מורשת יהדות מרוקו

החלק השני בעבודה עוסק במשנתו הקבלית-מוסרית של רבי יעקב איפרגאן . בפרק שהוא הקדמה למשנתו המוסרית-קבלית של רי"א, אני בוחן את הרקע לתפיסות מוסר ומהי תפיסת מוסר באופן כללי. מועלות בו שאלות כמו מהי מוסריות? מהי מוסריות יחסית ומוסריות מוחלטת? מהו המוסר הטבעי שאינו נגזר מדת או פילוסופיה והוא קדום להם וטבוע באדם, כמו האיסור לרצוח? מיהו האדם המוסרי? מהו המוסר ביהדות? מה הם כללי המוסר על פיהם על האדם לנהוג על פי הפילוסופיה והקבלה? מהם עקרונות המוסר הכלליים? מהו מקור הסמכות של ערכי המוסר? האם כללי המוסר הם ציוויים שמקורם אנושי או אלוהי? האם הם יחסיים ולא מוחלטים? האם הם משתנים מחברה לחברה, מזמן לזמן, בהתאם לנסיבות, ואפילו מאדם לאדם ? בחלק זה אני דן בשאלת הבחירה החופשית, בשאלת הבחירה והידיעה, התשובה ויכולת האדם לעשות שינוי, ובמקומם של הדטרמיניזם הדתי, הסיבתי והאסטראלי, שלכאורה הם סוג של ג זרה בתהליך הבחירה של האדם?

[אסטראלי (או אסטרלי) מתייחס לרוב למסע אסטראלי – חוויה חוץ-גופית שבה הנפש או "הגוף האסטרלי" מתנתקים לכאורה מהגוף הפיזי ומרחפים בעולמות רוחניים או מישורים בין-ממדיים.[א.פ  
הדטרמיניזם הדתי והסיבתי עומדים בליבת הגותו של רי"א בעניין ההשגחה והבחירה. עם שאלות אלו הוא מתמודד באמצעות גישות מעניינות בשאלת הבחירה והידיעה, דטרמיניזם דתי כקובע מראש אם האדם יהיה צדיק או רשע.

נושא התשובה ויכולת האדם לעשות שינוי בהם דן רי"א, הם בלתי נפרדים משאלת הבחירה החופשית שבלעדיה לא קיימת יכולת התשובה .

לפי ההיררכיה של הספירות בתהליך הבחירה, רי"א קובע כי לאדם יש בחירה חופשית ומקום הבחירה של האדם בספירות גבוה ממקום ידיעת האל – מקום הבחירה של האדם הוא בספירת חוכמה, ידיעת האל את העתיד היא בספירת דעת, וההכנות שהאדם הגיע איתן לעולם הן בספירת תפארת. לכן, לדעת רי"א, האדם הוא תמיד בעל בחירה. כך הוא עוקף את שאלת ידיעת האל מראש את העתיד כמשפיעה על יכולת הבחירה של האדם.

רי"א מרחיב בשאלת צדיק ורע לו רשע וטוב לו, כדבר שנקבע מראש, עוד בירידת הנשמות לעולם בזמן טוב או רע לשכינה ומביא את משל הלענה והדבש, שהוא חדשני וייחודי להסתכלות אחרת על הגזרה האלוהית. הלענה שהיא מרה, מבטאת את הפוטנציאל של האדם שנולד להיות רשע;. הדבש מבטא את הפוטנציאל של האדם להיות צדיק. בתפיסתו של רי"א אין קביעה מוחלטת אם האדם יהיה צדיק או רשע, אלא קיים הפוטנציאל להיות צדיק או רשע, והבחירה נשארת תמיד בידי האדם. המשל, בפירושו של רי"א, מגלם את הרעיון של הסתכלות לא דיכוטומיתי בשאלה אם יש בחירה חופשית או לא. רי"א דן במה שאני קורא לו "מרחב הבחירה החופשית", מרחב שהוא אינדיבידואלי לכל אדם בהתאם ליכולות ולנתונים איתם הגיע לעולם. הנקודה שרי"א מדגיש היא, כי לכל אדם יש אפשרות בחירה גם במסגרת האילוצים איתם הגיע לעולם, והוא יכול תמיד להמתיק בדבש את הלענה, קרי, לתקן ולעשות טוב גם אם מועט, או לבחור ברע ולקלקל את הפוטנציאל להיות צדיק על ידי הוספת לענה לדבש. לפי רי"א, על האדם מוטל לעשות מה שהוא יכול במסגרת הכלים והאילוצים איתם הגיע לעולם, והבחירה לעולם קיימת, גם אם תהיה מועטה.

נושא משיק לבחירה החופשית הוא התשובה והיכולת של האדם להשתנות, שהם נגזרות של שאלת הבחירה. השאלה הגדולה האם האדם יכול לעשות שינוי, או שהוא כפוף לאילוצים ששוללים ממנו את יכולת הבחירה והשינוי, עומדת בבסיס ההגות הפילוסופית, האתית, הפסיכולוגית והקבלית-מוסרית. מהשאלה בדבר יכולתו של האדם לעשות תשובה ושינוי, נגזרות שאלות תיאולוגיות חשובות של בחירה חופשית, השגחה ושכר ועונש . רי"א רואה את ה"תשובה" כהוליסטית, כעבודה בגוף ובנפש, במחשבה, במידות, בתרי"ג איברים פיזיים בעולם התחתון, שפועלים על תרי"ג האיברים הרוחניים בעולם הרוחני העליון. רי"א חוזר ומדגיש בפירושיו, כי לאדם יש תמיד יכולת לתקן ולשנות גם אם נולד עם הכנות גרועות, ומכאן שהוא מאמין ביכולת האדם לעשות שינוי, ולו קטן, גם תחת האילוצים איתם נולד והגיע לעולם.

אני מצביע על ערך החופש שמקבל מקום חשוב בהגותו המוסרית-קבלית של רי"א. יכולת הבחירה והשינוי דורשים בחירה מתוך חירות; על האדם לבחור מתוך רצון חופשי ולא מתוך כפייה. המניע לשינוי אצל האדם לא יכול להיות פחד, אלא רצון לצמיחה והתפתחות . בהקשר לכך אני מציין את דברי רי"א באחד מפירושיו בעניין התשובה והבחירה, "כי נראה שהאדם הכרחי במעשיו", קרי, לאדם אין בחירה והוא פועל על פי אילוצים דטרמיניסטיים. מצד שני, רי"א ממהר לתקן ולהוסיף כי בכל זאת יש לאדם בחירה. כיצד ניתן אם כן לפרש משפט שסותר את עצמו? האם משפט זה מבטא אמביוולנטיות של רי"א בשאלת הבחירה החופשית? האם רי"א מטיל ספק בקיומה של הבחירה החופשית, ומתיישר לפי ההשקפה השמרנית שקובעת את קיומה המוחלט של בחירה חופשית בכל מצב? האם התיקון לכאורה של רי"א בעניין "שהאדם הכרחי בכל מעשיו" בא למנוע מפולת בהשקפתו בדבר שלילת הבחירה החופשית, דבר שמייתר את העבודה הרוחנית של האדם? שהרי ללא בחירה חופשית אין תשובה, השגחה ושכר ועונש, ואין ערך לעבודה הרוחנית של האדם .

משנתו הקבלית–מוסרית של רבי יעקב איפרגאן- עמרם בן ישי

עמוד ה

ה' שׁוֹמְרִים הַבְלֵי שָׁוְא שְׂנֵאוּנִי / בְּהַבְלֵיהֶם כַּעֲסוּנִי / בְּזָרִים הִקְנִיאוּנִי

וּמֵאָז אָהַבְתָּ / יַעֲקֹב וְהַקְרָבַת / וְזַרְעוֹ חָבַבְתְּ

כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה'

מָאַסְתָּ שָׂעִיר / קִנְאָה יָעִיר / וּבָחַרְתָּ בַּצָּעִיר-

5 קַרְנוֹ תָּרִים / בְּבִרְכוֹת הוֹרִים / אָב מָצָא מֵאָה שְׁעָרִים

וַיְבָרֲכֵהוּ ה׳.

על המחבר

רבי שמעון בר צמח דוראן(הרשב״ץ, מאיורקה, 1361 – אלג׳יר, 1444), הקרוי גם התשב״ץ על שם ספר תשובותיו המפורסם, היה מענקי הרוח, איש אשכולות, רב, דיין, פוסק, פילוסוף, פרשן ופייטן. בצד לימודיו התורניים, הוא התמחה ברפואה והתפרנס ממנה בתקופת שהותו במיורקה. עם גזרות קנ״א(1391) נמלט לאלג׳יריה והשפיע רבות על חיי התורה ועל אורח החיים של היהודים שם. אלה קיבלוהו עליהם כסמכות מוחלטת, ועד היום נוהגים יהודי אלג׳יר לשאת תפילת השכבה לריב״ש, לרשב״ץ ולבנו לאחר תפילת ״כל נדרי״.

לצד תשובותיו ההלכתיות המקיפות (התשב״ץ), בולט ספרו הפילוסופי, ״מגן אבות״, הכולל גם פירוש למסכת אבות. פירוש זה מזמן לידו אפשרות לעסוק בכל תחומי התורה והמדע, ולעתים אף להעיר הערות אישיות, כגון בפירוש לאבות ד, ה: ״אל תעשם עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחפור בו״. הוא מתנצל ומסביר מדוע הוא נוטל שכר על רבנותו: בספרד פרנסה מלאכת הרפואה את עוסקיה ברווח ובכבוד, אך מחמת הגזירות נאלץ להניח את כל נכסיו, והמעט שנותר ניתן כשוחד כדי להינצל מהשמד. והנה במקום החדש לא היה במלאכת הרפואה כדי פרנסה, ובלשונו, ״ואילו היה מלאכת הרפואה מספקת בארץ הזאת אשר נשתקענו בה לא באנו לידי מידה זו(המידה = נטילת השכר על הרבנות), אבל היא גרועה מאוד ולשוב אל ארץ אדום לא רצינו… ובכל יום נתחדשו שם גזירות ושמד״.

על רקע זה מובן כי אחד הנושאים המרכזיים בכתביו ובשירתו של הרשב״ץ הוא הפולמוס כנגד הנצרות. פולמוס זה בא לחזק את בני דורו שלא כולם עמדו כנגד הגזירות. בשירים אלה אנו מוצאים ביטוי חריף לעוצמת הלחץ שבני הדור היו נתונים בו מצד הנוצרים. אלה ניסו בכל הדרכים שבידם להביא את היהודים לידי שמד; ניהלו עמם ויכוחים ופולמוסים, הרעיפו עליהם פיתויים והבטחות וגזרו עליהם גזירות ופורענויות.

עדות לעיסוקו של הרשב״ץ בשירה אנו מוצאים בתשובותיו(בתשב״ץ סוף חלק ב). תוך שהוא סוקר את רשימת ספריו ותוכנם, הוא מתאר את ספרו העשירי כך: ״קובץ קונדריסין(לקונטרסים) נפרדים… פירוש קצת פיוטים אשר יסדום רבנים וחכמים גדולים הוציאום מהמדרש, והם פיוט ׳אשר אשש׳ ליום הכיפורים (ליוסף אבן אביתור) ופירוש הושענות, ופירוש ׳יום יצאה כלת עדנים׳(לר׳ זרחיה גירונדי) ופירוש ׳וביה דבריה קריה מהימן ביתיה׳ (פיוט ארמי אנונימי) וקונדריס תחינות, ופזמונים, ומגן, רהוטה, בקשות, סליחות, זולת, גאולה, מוסתג׳אב, יסדתים אני, והבתים לשבח ארץ־ישראל ולכבוד החכם אבא מארי רבי צמח ז״ל ולכבוד גיסי אחי אשתי הר׳ שלמה בן הר׳ יונה דסמאשתרי ז״ל״.

נוסף על כך, ידוע פירוש הרשב״ץ, ״זוהר הרקיע״, לאזהרותיו השקולות של רשב״ג. מכל זה עולה כי הרשב״ץ היה לא רק יוצר, אלא גילה התעניינות רבה בשירה שקדמה לו, ואף טרח לפרשה ולהציגה לפני בני דורו.

התחינות, הרהוטה והמסתג׳אב המוזכרים לעיל מצויים בכתב־יד המבורג 134 (מספר קטלוגי 146) שהועתק בידי י״ל דוקס ונמצא שמור בספריית ־בודליאנה באוקספורד, סימן 1180. שיר השבח לארץ־ישראל, ״אכסוף -יספר כבוד ארץ״, הוא שיר קלסי בן שישים ואחד בתים שקולים, והוא כלול ככתב־יד בית מדרש לרבנים בניו יורק, ואף נדפס בידי מרעלי ובידי בראדי־וינר. שיר זה מושפע עמוקות מצד התוכן והצורה מהשיר ״ציון הלא תשאלי״ של ריה״ל. ה״מגן״, המוזכר ברשימה, מתייחס קרוב לוודאי לקדושתא הנמצאת בכתב־יד בית המדרש לרבנים בניו יורק מיק׳ 9041.

צונץ התקין רשימה משירי רשב״ץ, ומספרם הכולל מגיע לארבעים ־ארבעה. מהם שלושים ושתיים תחינות לפרשות השבוע ששרדו בכתב־יד המבורג 134, שהועתק בידי דוקס. מרבית התחינות הן לימי שני וחמישי, .ומיעוטן והן עוסקות בפרשת השבוע, שפסוקיה הראשונים נקראים בימים שני ־חמישי ומיעוטן לתעניות ולשאילת גשמים. וזה פירוט התחינות: ארבע תחינות לימות בן המצרים, שלוש תחינות לעצירת גשמים, תחינה אחת לחילות הנוצרים (=לעת מלחמה), שש תחינות על מגפת הדבר, מוסתאג׳ב על הדבר ורהוטה אחת.

בתצלום כתב־יד בית מדרש לרבנים בניו יורק מיק׳ 9041 כלולים חמישה־ עשר מפיוטי הרשב״ץ: שתי תחינות, מוסתאג׳ב, רהוטה, שיר שבח לארץ־ ישראל, קדושתא, סליחה, תוכחה, שתי קינות, שיר לחמיו, הר׳ יונה דסמאשתרי, וארבעה פיוטים אחרים. בכתב־יד בית מדרש לרבנים בפריז 26 כלולים שישה פיוטים משל הרשב״ץ: ארבע קינות ושתי נחמות.

לרשימה נכבדת זו יש להוסיף כעשרה פיוטים שכתב הרשב״ץ, כשירי פתיחה או חתימה לספריו ולתשובותיו, וכן קטעי פרוזה חרוזה על פי מסורת המקאמה והאיגרות החרוזות המשולבים בספר תשובותיו ההלכתיות. בחשבון כולל, מגיעה יצירתו של הרשב״ץ לכדי מאה שירים וקטעי פרוזה מחורזת. יצירתו המופלאה ורבת הפנים של הרשב״ץ השפיעה השפעה מכרעת על יהדות אלג׳יריה, והייתה לאחד מצינורות השפע שהעבירו את תרבות יהודי ספרד לצפון אפריקה. כלל פיוטי רשב׳׳ץ ושיריו ראו אור במהדורה מדעית מבוארת מאת ד״ר אתי בן־סעדון.

^{פרשת תולדות-מָאַסְתָּ שָׂעִיר / קִנְאָה יָעִיר / וּבָחַרְתָּ בַּצָּעִיר-אפרים חזן}

^{עמוד 73}