מורשת יהדות מרוקו

׳הזוהר/ רשב״׳ והאר״׳ ומקומם בהלכה ובמנהגים

׳הזוהר, שחובר על ידי ר׳ משה די ליאון בשנים 1280־1286, ומיוחס לרשב״י(ר' שמעון בר יוחאי), השפיע השפעה חזקה על מנהגיהם ואמונותיהם של יהודי מרוקו וחכמיהם. ביזוהר׳ ניכרת השאיפה לתת משמעות מיסטית למציאות בכלל ולעבודת הקודש בפרט, למגע בין האדם לבוראו, לביטויו המעשי בהלכה, במנהג, בתלמוד תורה ובתפילה. כתביהם של מקובלי צפת, עשרים וארבעה תיקונים והנהגותיהם של המקובלים נשלחו למרוקו לפני שנת של״ז(1577).

בשלב ראשון שימש ׳הזוהר׳ כאסמכתה לספרי מוסר. ר׳ ישראל אלנקאוה, בעל ׳מנורת המאור׳(מת על קידוש ה׳ בטולידו ב־1391), עשה שימוש ביזוהר בענייני מידות והליכות. ׳הזוהר׳ הודפס פעמיים במאה ה־16 וזכה לתפוצה הודות למקובלי צפת.

משקל נוסף העניק לספר זה האר״י(ר׳ יצחק לוריא 1534־1574), שהתגלה כבעל אישיות כריזמטית המכיר סודות אלוהיים, ונחשב לפרשן המוסמך של ׳הזוהר. מתחילת המאה ה־17 ואילך התפשטה קבלת האר״י, או כפי שהיא מכונה ׳הקבלה הלוריאנית׳, באמצעות שלוחי ארץ־ישראל, ביניהם אלישע חיים אשכנזי, אביו של נתן העזתי, שהגיע לעיר סלא בשנת ת״ט(1649).

גדולי החכמים במרוקו עסקו גם בקבלה, מהם בלימוד וביצירות חדשות. הקבלה היתה ענף חשוב בידיעותיהם של רוב החכמים, והם היו משלבים בדרשותיהם ובכתביהם רעיונות קבליים וציטטות מיהזוהר. ר׳ חיים אבן עטר היה מצטט את ׳הזוהר׳, למשל בספרו ׳חפץ ה׳, דף טו. לפי מסורת בדורות אחריו, היה ר׳ חיים מחלק את לילות מוצאי שבת לארבע משמרות עד הבוקר, בהן היה לומד משנה, גמרא, הלכה פסוקה, ואת ׳הזוהר.

סמכותו של ׳הזוהר' בקביעת הלכה ומנהג נבנתה בהדרגה במשך דורות על ידי חכמי ספרד. יותר מכל פוסק אחר תרם לכך ר׳ יוסף קארו, מחבר ׳בית יוסף׳ ל'טור' והשלחן ערוך. הוא קבע, כי משעה שמצאו בזוהר שמצוות תפילין אינה נוהגת בחול המועד, נהגו שלא להניחם, ונדחתה שיטת הרא״ש. חכמים אחרים הלכו בעקבותיו. גם הרמ״א כתב: 'דבר זה לקטתי מדברי הזוהר והם דברים הנתנים בסיני' (׳תורת העולה׳, ח״ב, פרק ראשון). בתוכחה של חכמי פאס בשנת שס״ח (1608) לעשירי הקהילה שפורקים מעליהם את עול המסים ומעמיסים אותם על חבריהם, מצוטט ׳הזוהר׳ כאסמכתה לתוכחה (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ פח). ר׳ משה טולידאנו, בן המאה ה־18, הביא ראיה מה'זוהר למנהג שאין גובים מס מאדם בשנה הראשונה לנישואיו(׳השמים החדשים׳, חו״ם, סי׳ קלא).

הנחת תפילין כשהאדם יושב היא מנהג ׳הזוהר׳ המיועד לחסידים, ואין השלחן ערוך קובע הלכה בנידון. ר׳ שלמה צבאן כתב:

מי שבא ל'מלן כיצד יתנהג בהנחת תפילין הא ודאי משיבין לו שיתנהג כסברת הזוהר שמניח^,/ מיושב, אבל מי שנהג כבר להניחן מעומד אין לכופו להניח מיושב שדבר הזוהר אינו רק לזריזים ולהרדים אל דבר השם, לא לדלת העם(׳מעלות לשלמה׳, ארח,

סי׳ יג).

כיוצא בזה כתב ר׳ יהושע מאמאן, ש'רק חסידים ואנשי מעשה עושים כדברי האר״י ואין למחות בהמון העם המניחים מעומד׳(׳עמק יהושע׳, ח״ב, ׳אבני מלואים׳, סי׳ א רסו ע״ב, ראו שם ח״א, סי׳ לד־לז, חלק ה, סי׳ לב; רמ״א לשו״ע או״ח, סי׳ כה).

׳הזוהר׳ נחשב לאסמכתה הלכתית בייחוד כשאין דין מפורש בתלמוד.

סיכום בנושא זה, תחת הכותרת ׳דברים שחלוקים בהם הזוהר או בעלי הקבלה עם הש״ס ופוסקים׳, סיכם בתשובה ר׳ שלום משאש בקזבלנקה בשנת תשל״ח (1978), כשהוא מסתמך על ר׳ יוסף קארו, בלשון זו:

א-בדבר שיש מנהג שכבר נהגו כן, אף שיהיה נגד הזוהר הקדוש והאר״י ז"ל – המנהג עיקר.

ב-ואם אין מנהג, אזי בדבר שנתבאר בש״ס ודאי עבדינן כש״ס.

ג-ודבר שלא נתבאר בש״ס, אם הפוסקים חולקים בו אזי הזוהר יכריע.

ד-ואם כל הפוסקים לצד א׳, אזי אין חובה ללכת נגד כל הפוסקים ולעשות כזוהר הקדוש(׳תבואות שמ״ש׳, או״ח, סי׳ סז).

מסקנתו של ר׳ יהושע מאמאן מצפרו, בן המאה ה־20, תחת הכותרת: ׳בענין מחלוקת הזוהר הקדוש עם הפוסקים׳: ידעת מר״ן מלכא(ר׳ יוסף קארו) היא דדבר שלא נזכר בתלמוד, העיקר הוא להחמיר כדעת הזוהר הקדוש והמקובלים׳(׳עמק יהושע׳, ח״ה, אריח, סי׳ לג).

להלן דוגמה למנהג מקומי שמקורו בספרד ובהשפעת הקבלה: היה המנהג בעיר פאס בימי הרב יעקב אבן צור להגיד בשעת הקדיש הפסוק ׳ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה׳ בעמלק מדור דורי(שמות יז, 16). מנהג זה היה בקאשטלייא בזמן הרב מוהר״י אבוהב והרב יצחק די ליאון זצ״ל, וכן ראה היעב״ץ למורו וידאל הצרפתי ז״ל, ונתן טעם לפי המקובלים שבשעת אמירת הקדיש רוצים הקליפות להתגבר… ואנחנו [בצפרו] לא נהגנו לאומרו. (דוד עובדיה, ינהגו העם׳, דף שכג).

 אמונה מיסטית השתלבה באמונתם ובתשובותיהם של חכמים. לשאלה מדוע אין עוטפים את המת בסדין צבוע, ענה ר׳ משה מרצייאנו: ׳דאז יש שליטה לקליפות׳, (׳מורשת משה׳, סי׳ סא). וכן הנימוק למצוות המזוזה הוא ׳לשמור הדרים בבית מהמזיקים וממקרה רעי(שם, סי׳ נד).

אך היו חכמים שהתנגדו לקבלה, ור׳ שמעון לביא מתח עליהם ביקורת: והדוברים עתק על העוסקים בספרי קבלה בגאוה ובוז עתידי/ ליתן את הרין. (׳כתם פז׳, ליוורנו תקנ״ה, דף קצט)

מנהגים שונים במרוקו ביניהם מנהגי תפילה הושפעו ממנהגי האר״י. בהשפעתו התפשט מנהג הווידוי לפני נפילת אפיים בתפילות שחרית ומנחה, שיסודו ביזוהר^,. בראש סידור תפילה ומנהגים שחיבר ר׳ אברהם אנקאווא(נולד 1810) בשם ׳קול ה' תחנה; נכתב:

כתב האר״י זצק״ל שטוב לאדם ללמוד פתיחת אליהו בכניסתו לבית הכנסת קודם כל תפלה, והיא מסוגלת לעזור ולהועיל לפתוח הלב ביראת השם ולא יעבור מלאומרה וגם כן היא מסוגלת לכמה עניינים.

היו נוהגים לומר לפני כל תפילה ׳לשם ייחוד; בהסתמך על האר״י(יוסף משאש, ימים חיים; או״ח, סי׳ סז).

ר׳ יוסף בן נאיים מביא בספרו ׳נוהג בחכמה׳ מסורות על מנהגי האר״י. האסמכתה למנהג במרוקו לספר שערות ראשו של ילד בהגיעו לתשעה חודשים, בלוויית חגיגה, היא האר״י, שגילח את בנו בל״ג בעומר (שם, עמי מח). האר״י נהג להניח בשבת י״ב ככרות או רקיקין, והיה עולה לתורה בתוכחות פ׳ ׳בחקותי׳ ו'כי תבואי (שם, עמי קט). ר׳ אליהו הרוש מצפרו הסתמך על האר״י בקשר למנהג נשיקת ידי האם, החמות והאשה, ובפרט בליל שבת(׳ברכת אליהו; דף נו).

יהודי שפנה לסיוע לקהל צפרו ובראשם הדיין ר׳ ישועה אביטבול (1739־1809) כתב שהוא לומד גם ׳בדברי האר״י ז״לי(עובדיה, 'צפרו; מסי 441).

המנהג שנער שהגיע למצוות ציצית ותפילין לפני גיל 13 היה עולה לשביעי ואינו קורא בתורה אלא החזן קורא, מבוסם על הקבלה והאר״י. כך נהוג מימי קדם בצפרו (יהושע מאמאן, ׳עמק יהושע; ח״ב, אריח, סי׳ ה).

רשב״׳: דמותו היתה קשורה למערכת קבלית זו. בכמה קהילות נקרא בית הכנסת על שם רשב״י, והוא שימש פטרון כבוד של ה'חברה קדישא; הנקראות על שמו בכל מרוקו. לפי האמונה הוא מחולל נסים במשברים בחיים, כמו לידה, סכסוך עם הגויים ועוד.

קדושת ׳הזוהר׳: אם אדם העז לפגוע בקדושתו של ׳הזוהר׳ הוא הוחרם. ר׳ דוד צבאה כתב על מעשה ב־1939, שאנשי החברה של ׳הזוהר הקדוש הרשב״י׳ שלחו לעשות משפט ליהודי שקילל את ׳הזוהר; והחכם נידה אותו ׳וחלץ מנעליו והלך ד׳ אמות יחף. הוא מצטט מעשה שאירע בפני ר׳ אברהם אנקאווא, שאמר על יהודי שעשה מעשה כזה, 'זה האיש ראוי לעונש ונוסף עוד דהוי ככופר ואין לו אמונה בתורתנו הקדושה׳. הוא הביא ראיה מהרמב״ם, שכל מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה הוא אפיקורס(׳שושנים לדוד; ח״ב, חו״ם, סי׳ כז).

׳הזוהר׳ היה נקרא לא רק על ידי תלמידי חכמים אלא גם על ידי המוני העם, למרות שלא הבינו את תוכנו. כשם שהיו חברות ללימוד תורה ברמה עממית ועל בסיס מקצועי, כן היו גם חברות ׳זוהר׳ וחברות רשב״י שהקדישו עתים לקריאתו.

במכנאס היתה ׳חברת יחזקאל הנביא; שחבריה היו לומדים בכל שבוע פרק ב'זוהרי. בלילות שבת היו הצורפים מתכנסים שם ללימוד ׳זוהרי וספרי מוסר, תהלים ותיקון חצות (יוסף משאש, ׳אוצר המכתבים; חייא, סי; צח). במוגדור חברי חברת הזוהר׳ היו קמים לפני עלות השחר וקוראים 'זוהר; ובשבתות אחרי הסעודה. היו מקומות בהם קראו פרקים מ'הזוהר לפני תפילות שחרית, מנחה ומעריב, וכן לאחר ההבדלה במוצאי שבת, ועצם הקריאה נחשבה לסגולה.

בצפרו היו קוראים את ׳הזוהר׳ בשבתות, וכשסיימו את הספר היו עורכים סעודת סיום כמו בסיום מסכת, ובכורות פטורים מתענית בערב פסח. בליל שבועות נערכה סעודת רשב״י אחרי הלימוד וקריאת ׳הזוהר׳, פיוט לחג השבועות שכותרתו ישיר למתן תורה ולסיום הזוהר הקדוש׳, הודפס בספר הפיוטים ׳הטיבו נגן׳, פאס תרפ״ט. חברות ב'חברת הזוהר׳ נחשבה למעלה, והונצחה על מצבה. על מצבתו של יהודי שנפטר בעיר דבדו בתרצ״א (1931) חרות שהיה 'חבר בחברת הזוהר הקדוש׳ (אליהו מרצייאנו, ׳אבני קודשי, עמי 41).

בין יהודי מרוקו שעלו ארצה עדיין קיימים חוגים לקריאה ב'זוהר ונערכות חגיגות לכבוד רכישת ספרי ׳הזוהר׳ למשתתפים, ולסיום הקריאה.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- ׳הזוהר/ רשב״׳ והאר״׳ ומקומם בהלכה ובמנהגים.

עמוד 128

מנהגים מקומיים

נוסף למנהגים שנהגו בהם כל המגורשים היו מנהגים שקדמו לגירוש, שנהגו בהם בעיקר במראכש ובקהילות בדרומה של מרוקו. היו גם מנהגים מקומיים שחייבו רק את יושבי המקום. יעב״ץ כתב:

אם הוא מנהג אין זקוקין חכמי עיר אחרת לימשך אחר מנהגם, דהיכא דנהוג נהוג,היכא דלא נהוג לא נהוג(יעב״ץ, ימוצב״יי, ח״ב, סי׳ נו).

ר׳ יהודה אבן עטר מצוטט כמי שאמר: ׳כבר ידעת דרוב המנהגים פה פאס הולכים אחר המקל׳(רפאל בירדוגו, 1747־1822, ׳משפטים ישרים׳, דף כה). לעומת זאת בדיני ניקור וכשרות הבהמה נהגו להחמיר(דוד עובדיה, ׳נתן דויד׳, דף שפד).

היו חכמים שכתבו על מנהגי מקומם, שחלקם היו מנהגים משותפים לרוב יהודי מרוקו וחלקם היו נהוגים רק על ידי קהילתם.

מנהגי מכנאס כפי שהובאו על ידי ר׳ חיים משאש: הוסכם ע״י רבני העיר בשנת כת"ר (1860) על חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, מותר לשתותו. מכל מקום אנשי מעשה נזהרים ואין שותים. היו אפוא הבדלים בין המקילים לבין המקפידים ומחמירים. ומותר לשתות מרה של חמור כל יום כף אחת במשך ארבעים יום, אם כן יעץ רופא ישמעאלי.

כאן נהגו לחייב את הבעל לאפשר לאשתו להשתטח על קברי צדיקים, ורבני פאס וצפרו חלקו על זה (ילקט הקמח׳, דפים קסד־קפג). כאן היו אומרים ׳הנני מוכן ומזומן לקיים מצות בוראי׳(יוסף משאש, ימים חיים׳ אריח, סי׳ סז).

ר׳ שלמה בירדוגו(1854־1906), שכיהן במכנאם החל ב־1897 כתב, כי 'מי שקנה ספר תורה או כתבו, מנהגינו דמברך שהחיינו בשעת עלייתו לספר תורה פעם אחת׳ (די השב ואם למסורת׳, דף יד ע״א). גם היה נהוג לאכול בשבת שלפני ט' באב חמין שונים מאלה של כל השנה, עשויים מחיטה מטוגנת עם בצל.

מנהגי צפרו הובאו על ידי הרב דוד עובדיה בספרו 'נהגו העם׳. גם מחיבורים אחרים של חכמי צפרו ניתן ללמוד על מנהגיהם. למשל, שנוסף לקריאת המגילות הנהוגות בכל תפוצות ישראל היו קוראים את משלי בליל שמיני של פסח, את איוב בשבתות אחרי מנחה ובט' באב, את קהלת בשבתות לאחר חג השבועות, ואת דניאל, עזרא ונחמיה בקיץ(שם, עמי 18־20).

יהודי מוגדור נהגו לומר קדיש יתום גם לאחר שנת האבלות. פיוטים מיוחדים היו נאמרים שם לפני אמירת 'כל נדרי'.

במאה ה־19 היו להם קשרי מסחר הדוקים עם יהודי אנגליה, ובייחוד עם קהל הפורטוגזים בלונדון, לשם היגרו סוחרים ממוגדור, והדבר השפיע גם על מנהגיהם בזמן החדש. כפי שכתב ר׳ ראובן אג'יני מצפרו(1878־1942) התפילה של יהודי מוגדור בתקופה זו היתה לפי הנוסח של קהל הפורטוגזים בלונדון, והם נהגו לשכור נגנים שאינם בני ברית שניגנו בשמחות בבתיהם. הדבר מנוגד לדעת הרי״ף, הרמב״ם והרדב״ז(׳שפתי רננות׳, עמי 43־44).

בתיטואן היה נהוג לאכול דגים בלילות שבת לפני נטילת ידים לסעודה, במטרה להשלים מאה ברכות(יהושע מאמאן, ׳עמק יהושע׳, ח״ד, ׳אבני מילואים׳, או״ח, סי׳ ד).

מנהגים שונים

מנהגי המערב הקדומים היו שונים מאלה שהיו נהוגים בדורות האחרונים במרוקו. ומהם שונים מהמנהגים שנזכרים על ידי ר׳ יוסף קארו. מנהגי התפילה במאתיים השנים האחרונות היו מבוססים על נוסח ׳תפילת החודש', שהודפס בוונציה תקפ״א. הספר יצא ב־40 מהדורות, ונפוץ גם בקהילות מרוקו. החכם כליפא בן מלכא שלמד מפי חכמי פאס וסאפי, עבר לאגאדיר, וחיבר ספר בשם 'כף נקיי שהעתקתו נשלמה שם בשנת תקי״ד, ובו ניסה לשמור על ייחודו של מנהג מרוקו וזיקתו למסורת של רב סעדיה גאון בסידורו. עיקרו של הספר הגהות על מנהגי התפילות.

בדורות האחרונים היה נהוג להפסיק בתפילה בין ׳שירת הים׳ ל'ישתבח׳ בשבתות ובמועדים, בברית מילה, בבר מצווה ובחתונה, ולומר פיוטים (יוסף משאש, ימים חיים׳, או״ח, סי׳ קנז).

אמירת תיקון חצות ותפילות היו משותפים לקהילות מראכש, מוגדור, רבאט וקהילות אחרות, והודפסו על ידי מסעוד בן סריקי, בספר ׳חצות .לילה אקום׳, קזבלנקה תרצ״ב.

הברכה על אמירת הלל: בימים שקוראים בדילוג, כמו בראש חודש ובחול המועד של פסח, מברכים ׳לקרא את ההלל׳. בשלוש רגלים בהם אומרים את כל ההלל, מברכים ׳לגמור׳, כך מנהג הוותיקים לפי השו״ע, אריח, סי׳ תכב, ב (יהושע מאמאן, ׳עמק יהושע׳, חייב, אריח, סי׳ טו, ח״ד, סי׳ כד). היו קוראים את ההפטרות עם תרגום יונתן בן עוזיאל ותרגום לערבית יהודית. היו מקומות בעיקר בצפון מרוקו בהם תרגמו לספרדית.

בערב פסח נהגו לא לעשות מלאכה מחצות היום והלאה. בליל פסח לפני קריאת ההגדה היו אומרים הקדמה בערבית יהודית.

היה נהוג לקרוא פרקי אבות ומשלי מפסח עד שבועות בשבתות אחרי תפילת מוסף. המגילות תורגמו לערבית יהודית וגם חלקים אחרים מהמקרא וההפטרות, וכן פרקי אבות וההגדה של פסח.

בחג השבועות היו קוראים ׳אזהרות׳ (במקום ;אקדמות׳ שהאשכנזים קוראים). מצויים כמה חיבורים בשם זה: של יצחק בן ראובן אלברגלוני, ר׳ שמואל בן גבירול מספרד, ושל ר׳ שמואל אלבאז ממרוקו. אלה כוללים את מצוות תעשה ולא תעשה בצורה שירית. את מגילת רות היו קוראים עם תרגום לערבית יהודית. מנהג נפוץ היה שבשני ימי חג השבועות עולים ילדים על גגות הבתים ומזליפים מים על העוברים ושבים, יהודים ונוכרים, לקיים את הפסוק ׳וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם׳(יחזקאל לו, 25).

סיבה נוספת למנהג זה – התורה נמשלה למים. (על ההתנגדות למנהג זה ראו להלן חלק ג, פרק ו.)

בי״ז בתמוז נהגו לערוך ׳תיקון חצות׳, וביום היו קוראים יחד עם הילדים קינות על גלות השכינה. בימי 'בין המצרים׳ היה נהוג להצניע את הסכינים בבית, ועל השולחן היו שמים רק סכין עם ידית מעץ. בראש חודש מנחם אב היתה סעודה הנקראת ׳קטוע לחם׳ כלומר הפסקת הבשר. אם היתה ברית מילה בתשעת הימים הכינו סעודה קלה. היו מקומות שבהם קראו את הקינות לט' באב כשהן מתורגמות לערבית יהודית. ברוב הקהילות היו קוראים את סיפור חנה ושבעת בניה, ׳קצידא די חנה צדיקה׳, שחוברה במאה ה־18 בערבית יהודית. בין ט׳ באב לראש השנה היו קוראים בשבתות מספר דניאל.

מראש חודש אלול עד יום הכיפורים היו משכימים לאמירת סליחות, לקריאת ׳הזוהר׳ ויתיקוני זוהרי. היו שהתכנסו בבתי הכנסת לקריאת תהלים. בלילות שני וחמישי התכנסו ליתיקון כרתי, הכולל לימוד מסכת כריתות ופרקי ׳זוהר'. בערב ראש השנה או בערב יום כיפור היה השמש או הרב מלקה את אנשי הקהילה ל״ט מלקות כשהוא מצליף על כל הגוף ואומר: ׳מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו׳(משלי, ג, 11).

בערב ראש השנה נהגו לצום, לטבול וללכת לבית הקברות. על פתיחת ההיכל בליל החג היו מתחרים, וכל המרבה במחיר קיבל את הזכות לפתיחה. האמונה היתה, כי לפותח לא יחסר מזון כל השנה. בחג היו מרבים באכילת מאכלים —מתוקים ושום מאכל מלוח, חמוץ וחריף לא עלה על השולחן. בשבת תשובה נהגו לקרוא לפני מנחה מהספר ׳שיעור קומה׳, הכולל פרקי תנ״ך ו'זוהר'. ביום כיפור היו ילדים באים לבית הכנסת עם חבושים שנעוצים בהם בשמים, כדי לברך עליהם במוצאי החג. למחרת יום כיפור היו עולים לבתי הקברות, והכוהנים עורכים סעודת חג.

בסוכות היו מעטרים את הלולבים בחוטים צבעוניים ובראש הלולב עטרה עשויה מחוטים כאלה. בחול המועד היו מקומות בהם אנשי חברה קדישא היו חוצבים אבנים למצבות. בהושענא רבה היו שוחטים תרנגול כמו בערב יום כיפור. לאחר גמר ההושענות היו משירים את העלים מהלולבים ומוסרים אותם לילדים לשחק בהם. ר׳ שלמה הכהן שלל נוהג זה וכתב: ׳נראה דלאו שפיר עבדיי(׳ויאסוף שלמה׳,סי׳ כו).

בלילה הראשון של חנוכה היו קוראים את ׳מעשה יהודית׳ ואת ׳מגילת אנטיוכוס׳, זו האחרונה הודפסה בסידור ׳בית עובדי, ליוורנו תרכ״ב, ובהוצאות של סידור זה בשנים הבאות. בחנוכה לא שרו את ׳מעוז צורי, אלא את ׳מזמור שיר חנוכת הבית לדוד' (תהלים ל). משחקי קלפים וסביבון לא היו מוכרים. ביום האחרון של חנוכה היו הילדים מדליקים מדורות וקופצים סביבן.

בשבת זכור היו קוראים את הפיוט שחיבר ר׳ יהודה הלוי על מפלת המן, 'מי כמוך ואין כמוך׳. ואת הפסוקים האחרונים קרא הקהל בקול רם ובתרגום לערבית יהודית.

בתענית אסתר נהגו הנשים להשכים ולחפוף את ראשיהן, והאמינו שהזריזות זוכות לחפוף ראשן עם אסתר המלכה והמאחרות חופפות עם המן. בפורים היו מחלקים מעות לכל מי שפושט ידו וגם למוסלמים. היו קוראים את המגילה לנשים בבית, לאחר שהגברים שבו מבית הכנסת, ורק לאחר מכן היו סועדים סעודת פורים. הנשים היו אופות עוגה מטוגנת בשמן וטבולה בדבש בצורה של רשת דייגים, זכר להמן שנפל ברשת.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- מנהגים מקומיים

עמוד 131

בין חכמי מרוקו וחכמי אירופה

דרכי הלימוד של חכמי מרוקו נבדלו לא מעט מאלה של החכמים באירופה. שמואל רומאנילי, שביקר במרוקו בשנים 1787־1790 כתב: דרך לימודם של יהודי מרוקו צלולה מדרכם של אנשי פולין: אבל היו חכמים במרוקו שאימצו את דרכם של חכמי אשכנז בלימוד התורה, כמו למשל ר׳ אהרן בן חיים מפאס (1555־1632). באשר לדרשות, כתב רומאנילי: ׳דרך דרושם של יהודי מרוקו כדרך אנשי פולין׳.

ספרותם של חכמי אירופה – ולא רק נושאי הכלים של השלחן ערוך – הגיעה למרוקו, והחכמים עשו בה שימוש נרחב. למשל, ספרו של ר׳ יחיאל מיכל מארפטשיק, פירוש למסכת אבות, קרקוב של״ו, הגיע כעבור כמה שנים לדרום מרוקו. ואילו חכמי אירופה הכירו רק מעט מיצירותיהם של חכמי מרוקו, כי רובך לא הודפסו. עם זאת העובדה שכמה מיצירותיהם של חכמי מרוקו הודפסו גם בערים שונות באירופה כולל אירופה המזרחית, מלמדת שהיה להן ביקוש (ראו בנספח של רשימת הדפוסים).

'ספר חסידים׳ של ר׳ יהודה החסיד מרגנסבורג (נפטר 1217) צוטט על ידי חכמים במרוקו, ביניהם על ידי יעב״ץ (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ רנד, דף קמא, ע״ב), וכן שימש לחכמים אסמכתה לביסוס מנהגים. למשל, המנהג שלא לקרוא את שם הבן הנולד על שם ההורים החיים; או המנהג שלתוכחות בפרשת בחוקותי מעלים לתורה זקן ועם הארץ(יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה׳, עמי קמ). וכן מנהגים בקשר לקבורה: אין לחצוב קבר ולהשאירו פתוח, אם אין קוברים בו את המת באותו יום (אליהו מרצייאנו, ’אבני קדשי, עמי 12); המנהג ששמים לבנה בתוך הקבר לפני שטומנים את הגופה, מבוסם על ר׳ יהודה החסיד (י"מ טולידאנו, ׳שיחת דקלים׳).

ר׳ משה עטייא הסתמך על ספר חסידים בקשר לנישואי קטנה עם זקן('מעט מים; אהע״ז, סי׳ א).

ר' שמואל אבן דנאן הסתמן על ר' ישראל איסרליין בעל ׳תרומת הדשן׳(1390־ 1460), שפעל באוסטריה, שלדעתו אין לתת גט בלילה, כמו שאין דנים בלילה (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר; ח״ב, סי׳ קו).

פסיקות הרמ״א (ר משה איסרליש 1523־1572 מקרקוב) מחבר ׳המפה׳ על השלחן ערוך; לפי מנהגי פולין, היו מקובלים על חכמי מרוקו במידה שרי יוסף קארו 'לא גילה דעתו בשלחן ערוך; וגם אם הרמ״א כתב ויש אומרים׳ אינו חולק על ר׳ יוסף קארו(משה עטייא, ימעט מים; אריח, סי׳ לז). ר׳ אברהם עמאר ממכנאס קבע בהקדמה לתקנות מכנאס:

אנו בני מערבא שפוסקים כדברי הרמ״א היכן שמר״ן(ר' יוסף קארו) לא גילה דעתו, וקבלנו הוראותיו בזה, אפילו נגד אלף פוסקים כמובא בכל ספרי הפוסקים של רבני וגאוני מרוקו.

וכך כתב גם ר׳ דוד צבאח (׳שושנים לדוד; ח״ב, דף קכו). ר׳ יהושע מאמאן כתב שהמנהג של יהודי מארוקו להטמין בערב שבת את החמין ׳ולכסותו הקדירה מלמעלה בבגדים…. נראה לעניות דעתי למצוא סמיכות למנהג זה… שסמכו על רבנו הרמ״א, באו״ח סי׳ רנז׳(׳עמק יהושע; ח״ד, או״ח, סי׳ כז).

תשובתו של ר׳ יצחק אבן דנאן לאדם המכה את אשתו הושפעה מתשובתו של ר׳ מאיר בן ברוך מרוטנבורג, בשו״ת מהד' בלאך, סי׳ פא, שראה בחומרה רבה מעשי אלימות כלפי האשה, וכן מדברי הרמ״א לשו״ע אהע״ז, סי׳ קנד, ג, לנושא זה. בכמה ביטויים הוא חוזר באותו סגנון כמו שני החכמים הנזכרים (ראו להלן פרק ט).

המנהג שמי שמת לו בן קורא את בנו אחריו בשם הבן שנפטר, היה מבוסס על הגר״א(רי אליהו מווילנה, 1720־1797).

ר׳ דוד צבאח הביא ראיה מתקנות מדינות ליטא, שאדם שבא מארץ רחוקה צריך ראיה שהוא מישראל, למרות שמתנהג כיהודי(׳שושנים לדוד; ח״ב, דף קלב, ע״ב).

בהסכמה בטנגייר מיום כ״ה בחשון תקנ״ח (סוף 1797) נאמר, ש'אין לה התרה אלא על דעת מאה רבני אשכנזי. ור׳ יוסף בן משה כנאפו יליד מוגדור(1823) כתב: בכל מדינות פולין וליטא שנתיסדו מנהגם על פי גאוני עולם ממש ועדיין מימיהם אנו שותין. (יאות ברית קודשי, דף נב, ע״ב)

ר׳ חיים משאש הזכיר את חרם דרבנו גרשום על איסור פתיחת אגרות, ובמקום אחר הביא ראיה מרבינו תם ומהר״ם מלובלין(ילקט הקמח; דפים קנא־קנב, קצה). ר׳ משה סופר בעל ׳חתם סופרי(1763־1839) צוטט על ידי כמה חכמים מיד לאחר שחיבוריו הודפסו, כגון ר׳ רפאל משה אלבאז, שפעל בצפרו(׳הלכה למשה; חו״ם, סי׳ קנז, דף קלח). וכן ציטטוהו חכמים במאה ה־20, משה ויזגאן('ויגד משה; יור״ד, סי׳ ב, ה); ר׳ דוד עובדיה (׳צפרו; מסי 673); ור׳ ידידיה מונסונייגו(׳פאת י״ם; סי׳ ב). האחרון גם ציטט את ר׳ יוסף שלזינגר, מחבר 'לב העברי; לבוב תרכ״ט (שם), ואת ר׳ עקיבא איגר(1761־1837) (שם, סי׳ כד).

ר שלמה הכהן צבאן מדבדו בן המאה ה־20 ציטט בספרו 'לך שלמה׳ את החכמים האשכנזים הבאים: ר יעקב ריישר אב״ד אנסבך ופראג(נפטר 1733) בעל ישבות יעקב; (יוריד, סי׳ ו); ר׳ יחזקאל לנדאו(1713־1793) מחבר ׳נודע ביהודה; ה'חתם סופרי ור׳ עקיבא איגר (אהע״ז, סי׳ ב); ר׳ דוד צבי הופמן(1843־1921) ראש בית המדרש לרבנים בברלין, מחבר ׳מלמד להועיל; הרב יצחק אלחנן מקובנה (יודיד, סי׳ ו). בספרו ׳מעלות לשלמה׳ או״ח סי׳ ד ציטט את ר׳ עקיבא איגר. במאה ה־20 ככל שהספרים הגיעו יותר למרוקו, והיו קשרים חזקים יותר בין החכמים בארץ־ישראל ומרוקו, ומהם חכמים שעלו לארץ, הירבו חכמי מרוקו לצטט מהספרות הרבנית העשירה שבכל העולם התורני.

ר׳ דוד בן מסעוד דאנינו ציטט את המלבי״ם על הגאולה שתהיה בשנת תרפ״ו (יסוד הבריאה; דף נו).

גם מושגים מיידיש, כמו יאהר צייט (יום זיכרון), חדרו לשפה העממית של יהודי מרוקו, ומופיעים גם בספרות השו״ת של חכמי מרוקו במאות ה־19 וה־ 20 (שלמה הכהן ילך שלמה; אהע״ז, סי׳ י; משה מרצייאנו, ׳מורשת משה; סי׳ יג; שלום משאש, ׳תבואות שמ״ש; או״ח סי׳ סד); וכן ה'קיטל׳ שמתעטפים בה בימים הנוראים ובליל הסדר(בן נאיים, ׳נוהג בחכמה׳ עמי קעט).

ר׳ שלמה הכהן מדבדו כותב בהקשר למנהגי הספרדים שלא לחזור על כל תפילת העמידה על ידי שליח הציבור בשחרית ובמנחה: 'ומנהג האשכנזים הוא הנכון' החוזרים על כל תפילת העמידה, כי הדבר תואם את הפסיקה בשו״ע או״ח סי׳ קכד, ׳ואין לומר דהטעם הוא דבזמן הזה כולם בקיאים׳(׳ויאסוף שלמה; סי׳ לט).

החסידות בנוסח מזרח אירופה עשתה שימוש ביצירותיהם של חכמי מרוקו כי דיברו ללבם. לספרו של ר׳ אברהם אזולאי 'חסד לאברהם; לבוב תר״כ ותרכ״ג, נוספו על ידי המדפיסים חידושים מר' שמשון מאוסטרפוליא. גם חכמי מרוקו הכירו דמויות מהעולם החסידי. ר׳ יוסף כנאפו בן המאה ה־19 ממוגדור כתב:

יחוד נפלא ונורא מרבינו האר״י ז״ל וביאורו מהמאור הגדול מהר' שמשון מאיסטרופולי והוא מסוגל מאד לכוין בו בכל ערב פסח. ('אות ברית קודש; דף צא)

כמו כן הגיעו למרוקו סיפורי חסידים, ביניהם על הבעש״ט, ואלה תורגמו לערבית יהודית על ידי ר׳ יוסף כנאפו, הודפסו בספרו ׳חסדי אבות; ליוורנו תרמ״ח, ויצאו לאור בשנים הבאות במהדורות נוספות; וכן פורסמו בספרו של ר׳ דוד דאנינו, ׳רודפי צדק; קזבלנקה תשי״א, בהקדמתו של אברהם מוגרבי לספרו ׳מעשה נסים; בו קיבץ סיפורים על צדיקים, הוא ציטט דברים שאמר ר׳ נחמן מברסלב על ערכם של שבחי צדיקים.

מאחר שחכמי מרוקו הכירו את מנהגי האשכנזים, הם יכלו לכהן גם בקהל אשכנזים. כך היה כאשר ר׳ שלום בוזאגלו ממראכש עבר ללונדון, וב־1751 כיהן גם בתור חכם של קהל האשכנזים במשך שנתיים.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-בין חכמי מרוקו וחכמי אירופה

עמוד 133

30/03/2024

ר׳ חיים אבן עטר

הקשר הרוחני בין יהודי מרוקו והחסידות היה דו־סטרי, וחסידי הבעש״ט (ר׳ ישראל בעל שם טוב, 1700־1760) העריצו את ר׳ חיים אבן עטר. לפי מסורת חסידית, הבעש"ט ראה בר' חיים מקובל ובעל רוח הקודש, פרסם את שמו במזרח אירופה, והמליץ על לימוד 'אור החיים׳, הרעיון הקבלי 'צדיק יסוד עולם׳ הובלט בכתבי ר׳ חיים אבן עטר וממנו עבר לחסידות.

היו חסידים שראו את ר׳ חיים בדרגה גבוהה יותר מזו של הבעש״ט. ר׳ חיים מצאנז כותב, ש'בעל אור החיים חיבר ספרו ברוח הקודש׳(שו״ת ׳דברי חיים׳, ח״ב, יודיד, סי׳ קה). פירושו לתורה, 'אור החיים׳ נפוץ והתחבב בעיקר אצל החסידים, כי הוא גילה יסודות ורעיונות בתורה שהתוו את דרכה של תנועת החסידות. היו רביים שלמדו את 'אור החיים׳ בלילות שבת או בחודש אלול. הם שאבו ממנו מלוא חופניים רעיונות לדרשותיהם, לעתים מבלי שהזכירו את שמו. הספר הודפס מספר פעמים במרכז ובמזרח אירופה. ר׳ גרשון קיטיווער כתב חיבור בשם ׳סגולת משה׳, ביאורים ומראי מקומות על 'אור החיים׳, עוד בימי הבעש״ט סיפרו חסידי הבעש״ט את שבחי 'אור החיים׳, על גדולתו ונפלאותיו, על קשרים (מדומים) בין אישי החסידות ובינו, על נסים שאירעו לו, על כוחו בביטול גזירות, ועל רצונו של הבעש״ט לפגוש את ר׳ חיים ולשתפו בהבאת המשיח. ר׳ גרשון מקוטוב, גיסו של הבעש״ט שעלה לארץ־ישראל, ניסה להפגישם. כשהגיע ר׳ חיים לירושלים, אמר עליו הבעש״ט, כי ׳עתה נכנם משיח בן יוסף לירושלים׳(׳מלכי רבנן^,  דף לה)

גם יצירות אחרות של חכמי מרוקו, ובייחוד אלה שנכתבו ברוח הקבלה, היו קרובות ללבם של חסידי הבעש״ט. למשל, לחיבורו הקבלי של ר׳ שלום בוזאגלו, ׳מקדש מלך׳, שהודפס בזולקווא תקנ״ג, נכתבו הסכמות של ר׳ לוי יצחק מברדיציב ור׳ יששכר דב מזלאטשוב. חיבורים אחרים של חכמי מרוקו על הקבלה התחבבו על יהודי מזרח אירופה, ומהם שהודפסו בתוספת תרגום ליידיש. למשל, ספרו של אברהם אזולאי, ׳חכמת הפרצוף בצירוף עברי טייטש׳, ירושלים תשכ״ב.

בחברת ׳דובבי דת אמון׳ שבבית הכנסת ׳בית אל' בפאס, בראשותו של ר׳ ידידיה מונסונייגו, למדו עד קרוב לימינו ׳משנה ברורה׳, חיבורו של ר׳ ישראל מאיר הכהן מלאדי(1838־1933), בעל ה'חפץ חיים׳ על 'אורח חיים׳, וכן את חיבורו ׳גדר עולם׳ על חובת כיסוי ראש לנשים.

הדוגמאות מהספרות שהזכרנו מביאות אותנו למסקנה, שקיים הרבה מן המשותף בתרבות, במנהגים ובאמונה היהודית בין ארצות המגרב וארצות אירופה, למרות המרחק במקומות מושבם של החכמים.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-בין חכמי מרוקו וחכמי אירופה

פרק 1: יצירות החכמים

יצירותיהם של חכמי מרוקו נועדו לשמר את ההלכה והמסורת התרבותית של עם ישראל ולהעבירה לדורות הבאים, כדי שלימוד התורה ושמירתה יימשכו ויבטיחו את ייחודו של העם מול החברה המוסלמית. העליונות התרבותית היתה מקור לגאווה וגורם להזדהות, ומקור נחמה נוכח המצוקה הכלכלית, ההגבלות והנחיתות המשפטית במדינה המוסלמית.

החכם היה בדרך כלל איש אשכולות. הוא כיהן בתור דיין, פוסק ומשיב לשאלות בהלכה, פרשן, דרשן, פייטן ומקובל, והדבר התבטא ביצירות החכמים בתחומים שונים: חידושים על התלמוד, שאלות ותשובות, פסקים, מונוגרפיות על נושא הלכתי מסוים, חידושים על משנה תורה ושלחן ערוך, ליקוטים של פסקי דינים, מצוות והלכות לפי א״ב, פרשנות ודרושים על המקרא, ספרות הקבלה, פירושים להגדה של פסח, ספרות מוסר, הנהגות, פיוטים, ועוד. שליח של כי״ח שהדו״ח שלו פורסם ב־1877, כתב שבמרוקו לומדים נוסף לקבלה ו'זוהר' גם פילוסופיה של הרמב״ם, הראב״ע(ר אברהם אבן עזרא), ורלב״ג(ר׳ לוי בן גרשום).

הם היו בקיאים בלשון העברית והירבו לכתוב בלשון מליצית. היו חכמים שבתוך חיבוריהם הקדישו פרקים לדקדוק העברי. כגון ר׳ יוסף בן נאיים בחיבורו ׳הגות לבי׳(כתב יד) הקדיש ללשון מאמר ראשון תחת הכותרת יתרנן לשונך^,. יצחק הלוי בן טולילה(1874־1930), בן למשפחה ממגורשי ספרד, שחי במרוקו הספרדית, חיבר ספר ללימוד הדקדוק בשם ׳דבור אשורי^, שהוא עדיין בכתב יד. הוא היה חזן וחיבר שירים, וכיהן כמנהל בית ספר ׳תלמוד תורה^, במלילה ב־1925.

פוריות ביצירה

היו מן החכמים שחלק מיצירותיהם הודפסו ויצירות אחרות שלהם שלא זכו לעלות על מכבש הדפום. נמנה כמה חכמים פוריים ויצירותיהם שהודפסו: ר יעקב אביחצירא ורי אברהם אנקאווא – הודפסו 14 ספרים משל כל אחד מהם;

ר אברהם בן מרדכי אזולאי – 11 מספריו הודפסו; רי יעקב בן משה חאגיז – 10; רי יעקב בירדוגו ורי יוסף כנאפו – 6 כל אחד; רי רפאל בירדוגו, ר' רפאל אנקאווה ור' שאול נחמיאש – הודפסו 5 ספרים משל כל אחד מהם. ר שלמה בן יוסף הכהן צבאן חיבר 4 ספרי שאלות ותשובות, הכוללים מאות תשובות, שהודפסו בין השנים תרפ״ט-תשמ״ה.

יוצרים פוריים היו רי חביב טולידאנו שחיבר 13 ספרים, ורק 2 מהם הודפסו; ר' רפאל משה אלבאז מצפרו חיבר 19 ספרים, ורק חלקם הודפסו; ר־ יוסף משאש חיבר 48 ספרים, מהם בהיקף של 2־8 כרכים, ורק 7 מהם הודפסו.

ר' יוסף בן נאיים מפאס חיבר 47 חיבורים, ורק מעטים מהם הודפסו. ספרו הידוע הוא הביוגרפיה לפי א״ב של חכמי מרוקו – ׳מלכי רבנן׳, וחלקו השני, כבוד מלכים׳, ירושלים תרצייא, מונה את יצירותיהם לפי אייב של שמות הספרים. הספר בנוי במתכונת ספרו של החיד"א 'שם הגדולים׳ וימערכת ספרים׳, חיבורו ׳נוהג בחכמה על מנהגים וטעמיהם יצא לאור בתשמ"ו, שו"ת 'צאן יוסף, שו"ת • 'כל חדש' לוד תש״ן, ומגיד לאדם׳, פירוש להגדה של פסח, לוד תשנ"ב.

חיבורים שנכתבו בגיל צעיר: ר׳ שמואל שאול סירירו מפאס (1566־1655) חיבר ספר בשם ׳חנון לנערי, פירוש לספר משלי, בהיותו בן 14, וסיימו בגיל 19. ר׳ אליעזר די אבילה מסלא (1714־1761) חיבר את הספר ׳מלחמת מצוה׳ בגיל 15. ר׳ עמרם אלבאז מצפרו חיבר את ׳בנין נערים׳ בתוך הספר ישבות יהודה׳, הערות על הרא״ם וליקוטים על הש״ס, בהיותו בן 16. ר׳ משה בן יצחק אדרעי(1774־1842) חיבר בגיל 17 את ׳תורת חיים׳, לונדון תקנ״ב.

היו חיבורים שנכתבו על ידי אב ובנו. הספר ׳קבוץ גלויות׳, דרשות על התורה, פאס תשכ״ג, חובר על ידי ר׳ מאיר די אבילה ובנו. גם הספר ׳מנחת העומר׳, גירבה תשייי, חובר על ידי שלמה אביטבול, שחי בשנים 1782־1854, ובנו עמור.

הדפוס ותפוצת הספרים המודפסים

חלק גדול מיצירותיהם של חכמי מרוקו נשתמרו בכתב יד, וחלק אבד עקב שיני הזמן, וכתוצאה משריפות, התנפלויות ומעשי הרס. בהקדמה לספרו של ר׳ יהודה קוריאט, ׳זכות אבות׳, פיסא תקע״ב, נאמר: ׳מורי זקני הרב יהודה קוריאט במר בוכה על כתביו כתבי הקודש שנאבדו בשלל העיר טטואן בשנת תק״ן.׳ הפיוטים שחיבר ר׳ אברהם בן יהודה קוריאט אבדו כתוצאה מהתקפת הצי הצרפתי על מוגדור ב־1844. הודות לדפוס נשתמרו יצירות רבות, ועל כך נדון להלן.

היוזמה להדפסה היתה תלויה לעתים במזל, ולעתים אפילו בחלום. כך כתב ר׳ שמואל די אבילה, מחכמי מכנאס, בהקדמה לספרו ׳אוזן שמואל', אמשטרדם תעייה, כי בחלום שנשנה לרבו פעמיים נאמר לו, שהוא חייב להדפיס את חיבורו. שאול נחמיאש חיבר בספרו ׳וישמע שאולי, תוניס תרס״ט, דברים שנגלו אליו בחלום. הדפסת שיריו של יעב״ץ יעת לכל חפץ׳ היתה יוזמת אחד מצאצאיו, ר׳ משה אבן צור, שניצל משיטפון בשנת תר״ן(1890) והחליט להוציא את הספר לאור.

מימון ההדפסות: המימון להוצאות הדפוס בא לעתים מבני המשפחה של המחבר, או מתורמים שרצו בדרך זו להנציח את אבותיהם. ספרו של שמואל צרפתי, ׳דברי שמואל׳, אמשטרדם תנ״ט, הודפס בתרומת ׳הגביר אהרן צרפתי אחיו של המחבר׳. ספרו של יצחק ואליד, ׳ויאמר יצחק׳, ליוורנו תרל״ו, הודפס בתרומת יהודה הלוי מגיברלטר ׳למנוחת אשתו אסתר בת הגביר יצחק בן עולייל׳, למימון הדפסת ספר הפיוטים שהוציא יעקב כלפון ׳יגל יעקב׳, קזבלנקה תר״פ, תרמה ימרת דונה… נתנה לכסף מוצא לברך על המוגמר לעילוי נשמת בעלה הגביר המעולה יצחק ן׳ הרוש^,. בין התורמים להדפסת ספרו של ר׳ יוסף בן הרוש ׳אהל יוסף׳, תוניס תרפ״ז שלוש נשים וכן יהודים מהערים לאראש, סבתה תיטואן וגיברלטר. להדפסת ספרו של הנ״ל יגביע יוסף^,, סוסה תרפ״ז, תרמה ׳הנכבדת אשה גדולה רבת המעלות יאקות־. בהקדמה לספר של מימון בירדוגו, 'לב מבין׳ מכנאס תש״א, נאמר, שנשים צדקניות תמכו בחברת ׳דובב שפתי ישנים׳ שמימנה את הדפסת הספר. להדפסת ספרו של ר׳ ראובן אגייני ׳שפתי רננות׳, ירושלים תשל״ג, תרמו ארבע נשים ממשפחתו. בתו של יחיא אדהאן תרמה להדפסה חוזרת של ספרו 'אני לדודי׳, ירושלים תשכ״ח. להדפסת ספרו של דוד אסבאג, ילקט עניי, מכנאס תרצ״ג, תרמו נוסף ליהודי עירו מוגדור גם יהודים שגרו במראכש, אגאדיר, צפרו, תארודנת, דאר אלבידא, אספי, פאס ומכנאס; רשימה שמית של התורמים הודפסה בתחילת הספר והדבר נתן להם יוקרה.

חכמים ראו בהדפסה מצווה ועודדו תורמים למטרה זו, כדי להגדיל תורה. ר׳ יוסף כנאפו כתב בהקדמה לספרו יאות ברית קודשי, ליוורנו תרמ״ד, שהמצווה של כתיבת ספר תורה הועברה בימינו להדפסת פירושים ודברי תורה. השגת תורמים למימון ההדפסה חייבה טיפול שנמשך לעתים שנים. הספר של ר׳ יוסף כנאפו חובר בתרל״ה והודפס רק לאחר כתשע שנים. שלושה ספרים שהודפסו בפאם בזמן החדש מומנו על ידי המדפיסים בעצמם, ביניהם ׳גדר עולם׳ של בעל ׳החפץ חיים^,. ההפצה היתה עשויה לכסות את ההשקעה.

היו חכמים שהדפיסו את ספריהם בעודם בחיים – כך ר׳ שמואל הצרפתי, שכתב את ׳דברי שמואל׳, אמשטרדם תנ״ט. ר׳ חיים אבן עטר הגיע לליוורנו בתצ״ט (1739), שהה שם כשנתיים ועסק בהכנת ספריו ׳חפץ ה׳, יאור החיים׳ ויפרי תוארי לדפוס, כולל איסוף הכסף להוצאות. ר׳ שלמה אבן דנאן(1848־1929) פנה לכי״ח ב־ 1897 בבקשה להשתתפות כספית בהדפסת ספרו יאשר לשלמה׳, ירושלים תרס״ו.

אחרים לא זכו לראות את ספריהם מודפסים בעודם בחיים, ואלה הודפסו על ידי בני משפחתם או מוקירי זכרם. חיבורו של ר׳ יעקב חאגיז ׳הלכות קטנותי הודפס על ידי בנו בוונציה בתס״ד, 30 שנה אחרי פטירת אביו. חיבורו של ר׳ יוסף אבן ואליד ישמו יוסף׳, ירושלים תרס״ז, הודפס לאחר מותו על ידי אלמנתו.

אירע שכתבי היד נשלחו לחו״ל ונעלמו, כמו חיבורו של ר׳ יוסף כנאפו 'זך ונקי', שהגיע לוורשה לשם הדפסה, נעלם והוחזר לאחר שנים, והודפס בירושלים בתשמ״ז.

גדולי החכמים במרוקו וכן שלוחי־ארץ ישראל, התבקשו לכתוב הסכמות לספרים.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-יצירות החכמים

עמוד 137