נשים סוחרות מחוץ לבתיהן-אליעזר בשן

פרק ח: נשים סוחרות מחוץ לבתיהן

הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ. (משלי לא:יד)

יחס החכמים לנשים הסוחרות בשוק

החכמים לא ראו בעין יפה נשים, היוצאות לשוק ומתערבות בחברת גברים. גישה זו באה לידי ביטוי במקור מצפרו משנת תעייה (1715), הדן בעבירות שונות, שבעטיין נעצרים השמים ולא יורד מטר: ״שהנשים עושים השוק עם הגויים בין החוצות וקונים משם הקדרות והעצים… הגויים מסתכלים בהם ומדברים להם דברי תפלות״. אולם מקור זה מוכיח, שנשים יהודיות אכן שהו בשוק לרגל מסחרן. ספק אם דברי החכמים השפיעו וגרמו לביטול התופעה, שכן מלחמת הקיום חייבה זאת (עובדיה, תשל״ה-תשמייה, מס׳ 62. נגד נשים, היושבות ברחובות ובפתחי חצרות: שם, מס׳ 104).

הרב י״מ טולידאנו כתב: ״כבכל ארצות המזרח כן גם במארוקו אי אפשר כמעט למצוא נשים עוסקות בתגרנות כבאירופה, כל כבודה בת מלך פנימה. זהו פתגם שגור בפי יהודי מארוקו, ואם נפגוש באשה מוכרת מה בשוק הרי יכולים לדעת כי היא אחת מהבזויות״ (טולידאנו, תרע״א, 214; בן שמחון, תשנ״ד, 471). אך כפי שניתן ללמוד מהמקורות שלהלן אין הנחתו עומדת במבחן המציאות.

שלמה דשן כתב, שנשים לא היו מעורבות בעסקי בעליהן; הן היו פעילות רק במקרה שתאלמנו או נעזבו (138 ,1983 ,Deshen). קביעה אחרונה זו תואמת את המציאות ההיסטורית יותר מזו של טולידאנו. אולם היו גם נשים שעבדו וסחרו בהיותן נשואות.

נשים יהודיות רוכלות ככפרים

בעיר סלא נהגו נשים יהודיות למכור בגדים – תעסוקה שאפשרה להן להיכנס לבתי המוסלמים. הן שימשו מקור למידע אודות טיב הבנות הצעירות המיועדות לנישואין (2 .Brown, 1976, 240, n). במקומות אחרים נהגו רוכלות יהודיות ומוסלמיות לבקר בבתים ולהציע תכשיטים, בגדים ומוצרי בית לנשים (1904,251 ,Aubin).

צרפתי שביקר במרוקו בתחילת המאה ה־20 ראה נערה יהודייה, שמכרה בשוק שטיחים כשהיא מצטרפת אל צבא הרוכלים. היא גברה עליהם באמצעות כישרונה להמציא כל סחורה מבוקשת (306 ,1902 ,Moulieras). על אישה שמכרה חנות בשוק הרצענים כתב רבי רפאל משה אלבאז(תש״ם, חו״מ, סימן עג).

רבי ש״י אביטבול מצפרו כתב אודות אישה, שסחרה בבית־המלכות כשבעלה עזבה: ״נדרשתי לפתוח יד בתשובה בדין האשה אסתר בת משה ארוימי הנקראת בושיבא שבגד בה בעלה… והרחיק נדוד והניחה היינו עזובה היינו שכוחה זה כמה שנים ונתעלם מן העין ולא נודע מה אירע לו עד היום שנמצאו עדים על מיתתו ואז הותרה מכבלי העיגון… ומיום שהלך בעלה והניחה בחוסר כל עמדה אסתר לבקש על עצמה וחגרה בעוז מתניה לשרת כחצי בית המלכות ובית השרים ועשתה והצליחה היתה כאניות סוחר להחיות נפשה ואת נפש בנה ותאכל ותשבע ותותר אחריה ברכה מרובה ועתה לשאול הגיעה אם יש חלק לבנה במה שהרויחה״ (אביטבול, תרצ״ה, חלק א, סימן צא).

השאלה שהתעוררה עסקה בתביעת הבן את ירושת אמו. יש לשער, שהאישה מכרה תכשיטים בהרמון המלכות לנשות הסולטאן. אם השאלה התעוררה בימי זקנותו של המשיב, כי אז מדובר בסולטאן סלימאן השני(1822-1792), ששלט אחרי יזיד וביטל את גזרותיו. מעשה דומה נזכר על־ידי מרדכי גיג, תרנ״א, אהע״ז, סימן טו.

גם בסיפורת העממית מדובר על אלמנה, שהתפרנסה ממכירת תכשיטים וחפצי ערך אצל שרי המדינה. במקרה אחד אף לקחה את בנה אל המושל כדי למכור לו חפץ (מוגרבי, תשכ״ח, קכד).

רבי מימון בירדוגו ממכנאס נשאל מפאס אודות

״ראובן הלך למרחקים והניח אשתו עגונה כמו יב שנים ובן אחד קטן ולא הניח לה כלום רק היתה עושה ואוכלת מיום שהלך בעלה עד היום. ויהי היום באו עדים שמת בעלה הנזכר… ובאו קרובי הבעל ותבעו האשה לחלוק עם בנה כל הנמצא לה תקנת קדמונינו, והיא צועקת שמלבד שהניחה עזובה שכוחה והיתה זנה ומפרנסת לה לעצמה ולבנה עוד זאת שתחלק עמהם מעשה ידיה״.

תשובת החכם הייתה: ״המנהג פשוט שכל הנכסים הנמצאים בין לבעל בין לאשה הכל חולקין וכל שכן מעשה ידיה שהם שלו לגמרי ואפילו הנשים המשרתות בבית המלך מעשה ידיהן לבעל… וחולקת עם היורשים כל מעשה ידיה (בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן קטו). דברי אותו חכם על נשים, המשרתות בבית המלך, אין מקורם בדמיון; הם מבוססים על תקדימים.

מעשה נוסף באישה, שמכרה לבית המלך, אירע במחצית השנייה של המאה רד19:

לאה אשת יעקב היתה עושה מלאכה כשאר נשי העיר וגם בעלה היה עוסק במלאכה הידועה לו והיה זן אשתו כאשר תשיג ידו ושוב לאה פשטה ידה בעסקי משא ומתן עד שהגיעה להסתחר בחצר בית המלכות והצליחה עד שהושיבה את בעלה בחנות בשוק ידוע לאנשים סוחרים. אחר כך נפטר והניח אלמנתו ושתי בנות נשואות והאשה משתדלת לגבות החובות שחייבים לה ולפרוע מה שהיא חייבת לזולת. בת אחת ערערה וטענה על אמה שהיא מבזבזת לאחיה וקרוביה ומעדיפה את אחותה על פניה. האם ענתה לה: ״הלא זה עניי ויגיע כפי ומה לי ולכם כי תריבון עמדי… וזה לך האות כי בכל הכתבים שמחוייבים לי הזולת, אינם כתובים אלא על שמי, ואין עסק זה נכלל בכלל מעשה ידיה שהוא לבעל או ליורשיו. והבת טוענת כל מה שקנתה אשה קנה בעלה״. רבי יצחק אבן דנאן השיב, שהדין עם הבת, דכבר זכה הבעל בכל מה שעשתה והצליחה וזכו בנותיו אחריו… אם האשה רוצה לזכות בהכנסות עליה להביא ראייה שנפלו לה מבית אביה. אבל במקרה זה אינה טוענת. לכן הבנות יורשות בשוה מכוח ההורים (אבן דנאן, תרס״ב, חלק ב, דף עב ע״ב).

נשים סוחרות מחוץ לבתיהן–אליעזר בשן