שבחי הרמב"ם

סיפורים עממיים בערבית יהודית מהמזרח ומצפון אפריקה

יצחק אבישרור

ירושלים תשנ"ח

ספר זה עוסק בדמותו של הרמב״ם כפי שהצטיירה בעיני עם ישראל בסיפור העממי בעיקר במקומות שבהם חי הרמב׳ים ופעל, בקהילות ישראל שבצפון־אפריקה ובמזרח התיכון.

בסיפורים על הרמב״ם קשר העם כתרים רבים לאישיותו והעלהו למדרגה עליונה, אם במסגרת הסיפור הבודד ואם במסגרת מחזורי סיפורים שבהם סופרו קורות חייו מלידתו ועד מותו וקבורתו. בין דמותו ההיסטורית של הרמב״ם ובין דמותו המצטיירת מן הסיפורים נוצר פער, והעם ייחס לו אף דברים שהרמב׳׳ם התנגד להם בחייו. בספר זה נאספו סיפורים מכתבי־יד, מדפוסים ישנים ומהקלטות ומרישומים מן המסורת שבעל־פה בקרב הקהילות הנ״ל. מתוך שלוש מאות הסיפורים הנמצאים בכתבי־יד ובדפוסים, ברשימות ובהקלטות, הבאנו קצת יותר ממחציתם, שהם הטובים שבסיפורים. במבוא בוררה מהותו של הסיפור העממי על הרמב״ם, תוך בדיקת קורפוס הסיפורים והמחקר שנעשה בנושא זה עד עתה, ועומתו קורות חייו של הרמב״ם הידועות עם קורות חייו כפי שהן עולות מן הסיפורים. לסיפורים שהובאו במקור בערבית יהודית ובתרגום עברי ניתנו הקדמות והערות לייחודו של כל הסיפור ולמיונו הספרותי.

פרופסור יצחק אבישור, ראש החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמנהל האקדמי של מרכז מורשת יהדות בבל, חיבר עשרות מחקרים בחקר המקרא, ספרותו, סגנונו ולשונו, בעיקר בזיקה לספרויות וללשונות השמיות של המזרח הקדמון. בין ספריו בנושאים אלה: כתובות פיניקיות והמקרא; עיונים בשירת המזמורים העברית והאוגריתית_; Stylistic Studies of Word Pairs in Biblical and Ancient Semitic Literature

המחבר פרסם מחקרים גם בתחום הלשון הערבית היהודית וספרותה. בין ספריו בנושאים אלה: שירת הנשים: שירי עם בערבית־יהודית של יהודי עיראק! החתונה היהודית בבגדאד ובבנותיה_; הסיפור העממי של יהודי עיראק_{ שירת הגברים: שירי עם בערבית־יהודית של יהודי עיראק_; התרגום הקדום לנביאים ראשונים בערבית־יהודית .

היהודים במרוקו במאה ה – 19 והמיסיון האנגליקני – פרופסור אליעזר בשן

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן

בפתח הספר

בחיבור זה מתואר המאבק של המנהיגות היהודית והרבנים בראשה, נגד המיסיון האנגליקני במרוקו, על רקע פעילותו המיסיונרית הענפה במדינה זו במאה ה־19 . נושא זה טרם זכה למחקר ממצה, והוא ראוי לתיאור כחלק ממלחמת הקיום לשמירת הזהות והמסורת היהודית של תפוצה גדולה וחשובה זו.

שליחי האגודה הלונדונית גילו יזמה והתמידו בפעילות המיסיונרית יותר מאגודות אנגליקניות אחרות, לכן רוב הפרקים דנים בהם ובתגובות החברה היהודית לפעילותם.

בין העניינים הנידונים בחיבור: מוגדור בתור בסיס הפעילות המרכזי במרוקו, והסיבות לבחירתה: הקהילות שבהן פעלו המיסיונרים: פרטים על שליחי המיסיון ועל המנהיגים והרבנים שלחמו בהם: הגורמים שהיו עשויים להשפיע על הצלחת הפעילות של המיסיון: דרכי המאבק של המנהיגות היהודית.

בבסיסו של המחקר עומדים המקורות הבאים: תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן התכתבויות בין הגורמים שהיו מעורבים בנושא, בעיקר על רקע תקריות בין צוות המיסיון לבין יהודים: דיווחים של המיסיונרים על פעולותיהם: פרסומים אודות המיסיון הפרוטסטנטי בפרט ואודות המיסיון בכלל: העיתונות באנגליה ובמרוקו: ההדים שהגיעו לכי״ח (״כל ישראל חברים״ — Alliance Israélite Universelle ) בפריס, ל״אגודת אחים״ ( Anglo-Jewish Association) ול״ועד שליחי הקהילות״(Board of Deputies ) באנגליה, כפי שפורסמו על ידם.

רבי דוד אלקאים, משורר ומשכיל עברי במרוקו.

כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל

שירת יהודי מרוקו בפרט ובצפון אפריקה בכלל זכתה בדור האחרון לחוקרים ולחיבורים המוציאים אותה אט אט מאלמוניותה רבת השנים ומפזרים מעליה את אבק הדורות ותהפוכותיהם. הפרסומים שהוקדשו עד כה ליצירה זו הראו עד כמה היא הייתה עישרה וענפה והעידו כי היא נמשכה מימי הביניים המוקדמים עד לימינו, ובמיוחד מאז בוא מגורשי ספרד לצפון אפריקה.

מחקרים שונים הראו גם שכתיבה שירית זו הייתה בארבע מאות השנים האחרונות ממוקדת , ואף אובססיבית ממש במוקדיה, והתרכזה כמעט כולה בתינוי מוראות הגלות והבטחת הגאולה, בהאדרת שם האל וחסדו האלוהי, ובתיאור תכונותיהם הדתיות תיאולוגיות של ימי השבת והמועדים.

רק משוררים מועטים כתבו שירים אירועים היסטוריים שהגיבו על התרחשויות היסטוריות או תרבותיות חברתיות חד פעמיות או מתמשכות. דומה שעיקר מעייניהם ואמונתם של המשוררים הרבים מסורים היו לגורלה של הקהילה ולחייה הנמשכים בצילה של סביבה עוינת לרוב, וכן שה " אני השר שלהם " הצטמצם ל " אני קהילתי " זה.

ואכן אלפי פיוטים, הבקשות, הקינות, התחינות והתוכחות שנכתבו בעברית במשך הדורות שבמרוקו בלבד מצטרפים לקורפוס כמעט אחיד של שירה קהילתית מובהקת הכפופה לצרכיה היא את כל דרכיה ותכניה של היצירה ומעצימה " אני קהילתי " זו של המשורר על חשבון התבטאויות  אישיו יותר ומשותפות פחות ליתר בני הקהילה

הספר והדפוס העברי בפאס

יוסף תדגי

 מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח

ירושלים תשנ"ד

תולדות הדפוס העברי בקהילות ישראל זכו למספר רב של מחקרים. אולם לדפוס העברי במגרב לא הוקדשה תשומת־הלב הראויה, וההתייחסות אליו במחקר היתה מצומצמת ושטחית. החוסר הזה הושלם במעט הודות לחיבורו של אברהם הטל, שתיאר באופן כללי את תולדות הדפוס העברי בכל עיר ועיר במגרב, תוך איזכור תאריך הקמתו של בית־הדפוס ולעתים גם תאריך סגירתו וציון שמות החיבורים הראשונים שהוציא לאור. מחקרו החלוצי של הטל הצליח לעורר את תשומת־לבם של חוקרים אחדים, שהקדישו חיבורים לבתי־דפוס שונים בצפון־אפריקה. שרה פרנקל חקרה את תולדות הדפוס העברי בג׳רבה, אשר קיימה את ההוצאה־לאור הגדולה ביותר של יצירות וחיבורים של חכמי צפון־אפריקה. מאירה הראש בחנה את תולדות הדפוס העברי בטריפולי שבלוב. אברהם הטל יחד עם מאירה הראש תיארו את הדפוס העברי באלג׳יר.

מטרתו הראשונה והעיקרית של המחקר הזה היתה סקירת תולדות הדפוס העברי בפאס במאה העשרים. אלא שעד מהרה נוכחנו לדעת, כי הדברים ראויים להרחבה ולפיתוח, וכך הפכה הסקירה המקורית לחיבור מקיף ונרחב יותר.

ביולי 1989, כשמחקרנו היה כבר בשלב מתקדם, יצא לאור חיבורו של הרב אליהו רפאל מרציאנו, בני מלכים. החיבור הזה עוסק ברשימת דפוסי מרוקו, והרב מרציאנו ערך רשימה של החיבורים שנדפסו בעריה השונות, ובתוכן פאס. בתחילה חשבנו כי אין עוד צורך במחקרנו, אך בעזרת עמיתים ומומחים הגענו למסקנה, שיש לו ערך ותועלת משום שהוא עוסק בהיבטים היסטוריים שונים של הספר העברי, ואינו מסתפק ברשימת הספרים שיצאו לאור בפאס.

גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו במאות הי"ז-י"ח

דן מנור

מכון הברמן למחקרי ספרות

לוד תשמ"ח

תוכן המחקר, מגמתו ומבנהו

הדיון במחקר זה נסב בעיקרו על הגותם של חכמי מרוקו במאות הי״ז והי״ח בנושא גלות וגאולה. להיבט ההיסטורי לא הוקדש דיון מיוחד, למעט התייחסות למאורעות, כשהדבר מתבקש, ותוך הסתמכות על מחקרים היסטוריים שונים, ולעתים גם על תעודות מקוריות. מה שראוי לציין כאן הוא, שאין זה מחקר העוסק בהיסטוריה אלא בתפיסת־עולם ובעמדות שונות.

החיבורים שעליהם מתבסס המחקר הם מן המאות הי״ז והי״ח, והנימוקים לבדיקת ספרות־עיון מן המאות הללו יועלו בפתח־דבר להלן.

נביא כאן את רשימת החיבורים לפי סדר חשיבותם ולפי מידת תרומתם לנושא, ולא לפי סדר כרונולוגי.

המחבר                                החיבורים                             התקופה

ר' חיים בן עטר                   אור החיים                           1696-1743

ר' רפאל בירדוגו                  מי מנוחות א', ב'                  1747-1820

ר' רפאל בירדוגו                 רב פנינים                            1747-1820

ר' שמואל די אבילה              אוזן שמואל, כתר תורה         ?-1688

ר' שמואל בן זקן                 פרי עץ גן                            1670/1733

ר' משה אדרעי                    יד משה                               1735-1829

ר' מאיר די אבילה                קבוץ גלויות                         ? – 1730

ר' משה ברדוגו                    כנף רננים                            ? – 1731

ר' יהודה בן עטר                   מנחת יהודה                        1655-1733

ר' ישועה אביטבול               אבני קודש                            1733-1809

ר' אליהו הרוש                     ברכת אליהו,כס אליהו           בן המאה ה-19

ר' וידאל הצרפתי                 אוצר נחמד,מגלת סתרים        1540-1620

ר' שלמה אביטבול                 מנחת העומר                      בן המאה הי"ח

ר' פתחיה בירדוגו                 נפת צופים                          1764-1820

ר' אברהם קוריאט                ברית אבות                         המאה הי"ח

הערות על המחברים וחיבוריהם הובאו ממקורות שונים בגוף העבודה, כל אחד במקומו.

כן הובאו הגיגים אחדים מכתבים אחרים, שאף הם מן המאות הי״ז והי״ח, כגון: ״עת לכל חפץ״ לר׳ יעקב אבן צור, ״תהילה לדוד״ לר׳ דוד חסין, ״שיר חדש״(פירוש על מזמור קי״ט) לר׳ סעדיה שורקי(כ״י), ״מאמר מרדכי״ לר׳ מרדכי צרמון, ״נר מערבי״ לר׳ מנחם עטייה.

מגמת המחקר היא:

א.        בירור תפיסת־עולמם של מחברים אלה בנושא ״גלות וגאולה״, לרבות הבירור על השווה והשונה שביניהם.

ב.        עמידה על הזיקה שבין תפיסת עולמם של מחברים אלה למקורות הקדומים – ספרות חז׳יל, הקבלה, ובמיוחד לספרות ההגות של חכמי ספרד.

Histoire du Maroc

Jean Brignon-Abdelaziz Amine-Brahim Boutaleb-Guy Martinet

Bernard Rosenberger avec la collaboration de Michel Terrasse

Haier 1967

« Les discours dans lesquels nous allons traiter cette matière formeront une science nouvelle qui sera aussi remarquable par l'originalité de ses vues que par l'étendue de son utilité. Nous l'avons découverte à force de recherches et à la suite de profondes méditations. »

ibn khaldoun, Mouqaddima (trad. De Slane), p. 77.

LA PRÉHISTOIRE

1. LE PALÉOLITHIQUE

La préhistoire de l'Afrique du Nord est loin d'être encore bien connue. Il faut faire une large part aux hypothèses dans les conclusions des spécialistes.

L'Afrique semble de plus en plus avoir été le berceau de l'humanité : l'homme y apparaît, fait les premiers pas de son évolution. Tandis que les oscillations quaternaires perturbent la vie des régions septentrionales par les glaciations, celles-ci correspondent en Afrique à des périodes pluviales qui favorisent la vie des chasseurs-cueilleurs, en transformant en savanes, riches en plantes et en gibier, des régions aujourd'hui désertiques.

Cependant c'est du Proche-Orient, que la civilisation se répand : l'agriculture, les métaux, l'écriture, la pensée rationnelle, nés dans les plaines de Mésopotamie et dans la vallée du Nil se diffusent vers le Bassin Méditerranéen.

La préhistoire de l'Afrique du Nord offre des caractères qui la différencient de celle de l'Europe. Si l'évolution des genres de vie et des industries est en gros la même, il faut se garder de vouloir assimiler les périodes. Dès le Paléolithique moyen les différences sont telles dans l'outillage qu'on ne peut plus confondre les deux rives de la Méditerranée. Une terminologie particulière correspond à une réalité particulière.

Il est difficile d'établir une chronologie exacte : la corrélation entre les niveaux marins donnés par des plages fossiles, et les terrasses des cours d'eau, n'est pas encore bien établie par les géologues. En outre, du fait du climat, il était possible de vivre en plein air, c'est pourquoi la plupart des stations se trouvent en surface : elles sont isolées et il est difficile de les raccorder entre elles. Les grottes ont été occupées de façon permanente, ce qui a provoqué des mélanges entre des couches d'âges différents, par exemple à Taforalt.

Nous suivons ici la division classique en Paléolithique, ou époque de la pierre taillée, Néolithique ou époque de la pierre polie et enfin apparition des métaux, en insistant toutefois sur les particularités de l'Afrique du Nord et du Maroc.

שני ילדים-נערים, מזי־רעב, האחד יהודי והשני פליט איטלקי, מתגוררים בשכונת עוני בעיר נמל מנוכרת, השוכנת לחופי האוקיינוס האטלנטי, ומצויה תחת שלטון של מנדט צרפתי.

השניים, טוני ומרקו, השונים מאוד זה מזה באופיים ובמהותם, מנהלים מלחמת קיום קשה ואכזרית, כשכל אחד מהם נושא עמו סוד אפל, הטעון ברגשות וביצרים עזים. הם מתקיימים בעיקר מליווי מלחים צרפתים ואמריקאים לבית בושת מפואר בעיר, ואף מצליחים לחלץ ממנו נערה יתומה ונרדפת, בדרכים מפתיעות. בו בזמן הם מבצעים גם שליחויות שונות לפרנסתם, מתמודדים עם שאלות של מוסר וקיום, ומצליחים -כנגד כל הסיכויים – לקיים לא רק את עצמם אלא גם את בני משפחותיהם, ואפילו לחסוך כסף ולעשות חסד עם אחרים.

הסקרנות הטבעית המקננת בהם, דוחקת בהם לחדור אל ממלכתם האסורה של המבוגרים הסובבים אותם, ולרקום עם חלקם קשרי ידידות של ממש. כך עם אשת מסתורין צרפתייה, אלמנתו של גנרל צרפתי, עם מדען יהודי – פליט שואה – המצליח להימלט מאירופה העשנה ולמצוא מקלט במלון בעיר, ועם דמויות אחרות.

ילדי הנמל הוא בעיקרו סיפור חניכה. שני הילדים התמים של תחילת הסיפור, הופכים אט אט לנערים מפוכחים, המודעים עד כאב להיבטיו האכזריים, האפלים והמושחתים של העולם בו הם חיים. זהו סיפור אפוף קסם, כאב, שחוק ועצב. מחברו, עוזיאל חזן רוקם אותו ביד אמן. הוא משרטט ברגישות מעודנת וחכמה את תלאותיהם של גיבוריו, ושוזר אותן בכישרון כתיבה מרהיב בין מוראותיה של תקופה הרת עולם – מן האכזריות והטרגיות שידעה ההיסטוריה המודרנית.

עוזיאל חזן, סופר וחוקר, כותב בין השאר על אורח חייהם של יהודי מרוקו ועל העיר ירושלים, בה הוא מתגורר. בין ספריו הקודמים: קובץ הסיפורים נביחות אל ירח כבוי, הנובלה ארמנד, ספר הילדים אל שלגי האטלס, הרומנים חותם בדבריה, מבחן החלב, בוא אלי לאימלשיל והמחזה כקליפת אגוז. חזן הוא זוכה פרס ראש הממשלה לסופרים לשנת תשנ״ח, והפרס הספרותי של הסוכנות היהודית לרגל שנת היובל לעליית הנוער.

רבי דוד אלקיים-הקצידה-אשר כנפו

באדיבותו של אשר כנפו

תוכן החוברת הזה, מפורסם באדיבותו של מר אשר כנפו

לידידי אשר כנפו, איש רב פעלים.

קיבלתי בהפתעה גמורה ובשמחה גדולה את החוברת אותה הוצאתה לרגל בר המצווה של נכדיך גיל הי"ו. למשפחת כנפו היקרה, מגיע נחת לאחר ימים קשים שעברו. אני מאחל לאיש היקר הזה, אשר, ומשפחתו את כל הטוב שבעולם. יברך ה' את פועל ידיו ויאריך ימיו בטוב ובנעימים.

רבי דוד אלקיים, רב-אמן גדול, היה איש מוגדור (אצווירא). כידוע, סידר וערך את ״שיד ידידות״ הספר החשוב של יהודי מרוקו יחד עם רבי דוד יפלח ורבי חיים אפריאט.

קדם ל״שיר ידידות״ הקובץ ״רוני ושמחי״ של רבי דוד יפלח ורבי יצחק בן יעיש הלוי.

רבי דוד החליט להוסיף נופך חשוב לספר בכך שחיבר קצידה לכל אחת מהפרשות שבהן משכימים לבקשות. בקצידה זאת הוא תאר בלשונו הפיוטית רבת ההמצאות את תוכן הפרשה.

ומה הקשר עם גיל כנפו חתן הבר מצוה ?

כאמור, רבי דוד אלקיים היה איש מוגדור והיה ידידו הקרוב של רב העיר מור זקני רבי דוד כנאפו. לאחר מכן, הוא וידידו – גדול הפייטנים במרוקו – רבי דוד יפלח, היו מבאי ביתו של מור-אבי רבי שלמה-חי כנפו ואני זוכר עדין כאשר היו באים לביתנו ומסתודדים עם אבא ז׳׳ל בעברית מודרנית צחה.

לימים זכיתי לגעת ביצירתו של רבי דוד אלקיים כאשר הוצאתי לאור את אלבום הכתובות ממוגדור שרוב הכתובות שבו הן מעשי ידיו וגם זכיתי לשפץ במוגדור את קברו ולהעתיק מעל גבי המצבות את שירתו העלומה שידידי ד"ר שלום אלדר ואני עמלים עליהם כדי להוציאם לאור ולהפיץ את שירתו ברבים.

חשבתי לנכון לקשור את גיל – נכדי היקר – אל אביו, אלי, אל אבי, אל סבי ואל העיר ממנה באנו.

צרפנו לחוברת את דרשתו של גיל, את השיר שחיברתי בשבילו ליום הנחת התפילין וחלק מהצילומים המרהיבים שגיל הציג בתערוכה ביום הנחת התפילין שלו שהם מפארים את הכריכה.

כאן המקום להודות מכל הלב לידידי רבי מנחם הכהן שערך את החוברת הזאת, שתהיה כך אנו מקווים, לתועלת הרבים.

אשר כנפו

שירת הנביאים -שירת הקודש של נשים מהאי ג'רבה תוניסיה

מרים גז-אביגל

הוצאת אורות יהדות המגרב

תשס"ט

׳שירת הנביאים׳ היא שירת קודש של נשים, מהאי גירבא שבתוניסיה.

סוגה ספרותית נדירה, המכונה ערבית – יהודית ־ג׳נא נב״ן.

שירה זו נחשבת בעיני נשות הקהילה כבעלת ערך רב, ומושרת באירועים דתיים של נשים. ׳שירת הנביאים׳ היא חלק בלתי נפרד מן ההווי ומאורח החיים היום יומי וחלק מזהותם של נשות האי. הספר מציג בהרחבה את שירת הקודש של נשות ג־רבא על מסורותיה וחידושיה, סוגיה ותכניה. מקצביה ותבניותיה, לחניה ותוויה, והוא ללא ספק אחד המפתחות להבנת שירת הנשים בכללותה.

הספר שלפנינו, הוא ראשון וחשוב ביותר בספרות היהודית, בהיותו עוסק בשירת קודש של נשים שעד למחקרים האחרונים שנעשו על-ידי, המחברת, לא נחקרו כלל. המקרא והמדרש. המיתוס, הסיפור העממי ואירועים מכוננים של עם ישראל, הם ה" מעבדה" – דרכם בוחנת המחברת את השירים.

זה הספר קיבלתיו במתנה מאת ידידי הרב אברהם אסולין מאלעד הי"ו, וקיבלתי ממנו רשות לפרסמו את דבר הספר ברבים, על מנת לזכות את בני העדה המפוארה לדור דורים. על כך אני מודה לו

זה ספר תולדות אדם (בר׳ ה׳ א׳ ת״י דין ספר יחוס)

עטרת זקנים בני בנים, ותפארת בנים אבותם (משלי י״ז, ו׳)

אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן כל שהוא ת״ח ובנו ת״ח ובן בנו ת״ח, שוב אין התורה פוסקת מזרעו לעולים שנאמר ואני זאת בריתי וכו', לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה׳ מעתה ועד עולם. (בבא מציעא פ״ה ע״א).

רבן גמליאל בנו שלי רבי יהודה הנשיא אומר: …וכל העמלים עם הציבור, יהיו עמלים עמהם לשם שמים, שזכות אבותם מסייעתן וצדקתם עומדת ליעד. (מס׳ אבות פ״ב מ״ב).

אמר ר׳ חמא בר חנינא כשהקב״ה משרה שכינתו אינו משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל שנא׳: בעת ההיא נאום ה׳ אהיה לאלקים לכל משפחות ישראל. לכלי ישראלי לא נאמר: אלא לכל משפחות, והמה יהיו לי לעם. <מס׳ קידושין ע׳>.

ואיתא בב״ב ט״ו ע״ב עזרא כתב ספרו ויחס של דברי הימים עד לו וכוי. דאמר רב יהודה אמר רב לא עלה עזרא מבבל עד שיחס עצמו ועלה. (ב״ב ט״ו:).

אודה ה׳ בכל לבב, בסוד ישרים ועדה, שגמלני כל טוב, וזיכני להעלות על ספר את תולדות משפחתנו הרמתה ולגלות אור יקרות, פעולת צדיקים לחיים אנשים מן הרמתיים מזוקקים שבעתיים, מקודשים משמיים, אראלים ותרשישים.

אכן, מכל ילדותי ומשחר נעוריי גדלתי בבית אבא מארי, על מורשת אבותינו הקדושים והטהורים אשר ייחוסם מגיע עד לנשר הגדול, רבן של כל ישראל, מאור הגולה אשר כל ישראל הולכים לאורו, רבנו משה בן מיימון, הרמב״ם ע״ה; כי בימי קדם היו נקראים בן מיימוני, ואילו בתקופה מאוחרת יותר נתקצר השם לבן מאמאן, ורק בדורות האחרונים ממש נשמטה המלה ״בן״ משם משפחתם ונקראו בפי כל מאמאן. ואכן ותיקים בארץ הקודש, בצפת וטבריא, מאשרים קבלה זאת כפי שהעיד עליה הרה״ג כמוהר״ר שלמה אוחנה זצ״ל שהגיע בזמנו כשד״ר מארץ הקדש למרוקו.

תוך צמיחתי על מורשת אבות זו, אפופה בהוד והדר, השיאוני רעיוניי, מימי חורפי, להתחקות אחר שם משפחתנו, ולחקור את שושלת היוחסין שלנו, ע״מ לשזור חוליה אחר חוליה, בשרשרת הזהב המשפחתית, המונה כעשרה דורות של רבנים, דיינים, נגידים וראשי קהל; וכפי שרבנו מימון היה דור שמיני לרבנות ולדיינות ומנה אותם כמרגליות: ״בן החכם הגדול רבנו יוסף, בן הרב רבנו יצחק, בן הרב הדיין רבנו עובדיה, בן הרב הדיין רבנו שלמה, בן הרב הקדוש רבנו יוסף, בן החכם רבנו עובדיה ז״ל״ כך נהג מו״ר אבי שליט״א למנות את רבני השושלת המשפחתית מדור דור, אב ובנו ללא הפסק: הדיין מורנו ורבנו יהושע, בן המלאך הקדוש הדיין רבנו רפאל עמרם, בן הרב הקדוש רבנו רחמים יוסף, בן המלאך הקדוש הדיין רבנו רפאל, בן החסיד הקדוש רבנו יהושע חיים אהרן, בן החכם רבנו שלמה, בן החכם רבנו שלום זצ״ל״, כי עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם (משלי י״ז, ו׳).