פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים ועד הזמן החדש – אליעזר בשן.

קנקן החדש מלא, יין ישן מעולה, החכם הדיין כהה"ר יהושע נ"י.

אחרי דרישת שלומך אשיבך מלין על מה ששאלת על עניין מרדכי הנזכר הנה מה הדין היה נראה שהקהל פטורים כמו שאמרת ולא מטעמך ממה שכתב מרן קפ"ח וזה לשונו, מי שהגיע לו היזק בממונו מחמת שליחות שולחו או שהעלילו עליו מחמת השליחות והפסידוהו ממון אין המשלח חייב לשלם לו נזקו.

אלא שאם נעמיד הדבר על דין תורה איל לך אדם שעומד בפרץ על הציבור מפני שבעוונותינו הרבים כמו שרבו המעלילים עלילות ברשע לעומדים על הציבור ואם נחייבם אתו לאימנועי מלעשות מצונ ונמשך מזה היזק לציבור שישארו כצאן אשר אין להם רועה.

וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול ולכך מן הראוי הוא לשלם לו היזקו או לפחות לפשר ביניהם ומעולם לא ראיתי לרבותינו לחייב לעומד על הציבור שום חיוב הבא לו מחמת עמידתו על הציבור אלא היו מחייבים הציבור לפרוע בעדו וכך אנו נוהגים אחריהם.

נאם החותם מרחשון בשנת " כי שכר הוא " לכם חלף עבודתכם ליצירה בפאס יע"א ורב שלם

מתתיהו יס"ט.

סוף התעודה

כפי שכתב שלמה הכהן ב " יומן עיר פאס " באלול תרנ"ז – 1897 הודיע הקאדי של העיר תאזה, כי לפי הדת המוסלמית אסור ליהודים לתקוע בראש השנה בשופר, וכי הוא גורם נזק למוסלמים. הקאדי שלח מכתבים ליהודים להודיעם על איסור זה עם נימוקיו.

אבל היהודים לא צייתו ותקעו בסתר, תוך סיכון. בראש השנה הבאה הסתובבו מוסלמים ליד בתי הכנסת טאיימו לרצוח כל מי שיתקע בשופר, אבל הקאיד ונכבדי המוסלמים באו לעזרת היהודים. לבסוף תקעו בסתר תוך סיכון.

לפי עדות המבוססת על זכרום שפרסם הרב דוד עובדיה זצוק"ל, התוצאה של הקאדי, כי באדר תרנ"ח התנפלו מוסלמים על המללאח ושדדו אותו. מספר יהודים נהרגו על ידי המוסלמיםם, אחרים נפצעו, נשים עונו, בעוון תקיעת שופר בעיר זו.

במכתב של נכבדי קהילת וואזאן לכל ישראל חברים, ב – 12 ביולי 1908 בו התלוננו על הגבלות שחלות עליהם נאמר בין השאר : " ובכל שנה ושנה מונעים אותנו ממצות תקיעת שופר.

תוספת שלי לפי הערת המחבר.

וכך כותב רבי עובדיה ז"ל בספרו קהלת צפרו חלק ג' דף 144.

בשנת תקכ"ו אסר שר העיר את חכמי העיר על כי הרימו קולם בתפלתם. כשהתערב הנגיד מרדכי אלבאז להצילם, העלילו עליו שקילל את דתם, והוןצרך להוציא הוצאות מרובות להציל את נפשו. מפי מר אבי ז"ל, שהמשיך לספר לי שלא נמצא לקהל כסף במזומן, ומשכנו רביע מהכנסות בית הכנסת הגדול על מנת לשלם. ונשאאר ממושכן עד ימי רבנותו של מור אבי ז"ל, שהשתדל בפדיון המשכנתא.

וממשיך רבי דו עובדיה ז"ל בסיפור שלו : בפטירת החכם יש"י עוליאל, בשנת ת"ר – 1840, תקעו היהודים בשופרות כמנהגם בשעת ההלוויה. הקאדי האשימם והטיל קנס על הקהל.

בשנת תרנ"ז, בימי מולאי עראפא שהיה משנה למלך מולאי עזיז, נהרגו בעיר תאזה כמה יהודים ועונו כמה נשים על תקיעה בשופר. והמשטמה בין יהודים ומוסלמים שנמשכה מזה, ארכה כשישה חודשים. עד כאן לשונו של רבי דו ז"ל. 

פרק ד. אילוצם של יהודים לחלל שבת וחג.

שמירת השבת הייתה אחד המאפיינים של הזהות היהודית בכל הדורות. יהודים שמרו על השבת למרות ההפסדים הכספיים, גם כשניהלו עסקים עם נוכרים במסחר מקומי ובינלאומי. באסלאם לא חלה החובה על הפסקת העבודה בימי השיש, שהם תחליף לשבת היהודית. יום זה מכונה יום " אלג'ומעה " כלומר יום ההתכנסות, באשר רק בימי שישי נערכה תפילה בציבור.

מוחמד הכיר את החובה שחלה על היהודים לשמור שבת. נראה שהדבר שימש אחד המאפיינים של האמונה היהודית ומצוותיה. בדברי הביקורת שלו על היהודים נאמר בין השאר שהם מחללים שבת.. הדבר מופיע ארבעה פעמים בסורה השנייה " הפרה פסוק 61, בסורה הרביעית " הנשים " פסוק 153, בסורה השביעית " המחיצה " פסוק 163 ובסורה השש עשרה " הדבורה " פסוק 125.

כאן אביא בפניכם מתוך ספר הקוראן את פסוקים שציטט פרופסור בשן.

סורה שנייה – הפרה – פסוק 61 : " אמרתם הוי מֹשה קָצה נפשנו במאכל אחד, על כן קְרָא אל ריבונך למען ימציא לנו מאשר תצמיח הארץ : ירקות וקישואים ושום ועדשים  ובצל. אמר התבקשו להחליף את הטוב בגרוע ? רדו מצרימה, כי שׁם לכם כל אשר תבקשו ! – מוכֵּי השפָּלה ודלות הם, וניתכה עליהם ימת אלוהים. זאתץ כי כפרו על כי הִמרו ועברו את גבול המותר.

סורה רביעית – הנשים – פסוק 153: " בעלי הספר ( היהודים והנוצרים שקיבלו את ספרי הקודש, ואשר גם הקוראן מכיר בקדושתם העקרונית )  מבקשים כי תוריד אליהם ספר מן השמים. ממֹשה  שאלו דבר גדול מזה, באומרם, הראה לנו את אלוהים גלוי לעינינו. אז הִכְּתה בהם סופת ברקים על כי היו בני עוולה. אלר עשו את העגל, אף כי כבר ניתנו להם המופתים הנהירים, ומחלנו על כך, ונָתַנו למֹשה סמכות ברורה.

סורה שביעית – המחיצה  פסוק 163 : " שאל אותם ( את היהודים ) על אודות העיראשר שכנה אל מול הים ( יש אומרים אילת, מדיין או טבריה ) הם חיללו את השבת, כי דגי הים עלו על פני הים ביום השבת, ואילו בימים אשר לא שבתו ממלאכה, לא עלו. כך ניסינו אותם, כי היו מופקרים

סורה 16 הדבורה, פסוק 125 –  " קרא אל נתיב רבניך בחוכמה ובדברי מוסר נאים, והנצח עמם בדרכי נועם. ריבונך מיטיב לדעת מי טעה מנתיבו, והוא מטיב לדעת מי הם ישרי הדרך ".