מורשת יהדות מרוקו

ב. ׳אור החיים׳ וכתבי החסידות

לא זו בלבד שרחב״ע וספרו אוה״ח זכו למעמד מקודש במסורות חסידיות, אלא חוקרים וביוגראפים אחדים מציינים בפסקנות את השפעת ׳אור החיים׳ על מחשבת החסידות. א׳ שטיינמן מעיר: ׳שניגונו של רחב״ע וניגונו של הבעש״ט חד הוא׳: ובהמשך: ׳כל דבור שיצא מפי בעל אוה״ח נעשה ניצוץ במשנת החסידות׳. אולם הדוגמאות המעטות שעליהן מצביע שטיינמן אין בהן די סמוכין לגירסתו זו. לדעת ר׳ מרגליות, היה רחב״ע מסוללי הדרך למחשבת החסידות. אף הוא מצביע על מקבילות רבות בין אוה״ח לכמה מקורות חסידיים, אולם אלו באות כהערות־שוליים בלבד, ללא דיון וניתוח, ואין בהן כדי לגבש מסקנה ברורה, אף שהן מעוררות עניין.

גם לדעת קאמעלהאר, ניכרת באופן ברור השפעת אוה״ח על החסידות, וזאת בשלושה נושאים: הדבקות, תורת הצדיק ואהבת ישראל.

בעקבות הדברים האלה, הדעה הרווחת ברבים היא שהשפעת אוה״ח על מחשבת החסידות היא כמעט ודאית. אולם סוגיה זו עדיין לא זכתה למחקר שיטתי, ועל־כן יש לנהוג זהירות בחזרה על המוסכמה הנ״ל. אלה הקובעים בפסקנות את השפעת אוה״ח על מחשבת החסידות כעובדה ודאית הפליגו בהערכתם, משום שלא נתנו את דעתם גם על המרחק שבין עולמו של רחב״ע לעולמם של חכמי החסידות בנושאים שונים. כך, למשל, כל המגמה החברתית התופסת מקום נכבד במשנת החסידות והבאה לידי ביטוי בתורת הצדיקות על כל היבטיה החברתיים: בפולחן הצדיק, בנטייה לאידיאליזאציה של התם וירא־השמים, גם אם אינו בן תורה, ובמושג עבודת אלוהים בגשמיות עד כדי קידוש כל מציאות החולין, היא מעבר למשנתו של אוה״ח. לשאלה, מהן אפוא הסיבות שהביאו אישים מרכזיים בחסידות להתעניין ברחב״ע ובחיבורו — אין עדיין חשובה. הנה כי כן, המסורות החסידיות בנדון מעוררות לשוב ולתור אחר עקבות אוה״ח במשנת החסידות.

הבדיקה שערכתי, ואת מימצאיה אפרט בהמשך מאמרי, אינה מתיימרת להציג ראיות חותכות להשפעת אוה״ח על מחשבת החסידות. לכל היותר יש במימצאים אלה כדי ללמד על זיקה כלשהי בין אוה״ח לכתבי החסידות, בעיקר בתחום הפרשנות, ואולי אף להאיר במקצת את שאלת רישומו של ספר זה במשנת החסידות. המפתח לבירור זה הוא מעמדו של אוה״ח כמקור, שדבריו מובאים בהקשרים שונים בכתבי החסידות, אם כדברי תנא דמסייע ואם כהשלמה לפירושיהם. להלן רשימה של כמה חיבורים חסידיים מזמנים שונים, המביאים מדברי אוה״ח. הרשימה ערוכה לפי שיעור המובאות מאוה״ח הנכללות בהם ולא לפי סדר כרונולוגי:

א-׳דגל מחנה אפרים׳, לר׳ משה חיים אפרים.

ב-׳באר מים חיים׳ לר׳ חיים מטשארנאווץ (מצ׳רנוביץ).

ג-׳אמרי פנחס׳, לר׳ פנחס מקוריץ.

ד-׳אוהב ישראל/ לר׳ אברהם העשיל מאפסה.

ה- ׳קדושת לוי׳, לר׳ לוי יצחק מברדיצ׳ב.

ו- ׳בית אברהם׳, לר׳ אברהם מסלונים.

 ז-׳אמרי אלימלך׳, לר׳ אלימלך מגראדז׳סק

ח- ׳עירין קדישיך, לר׳ ישראל מריזין.

 ט-׳זכרון פנחס/ לר׳ פנחס חודורוב.

 י-׳עבודת ישראל׳, לר׳ ישראל מקוזניץ.

יא- 'ישמחלישראל', לר^׳ ישראל מטשורקטוב.־

(יב) ׳שפתי צדיקים׳ (לקט)•

רשימה זו של חיבורים חסידיים מעידה, כי מחבריהם קראו את אוה״ח, אולם כדי לקבוע אם הוא גם השפיע על הלוך־מחשבתם יש צורך בבדיקה של קטעי פרשנות באוה״ח תוך השוואתם עם קטעי פרשנות מקבילים בכתבים החסידיים. הבדיקה שלנו תתרכז בעיקר ב׳דגל מחנה אפרים׳(להלן: דמ״א) תוך התייחסות למקבילות אחדות נוספות מחיבורים אחרים.

ג. בין ׳אור החיים׳ ל׳דגל מחנה אפרים'

דמ״א ראוי לשמש אמת־מידה בבדיקה זו מהטעמים הבאים: המובאות מאוה״ח שכיחות בדמ״א יותר מאשר בכל חיבור חסידי אחר; יש קרבה בין המבנה הספרותי והשיטה הפרשנית של שני החבורים; מחבר דמ״א, ר׳ אפרים חיים משה(1800-1748). היה נכדו של הבעש״ט ושמע תורה מפיהם של יעקב יוסף מפולנאה ושל ר׳ רב בער המגיד ממזריטש, שהיו מאבותיה הרוחניים של החסידות. הזיקה בין דמ״א לאוה״ח עשויה אפוא לשפוך אור על המסורות, שטופחו בקרב החוג של הבעש״ט, בדבר מעמדו של רחב״ע. לזיקה זו שבין שני החיבורים יש ביטויים מכמה סוגים, כפי שנראה בפירוט להלן.

בפרשת הקרבנות נאמר בדמ״א, כי קורבן בהמה מכוון להביא תיקון לנפש החוטא שנתבהמה מחמת החטא. והוא מבאר זאת באורח מיסטי. שורש הנפש הוא השם ב״ן, שעל־פי הקבלה הוא מונח אקוויואלנטי לספירת מלכות,³⁵ והוא עולה בגימטריא בהמה. לסיום דבריו הוא מוסיף: ׳אח״ז [אחרי זה] מצאתי באוה״ח כמעט ממש דברינו׳.³⁶ גם אם אין בהשוואת שני הפירושים כדי להעיד על השפעה ממש של האחד על משנהו, מלמדת הערתו של מחבר דמ״א על כוונתו להתגדר ברמת פירושו, המשתווה לזו של אוה׳׳ח. יש בכך משום זיקה לאוה״ח כאל מקור שראוי להידמות לו.

סימן לזיקה ממשית בין שני החיבורים הוא ההסתמכות על אוה״ח כעל תנא דמסייע. על הכתוב: ׳ויתן ה את חנו׳(בר׳ לט:כא) מעיר רחב״ע, כי הצדיק לפעמים משרה חן על הרשע, מבלי שהלה ידע את מקורו האלוהי של חן זה: ׳כי לא תרגיש בחינת הרע במתק החן׳. השראת נעימות על הרשע כשהוא שרוי במחיצת הצדיק נועדה לטפח בנפש הרשע יחס של אהדה כלפי הצדיק: ׳לזה הוצרך ה׳ להרכיב בעין שר בית הסוהר אמצעי לערב [להנעים] אליו חן הצדיק׳. לולא דמסתפינא אפשר היה לומר, שבדברים אלה מסתמן נבט של מוטיב הצדיק הכאריזמאטי. ואמנם בפירושו לכתוב: ׳יאר ה׳ פניו אליך ויחונך׳ (במד׳ ו:כד) מסתמך מחבר דמ״א על דברים אלה של רחב״ע, ואומר: ׳ויש לומר דאיתא באוה״ח על פס׳ [פסוק] ויתן ה׳ את חנו ובו׳…׳. ולאחר שהוא מביא את דברי אוה״ח במלואם, הוא מוסיף שאכן זו כוונת הברכה ׳ויחונך׳: ׳שיתן ה׳ חנך בעיני כל ושידעו כולם מן החן שלך׳.מאחר שמחבר דמ״א מסתמך כאן על דברי אוה״ח, כנראה גם הוא מתכוון לצדיק.

חלום יעקב, לפי אוה״ח, כולו נבואה, והרמז לכך במלה ׳והנה׳, החוזרת שלוש פעמים בסיפור: ׳ולזה תמצא שדקדק לומר והנה בכל פרט ופרט מהנגלה אליו בחלום, והנה גבי ראיית הסולם… גבי ראיית המלאכים… גבי גלוי שכינה… הכוונה בזה כי היתה נבואה ממש׳. מחבר דמ״א מסכים עם פירושו של אוה׳׳ח הן לחלום יעקב שכולו נבואה והן לרמז שבמלה ו׳הנה׳. אך הוא מוסיף משלו לחיזוק הרעיון, ואומר שהמלה ו׳הנה׳ עולה בגימטריא 60, ובהתאם למאמר חז״ל, שהחלום הוא אחד משישים בנבואה, יוצא שחלום יעקב רמוז במלה ו׳הנה׳ והוא כולו נבואה.

הכתוב: ׳למען יטב לי בעבורך׳(בר׳ יב:יג) מעורר קושי בשל הפגם המוסרי שהוא מייחס לאברהם. לדברי אוה״ח, אברהם האמין ששרה בהתייחדה עם איש זר תזכה להתעבר, והבן שיוולד ממנה יוסיף לקיים את המורשה הרוחנית של אברהם, כדין ׳צדיק בן צדיק׳. כוונתו של אברהם לא היתה אפוא להפיק תועלת חומרית, כמשתמע מפשוטו של מקרא, אלא תועלת רוחנית. בעקבות פירוש זה, מציין דמ״א: ׳אמרי נא אחותי את [בר׳ יב:יג] ע״ד שכתב האוה״ח שכוונתו היה שע״י זה תזכה לבנים וכו. בהמשך דבריו הוא בא לחזק את דעת אוה״ח ומציין: כי המלה ׳בעבורך׳ שבכתוב פירושה התעברות, המלה ׳בגללך׳ היא בגימטריא ׳מילה׳ ובביטוי ׳למען יטב לי׳ מתכוון אברהם לטוב הרוחני של העולם הבא. דהיינו, באמצעות הבן יזכה אברהם לעולם הבא, כדעת אוה״ח.

. נמצאנו למדים, שבאוה״ח מודגש בעיקר הקשר המיוחד שבין האל ליעקב, כלומר לכלל ישראל, ואילו הרעיון הקבלי בדבר מעמדו של יעקב כמרכבה לשכינה הוא תוספת של מחבר דמ״א, המפרש את אוה״ח על־פי רוחו.

ר׳ חיים בן־עטר במשנת החסידות-דן מנור-פעמים מס 20

עמוד 95

הד מאד

רעידת האדמה באגדיר

דן מנור

המרכז למורשה יהדות שפרך ע"ש יחיאל אלישר אוניברסיטת גן־גוריון בנגב תשס״ב

בשעה שתושבי העיר ברובם כבר עלו על יצועיהם, ובחלקם מבלים את שעות הלילה באתרי בידור שונים, ישב עדיין מישל במשרדו ועסק בכתב התביעה של מרשו. אומנם פיהוקיו הספורדיים מעידים על ליאות מה, אך מחשבתו צלולה ועיניו פקוחות ללא שום סימן של חבלי שינה, כנראה הודות להשראתם של צלילי מוסיקה ערבים שבקעו מרדיו פאריס. אנשים מסוגו של מישל נוטים להתרפק בגעגועים על תרבות צרפת שעמדה על סף שקיעה עם חדירת הרוח הפאן ערבית למרוקו. ׳קאזבלנקה הפכה לקאזדמסקה׳, נהגו חבריו להתבדח. כשלושים דקות אחרי חצות קטע הרדיו לפתע את תוכניתו המוסיקלית, ושידר הודעה על רעידת אדמה עזה שפקדה את אגאדיר.

חרף הנימה הדרמטית שבה שודרה ההודעה המשיך מישל בעבודתו תוך שיווין נפש, כאילו זו הייתה הודעה על תאונת דרכים, או משהו דומה. אולם כשהחל השדרן לתאר את ממדי הרעש ותוצאותיו, שמט מישל את העט מבין אצבעותיו, הפנה מבט תוהה לעבר הרדיו כמי שטרם קלט את מלוא המאורע. ולאחר שהקריין סיים את שידוריו, נפלטה קריאת תדהמה מפיו של מישל. ׳אין ספק שאסון פקד את אגאדיר׳, מלמל, והסיט את מבטו מן המכשיר. ׳אגאדיר׳, שינן לעצמו כשהוא מנסה לתהות מה ידוע לו על עיירה רחוקה זו, ומייד נזכר באותם נערים שהגיעו משם בשנת 1957, כשהתנועה הציונית פעלה תחת מסווה של תנועת הצופים. הוא עצמו הנחה את עלייתם לארץ בדרכים לא חוקיות. ׳יש לנו עסק עם קהילה ראויה לעזרה׳, הרהר, והחליט לטלפן מייד לשמעון דהאן, אף אם זה ייראה כחוסר נימוס להעיר את נשיא הקהילה משנתו…

לאחר שיחות טלפוניות שהובילו לאסיפה של חברי הוועד, התארגנה משלחת בת עשרים חברים, בראשותו של מקס אביטן־ יושב ראש הוועד לענייני תרבות בקהילה. ביניהם אנשי ׳חברה קדישא׳, צוות רפואי ושאר בעלי תפקידים שונים. מישל אמור להצטרף למשלחת יותר מאוחר לאחר הדיון בבית המשפט. המשלחת הגיעה באוטובוס פרטי קרוב לשעה אחת עשרה, וחנתה ברחבה אחת סמוך לעיר החדשה, שהזעזוע פסח על חלק הארי ממנה. אחדים מן המשלחת, ביניהם שתי נשים, החלו מייד בהצבת משכן, והיתר צעדו בהנחיית צעיר מקומי בשם אנדרה שניאות להוביל אותם לפי בקשתם לבתי מגורים יהודיים.

בדרכם עברו ליד בניין אחד ששרידיו מעידים על יופיו. הבניין שוכן על גבעה הצופה אל הים, ואגפיו הגבוהים התדרדרו לרגלי הגבעה וקברו תחתם את הדיירים. בלטו במיוחד עצי הברוש והאשוח שהקיפו את הבניין, ועתה נעקרו ממקומם, וכיסו שטח רחב; ולעומתם שיחי נוי ססגוניים למיניהם שנותרו נטועים במקומם, נשברו ונגרסו תחת גושי הבטון שנחתו עליהם.

׳זהו בניין ברוטל שבו גרו צרפתים בתקופת הפרוטקטורט, וכינו אותו ׳טירת האביב׳, הסביר הצעיר במנוד ראש כאות להבעת צער והשתוממות.

עד שאנשי המשלחת משתוממים לנוכח העדר פעילות של פינוי בבנין זה, הדהדו מרחוק קולות של המולה ורעש. ׳אלה צוותי הצלה שהגיעו מאירופה׳, הגיב הצעיר על סקרנותם של אנשי המשלחת, ואותת להם לנוע. הם צעדו מזרחה עד שהגיעו לכיכר אלגלאוי הסמוכה לרחוב די פור. תמונה של חורבן כליל נתגלתה לעיניהם. לשונות אש שפרצה בשל קצר חשמלי, הבהבו עדיין מבין ההריסות, ועשן סמיך שאפף את המבנים הקשו על צוותי ההצלה שפעולתם עד כה הייתה חסרת תועלת, הן בשל העדר ציוד מכני יעיל, והן בשל חוסר ניסיון. לצידם של האירופאים פעלו חיילים מרוקנים, מי במנוף ידני, מי באתו ומי בקרדומו. המראה של ציוד מיושן זה עורר גיחוך בעיני המשלחת.

מקס אביטן סקר את האנשים, ומשלא ראה שום נציג בכיר ממוסדות השלטון, לאט, ׳תיארתי לעצמי שכך ינהג משטר מלוכני חסר תודעה הומנית׳. ׳מה אמרת?׳, שאל אותו שכנו, ׳סתם, תהיתי מתי יגיע מישל׳, ענה תוך ניעור כתפיים בלי להביט בשואל. דמות לבנה שנראתה מרחוק נעה בין קירות ערופי ראש, כדמות של בעל תכריכים משוטט, עוררה סקרנות רבה בקרב כל הנאספים. עד מהרה התברר שזה היה כוהן דת מוסלמי מלווה בשני קציני משטרה. האיש לבוש גאלבייה צחה כשלג, שברדסה עוטה את ראשו כסימן לצניעות, ולרגליו ״בלע׳ה״(כמין נעלי בית) בצבע שנהב. הפמליה התנהלה לאטה עד שהגיעה לקרבת מקום. מרפסת ששרדה מאחד הבתים, שימשה כמעין במה לכהן הדת. הוא ניצב עליה ופרש את כפות ידיו כשכל האנשים עמדו דומם. הוא מלמל משהו בלחש, וכשסיים נשק את קצות אצבעותיו. היחידים שראו חובה לכבד אותו היו החיילים המרוקנים שנחפזו בזה אחר זה לנשק את ידו, בעוד האירופאים עמדו משתאים, למעט מפקד הצוות שנשען על דחפור כשהוא פולט טבעות עשן ממקטרתו.

הטאלב ציפה למחווה של כבוד מצד הקצין, אך משנוכח שהלה אינו מגלה שום סימן לכך, הוא שלח אליו אחד מבני לווייתו. ׳בונז׳ור קולונל/ פנה השוטר לקצין. ׳בונז׳ור אינספקטור׳, השיב הקצין ולחץ את היד המושטת. 'הוד קדושתו מבקש לשוחח עמך, הודיע השוטר בנימה של גינוני חצר. 'צר לי מאד, האווירה אינה נאותה לשיחה/ השיב הקצין לקונית, כשהוא סוקר את בגדי השרד של השוטר. וכשראה הבעת השתוממות על פני השוטר, הוא הוסיף, ׳לא נעים לי להתקרב להוד קדושתו פן אלכלך אותו בבגדי המעופרות׳. השוטר חש בנימה הצינית שבדברי הקצין, ומיהר לשוב על עקביו כשהוא פולט מפיו גידופים בערבית.

אנשי המשלחת חמקו מייד מן המקום עם הופעת הטאלב ופמלייתו. הם צעדו לכיוון צפון מזרח עד שהגיעו לרחבת אוראן המשמשת כמגרש חנייה לאנשי עסקים בשל קרבתה למרכז המסחרי. הרחבה כמעט לא ניזוקה, למעט מהמורות שנפערו פה ושם מעוצמת הרעש. בצידה הצפוני חנו שני טרקטורים רתומי פלטפורמות, כשעל אחת מהן שני חובשים הגוחנים מדי פעם על הפצועים ששכבו באלונקות( מיותר להעיר שהאלונקות היו חלק מן הציוד שהגיע מאירופה). נסערים מן המראה עטו חברי המשלחת על החובשים והפצועים, ותוך כדי שיחה מרגשת הם גילו בין הפצועים כמה צעירים יהודים, שהיו אחוזי חרדה לגורל משפחותיהם מכדי לחוש בפצעיהם. הם סיפרו, בין היתר, כי כאשר יצאו מן הקולנוע נשמע לפתע רעם אדיר תוך טלטלה עזה שעקרה עצים ממקומם, מוטטה עמודי חשמל, והתקילה כלי רכב זה בזה. הם עצמם היו בין האנשים שהתגלגלו לתוך שוחות ומהמורות, וחולצו בדרכים שונות. ולאחר אתנחתה קלה הוסיפו, שיש עוד פצועים שם במרכז התקועים, מי במהמורות ומי מתחת להריסות, ואפשר לחלצם ללא קושי.

׳הגענו מקזבלקה מתוך כוונה לעזור בכל דרך שנוכל אם נתבקש, ניסה מקס אביטן להצטדק לנוכח מבטם החשדני של החובשים. ׳הבאנו עמנו צוות רפואי הממתין בעיר החדשה לכל קריאת עזרה,הוסיף בנימה צנועה, ׳ובינינו כאן׳,הוא הצביע על אחד מחברי המשלחת, ׳חובש שמוכן לפעול בכל רגע׳. ׳הורו לנו לפעול כאן, פתח אחד החובשים לאחר שהחליף מבט עם חברו, ׳בהנחה שהמרכז המסחרי רחוק מעט ממוקד הזעזוע, ומי ששהה בו נפגע פחות מאלה ששהו בבתי מגורים׳. ׳מעניין, העיר אביטן כמביע הערכה מתוך נימוס להסברו של החובש. ׳ובכן לעניין׳ המשיך החובש ,׳אם אתם רוצים לעזור, אז קחו כמה אלונקות לשם, והורה בסנטרו על המרכז המסחרי. ׳אך החובש שלכם יישאר כאן, השלים חברו את התנאי. ׳כן, כן בהחלט׳, נענה אביטן בזקיפת גבות עיניים, ותוך כך פנה לחובש.

׳רוברט, קח את ילקוטך ועלה על הפלטפורמה׳. ועד שהלה החל ללכת, התקרב אליו אביטן עד כדי מגע פיזי, ׳השתדל לזהות את אחינו בין הפצועים׳, לחש לו. ׳ואתה בחורי׳, הוא פנה למדריך הצעיר שעמד בצד וגילה סימנים של הססנות. יאנו עדיין זקוקים להדרכתך׳, לאט לו תוך חיבוק אבהי.

עמוסי אלונקות נעו חברי המשלחת בדרך חתחתים רוויית אבק וזרועת אבנים כששמש אביבית קופחת על ראשם, ואגלי זיעה מטפטפים על פניהם. ואם כי מדובר במרחק של מאות מטרים בלבד, הרי לגבי בחורים שמעולם לא התנסו בעבודה מאומצת הייתה זו הליכה מייגעת, במיוחד לנוכח הרעב והצמא שהציקו להם. ׳פת שחרית׳, צעק מישהו מאמצע הטור. ׳ברוך זוכר נשכחות׳, העיר חברו בלשון ברכות התפילה. אביטן שנוטה לדחוק את כל הצרכים האנושיים מפני המטרה, שמע והתעלם.

הם התקדמו בינתיים למקום עד כדי מטרים ספורים, אך לבד מן הציוד המכני איש לא נראה שם. לרגע התגנב חשש ללבם שמא טעו בדרך, ועד שהם מתבוננים כה וכה בהרס הנורא, נשמעה קריאת ׳הללו מי שם?׳. הם הפנו את מבטם ימינה והנה מישהו עומד בפתחו של בניין מקורה למחצה. מייד הניחו את האלונקות, וצעדו לכיוון הבניין. ׳מי אתם?׳, שאל האיש. אביטן שהיה קרוב אליו החליף עמו כמה מילים, ואחר אותת לאנשיו להיכנס פנימה. זה היה בניין מסעדה מרווח, כשבחלקו המקורה ישבו כעשרים פצועים חבושי ראש וגפיים. כולם נגסו כריכים ברעבתנות, כשלרשותם עמדו משקאות-שיירים מן המזנון שבמסעדה.

זו הייתה הזדמנות לאנשי המשלחת, שאף הם החלו לסעוד את לבם מן הצידה שבילקוטיהם, למעט אביטן שניהל שיחה עם אחד ממפקדי הצוותים. ומפיו שמע, כי החל משעות הבוקר חולצו כמאה פצועים, רובם טופלו במקום ושוחררו. הפצועים קשה, כעשרה במספר הובלו לבית חולים. ואלה השוהים כאן זקוקים לבדיקה רפואית; אלא שהרופאים המעטים עמוסי עבודה בבית חולים, ויש להמתין, בלית ברירה, עד שאחד מהם יתפנה. הוא שהה לרגע עד כדי לגימה מבקבוק בירה שאחז בידו, והוסיף, ׳עתה יש לנו בעיה עם אלה השרועים מתחת לגושי בניין, ספק חיים ספק מתים, והדרך לחלצם כרוכה בהפעלת ציוד מכני׳. הוא הביט בבן שיחו בעיניים קהות, ואחר כך רוקן את הבקבוק לתוך גרונו. כל אותה שעה נצמד הישראלי אבי שוקרון לאביטן כשהם מחליפים מבטים בעלי משמעות מסתורית המובנת רק לשניהם; וכתום שעת המנוחה הוחלט שארבעה חברים, ובראשם הישראלי, יישארו במקום, והיתר יתלוו לאביטן.

לאחר חצי שעה של הליכה בין בניינים הרוסים הגיעו לרחוב אנזי סמוך לבתי מגורים של השכונה. עוד כמה צעדים, והצעיר סימן בידו לעצור. ׳זוהי שכונת השלוחים׳, הכריז,ולפי מבט השומעים הבין מייד שנכשל בלשונו. ׳יהודים כפריים מאיזור סוס׳, תיקן את דבריו. השכונה גבנונית בת שני חלקים שונים, העליון והתחתון. המראה בחלק העליון עורר פלצות בקרב אנשי המשלחת. הבניינים בני קומתיים ויותר נהרסו עד הייסוד, וקברו תחתם את דייריהם; פה ושם אודים עשנים־שרידי בעירה דועכת; ואוויר מעופש באבק ופיח עד כדי מחנק. אנשי המשלחת עמדו דומם והתבוננו ארוכות בהרס הנורא. לאט לאט החלו להסתובב בין ההריסות מי מסקרנות, ומי מתקווה לגלות נפגע כלשהו הזקוק לעזרה. ׳מי יודע כמה אנשים גוססים כאן מתחת למפולות באין סיכוי לחלצם׳, התאנח מישהו. ׳איזו אטימות לב מצד השלטונות׳, הפטיר חברו בחריקת שיניים. ׳שש..שש..׳ העירו לו השומעים, ׳אוזניים לכותל׳.

שניים מאנשי חברה קדישא גהרו על גושי בטון כשהם מביטים דרך החרכים בבקעים שנפרצו למטה, וקוראים בקול נרגש, אך תוחלתם לגלות סימני חיים נכזבה. ׳אין קול ואין קשב׳, הליץ אחד מהם בהבעה נואשת. ׳ויקטור׳, צעק מישהו מרחוק לארכיטקט שעמד משתאה מול בניין שלם ריק מדייריו. הלה הביט קדימה וכשראה שני בחורים מנפנפים בידיהם, צעד בריצה למקום. ׳יש מישהו למטה׳, הודיעו בקול נרגש. הוא גחן על גל של חומרי בניין, ודרך סדק שבין שני גושים נתגלתה לעיניו רגל שלימה מן הבוהן עד הירך. היא הייתה עטויה מכנס קרוע, ומונחת בשיפוע על אחת מדלתות הבניין בתוך מערה צרה. הוא זקף את ראשו כשעל פניו הבעת בעתה. עד מהרה התגודדו כולם והחלו להציץ למטה אחד אחד. ועד שהם מביעים את רגשותיהם כל אחד על פי דרכו, קרע ראש חברה קדישא את דש מעילו, ׳ברוך דיין האמת׳, הגה בהטעמה. וכל גלויי ראש שבין חברי המשלחת הזדרזו לעטות את בלוריותיהם במטפחות.

בתוך דומייה בת רגע החליפו מבטים הרב ושמעון יפרח הפייטן. ׳איכה ישבה בדד העיר רבתי׳, קרא הפייטן את פסוקו. ׳עם׳, ניסה מישהו להשלים את הכתוב, אך הפייטן היסהו בתנועת יד.

ברשותכם ידידי׳, פנה לכל השומעים שתלו בו מבט. ׳פסוק זה שעלה על דל שפתי, ראשי תיבותיו הם איבה״ר העולים בגימטרייה אגדיר׳, הסביר בקיצור, והרכין את ראשו קמעא. אחדים מן השומעים האמינו שהייתה זו הארה מלמעלה על חורp אגדיר, ואילו אחדים ראו בכך שנינות גרידא שאין לה מקום באווירה אפופת יגון.

לאחר ׳הקדיש׳ החלו לנוע במורד לעבר השכונה התחתית. הם שרכו את דרכם בין מצבורי לבנים, מרצפות ושברי מתכת למיניהם. מן המורד נראית השכונה התחתית כמכתש ענק, ומשרידי ההרס הבודדים, כפי שנצפו מרחוק, עלולים להסיק שמדובר באוכלוסיה דלילה. ׳כמה משפחות התגוררו שם?׳, שאל מקס את אנדרה שהתנדנד כשיכור בין ההריסות. ׳כמאה משפחות בנות שמונה עד עשר נפשות ברובן,  השיב הלה, לאחר שנשען על קיר ההרוס. ׳אם כן לאן נעלמו כל הבתים׳ ניקרה השאלה במוחו של מקס, עד שמחוסר זהירות נתקעה רגלו בין גלילי ברזל. אנדרה מיהר לחוש לעזרתו, ולאחר שהצליחו לחלץ את הרגל הלכודה הם נחו כדי התנשפות. ׳הדירות בשכונה התחתית׳, הסביר הצעיר, הן חד קומתיות בנויות מאבן וטיט בסגנון כפרי, ודייריהם ברובם קשיי יום. ביניהם גם כאלה המתפרנסים מתרומות הקהילה׳. מקס הנהן תוך נענוע ראש, ודחק בבן שיחו להמשיך לצעוד.

עוד בטרם הגיעו לרגלי המורד הבחינו בשתי דמויות שהגיחו מאחרי תל עפר גבוה. אנדרה עמד לומר משהו על בוזזים, אך מקס הפנה לו את גבו והסתובב אחורה, ׳הרימו קצת את הרגלים׳, צעק לעבר אנשיו שפיגרו אחריו. ׳מטיילים כמו תיירים׳, הפטיר בלעג. בינתיים התקרבו שתי הדמויות כדי מרחק קצר ועמדו ליד קיר הרוס כשחזותם גלויה. זה היה קשיש בלבוש יהודי כפרי ונער בלבוש תלמיד בית ספר. לא עבר אלא רגע, כשהדמויות החלו לנוע אנה ואנה, משתוחחות ומזדקפות. מקס הציץ בשעונו וחייך, ׳הם מתפללים מנחה נערי, הסביר לנוכח מבטו התוהה של אנדרה. הלה טפח על מצחו כמודה בבערותו, והוסיף, ששתי הדמויות נראות לו כתושבי השכונה.

הד מאד-רעידת האדמה באגדיר-דן מנור-חלק 1/3

עמוד 7

המרכז למורשה יהדות שפרך ע"ש יחיאל אלישר אוניברסיטת גן־גוריון בנגב תשס״ב

עודם מדשדשים במישור שלרגלי המורד, והנער שאך עתה סיים את תפילתו בצעדים אחורה קלט אותם במבטו. ׳הנה הצרפתים חזרו׳, בישר הנער בנעימה מנוגנת כביטוי לרגש של הקלה. ׳המ המ..׳₎ היסה הקשיש את נכדו לבל יפריע לו בתפילת עמידה. נעלב מגערת סבו הוסיף הנער להסתכל באנשי המשלחת ההולכים וקרבים עד שהבחין בחזותו של הרב. ׳אלה יהודים׳, קרא בהתרגשות בשעה שהקשיש מלמל בלחש, ׳עושה שלום במרומיו׳. ׳היכן, היכן? שאל הקשיש כשהוא מאהיל בכף ידו על עיניו. ׳שלום עליכם׳, הגיעה לאוזניו קריאה שסימרה את נימי גופו. ׳אייווה עליכם שלום׳, השיב בשיויון נפש, והתבונן ארוכות באלה העומדים לפניו כשהתבלול שבעינו השמאלית נוצצת כגולת שלג.

׳אנחנו יהודים מקזבלנקה׳, הכריז מקס בערבית יהודית כמחווה של חסד למען הקשיש. ׳אייווה, ברוכים הבאים אחיי׳, הפטיר הקשיש בקול עמום כשהוא סוקר במבט פוזל את העומדים אחד אחד. ובעוד מקס חוכך בדעתו איך לדובב את הקשיש שיפתח את סגור לבו, רכן אנדרה על הנער ושאל, ׳האם סבך הוא רבי יסו(יוסף) בעל הקמיעות?׳, ׳כן׳, לאט הנער במבוכה. הקשיש שמע את לחישתם והפנה את מבטו לנכדו, ׳מה הוא רוצה?׳ שאל, ׳וואלו(כלום)׳, ניער הנער את כתפיו.

׳מה שלום המשפחה, רבי יסו?׳, פנה אנדרה אל הקשיש בנימה משפחתית. ׳שבח לאל בורא עולם׳, קילס הקשיש את בוראו כשהוא נושא עיניו ומורה באצבעו למעלה. ׳עמדה לנו, א-בני זכות מצוות פדיון הבן שקיימנו אמש בעיר החדשה בקריאת תורה, פרקי זוהר ופיוט…׳, ׳מי היה בעל החגיגה?׳, התפרץ אנדרה כבן העיר החדשה, לתוך דבריו של הקשיש. ׳א… א… המשפחה… מאיר… נכדתי שרה מב״ת(מנשים באוהל תבורך), אשתו של מאיר אביצרור׳, התפאר הקשיש. ׳נס גדול עשה הקב״ה לתמימים כמונו, הצטנע, והוסיף, ׳כמו שכתוב, שומר פתאים השם׳. הוא שהה עד כדי העלאת אנחה עמוקה, והחל להתרעם על ביתו שנחרב יחד עם כל בתי השכונה. ׳דירתנו הלכה מה תראוובאס(לא אליכם), הלכה כפרה… הלך הכל, השם נתן והשם לקח׳.

אנשי המשלחת הקשיבו ללהגו בחיוך כבוש למראה זקנו המתנפנף תוך כדי דיבור, ואילו אנדרה שתמונת שרה אביצרור לא משה מנגד עיניו, לא פילל שריבה מגונדרת כזו יצאה ממשפחה שלוחית של הקשיש. ׳אח אחיי׳, המשיך הקשיש להתאונן, ׳לא רק דירתנו נחרבה אלא כל בתי השכונה שקעו כאילו האדמה פתחה את פיה ובלעה אותם, כמו שקרה לעדת קורח, בעוונותינו הרבים׳. (אחדים מאנשי המשלחת החלו לגלות סימני עצבנות,אך מקס אותת להם בקריצת עין להירגע). ׳וילי וילי על תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא ונמחצו תחת עיי המפולת׳, קונן הקשיש, ואחז את ראשו בכפות ידיו. ׳לבי לבי לשכנינו היקרים׳, נהה בקול רוטט, ׳שלא נותר מהם אלא ילדה יתומה׳. בכי כבוש חנק את גרונו, כשהוא כורע מעייפות על ערימת עפר.

מקס ניצל את היאלמותו הרגעית של הקשיש וביקש מהנער להבהיר את התלאה. ׳הגענו לכאן בבוקר׳, פתח הנער את סיפורו בצרפתית, ׳ומצאנו צוות הצלה. הלכודים שקולותיהם בקעו ממעבי האדמה, חולצו ללא קושי. מהם כאלה שנפצעו קלות ומהם פצועים קשה, והיו גם כאלה שיצאו ללא פגע. לפני כשעה לקחו את כולם לבית חולים, והורו לנו לשמור על הציוד עד שישובו. הציוד נמצא שם׳, הוא הצביע על התל הגדול. אנדרה חייך, וצבט קלות את לחיו של הנער, שהשפיל את מבטו מתוך מבוכה.

דבריו של הנער התמזגו בנוף השמם והאדמומי ללא זכר של צמחיה, אף לא עלה נידף, ׳איך הייתה לשמה כרגע׳, מלמל הרב את פסוקו. באופק, מאחרי ענן דמוי תנין, הגיח כדור האש שהכהה את הראות בזוהרו. ובעוד אנשי המשלחת מפלבלים בעיניים ומשתאים לנוכח החורבן והשאייה קדחה במוחו של מקס השאלה, כיצד לשכנע אנשים השרויים עדיין בהלם על אסונם, שהעלייה לארץ היא הדרך היחידה לשיקומם. וללא היסוס החל לרשום בפנקסו את שמות הניצולים כפי שניקבו מפי הקשיש, כשאנדרה מצליף בו כל העת במבט משתומם.

׳אינני כה אטום רגש כפי שנדמה לך׳, ניסה להצטדק בפני אנדרה לאחר שסיים את רשימותיו. ׳מן הסתם מטרידה אותי הדאגה לגורלם של מוכי גורל אלה׳, הוסיף כשהוא מצביע על פנקסו. אנדרה חש נזיפה בנימת הדברים, אך השכיל להצניע את עלבונו. ׳לא התכוונתי לנזוף בך ידידי הצעיר׳, פייס אותו מקס. ׳ברם הרשה לי לומר שצעיר משכיל כמוך מקומו במדינה מודרנית כמדינת ישראל׳. אנדרה הביט בו אלכסונית כמתכוון לשאול, ׳ומדוע משכיל כמוך אינו עולה?׳, אך תחת זאת הפטיר, ׳ייתכן שאגיע לשם לפניך׳. מקס חייך וליטף את בלוריתו של הצעיר. ׳המתן רגע׳, ביקש וכרע שוב על ברכיו מול הקשיש שרטן בלי הרף על מיחושים. ׳רבי׳, פנה אליו, ׳ברצוני להודות לך על עזרתך׳, והושיט לו שטר בן אלפיים דראהם. הלה התבונן ארוכות בשטר וכשזיהה את ערכו, החל למלמל, ׳מי שבירך…׳, ׳רבותי׳, פנה מקס לאנשיו בלי להמתין לברכת הקשיש. ׳אנו שבים לעיר החדשה, עבודה רבה לפנינו…׳.

למחרת אותו יום הגיעה חבורת יהודים מישובים סמוכים, שלכמה מהם קרובים, או מכרים בקהילת אגדיר. הם חברו יחד עם אחיהם מהעיר החדשה, וצעדו ישר לאזור המגורים הישן. גם באזור זה, כבשכונת הכפריים, שקעו הבתים ברובם לתהום. יהודה p גיגי המכיר היטב את האזור על בתיו ודייריו הנחה את האנשים שהיו חסרי ציוד וניסיון, וסמכו, כנראה, על ׳סייעתא דשמייא׳. אחדים מלמלו פסוקי תהילים בלחש כל אימת שעלה הד של גניחות מבטן האדמה, ובעלי התושייה שביניהם הפעילו את כוחם הפיזי ואת דמיונם כדי לפלס דרך ולהגיע למי שעדיין נותר בחיים, לרוב ללא הצלחה.

בין ההריסות הבודדות שעל פני השטח משך את תשומת לבם מבנה קטן שנראה להם מרחוק כבקתה העומדת על תלה, וכשהתקרבו אליו התפלאו לראות חדר ששרד מבית שלם, כאילו יד נעלמה אחזה בו לבל ישקע לתהום יחד עם הבית. אחוזי סקרנות הזדרזו לפנות את שברי המתכת והאבנים שהקשו את הגישה לחדר, ותוך כך הגיעו לאוזנם גניחות והגאים חסרי מובן. הם עמלו קשות עד ששברו את הדלת שהייתה תקועה בין הקירות, וכשחדרו פנימה הופתעו לראות ישישה שרועה על מיטתה בריאה ושלימה.

׳אימא רחמה…אשרך נס מן השמים…זכות אבות…׳ נפלטו קריאות מקוטעות מפי בן גיגי שעמד בפנים מאירות כשידיו פשוטות למעלה. קולו הצרחני של האיש ניער את הישישה מעולם ההזיות שבו הייתה שרוייה, והסבה את מבטה, הנעוץ בקיר, אל האיש שהתקרב עד שעמד לצידה. ׳אייווה(ובכן) בני, בשלאמתכ(שתהיה בריא), ככה?׳ נזפה בו בנימה אימהית, ׳רק שמע אותכם והסתלק לו׳. ׳מי היה כאן אימא?׳ תמה בן גיגי. ׳הו הו, לו ראיתם אותו׳, זימרה בניגון דרמטי. ולאחר שהייה בת רגע פרשה את ידה הגרומה. ׳האוואכ(הנהו)׳ הצביעה על הגומחה שבקיר. ׳שם עמד הצדיק זכותו תגן עליכם ועל כל ישראל׳. ׳רבי כליפא מלכא עליו השלום בכבודו ובעצמו׳, הטעימה תוך רשרוש לשונה בין החניכיים הריקות כשחשה במבטם התוהה. ׳סיוטים׳ עבר לחש ביניהם בצרפתית.

עיניה נעצמו לרגע, אך לקול תקיעת שברים שנפלטה מגרונה נפקחו שוב. היא סקרה במבט מבויש את העומדים סביב מיטתה כמתנצלת על הרעש. ׳הוא אמר לי׳, מלמלה בכבדות כשעיניה נעצמות ונפקחות חליפות, ׳רחמה…א…רחמה…א בתי, המשיח עומד להגיע, כן… כן משיח, תגידי להם… ירושלים… ירוש…׳ היא שקעה בתרדמה. לאחר דומייה בת רגע אותת מוריס כהן, הפעיל שבחבורה, לשני בחורים, והללו אחזו בשני קצות המזרן והובילו את הזקנה לרחבת כלי הרכב כדי להסיע אותה למשכן המשלחת.

הם עקרו את המזוזה מן המשקוף,ועזבו את המקום בדומייה. בדרכם סיפר בן גיגי על אורח חייה הדתי של הישישה שהיה מלווה בפרישות וסיגופים, על פעילותה החברתית בקרב נשות הקהילה במאורעות של שמחה ושל יגון. ׳היא צמה שלישייה אחת לששה חודשים מאז שנתאלמנה לפני שתים עשרה שנה׳, הדהים אותם. ׳שני בניה׳, הוסיף, ׳עלו לירושלים, והותירו אותה עם בתה הנשואה לבעל לא יוצלח, לא אליכם׳. ובעודו מספר מצאו את עצמם עומדים על גדתו של מכתש מלא גושי בניין, שברי עץ ומתכת, גלגלי אופניים ומכוניות, וכל מה שנשתייר מבתים ששקעו ונהרסו עד לבלי הכר.

על הגדה הצפונית שממול, בטווח שלוש מאות מטר בערך, צצו מבנים בודדים שמרחוק נראים כבתים עומדים על תלם. הדבר משך את תשומת לבם של בני החבורה, וללא היסוס שירכו את דרכם על שפת המכתש בדרך עקלקלה עד שהגיעו למקום. ׳כאן גרה משפחת אשרף׳, הצביע p גיגי על בית שתקרתו התמוטטה ברובה וקירותיו מטים ליפול. בפנים לא היה איש מבני המשפחה. ׳אולי היו ערים בשעת הזעזוע והצליחו להימלט׳ שיער אחד הבחורים. ׳אמן כן יהי רצון׳, התפללו אחדים, ויצאו משם בדרכם למבנה הסמוך, שכל מה שנותר ממנו היו שני קירות מבוקעים וחזית שלימה של הבית. ׳אין שם דיירים׳, הודיע p גיגי, ׳הם עקרו לקזבלנקה לפני חצי שנה׳. שניים מבני החבורה שהכירו את דוד מנטרו אב המשפחה אישרו את דבריו של p גיגי, והוסיפו שהאיש הגיע מפורטוגל לאגדיר בשנות הארבעים, התפרנס ממספרה, וגר בשכירות כמו רבים, ולפי השמועה הוא עלה עם משפחתו לארץ.

הם פנו עורף מבלי להיכנס לדירה וחצו את הרחוב אל המבנה שממול. זה היה בניין בן קומתיים, שבו גרו שלוש משפחות ספרדיות ומשפחה צרפתית. אף בניין זה נהרס ברובו, וגושים גדולים של אבני בניין, וגזעי אלונים שנעקרו, חסמו את הכניסה לתוכו. כמה צעירים מבני החבורה הצליחו לטפס על המחסומים, והציצו במהמורה העמוקה שנפערה בחצר הבניין. ׳גויות לכודות תחת מפולות׳, צעקו. ׳מסכנים׳ קרא p גיגי בהבעת צער. ׳יש פצועים?׳ צעק לעברם מוריס ראש החבורה. ׳ואם יש, איך תוכל לחלץ אותם ללא ציוד מכני?׳ הקשה p גיגי, ׳אינך רואה אילו גושים ענקים רובצים עליהם?׳. מוריס נענע בראשו לאות הסכמה, ושניהם החליטו לשלוח אחד הבחורים להזעיק צוות הצלה.

כעת עשו את דרכם למבנה האחרון שבקצה הרחוב. הדבר הראשון שבו נתקל מבטם בהתקרבם למבנה היה שלד של מכונית מעוכה תחת מפולת של אחד הקירות. ׳זו מכוניתו של הנרי שריקי׳, נפלטה קריאה היסטרית מפי p גיגי. אחדים קרבו מייד למכונית לבדוק אם מישהו לכוד בתוכה, והיתר החלו להידחס לתוך הבית דרך סדק שנפער בין שני הקירות. המחזה שנתגלה לעיניהם היה מעורר חלחלה. חמש גויות-זוג צעיר ושלושה ילדים- שרועות ללא רוח חיים תחת גושי התקרה. ראש אחד היה מונח על כרית תחת גבשושית של עפר כשהגוף לכוד תחת צלע של בטון. בן גיגי גחן על הראש וניקה את הפנים.

׳אוי׳, צעק מרה, ׳זה הנרי׳, נהם בקול חנוק, ופרץ בבכי שהרטיט את האחרים עד כדי דמעות. ׳אם יש אנשי חסד בעיר, הרי הוא אחד מהם׳, התייפח p גיגי ותוך כך הוא סיפר על פעילותו הסוציאלית לשיפור תנאי חייהם של בני העדה הכפרית. ׳כל איש מצוק זכה אצלו לאוזן קשבת׳, סיים את דבריו כשהוא מוחה את דמעותיו. האנשים הקשיבו דומם כשעל פניהם נסוכה הבעה קודרת, ואנחות בוקעות מלבם. ׳פורענות איומה׳, הפטיר מישהו, וכולם נדו בראשם. בפוג תחושת היגון משו את הגוויות החוצה, ושניים מן החבורה הופקדו לשמור עליהם עד בוא חברה קדישא. ׳חסר ילד׳, קרא לפתע p גיגי בגרון ניחר, לאחר שמנה את הגוויות…

חריג מכל צוותי ההצלה פעל צוות קטן p שלושה אנשים־האב פידרו ושני חניכיו-שהשתדלו להצניע את עצמם ככל האפשר. משימתם הסודית הייתה להציל נשמות טהורות של ילדים יהודים. האב פידרו ראה בכך שליחות דתית-מורשה מאבות אבותיו, וקרבנותיו הראשונים היו שני ילדים בני שש ושמונה שחולצו על ידי חיל ההנדסה הצרפתי. הצוות ׳המושיע׳ נקלע באקראי לדרכו של החייל שהוביל אותם לבית חולים, ובחלקת לשונו הצליח האב להערים על החייל שיפקיד בידו את הילדים על מנת שיזכו לטיפול נאות. הלה שוכנע, והילדים הובלו אחר כך למקום שבו עתידים לשכוח את ׳שמע ישראל׳.

מעודדים מן ההצלחה המשיכו ׳המושיעים׳ לתור בין ההריסות, כשיללת ילד הגיעה לאוזנם והקפיאה את דמם. ובעוד הם מביטים אנה ואנה בדריכות רבה, הגיח ילד כבן עשר מאחת החורבות כולו זב דם ומדדה על שתי רגליו. הם רצו לעברו, אך הוא התמוטט לפני שהגיעו אליו. קרלוס נשלח להזעיק את הרופא הספרדי על פי הוראת האב שנטל את הילד בזרועותיו לפינה תחת צלו של קיר, ויחד עם עוזרו טיפלו בו עד שהתאושש. האב שסעד אותו בישיבה, שלח מבט חטוף במבושיו שנחשפו מתחת למכנסיו הקרועים, ותפס מייד שלפניו ילד יהודי.

הוא ליטף את שערו המעופר והפרוע של הילד, ושאל, ׳מה שמך ילדי הקטן?׳, ׳שריקי אלברט׳ השיב הילד כשעווית של כאב נסוכה על פניו. ׳ואייה ביתך ובני משפחתך?׳, הוסיף האב לחקור כשהוא מוחה בעדינות את זרזיפי הדם שנקרשו על פני הילד. אלברט סובב את ראשו אחורה ותר את הנוף במבט ממושך אך, התקשה לזהות את מקום מגוריו בין החורבות. ׳יש לך אחים, אחיות?׳, ניסה אנטואן יד־ ימינו של האב-לדובב את אלברט, שעיניו שוטטו עדיין בין החורבות. ׳ג׳ולייט׳, נפלטה צרחה מלווה יללה מפי אלברט, כאילו הוא קורא למישהי מרחוק. השניים לטשו בו מבט בוהה. ׳ג׳ולייט׳, לאט הפעם בקול חנוק, ופרץ בבכי. ׳ג׳ולייט היא אחותך׳, פנה אליו האב כשהוא מלטף בחיבה את עורפו. הוא השיב בתנועת שלילה תוך התייפחות. אנטואן שלף חפיסת שוקולד מילקוטו והושיט אותה לאלברט ׳זה ירגיע אותך׳, ניסה לשכנעו. הוא נגס ברעבתנות את השוקולד הרך, ורווה את צימאונו מן המימייה שהניחו לפניו. ולאחר שטיהרו את כל פצעיו בתרופות שהיו ברשותם, שאלו שוב על ג׳ולייט.

הוא בהה לרגע והחל את סיפורו כשדמעות נקוו שוב בעיניו; אמש שהה בביתו של חברו לכיתה, ושניהם התכוננו לבחינה בחשבון. סמוך לחצות ביקשה גברת דוראן מביתה ג׳ולייט, נערה בת חמש עשרה, ללותו לביתו. הם עברו ברחובות אפלים כדי לקצר את הדרך וכשהגיעו לרחוב האריה נשמע רעם אדיר… מכאן ואילך אינו זוכר מאומה, עד שפקח את עיניו בתוך שוחה חשוכה ואטומה. הוא חש מחנק מחמת האבק שחדר לגרונו, גופו רטט כולו מאימה. והוא החל לצעוק עד שהשתנק. עיניו נעצמו ונפקחו חליפות כשהוא שרוי ללא הכרה עד שקרן אור הסתננה מבעד לסדק צר בפינה, הוא רץ לכיוון האור כמו עכבר במבוך עד שהגיע לפינה, התבונן בסדק והבין מייד שקרש נחת על השוחה ואטם אותה. הוא השחיל את אצבעותיו בסדק, וכשכפות ידיו נגעו בקצהו של הקרש, הוא החל לדחוף אותו בכל כוחו עד שהתרחב הסדק כדי מעבר גופו הצנום, ובשארית כוחותיו הצליח לחלץ את עצמו מן המייצר.

הד מאד-רעידת האדמה באגדיר-דן מנור-חלק 2/3

עמוד 13

האב הציץ בשעונו, ועל פניו הסתמנה הבעת הערצה לאלברט הקטן והכחוש שנאבק על חייו במשך שלוש עשרה שעות. ׳האל בחסדו הטיב עמך, ילדי׳, סח האב וליטף בחיבה את סנטרו של אלברט. ׳אתה דתי?׳ ניסה האב לדובב אותו. אלברט השפיל את מבטו, ונענע ראשו בחיוב. האב עמד לחקור אותו על אורח חייה של המשפחה, אך חזר בו לבל יצער את הילד. ׳אתה יכול להראות לנו את הבית של ג׳ולייט?׳, שאל אותו. וכשראה שהילד לא הגיב הוא הרפה ממנו.

מבטו נח על אנטואן שפיהק כל העת. ׳אתה עייף?׳ שאל אותו בנימה עוקצנית במקצת, ׳מעט׳, השיב הלה במבוכה. ׳איני מבין מדוע הרופא מבושש׳, רטן האב. ׳הטרקטור מתקשה כנראה לפלס לו דרך׳, מלמל אנטואן כמעט מנומנם. האב הגיב בהמהום כמאשר את הנחתו של אנטואן, ואחר התבונן ארוכות באלברט שישב מהורהר בראש רכון. ׳יהודי לכל דבר׳, הודה בפני עצמו.

הוא הצטלב, והמשיך להחליק באצבעותיו על הצלב שהשתלשל על חזהו, כמצפה להשראה אלוהית, עד שנזכר שוב בג׳ולייט. ׳ילדה יהודייה׳, הרהר, ׳נוחה יותר להינתק משורשיה, משום שאינה נוטלת חלק בפולחן. היא בודאי לא תדקדק בהבדל שבין מרים הנביאה למרים הקדושה׳, חייך בקורת רוח. הוא עמד לפשוט את גלימתו כדי לכסות את הילד שנמנם, אך הרעש של טרטור המנוע, שהגיע לאוזניו הסיח את דעתו. הרכב הכבד חנה בקרבת מקום, ושני גברים עמוסי ילקוטים ירדו ממנו. הרופא גחן מייד על הילד, חיטה את הפצעים והחברבורות שעל גופו, ולאחר שבדק אותו, קבע שהוא בריא לחלוטין, למעט הנקע בקרסולו.

לאחר שהרופא סיים את מלאכתו פרשו כל אחד לפינתו לעשות את צרכיהם, ושבו מייד לפוש תחת צלו של קיר שסוכך עליהם מחום השמש. רוח אביבית קרירה שנשבה מן הים רעננה אותם. זה היה הרגע היחיד שבו נתן האב את דעתו על האסון כשהוא מתבונן ארוכות בהרס הנורא. ׳עונש מן השמים׳, הפטיר ושאף אוויר כדי מלוא ריאותיו. הרופא גיחך בחשאי כדי לא לפגוע בשליח הכס הקדוש.

קרלוס הניח לפניהם סל מלא כריכים ועוגות, וכל אחד חטף מכל הבא ליד, למעט אלברט, שאף כי היה רעב הוא היסס לשלוח יד אל הסל, עד שהרופא הושיט לו כריך מגבעה צהובה. ׳זה כשר׳, אמר לו, ספק ברצינות ספק בהלצה. אלברט ניאות להיענות להצעת הרופא, וכשנגס בכריך מחאו כולם כפיים. ׳אתה גיבור אלברט׳, החמיאו לו מכל עבר. הרופא שזמנו דוחק הסתכל בפיו של קרלוס שלעס בלי הרף. ׳הזדרז׳, האיץ בו. הלה התרומם כשהוא בולע במהירות את העיסה שבפיו, פרש את האלונקה, והשכיב בה את הילד. ׳תדאג שהילד יגיע לביתן של אורסולה׳, לחש האב באוזנו של קרלוס, וביקש מהרופא שעמד ללכת שיותיר להם אלונקה וילקוט עזרה ראשונה, שהכין גם זריקות הרדמה למקרה הצורך.

׳הבה נחפש את ג׳ולייט׳, סח האב לאנטואן לאחר שהרכב נסע.

הם נטלו את האלונקה והילקוט ופנו ללכת. בדרכם צפו מרחוק בנער שהיה מפשפש בין ההריסות. ׳קדימה/ זרז האב את אנטואן, והחיש את צעדיו כטורף שאץ אל טרפו. ׳היי׳ צעק אנטואן כשהתקרב כדי מרחק קצר. הנער הזדקף בבהלה, השליך את החבילה שאחז בבית שחיו וניסה לברוח. אך אנטואן הקדים להגיע לפתח הבניין וחסם את דרך המילוט. ׳מה אתה עושה כאן?׳, רעם קולו של אנטואן. הנער קפא במקומו ועמד ללא זיע. האב שהגיע בינתיים כשהוא נושם בכבדות אותת לאנטואן לסור הצידה, והחליק על שערו המקורזל של הנער כדי להרגיעו.

׳מה שמך נערי׳, שאל האב כשידו מונחת על עורפו של הנער. ׳חג׳וב׳, השיב בקול חלוש. ׳חג׳וב׳, חזר האב על השם, והרפה מעורפו של הנער. ׳ובכן נערי׳, פנה אליו בארשת פנים של אכזבה. ׳אל תפחד, באנו רק לעזור לפצועים׳. ׳אבל אני לא פצוע׳, התריס חג׳וב כשהוא שולח מבטים גנובים אל החבילה שהשליך, ׳אני לא לגור פה, אני לגור בפונטי׳, הוסיף כדי שיעזבוהו לנפשו. ׳ראית, בודאי, פצועים באיזה מקום׳, חקר האב והניח שוב את כף ידו על זיפי שערו הדוקרניים של חג׳וב. יחסו האבהי של האב הפיג את פחדו של חג׳וב, שהחל לספר בחירות גמורה על גוויות מרוסקות, שראה במקומות שונים, על פצועים ׳ששוכבים וצועקים והרבה דם זורם מהם׳, ועוד כהנה וכהנה. והכל כנראה, פרי דמיונו.

הוא הפסיק לרגע את שטף דיבורו העילג כדי בליעת רוק. וכשחש שהאב טרם בא על סיפוקו ועדיין לוטש בו את עיניו, נזכר פתאום שראה ׳מדמואזל קטנה יושבת על אבנים, לא זזה ולא מדברת, רק מסתכלת׳. ׳ג׳ולייט׳, הבזיק ניחוש במוחו של האב. ׳איפה היא יושבת?׳, דחק בו האב בהתרגשות. חג׳וב הפנה את ראשו ימינה, וביד מהססת כמפקפק בזיהוי המקום, הצביע לבסוף על חזיתו המפויחת של בניין במרחק של כמאה מטר. אנטואן שעקב כל העת אחר הדו- שיח בין השניים, שלף מארנקו שטר p מאה דראהם והושיט אותו לחג׳וב, ׳בוא תראה לנו את הנערה׳, דחק בחג׳וב כשהוא לופת את זרועו.

נסים כהן p העשרים ומסעוד איפרגאן p השלושים, הראשון נהג והשני סבל, שירכו את דרכם בעיר החרבה. הם נשלחו לפי הוראת מעבידם־מר קוריאט לברר מה עלה בגורלה של ג׳אנט ובגורל משפחתה. ג׳אנט-מזכירתו האישית של מר קוריאט־בחורה בשנות העשרים, בהירת עור ושחורת שער, מציתה את דמיונם של צעירים רבים בפניה היפות בגופה הסגלגל וברגליה החטובות להפליא. אך יותר מכולם הפטרון עצמו שאהבתו אליה גוברת מיום ליום. ולפי לשון המרננים, הוא מוכן לשטוח לרגליה את מחצית הונו. שני הבחורים סרקו מקומות רבים וחקרו כל מי שנזדמן בדרכם החל משעות הבוקר המוקדמות, ועד כה לא הצליחו לאתר את מקום מגוריה בתוך המצב של תוהו ובוהו,ואף לא להשיג מידע כלשהו. ובעוד הם תרים אנה ואנה נתקלו להפתעתם בנערה, שישבה ללא ניע על אחת המדרגות מול קירות מפוייחים.

׳הוי, איזה מזל׳, התפעל נסים מן המקריות, ׳הבה נשאל אותה על ג׳אנט׳, הוסיף ואץ אליה. ׳שלום עלמתי׳, ברך אותה בנימוס כיאה לצעיר p רוח הזמן. הוא המתין רגע, ומשלא הגיבה, הביט בפניה בדאגה, ושאל אם הכל שפיר אצלה. אך היא עדיין מאובנת ובוהה. הוא הניח את ידו על שכמה, ׳את מרשה לנו לעזור לך?׳, פנה אליה בעדינות כשהוא מנסה לצוד את מבטה. אך היא עדיין מוסיפה לבהות ללא זיע. ׳מה שמך נערה?׳, טלטל אותה קלות, וכשראה שאינה מגלה שום סימן של התאוששות, הוא כרע על ברכיו מולה והתבונן ארוכות בפניה השרוטות והמאובקות, סטר קלות על לחייה. ׳הביטי בי הפציר׳, אך עיניה בוהות עדיין בלי להניע אף לא את ריסיהן.

מסעוד שעמד בצד, עקב כל העת אחר טיפולו של נסים בנערה, בלי להבין מילה מחוסר ידיעתו בצרפתית. עתה כשראה אותו כורע ברך לפניה, חשד בו שחמד את יופייה בלבו. ׳היא מוכת הלם׳, קרא נסים בהבעת חרדה, ׳שמור עליה׳, הורה למסעוד, ׳אני רץ להזעיק רופא׳. ׳מנין לך שהיא בת ישראל?׳, הקשה הלה. ׳יא חלאס, בחייך׳, דחה נסים את השאלה בנימה של גיחוך, ׳לך תבדוק את התליון שענוד על צווארה, הוסיף בהבעה לגלגנית. אולם מסעוד שסלד משהייה במחיצת דמות מאובנת, במיוחד כשזו נקבה, וכידוע הטומאה אורבת לקדושה ׳רחמנא ליצלן׳, הוסיף להצדיק את סירובו בנימוקים שונים, עד שלבסוף נאלץ לציית.

הוא התיישב על גל אבנים במרחק ניכר מן הנערה, והסב את פניו ממנה. ׳יושב בסתר עליון…׳ פתח בקריאת ׳מזמור הפגעים׳ כסגולה נגד הפחד, ותוך כך התעורר בלבו חשש, שמא אחת מן החיצוניים יושבת לפניו, ׳רחמנא ליצלף. ׳ברזל ומלח׳, לחש פעמיים. לפתע הוא נזכר, שהללו מופיעים תמיד בדמות של עז רוקד, לפי הכתוב, ׳ושעירים ירקדו שם׳. הוא הביט בה, וכשראה שלא חל בה שום שינוי הוא נרגע. טיפות הדם שקרשו על ידיה ורגליה השרוטות לחלחו קצת את לבו, עד שחש חובה דתית לגשת ולנקות את פצעיה. ׳יהודייה בצרה, ואתה עומד מנגדי׳, גער בעצמו. ׳הרי כתוב במפורש, ״לא תעמוד על דם רעך״׳, בקעה תוכחה מקרבו. תיכף התנער ממקומו, כשהוא שולף בקבוק מן הילקוט של נסים, הרטיב את שולי חולצתו במים שנותרו בו, והתקרב אל הנערה.

הוא מחה את האבק מפניה, ניקה את ידיה השרוטות מן הדס שנקרש, והכל בעדינות רבה ובידיים רוטטות קמעא כשהוא נוקט משנה זהירות לבל יפול ברשת הייצר. אחר כך רכן על רגליה, אך מבטו נח דווקא על הרגל הנקייה שלא נפגעה כלל. p־רגע כל קרביו פרפרו. ׳יגער השם בשטן׳ לחש, כסגולה נגד הייצר, והסב מייד את מבטו לרגל הפצועה שהייתה מגואלת כולה בדם ועפר. הוא יצק עליה מים מן הבקבוק, והחל לשפשף עד שהגיע לברך שהייתה נפוחה. הוא אך נגע בה ואנקת כאב חדה נפלטה מפי הנערה. ׳שמא דאל שדי עלך׳, דובבו שפתיו כדי להרגיעה. ברם היא געתה בבכי תמרורים. לשמע בכייה המר, הוא עמד נבוך וחסר אונים, גם כשקמה ממקומה והחלה לצלוע עד שהגיעה ליד בקע אחד שנראה כמו תהום פעורה. היא השתטחה מלוא קומתה, ופרצה בזעקות שבר על ׳אבא, על אימא׳, ועל אחרים שבשמם היא נוקבת.

עתה הוא תפס היטב את גודל אסונה, והצטער מאד שיהודים נפחו את נשמתם ללא קריאת ׳שמע׳, ושמא לא יזכו גם לקבורת ישראל, חס וחלילה. לקול צעקותיה הקורעות לב הוא נשא עיניו למעלה ומלמל משהו כמבקש רחמים מן השמים. ׳כ)וו10>-5ן1> 16־1׳, הבהילה אותו קריאה מאחור. אף שלא הבין את פשרה של המילה הוא הסתובב אינסטינקטיבית אל מול שתי דמויות שניצבו על תל גבוה במקצת. למראה לבושו המרושל של מסעוד והכומתה המרופטת שחבש לראשו, ששיוו לו דמות של בריון מן המעמד הנמוך, ולמראה הנערה שאף היא נבהלה מהופעת השניים וזקפה את ראשה כשעל פניה עווית של בכי, התעורר דמיונם הפרוע של האב ושל יד ימינו, ושיערו שכאן אירע מעשה אונס.

׳מה עוללת לנערה, יהודון מלוכלך?׳, שאג אנטואן. מסעוד נבעת מקולניותו של אנטואן, ולטש בו עיניים תוהות ומביעות חרדה, אף שלא הבין מה האיש טוען נגדו. למזלו הנערה עמדה בפרץ כאשר דברה בזכותו, הסבירה את סיבת יגונה והזימה בתוקף את עלילתם. כששמע האב את סיפורה על אובדן משפחתה הוא התחזה כמזועזע, והביע צער בהתאם לגינוני מורשת אדום. אחר כך צעדו שניהם עד שהגיעו לקרבת הנערה, הוא לבדו התיישב לידה, וכדרכו בקודש דיבר על לבה ליטף את גבה והמטיר עליה דברי ניחומים למכביר; וכשחש שיפור במצב רוחה פנה אליה בחלקת לשון שעליה הוא אמון, ׳מה שמך עלמתי היפה?׳, ׳ג׳ולייט׳, השיבה בעיניים דומעות. האב הביט באנטואן ושניהם חייכו בהבעה של שביעות רצון. האב הצטלב כאות תודה לאלוהיו שהצליח את דרכו. מסעוד, שנוכחותם של שני הזרים העיקה עליו, ועמד בצד משתאה, מלמל בלחש, ׳ברוך עוקר עבודה זרה׳, וירק בחשאי.

האב שש עתה להשתמש באמצעי פיתוי שהכין מראש כדי לשדל את ג׳ולייט לכשימצאה. ׳יש לי בשורה משמחת בשבילך׳, לאט לה במאור פנים. היא לטשה בו עיניים פקוחות. ׳אלברט, ידידך הקטן בריא ושלם׳, הצהיר בנימה מאופקת, כדי לבחון את תגובתה. ׳מהי׳ ניתרה ממקומה אחוזת התרגשות עד כדי כאב חד בברך. ׳אלברט חי?, איפה הוא?׳, הוסיפה לשאול כמפקפקת בכך. ׳במקום בטוח׳, השיב האב בניחותא. ׳אלוהים אדירים׳, קראה במבט למעלה כמתכוונת להודות על הנס. ׳אדוני׳, פנתה כיהודייה לאב בכינוי אדון, ׳אני משתוקקת מאד לראות את אלברט׳, הביעה את משאלתה בנימה של ערגה. ׳גם הוא משתוקק לראותך׳, ציין האב, וסיפר לה על חרדתו של אלברט לגורלה כשהוא מוסיף נופך משלו.

היא חיזקה את סיפורו של אלברט, אך היא הוסיפה כי שנייה אחת לפני הזעזוע היא התכופפה כדי לנעול את הנעל שנשמטה מרגלה, כשאלברט צעד קדימה. ומרגע שהזדקפה לא זכרה דבר עד שהתעוררה בביתו של מאיר סבג בעיר החדשה. יהודי אחד לווה אותה עד למקום זה שבו עמד ביתה. היא הספיקה לראות את גופותיהם המרוטשות של בני משפחתה כשאנשי חברה קדישא שמשו אותם מבין החורבות השכיבום בארונות, מבלי להרשות לה לא רק לנשקם, אלא אף לא לראותם. ומאז לא זכרה דבר עד שחשה כאב חזק בברך. היא סיימה את סיפורה בבכי חרישי שהרטיט את כל גופה. ׳מדוע לא הרשו לך לנשקם?׳ התעניין האב. ׳כי אסור לחזות בפני המת, לפי הדת היהודית׳, השיבה כשהיא מוחה דמעות מעל לחייה.

׳נערה נבונה מאד׳, הרהר האב, והתבונן במסעוד שישב בצד קדור פנים כחתול שנטלו ממנה את גוריה. הוא ניחש את מה שעומד לקרות, ורצה למנוע מג׳ולייט מחזות בלתי נעימים. ׳תני לי, ציפורי הקטנה, לשכך את כאבך בזריקה׳, פנה לג׳ולייט. וזו צייתה לו ללא התנגדות. לאחר שהזריק לה, הורה לאנטואן משהו בספרדית, והלה הזדרז לטפס על קיר הרוס למחצה, השקיף על הנוף במבט ממושך, ושב אל שולחו. ׳הוא עדיין לא הגיע׳, לחש באוזנו של האב. ׳אם כך, עלינו לזוז ללא קרלוס׳, החליט. ולפי הוראתו פרש אנטואן את האלונקה, השכיב בה את ג׳ולייט שהיית כבר רדומה, הניפו את האלונקה, ופנו ללכת.

אולם מסעוד שפניו הוריקו מזעם עצור, כמי שנושל מנחלת אבות, התייצב מולם וחסם את דרכם. ׳אתם לא תיקחו אותה׳, שאג בערבית יהודית. ׳סלק מכאן את הכסיל הזה׳, ביקש האב מאנטואן. ׳זוז מכאן׳, אותת לו אנטואן תוך איום בתנועת ידיים. וכשראה שמסעוד לא שעה לאיומיו, והמשיך לעמוד בדרכם, הוא הרפה מהאלונקה, ובעט בעוצמה רבה במבושיו של מסעוד. הלה פלט אנקת כאב ונפל ארצה. שני ׳המושיעים׳ נטלו את ג׳ולייט הרדומה עדיין, והותירו אחריהם את מסעוד המתפתל מכאבים.

עוד לא הרחיקו לכת כאשר ניסים הגיע עם חובש מתנדב מן המשלחת של קזבלנקה. שניהם נזדעזעו ממראהו של מסעוד המתפתל מכאבים ומקיא. ׳הכומר, ימח שמו, לקח את ג׳ולייט׳, נאק מסעוד כשהוא מתנשם בכבדות. ׳רוצו מהר׳, צעק כשהוא מתאמץ להבליג על כאביו, ׳הצילו אותה׳, ׳הם יעבירו… אותה… על דתה… כל המציל… נפש אחת מישראל… כאילו קיים עולם מלא… פדיון שבויים… פדיון שבוי…׳, לא הספיק להטעים את המילה עד שהתעלף. אחוז רוח תזזית, גחן ניסים על תרמילו ונטל ממנו את נשקו האישי- סכין ארוכת להב. ׳קדימה׳, זרז את החובש, ושניהם פתחו בריצה…

כעבור שבוע עזבו כל הזרים את אגדיר שנראית עתה כעיר רפאים. מסעוד איפרגאן מאושפז עדיין בבית חולים בין פצועים רבים, וביניהם גם ג׳אנט-מזכירתו היפה של מר קוריאט־השוכבת קטועת רגל במחלקה הכירורגית. הקהילה היהודית, שרבים מבניה ניספו באסון, שרויה עדיין תחת צלו של אבל כבד, כשהתקווה להתאוששותה טרם נראית באופק. ובצילה של עלטה קודרת זו מתנוצצת הצלחתה של המשלחת מקזבלנקה כקרן אור. מקס אביטן רשאי לחכך את ידיו בהנאה למראה שמונים צעירים וצעירות, ששמותיהם בפנקס סומנו באות ד׳ כמועמדים לעלייה לארץ.

כל אותו שבוע התפרסמה בעיתונות היומית מודעה אודות היעלמותם המסתורית של שני אזרחים מצרפת ונערה יהודיה בת המקום. ואלה שמותיהם: האב פידרו דה לואה, אנטואן לאורו,ושם הנערה,ג׳ולייט דוראן. המודעה לא עוררה שום הד בקרב הציבור, מעט ניסים כהן שקרא את המודעה וחייך בהנאה.

הד מאד- רעידת האדמה באגדיר- דן מנור- 3/3