה אצל שתי הקבוצות.

היו הבדלים במנהגי בדיקתן של בהמות לשחיטה (כבר ראינו איך בפאס יושב סכסוך זה בדרכי שלום אחרי שנים של ויכוחים בין החכמים) היו הבדלים בדרכי הטיפול בשכיב מרע ובנפטר (תפילות, דרכי תפירת התכריכים וקבורת המת) ….אבל מקורו של הסכסוך היה נעוץ במקום אחר.

אצל הגראנה תפסה האשה מקום נכבד, שלא היה לה כמותו בחברה המזרחית של תואנסה, אף כי לא הייתה הפוליגמיה אסורה רשמית אצל הראשונים כמו שהייתה אסורה מאז המאה העשירית אצל יהודי אירופה, בתוקף החרם של רבנו גרשום מאור הגולה, למעשה לא היה לה מקום במנהגיהן.

בתקנות קסטיליה היה לאשה הגרונית מעמד העולה לאין ערוך על זה של האשה התוניסית. בלי להתפס להפרזה יתירה רשאים אנו להניח, שכאן ודאי נמצא גרעין הניגודים בין התואנסה והגראנה.

אבל נניח בזה לפולמוסים אלה שהזמן רוקן אותם מתוכן כאשר דן את שני הצדדים היריבים להתפתחות מהירה שבעקבותיה העלם סלע המחלוקת מעיקרו. תרומתם של הספרדים ליהדות המוגרבית הייתה ניכרת בשטח הרוחני עוד יותר מאשר במישור החברתי והפולחני.

השפעתם הביאה למגרב את הזרמים הגדולים של המחשבה היהודית המערבית, ובמיוחד הספרדית. הרב יצחק בן ששת ברפת והרב שמעון בן צמח דוראן הצליחו לאכוף בכל רחבי המגרב את יצירתו של הרמב"ם, בחינת פוסק אחרון,במקרה של פלוגתא בפירושים של פסוק או הלכה.

הקובץ של אלפסי ומשנה תורה של הרמב"ם, שהכריז כי התבונה היא הביטוי המושלם ביותר לאלוהי שבאדם, נעשו האסמכתות הנעלות ביותר של רבני המגרב בהלכה.

תור הזהב שידעה הספרות העברית בספרד העניק את אוצרותיו למשכילים שבהם. מורה נבוכים להרמב"ם, ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, ועוד יצירות תיאולוגיות נכנסו אל מורשת המאמינים בדרך של שאלות ותשובות שלבשו צביון של דרשות ממש והפכו להיות אחד האמצעים להשכלתם של המוני היהודים.

כך הגיעו היצירות החשובות ביותר על המחשבה היהודית אל קצוי המחוזות הנידחים ביותר, בין על ידי הדרשה השבועית של הרב ביהודית ערבית ובין בדרך תרגומים. יצירת היסוד של המחשבה הדתית ביהדות, חובות הלבבות מאת בחיי אבן פקודה, תורגם ליהודית ערבית ונדפס בג'רבה בשנת 1919.

ספר זה, שתרגומו משקף את האמונות המסורתיות של היהדות המוגרבית, מצוי אצל הרבה רבנים, השואבים ממנו חומר לדרשותיהם. תרומה נוספת של הספרדים היא המורשת הפיוטית של יהודי ספרד, שנפוצה עד מאוד בין המשכילים המוגרבים. יצירות המופת של רבי יהודה הלוי חדרו לתפילות של בית הכנסת.

המשורר הספרדי הגדול שלמה אבן גבירול נעשה בין בית אצל האמן הצנוע ביותר במללאח. עשוי היה להשמיעכם על פה את שירותיו של המיסטיקן הגדול בו המאה האחת עשרה, שנשתלבו בתפילה, ממש כמו שהיה מסוגל להשמיע מזמורי תהלים וחלק גדול מן התנ"ך.

ואם גם כיום המאמינים ממעטים להבין את משמעות התפילות שחדרו בעמותיהם, הנה בירכתי הרי האטלס, או באיזה אואזיס שכוח אל, עשוי הייתה לפגוש ברב שהיה מראה לך את יצירתו הפיוטית, אשר השראת יצירתה באה מן התנ"ך ומיצירות המשוררים הספרדים הגדולים. ולא די שהיה מראה לך את כתב היד או את החוברת, אלא גם מפזם היה את שיריו עלפי נעימות, שחיבר בעצמו בנוסח המזרח או בנוסח ספרד.

אכן, זכורות לנו שעות בלתי נשכחות מסוג זה בנוה מדבר זה או אחר בסאהארה.

גם כאן יש מקום לנסות ולהציל מן השכחה מורשת נעלמה זו – כלומר, את כל צירותיהם של המשוררים היהודים מוגרבים מאז המאה החמש עשרה. זהו עולם לא נודע שדי יהיה במעט אהבה כדי לשלבו בתרבות העברית הכוללת.

החוגים בעלי התרבות הגבוהה, שבאו מספרד, אכן שיחתו את אוצרותיהם הפוריים ביותר במגעים עם צחיחותו של המגרב, ידיעת הדת אכן שקעה אל תוך ההמון בשיטפון של אמונות הבל עממיות, שעוד נשוב לדבר עליהן. כבוּרים ועמי הארצות נחשבו תמיד אותם  "יהוד אל ערב", אלה יהודי הערבים.

אותם "בחוצים", כפי שקראו להם עדיין במאה התשע עשרה בקונסטנטין, כל אלה שלא יכלה הציביליזציה היהודית לקלטם ולשלבם. אך נוצרו לפחות איים קטנים ואמיתיים של תרבות, ולעילית מסוימת ניתנה אפשרות להגיע אל תועפות הרוח של היהדות. במובן מה הקדימה התרומה הספרדית ובישרה אותו " חשבון הנפש ", שבמאה העשרים נעשה נחלת רבים מקרב יהודי המגרב.

אבל גירושם של יהודי ספרד נודעה לו השפעה רחבה יותר, לא רק על כל המוני היהודים במגרב אלא גם על יהדות העולם כולו, שכּן הכשיר את הקרקע לנצחונה של תורת הסוד היהודית, בדרך הקבלה.

קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – ההשפעה הספרדית.

עמוד 120

1499 – 1549; יוצאי פורטוגל במסחר בדיפלומטיה ובחברה במרוקו; בני זמרו באזמור

פרק נוסף בהתבססותם של המהגרים היו פליטי השמד הפורטוגזיים.

את המאמר של מריח חוסה טאבארש שרובו ככולו מוקדש ליהודי פורטוגל במרוקו על פי ארכיוני פורטוגל היא סיימה ברוח זו:

״יהודים אלה פעלו כפי שפעלו ׳ברשות׳ האינקביזיציה: אין זה אלא מן האירוניה של החסטוריה שהאנוסים הנמלטים שימשו מתורגמנים ומרגלים בשירות מלכי פורטוגל. הם נסעו בחירות ובבטחון בנתיבות היבשה בנמלי הים, כאשר חם משמשים את אדונם המרוקני. מבחינה חוקית חם הפרו את חוקי האינקביזיציה, אך בגיבוי ליסבון הם תרמו תרומה מדינית כלכלית ותרבותית למלכי פורטוגל שלא תסולא בפז ושרק תמול שלשום חם אנסו אותם לשמד.

באפריקה ובמזרח היו היהודים שותפים למלכי פורטוגל במילוי תפקידים רבים ובפרט במסחר שבו הם שימשו מתווכים בין הנוצרים לבין התורכים והמאורים, פעמים כסוכנים כפולים. רבים מחם ידעו שפות רבות: פורטוגזית, קסטילינית, איטלקית, לטינית ערבית עברית ולדינו״.

[נושא זח זכה למחקר רב באופן יחסי בעיקר במחקריהם של ח׳׳ז חירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית ירושלים ונשכ״ה, 245-207; ד׳ קורקוס,]

היהודים הראשונים מבין האנוסים הגיעו לארזילה, על פי רשות מן המלך עמנואל לצאת לחופשי בשנת 1499 למלכות פאס, תמורת 30,000 ריאל. אומנם חלק מהם העדיפו להישאר בנצרותם במקום.

במושבות הפורטוגזיות בספי ובאזמור נמצאו שתי קהילות של יהודים. האחת, זו של ר׳ אברהם בן זמרו שבה הוא זכה לחיות עם רבים מיוצאי פורטוגל, ר׳ אברהם גם זכה לקבל כתב זכויות מעמנואל בשנת 1509, בלי לכפותו להיטבל לנצרות. בשנת 1514 הוא נתן כתב זכויות ליהודי אזמור תמורת תשלום של 11 דורוס לבית, וכמו כן הוא מינה את יוסף אדיבה לראש היהודים. זאת ועוד, עמנואל התיר ליהודים לפעול לא רק בשתי קהילות אלה, אלא גם במקומות פורטוגזיים אחרים שבחם ניתן ליהודים לחיות באופן זמני אפילו בבתים של אנוסים, מצב הרה אסון בעטין של הגבלות האינקביזיציה ומשפטה, הגם שלמן המלך יוחנן השלישי נהגה זו בחומרה פחותה.

רצונם של מלכי פורטוגל לפתח את סחר החוץ של מדינתם ואף לקנות לעצמם מעמד מרכזי בסחר הבינלאומי של אותה תקופה נסתייע ביוזמה המרובה ובקשרים משפחתיים הדוקים של האנוסים שהתפרשו על פני מקומות רבים. משפחת בן זמרו, למשל, חיה ופעלה בסאפי ובאזמור, ריקר מהסס את מי הם שירתו, את סאפי או את אזמור. משפחה זו מקורה באבורה שבפורטוגל, שם זכו שניים מבני המשפחה לשתי פריבילגיות נפרדות, האחד אברהם בעלה של ג׳אמילח והשני מאיר.

ב-1508 סחר אברהם בעורות תיישים עם פורטוגל.

הבולט ביותר בפעילותו מבין משפחה זו במרוקו היה ר׳ אברהם הרופא. הוא התכתב עם מלך פורטוגל בשנת 1509, שימש מתורגמן בין הפורטוגזי דיוגו די אזמבוז׳ה ובין הממונה על האורוות ועל הנמל. ב-1510 הוא חיה בחצר עמנואל משם הוא הביא כתבים למושל סאפי. כמקובל בקהילות רבות זכו יהודים מכוח שירותיהם הכלכליים והמדיניים לתפקידים ציבוריים נכבדים בקהילה היהודית. כך קרה שביוני של השנה הנזכרת מונה אברהם לרב ולראש הקהילה של סאפי.

נכבד אחר של המשפחה היה יצחק אבן זמרו. הוא שב לפורטוגל כדי לתווך בחוזה שלום בין אזמור לבין הפורטוגזים. בכתב ההמלצה שכתבו מושלי סאפי על יצחק העלו על נס את החריצות ואת הנאמנות שאפיינה את פעילות היהודים הפורטוגזים בימים ההמה. האימון בשירות היהודים למען פורטוגל היה מלא עד שהמפקדים ממליצים לתת בידיהם נשק במקרים מיוחדים, ואף להרשות לדיוגו לקחת יהודים לתגבר את הגנת העיר.

המלצות אחרות קשורות לאחיו של יצחק, ר׳ אברהם הנזכר. עמנואל כותב במפורש להעדיף את שני היהודים האלה על פני סוחרים אחרים ברכישת חיטה ושעורה, ולאפשר להם להגיע בבטחון מלא לאזמור וממנה. ובכלל מותר לאברהם לסחור בכל סחורה לבד ממסחר בנשק. ובאמת מצינו שר׳ אברהם עסק גם בפדיון שבויים פורטוגזים, סוג של תיווך שבו זכו יהודים ונוצרים לרווחים מרובים.

עם מות אברהם נתמקדה הפעילות הענפה של המשפחה בידי יצחק שגם אותו מינה עמנואל לרב של סאפי, ובד בבד הוא התחיל בקריירה מסחרית בהיקף גדול. רק בעסקה אחת למשל, הוא שילם 10,000 ריאל עבור הרשות לייבא סחורות לסאפי. הוא תיווך במשא ומתן בין הפורטוגזי נונו פרננדס די אטיידה ( de Ataide ) לבין המרוקנים. הגדיל לעשות בהגנה על אזמור מפני התקפות המאורים בשנת 1512. עם אחיו מאיר הוא ארגן שתי פריגטות ומאתיים מיהודי המקום, ובפיקודו של הפורטוגזי רודריגו די נרונהה נהדפה ההתקפה.

דיפלומטים ומתורגמנים; משח דרדרו ובני אדיבה בסאפי

עד כמה מיקדה העיר סאפי את המסחר עם ערי פורטוגל אנו למדים מיחסי המסחר המרובים עוד במאה ה־15. מאזור האלגרבה הפורה ייצאו יהודים תאנים למרוקו וקשרים כלכליים נתקיימו בין יהודי מלגוס ליהודי העיר הזו.

שליטתם של היהודים בספרדית ופורטוגזית מחד ורכישתם את השפה הערבית וידיעותיהם בעברית הפכו אותם לדיפלומטים ולמתורגמנים טבעיים. בשירות עמנואל ויוחנן השלישי שירתו כמה יהודים בסאפי, באזמור ובפאס, בשירותם ובשירות מלך מרוקו כאחד. דוגמא מצויינת הוא משה דרדרו שזכה גם לכינוי ׳היהודי של סאפי׳. תמורת תיווכיו בין השריפים, המושבות הפורטוגזיות ומלך פורטוגל הוא שילם לזה 6400 ריאליס בשנת 1510.

בשנת 1512 נרצח משח במרכז העיר המוסלמית ה׳מדינה׳. כידוע שררה להלכה מלחמה בין פורטוגל לבין מרוקו, והג׳יהאד שבו נתעטפו המרוקנים נגד הכופרים התרים אחרי כיבוש נתחים ממלכתם נתפרש להמוני העם מלחמה ממשית ויומיומית נגד הפורטוגזים אך גם נגד היהודים ששירתו את אלה בנאמנות.

פעולה רבה פעלה משפחת אדיבה במאה ח-16 בסאפי. הראשון חיה יעקב: כאשר הוא ברח מרודפיו המוסלמים באזמור שפר מזלו כשנתקל בדוכס ברגנצ׳ה שמילט אותו למקום מבטחים. הוא זכר לו את החסדים הרבים שעשה עמו לפנים. ב-1514 מינה עמנואל את יוסף לרב העיר.

באותה שנח מילא בן אחר של המשפחה, יחיא, שליחות במסירת אגרת קלף על מצב העסקים בפאס. יחיא פעל בליסבון אך גם שימש מתורגמן בסאפי וסוחר בין חומות הז׳ודריה תמורת 4000 ריאלים. ב-1517 ירש בנו, גם כן יחיא, את תפקידו זה.

בנים אחרים של המשפחה קידמו הצעת שלום עם נסיכות סאלי, הצעה שאושרה בידי הפורטוגזים עם השגות קלות

 

1499 – 1549; יוצאי פורטוגל במסחר בדיפלומטיה ובחברה במרוקו; בני זמרו באזמור עריכה שלום בר אשר

עמוד 9

מנהגים שונים

נהגו מי שמכניס ספר תורה חדש לבית הכנסת, מתנה שלא יחול עליו שם הקדש, שאם לא עשה כן, אינו יכול להוציאו מבית הכנסת לעולם:

כן הביא בספר נהגו העם (עניני קריאת התורה) בשם ספר אבני שיש (וז״א סימן נ״ד):

נהגו לפטור ממסים תלמידי חכמים, שמשי בתי כנסת, וסופרים:

כן הביא בספר נו״ב (עמוד קכ״ב) בשם ספר כתונת יוסף (ערך מסים ענף ד׳), ושכן פסקו גדולי וחכמי פאס:

נהגו כשיוצקים יסודות לבית חדש, מחזרים אחרי תלמיד חכם שיניח את היסודות:

כן הביא בספר נו״ב (עמוד ק״א), וראה בזה בספר מנהגי ישורון (סימן ד׳), ומקורו ממה שכתוב בשמואל ויבן המלך שאול מזבח לה/ מלמד שהוא בעצמו נתן אבן ראשונה:

נהגו לשפוך לתוך היסודות לבית חדש, שמן זית, והוא סגולה להצלחה:

כן הביא בנו״ב (עמוד ס״ה), והטעם י״ל כי השמן הוא צף ועולה על כל המשקים, והוא סימן להצלחה, בבחי׳ והיתה רק למעלה ולא תהיה למטה:

נהגו להקפיד לערוך חנוכת בית, ומברכים שהחיינו:

כן הביא שם בנו״ב, וידוע מעלת ״חנוכת הבית״ אשר בכוחה לסלק מן הבית את המזיקים, ובירור ניצוצות משם, וראה בבית היהודי(חלק י׳ סימן י״ב סכ״ו) שהביא בשם שו״ת תורה לשמה (סימן תפ״ד) שראוי ונכון לעשות זאת לפני שילונו בדירה, ויהיו שם עשרה או אפילו שלושה שיאמרו את סדר המתוקן עיי״ש, וכן היה מורה הגאון ר׳ מרדכי שרעבי, ובענין ברכת שהחיינו ראה בשו״ת שופריה דיוסף (ס״ג) ובספר ויאמר יצחק (ליקוטים):

נהגו כשנכנסים לבית חדש, מכניסים לראשונה דבש שמן וחמאה, או לחם ומלח:

כן הביא בנו״ב (עמוד ל״ו) וגם הוא לסימן טוב, וכפי שנהגו לעשות בר״ה לסימנא טבא לאכול משמנים וממתקים:

נהגו כשהכלה נכנסת לבית חדש, החמות מקבלת אותה בחלב ונענע, ומוסרת לה ג׳ ביצים, והיא שוברתן בפתחי החדרים:

כן כתב בספר יהדות מרוקו מפי השמועה, וי״ל ברמז חלב נענע ר״ת חן, שתמצא חן בעיני בעלה:

נהגו כשבאים לברך אדם, ב״מי שברך״, פותחים בפסוק: יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ, מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם:

כן המנהג והביאו בספר דבש לפי(דף ט׳), ומקורו מברכת יעקב לבנו יוסף שנאמר, ויברך את יוסף ויאמר, האלקים הרועה אותי וכו', וראה בגמ׳ שבת (ע״א), ובספר לקט הקציר (עמוד תקמ״ד):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים שונים

עמוד 146