מבצעי הסברה בארצות הברית למען זכות ההגירה של היהודים ממרוקו יגאל בן־נון
בן ברכה רמז לעובדה שפעולות שליחי ישראל במרוקו להברחת יהודים היו ידועות לו ולחברי מפלגתו והאשימם בהתערבות בענייניה הפנימיים של מדינתו.
ראש הממשלה לשעבר, מבארכ בכאי, התלונן לפני ידידו ג׳ו גולן באמצע פברואר 1959 על התנהגות בן ברכה, שעלולה להביא לפילוג בעם המרוקני. עבד אל־הדי בוטלב, אחמד בן סודה ואחמד שרקאוי, שלושה מבכירי המפלגה הדמוקרטית התחוקתית(Parti Democratique pour !'Independence) בראשות מוחמד חסן ואזני, פנו לקונגרס היהודי העולמי וביקשו סיוע כספי למפלגה החדשה כדי להבים את ותיקי מפלגת אל־אסתקלאל בראשות עלאל אל־פאסי. הקונגרס היהודי העולמי הצטייר בעיני ההנהגה המרוקנית כגוף עשיר ורב השפעה על הממשל האמריקני ועל יהדות העולם.32
ביקור חסן השני בניו יורק
מאז הפיכת הקצינים במצרים חשש השלטון המרוקני מהשפעתו המזיקה של גמאל עבד אל־נאצר לגורלה של המלוכה השריפית. היחסים בין המלך חסן השני שירש את אביו מוחמד החמישי במארס 1961 לנשיא מצרים השתבשו אחרי שהאחרון ביקש לדחות את ועידת גוש מדינות קזבלנקה, שהייתה אמורה להתכנס במאי 1962 במראכש, בגלל מלחמתו בתימן. המלך, שקיווה לחזק את יוקרתו אחרי ההצלחה במשאל העם לאישור החוקה החדשה שהעניקה לו סמכויות נרחבות, התאכזב.
היחסים בין שני האישים התדרדרו עוד כיוון שהחוקה החדשה אסרה קיום משטר חד מפלגתי באמצעות מפלגת שלטון. העיתונות המערבית נתנה פרסום לסעיף זה וציינה שזהו חידוש יחיד במינו בכל מדינות ערב, וסברה שהעניק למרוקו אופי דמוקרטי. לעומת זאת העיתון המצרי הפרו ממשלתי אל־אהרם ראה בחוקה המרוקנית השפעה קולוניאליסטית. בלבנון, העיתון לוריאן(L 'Orient) הגיב על ההתקפה של העיתון בקהיר והצהיר שאף מדינה ערבית אינה זקוקה לאישור של קהיר לקביעת חוקתה. בעיתון נכתב כי הסיבה האמיתית לסירובו של נשיא מצרים להגיע לוועידת מראכש הייתה רצונו להימנע מפגישה עם המלך חסן השני. העיתון הסיק שגורל גוש קזבלנקה הנשען על ציר קהיר־קזבלנקה יהיה כגורל הליגה הערבית, שהיתה משותקת. תחליף לוועידה שבוטלה היה כינוס שרי החוץ של מדינות צפון אפריקה שנערך ברבאט ב־11 בפברואר 1963, ובו ניסה המלך חסן השני ליצור את איחוד מדינות המגרב.
מלא סיפוק מתוצאות משאל העם לאישור החוקה, יצא חסן השני לביקור באלג׳יריה שזה עתה זכתה בעצמאותה, וב־27 במארס יצא לביקור רשמי בארצות הברית. חסן השני נפגש עם הנשיא ג׳ון קנדי לשיחה. לקראת הביקור הזמין המלך את ידידו, איש העסקים האמריקני מרסל פרנקו, למרוקו לסייע לו בתכנית ביקורו ובקביעת רשימת האישים שיצורפו לפמלייתו. גם מזכ״ל מועצת הקהילות, דוד עמר, הגיע באותו זמן לארצות הברית. הוא הוזמן עם תעשיינים מרוקנים העוסקים בתבואה חקלאית לביקור של שלושה שבועות בארצות הברית כאורחי איגוד איכרי אמריקה. באותה הזדמנות טיפל עמר בהכנת ביקור המלך בכל הקשור לחוגים היהודיים ותכנן להיפגש גם עם מאריי גורפיין, נשיא Hebrew Immigrant Aid Society) HIAS, להלן: היא״ס). שגרירות ישראל בוושינגטון קיבלה הוראות ממשרד החוץ להושיט יד לדוד עמר, שהוא ״מידידינו המהימנים״.
עמר תכנן גם להיפגש עם השגריר אברהם הרמן כדי לקבל ממנו תדרוך על פעילותם של שגרירי המערב למען זכויות היהודים במרוקו. אנשי השגרירות התבקשו להגביל את מגעיו עם ישראלים מטעמים מובנים. שגרירות ישראל בוושינגטון והקונסול בניו יורק, שלמה ארגוב, נערכו לקראת הביקור כדי לנצלו להידוק היחסים עם המלך במסגרת ״הסכם פשרה״, בחסות היא״ס, לפינוי קולקטיבי של יהודי מרוקו ולטיפול בנושאים דיפלומטיים בין שתי המדינות. מרסל פרנקו ריכז את הטיפול בביקור, ושכר את שירותיהם של משרד יחסי ציבור רודר ופיין ושל משרד עורכי הדין וייס וריבקינד, במטרה ליצור מגע בין נציגי הארגונים היהודיים למשלחת המרוקנית ולהבטיח את המשך הקשר אחרי הביקור. פרנקו יצר קשרים גם עם עבד אלטיף בן ג׳לון, השגריר החדש של מרוקו בוושינגטון. מטרת ישראל הייתה להרשים את המלך במהלך ביקורו המלכותי בשני תחומים: האחד, שיהדות ארצות הברית היא גורם ידידותי ואוהד כלפיו וכלפי משטרו, והשני שיהדות זו יכולה לתרום לכלכלת ארצו. נציגי ישראל דאגו להקיף את המלך באישים אמריקנים לא יהודים שישתדלו לטובת הקהילה במרוקו, בהנחה שהשפעה זו תנוצלו בעתיד לטובת יחסים דיפלומטיים עם ישראל. לשם כך הם הקפידו שהמלך לא ירגיש שהיחס אליו קשור במישרין לישראל.
איש העסקים תאו בן־נחום הציע לארגן קבלת פנים של יהודים ברחובות מדריד, בה חנה המלך חניית ביניים, ולבדוק אפשרות להעניק לו תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטה ניו יורקית. בן נחום הודיע לשגרירות ישראל בפרים ששותפו, צ׳רלם אלן, מארגן ערב מיוחד למלך בניו יורק ושהוא שכר דירה לנסיך מולאי עבדאללה ואשתו. לאחר שבמאי 1962 התבקש בן נחום להעלות לפני הנסיך עבדאללה, אחיו של המלך, את נושא אישור התקנון החדש של מועצת הקהילות היהודיות ולא הצליח בכך, הוא הבטיח לעשות זאת בעת ביקורו של המלך בניו יורק.
כן הבטיח לדבר אתו על קיום יחסים דיפלומטיים עם ישראל דוגמת היחסים שמקיימת ישראל עם השאה באיראן. כשביקש הנסיך מולאי עלי, בן דודו של המלך, להיפגש עם בן־נחום ועם שותפו צ׳רלם אלן, הדריכה יעל ורד מהשגרירות בפרים את בן־נחום לומר לנסיך כי הוא ״עושה זאת לבקשת ידידים משותפים״. יעל ורד רמזה כנראה למגעים שניהל איש העסקים יצחק כהן־אוליבר עם מולאי עלי בנושא ״הסכם הפשרה״ שאמור לפצות כספית את מרוקו על פגיעה בכלכלתה עקב עזיבת היהודים באופן קולקטיבי.
לקראת הביקור המלכותי התבקשו ראשי הארגונים היהודיים על ידי משרד החוץ הישראלי לעמוד בקשר עם מרסל פרנקו. הנציגות הדיפלומטית הישראלית יזמה בימי הביקור מאמרים חיוביים על הממשל המרוקני בעיתונות היהודית האמריקנית. סוכם גם שמשלחת מרכזית של הארגונים היהודיים תיפגש עם חסן השני ותמסור לו תעודת קלף ובה הערכת הארגונים היהודיים למלך ולאביו, ולמשטרם הנאור. בראש המשלחת עמד מרסל פרנקו וחבריה היו נשיא היא״ס, מאריי גורפיין, שני נציגי כי״ח ועוד שמונה אישים. גם משלחת מטעם ארגוני המתנדבים (Voluntary Agencies) שכללה נכבדים משלוש הדתות, כולל יהודים, נפגשה עם המלך. בקשת ראשי הוועד היהודי־אמריקני להיפגש עם המלך בנפרד נדחתה. המלך הוזמן לארוחה חגיגית במועדון עיתונאי החוץ בארצות הברית, ובמהלכה הזכיר את יחסו החיובי ליהודים: ״חשוב לי לציין את אופיה המרוקני של האוכלוסייה היהודית. כמרוקנים יש ליהודים אותן זכויות כלאחיהם המוסלמים ואין הבדל ביניהם״. המלך סעד בחברת בן־נחום ובשובו מארצות הברית ערך ביקור בצרפת.
נציגי ישראל בניו יורק הצליחו לארגן פגישה בין מרסל פרנקו לבין תאו בן־נחום. הייתה זו משימה עדינה, שכן שניהם ראו את עצמם אפוטרופוסים על המגעים עם מלך מרוקו. להפתעת אנשי משרד החוץהחליטו השניים לתאם עמדות בזמן הביקור. כדי להמחיש למלך את מעמדה הכלכלי של יהדות ארצות הברית הוחלט לייסד ביוזמת פרנקו, בסיוע בן־נחום ובהשתתפות אילי הון בולטים בוול סטריט, חברה כלכלית שתשקיע בבוא הזמן במרוקו.
בהתחלה החברה הייתה אמורה לפעול באופן סמלי, אך עם הזמן, בסיוע משרד וייס ריבקינד, היא יכולה הייתה להפוך לגורם כלכלי לא מבוטל. יותר מכול דאגו נציגי ישראל שהמלך ישמע במועדים אסטרטגיים בביקורו דברים חיוביים על ארצות הברית ועל ישראל. מאריי גורפיין ואנשיו בהיא״ס תדרכו את אנשי משרד יחסי ציבור רוקפלר וואגנר. אחרי הביקור ציינו נציגי ישראל בסיפוק שבימי הביקור הונחו יסודות טובים להשגת מטרותיהם. לדברי הקונסול שלמה ארגוב, דומה היה במהלך הביקור שהוא עובד ״בשירות החוץ של הוד מעלתו חסן השני, ירום הודו״.
בתום הביקור, משרד החוץ בירושלים עדיין לא השתכנע בנחיצות הקמתה של חברה כלכלית משותפת למשקיעים יהודיים ולנציגי הארמון במרוקו. כדי להכשיל תכנית זו בא יועצה של גולדה מאיר, יוחנן מרוז, לפרים וקיים פגישה משותפת עם פרנקו ובן־נחום. מרוז תיאר את שני האישים בשפה ציורית ולא מחמיאה: ״כל אחד מהם יקר ונחמד, אך כל אחד מהם עמום פרובלמטיקה פסיכולוגית מסובכת ומתוסבכת. בכל ניסיונותינו בעבר גלשנו על קרח דק ושביר ותמיד היו תוצאות פעולותינו זעומות לעומת שלפוחיות הרוח הענקיות שקדמו לפעולות אלה. שניהם חסרים חוש מציאותי ובדיעבד גם הבנה מדינית.
אם זה מצבו של כל אחד בנפרד, הרי חיבורם יחדיו ממש מבהיל. היינו יוצרים בכך מה שאבא אבן נהג לכנות built in impasse, דבר שנבנה במבוי סתום. קשה לתכנן דברים עם כל אחד לחוד, אך שמירה עליהם בצוותא היא מעל ליכולת אנוש, לפחות לאחד קטן כמוני״. עם זאת, מרוז לא שלל בשיחותיו עם השניים את המשך בדיקת פרויקט החברה הכלכלית שנראה לו רעיון ״בהחלט בריא״. בהשתדלותו של שר הפנים לשעבר, דרים מחמדי, קיבל פרנקו הזמנה מן המלך לבקר במרוקו ב־17 באוקטובר 1963 לדון בתכניתו להקמת חברה כלכלית אחרי שאיש העסקים ייפגש עם בן־נחום ועם אסיה מבנק שווייץ־ישראל. פרנקו לא המתין לבואו של בן־נחום ונסע למרוקו דרך רומא.