פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם- שמואל בן עדיה (סמואל בן עאדיא)
היהודים בצפון ערב
פרשה לא פחות חשובה מתולדות היהודים בתימן היתה התיישבות היהודים בצפון חצי־האי ערב, אם כי ללא התפארת שבנזר ״המלוכה היהודית״ בחמיר. אנו מוצאים אותם (ראה המפה בע׳ 262) בנאות המדבר הפוריות ולאורך הוואדיות, ששימשו נתיב לאורחות הנעות מהנמלים שבקצהו הדרומי של חצי־האי ערב אל עבר ארץ־ישראל וסוריה, וגמליהם טעונים סחורת הודו וסין יקרה: קטורת, בשמים, תבלינים, משי. בנאות המדבר ובעמקי הוואדיות עסקו היהודים בחקלאות, שסיפקה את צרכיהן של האורחות, במלאכה ובייצור כלים ותכשיטים לבדווים ונשיהם, ובעיקר בתעשיית נשק ושריונים, אשר לטיבם ויופיים יצא שם בארץ. היהודים השלימו את המבנה הכלכלי של החברה הערבית, שהיה מבוסס על גידול גמלים, העברת סחורות ומתן ליווי־הגנה לסוחרים. על אף התופעה האופיינית לבדווים הערביים של העדר כל התעניינות בבעיות הרוח, החורגות מתחומה הצר של שירה ריאליסטית, נודעה ליהודים גם בערב הצפונית חשיבות רבה בהחדרת מושגים דתיים לחברה. העדות לכך: עקבות ברורים של השפעות על ה״חניפים״, מבקשי קירבת האל בדורו של מוחמד, ובמיוחד על אסיה בן אבי אלצַלת, החשוב ביניהם.
חרף ההשקפה הנפוצה בין המלומדים באירופה, כי בספרות הערבית הקדומה משתקף יחס של בוז ועלבון כלפי ישראל, רבות בה התעודות והרשימות המעידות על יחסים טובים בין יהודים לערבים. אנו מוצאים בה רחשי כבוד ליהודים ודברי שבח על מידותיהם התרומיות, על רוחב לבם ונדיבותם בהכנסת אורחים, ועל נאמנותם, שזכתה לדברי הוקרה רבים והיתה למשל בספרות הערבית. גם הסיפורים הרבים המצויים בספרות הערבית על התייהדותם של שבטים ערביים חשובים בדרום ערב ובחג׳אז, מעידים אף הם על יחס של כבוד ליהודים ולדתם. על כך מעיד גם המנהג, שנפוץ בתקופת ה״ג׳אהליה״ בין הערבים שישבו בית׳רב, היא אלמדינה, למסור את תינוקותיהם לחינוך במשפחות יהודיות, בדומה למנהג שהיה בין תושבי מכה וערים ערביות אחרות למסור את ילדיהם להתחנך בין הבדווים, שנחשבו לסמל ה ״עַרוּבַּה״, הערביות הטהורה, נאמני הרוח הערבית ושומריה.
שמואל כן עדיה (סמואל כן עאדיא)
ידוע במיוחד הוא שמו של המשורר היהודי שמואל בן עדיה, שחי בדור הקודם למוחמד, ואשר היה למשל בערב, בנאמנותו הגדולה: ״נאמן משמואל״. שמואל נזכר באחד השירים של אעשא מימון, מגדולי משוררי הבדווים ובן דורו של מוחמד. המעשה שאליו רומז אעשא אירע בזמן שהותה של בתו של גדול משוררי ערב, אִמרא אלקַיס, בטירת שמואל שנקראה ״ אלאַבּלַק ״. אביה, בצאתו לביזנץ, הפקיד אותה יחד עם שריונים יקרים בידי שמואל בן עדיה. האב המשורר מת בביזנץ, וערבים משבט גסאן שהיו בשרות הקיסר הביזנטי באו לדרוש בשמו את הבת ואת השריונים. שמואל מיאן להפר את הברית שכרת עם אמרא אלקיס והתבצר בטירתו. העבדים הביזנטיים הצליחו לתפוס את בנו של שמואל, שיצא לצוד ציד, והמפקד (יש אומרים שהיה זה מלך גסאן בכבודו ובעצמו) העמיד את שמואל בן עדיה בפני הברירה: מסור לי את השריונים, ואם לאו — אמית את בנך. אולם שמואל סירב לחלל את הבטחתו, שניתנה למשורר שמת, והמפקד הביזנטי כעס והרג את בנו של שמואל בן עדיה.
הסיפור על העזרה שהושיט המשורר היהודי שמואל בן עדיה למשורר הערבי אמרא אלקיס הנודד, שראה אותו אז בפעם הראשונה בחייו, ושלא מצא לו עוזרים וגואלים מקרב עמו, והידידות שנתקשרה ביניהם, הוא אחד הנעלים והמפורסמים בספרות הערבית. אך אין זה המקרה היחיד בו נזכרת בספרות הנאמנות היהודית. ההיסטוריון הערבי א ל בַּ לָ א ד׳ ר י מספר, כי החליף המורד באלחִג׳אז, אבּן אלזביּר, הפקיד כסף בידי יהודי אחד באלמדינה ובידי כמה אנשים אחרים. כולם מעלו בו ורק היהודי היה נאמן והחזיר את הפקדון לבעליו. ש. ד. גויטיין כבר עמד על כך, שסופר ערבי מאוחר העתיק את הסיפור מלה במלה, אבל במקום ״יהודי אחד״ כתב ״איש אחד״.
יהודי ערב היו עוסקים בחריצות יתירה בהכנסת אורחים. מספרים על תושבי ח׳יבר כי לא היו נועלים בלילות את שערי טירותיהם, כדי שעוברי־אורח יוכלו להיכנס. אחד המשוררים הערביים מדגיש, כי במידה זו הצטיינו ביחוד הנשים היהודיות, שהיו מקבלות בסבר פנים יפות את עוברי־האורח ומספקות להם מזון. אכן, גם הערבים היו זריזים בהכנסת אורחים; אולם בצדק העיר אחד המלומדים, כי עדותו של משורר ערבי המתפאר במידה זו ומפאר בה את אנשי שבטו — אין לייחס לה את החשיבות הנודעת לעדותו של מוסלמי, המספר דברים אלה על היהודים שגורשו מערב בפקודתו של שליח האסלאם.
פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם –עמ' 266-265