מורשת יהדות מרוקו

65 – אני אוהבי אהב

 פי רב. אני אוהבי אהב

בשבחה של קהילה. שיר מעין אזור מורכב בן שבע מחרוזות הנחלקות כך: שתי מחרוזות ראשונות בנות שלושה טורי ענף דו־צלעיים תואמי חריזה, טור אזור וטור רפרין. מחרוזת ג כוללת שלושה טורי ענף דו-צלעיים ושלושה טורי אזור (בלי רפרין), ומחרוזות ד-ה בנות ארבעה טורים חד־צלעיים כל אחת: שלושה טורים ענפיים וטור אזור. כל הטורים האזוריים בעלי חריזה משותפת. אחרי מחרוזת ב ו־ ג מופיעה המילה ׳יכרוג׳ שעניינה יציאה ללחן אחר, דבר המסביר גם את השינויים של המחרוזות.

חריזה: א/ב א/ב א/ב א/ב ג/ד ג/ד ה/ו ה/ו ה/ו ה/ו ו/ב ז/ח ז/ח ז/ח ח/ב ח/ב ט/ט/ט/ב י/י/י/ב כ/כ/כ/ב ל/ל/ל/ב.

משקל: שבע הברות בצלע א וחמש בצלע ב במחרוזות א-ב ושש הברות (בד״כ) בצלעות של מחרוזת ג ובטורי שאר המחרוזות.

כתובת: פיוט יסדתי לכבוד ק״ק (= קהילת קודש) קהל ׳לקצאר׳ יע״א (= יכוננה עליון אמן), בראותי בהם אנשים חשובים רבים ונכבדים שוררתי לכבודם שיר זה. נועם ׳אנה יה הודי ברח'

סימן: אני דוד בן דוד חזק {נר"ו) נטריא רחמנא ופריקיה

אֲנִי אוֹהֲבַי אֵהַב / לָהֶם שִׁיר יֹשַׁר

אֶשְׁאַל מֵחוֹצֵב לַהַב / הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר

יָרִיק לָהֶם רֹב זָהָב / יָדוֹ לֹא קָצָר

ועֹל צַר אוֹמֵר הַב, הַב / מִשִּׁכְמָם יוּסַר

5-חֶבְרָתָם נָאָה יָאֶה / דַּרְכָּם יְשָׁרָה

אֲנָשִׁים הַלָּלוּ אֲ / נָשִׁים שֶׁל צוּרָה.

דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל / יבֹא בִּימֵיהֶם

פּוֹדֶה מוֹשִׁיעַ גּוֹאֵל / יִרְאוּ עֵינֵיהֶם

וּבְרָכָה יִשְׁלַח הָאֵל / בְּמַעֲשֵׂיהֶם

10-וַאֲשֶׁר לָהֶם שׁוֹאֵל / יִתֵּן אֲלֵיהֶם

מִיכָאֵל שָׂרֵיהֶם לָהֶם / יִהְיֶה לְעֶזְרָה " אֲנָשִׁים

בַּיְשָׁנִים רַחֲמָנִים / וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים

נִטְעֵי נַעֲמָנִים / כְּפָרִים נְרָדִים

חָסִין עַל הָאֶבְיוֹנִים / עֲנִיִּים מְרוּדִים

15-מַחְזִיקִים עוֹדְדִים / יְדֵי לוֹמְדֵי תּוֹרָה

מִדָּה יָפָה מוֹדְדִים / בֵּמִצְוֹת חֲרֵדִים כַּדָּת וְכַשּׁוּרָה

צוּר מוֹשִׁיב יְחִידִים / יִהְיֶה לָהֶם סִתְרָה

חֹן עֵדָה נְסוּכָה / שׁוֹמְרִים מִצְוֹתֶיךָ

בַּרְכֶם בַּבְּרָכָה / הַמְשֻׁלֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה

20-זַךְ לִקְחָם מעֻלָּה / עַם ד' אֵלֶּה

מוּקְרֵי רַחֲמֵי דַּחֲלִי / נוֹתְנִים כָּבוֹד לַתּוֹרָה

קָדוֹשׁ רָם שׁוֹכֵן עַל / פְּרֹס כַּף וְשַׁעַל

תִּשְׁמֹר תִּנְצֹר לְבַעַל / אַכְסַנְיָא שֶׁל תּוֹרָה

נֵרוֹ יָאִיר הִלוֹ / יִזְרַח כִּי רַב חֵילוֹ

25-צֵל וְחֻפָּה עָשָׂה לוֹ / עִם לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה

. אני… אהב: ביטוי של אהבה לתושבי המקום, על-פי מש׳ ח, יז. להם שיר יושר: להם מוקדש שיר השבח. שיר יושר: על-פי יש׳ כו, א. 2. אשאל: אבקש. מחוצב להב: כינוי לקב״ה, על-פי תה׳ כט, ז. הטוב והישר: תארים לה׳. 3. יריק… זהב: יתן להם עושר רב. ידו לא קצר: על-פי יש׳ נט, א. 4. ועול… יוסר: ויסיר מהם עול האויב המכלה ממונם: אומר הב הב: משפט זיקה, אויב שתובע ממונם ואומר תמיד תן תן. הב הב: על-פי מש׳ ל, טו. 5. חברתם… יאה: נאה לשהות עמהם, לפי שחברתם נאה. 6. אנשים של צורה: על-פי מו״ק ט ע״א, ופרש״י ׳תלמידי חכמים׳. והשווה לכתובת ׳אנשים חשובים רבים ונכבדים׳. 7. דוד מלך ישראל: על-פי מש׳ א, א, ומכוון כאן למשיח. 10. יתן אליהם: ה׳ ימלא משאלתם. 11. מיכאל שרהם: הוא השר מיכאל. זהו חידוש צורני על משקל ׳מיכאל שרכם׳ (דג׳ י, כא) ושינה הפייטן לצורך החריזה. מיכאל… לעזרה: ראה דני פרקים י-יב. 12. ביישנים… חסדים: בשבח מידותיהם של התושבים המהוללים שהם שלושת הסימנים של עם ישראל, על-פי יבמות עט ע״א. 13. נטעי… נרדים: מדמה אותם לנטעים נעימים ולמיני בשמים הנותנים ריח טוב. נטעי נעמנים: על-פי יש׳ יז, י. בפרים נרדים: על-פי שה״ש ד, יג. חסין: כינוי לה׳. כאן פועל במובן מגן. 14. האביונים עניים מרודים: תיאור משולש להבלטת עוניים. 15. מחזיקים… מודדים: למרות עוניים. עודדים: מעודדים. 16. מדה יפה מודדים: נותנים תרומה בעין יפה. במצות… וכשורה: גם במצוות שבין אדם למקום הם מקפידים מאוד. 17. מושיב יחידים: כינוי לה׳, על-פי תה׳ סח, ז. יהיה להם סתרה: יגן עליהם, על-פי דב׳ לב, לח. 18. חון: רחם. עדה נסוכה: עדה שנוסדה על-ידי ה׳. 19. ברבם… בתורה: מנוסח הפתיחה לברכת כהנים. 20. זך לקחם מעולה: בשבח יחסם לת״ח. עם ד׳ אלה: על-פי יח׳ לו, כ. 21. מוקדי רחמי דחלי: מוקירים אוהבים ויראים והוא תיאור ליחסם לת״ח בכבוד, באהבה וביראה. נותנים בבוד לתורה: על ידי שמכבדים את לומדיה. 22. קדוש… על: כינויים לה׳, על־פי יש׳ נז, טו. בשינוי אות ׳שוכן עד׳ במקום ׳שוכן על׳ כאן לצורך החריזה. 23. בעל… תורה: כינוי למי שתומך בלומדי התורה. בעל אבסניא: בעל בית מלון, על-פי פס״ר יא, ג. אכסניא של תורה: על פי ערכין טז ע״ב. 24. הלו: אורו. בי רב חילו: רב שכרו בעבור יחסו לת״ח. 25. צל… התורה: פנייה לה׳ שישים מחיצת בעל אכסניא עם לומדי התורה על־פי קה״ר ז, יט ׳עתיד הקב״ה לעשות צל וחופה לבעלי מצוות עם בעלי תורה׳

במאמריו על התרבות העברית העלה טולידאנו את הצורך בהגדרה מחודשת של מרכיבי הזהות היהודית תוך זיקה למורשת הלאומית המשותפת ולדת היהודית. הוא כרך את רעיון היהדות כלאום (ולא דת) ואת האמונה הדתית במושג ״יהדות משולבת״ (judaïsme integral). אף שלא הזכיר את מקור ההשראה לדבריו נראה כי כתב בהשפעת חיבוריו של הרב האיטלקי יהודה מנחם אלפונסו פצ׳יפיצ׳י, שפיתח את רעיון ״היהדות המשולבת״ בראשית המאה ה־20 עבור הקהילה היהודית באיטליה. לא מצאתי ראיות מפורשות לכך שטולידאנו כתב בהשראת הגותו של פצ׳יפיצ׳י, אך השוואה בין הטקסטים שכתבו השניים אינה מותירה ספק כי הראשון קרא וכתב בהשפעת השני; הטקסטים דומים מאוד בטרמינולוגיה, בשפה ואף בניסוחים. דומה שטולידאנו מצא את גישתו של פצ׳יפיצ׳י, המשלבת את רעיון הלאומיות המודרנית עם המסורת היהודית, מתאימה לקהילה היהודית במרוקו, שלא עברה ברובה תהליכי חילון. רעיון ״היהדות המשולבת״, בדומה לאידאולוגיית ״הציונות הרוחנית״ של אחד העם, הציע פתרון ל״צרת היהדות״, כלומר מציאת פתרון תרבותי למשבר הרוחני שפקד את העם היהודי. אולם בשונה מהצעתו של אחד העם, שקראה לעצב תרבות יהודית חילונית, פצ׳יפיצ׳י וטולידאנו שילבו את הדת על כל רבדיה בהגותם. רעיון ״היהדות המשולבת״, לפי טולידאנו, אינו קשור ישירות למציאת פתרון מדיני עבור העם היהודי בארץ ישראל. התרבות העברית הלאומית שהציע רלוונטית הן ליהודים בארץ ישראל והן לאלה שבוחרים לחיות בתפוצות, שהרי מטרתה לייצר זהות טרנס־לאומית מודרנית לכלל היהודים. לדידו החינוך היהודי החדש שהציע אינו אמור לעסוק בציונות מעשית; הצלחתה או כישלונה של זו תתברר בעתיד.

״היהדות המשולבת״ תיצור בנוער סולידריות חדשה, אך כדי להשיגה יש לבנות תודעה קולקטיבית באמצעות שתי תכונות המזהות לאום: היסטוריה ושפה. את שתיהן המליץ טולידאנו ללמד בבתי הספר. לימוד ההיסטוריה חושף את עברו של העם היהודי ומשרטט בתוך כך את רצף הקיום היהודי לאורך הדורות. ברציפות ההיסטורית מודגשות דמויות שתרמו להיסטוריה האנושית בכלל והיהודית בפרט, וכן התעקשותו ההרואית של העם היהודי לשמור על קיומו במשך אלפי שנים.

טולידאנו העלה על נם את לימוד השפה העברית וראה בה מרכיב חשוב בזהות היהודית המודרנית. לשפה ייעוד סמלי ומעשי: שפה המשותפת לעם היהודי בכל תפוצותיו תחזק את הקשר בין בניו ואת הסולידריות הטרנס־לאומית. ״ידיעת השפה היא הדבר שיכול ליצור קשר חזק בין היהודים ולהבטיח את הסולידריות ביניהם. שפה משותפת מייצרת רוח משותפת, מפני שהיא מביאה להבנה הדדית ולקשר ישיר בין הנפשות הפועלות״. בנוסף הוא ראה בשפה אמצעי להנחלת אוצרות הרוח של העם היהודי לדורותיו, מהתנ״ך ועד הספרות העברית המודרנית. השיבה אל מקורות היהדות מותנית ביכולת לקרוא אותם בשפה שבה נכתבו:

יש ללמד את השפה העברית לא כלשון קודש שאין צורך להבין לגמרי, אלא כלשון חיה(langue vivante), הדורשת הבנה מלאה של השפה. כך יהיו לימודי העברית לכלי תרבותי, אינטלקטואלי ומוסרי, ויעניקו לכל תלמיד את המפתח היקר מפז לספרות היהודית: התנ״ך, הכתבים הבתר־תנ״כיים, וספרות עברית מודרנית. רבים מהלומדים יוכלו להמשיך בלימודים גבוהים כדי לבוא בשערי המחשבה היהודית, מקום שגברים בכל הזמנים ובכל האומות התאספו בו לאכול מפרי החוכמה ושתו ממקור ההשראה האנושי הגדול ביותר.

שני המרכיבים, היסטוריה ושפה, יוצרים בלומדים תחושה של גאווה לאומית ושל תודעה לאומית: ״גאווה זו לא תתיר עוד את קיומו של היהודי הנכלם, זה המסמיק מבושה על עצם היותו יהודי״.גם דוד יום־טוב צמח תמך בלימוד השפה העברית מסיבות לאומיות. במאמרו הדגיש את ערכה הרב בחיזוק הקשרים בין היהודים בתפוצות השונות, וראה בהתחדשותה מהלך בלתי נמנע של התעוררות יהודית לאומית תרבותית. טולידאנו וצמח דרשו להפסיק ללמד את העברית כלשון קודש שהשליטה בה חלקית והיא משמשת לקריאה בתורה ולתפילות, בתרגום לערבית יהודית או לספרדית יהודית, וללמד אותה כשפה חיה, כך שהתלמידים ידעו אותה על בורמז והיא תשרת אותם ככלי תרבותי.

טולידאנו לא עסק במאמריו בציונות מעשית ובעלייה לארץ ישראל, אלא בצורך ליצור סולידריות כלל־יהודית באמצעות תרבות עברית לאומית מודרנית. בזמן שפרסם את מאמריו לא עמדה כלל על הפרק אפשרות של עלייה ציונית לארץ ישראל, משום שבאותה עת ״צרת היהודים״ במרוקו לא בערה כמו במזרח אירופה, וכמו כן הנהגת התנועה הציונית האירופית לא עודדה עלייה ממרוקו. הפעילות הציונית בקהילות התרכזה אז בעיקר בגיוס תרומות לקרנות הלאומיות ובלימוד עברית. שינויים בדפוסים אלה התרחשו רק לאחר הצהרת בלפור בנובמבר 1917. באותן שנים גם פעילותו של טולידאנו השתנתה בחלקה; צבי יהודה הראה במחקרו על הציונות במרוקו כי שליח קרן היסוד שהגיע לטנג׳יר במאי 1921 התוודע לפעילותם הציונית של טולידאנו וחברו משה אזנכות, ועודד אותם להקים ועד ציוני מקומי בטנג׳יר(Tangier Zionist Committee). בראש הוועד עמד טולידאנו, והוא שם לו למטרה לארגן תעמולה ציונית על כל צורותיה ולחתור להקמת בית לאומי בארץ ישראל. עם זאת הייתה פעילות זו ברובה בעלת אופי ציוני־מערבי, כלומר לא כיוונה את הקהילה לעלות לישראל אלא התמקדה בהיבט תרבותי ובאיסוף תרומות. האידאולוגיה שהנחתה את טולידאנו ושבהשראתה כתב, כלומר ״היהדות המשולבת״, היא מערב־אירופית ומקורה באיטליה. כמתמערב הוא פעל במרוקו ברשתות מתמערבות ואירופיות ועל כן נחשף לתרבות שמקורה כזה וחשף אליה את הקהילה, תוך התאמתה לצורכי המגזר שלו בקהילה.

דוד גדג'-ראשיתה של התרבות העברית במרוקו, 1926-1912

עמוד 70