נר המערב-י.מ.טולידנו-פרק רביעי- תת"ל – תת"ק 1070 – 1140

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

פרק רביעי- תת"ל – תת"ק 1070 – 1140

הרי"ף, ממשלת אלמוראביטין, רבי יעקב אלפאסי בן הרי"ף, רבי יהודה אבן עבאס ורבי יהודה אבן סוסאן, רבי משה דרעי, השר יוסף בן עמרון, רבי שלמה בן פרחון, קום מבשר בפאס תתפ"ז, ותגרות המושלמנים במדינה היהודית וואד דרעא, נצחונות היהודים, מלחמות האיש לברדעי והתנגפותו, מות שמואל השולטן היהודי, מפלת היהודים אז, הרג רב, חמלת עבדי היהודים לקבור אדוניהם..

ויש, כנראה שהתגיירו גם כן על ידי אדוניהם. ועליהם, על העבדים האלה אף שהתנהגו בדת היהדות חמלו אנשי לברדעי ולא הרגום. בראש העבדים ההם נחשב האיש מימון אנג'אר, שלפי הנראה התגייר בידי אדוניו ויהי גם ליהודי אדוק.

הוא אסף אליו עוד עשרה עבדים כמוהו ויאמר להם, דעו אחי, את בעת כזאת שאדונינו מושלכים ארצה מתבוססים בדמם, לא נעשה להם את חובתנו, למתי עוד נוכל לעשות אתם טובה ולגמול להם כאשר גמלונו, דברי מושלם זה, העבד מימון, עשו רושם על לבם, ויתאחדו עשרת העבדים ההם לשאת עד מהרה את אדוניהם היהודים ההרוגים ולהובילם לקברות.

עשרת העבדים נשאו איש איש הרוג אחד, ולכל עשרה הרוגים קברו בקבר אחד, וכן הלאה עשרה עשרה נתנו בכל קבר עד תום ההרוגים. אל המקרה הזה נלוו גם סיפורי בדים שונים, שהם התהלכו אחרי כן גם בקרב תושבי המקום המושלמנים, ההגדות ההם תספרנה, כי כאשר היו העבדים מוליכים את אדוניהם היהודים לרחצם על שפת הנחל, היה הנחל גאה ובא לקראת ההרוגים ושוטף את בשרם מדם ומלכלוך, וכאשר הוליכם לקברים, מוצאים היו קברות פתוחים ולפניהם גם תכריכין.

ואחרי אשר קברו את ההרוגים נסגרו הקברות מאליהם מבלי שהעבדים יצטרכו לקחת העבודה הזאת עליהם. כן, יסופר כתשלום הדבר, כי בפעם האחרונה שגמרו לקבור את כל החללים, נשארו להקבר תעה אנשים וילכו העבדים לקבור אותם, ואמנם בפעם ההיא האחרונה, לא חפץ הקבר ההוא אז להסגר מאיליו כראשונים.

וידעו כי עליהם להביא עוד להשלים את מספר עשרה ואז יקברו העשרה ביחד. ובכן פנה מימון אנג'אר זקן העבדים אל ראש היהודים הפליטים שנמלטו בבתי מכריהם המושלמנים, וידרוש מאתו לתת לו עוד יהודי אחר להשלים " מנין " לתשעת החללים ההם הנשארים עוד.

וכן, ראש היהודים, דרש כזאת מזקן יהודי אחד מבני בן סעדון, ואמנם האיש ההוא בן סעדון נאות לזה, ורק אמר להתייעץ עם בני ביתו, כי יתנו לו הרשות לזכות במצווה זו, להלוות את ההרוגים על קדושת השם התשעה הנשארים ולהקבר יחד אתם, אך אנשי בית בן סעדון לא הסכימו לזה, ויהי שקן העבדים ההוא נאלץ לעשות זאת בנפשו, ועד מהרה שם קץ לחייו ויוטל בקבר.

ויסתם הקבר עליו ועל תשעת החללים יחד כאשר כבר היו עתה במספר עשרה. ההגדה הזאת עוד תוסיף כי גם האיש בן סעדון ההוא אשר שמע לקול משפחתו לבלתי בוא להקבר עם התשעה ההרוגים, מת ביום ההוא בעצם, וכאשר חפצו לקוברו, קאה הארץ אותו ותשליכוהו מחוץ לקברו רחוק כתחום שבת.

עם כל הזרות והדמיון שיש בספורים הללו שנטפלו את המאורע הזה, יכולנו גם להוכיח כי באמת כל כך מאורע רע, מעציב ומדכא, היה המקרה הזה בקורות יהודי וואד דרעא, הרס נורא וכליון חרוץ יחשב גם בחיי כנסת ישראל כלה המרוקאית, ובקורות האומה בכלל.

סופר אחד מרוקאי יספר עוד אודות המאורע הזה, כי מקודם כאשר עמדה הממשלה היהודית הזאת על תלה, היו אנשי החיל היהודים יחד עם המושלמנים שנלוו אליהם, לובשים על ראשם כובעים אדומים גבוהים, ואחרי כן כשגברה יד המושלמנים לא הניחו עוד ללבוש כובעים כאלה כי אם שיהיו כפולים בשפתם וזה לאות קלון לבלתי יחשבו עוד ליטול שררה ושלטון.

כן במות לברדעי המנצח, וימשול תחתיו משנהו קאיים בן עלי, קבע מס גולגולת שנתי – אלג'זיה – על יהודי ואאד דרעא, מלבד אשר לקח מהם תחלה את אדמתם כל חבל העיר תאמגרות, וכה נשארו יהודי וואד דרעא הולכים ומתנונים, נענים ונדכאים, תחת המושלים השונים הפראים והאכזריים אשר משלו אחרי כן, ואשר עשו את הארץ בכל החבל ההוא כמרקחה על ידי מלחמת כתות וריב משפחות, עד שעתה שמשלו במרוקו שבא בני מרין במחצה השנית של המאה השלש עשרה לספירה, שאז התאחד גם כל חבל וואד דרעא להיות תחת ממשלת מרוקו זמן רב.

אמנם כן, בכל חשיבותו וערכו של הסיפור הזה לקורות המדינה היהודית הזאת של וואד דרעא, במלואה ובחורבנה, עוד לא מצאנו לו זכר כלל אצל כותבי קורות עם ישראל וסופרי זכרונות האמה, אבל הסבה לזה ידועה כבר כי תנאי המקום ההוא ורחוקו, העלימו כל המקרה המשמח והמעציב הזה מעין חוקרי התולדות לבלי דעת עד מה אודותיו.

ואולם על פי חקירתנו יכולנו למצוא שמץ דבר מעקבות המאורע האחרון, האחרית המרה של המדינה היהודית שוואד דרעא, אצל החוקר והנוסע הקדמון רבי אברהם אבן עזרא בקינתו המפורטת על חרבן קהלות מערב וספרד על ידי אלמוואחידין, שתבוא הלאה בפרק החמישי שם וקונן הראב"ע במר לבו ויאמר :

ומה אקרעה, עלי דרעא, אשר לפנים נתפשה

וביום שבת, ובן עם בת, שפכו דמם כמים

דברי הקינה הזאת יראו לנו בראי מלוטש את דבר אחריתה המרה של המדינה היהודית בחבל דרעא, שכפי מה שזכרנו קרה באמת ביום השבת, כן המלות, " אשר לפנים נתפשה " כמו יעידו לנו כי הייתה מקודם למדינה יהודית חפשית ורק אז נתפששה בידי המושלמנים.

על פי הדברים האלה אשר גלה לנו המקונן ראב"ע – בתור שריד – זכרון למאורע הנוחכי, הננו יכולים גם לדעת כי זמן המאורע הזה, של תפישת דרעא, והריגת בניה, היה שנים אחדות לפני כיבוש האלמוואחידין את ארץ מרוקו, לאמר, בסוף תקופת האלמורביטית, ובכן היה המאורע הזה, כמבשר רע אל ירידת היהדות במרוקו וספרד, ומפלתם על ידי האמוואחידין.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר