מורשת יהדות מרוקו

דוד דאנדא. 1800 בערך. מכפר קאקאווי באזור סוס. ״מקובל חסיד ובעל מעשים״ (מ״ר, כו ע״ד).

דוד זאגורי. המאה הי״ט. בהקדמה (נכתבה בערך תרי״ז) לספרו לדוד להזכיר (חמ״ד תרנ״א), הוא כותב כי גדל ״בין ברכי רבני גדולי המערב בעיר מוגאדור אצוירא … סבא דמשפטים כמוהר״ר חיים פינטו וכמהר״ר המקובל האלקי רבי דוד חזן וכמוהר״ר מורי הרב אברהם קורייאט זכרם ׳'חיי העולם הבא. ואח׳׳כ קבעתי ישיבה במראכש ובעיר רבאט בגמרא ופוסקים״ וכו'. בספר, בחלק הדרושים, מובלעים דברי קבלה. אף יש בו בסופו (אין ספרור), בקונטרס לדוד מזמור, פיוט לל״ג לעומר, המתייחס ׳'רשב׳׳י ואף ל״עשרה חברים״. י׳ דודזוןמשער, שהוא מאסף ילקוט הבקשות והפיוטים שנדפס בוץ תוין, תחת השם רני ושמחי. דוד חזן. צדיק סגפן. ראה לעיל: דוד זאגורי.

דוד חסין. תפ״ו-תקנ״ב. גדול משוררי מארוקו. בשיריו ניכרת השפעה קבלית.

דוד כאלפון (!) בן אברהם. מחצית ראשונה של המאה הי״ח. פירושו לאידרות, קדש הלולים, נעתק בכ״י ניו־יורק/בהמ״ל 1780. היה תלמיד ר׳ יעקב מראג׳י בבחרותו. כתב בגיבאלטאר וסיים בסיון תצ״א (דף 67א). בסוף הוא מציין כי נשען על מורו, ר״י מראג׳י, ועל פירושו של ר׳ מנחם די לונזאנו. על אישיותו ההלכתית עמד טולידנו, נה״מ, עמי 162 הע׳ רצב. דוד הכהן. נפטר יט בתמוז תס״ח. אב״ד תטואן. ר׳ יעקב בן צור מכנהו בקינתו: ״החכם השלם דיין ומצויין הרב הכולל המקובל האלוהי חסידא קדישא״ (עת לכל חפץ, צב ע״ב: מ״ר, כה ע״א; נה״מ, עמי 158).

 דוד הלוי. ספר ששימש נושא לדיון בספרות המחקר הוא זה המכונה ספר המלכות. החיד״א מזכירו ומייחסו לר׳ דוד. הרב י״מ טולידנו מצא כתר־יד, ושיער שמחברו הוא ר״ד הלוי, וכי שמו הוא ספר המלכות. על יסוד השערתו זו נדפס הספר בקזבלנקא תר״ץ, בצירוף מבוא משלו. ברם, כעבור עשרים שנה נוכח בטעותו וחזר בו. בעיה נוספת היא, שחיבור בשם ספר המלכות נדפס כולו או בחלקו עם פירוש רחב, בתוך מאור ושמש של ר׳ יהודה קורייאט, אך בשער הספר הזה הוא מיוחס לר׳ אברהם הלוי. זאת ועוד, מרגליות בקטלוג של הספרייה הבריטית, 27B, שיער כי ר׳ אברהם בן אליעזר הלוי הוא מחבר הפירוש. ברם, ג׳ שלום דחה הן את ייחוס הספר עצמו והן את פירושו לר׳ אברהם הלוי. תחת זאת קבע, כי ספר זה, הדן בחכמת הצירוף, חיברו ב־1400 בערך המקובל דוד הלוי מסווילה: ואילו זה שהדפיס הרי״מ טולידנו הוא חלק מספר תולדות אדם. ר׳ אליאור הסתייגה מקביעה זו, והציגה את ר׳ דוד ר אחד ממקובלי דרעא במאה הט״ז. ייתכן שאל ר׳ דוד זה מכוון המובא בכ״י ששון 921, עמי 398: ״מצאתי במכתב יד ה״ר דוד הלוי ז״ל הקבור בארץ תאמגרות גר מארץ דבדו. הערה. בעלי הטבע אומרים כי ישתנו אישי המציאות לפי שינוי צורותיהם … ולדעת בעלי הקבלה ולדעתי אני כי החמרים משתנים והצורה אחת״ וכו'. אליאור (בהע׳ 35) גם כן נזקקה למובאה זו, אך העירה על העדר איזכורו של ספר המלכות. בהקשר זה אביא מסורת מעניינת, אם כי די מאוחרת, והיא בפיוטו של אברהם עלון לכבוד ״דוד הלוי זיע״א הנקרא מול אדרע… יצא מגירוש סיביליא… רב הגיע לעיר דברו… המחבר ספר המלכות״ וכרו'. כן ייזכר קטע מכ״י ניו־ יורק/בהמ״ל 1855, הפותח: ״הלכה ראשונה שחבר הה״ר דוד הלוי זצ״ל על סדר ד׳ חיות״, ומסיים: ״מכאן והלאה הכל בקבלה ומתבאר באריכות בספר המלכות״(דפים 1ב-3א). לאחרונה (תשנ״ח) הוהדר מחדש ספר זה בידי גד עמאר, בתוספת מבוא, ועדיין הנושא כולו טעון בירור.

דוד הסבעוני בן אהרן. סביב 1700, סאלי. בשער חיבורו נאם דוד, והוא אוסף דרשות הנמצא בכ״י ניו־יורק/בהמ״ל 159 . RAB(אוטוגרף), כתוב: ״חברו החכם השלם כה״ר דוד הסבעוני זלה״ה שהיה דר במתא סלא יע״א, בן לאותו צדיק החכם השלם דיין ומצוין כהה״ר אהרן הסבעוני זלה״ה אשר הגיה הגהות על ספר היכל הקדש, בנו של כהה״ר ישועה הסבעוני ז״ל״. מכיל גם דברי קבלה.

דוד פרץ. מן הכפר יוונילאן באזור מראכש. נפטר יט בטבת תרפ״ו. פירושו הקבלי על התורה מגן דוד נדפס בכאזאבלאנכא תש״ט (ד״צ ירושלים תשמ״ה, ועם הוספות ירושלים תשנ״ט).

דוד צבאח. בערך 1800. רב במראכש. בהסכמות לספרו(ראה להלן) הוא מכונה ״המלך דוד״, ״מאור הגולה״, ״ידיו רב לו בנסתר ובנגלה״ ועוד (כינויי הערכה כמלך ישראל ועוד נמצאים גם אצל ר׳ יעיש קריספין, בפירושו לאסתר אורה ושמחה, עמ׳ מח). ספרו משכיל לדוד הוצא לאור בידי נכדו, דוד בן אברהם צבאח, בתוניס תרע״ט. בשער הוא מתואר כספר דרושים על תנ״ך, זוהר ועוד. לדעתי, יש בו מעט מאוד דברי קבלה, פרט לקבוצת דפים מרוכזת (פט ע״ב – קא ע״א), שכותרתה: הגהות על ע״ח. חשיבות הקונטרס הזה בהיותו מעין משא־ומתן הלכתי. נזכרים בו כמה מחכמי הדור החשובים. מסורת יניקתו היא מבית־מדרשם של ר״א אזולאי ור״א ן׳ מוסה, על ידי תלמידם ר׳ יעקב פינטו. פעמים הרבה הוא מזכיר דרך כבוד את ״מורנו הרי״ף״, והכוונה, לדעתי, לר׳ יעקב פינטו הנ״ל. כן אתה מוצא: ״עיין בההגהות דברי הראב״ם והרא״א והרי״ף [= החכמים הנ״ל] ז״ל, והן אמת שלדברי הר״א בן מוסא ז״ל יקשו״ וכד (צא ע״א). ובהמשך שם: ״שהרב הראב״ם פי׳ שיחותיו להר״א אזולאי ז״ל״. כן הוא מזכיר פעמים אחדות את ״הרב מוסא י״ץ״. נראה כי הוא ר׳ מוסא אוחיון, והוא הנקרא במקומות אחרים ״החכם הר״מ אוחיון נר״ו״, או ״הר״מ ן׳ דוד אוחיון נר״ו״. מבני דורו נזכרים ר׳ אברהם פינטו ור׳ שלמה אסולין.

דוד שושנה. נפטר כב בשבט תרנ״ח. מחכמי מראכש. תואר כ״הרב הכולל החסיד העניו המקובל האלוהי״. לפי בן־נאיים, חיבר פירוש על התורה שמן זית זך, שעודנו בכתב־יד (מ״ר, כה ע״ג).

ואעיש בר יחייא בר סבעון. בקולופון של כ״י ניו־יורק/בהמ״ל 1650, דף 87א, מיום כז בסיון תנ״ג, כתוב: ״פירושי מאמרי הזוהר אלו מכתיבת הה״ר יד מארי הה״ר ואעיש בר יחייא בר סבעון מקובל מעיר אופראן יע״א״. חתימה זו נכתבה בכתב ובדיו שונים מאלה של החיבור עצמו.

זכרי משאש. נפטר בער״ה תקמ״ב בהיותו בן 42 בפאס. ר׳ דוד חסין(בשם אביו) תיאר אותו בקינה כמי ש״בחדרי תורה בקי ובסתרי גורי ארי״. חיים. מגדולי המקובלים בדרעא, במאה ה־16. ״כתב בספר חזיונות שהיה נגלה אליו אליהו זכור לטוב, והיה יודע עתידות והיה שולח שלומות למהרח״ו זצ״ל ומחזק לבו״ (חיד״א, שה״ג, אות ח, סי׳ לח). אכן, בספר חזיונות, עמ׳ סו, מספר רח״ו על ״חכם הר׳ חיים המוגרבי״, כמי שנגלה אליו בחלומו.

חיים אשריקי. נפטר בתש״ט. י׳ קנטרוביץ (הד המזרח, שנה ח, טז בחשון תשי״א, עמ׳ 14) כותב כי חי בלאראש, וכי הציבור רחש לו כבוד רב. ספריו תורת חיים ואש דת כנראה לא נדפסו עדיין, ואינני יודע עד כמה נודע כמקובל.

הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש-2001- עמ' 31-28

מדבריו בהקדמתו בולטות דבקותו בלימוד התורה לתחומיה השונים והתנגדותו החריפה ללימוד חכמות חיצוניות. כמו־כן אנו שומעים על מצבה הרוחני המרומם של העיר פאס: על ישיבותיה הרבות, אשר שישה מראשיהן השתתפו ב״פולמוס הנפיחה״; ועל פעילותם של החכמים בהפצת התורה. ר׳ אברהם נמנה על חניכי ישיבות העיר פאס. הוא חתום עם חכמי פאס על תשובה  בעניין אנוס שקידש נערה אנוסה ששבה ליהדות בפירארה, בתנאי שיחזור ליהדות לאחר נסיעה לפורטוגאל לגבות את חובותיו. בהיותו בפורטוגאל החליט להשתקע שם ואף נשא שם אשה נוצריה. נעשה ניסיון שהאנוס ימנה שליח לכתוב ולתת גט למקודשת בפירארה, אך מינוי השליחות לא נעשה כהלכה. בהיות אחד מקרובי הנערה בפאס, הביא את העניין לפני חכמי פאס, אלא שהוא לא ידע את השתלשלות הדברים ואת העובדות הנוגעות לדין זה. לכן השיבו חכמי פאס על־סמך השערה, לאחר שהביאו בחשבון אפשרויות שונות, והתירו את האשה להינשא. הפסק ניתן בתחילת ניסן שכ״ו (1566). לפי זה זכה ר׳ אברהם לגבורות ונפטר בהיותו כבן תשעים שנה. גם בפסק זה חותם ר׳ אברהם אחרון. מעובדה זו וכן מהעובדה ששמו לא נזכר בתקנות שנתקנו עד שנת שכ״ג, ניתן ללמוד שהוא הקדיש את מירב זמנו ללימוד התורה ולהרבצתה ועסק פחות בצורכי הציבור.

חנניה בן אזרדב בן סלימאן, מראשי קהל התושבים. חתום שמיני על כתב אחריות שקיבלו התושבים משפחת אזרדב אינה ידועה לי ממקור אחר.

יעקב בן אחסן, ראה להלן: ר׳ יעקב בלחסן.

ר׳ יוסף אלבו, תלמיד ר׳ חסדאי קרשקש. בשנת קס״ג (1403) מצאנוהו פועל כרב בעיר דרוקה אשר בסאראגוסה. בשנת קע״ד (1413) היו הוא ור׳ מתתיה היצהרי בין המשתתפים בוויכוח טורטוסה; הוא הופיע בשם הפלך דרוקה. כאשר ניסה המומר יהושע הלורקי, אשר ייצג את הכנסייה, להוכיח כי אכן המשיח כבר בא, התפרץ לעברו ר״י אלבו בקריאה: ״אפילו יוכיחו לי שהמשיח כבר בא, לא אחשוב כי משום כך רע להיות יהודי״.

ר״י אלבו היה בין אלה שהספידו את ר׳ אברהם בן בנשתי ״. לבד מגדולתו בתורה היה בעל השכלה רחבה בפילוסופיה, הנדסה ורפואה. חיבר את ״ספר העיקרים״, אשר סיים את כתיבתו בעיר סוריה (Soria) בשנת קפ״ה (1425). בספר זה הבהיר את עיקרי האמונה היהודית, שכן פרצו בנושא זה חילוקי דיעות בין נציגי היהדות בוויכוח טורטוסה. כן הדף בו את התקפות הנצרות על היהדות, ניחם את בני עמו ועודדם להחזיק מעמד מול הפורענויות המתרגשות עליהם מדי יום. ואכן, הספר השיג את ייעודו; הוא זכה למהדורות רבות. נתחברו עליו כמה פירושים וגם תורגם לשפות שונות, והוא אחד מספרי האמונה והמחשבה היסודיים ביהדות. אף־על־פי שכיהן ברבנות, הרי עד לתקופה האחרונה לא היה ידוע לנו על פעילותו ויצירתו בתחום ההלכה. בשנת תשל״ז פורסמה ממנו לראשונה תשובה בדין קטלנית, ובה הוא מזכיר את רבו ר׳ חסדאי. ב״עץ חיים״ מוזכר חיבור נוסף ממנו בהלכה, העוסק בדיני טריפות, ואף מצוטט ממנו. דבר קיומו של חיבור זה לא היה ידוע לנו עד כה.

ר׳ שם טוב אלקחלי. פעל בדור שלפני הגירוש, כיהן כרב וראש־ישיבה בעיר אלקלעא שבספרד. היה רבו של ר׳ משה אבורביע. ראה לעיל מה שכתבנו אצל תלמידו.

שם טוב אלנעים בר משה, מראשי קהל התושבים, ״צוה לחתום״ שנים־עשר על כתב אחריות שקיבלו התושבים ״.

יוסף בן אלספט בן מרדכי, מראשי קהל התושבים, חתום שישי בכתב אחריות שקיבלו התושבים. בתקנת התושבים שנתקנה בשנת ש״י (1550), חתומים עליה היקר רבי מסעוד בן צפט והיקר ר׳ שמעון בן צפט. ייתכן שאלה היו בניו או צאצאיו.

ר׳ שלמה (שמואל) בן אלעזר. ר״ח גאגין מזכיר ״קונדריס ר׳ שמואל בן אלעזר ז״ל שנפטר לבית עולמו קודם הגירוש במעט שנים״. הקונטרס דן בדיני טריפות. מתוך ההקשר בדבריו נראה שהיה תחת ידו אך לא ציטט ממנו. הוא מזכירו פעמיים, פעם ראשונה בשם ר׳ שלמה, ופעם שנייה בשם ר׳ שמואל, וכן מופיע בכל כתבי־היד. לבד מהאמור אין לנו פרטים על־אודותיו ועל־אודות חיבורו.

ר׳ משה אלפראנג׳י (ב״ר שם טוב). ר״ח כותב עליו ״שהיה ראש ישיבה בכל דולית ואני הכרתיו״. לא נודע לנו על מקום בספרד בשם ׳דולית׳, ולכן מציע מ׳ בניהו לתקן במקום כ׳ צ״ל ב׳ ובמקום ת׳ צ״ל ד' כלומר בבלדוליד. ואכן אחד מן המגורשים מונה את ״ישיבת ר^, יצחק אלפראנג׳י בוואלאדוליד״  בין הישיבות הגדולות שנחרבו בספרד בעקבות הגירוש. ייתכן שישיבה זו נוסדה בידי אחד מבני משפחתו של ר׳ משה והוא כיהן בה כראש הישיבה.

ר״א אדרוטיל כותב כי ר׳ משה נמנה עם תלמידי ר׳ יצחק די ליאון ^. הוא היה חברו של ר׳ יצחק אבוהב ואף הגיעה לידינו שאלתו לר׳ יצחק, בדבר תקנת טוליטולה;

תשובת ר׳ יצחק פותחת בלשון כבוד ״חכם ונעלה״ ^. ר׳ משה יצא מספרד בגירוש, הגיע למזרח ואף כיהן תקופה מסוימת ברבנות בעיר ברוסה. בשנת רנ״ט נמצא חתום על קיום שטר מכר שנעשה במזרח, קרוב לוודאי בעיר הנזכרת. אחרי זה עלה לארץ והתיישב בצפת. סמוך לשנת רס״ד, אנו מוצאים אותו חותם ראשון באיגרת חכמי צפת לחכמי ירושלים, בדבר קביעת השמיטה לשנת רס״ד. נראה שאחרי שנת רס״ט עלה לירושלים ובה נפטר בראשית הקיץ של שנת רע״א (1511). בהגיע השמועה לדמשק הספידו ר׳ יוסף גארסון, מדברי המספיד יוצא שהוא נפטר זקן ושבע ימים.

מ׳ בניהו נוטה לזהות את בנו עם ר׳ שם טוב ב״ר משה אלפראנג׳י, החתום עם חכמי צפת באיגרתם לירושלים בדבר השמיטה. ר׳ שם טוב עבר לדמשק ונתמנה שם לרב הקהילה המוסתערבית. לדברי ר״ח גאגין, היה ר׳ משה אלפראנג׳י מעורב במח­לוקת הנפיחה בקאסטיליה, ואף חיבר קונטרס בנידון, בו גילה את דעתו לאסור. אמנם, בגלל לחץ גזירת החוק שאסר על הנוצרים לקנות בשר משחיטה יהודית, חזר בו והורה להקל. לעת עתה לא נודע אם אכן נשמר קונטרס זה בכתובים.

יחיה בן אקדר, מראשי קהל התושבים, חתום עשרים על כתב אחריות שקיבלו התושבים. משפחת אקדר אינה ידועה לי ממקור אחר.

 יאמין בוגזלא בר אהרן, מראשי קהל התושבים, ״צוה לחתום״ שבעה־עשר על כתב אחריות שקבלו התושבים. משפחת בוגזלא אינה ידועה לי ממקור אחר.

 משה בן בוריהמאת, מראשי התושבים י. נלוה לר׳ יעקב בלחסן כשהאחרון הוזמן לדין לפני המלך על־ידי מ׳ אבוטאי בשנת רפ״ו בעקבות מחלוקת הנפיחה. הוא נכנס למלך בוחסון עם מסעוד אחי המלך והגן על ר״י בלחסן והצליח. מעובדה זו נראה שהיה מקורב לחצר המלכות.

ר׳ אברהם ביבאץ, מלמד. צידד בעד תקנת התושבים האוסרת לאכול בשר בנפיחה, ואף פגע בדבריו בכבוד ר׳ משה חלואה שנפטר, שהיה בין המתירים. תלמידי ר״מ חלואה קינאו לכבוד רבם ונידו את ר״א ביבאץ ״. בשל הפגיעה בכבוד חכמי המגורשים שנפטרו, נתלכדו חכמי הגירוש סביב היתר הנפיחה, והפולמוס התלקח בצורה חריפה. נראה שביבאץ עצמו נמנה עם המגורשים!.

ר׳ יעקב בלחסן, תלמידו המובהק של ר״ח גאגין^. תמך ברבו ב״פולמוס הנפיחה״, בצורה פעילה. בגלל כך נרדף על ידי משה אבוטאי, אשר זמם לפגוע בו ואף הלשין עליו לפני המלך. רק בזכות קשרי ר״י בלחסן עם אחי המלך מסעוד (״ורגיל היה בביתו ומשמשו״) ניצל והמלשין משה אבוטאי נעצר. בעקבות כך הטיל המלך קנם כספי על קהל המגורשים. על ר׳ יעקב הוטל לעזור לסריסי המלך לזהות את החכמים המעורבים בפולמוס כדי לרכזם בבית הנגיד ולמסור להם על החלטת המלך.

המגורשים הלשינו עליו פעם נוספת ונתנו שוחד לאחד מסריסי המלך כדי לעצור אותו. כן הלשינו למלך על נכסיו והציעו שיוטל עליו קנס כבד. אך שוב ניצל ושוחרר בזכות קשריו עם מסעוד אחי המלך. ר״י בלחסן היה בין ארבעת הרבנים שמונו על־ידי קהל התושבים לטפל בבדיקת הבהמות מטריפות. נראה כי חל שיבוש בשם יעקב בן אחסן, החתום על כתב אחריות שקיבלו התושבים, ומדובר שם בר׳ יעקב בלחסן דנן.

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר-1987 –עמ' 43-39

האמונה בקמיעות ו'שמות׳

הבאנו למעלה את המעשיר, בפּטרוניה המכובדה, שרכשה לה קמיע לרפואה מאת יהודי. סיפורו זה של אבגוסטין מכניס אותנו לתחום־אמונה מיוחד המשותף לרוב בני־אדם: אמונה בקמיעות ובהשבעות. האצולה הרומית הפאגאנית, שלפי תוארה שייכת היתה למעמד הרם ביותר במדינה, לא היתה היחידה בדורותיה שהאמינה בבוחן המאגי של קמיעות והשבעות. ואף אַבגוּסטין הקדוש לא היה מו­קיע את מוכר־הקמיעות אילו היתה פונה למומחה נוצרי. ובאמת מספר אבגוסטין את סיפורו, כדי להראות בעליל שכוחו של סטיפאן הקדוש המת עדיף מכוחו של היהודי החי.

כי גם תחום זה של אמונות, שהן לכאורה סינקרטיסטיות ואוניברסאליות, נסחף למערבולת הפולמוס שבין היהדות לנצרות בעולם הפאגאני׳ ונוצרה מעין התחרות בין ׳מומחים לשמות׳ יהודים ונוצרים, שמטרתה היתה להוכיח ׳שם׳ של מי מועיל יותר. כי רבים היו הגברים והנשים שנזקקו לעזרתם של כוחות על­יונים ׳דימוניים׳, טהורים וטמאים, שמשביעים אותם ב׳שמות׳ שונים, כדי לזכות בטובה ולמנוע רעה מהמבקשים, ולהפך, לשלוח קטב מרירי ומשלחת מלאכי חבלה באויב ומתחרה. וככל ש׳השם׳ נסתר יותר, אפוף מסתורין וסוד, גדולה האמונה בכוחו להיטיב ולהרע. ומי שנוכח בעדיפותו של ׳שם׳ מסוים התקרב למאמיניו ולפעמים גם הסתופף במחיצתם. אין לזלזל אפוא בחשיבותו של החומר העשיר בשטח זה ללימוד בעיית ההשפעות באמונות ודעות ^.

מצרים היתה מאז אחד המרכזים הנכבדים של אמונות אלה, ורב היה חלקם של היוונים הקופטים — הפאגאנים והנוצרים כאחד — והיהודים בהפצתן גם מחוץ לגבולות ארצם. נמצאו פאפירוסים מאגיים המכילים תפילות, פניות לאלים, הש­בעות ולחשים, נוסחי כשפים וכיוצא בזה; ובין השמות השונים והמסולפים של אלים, שדים ורוחות, מופיעים גם שמות כגון…הוא קיצור של השם בן ארבע האותיות! …. אדוני;…….צבאות!……אלוהים. שכיחים גם שמות מלאכים כגון רפאל, מיכאל, גבריאל, ונזכרים לפעמים משה ואברהם אבינו. בדברי ההשבעה שזורים שברי פסוקים וצירופי־לשון מהמקרא או תפילות יהו­דיות קדומות.

אותם סממנים שמנינו בשימושם של הפאפירוסים המאגיים היווניים במצרים, רואים אנו גם בהשבעות ובקמיעות שנמצאו באפריקה. אף הם כולם בלשון יוונית, אבל רשומים על חומר אחר, לפי תנאי הארץ. אותן הכתובות שאין בהן זכר לאלים או לנצרות יש לראותן כיהודיות, כלומר כמעשה ידיו של ׳מומחה׳ יהודי.

כבר בשנת 1848 נתפרסמה ידיעה על אבן סגלגלה בגודל מטבע, שהובאה מקירינאיקה, ועליה חרותים באות יוונית השמות: אברהם, יצחק, יעקב, יאו. מצד שני חרותות אותיות לוביות וייתכן גם יווניות, שאי־אפשר היה לפענחן. קמיע זה הוא מן המאה הרביעית או החמישית לסה״נ.

בחפירות שנערכו בסוף המאה הקודמת בבתי־הקברות של קרתיגני ובאמפיתיאטרון שלה נתגלו גם לוחיות־עופרת עם השבעות, שבמקצתן מופיעים ׳שמות׳ יהודיים ונעדרים ׳שמות׳ זרים. והרי כתובת־השבעה אחת אופיינית: ׳אני משביעכם (השדים) בשם אלוהי השמים, יושב הכרובים, ששם גבול לארץ והבדיל את הים (בשם) יאו, אבריאו, ארבתיאו, צביאו, אדוני, שתזיקו לסוסי המתחרים, כדי שלא ינצחו בהתחרות הקרובה בקרקס׳. לוחות־עופרת מאותו טיפוס שאין בהם שום ׳שם׳ או סמל נוצרי נמצאו גם בבית־הקברות של חדרומת, היא סוסה של התקופה הערבית.

מבין לוחות ההשבעות של חדרומת מאלפת ביותר כתובת ארוכה בעלת 47 שורות מן המאה השלישית לסה״נ, שהגיעה אלינו כמעט בשלמותה. הקוסם מש­ביע את השד המצוי באותו בית־קברות בשם הקדוש אאות אבאותיי, בשם אלוהי אברהם יצחק ויעקב ובשם אלוהי ישראל(?): עליך השד לציית לשם הגדול, הנכבד, הגיבור והנורא ולמהר אל אוּרבּאנוּס בן אוּרבּאנה ולהביאו אל דומיטיאנה בת קאנדידה, כדי שיבקש אותה, כשהוא אחוז רגשי תשוקה ותאווה אליה, להיות אשתו. עוד שלוש פעמים חוזר הנוסח על השבעה זו — וכל פעם בלשון יותר תקיפה ונמרצת, בהזכרת ׳שם׳ בעל תארים אחרים! הנצחי ואף יותר מנצחי, העליון על כל עליונים, המבדיל בין צדיק (לרשע), בין אור לחושך, ששם את המאורות להאיר לבני־אדם, שקרע את הים במטה(י), שעשה את הפרידה עקרה, ותיאורים כהנה וכהנה וקריאות־זירוז: חיש, מהר! ההשבעה מסתיימת בהזכרת ה׳שם׳ הארוכה ביותר של 8 שורות (32—39) ובפנייה לשד — זו פעם חמישית: הבא וזווג את אורבאנוס בן אורבאנה עם דומיטיאנה בת קאנדידה, והוא מלא אהבה, משוגע, מעונה מאהבה, מתשוקה ומתאווה אל דומיטיאנה בת קאנדידה, זווגם כבני־זוג לכל ימי חייהם! עשה שיישמע לה כעבד ולא יתאווה לשום אשה או בתולה זולתה, ורק עם דומיטיאנה יחיה כל ימי חייו. חיש, חיש! מהר, מהר !

בניתוח מעמיק עמד ל. בּלאוּ על כל הפרטים שבהשבעה זו והוכיח את תלותם במקרא ובנוסחי התפילה היהודית הקדומה. והוא מסכם: לוח־העופרת מחדרומת הוא תעודה חשובה של המאגיה היהודית הקדומה, בין שהיה מחברה יהודי דובר עברית ובין שהיה דובר יוונית. את תוכנה האופייני והעיקרי של השבעת־קסם זו מהווים תוארי ה׳, הלקוחים בצורה נאמנה פחות או יותר מכתבי־הקודש. בלוח הקסם שלפנינו משביעים את השד בשם ה׳ הכל־יכול לעורר את התשוקה הנכספת. ללא ספק השביעו בצורה דומה גם את שד המחלות וכו'.

ספק גדול אם דומיטיאנה בת קאנדידה ואורבאנוס, שבו חשקה נפשה, היו יהודים או מתייהדים. אבל אין ספק, שאם הצליחה דומיטיאנה בהשבעתה, עשתה עובדה זו רושם רב עליה והשפיעה על דעותיה. זו היתה אחת הדרכים של התפשטות האמונה היהודית, שאין להתייחס אליה בביטול. וכבר עמדנו למעלה על כך, שדווקא למנהגים היהודיים, כמו לשמירת השבת והמועדים, ולצורות התפילה, היה כוח־משיכה רב בקרב העולם הפאגאני.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית ח.ז.הירשברג-כרך א'-1965 – 58-55

פרק חמישי – לקראת עצמאות מרוקו.

ערב הקמת המדינה מנתה יהדות מרוקו כ-270.000 נפש. במשך שש השנים הראשונות למדינה עלו ממרוקו פחות ממחצית מהריבוי הטבעי, ובסוף 1954 מנתה אוכלוסייה זו כ-300.000 נפש. לקראת עצמאות מרוקו הידרדר מצבם הביטחוני של יהודי מרוקו.לממשלה ולהנהלת הסוכנות היהודית גם היה ברור ששערי מרוקו יינעלו עם קבלת העצמאות, ושצרפת אינה מונעת עלייה המונית ממרוקו – אך הן סירבו להכריז על יהדות מרוקו כעל "יהדות הצלה" והעלותה ארצה.

לאור מצוקתם זו של יהודי צפון אפריקה הציע ביוני 1955 ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, להכפיל את עליית היהודים משם עד ל-60.000 במקום 30.000, להצעתו התנגדו חברי ההנהלה, העקביים בהתנגדותם לעליית יהודי צפון אפריקה, מן הסיבה הידועה – החשש לשינוי דמוגרפי : לוי אשכול, גיורא יוספטל, אליהו דובקין, משה גרוסמן, ברל לוקר. גיורא יוספטל אמר בדיון זה :

"ניתן היה להתאמץ ולהגיע למספר של 60.000 עולים, אך לעולים ברמתם של יהודי צפון אפריקה, לא תאשר זאת הנהלת הסוכנות וגם לא הממשלה".

הכפלת העולים מצפון אפריקה לא הייתה אפוא בלתי נמנעת. חבר הנהלת הסוכנות, א' דובקין, אמר שלא ניתן לגייס כסף מיהדות ארצות הברית מן הנימוקים היודעים : "אלה מרוקאים הם שחורים", גם ראש המחלקה הכלכלית בסוכנות, מ' גרוסמן, התנגד ונימוקו : "אין להעלות יהודים שלא מוסיפים לנו לא כבוד ולא יציבות".

טבלה 14 : נתוני העלייה לשנים 1955 – 1956

שנה 1955 – כלל העלייה – 37478 ; ממרוקו 25.100 ; מתוניסיה 6146 ; מאלג'יריה – 581 מכלל  ארצות צפון אפריקה – 31827

שנת 1956 – כלל העלייה – 56.324 ; ממרוקו 36.419 ; מתוניסיה 6588 ; מאלג'יריה – 1020 ; משלושת מדינות צפון אפריקה 43.842

מצבם הביטחוני של יהודי מרוקו.

כבר ביולי 1954 אמר יושב ראש הנהלת הסוכנות בניו יורק, נחום גולדמן, כי הוא רואה את המשטר הצרפתי בצפון אפריקה כמחוסל, וכי לדעתו צפויה סכנה ליהודי מרוקו.

יהודה ברגינסקי, שבתחילת 1955 חזר מסיור בן שישה שבועות בצפון אפריקה, סיפר על חששם הכבד של היהודים ופחדם לצאת מביתם לאחר רדת החשיכה, כן סיפר על יהודי ממרוקו שנרצח לעיני בתו, משום שפרסם מאמר בעיתון צרפתי.

גם ראש מחלקת העלייה שניאור זלמן שרגאי, שחזר מביקור בפריס, דיווח באוגוסט 1955 להנהלת הסוכנות על המצב הביטחוני של יהודי  מרוקו :

המצב במרוקו מתוח מאוד. השלטונות הציבו מספר שוטרים ליד המחנה שלנו בקזבלנקה. הערבים מאשימים את היהודים שהם פרו צרפתי ומכים יהודי משום שהוא יהודי.

ביולי 1955 שלח שרגאי תזכיר למשרד החוץ, ובו נאמר :

ההצהרה על שלטון עצמי בתוניסיה נתנה דחיפה לשאלת מרוקו.אומרים שבזמן המאורעות במרוקו נהרגו שישה יהודים. רבים היהודים שנהרגו בשנה האחרונה, והסוחרים היהודיים בקזבלנקה נמצאים תחת טרור האסתקלאל.

כדי להחזיר את השקט למרוקו ולהרגיע את הלאומנים, הוחזר הסולטאן מוחמד בן יוסף מגלותו באוגוסט 1955. כל זאת – תוך משא ומתן בינו לבין צרפת על מתן עצמאות מלאה למרוקו בתמיכת נשיא מצרים, עבדול נאצר, ובתמיכת הליגה הערבית.

הלאומנים המשיכו בפעולותיהם כדי ללחוץ על צרפת למתן עצמאות, ובאוגוסט 1955 דיווח משה קול למליאת הסוכנות :

לאחר שנזרקה פצצה לקפה צרפתי במרוקו, יצאו הצרפתים לפעולות תגמול כנגד הערבים. אחר כן הערבים נכנסו לבתי יהודים ואנסו בחורות יהודיות בנוכחות אמהותיהן.

מסקריה של המחלקה למערב אירופה במשרד החוץ עולה, כי ב-19 בספטמבר 1955 נזרק רימון לבית קפה יהודי בעיירה ברס שבמרוקו, ונפצעו עשרה יהודים, על כך כתב העיתון הצרפתי פיגרו : "הטרור במרוקו נופנה והולך כנגד היהודים". בספטמבר 1955 פרצו פרעות במכנאס, בפאס, במראכש, ובכפר ואד-זאב ליד מכנאס. פורעים  מוסלמים שפו בית חולים, ובתי יהודים נשרפו ונבזזו.

בדיון ב "מוסד לתיאום" דיווח ראש מחלקת הנוער והחלוץ על מצבם הביטחוני החמור של יהודי מרוקו, ועל שמכריחים אותם לסגור את חנויותיהם ביום שישי. בנובמבר 1955 נערך דיון בפריס על יהדות מרוקו בהשתתפות ראש מחלקת העלייה, שניאור זלמן שרגאי, מנהל מחלקת העלייה בפריס, ברוך דובדבני, מנהל מחלקת העלייה במורו, עמוס רבל, ואנשי מחלקת העלייה במרוקו. מסקנותיהם נשלחו לשגריר ישראל בצרפת, יעקב צור, ולראש הממשלה, דוד בן גוריון. על המצב הביטחוני נכתב :

1 – אנשי המשלחת ממרוקו מסרו ששני אנשים שאושרו לעלייה, אחד באוג'דה והשני בבני מלל, קיבלו מכתבי איום שיהרגו אותם אחרי שביקשו לעלות לישראל, ואחרי ימים מספר בוצע האיום לפועל ושני היהודים נרצחו.

2 – יהודי שהלך לקנות עופרת  – נשחט.

3 – במכנאס הוכרז חרם על היהודים.

4 – הרבה יהודים מהכפרים ומהעיירות הקטנות, משאירים את רכושם ועוברים לערים הגדולות.

ככל שקרב מועד עצמאותה של מרוקו, כך היה חשש לגורל יהודיה. לכן גם סירבו הרופאים, לרבות אלה של אוז"ה, לבדוק מועמדים לעלייה, שכן קיבלו איומים מצד ממשלת מרוקו ומצד לאומנים ערביים.

ב-9 לספטמבר 1956 דיווח מנהל המחלקה המדינית של הקונגרס היהודי העולמי, אלכסנדר איסטרמן, להנהלת הסוכנות על מהומות שפרצו במרוקו, ובהן נהרגו שישה יהודים.

חלק מחברי הנהלת הסוכנות רטנו, שעל אף מצבם הביטחוני החמור של יהודי מרוקו, אין הממשלה והסוכנות היהודית עושות מאמץ עליון להצילם. עוד טענו שאילו היה מצב זה בארץ אירופית, היו הממשלה והסוכנות נוהגות אחרת. כך, למשל, אמר ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול :

אילו היה מצב חירום באיזו ארץ אחרת, באירופה, כלום היינו יכולים להרשות לעצמנו שלא להעלות דבר זה על סדר יומנו כשאלה מרכזית ".

וראש המחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי אמר :

עד מתי נסתיר את בעיית צפון אפריקה אילו היה זה עניין של יהודי רוסיה – לא היינו עוברים עליו בשתיקה.

הסלקציה- הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקומ  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה-1998– עמ' 149-146- ההדגשות במאמר הן שלי א.פ

באהלי ישמעאל

תולדות היהודים בארצות האסלאם

מרטין גילברט

תרגום : לבנה זמיר

מבוא

יהודים : זיכרו את חייבר

ב-7 באוגוסט 2003, אַמְרוזִי בִּן נוּרְחַסִין, אחד המחבלים בפיגוע בעיר באלי, נכנם לאולם המשפט בבאלי, אינדונזיה. הוא הגיע לשמיעת גזר דינו, לאחר שנמצא אשם בגרימת מותם של יותר ממאתיים אנשים, איש מהם לא יהודי. אל מול השופטים והמצלמות, כאשר כל תשומת הלב של התקשורת העולמית ממוקדת בו, הוא צעק בערבית: 'יהודים: זכרו את חיייבר. צבאו של מוחמד חוזר שוב להבים אתכם.

1,375 שנה לפני התפרצות זו בבית המשפט, הנביא מוחמד, מנהיגה של האמונה האסלאמית החדשה, רשם את אחד מניצחונותיו הצבאיים הראשונים. ניצחונו זה התרחש בשנת 628 נגד שבט יהודי שחי בח'ייבר, נווה מדבר שבחצי האי ערב. על סמך מקורות היסטוריים ערביים, נהרגו באותו קרב כשש מאות עד תשע מאות יהודים. מיעוט יהודי שזוכר היום את התבוסה הזאת, מתייחס אליה כאל היסטוריה רחוקה של העם היהודי. אך עבור חלק מהמוסלמים, הקרב על ח׳ייבר מהדהד גם היום, במשמעות שהכריז עליה אמרוזי בן נורחסין.

התהודה המודרנית של ח'ייבר, באה לעתים קרובות לידי ביטוי בנקיטת עמדות עוינות כלפי מדינת ישראל היהודית. ההיסטוריון גדעון קרסל היה עד ממקור ראשון לכך בסתיו 1989, כאשר קבוצה של בדואים הסבירו לו במהלך ארוחת בוקר ידידותית ורגועה, שישראל תחדל בקרוב להתקיים; זאת משום ש-"זהו רצונו של האל – ושום דבר לא יכול לשנותו', הבדואים גם סיפרו לקרסל, כי קרב ח'ייבר הוא נושא שכיח לשיחות ביניהם, כתוצאה משידורי רדיו במצרים, ירדן וערב הסעודית. במהלך עבודתו בקרב הבדואים, קרסל שמע לעתים קרובות ביטויים זהים לאלו שאמרתי השתמש בהם מאוחר יותר, באולם בית המשפט בבאלי : ח'ייבר-ח'ייבר יאַ יַהוּד, ג'אַיְישְ מוחמד סָא-יַעוּד  (ח'ייבר-ח'ייבר לכם היהודים, צבאו של מוחמד עומד הוא לשוב').

ב-16 באוקטובר 2003, חודשיים לאחר מתן גזר הדין בבאלי, ראש ממשלת מלזיה, מהאתיר מוחמד, הביע משאלה דומה. ראש הממשלה המלזי – שחנך בשנת 1986 'יום נגד היהודים'- אמר במהלך כנס הפסגה האסלאמית העשירית כי ^זלא יתכן מצב ש-1.3 מיליארד מוסלמים יובסו על-ידי כמה מיליוני יהודים… עשרים ושלוש שנות מאבקו של הנביא מוחמד, ידריכו אותנו לבטח כיצד עלינו לפעול^,.

תוך שלוש שנים, ב־25 לינואר 2006, משאלת-לב זו עודדה את הבוחרים הפלסטינים הערביים בגדה המערבית וברצועת עזה, שהעניקו רוב לחמאס – תנועת ההתנגדות האסלאמית. (חמאס זכתה בארבעים וארבעה אחוז מהקולות, לעומת ארבעים ואחד אחוז ליריב הקרוב ביותר, הפת״ח). אמנת תנועת החמאס שהותקנה בשנת 1988, מצפה ליישום ׳הבטחתו של אללה׳ גם אם הדבר עשוי לקחת זמן רב. באמנה זו נכתב: 'הנביא, עליו התפילה והשלום, אמר: "יום הדין לא יגיע עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים (בהרגם את היהודים), כאשר היהודים יסתתרו מאחורי אבנים ועצים. האבנים והעצים אז יאמרו, 'הו מוסלמים, הו עבדאללה, יש כאן יהודי מאחוריי, בוא והרוג אותו'.

כיצד מפרש העולם המודרני, שֶׁסַע עתיק-יומין זה שבין יהודים למוסלמים? כיצד התפרש הדבר במשך 1,400 השנים שבהן חיו יהודים בארצות רבות תחת שלטון מוסלמי? במאה הי״ב, שש מאות שנה לאחר מותו של מוחמד, הרב משה בן־מימון (הרמב״ם), הידוע למוסלמים כמוסא אבן מיימון, השיב תשובה משלו לשאלה הזאת. בתארו את מצב היהודים לאחר חמש מאות שנות שלטון מוסלמי, הוא כתב: 'אין אומה אשר עשתה יותר נזק לישראל. אף אחת מהן לא העליבה והשפילה אותנו במידה כזאת. אף אחת לא הצליחה להמעיט בערכנו כמותם. – הרמב"ם, איגרת השמד –  הוא התייחס להשלכות ההתרחבות הצבאית של האסלאם, שהתרחשה במהירות מאז תקופתו של מוחמד במאה השביעית ואילך.

הכיבושים האסלאמיים הפכו את היהודים לנתיניהם של שליטים ערביים ומוסלמים, על שטחי קרקע נרחבים, המשתרעים בין חופי האוקיאנוס האטלנטי במרוקו ועד להרי הינדו כוש באפגניסטן. בהיותם לא-מוסלמים, יהודים אלה הוחזקו במעמד נחות של ד'ימי (בני חסות), אשר למרות שהגן עליהם ואפשר להם לחיות על פי דתם ואמונתם, כפה עליהם השפלות והגבלות מבזות בחיי היומ-יום. אותם תנאים הוטלו גם על הנוצרים שחיו תחת שלטון מוסלמי. כאשר הכיבוש האסלאמי הגיע ליבשת ההודית, גם ההודים נאלצו לקבל את מעמד הד'ימי.

יחד עם זאת, קיים היבט נוסף לסיפור זה של ביזוי והשפלה. בסוף המאה העשרים, כ-800 שנה לאחר הכרעת הדין המרשיעה של הרמב״ם, ברנרד לואיס, יהודי ולמדן נצחי בנושא יהודים והאסלאם, השקיף על 1,400 שנות חייהם של יהודים תחת שלטון האסלאם. לואיס כתב: 'היהודים מעולם לא חיו ללא אפליה, אך לעתים נדירות בלבד סבלו מרדיפה.' הוא ציין כי מצבם של היהודים תחת שליטים אסלאמיים ׳מעולם לא היה גרוע כפי שהיה בשיאה של הנצרות, אך גם אף פעם לא שפיר כפי שהיה בעולם הנצרות במיטבו׳. לואיס ציין מחד, כי ׳אין שום דבר בהיסטוריה האסלאמית שמקביל לגירוש ספרד והאינקוויזיציה, הפוגרומים ברוסיה, או השואה הנאצית', אך הוא ציין מאידך, כי בהיסטורית היהודים תחת שלטון האסלאם, אין שום השוואה עם האמנציפציה המתקדמת וקבלת האחר שהוענקו ליהודים במערב הדמוקרטי במהלך שלוש מאות השנים האחרונות.

שתי פרספקטיבות אלו על מצבם של היהודים שחיו תחת שלטון מוסלמי ב- דאר אל-אסלאם (עולם האסלאם), ייבחנו בספר זה מנקודת מבט היסטורית. המוקד יהיה היהודים עצמם: גברים ונשים אשר שאפו להפוך לחלק בלתי נפרד, יצרני ומקובל במדינות שבהן הם חיו, כאשר נאמנותם הוענקה לאותו שלטון מקומי אשר למרבה הצער התהפך לעתים קרובות נגדם. הנרטיב מתחיל עם עליית האסלאם במאה השביעית ונמשך עד לימינו אלה. הוא כולל השפעתה הגורלית של הציונות החל משנת 1897 ואילך, התהוותה של מדינת ישראל בשנת 1948, וההתנסות אותה חוו יהודים בארצות ערב והאסלאם לאחר הקמת המדינה. 850,000 יהודים אלה נאלצו לעזוב את בתיהם ואת ארצם, נהדפים החוצה על-ידי רדיפות ושנאה. הצעת האומות המאוחדות, לחלוקה מדינית עבור יהודים וערבים בפלשתינה-א״י, גרמה לתגובה אלימה של העולם הערבי, שהביאה בעקבותיה אקסודוס יהודי המוני המשתרע על פני כשני עשורים. ההגירה התעצמה עם מלחמת ישראל-ערב בשנים 1948-49, מלחמת העצמאות של ישראל, אשר במהלכה 726,000 ערבים מפלשתינה-א״י הפכו גם הם לפליטים.

אני יהודי אשכנזי, עם שורשי משפחה באימפריה הרוסית של הצארים. מאז ומתמיד ניסיתי לכלול את היסטורית היהודים שחיו תחת שלטון מוסלמי, כחלק בלתי נפרד מהחיבורים שלי על ההיסטוריה היהודית. באטלס שלי על השואה, מיפיתי את מקום הלידה של כמה אלפי יהודים ילידי הארצות המוסלמיות המשתרעות בין מרוקו לעיראק, אשר בגלל שהותם במערב אירופה ב־1939, נקלעו לחורבן של מלחמת העולם השנייה, גורשו לאושוויץ ונרצחו שם. בשנת 1976, שרטטתי את סיפורם של יהודי ארצות ערב באטלס מאויר ובו חמש-עשרה מפות תחת הכותרת: 'יהודי ארצות ערב: ההיסטוריה שלהם במפות'. במכתבים שחיברתי בנושא ההיסטוריה היהודית עבור דודתי המאומצת בהודו, שפורסמו תחת הכותרת מכתבים לדודה פור׳: 5000 שנות היסטוריה של העם היהודי ואמונתו, כללתי שבעה מכתבים על היהודים בארצות מוסלמיות.

ספר זה מביא את סיפורם של היהודים, שחיו בזמנים שונים בארבע-עשר מדינות תחת שלטון מוסלמי. ארצות אלו הן אפגניסטן, אלג'יריה, ח'אנות הבוּכַרים במרכז אסיה (כיום אוזבקיסטאן), מצרים, עיראק (לשעבר בבל ולאחר מכן מסופוטמיה, כולל כורדיסטן), איראן (לשעבר פרס), לבנון, לוב (טריפולי וקירנאיקה), מרוקו, טורקיה העותימאנית, פלשתינה (כאשר הייתה תחת שלטון מוסלמי), סוריה, תוניסיה ותימן, כולל עדן.

שלושה היבטים של הסיפור נשזרו בו, והענקתי לכל אחד מההיבטים האלה משקל שווה. היבט ראשון הוא הסיפור ההיסטורי, בתנופתו הכרונולוגית ועל טווח רחב של מדינות, ערים ואישים. השני מורכב מראיות שתועדו ושנשתמרו במשך מאות בשנים: רישומים ארכיוניים של ממשלות ומוסדות. ההיבט השלישי הוא הקול האנושי של אותם האנשים שסיפורם מרכיב את הנרטיב: מלים המובאות כלשונן של משתתפים ושל עדי ראייה, אשר נשתמרו במכתבים, שירים, ספרי זיכרונות, כמו גם עדויות בעל-פה. היסטוריה היא הסיפור הקולקטיבי של רבבות אנשים.

היסטורית היהודים תחת שלטון האסלאם במשך 1,400 שנה, עם הצלחותיה והישגיה, רגעי הכאב והרדיפה, היא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של כל אומה ערבית ומוסלמית. היא גם חלק מהנרטיב הרחב יותר של ההיסטוריה היהודית ושל המורשת היהודית. היא סיפורם של קהילות ואנשים שחיו לעתים קרובות תחת לחץ אל מול ההגבלות הקשות. זהו הסיפור של תרומת היהודים לרווחתם של מדינות ערביות ומוסלמיות. זהו גם סיפור של מערכת יחסים משתנה ולעתים בלתי-יציבה בין יהודים למוסלמים, שכללה לסירוגין רגעי פחד ואימה, כמו גם תקווה והזדמנויות עבור מיליונים רבים של יהודים.

על פי המסורת היהודית והמוסלמית כאחת, יהודים וערבים היו צאצאיו של אברהם, אשר בנו הבכור ישמעאל נשלח אל המדבר ובנו הצעיר יצחק נשאר בבית עם אביו. בנו של יצחק, יעקב, הוא זה שקיבל את השם ישראל. ככתוב בספר בראשית, כאשר אברהם נפטר, בניו יצחק וישמעאל קברו אותו יחדיו במערת המכפלה. צאצאיו של ישמעאל מוזכרים בשמם בספר בראשית, בו הם מתוארים כשנים-עשר מושלים. כך גם בנו של יצחק, יעקב, שהיו לו שנים-עשר בנים, הם שנים-עשר שבטי ישראל הנזכרים בשמם בספר בראשית. צאצאיהם של יצחק ושל ישמעאל שחיו לאחר אלף שנה בארצות הנשלטות על-ידי צאצאיו של ישמעאל – באוהלי ישמעאל – היו שֶמִים, בנים לשושלת עתיקה משותפת.

מרטין גילברט

באהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-מרטין גילברט-תרגם לבנה זמיר-2013-עמ 24-20
ההדגשות במאמר, הן שלי א.פ

{172} אחר הדברים האלה נסעו אנשים [בשיירה], ו[אֶחָיו של יוסף] הצטרפו אליהם. ״אז קרא אליהם הקורא: ׳הוי אנשי השיירה, גנבים אתם!׳״(שם, 70). ״אמרו[האחים]: ׳וכי מה אבד לכם?׳. אמרו: ׳אבד לנו גביע הכסף אשר למלך וגו׳ (שם, 72-71); שובו אליו אפוא״. אמרו: ״נעשה ונשמע, שהרי הוא הרעיף את חסדו עלינו ולא נמרה את פיו״. וכאשר נכנסו אל יוסף אמר: ״מה הניעכם לקחת את הגביע?״. אמרו: ״חי אלוהים! הן יודעים אתם כי לא באנו לחמוס את הארץ וכי איננו גנבים״(שם, 73). אמר יוסף: ״ומה עונשו של הגנב בארצכם?״. אמרו: ״אדון אדיר, ׳האיש אשר באמתחתו תימצא הגנבה, הוא עצמו ישועבד כגמולו. כך גומלים אנו לבני העוולה״' (שם, 75). אמר יוסף: ״נחפש אפוא באמתחותיכם, ברשותכם״. אמרו: ״כן״. החלו מחפשים באמתחותיהם, ולא מצאו בהן דבר, ובאמתחת אחיו בנימין לא נערך חיפוש. אמרו: ״אדון אדיר, חפש באמתחת אחינו בנימין למען לא יתפאר כנגדנו בפני אביו״. אמר: ״האם יודעים אתם מה מנע ממני לחפש באמתחתו?״. אמרו: ״לא״. אמר: ״כי התחייבתם לאביכם להשיבו אליו בריא ושלם״. אמרו: ״אכן, כך אמנם היה״. אמר להם: ״אם כך, חפשו אתם אצלו!״. פתחו את אמתחתו, חיפשו בה והוציאו ממנה את הגביע. אז השתנו צבעיהם ואמרו לו בעברית: ״הוי גנב, אחיו של גנב! הנה המטת חרפה עלינו אצל האדון״. ו[לאדון] אמרו: ״אדון אדיר, אם אכן גנב הוא, הנה כבר אחיו גנב לפנים״(שם, 77). [על כך] אמר אבן עבאם: בעבר, כאשר היה יוסף יושב לשולחן אצל אביו, נוהג היה לקחת ממנו פרוסת לחם ולתתה כצדקה לעניים ולאביונים; משום כך אמרו כי ״אחיו גנב לפנים״. אמרו: ״אדון אדיר, יש לו אב זקן ובא בימים, על כן קח לך אחד מאתנו תחתיו, רואים אנו כי במיטיבים הנך״(שם, 78). אמר להם יוסף: ״ישמרנו אלוהים פן ניקח איש זולת זה שבכליו מצאנו את החפץ אשר לנו. אם כך נעשה, נהיה בבני העוולה״(שם, 79). אחר כך ציווה לקחת את אחיו בנימין. לקחוהו ונשאוהו אל הארמון. אמר יהודה: ״האם לא תדעו כי אביכם קיבל מכם התחייבות בשם אלוהים? הן כבר קודם זנחתם את חובתכם ליוסף. לא אעזוב את הארץ עד אם ירשה לי אבי וגו'; ואתם שובו אל אביכם ואמרו לו: ׳אבינו, בנך גנב, ורק על אשר ידענו נעיד, ולא נוכל לעקוב אחר הנסתר׳ (שם, 81-80); ואם ישאלכם אביכם לראיה, אמרו לו כי אנשי השיירה יעידו על כך״(השוו שם, 82). הלכו בני יעקב, ופניהם מועדות אל אביהם.

הערה שלי א.פ– במקום שכתוב (שם), המתרגמת מתכוונת לפסוק בקוראן בסורה 12 שהיא סורה שכולה מוקדשת ליוסף הצדיק…

אחר זאת נכנס יהודה אל האדון ואמר לו: ״אדון אדיר, אתה כלאת את אחי אצלך ולקחת אותו באשמת גנבה; קח אפוא גם אותי עמו עד שאלוהים ישפוט לטובתנו״. היטיב יוסף עם שניהם עד מאוד. ובאשר למה שאירע ל[שאר] בני יעקב, הם נכנסו אצל אביהם ובירכוהו לשלום, אך הוא חש מיד בחסרונם של בנימין ויהודה, וצעק צעקה גדולה באמרו: ״איה בנימין?״. אמרו: ״הוא גנב את גביע האדון, ולכן האדון מחזיק בו כבן ערובה על גנבתו. ואת יהודה הותרנו בארץ מצרים למען יבקש לשחרר את אחיו״. אז בכה יעקב, ודמעותיו החלו זולגות כגשם בעודו אומר: ״אלליי, מה כבד יגוני על יוסף ושני אחיו!״. התגלה אליו אלוהים יתעלה לאמור: ״חי עוזי ותפארתי, אם תשוב להזכיר את יוסף, מחה אמחה אותך מספר הנבואה ורשום ארשום אותך בספר פורקי עול שמים״. התייפח יעקב ונפל אפיים ארצה מעולף. בהקיצו אמר: ״אלוהיי ואדוני, מתחייב אני לך כי לא אזכיר את יוסף, אלא אם כן תתיר לי זאת״. נגלה אליו אלוהים לאמור: ״חדל מבכייך, כי עתיד אני להפגיש אותך עם שני ילדיך ולהשיב לך את מאור עיניך״. אז נרגע יעקב, ואחר כך אמר: ״בניי, לכו והתחקו על יוסף ועל אחיו וגו׳״ (שם, 87). אמרו: ״והיכן הוא יוסף? שהרי הזאב אכלו זה זמן רב! אולם נשוב אל אדון מצרים ונספר לו את סיפורך; אולי ישיב לך את יַלְדך״.

הצטיידו בפעם השלישית והלכו עד שנכנסו למצרים והתכנסו אצל יוסף. אמרו: ״צרה פגעה בנו ובבני ביתנו, על כן הבאנו מרכולת זעומה. מדוד נא לנו את מלוא המידה ועשה עמנו צדקה וגו׳״(שם, 88). אז אמר: ״הוי אנשים, חטא גדול חטאתם נגדי, אך בקשה יש לי אליכם; אם  תמלאו אחריה, אמחל לכם ואשחרר לכם את אחיכם״. אמרו לו: ״מהי בקשתך, אדון אדיר?״. אמר: ״היש ביניכם מי שיודע קרוא וכתוב?״. אמרו: ״כולנו יודעים קרוא וכתוב, ואחינו זה, ראובן, קורא אף כתב יד שנמחק״. אמר ראובן: ״אדון אדיר, עד כה קראתי ארבע מאות כתבים בעברית ובארמית, ולא הותרתי לשון בלא שאדע אותה״. נטל יוסף מסמך כתוב ומסרו לראובן. פתחו [ראובן] וקרא בו, ואז השתנה צבע פניו, והמסמך נפל מידו מעוצם הפחד והבושה. אחר כך פנה אל אֶחָיו ואמר: ״הוי אחיי, זהו המסמך אשר כתבנו ביום שבו מכרנו את יוסף ליד הבור״. קם שמעון, נטל את המסמך מעל הארץ וקרא בו. אחר כך מסרו לאֶחָיו והם הכירו את כתב ידם ואמרו [זה לזה [: ״מאין התגלגל מסמך זה אל האדון? חי שער שיבתו של אברהם, אם ידע אביכם כי מכרתם את יוסף, קצוף יקצוף עליכם לעולמים״. אמר יוסף: ״מה לכם, אנשים, שאתם נועצים ביניכם ונמנעים מקריאת הכתוב?״. אמר שמעון: ״אדון אדיר, הכתוב במסמך זה כבר נמחה מרוב שנים, כך שאיננו יודעים מה יש בו״. אמר יוסף: ״משקרים אתם, ומיד אבהיר לכם במה דברים אמורים״. אחר כך אמר: ״הביאו לי את הגביע והוא יודיעני דבר״. הביאוהו אליו, וכאשר הקיש עליו השמיע צליל. אז אמר: ״גביעי מודיע לי כי עדות שקר בפיכם וכי מכזבים אתם בדבריכם שהזאב אכל את אחיכם יוסף״. אחר כך הקיש על הגביע בשנית והוא השמיע צליל [נוסף]. אז אמר: ״[עתה] הגביע אומר כי קינאתם באחיכם יוסף ולפיכך הוצאתם אותו מעם אביו וחפצתם להרגו; אולם השלכתם אותו אל מחשכי הבור ולבסוף מכרתם אותו למַאלִךּ בן דעְר, וזו האסמכתה הכתובה לכך״. מעוצם הפחד והאימה לא השיבו [האחים] דבר. וכאשר הקיש על הגביע בשלישית והוא השמיע צליל, אמר [יוסף]: ״[עתה] גביעי אומר לי כי יש ביניכם איש אשר אם יקצוף יצאו שערותיו אל מעבר לבגדיו והוא לא יירגע עד אם ישפוך דם״. אז אמר יהודה: ״אמת דיברת, אדון אדיר; אני הוא אותו איש״. אמר: ״מדוע, אם כן, לא הרחקת מעל אחיך את רעתו?״. שתק יהודה ולא הוציא הגה מפיו. אחר כך מסר את הכתב לאחד מבני האצולה אשר קראו עברית, והוא קרא לאמור: ״בשם אלוהים הרחמן והרחום; להווי ידוע כי מאלִךּ בן דעְר אלחֻ׳זַאעִי, בעליה של שיירת מצרים, קנה מבני יעקב נער עברי, צח לשון ויפה תואר, ושמו יוסף. הוא קנה אותו מיהודה, מראובן ומכל אחיהם בעשרים דרהמים, שמשקלם שמונה עשר דרהמים, ויהי כך בשלום״. כעסו האחים ואמרו: ״הוי אנשים, אדון זה אין חפצו אלא לגרום לנו רעה, והוא אכן המיט עלינו קלון קבל עם ועדה״. ושמעון אמר: ״האם תחפצו שאצעק צעקת זעם ואשמידם?״. אמרו: ״אמנם כן״. הוציא את לשונו ועמד לצעוק, אך אז אמר יוסף לבנו אפרים: ״לך, בני, אל האיש ההוא וגע בו בידך״, והוא עשה כן וזעמו פג. אמר [שמעון]: ״מי מכם נגע בי? שהרי זעמי פג!״. אמרו: ״לא נגע בך איש מאתנו, אלא רק אותו נער״. אמר: ״חי אלוהים, יד ממשפחת יעקב נגעה בי״.

אחר הדברים האלה אמר יוסף לעוזריו: ״הציבו עשרה עצים ליד שער העיר למען אכה בצוואריהם של אלה ואצלוב אותם עליהם, ואעשם למשל לדורות הבאים״. אז נתקפו האחים חרדה עזה ואמרו: ״הוי תושבי מצרים, כל איש מכם אשר יגיע לארץ כנען, הבה וימסור שלום מאתנו ליעקב הזקן ויאמר לו: ׳רב היה צערך על ילד אחד; עד היכן יגיע צערך על אחד עשר ילדים?״׳. ובעודם מצפים לעונשם, החלו מאשימים איש את רעהו. כאשר ראה אותם יוסף בכך, קירב אותם אליו והסיר את הכתר מעל ראשו. הייתה על ראשו שומה, אשר דומה לה הייתה על ראש יעקב, וכאשר הביטו בה הכירוה ו״אמרו: ׳וכי יוסף אתה?׳. אמר: ׳אני יוסף, וזה אחי. אלוהים חונן אותנו בחסדו. כל הירא והעומד בעוז רוח – הנה אלוהים לא יגרע משכר המיטיבים׳.  אמרו: ׳חי אלוהים! אכן אותך ביכר אלוהים על פנינו, ואנו חטאנו׳. אמר: ׳היום אין גנות עליכם, ואלוהים יסלח לכם וגו״״(שם, 92-90). אחר כך הסיר את כותנתו אשר הלביש לו אלוהים בבור, מסרה ליהודה ואמר להם: ״קחו את כותנתי זאת והניחוה על פני אבי, ואז ישוב אליו מאור עיניו. אחר הביאו אליי את כל בני ביתכם״(שם, 93).

יצאו, ויהודה הקדים אותם עם הכותונת. נשאה הרוח את ריח הכותונת אל יעקב ממרחק של מהלך עשרה ימים. אמר יעקב: ״׳ריח יוסף עולה באפי, אף כי תחשבו שהשתבשה דעתי׳. אמרו: ׳חי אלוהים! אכן שרוי אתה בתעייתך הנושנה״׳(שם, 95-94). אז בא יהודה, הניח את הכותונת ״על פניו והוא שב לראות״(שם, 96). אמר [יהודה]: ״הוי נביא אלוהים, אנו הסתרנו ממך את יוסף; מחל נא לנו״. אמר: ״אבקש למענכם מחילה מריבוני, כי הוא הסולח והרחום״(שם, 98).

אחר הדברים האלה הביא לו גבריאל נאקה מנאקות גן עדן. רכב עליה יעקב והרכיב את ילדיו ואת בני ביתו עמו. נסעו עד הגיעם למצרים, והם שבעים ושלושה איש. יצא יוסף לקבל את פניו, ועמו המון רב. וכאשר הגיע יעקב אל יוסף נפלו איש על צוואר רעהו ובכו. ו[אלוהים] הכניסם למצרים ביום שישי, ובין הפרֵדה והפגישה חלפו ארבעים שנה. ״אז העלה את אביו ואמו״ – כלומר את האב ואת הדודה, כי הוא קרא לדודה אמא – ״אל כיסאו, ואחר השתחוו לו אפיים ארצה. אמר [יוסף]: ׳אבא, הנה פשר חלומי משכבר; עתה הגשימו ריבוני וגו״״(שם, 100).

אחר זאת השתכן יעקב בארמונו של יוסף, ובני יוסף באו אל סבם אשר שמח בהם שמחה רבה. כן באה אליו זליח׳א, דרשה בשלומו ונשקה לראשו ולידיו. היא גם התקינה לו מעון פרטי כדוגמת מעונו שבארץ כנען, ובו חדרים נפרדים לפי מספר ילדיו, ויעקב התגורר בו בתכלית השמחה והאושר.

סיפור הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכִּיסַאאִ בתרגומה של אביבה שוסמן-240-236

זהו הרקע לחקיקת החלק השני של התקנה האומר שלאישה במקרה כזה יהיה מעמד של אלמנה ולא מעמד של גרושה לעניין גביית חלקה מן העיזבון. נמצא שהמחוקקים אינם מהססים לפצל את מעמדה של האישה בין מרכיבים שונים. מבחינה אישית ומהותית אין ספק שהאישה הנה אלמנה ולא גרושה, שכן בני הזוג לא התכוונו כלל לנתק את קשר הנישואין שלהם בדרך של גירושין. מבחינת סטטוס הנישואין של האישה ברור שהיא תיחשב גרושה ולא אלמנה, וכך היא לא תזדקק לייבום, אך בד בבד לא תוכל למשל להינשא לכוהן. לעומת זאת, בכל הנוגע לזכויותיה הכספיות היא תיחשב אלמנה הזוכה בחלק מן העיזבון כיורשת ולא תגבה את כתובתה בהתאם לדין התלמוד.

פיצול שכזה מעיד על ביטחון רב ותעוזה האופייניים לחכמי המגורשים, כפי שהדבר מתבטא בקורפוס התקנות כולו. לא היה זה מופרך כלל אם חכמי המגורשים היו חוששים לתת לאישה מעמד אלמנה בנימוק שעלולים הבריות להוציא לעז על הגט ולומר שאינו תקף, ונמצאת האישה כמי שהותרה ללא חליצה. חשש מעין זה הועלה בקרב כמה מחכמי ההלכה האשכנזים לגבי מקרה שהאיש החולה נותן מיוזמתו גט למנוע את אשתו מזיקת ייבום. עמדתם הייתה שאסור לאישה להתאבל על בעלה אחר מותו, שכן מבחינה משפטית היא גרושה ולא הייתה אשתו במותו, ואם תתאבל ילעיזו הבריות ויאמרו שהיא אלמנה והגט לא היה תקף.

יסודות אלה של קישור בין נתינת גט מחמת חשש מיתה כדי למנוע את זיקת הייבום וויכוח על גביית הכתובה בידי האישה מצאנו במשנתו ההלכתית של הרא״ש ואצל בנו בספר הטורים. בשאלה שהופנתה אל הרא״ש מקהילתו בטולדו:

"בענין התקנה שלכם שכל אלמנה שתבא לחלוק בנכסי בעלה שיד היורשים על העליונה ליתן לה מחצית הנכסים אם מועטין ואם מרובים יתנו לה כתובתה. וגרש ראובן את אשתו סמוך למיתתו ותובעת כתובתה ומתנתה כי אומרת גרושה אנכי והתקנה אינה מדברת אלא באלמנה ויורשים אומרים שלא נתן לה הגט אלא כדי שלא תזקק ליבם ולכן יש לה דין אלמנה ויחלקו עמה הנכסים".

במקרה זה גירש האיש ביוזמתו הפרטית את אשתו מן הסתם כדי שלא תיפול לפני יבם. השאלה שעמדה לדיון היא, אם גם לגבי העניינים הכספיים תיחשב גרושה או רק לעניין מעמד האישות. אף כאן שורש העימות נבע מתקנה ששינתה את זכויותיה הכספיות של האלמנה לרעתה באופן מובהק. לפי הוראות התקנה יכלו היורשים לפי רצונם הבלעדי להעביר את האלמנה למסלול של יורשת הזוכה במחצית העיזבון ואינה מקבלת כתובה. זכותם הייתה להותיר אותה במצב המשפטי המקורי לפי דין התלמוד, שלפיו היא גובה כתובה ואינה יורשת את העיזבון. כיוון שהתקנה חלה על אלמנה בלבד ולא על גרושה ברור מדוע ביקשה האישה להיחשב גרושה אף לגבי העניינים הכספיים ואילו היורשים ביקשו להותירה בעניין זה במעמד של אלמנה, כפי מהלך הדברים הממשי אך לא המשפטי.

עמדת הרא״ש הייתה, כי אם בחר האיש לגרש את האישה בטרם ימות, דין גרושה לה והיא זכאית לגבות את כל כתובתה ולא רק מחצית מן העיזבון. טענת השואלים כי אישה זו היא אלמנה למעשה ולא גרושה רגילה נדחתה בידי הרא״ש מטעמים של פרשנות משפטית, וברור שמקרה בודד זה או אחר לא יכלו לפגוע במטרות התקנה. תשובה זו צוטטה בספר הטורים, ואין ספק שמגורשי קסטיליה ידעו על קיומה בסוף המאה החמש־עשרה. משהחליטו המגורשים לקבוע את הנוהג הנזכר בתשובת הרא״ש כנורמה כללית הרי שמתן דין גרושה לקבוצה לא מבוטלת של אלמנות הייתה עלולה לפגוע בתקנת הירושה ששינתה את ההסדרים הנוהגים באלמנות. עמדת הרא״ש בתשובה לא הייתה יפה כאן, שכן לא האיש הוא זה שגירש מיוזמתו, אלא התקנה חייבה אותו לעשות כן, בין שרצה ובין שסירב. משום כך הוסיפו חכמי פאס הוראה זו וקבעו כי גרושות שזכו בגטן בהיות בעליהן שכיב מרע מכוח התקנה, ייחשבו אלמנות לעניין זכויותיהן בעיזבון.

הוראה זו, הנותנת לאישה המתגרשת מעמד של אלמנה לצורך העניינים הכלכליים, עקפה גם בעיה שהתעוררה בעקבות תקנת אלג׳יר. תקנה זו הטילה חובה על האיש לתת לאשתו תוספת בשיעור מחצית הנדוניה אך סייגה את חובת התשלום רק למקרה שהאישה תגורש שלא ברצונה. זמנה של התקנה הוא שנת קנ״ד, מאה שנים לפני תקנת פאס, והיא נותרה בתוקף מאות שנים לאחר מכן. במחצית השנייה של המאה החמש-עשרה נשאל ר׳ שלמה ב״ר שמעון ב״ר צמח דוראן(רשב״ש) כיצד יש לנהוג במקרה של איש שהיה נוטה למות וגירש את האישה מיוזמתו כדי למנוע מן האישה את זיקת הייבום לאחר מותו. האם תיחשב האישה למי שהתגרשה שלא ברצונה ותזכה בתוספת שחויב בה בעלה או שתיחשב למי שהתגרשה ברצון ותפסיד תוספת זו. תשובת הרשב״ש הייתה כי אין מענה חד־משמעי לשאלה זו, והדבר תלוי בנסיבות ובראיות. אם האישה חפצה בייבום, אלא שנענתה לגירושין כדי שבעלה לא יחשוד בה שהיא מעדיפה את אחיו ומצפה למותו, הרי שהיא תזכה בתוספת כדין אישה שהתגרשה שלא ברצונה. אבל אם האישה חפצה בגירושין כדי שלא ליפול בידי היבם, אם משום שהיא עוינת אותו או למשל אם הוא נשוי אישה אחרת ובעלה למעשה מגרשה כדי להשביע את רצונה, כי אז היא תפסיד את תוספת כתובתה. אין לדעת אם תקנה מעין זו כלל הייתה קיימת בקרב המקומיים בטרם בוא המגורשים. אך משקבעו חכמי המגורשים בפאס כי לאישה המגורשת יהיה דין אלמנה הנוטלת חלק מן העיזבון כיורשת ולא גובה את כתובתה, הרי שנעקפה הבעיה, ולא נדרשו הדיינים להיכנס בעובי הקורה של קביעת רצון האישה.

דברי סיכום

התוודענו כאן לפעולה משפטית לא שגרתית בהיסטוריה של המשפט העברי לדורותיו. קבוצת מגורשים שהגיעה לפאס שבמרוקו וכבר כעבור שנתיים ימים למן בואה חוקקה לעצמה תקנות שנועדו להסדיר את חיי המשפחה בסביבה החדשה. אחד הסעיפים עוסק במניעת עגינות בשל ייבום על ידי הטלת חובת גירושין על כל איש שהוא בסכנת מיתה. לפי ממצאינו נקטו מגורשי ספרד בפאס אקטיביזם משפטי שלא הכרנו כמוהו, לא בארץ המוצא קסטיליה ולא בריכוזים אחרים של הפזורה לאחר הגירוש. עובדה זו עשויה להסביר את ייחודה של המסורת המשפטית במרוקו בכלל, שיצרה חקיקה ענפה בתחום דיני המשפחה הנמשך עד אמצע המאה העשרים. מעמדה המיוחד של החקיקה כזרוע חשובה בפעילות המשפטית של חכמי מרוקו משתקפת בדברים שכתב הרב י״מ טולידאנו, מחשובי החוקרים של יהדות מרוקו, שכיהן כרבה הראשי של תל־אביב יפו וכשר הדתות במדינת ישראל, ובהם ראוי לסיים מאמר זה. בתארו את החיבור כרם חמר המכנס את תקנות מרוקו לדורותיהם ובכלל זה את תקנות המגורשים בשנת רנ״ד־1494 הוא כתב:

[החיבור] היה אחר כך לאבן פנת היהדות במארוקו בכלל ול׳שולחן ערוך׳ שהכל סמכו עליו… ועל פיו נחתכים רוב דיני ומשפטי הדת בין יהדות מארוקו מבלי להשגיח כלל אם ימצאו חולקים עליו מהפוסקים היותר מפורסמים.

הערת המחבר:         טולידאנו, לעיל הערה 81, עט׳ קו־קז. עמדה דומה לגבי החשיבות המופלגת שהחשיבה המסורת ההלכתית בכלל והמשפטית בפרט בקרב יהודי מרוקו ראה מ׳ אלון, ייחודה של הלכה וחברה ביהדות צפון אפריקה מלאחר גירוש ספרד ועד ימינו, הלכה ופתיחות – חכמי מרוקו כפוסקים לדורנו(מ׳ בר־יודא, עורך) תשמ״ה,

תקנות מגורשי קטיליה בפאס למניעת עיגון במצבי ייבום-אלימלך וסטרייך-אלף שנות יצירה, פאס וערים אחרות במרוקו-בר אילן-תשע"ג-סוף המאמר- עמוד 334-332

את התגובות על יחסו של ברנר אל היהדות במאמרו ניתן לסווג לשלוש רמות טיעון: האחת – אלה דברי כפירה, ואכן הם נחשבו דברי כפירה גם בעיני לא־דתיים, בהם: אחד העם. השנייה – אלה דברי הסתה להמיר את הדת. זה טיעון מופרך, שכמה עיתונים צידדו בו, ודי בקריאה מוקפדת של המאמר כדי להיווכח במופרכותו, גם בלי לדעת מיהו ברנר האדם והסופר, שהרי נאמר במאמר במפורש שהאמונה הדתית בנוסח זה או זה אינה רלוונטית לקיום היהודי. אולם כאמור יש במאמר גם זילות של קודשי ישראל לעומת אמפתיה כלפי הבטים נוצריים משיחיים, והקורא בו עשוי להסיק כי אהדתו של ברנר אל שתי הדתות אינה במידה שווה. הרמה השלישית – שהמאמר נכתב תמורת שלמונים, זו טענה חסרת שחר שכמעט אין פרסום שצידד בה ואכן רבים גינו את ׳החרות׳ על שהעז להשמיעה.

היתה סברה שכנראה ידעו ב׳החרות׳ על השמועה בדבר הקשר של ברנר עם המיסיון בעת שהותו בלונדון. אולם אילו ידע ׳החרות׳ על כך בהתחלת הפרשה היה ודאי מפרסם זאת משום שהעיתון היה לחוץ מפני כובד הטענות נגדו. רק בשלב מאוחר של הפרשה, בכ״א סיוון, כשהוויכוח דעך, פירסם ׳החרות׳ ידיעה שברנר עבד כמגיה קבוע של ספרי המיסיון. לא נראה לי אפוא כי פרט זה שימש מניע בביקורתו של ׳החרות׳. סביר יותר כי חריפות ביקורתו יסודה בחרדה מפני פעילות המיסיון

בארץ, ש׳החרות׳ נאבק נגדה בתוקף כמו נגד השותפות בין המיסיונר המומר ש׳ פיינגולד ובין משפחת בן־יהודה בהוצאת ׳הצבי׳.

ברנר השיב להאשמה זו של ׳החרות׳ כלפיו באותה מטבע, כלומר אתם מכורים: ׳האם אין זו שגעון ונבלה של הדיוטים פראים? האם לא ברור של״סנסציה״ כזו מסוגלים רק אנשים הנכונים למכור את עצמם בעד פרוטה בכל שעה […]׳. ואילו מערכת ׳הפועל הצעיר׳ לא הואילה להתדיין עם ׳החרות׳, ובשולי תגובתו של ברנר ציינה כי היא מובאת לפרסום על־פי בקשת הסופר, ׳אף על פי שאנחנו חושבים לפחיתות הכבוד גם לו וגם לנו להכנס בדברים עם ״החרות״ בשאלה זו׳.

כחודש לאחר התגובה הראשונה, ׳החרות׳ חזר בו חלקית מההאשמה בדבר שלמונים. כלשונו: ׳האם אמנם חטאנו בשאלתנו הסתירית: ״כמה אתם מקבלים שכר פעולתכם?״ האם הזכרנו כסף? האמנם אך בכסף אפשר לשלם פעולה כזאתי׳ זו התנצלות קלושה, אבל במאמר נוסף, חזר בו ׳החרות׳ גם מהאשמת ברנר כמסית: ׳רגילים אנו המזרחנים ילידי הארץ לחבר את מלת ״אפיקורס״ כשם נרדף את ״מומר״ ו״מסית״׳. זו שוב התנצלות צולעת אף כי כאן הכוונה הטובה גלויה, לחזור מן ההאשמה בצורה שתיראה מכובדת. לאחר שנתיים, ׳החרות׳ התנצל כליל על חלקו בפרשה, וכלשונו: י״ח ברנר שנפגע באמת שלא כדין על־ידי ״ החרות״ עבר על זה לסדר היום׳. אכן ברנר עבר לסדר־היום. ר׳ בנימין דיווח כי על כתיבתו ב׳החרות׳ הגיב בתר בחיוב. ואף זו, ברנר עצמו פירסם דווקא ב׳החרות׳ כתב התקשרות אשר 33 תלמידים בירושלים שנשבעו על נאמנות לעברית הפקירוהו בידו, כדי שיפרסמו ברבים אם אחד מהם יחלל שבועתו. שלא כמו ברנר, שהתפייס בסוף, ׳הפועל הצעיר׳ לרוב התייחס אל ׳החרות׳, בהקשרים שונים ובמאמרים שנכתבו בידי סופרים שונים, בשלילה בוטה בתכניה ובלשונה ולא־אחת שזורה בנימה עדתנית נמוכה, ללא סדק של פיוס.

אסכם את טיעוני ׳הפועל הצעיר׳ בדברי ריבות אלה על־פי עניינם. ׳החרות׳ הוא עיתון ירוד ברמתו, חסר תוכן ואחריות ציבוריים ועילג בלשונו; יוצא לאור בידי מו״ל ועורך חסרי כישורים (לדברי י״ח ברנר, ק״ל סילמן); עיתון חקיין, פטפטן, שוקי(א׳), ׳בבחינת חרש שוטה וקטן שאין [לו] דעה משלו׳(י׳ ל־ן); עוסק בבעיות מדומות(׳מחפשים תמיד בשבילנו עסקים חדשים׳, כמו לייסד עיתון יהודי בערבית); ואין בו שום רמז לתרבות (ק״ל סילמן, י׳ רבינוביץ), משמע אין להתייחס אל הכתוב בו כמושא לדיון ציבורי; עיתון חסר עקרונות (א׳); מחובר לכוחות השחור (למשל, למנהל בנק אפ״ק, הנוהג ׳להציל את הרכוש היהודי מהפועל העברי׳ – י׳ רבינוביץ); עיתון של ׳בקשיש׳, שהמאמרים והידיעות בו מתפרסמים, או מנועים מלהתפרסם, על־פי שלמונים. זו האשמה חמורה שראוי לפרט בה.

ק״ל סילמן טען ש׳החרות׳ כתב: ׳כי ״אגודת נטעים״ היא פנמה וכי היא תגלה עוד את קלון החברה׳. מכאן שהעיתון רמז ל׳נטעים׳: שלמו לנו, כדי שנשתוק. אולם העיתון לא פירסם מאומה, וכאשר חבר ׳אגודת נטעים׳ שלח לו תגובה הוא לא פירסם דבריו ׳משום שיקר בעיניו כבוד הישוב! […] אנו יודעים שבמערכת הזאת מקבלים על הדרישה ומקבלים על הפרישה׳. התיאור העובדתי כאן הוא מפותל ועמום, הגיונו לא סביר ולשונו גסה, מלווה בחרפות (׳עתונות הפקר מנוולת׳) ובהתחכמויות זולות (״׳ראו הזהרנוכם!״ כלומר משה א׳ עזריאל וח׳ בן־עטר […] קוראים לעם ישראל […]׳ ועוד). גם ברנר כינה בראשית הפרשה, כאמור, את ׳החרות׳ עיתון מכור, ללא ביסוס עובדתי, ואילו במאמר אחר כתב על רב שמעל בכספי בית־היתומים ו׳החרות׳ פירסם את דברי מאשימיו ואת דברי הרב, ולטענת ברנד קיבל כסף משניהם. גם י׳ רבינוביץ האשים את ׳החרות׳ בקבלת שלמונים וגם במאמרו מסכת העובדות נפתלת ועמומה עד כי איני יכול לתמצתה, אבל סיומו הוא מאלף:

אין בידי די הוכחות מוחשיות שאוכל להגיד ש׳החרות׳ קבלה שכר בעד הריקלמה; אבל […] דברים כאלה אינם נעשים בחנם […], ואילו יכולתי להוכיח באותות ובמופתים הייתי אומר פשוט: ׳החרות׳ הוא עתון של בקשיש שלסופר ישר אסור להשתתף בו אבל מה אעשה ואין בידי הוכחות.

נולדתם ציונים-הספרדים בארץ ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העות'צאנית-יצחק בצלאל-תשס"ח עמ' 343-341

6 – פרעות איומות ביהודי ספרד ואפריקה הצפונית. תנועת האלמואחידון 1130 – 1269, אשר קמה במרוקו, והקימה אימפריה צפון אפריקנית בצירוף ארץ ספרד, הייתה תנועה מוסלמית קיצונית מאוד, שחרתה על דגלה "דין מוחמד בסיף" (את דת מוחמד יש לכפות בחרב) וערכה פרעות איומות ביהודים בכל מקומות שלטונם. על הפרעות במרוקו שרדו לנו שלושה פיוטים – קינות מידו של אברהם אבן עזרא (תודילא 993 – רומא 1167) ואלה הם : "אהה ירד / על ספרד"  – קינה על ספרד ' "איך נחרב / המערב "קינה על ערי המגרב – מרוקו ; "צעקו חוצה / עלי פרץ וצווחה" קינה משותפת לפרעות בכל מקומות שלטונם של האלמואחידון. בקינה "אהה ספרד" נזכרים אלה המקומות שנערכו בהם פרעות בספרד : אליסאנה, אלמריה, חיאן (געיאן), מאלגה, סביליה, קורדובה. ואלה המקומות באפריקה הצפונית : ג'רבה, דרעה, לחאמה, מכנאס, מראקש, סבתא, סיג'למאסה, פאס, צורמאן, קפצה תלמסאן. בקינה "איך נחרב / המערב" נזכרים אלה המקומות במרוקו בלבד, ומסתבר, כי פרעות אלה נערכו סמוך לעלייתם של האלמואחידון, כלומר בין השנים 1130 – 1135; כלומר קדמה קינה זו לקינה "אהה ירד / על ספרד", אגמאת, דרעה, מכנאס, סג'למאסה, סבתה, סוס, פאס, תלמסאן. וכל אלה השתיקו ההיסטוריונים בעלי האסכולה הליברלית בחכמת ישראל במאה הקודמת.

קינת רבי אברהם אבן עזרא, אשר מקונן הוא על חרבן קהילות רבות בספרד וצפון אפריקה, ועל יסוד השיר הזה כתב רבי דוד כהנא בקורות ראב"ע שלו כי " בשנת תצ"ח שפך ה', כל חמתו על הרבה ערי ספרד וערב וראב"ע ראה אז עני בשבט עברתו, כי הערבים הפראים והאכזרים התנפלו על היהודים, ומפני זה, וגם מפני שרבי יוסף בן עמראן איש חסדו של ראב"ע נפטר, לכן נסע לו ראב"ע בשנת ת"ק לרומא.

אֲהָהּ יָרַד / עֲלֵי סְפָרַד / רַע מִן הַשָּׁמַיִם

וּסְפֹד רַב / עֲלֵי מַעֲרָב / לַזֹּאת רָפוּ יָדַיִם

עֵינֵי עֵינֵי / יָרְדָה מַיִם

בכות עֵינֵי / במעיני / עַל עִיר אליונסה

בְּאֵין אָשֵׁם / לְבָדָד שֵׁם / הַגּוֹלָה שכנה

בְּאֵין סַלֵּף / עֲדֵי אֶלֶף / שָׁנִים, וְשִׁבְעִים שָׁנָה

וּבָא יוֹמָהּ / וְנָד עִמָּהּ / וְגַם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה.

בְּאֵין תּוֹרָה / וְאֵין מִקְרָא / וְהַמִּשְׁנָה נִטְמְנָה

וְהַתַּלְמוּד / כְּמוֹ גַּלְמוּד / כִּי כָּל הוֹדוֹ פָּנָה

וְיֵשׁ הוֹרְגִים / וְיֵשׁ עוֹרְגִים / מָקוֹם, אָנָה וְאָנָה

מָקוֹם תִּפְלָה / וְגַם תְּהִלָּה / לְבֵית תִּפְלָה נִתְּנָה

וְקָרַע זָר / וְגוֹי אַכְזָר / דָּת אֶל הַנֶּאֱמָנָה

לְזֹאת אֶבְכֶּה / וְכַף אַכֶּה / וּבְפִי תָּמִיד קִינָה

וְאֵין לִי דְּמֵי / וְאָמַר מִי / יִתֵּן רָאשִׁי מַיִם

וְרֹאשׁ אֶקְרָא / וּמַר אֶצְרַח / עַל גּוֹלַת אשבילייה

עֲלֵי נְשִׂיאִים / והקראים / בְּשֵׁמוֹת וַחֲכָמֶיהָ

וְעַל אֲצִילִים / וְהֵם חֲלָלִים / וּבְנֵיהֶם בְּשִׁבְיָה

וְעַל בָּנוֹת / וּמְעַדְּנוֹת / נִמְסְרוּ לְדָת נָכְרִיָּה

וְאֵיךְ עֲזוּבָה / מְאוֹד קורטובה / וּתְהִי כְּיָם שֶׁאִיָּה

וְשֵׁם חֲכָמִים / וְגַם עֲצוּמִים / מֵתוּ בְּרָעָב וְצִיָּה

וְאֵין יְהוּדִי / וְגַם יְחִידִי / בגאין גַּם אלמריה

וּמָיוֹרְקָה / וְעִיר מַלְקָה / לֹא נִשְׁאֲרָה שָׁם מִחְיָה

וְהַיְּהוּדִים / וְהַשְּׁדוּדִים / הֻכּוּ מַכָּה טְרִיָּה

לַזֹּאת אֶסְפדָה / וּמַר אֲלַמְּדֶהָ / וְאֶנְהֶה עוֹד נֶהִי נְהִיָּה

לְשַׁאֲגוֹתַי / בְּתוּגוֹתַי / וְיִמְאֲסוּ כְּמוֹ מַיִם

וְהוֹי אֶקְרָא / כִּמְצֵרָה / עַל קְהִלַּת סגלמאסה

וְעִיר גְּאוֹנִים / וּנְבוֹנִים / מֵאוֹרָם חָשַׁךְ כִּסָּה

וְשָׂח עַמּוּד / וְהַתַּלְמוּד / וְהַבְּנִיָּה נֶהֶרְסָה

וְהַמִּשְׁנָה / לִשְׁנִינָה / בָּרַגְלַיִם נִרְמְסָה

וְעִיר מְלוּכָה / וְהַנְּבוֹכָה / מראכס המיֻחַסָה

עֲלֵי יְקָרִים / מִדְּקָרִים / עַיִן אוֹיֵב לֹא חַסָּה

אֲהָהּ אֶפֶס / קְהַל פאס / יוֹם נָתְנוּ למשסה

ואי חוֹסָן / קָהָל תְלמְסֶן / וְהַדְרָתָהּ נָמַסָּה

וְקוֹל אָרִים / בְּתַמְרוּרִים / עֲלֵי סבתה ומכנסה

וִסּוּת אֶקְרְעֶהָ / עֲלֵי דרעה / אֲשֶׁר לִפְנִים נִתְפְּשָׂה

וּבַיּוֹם שַׁבָּת / וּבֵן עִם בַּת / שָׁפְכוּ דָּמִים כַּמַּיִם

וּמַה אֶעַן / הֲכִי לְמַעַן / חָטָאתִי זֹאת הָיְתָה

וּמֵאֵלִי / צוּר חֵילִי / רָעָה עָלַי כָּלְתָה

לְמִי אֶשְׁבֹּר / וְגַם אֲדַבֵּר / וְהַכֹּל יָדוֹ עָשְׂתָה

וְהָם לִבִּי / בְּתוֹךְ קִרְבִּי / עַל נַפְשִׁי אֲשֶׁר עֻוְּתָה

וּמֵאַרְצָהּ / מָחוֹז חֶפְצָהּ / לְאֶרֶץ טְמֵאָה גָּלְתָה

וְנִכְלְמָה / וְנֶאֶלְמָה / לְסַפֵּר תְּלָאוֹת רָאֲתָה

זָעַם כְּאֵבָהּ / וּבְלִבָּהּ / לַחֶסֶד צוּרָה קִוְּתָה

לְצַוֵּת פְּדוּת / וּמַעְבָּדוֹת / כִּי בְּצֵל כְּנָפָיו חָסְתָה

בְּבֵית כִּלְאַיִם / בְּכָל עֵת אִם / זָכְרָה שְׁמוֹ אָז חָיְתָה

וְרַק בְּכִיָּה / עֲלֵי לֶחְיָהּ / בְּיָד אָצַה אֲשֶׁר קַשְׁתָּהּ

מְאֹד תִּירָא / עֲדֵי יְרֵָא / אֱלֹהִים מִשָּׁמַיִם .

יובאו כאן חמישה סעיפים מתוך חוקה אידיאלית שהציע מוחמד אבן עבדון כחוקה אידיאלית לחברה המוסלמית, וכל חמשת הסעיפים הם אנטי יהודיים ומלאים שנאה וקנאות, רעל והרס :

1 – לא ישפשף מוסלמי בית המרחץ יהודים או נוצרים, ולא ישיל את זבלם, ולא יצוא צואתם, שהרי היהודים והנוצרים ראויים יותר למלאכות אלה, כי הן מלאכות למושפלים, לא ישמח בהמה ששיכת ליהודים או לנוצרים, ולא ישמש חמר, ולא יחזיק את ארכובתם ואם נודע כזאת ינוזף עשוהו.

2 – לא ישחוט יהודי בשביל מוסלמי. תינתן פקודה ליהודים לפתוח חנויות בשר מיוחדות.

3 – לא ימכור מוסלמי בגד של מצורע, של יהודי ושל נוצרי, אלא אם כן ייאמר לקונה המוסלמי ממי הוא בא. וזה הדין גם לגבי בגד של איש מוחשת.

4 – לא ירשו המוסלמים לפקידים, לשוטרים, ליהודים או לנוצרים, שילבשו בגדים של האנשים הגדולים ולא בגדי השופטים ולא בגדי אנשים נכבדים. אדרבה, צריך כי יהיו שנואים מנודים. לא יברכם איש מוסלמי ברכת שלום, כי הקיפם השטן, והשכיחם את זכר ה'. צריך שיהיה להם סימן מיוחד, כדי שאפשר יהיה להכירם על ידו בדרך של בושה להם.

5 – לא ימכור מוסלמי ליהודים או לנוצרים ספרי מדע, פרט לאלה שעוסקים בחוקיהם, מכיוון שהם מתרגמים את ספרי המדע ומייחסים אותם לבני דתם ולאנשי הקודש שלהם, בשעה שהם יצירות של המוסלמים. 

ומוטב שלא ירשו לרופא יהודי או נוצרי שירפא מוסלמים, מכיוון שאינם יועצים עצה טובה, של רפא ורפואה למוסלמים פרט לאנשים מבני דתם, ומי שאינו יועץ עצה טובה למוסלמים, איך אפשר להפקיד בידיו את חייו של המוסלמי ?.

חמשת החוקים האנטי יהודיים והאנטי נוצריים יש בהם החרמה גמורה ומוחלטת של היהודים מבחינה כלכלית ומבחינה חברתית, ואין בזה די, כי בולטת בהם השנאה המוחלטת ליהודים והנידוי החברתי. ואף באלה עדיין לא היה די למוחמד אבן עבדון, כי ביקש להשפילם עד עפר, ולא רק שלא הניח להם להתלבש כרצונם וכפי יכולתם החומרית, אלא ציווה להלבישם את הטלאי הצהוב, ואין אפוא טלאי זה המצאתם של האנטישמים הנוצרים האכזרים והרשעים. אלא של מוחמד אבן עבדון, המוסלמי הטוב והמסור, בעל הסובלנות כלפי כל הדתות האחרות ובייחוד היהודים, "אהל אלכתאב" – אנשי הספר הקדוש והמקודש, שניתן למשה רבנו, ובעלי הנצרות, אנשי הספר שנתן ישוע הנביא לעמי אירופה.

תעודה זו חשובה לנו, כי ממנה נלמד על האווירה החברתית, אשר בה חיו משוררינו הספרדים : חרם כלכלי, בידוד חברתי, בזיון האדם היהודי והשפלת היצור האנושי והבריאה האלוהית עלי אדמה. אף היא תלמדנו את שנאת התושבים המוסלמים ליהודים במאות הי"א והי"ב, תקופת השיא של יהודי ספרד והשירה העברית בספרד, ומשנאה ארסית זו ניזונו הפורעים, שפרעו פרעות בישראל, כפי שצוינו הפוגרומים והרציחות לעיל.

ולא היו אלה שהזכרנו המאורעות היחידים בימי שלטונם של המוסלמים בארץ ספרד, ושלטון זה נחשב בעיני חוקרי חכמת ישראל באירופה המערבית כשלטון החוק והסדר החברתי והאנושי, שהצטיין בסובלנות דתית גם כלפי בעל אמונה לא מוסלמית.

מורשת יהודי ספרד והמזרח-יששכר בן עמי הוצ' מאגנס תשמ"ב- עמ' 244-242

למוחרת, בשעה מוקדמת, הלכתי לראות את מר מרפי כדי לבשר לו על ׳תוצאות׳ הטיול שלנו. הוא נראה מופתע ביותר, והורה לשלוח מברק לגיבראלטאר כדי לבקש הסברים ולהזהיר כי ׳נשרף׳ קטע החוף בשרשל. שכן בערב הקודם הבחינו בשלוש המכוניות שלנו, בשעה שעברנו בשרשל. למוחרת, ה־4 [בנובמבר], הוא קיבל תשובה: האונייה לא יכלה לצאת בזמן וביקשה להודיע לה על מקום נחיתה חדש. ז'וֹזֶה אבּוּלקֶר ופיאֶר אלכסנדר בילו את הלילה הקודם על שפת־הים ממזרח לאלג׳יר… לכן ביקשנו את האונייה להוריד את הציוד במקום זה, הנמצא קרוב מאוד לאלמה־מאריטים (Alma-Maritime), כ־30 קילומטר מאלג׳יר, ב־4 [בחודש], בשעה 11 בערב לערך…

המיבצע התנהל כשורה: אותות האש הודלקו כפי שהוסכם, בשעה 9, וחיכינו לשווא, זו הפעם השנייה.

ושוב חזרנו לאלג׳יר. מרפי זעף ושלח עוד הודעה לגיבראלטאר. את התשובה קיבל למוחרת, ה־5 בנובמבר: האונייה תנחית את הציוד במקום האמור, בו בערב, סמוך לשעה 11…

אך כמו בנסיונות הקודמים, גם הפעם לא הגיע הנשק האמריקני. עד־מהרה נכחו אנשי־המחתרת לדעת כי ׳תקלה׳ זו לא היתה אלא הראשונה בשורה של צרות, שהחמורות שבהן התרחשו בעת הנחיתה עצמה.

על־פי הסכמי שרשל, התפקיד שהוטל על אנשי המחתרת באלג׳יריה היה לשתק את המקומות האסטראטגיים העיקריים בעיר, ולנטרל את המפקדים הצבאיים שעלולים היו לארגן תגובה נגד הנחיתה האמריקנית. וכך העיד ז׳וזה אבולקר:

שעת האפס להתחלת פעולתנו היתה 01.30: חיילי בעלות־הברית נועדו להחליף אותנו שעתיים לאחר־מכן, ובמקרה הגרוע — ב־7 בבוקר […].48 שעות לפני הנחיתה אלה היו הכוחות שעליהם יכולנו לסמוך:

א. כוח־אדם: 750 עד 800 אזרחים שארגנו זה מכבר קציני מילואים צעירים בקבוצות קטנות, ׳אטימות׳ לחלוטין האחת לשנייה.

ב.  ציוד הובלה: 30 מכוניות פרטיות, שהעמיד לרשותנו מר ליאי לאוֶס (Lavaysse), שדאג גם לתקינותן: את הדלק להפעלתן אמורה לספק הקונסוליה האמריקנית.

ג.  חימוש: 900 רובי ׳לבל׳ ישנים ו־25,000 כדורים, חלק ממאגרי הנשק הסמויים שמסתיר הצבא מעיני ועדות שביתת־הנשק, שהוחסן, לפי בקשתו של הקולונל ז׳וס, שלושה שבועות קודם־לכן במוסכו של לאווס.

באשר לתכנית הפעולה הצבאית והאזרחית, קבענו את היעדים הבאים:

        ניתוק קווי־הטלפון,

        מעצר המפקדים העלולים לארגן את ההתנגדות,

        כיבוש המיפקדות.

כדי לבצע את הפעולות במהירות הדרושה להצלחתן, חשבנו לנצל את העובדה הבאה: תכניות החירום להגנת החופים נגד פלישה כוללות — במקביל להסעת הגיסות אל המקומות המותקפים — את גיוסם של מתנדבים אזרחיים משורות ה׳לגיון׳ וה׳מליציות. מתנדבים אלה צריכים היו לענוד סרטי־שרוול שבהם האותיות .V.P (׳מתנדבי העיר׳), והוטל עליהם לשמור על הסדר. הקולונל ז׳וס, שבתוקף תפקידו אחראי היה על הגיוס, היה גם מפקד בארגוננו וכך אפשר לנו הדבר לנצל לטובתנו את ׳תכנית החירום׳. מתנדבינו ענדו את סרטי־ השרוול והם הגיעו עם מפקדיהם במדים כאלה כדי להחליף את השומרים בעמדות. כך הם השתלטו על המקומות האסטרטגיים.

ביום הנחיתה היו אלה כ־400 בחורים שביצעו את התכנית שהכינו מנהיגיהם כמה ימים קודמ־לכן, בעתוי שנקבע מראש ובשלימות מדהימה; אולם החיילים האמריקנים, שמספרם נפל בהרבה מן הנתונים שמסר קלארק, לא נכנסו לעיר אלא בסוף ה־8 בנובמבר. בשעה שנקבעה להתחברותם עם ה׳פוצ׳יסטים׳, הם נמצאו עדיין 5 קילומטרים מאלג׳יר:

אנו שיתקנו אפוא את העיר, לא מחצות ועד שתיים בבוקר, אלא מחצות ועד שש בערב למוחרת. אנו שלטנו בעיר ונטשנו את עמדותינו בהדרגה, שכן לא היתה לנו סיבה להרוג על לא דבר. ידענו כי האמריקנים נחתו אמנם, קיימנו עמם קשר ושאלנו את עצמנו מדוע היססו כל־כך.

למעשה, מאז פרוץ ההתקוממות התנהל עוד משחק פוליטי־צבאי, שבו לא שותפו כלל הקושרים;" ׳השחקן הראשי׳ היה רוברט מרפי שבבואו להיוועד עם הגנראל ז׳ואין, כדי לבקש שיעבור לצד בעלות־הברית, מצא את עצמו פנים אל פנים עם דארלאן, נציגו של פטן, היינו של ׳הרשות החוקית׳; עד־מהרה סוכם ביניהם על הפסקת אש. כך היו פני הדברים בערב ה־8 בנובמבר, עם כניסתו של הגנראל ראיידר לאלג׳יר, בראש גיסות מזעריים עד לעג. באשר לגנראל ז׳ירו, שאמור היה להגיע עם חילות בעלות־הברית, הוא התעכב בגיבראלטאר ושם ניהל ויכוח עקר עם הגנראל אייזנהאואר. כשהגיע לבלידה, למוחרת היום, לא נותר לו אלא לקוד לפני דארלאן, שעשה ׳בשם המרשאל׳ להפסקת הקרבות באוראן ובמארוקו, שם נלחם הגנראל נוגס ב׳תוקפנות׳ האמריקנית עד ה־ 11 בנובמבר, אגב מגעים רצופים עם לאוואל וועדת שביתת־הנשק הגרמנית.

אכן, המנוצחים הגדולים בימי נובמבר אלה היו בלי ספק אנשי המחתרת הצפון־אפריקנית. התעוזה והגבורה שהוכיחו באלג׳יר שקולות היו כנגד אכזבתם העמוקה מן הימים הבאים, כשהתברר להם כי ראשי השלטון הצרפתי באפריקה לא היו אלא דארלאן, נוגס, ז׳ואין, שאטל ובואסון (Boisson); לעיניהם האוהדות של האמריקנים, הם פעלו מכוח הסמכויות שקיבלו בזכות נאמנותם למרשאל ולממשל וישי.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו- עמ'105-103