פרק שנים עשר – אורות וצללים. קהלת צפרו-כרך ג' רבי דוד עובדיה

פרק שנים עשר – אורות וצללים.

דיברנו למעלה על פעילות חברתית מבורכת של יחידי הקהל. אך בצד האור, כמו בכל חברה בריאה, היו גם צללים. הרבנים והמנהיגים התריעו על פריצות בחיי הקהלה, והשתדלו להביאם על תיקונם. לשם כך נקטו הן באמצעי שכנוע כהטפת מוסר, דברי התעוררות בכתב הנשלחים לקהלי בתי הכנסת ומוקראים באזניהם .דרשות הרבנים המכוונים לעורר את לב שומעיהם בשבתות, ובהזדמנויות שונות כגון עצרות, תענית ציבור, ותפלות לעצירת גשמים , והן באמצעים משמעתיים כהטלת קנסות, החרמות, ומסירת העבריין לידי השלטונות. אמצעי הרתעה אלו תרמו להבראת החברה. אמצעי נוסף הוא שיפוטו של הרב. בחתרו אל הצדק זיכה הרב את הזכאי וחייב את החייב. החוטא בא על עונשו, ומתגלה סרחונו. על ידי כך הוא עצמו שב למוטב.

מלשינות

דבר מכוער שהפריע לחיי הקהל, שכמה מנוהגי חייהם מוסתרים היו מעיני השכנים והשלטונות השואפים לטרף, היא "המלשינות". נמצאו בקהל אנשים שבצע כסף, או כבוד, או כדי למצוא חן בעיני השלטונות, העבירום על דעתם, ומצאו עצמם משתפים פעולה עם השלטון נגד אחיהם.הקהל – מנהיגיו ורבניו – נאבקו נגד תופעה שלילית זו, בכל הדרכים שבידיהם. תקנה משנת תפ"ו – 1726, שנתקנה " כי השעה צריכה לכך "מטילה" חרם "על כל מי" שיפתח פיו לדבר סרה על שום בר ישראל.גם במקרה של חובל בחבירו והפילו למשכב, דנו החכמים כמלשין את האיש שסיפר על כך לשלטונות והביא לידי תפיסת החובל, שהפסיד ממון רב על כך. קצווי היה לקהל שדבר החבלה יתברר בפני חכם העיר והחובל ייענש על ידו, ולא על ידי השלטונות תופעה זו של מלשינות הייתה בכל הזמנים וגם במקומות אחרים

זיוף.

בשנות הת"ע, נתגלו מקרים של זיוף שטרות, על ידי שינוי זמנם. ואז תיקנו לכתוב את "הזמן" במלים : " יכתוב חמשת אלפים וארבע מאות וארבע ושבעים ליצירה ולא יכתוב תע"ד.

עדות שקר.

גם היא תופעה שכיחה. בשנת תקנ"א אומר רבי אליהו הצרפתי שמצוי היה אז בצפרו "שרבו עידי שקר" ואינו סומך על שטרי קבלת העדות. על רקע זה נתקנה תקנה שקבלת עדות ומודעה צריכה להיחתם על ידי דיין וסופר בית הדין. במאה השביעית לאלף השישי, כאשר תופעת עדות השקר נתרבתה, תיקנו תקנה שקבלת עדים תעשה בפני בית דין דווקא.

גנבה: ידועים מקרים בודדים של גניבה על ידי יהודים

פנייה לערכאות

 בהחלת ימי רבנותו של ר׳ יהודה אלבאז, מתרבות והולכות הפניות לערכאות של גויים תחושה של ירידה מוסרית בקהל העיקה על הרבנים והמנהיגים. בתקנה בה הטילו קנס ״נגד מי שיביא דין בפני ערכאות של גוים״ הם מתריעים על מצוות אחרות שבין אדם למקום.

רבי עמרם בנו מתריע על ״נגידים שהם רבי מעשקות״ ונותנים שוחד לשר מכסף הקהל להנאת עצמם. כשהביאו גויים כלים לאומן יהודי לתקנם, בעיקר תכשיטי זהב וכסף, נמצאו כאלה שרימו אותם והחליפו טוב ברע. דעת הרבנים לא היתה נוחה מכך כי מלבד האיסור בדבר, עלול היה להוות מקור סכנה לקהלה כולה והתריעו נגדם. אם הגוי היה חושד ביהודי אחר בחשבו שהוא שרימה אותו, חייבו החכמים את המרמה לשלם לחבירו את כל ההפסד שהגיעו כתוצאה מכך.

כן נמצאו אנשים שהכתיבו ממונם לבניהם, כדי להפסיד את המלוים שהלוום בעל פה, שאינם יכולים לטרוף ממשועבדים.

מריבות.

מריבות וקטטות שכיחים היו בין אישה לשכנתה, ובין בעל לאשתו. ופעמים גררו אחריהן תופעות חמורות כגון אישה המפלת עוברה בעת קטטה, חתן המכה חמותו הזקנה. בחורים שיצאו, ממסיבת חתונה והכו את חברם עד שקפץ חולי ונטה למות. בחורים הרבים ביניהם ואחד מהם נחבל קשה. ויש שנשים בעת מריבה שרתה עליהן הרוח וחברו " קצדא " – שירה בחרוזים בקלון חברותיהן.

קלפים.

במאה השביעית לאלף השישי, חדר משחק הקלפים למרוקו. ונמצאו אנשים בצפרו שנמשכו למשחק זה. החכמים התריעו נגדם.

צניעות.

בענייני צניעות היו פריצות בכל התקופות. רבי ישועה בן חמו מתריע על "נשים שעושין השוק בין הגויים לקניות הקדרות ומצעים וכל מיני הגויים המסתכלים בהם ומדברים להם דברי תפלות". ואז תיקנו שהנשים לא ישתתפו בלוית המת. ולא ילכו לבית הקברות רק פעם בחדש ביום שני הראשון של החדש.העוברת תיתן קנס של חמש אוקיות.רבי יהודה אלבאז תיקן שלא ישתתפו הנשים בהולכת כלה לבית החתן, ובהולכת בר מצווה "שמכשילים את הרבים בהרהורי עברה" כמו כן התריע על נשים היושבות שורות שורות והאנשים עוברים ביניהם. ונשים המתאספות בעת מריבה ואין מקום לעבור והעוברים, נתקלים בהם. כן תיקן שלא יכנסו הנשים לבתי כסא של הגברים. גם רבי רפאל משה אלבאז התריע בזמנו על דבר זה, ועל הנשים שמכבסות בנהר ואינן נוהגות בצניעות, ועל אלו שעושות שוק. רבי יקותיאל אלבאז התריע על כגון אלו בזמנו והחרים שהעובר לא יברכו לו ברכת אירוסין ולא יכתבו לו כתובה.

פריצות בענייני דת.

פרצות בשמירת הדת היו בכל הזמנים. רבי ישועה בן חמו מתריע על אנשים שמגלחים הפדחת " ומשאירים פאה כחוט העכביש, והטיל על העובר קנס של עשר אוקיות. כן התריע על נשים המתגודדות ושורטות על המת. על העוברת הוטל קנס עשר אוקיות שישולמו על ידי בעלה. ומחציתן תנוכה מהכתובה.

גם נמצאו בקהלה אנשים שלא התפללו שחרית עד שהלכו תחלה לעסקיהם, או שיצאו לרחובות העיר ונשארו שם שעה או שעתיים.

בשבת היו מתאספים במרכז המללאח "ברחיבה" ומספרים סיפורים זה לזה, במקום ללכת לבית מדרש או לישון בבית כדי לנוח. רבי אבא אלבאז התריע גם על אלה "המוחאים כף ומתופפים בשבת" בכל הזמנים עוררו הרבנים את יחידי הקהל להיזהר בשמירת שבת ולקבל את השבת מוקדם. אך תמיד נמצאו אנשים שזלזלו קצת בשמירת שבת ויום טוב. היו שקנו בשבת מהגויים, ויש שהשאירו דריכת היין של כל השנה – לחול המועד. רבי אבא אלבאז התריע אף על המזלזלים בצום י"ז בתמוז ותשעה באב. וקבע קנס למזלזל לזכות שר העיר, ואפילו בית סוהר למזלזל בימי צום אלה. בימיו פשטה מכת הזנות בקהלה, והוא התריע על כך. הנוהג היה לפרסם ברבים את האישה המזנה, מרכיבים אותה על חמור ומעבירים אותה ברחובות קריה כשראשה מגולח לביישה ולגנותה.

לפעמים היו גם מקרים של המרת דת והרבנים השתדלו להחזירם בתשובה ולהבריחם לעבר הים. דרך כלל אזהרות הרבנים ותקנותיהם נתקבלו על ידי הקהל שהשתדל לתקן את המעוות ולנהוג לפי הנחיות ההלכה.

פרק שנים עשר – אורות וצללים. קהלת צפרו-כרך ג' רבי דוד עובדיה-עמוד 135