אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל
סימן צה כרך א'
סימן וישב, שנת תרס"ט.
ידיד החכם החשוב כמוהר"ש הלוי ישצ"ו, שלום, שלום.
קח נא עוד מהמזומן אצלי, והוא, בסוף מבוי המערה, יש מבוי קטן וצר משמאל, שממנו נכנסים למבוי גדול, הנקרא אטו"ב ( אבנים בעברית ) על שם גלי אבנים שיש בו מכמה בתים וחצרות שנפלו מזוקן.
בקרן זווית המבוי הזה הסמוכה למבוי הקטן הנזכר, יש בית כנסת כמין גם גדולה, היא עמוקה ויורדים לה בשני מעלות, פתחה במערבה, ההיכל במזרח, התיבה באמצע, פני שליח הציבור לצפון, יש בה כוסות וספסלים כחברותיה, כמאה אנשים מתפללים בה, היא נקראת על שם הצדיר הידוע כנוהר"ר דוד בוסידאן זיע"א.
הוא היה מנהיג בני כפר אחד מכפרי מדבר סחר"א, הנקרא בשם תמלילת, ובשנת תק"ן – 1790, שללו אותם הברברים וגרשו אותם, ובא עם כל בני קהלו למקנאס, ומקום בית הכנסת היה תל עפר מבית הכנסת עתיקה מאוד שנפלה מזוקן.
והיה המקום של הרב הגאון כמוהר"ר רפאל בירדוגו זיע"א, והצדיק עם בני קהלו קנו אותו ממנו, ובנו אותו בית הכנסת, ונקראת על שם. כל זה שמעתי מרב אחד זקן כמוהר"ר דודו בירדוגו ישצ"ו, וזרע הצדיק הנזכר, הם שהיו שליחי ציבור ומנהיגים עד היום.
ועמהם ובראשם החכם הגדול כמוהר"ר יהושע טולידאנו ישצ"ו, בן כמוהר"ר שלמה זלה"ה, שגם לו יש חלק בה, שהוציאה לו אשתו בנדונייתה, שהיא מזרעו של שם הצדיק הנ"ל זיע"א, ונפל לו אותו החלק ירושה מאביה, היא שימשה ישיבה לתלמוד תודה, לצדיק הנ"ל ולזרעו, ועתה היא רק לפילות שחרית, מנחה וערבית ושלום
הצעיר אני היו"ם ס"ט
צו
פ׳ הנז׳. ש׳ תרפ״ט לפ״ק.
ידידי החה״ש, כהה״ר יעיס מלכא ישצ״ו, שלום, שלום.
עתה באתי, לגלות דעתי, על שאר החדושים ששלח לי במכתבו הקודם, והם: א' בפי השבוע, ע״פ וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען, שהקשה, למה הוצרך להודיענו בארץ כנען? ואפשר, מפני שבפרשה דלעיל הודיענו שבחר עשו ארץ שעיר, הודיענו כאן שיעקב בחר בארץ כנען, עכ״ל. והנה ראיתי שכן פי׳ הראב״ע והרמב״ן ז״ל ע״ש, ולדעתי המעט גר׳ לומר, שהיא נתינת טעם למה בחר יעקב לישב בארץ מגורי אביו, מפני שהיא בארץ כנען, אבל אם היה אביו דר בארץ אחרת, לא היה דר עמו, רק היה הולך לארץ כנען שבחר בה ה׳, ועתה בצדקתו זכה לתרתי מצות כבוד או״א ומצות ארץ כנען. ובדרך אגב מה שנתחדש לי עתה רמז נכון בנוטריקון בכל הכתוב, כמ״ש רש״י שם ע״פ אלה תולדות יעקב וכוי, ע״ש בסופו, והוא: ובקש יעקב שישב בשלוה יתירה עליו קפץ בלבול כנו, אמר רם (הקב״ה) צדיקים מלבד גדלה וכבוד רב יתיד אשר בו ישבו וינוחו בעדן אלא רוצים צדיקים כבוד נעיפ עודם נעורים דהיינו חיים, ע״כ.
ב. כתב, פסים, לשון ידים כמו פס ידא, ור״ל כתנת שעבדו בה ידים הרבה, שעשה אורג ומעשה רוקם,
עכ״ל. והוא פירוש נכון, וכבר קדמו הראב״ע ז״ל, ע׳׳ש. ועי׳ רש״י בשם רז״ל, שרמזו בה צרותיו בנוטריקון, פוטיפר סוחרים ישמעאלים מדינים, ע״ש. ולדעתי המעט נר׳ עוד לומר שהיא נוטריקון פעלה פבבדז ירידת מצרים, כמ״ש רז״ל במגילה דף ט״ז ע״ב, בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. ע״ש.
ג. על חלומותיו ועל דבריו, הקשה, והלא חלום אחד הוא, שעדין לא חלם השני? ואפשר שספר להם
החלום הרבה פעמים כדרך הנערים, עכ״ל. ולדעתי יש חזוק לדבריו ממ״ש ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנא אותו, ויאמר אליהם שמעו נא החלום הזה וכד, והנה אנחנו וכוי, הרי שני פעמים אמור. ואפשר עוד לדעתי, שאחיו היו אומרים לו רעיוניו על משכביו סליק ו, שביום חושב שימלוך עליהם, ובלילה חולם מחשבת היום, ולכן כתיב חלומותיו, חלום הלילה, ומחשבת היום שדומה לחלום, ע״כ.
ד. בפי ויצא, ושבתי בשלום וכו׳ והיה ה׳ לי לאלהים, וקשה, וכי לא יהיה ה׳ לו לאלהים רק עד שישוב
לבית אביו? ואפשר ע״פ מ״ש רז״ל (כתובות דף ק״י ע״א) כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחו״ל דומה כמי שאין לו אלוה, עכ״ל. גם אני הצעיר פירשתי כן בשנה שעברה, ושוב מצאתי שכן פי׳ הרמב״ן ז״ל, ושמחתי.
ה. ע״פ ואלה תולדות נח נח, הקשה, למה כפל שמו פעמים? ואפשר להראות חבתו, כמו אברהם, אברהם, וכיוצא בו. עכ׳יל. ואפשר עוד לומר ששמו היה כפול, אחד, ע״ש זה ינחמנו וכוי, ואחד, ע״ש ונח מצא חן וכו', כי חן ונח חד אינון. ועוד אפשר להודיע שהיה גבור, כמ״ש במדר׳ פ׳ צ״ה כל שכפל שמו בברכתו של משה היה גבור, ע״ש. ובדרך אגב רמזתי בסמיכות אלה תולדות נח וכו׳ ונח מצא חן וכו׳ ע״פ מ״ש רז״ל בסוכה דף מ״ט ע״ב, כל אדם שיש עליו חן בידוע שיש בו יראת שמים, ע״ש. עוד בדרך אגב פירשתי ע״ש ויולד נח וכו', שהקשו המפרשים, והלא כבר נאמר זה בפי בראשית? ועי׳ רמב״ן ז״ל ושאר מפרשים, ולדעתי נראה, שהוא מכלל ספור שבחיו של נח, שהוליד בנים, הפך בני דורו שהיו נותנים כוס עקרות לנשיהם שלא יתעברו ויכחיש יפין,
כמ״ש רש״י ע״פ ויקח לו למך וכו׳, ע״ש. ו. ע״פ וישלח את העורב, הקשה, למה לא אמר לראות הקלו המים כמ״ש ביונה ? ואפשר, שהעורב הבין מאליו שלכך שלחו, והיונה לא הבינה עד שאמר לה בפירוש לראות הקלו המים, עכ״ל. והנה עשה את העורב חכם יותר מהיונה, ואינו אלא טפש, שהרי חשד את נח בבת זוגו, כמ׳׳ש רש״י ע״פ ויצא יצא ושוב, ע״ש, ואין לך טפשות גדולה מזו? ולכן אני אומר, דפי׳ וישלח את העורב, כמו ושלחתה לנפשה, שנח כעס עליו ושלחו מן התיבה, מפני ששמש בתיבה (סנהדרין ק״ח) ואף שגם הכלב וחם שמשו? אפשר שלא ידע מהם, או אפשר שחס עליהם שלא ימותו, אבל העורב יש לו כנסים לעוף ע״פ התיבה, ועוד מפני שהעורב אכזרי על בניו (כתובות מ״ט ע״ב, וברש׳׳י תהלים מזמור קמ״ז ע״פ לבני עורב אשר יקראו, ע״ש) לכן נתאכזר גם הוא עליו, מדה כנגד מדה, זהו הנלע״ד בכל זה. ושלום.
הצעיר אני היו״ם ס״ט
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
תורת אמך ◆ פרשת כי תשא◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 41◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם(לא, טז).
מעשה רב: בהנהגות לכבוד שבת
שבת
א. מספרים על הקדוש רבי דוד רפאל בירדוגו זצ"ל (בנו של הקדוש אדמו"ר רבי יעקב בירדוגו המכונה "החכם זיע"א מעיר מכנאס שבמרוקו), שהיה עוזר לאשתו ביום שישי, וכאשר היה מקלף הירקות בעזרת האולר המיוחד רק לעבודות השבת, היה קורא תהלים ומקלף, כדי שלא להבטל חלילה אפילו רגע אחד מדברי תורה. (ילקוט שבע ח"ח דף ל).
ב. הגאון החסיד רבי יוסף אוחיון זצ"ל בעל הספר אבקת רוכל ורב בעיר (העלו עצמותיו לעיר הקודש צפת ת"ו), למרות זקנותו של הרב היה מקפיד לבא מידי יום שישי לטבול במקוה הנמצא בחצר בית הכנסת למרות המים הקרים וזמן רב לקח לרב את שהותו במקום הטבילה, אגב במקווה זה טבל גם הרב הצדיק רבי שלמה אמזאלג זצ"ל ועוד אנשי מעשה.
ג. מדי יום שישי היה עובר עם התלמידים על פרשת השבוע, הרה"ג רבי כליפה אלמליח זצ"ל רב העירה אולדמנצור במרוקו, היה קורא מתוך הספר תורה שהיה מוציא מההיכל לצורך כך, והתלמידים עומדים משני צדדיו עם חומש ומתקנים אותו אם טעה. התלמידים ידעו לציין כי מעולם לא קרה ורבינו טעה, פעמים היה רבינו טועה בכוונה כדי לדעת האם התלמידים אכן עוקבים אחריו וערניים מספיק. אגב גם הצדיק בבא סאלי נהג לקרא שנים מקרא מתוך הספר תורה המידי יום שישי (מפי הרב אברהם מוגרבי).
ד. נפסק בהלכה כאשר הסוחרים, מעלים את מחיר בשוק, הרבנים אוסרים לקנות עד ירידת השער, היה מעשה באולדמנצור ביום שישי, הרה"צ רבי כליפה אלמליח עובר בשוק ובדרכו עבר ליד הדוכן, ושמע ערבי מוכר ארבע צנון, בפרנק. והנה ערבי צועק שלוש צנון בפרנק, שאל רבנו את הגוי, למה העלתה את המחיר, ענה הגוי בחוצפה אם המחיר יקר אל תקנה, בשומעו רבנו את חוצפתו והעלאת המחיר, שלח שליחים למלאח שאין לקנות מגוי פלוני סחורה, והנה הגוי רואה שאין היהודים באים לקנות כבכול יום שישי, והנה עבר יהודי ליד הדוכן, שאל האם נפטר לכם משהו מהקהילה שאין אתם באים לקנות לכבוד שבת, ענה היהודי פגעת ברב הקהילה, ובנוסף העלתה את המחיר, שמע הגוי את דבריו, נגש מיד לרבנו נישק את ראשו ובקש את סליחתו.
ה. כל השבוע היו אופות הנשים לחם משעורה, ולכבוד שבת קודש היו אופות מחיטה שיותר משובחת ויקרה (מפי רבי שלמה פחימה). פניני המדות מתורת רבותינו, המחכה לתרום ויצא לאור .
כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר לה' בפקד אתם ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם(ל, יב).
כתב הגאון רבי אברהם אנקווא זצ"ל בספרו מלל אברהם, הכתוב מלמד, שלא למנות את ישראל לגולגלתו אפילו על ידי דבר אחר, כי אם על ידי מחצית השקל הבא לכפר על הנפש, לפי שיש בו כמה מידות טובות. האחת מידת השוויון, עני ועשיר שווים לפניו יתברך, על כן ציוה העשיר לא ירבה. השתים שהם חצאים ולא שקלים שלמים, להורות על אחדות ישראל ושלמותם, שכולם נחשבים כגוף אחד. על כן, ככל אין חשש אם יפקוד אותם על ידי מחצית השקל, שודאי לא יאונה להם שום נגף בפקוד אותם בזה, אבל לא על ידי דבר אחר, שאם ימנם כך יהיה בהם נגף.
ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אתם
כתב הגאון רבי חיים משאש זצ"ל בספרו נשמת חיים, הקשו המפרשים ז"ל איזה שייכות יש לנגוף עם מספר בני ישראל, רש"י ז"ל תירץ שהמנין שולט בו עין הרע. וזה דחוק, כי מספר שש מאות אלף הוא מעט לגבי אומה שלמה, והם המעט מכל העמים, ואיזו עין הרע שייך בהם? ויש שתרצו כי ישראל בכללותם הם טובים, ובפרטותם יש בהם הרבה שלא מועלים, כמו שאמרו רז"ל (מנחות כט:), מפני מה נברא העוה"ב ביו"ד, מפני שהצדיקים שבו הם מועטים, וה' לא רצה שיהיו נפרדים ע"י המספר. כי זה יגרום נזק לשאינו ראוי, כי יפקד עליו הדין על שאינו צדיק, ולכן ציוה שיהיו נשארים בכללותם, ויהיה המנין רק ע"י שקלים. ונוכל לרמוז זאת במילות בפקוד אותם, שהם נראים כמיותרים, שרצה לומר, שלא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, מדת הדין על שאין כולם צדיקים.
ונתנו איש כפר
כתב הגאון רבי שמעו ועקנין זצ"ל בספרו דבר השו"ה, ביאר רבנו בעל הטורים, כי מילת ונתנו נקראת גם למפרע ונתנו לומר לך, מה שאדם נותן לצדקה יחזור אליו, ולא יחסר לו בשביל זה כלום, והיינו שהוא נותן לעצמו ולא לזולתו. ואמרו רבותינו ז"ל (ב"ק טז:), אם רצית לעשות צדקה, עשה אותה עם עמלי תורה, כדי להנצל ממכשול, כמו שנאמר הנביא (ירמיה יח, כג), הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים. וזהו כונת הרב, ונתנו למפרע שיתן ויחזור ויתן, כופר לנפשו, דהינו לתלמידי חכמים, כי בגמיטריא איש כפר, תור"ה, דהיינו שיתנו
כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אתם ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם (ל, יב).
שהוא הצדיק או רא'ש נוטריקון א'שה ר'בה ב'שביל שיחזרו בני ישראל על ידי תשובה שיעשו. ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם- ואז. ולא יהיה בהם נגף בפקד אותם (עיין להרב "ערבי נחל") בפרשת צו "בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימתו או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה'" (ל, כ עיין להרב "ערבי נחל") בבואם נפש רוח נשמה של הצדיק אל אוהל מועד לכל חי ירחצו מים בנהר דינור ולא ימותו בני הדור או בגשתם אל המזבח של מעלה אל מיכאל הגדול לשרת מה להלן עומד ומשמש אף שם עומד ומשמש להקטיר אשה לה' ולקחת את כסף שהוא הצדיק שנכסף תמיד לתורה ולמצות בשביל הכפורים פירוש לכפר על הדור מאת. בני ישראל- דוקא ולא אומות העולם על דרך ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה ונתת אותו כמו עבודת אוהל מועד כי בזמן שבית המקדש מכפר עכשיו הצדיק כמו בית המקדש והיה לבני ישראל יחזרו בתשובה להיות בני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם:
זה יתנו כל העבר על הפקדים מחצית השקל הקדש עשרים גרה השקל תרומה לה' (ל, יג).
כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל ראש ישיבת כנסת ישראל בספרו מאור חיים, חכמנו ז"ל אמרו (שקלים ה:), שהראה לו הקב"ה כמין מטבע של אש, ואמר לו כזה יתנו. יש לדייק במאמר זה, למה היה צריך להראות לו מטבע של האש והלא והלא משקל האש אינו כמשקל הכסף? ונכון לומר מה שהורה הקב"ה
מטבע של אש ולא של כסף, לרמוז לנו, שמה שאדם נותן לצדקה, צריך שיהיה בכל נפשו, והאש הוא חלק הנשמה. וכוונתו היתה, שכל אחד יתן חלק הנפש לכפר מעשה העגל. ועם היות שכך, טוב אמר, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, שכולם שוים בחלק הנפש.
מהנעשה ונשמע בתפארת מיכאל – אור חדש
א. ירחון תפארת מיכאל
מידי חודש נפרסם לכל ידידנו, את הגליון ואשר בו יכתבו מאמרים בהלכה, וגמרא, תנ"ך, והכל על פי תורת רבותינו וכן הנהגות בקודש מרבותינו.
ניתן לשלוח מאמרים ולהצטרף לקבלת הירחון במיל מידי חודש בל"נ.
בברכה
הרב אברהם אסולין
רב האתר אור חדש וראש מוסדות תפארת מיכאל
ב. התאחדות אברכים ובני הישיבות
בנשיאות הגאון הגדול הרב יהושע מאמאן שליט"א מחבר "עמק יהושע" זקן רבני מרוקו
הציבור הקדוש מוזמן לערב התיסדות קהל בני אברכים ובני הישיבות, אשר יתקיים ביום רביעי יט' אדר א' תשע"ד בשעה 6 בדיוק ברחוב בר גיורא 14 ירושלים. בהשתתפות הגאון הגדול הרב יהושע מאמאן שליט"א ומרנן ורבנן, לאחר מכן ישאו דברים: הרב אברהם אסולין מחבר תורת אמך בהלכה ומנהג, הרב תורג'מן "העדה המערבית בירושלים".
גדול המעמד לכבודה של תורה, המעונינים להשתתף נא לאשר השתתפות:
בניד 0545201059 הרב תורג'מן. או במילa0527145147@gmail.com
בברכה הנהלת התאחדות.
מייסד ורב התאחדות הרב אברהם אסולין התאחדות אברכים ובני הישיבות
הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש
הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש –
מיכאל אביטבול – יוסף הקר – ראובן בונפיל – יוסף קפלן – אסתר בנבסה
מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.
אחד המגורשים, שחזר לפורטוגל אחר גירוש ספרד וממנה יצא למזרח, תיאר את חברת המגורשים בכתביו. אף שדעתנו לא הייתה נוחה משבירת סדרי החברה הישנה, הוא לא הסתיר את התפעלותו מן התהליך המתרחש לנגד עיניו, תהליך של בניין מחודש של התאים המשפחתיים בקצב מהיר.
במצב זה ככל הנראה לא היה אפשר עוד להקפיד על שידוך נאות לפי המושגים הקודמים, שכן המערכות החברתיות של העבר בספרד ובפורטוגל נתפוגגו זה כבר. הוא מעיד שהייחוס, אחד העקרונות החברתיים היסודיים שהיו אופייניים לשכבת ההנהגה הספרדית, מנהיגים וחכמים כאחד, ירד מגדולתו לפחות לתקופה מסוימת בראשי המאה ה-16.
דהיינו, המציאות המשתנה של חברת מהגרים, שבה יסוד הקיום הוא העיקר, שינתה גם את המציאות המשתנה של חברת האידיאלים החברתיים הקודמים. במצבם של אותם מהגרים ראשונים הנלחמים על פת לחמם הייתה כמובן יותר שוויוניות מאשר במצבם בחברתם הקודמת.
המהגרים החדשים, אשר נקלעו לסביבה זרה ומנוכרת בלי אפשרות של תקשורת עם הסביבה, לא היו כה בררנים בבחירת בני זוגם ולא צייתו למוסכמות החברתיות שהיו מקובלות בספרד ערב הגירוש. אולם עד מהרה שבו החיים למסלולם הישן, ומשפחות ספרדיות ופורטוגליות מפורסמות צצו ועלו כמנהיגות הציבור הספרדי והפורטוגלי באימפריה.
משפחות כגון : עוזיאל, המון, אבן שאנג'י, אבן שושן, טאיטאצאק, אבן יחייא ובית הלוי תפסו את זירת ההנהגה בקהילות שונות. בניהן תפסו משרות חשובות לא רק בזכות עצמם אלא גם, ובפרט, בזכות אבות.
הם מעידים על כך מפורשות ומציינים את מוצאם בתור גורם מרכזי במינוייהם. כך עתידים היו להיות פני הדברים עד סוף המאה ה-16 ורק בסופה ובראשית המאה ה-17 חלו שינויים מהותיים בהרכב המשפחות המנהיגות.
הייחוס והעושר היו גורם מרכזי בקשרי חיתון בין משפחות של יוצאי חצי האי האיברי. רבי יצחק עונקיניירה, בדברן על הייחוס, הזהיר את האדם המיוחס שלא יבוא לידי זחיחות דעת ולידי גאוה משום מעמדו. אחד מסימני מעמדו של האדם בחברה זו היה רצונם של אנשים להתחתן בבניו ובבנותיו.
בקשת קרבתו ויחס של כבוד כלפיו היו עשויים לסלול את דרכו למעמד נכבד. לדברי רבי יצחק עונקיניירה, היה גורם נוסף – מכריע – במעמדו של הפרט, והוא קרוביו :
" רוב קרובים יגרום לאדם להתגאות יראתו כי יראה בשער עזרתו, אחוזת מרעיו וסיעתו. ואם שום אדם ישנה אחרי דברו יקומו איש איש מעברי אנשים פוחזים יסלפו דברי צדיקים "
ואכן המשפחה הרחבה הגנה בדרך כלל על הפרט והעניקה לו תימוכין במאבקיו, ולא בכדי סברו חכמים שמקומות בהם היהודים משפחות משפחות, לא היה אפשר לקיים שם דין צדק, כיוון שהמשפחות היו מחפות על בניהן.
משפחות ענפות הגיעו למעמד נכבד בקהליהן ולעמדות של כוח והשפעה, ולעתים מזומנות התנהלו מאבקים בין בני משפחות – חמולות אלה לבין בני משפחות אחרות על השליטה ועל ההשפעה בקהילה.
היצירה הרוחנית בארץ ישראל-ש.בר-אשר
היצירה הרוחנית בארץ ישראל.
היצירה של חכמי מרוקו בארץ ישראל בתקופה זו לא נשתנתה באופן עקרוני מן הספרות הרבנית במרוקו גופא,היא נפתחה רבות בטבריה ובירושלים, בעיקר בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. חכם אחד, רבי אליהו ילוז, כלל בספרו " יש מאין " בעיקר שו"ת שונים בהלכות אישות. שני חיבורים אחרים שלו הם " פתח אליהו " – החלק הראשון כולל דרושים, והחלק השני " זמירות ישראל " הוא פירוש על ספר תהילים – ו " מצוות ותורה " על ספר המצוות של הרמב"ם.
חכם אחר רבי שלמה טולידאנו 1835 – 1877 הוא מן העולים ממכנאס, הוא השאיר חיבור ספר שו"ת . כידוע, יצאו ממשפחה זו חכמים רבים. בן אחיו רבי יעקב משה טולידאנו 1880 – 1960 קנה את עולמו בפרסום מקורות, בספרו " נר המערב " על תולדות יהודי מרוקו בכלל, ועל רבניהם במיוחד. רי"ם טולידאנו כתב ספר שו"ת " שפע ימים " ו " הים הגדול " בארץ ישראל והקשרים שזו קיימה עם קהילות ישראל במזרח.
הוא גילה חוש ביבליוגרפיה ופרסם את " שריד ופליט ", אוסף מקורות, ביניהם מקורות על קבלה ושבתאות בקרב יהודי מרוקו, ועוד " אוצר גנזים ", " אפיריון ", ביבליוגרפיה של מפרשי התורה.
מושפעים מן האווירה המשיחית בטבריה ומן המפגש עם יהודי אשכנז פרסמו חכמי מרוקו בארץ כתבים ברוח זו : רבי אברהם בן יצחק בן סוסאן כתב שו"ת " פחד יצחק ", ואת " מעשה צדיקים " שבחים על רבי חיים אבוילעפיה ורבי חיים בן עטר, וכן " בית שלמה " תרגום לערבית של מנהגי איסור והיתר של רבי אלתר שלמה מאיר פרידמן. בחיבורים נוספים הוא אסף את דרשותיו לתורה " קנה אברהם " ו " לקט עני ", חידושים על התורה ועל מגילות אסתר ורות.
בירושלים סייע רבי רפאל משה פימיינטה, שבא מווזאן, בהדפסת השאלות והתשובות של רבי רפאל בירדוגו " משפטים ישרים ". חכם מערבי שפעל בטבריה גם הוא בזמן זה, רבי שמואל בן קיקי נולד ב-1919, פרסם " דרושים וחידושים " ו קודש ישראל " שניהם דרשות על התורה ותרגום לערבית של ההפטרות, וכן חיבר " ספר דוד " בחמישה חלקים על מסכת גיטין, כולם עדיין בכתובים.
מן הראוי להזכיר גם את רבי רפאל חיים משה בן נאים, שפעל בסוף המאה ה-19 בטבריה, אך את שלושים שנותיו האחרונות עשה בג'יברלטר, והשפעתו הייתה גם בצפון מרוקו.
כבר ציינו שחכמי מרוקו ביטאו את הגותם בדרך כלל בספרות ההלכה, הקבלה והפרשנות, מגמה שלא נשתנתה אף במאה העשרים. עניין מיוחד יש בספר " שרביט הזהב " של רבי דוד דאנינו, נולד בשנת 1901 מן העיירה בני מלאל, ובגלל החשיבות של ספרו לתולדות ההגות במרוקו, נצתיגו במקצת בהרחבה.
את ספרו הוא כתב עברית ובמקביל תרגמו לערבית יהודית, כנראה מתוך רצון שלא רק תלמידי חכמים יקראוהו, אלא גם בני העם. מצב יהוד אירופה בשנות השלושים משתקף יפה בדבריו. הוא פנה לבני קהילתו והוכיחם, שלא זו בלבד שאינם חוששים ממה שמתרחש באירופה, אלא כל עניינם , להיטיב אדמת נוכרים בניינים מפוארים, מה שמעיד לדעתו שזיקת רוב הקהילה לארץ ישראל הייתה רק מן השפה ולחוץ, הטפה שמצינוה גם אצל רבי רפאל בירדוגו הגדול.
כמו כן הוא מתח ביקורת על המתירנות שפשטה בחברה העירונית שהתפתחה בימיו במרוקו. בספרו השני " רסיסי לילה " שנכתב בשנת 1940 הוא הסביר שהעוון שבעטיו נחתו הגזירות על יהודי גרמניה היה משום " ששלח להם הבורא על ידי נביאו האחרון " הרצל ", וגם כן באה הפקידה – זיכרון לגאולה, בלשון המקרא – על ידי הצהרת בלפור, והיה זמן בידם לצאת קודם שיהיה עיכוב מצד הממשלה, ואחר שלא יצאו לכן נענשו, וגם כלל יהודי אירופה לא רצו לעלות. בדברים אלה השתקף חלק מן היחס של חכמי מרוקו לציונות, מתוך זיקה מסורתית לארץ ישראל ובשימוש בצירוף " הנביא הרצל ".
היצירה העממית הדתית
כעשרים וחמש חוברות וספרונים נמצאים בספריית מכון " בן צבי ". כמניין חוברות עוסקות במחזור השנה היהודית, עוד כמניין, במחזור החיים היהודיים, ועוד 3 – 4 חוברות בפילוסופיה, בהיסטוריה ובהווי עממי. אך לבד מחלוקה תימאטית זו, שאלה היא אם יש לה משמעות אחרת.
אפשר שנכון יותר להתרכז בחלוקה על פי מקורות יצירתה ותפקידה החברתי. בחוברות של מחזור השנה בולטים מנהגים בהשפעת הקבלה, אם בתיקון חצות שנהגו לומר אותו כחלק מן הבקשות בחודשי החורף ואם כהקדמה לסדר הסליחות בחודש אלול ובעשרת ימי התשובה.
היו קהילות, למשל, במחוז תאפילאלת שנהגו לומר את תיקון החצות בבין המצרים קרוב לחצות היום. הקובץ " חצות לילה אקום " נדפס לראשונה בשנת תק"ן,כלומר בשנת 1790, ואפשר שזה היה בהשפעת מוראות שלטון הסולטאן יזיד וגזירותיו, ואירוע זה נתן ביסוס מחודש למנהג שהיה קיים עוד בתקופה קודמת. עד היום ישנם חכמים ובני העם שנוהגים לומר את התיקון.
שתיים מן החוברות בפריית בן צבי הן " מגילות אסתר " שבגלל היקפה המצומצם נהגו להדפיסה בחוברת נפרדת לכל קהילות ישראל. בדרך זו נדפסה " מגילת היטלר " ו " מגילת המלחמה " על מלחמת העולם השנייה : ההיסטוריה הייתה רחוקה מעולמם העממי של בני היהודים במרוקו, והדרך היחידה להביאה בפניהם הייתה בסגנון מקראי ובפרט בסגנון מגילות אסתר ואיכה.
ייחודי הוא השפעת פרקי אבות על הווי בית הכנסת בתקופה שבין פסח לשבועות, וכיוון שלא היה כלול סדר זה בסידורים כמו באשכנז, הודפסו פרקים אלה בחוברות מיוחדות.
השפעת הקבלה ניכרת גם ב " שמות הייחוד " המרובים הנאמרים לפני קיום מצוות שונות, מנהג הרווח המיוחד בחג תשרי, ומכאן הצורך ב " סדר ימים נוראים ", סדר שאינו ידוע במקומות אחרים. משמעותיים יותר הם " שבחי פסח , המשקפים מציאות היסטורית ארוכה יותר. כידוע, על פי קטעים שנמצאו בגניזה ועל פי כתבי יד ממרוקו נהגו לומר תרגומים מיוחדים להפטרות החגים, בחינת אחד מקרא ושניים תרגום.
בימי הביניים שימש תרגום זה לארמית, אך עוד במאה העשירית צמח הצורך לתרגם לערבית טקסטים מסוימים בתפילות. בצפון אפריקה נקרא תרגום זה " צ'היר ", ובלשון המהדרים והמדפיסים " שבחים. שני המונחים מצביעים על פירושים שונים למנהג, אך הם משלימים זה את זה. השבחים לפסח או לשמחת תורה העלו על נס את מעלותיהם של ישראל ומשה רבנו, ואילו הצ'היר בא לפרש, להסביר ולבאר את הספונות שיש לא רק במקרא אלא גם בתרגומים לארמית שברבות הימים גם הם הפכו למקודשים.
יתרה מזאת, תרגומים אלו סיכמו מדרשים ופיוטים קודמים שהרחיבו את הפסוק מעבר לתרגום המילולי. בהבדלים שבין מהדורות שונות של " שבחים ", יש אפוא לא רק צרכים מתחדשים בתקופות של ריבו המתפללים, אלא גם תרגומים על פי מסורות מקומיות.
במהדורת ליוורנו, למשל, משתקף כתיב מלא יותר במונחים מסוימים לעומת מהדורת ג'רבה. אבל את ב " שרח ,, התרגום לארמית, שונה לפעמים : " לעולמים " מתורגם " לעלאמיין " לעומת " לאבד "
ביצירה העממית תופסת מקום מיוחד השפה הזרה, תהיה ז וערבית יהודית בחוגים אחרים, או צרפתית בחוגים אחרים. מאלף הוא התרגום של התורה עוד בשנת 1854 לערבית יהודית, דא עקא זו גבוהה ומליצית, פיוטית למדי וזרה לקרוא או לשומע העממי, שכן היהודים דיברו בשפה זו ב " תור הזהב " בימי הביניים.
לא ברור, מה ראה המתרגם לחדש לשון שנעלמה מן העולם. ואפשר שהוא טקסט עתיק והעתיק אות ככתבו וכלשונו. דומה, שהתרגום לצרפתית היה אקטואלי יותר, אלא שהתעוררה בעיה אחרת, האוכלוסייה שאליו היא כוונה הייתה משכילית וחילונית ותוכניהם של מקורות יהודיים מסורתיים היו טרחניים בעיניה.
יוצאת מן כלל זה הייתה, כנראה, החוברת על טהרת המשפחה בגלל שמירת אופייה האדוק. ואכן חוברות רבות, שהודפסו בתקופה זו, במרוקו גופא, הופנו ל " שומרי אמוני ישראל " בוגרי תלמודי תורה שהיוו את שכבת כלי הקודש של הקהילה ולחברות ואגודות שונות : " חסד ואמת ", " תענית דיבור ", " ברית מילה וכיוצא באלה. לתחום זה שייכים " ספרי גורלות שהיו בידיהם של בעלי שם פותחי גורלות וכותבי קמעות.
כתיבה החורגת מן המנהג הדתי הייתה מועטה ביותר, לפחות על פי המדגם המצוי בידינו. אגדת לידתו ומותו של משה רבנו לא היה מקורית, אלא העתקה של ספר מוסר מן המאה ה-17, גם מכתבים של האדמו"ר מלובביץ הייתה יוזמה מן החוץ. ניסיון בודד לכתוב יצירה עממית מקורית הוא התוכנית האוטופית של מכלוף אביטאן לסדר עולמי חדש שרב בו התמים והדמיוני על פני הריאלי ההיסטורי.
המקובלים במרוקו
המקובלים במרוקו
שלום די לאמאר.
בין תקי"א – תק"ן. מחכמי מזאגאן. בפיוטו מתארהו רבי דוד חסין כמי שמוכתר בכתר תורה וכתר מלכות, ויש לו שם בחכמת הקבלה.
רבי שלמה די למטאר חי בין השנים תקי"א – תק"ן – 1751 – 1790. מחכמי מזאגאן שבמרוקו, בפיוטו מתארהו המשורר רבי דוד בן חסין כמי : " שמוכתר בכתר תורה וכתר מלכות, ויש לו שם בחחכמה ובקבלה – אנציקלופדית ארזי הלבנון.
פיוט יסדתי ושלחתי להחכם השלם, מוכתר בכתר תורה וכתר מלכות, ויש לו שם בחכמת הקבלה כהה"ר שלם די למאר. רבי דו בן אהרן חסין
אביעה רננות / אמלל אל אלהי מערכות
אבוא בם אודה ואהלל / איש אמונות רב ברכות
נבחר הוא ממין האנושי / אעדנו כתר לראשי / ידידות רוחי וגם נפשי / חקק בקרבי חק תוכות
ידיו רב לו באמונתו / בהון ועושר בביתו / עדי עד עומדת צדקתו / שתי ידיו כאחת זוכות
דעתו דעת זכה וברה / בעיון ובסברא / ומטַיֵל בגַנָה של תמרה / קצרות וגם ארוכות
ומכבוד יקר וחכמה / שלם ומשנתו שלמה / ואחרי עצתו המה / דברי מלכות הן נחתכות
דבריו מפז יקרים / מעוטר בשני כתרים / ועל ראשו המה קשורים / כתר תורה, כתר מלכות
בחכמה בתבונה ובדעת / דעתו השערה קולעת / עד מקום שידו מגעת / עיניו כחשבון בְרֵכות
נאות דשא ירבץ וישב / מעלה ממעל לחשב / ולפני מלכים יתייצב / ימצא סעד גם סמוכות
חיליתי פני דר כרובים / ישים זרעו כמים רבים / לקולם חברים מקשיבים / בכל יום שונים הלכות
סחור, סחור יה סובבהו / מעושק אדם פדהו / הוד והדר תעטרהו / בעקביו יהיו כרוכות
יחזו אויביו ויכלמו / בחרבו ישַכְּלֵמו / וגם ידרוך על במותימו / כענבים הדרוכות
נופף ספיר ולשם שבו / חן שפתי לך יערבו / ועל ספרך יכתבו / שמורות וגם ערוכות
שלום לעזימי בן מימון.
המאה ה-18. מחכמי מכנאס ידוע כמקובל.
שלמה אבן דנאן בן שמה.
ט' בסיון תר"ח – כ"ח בחשון תרפ"ט. רב ומורה צדק בפאס, ויש לו יד ושם בחכמת הקבלה.
Il etait une fois le Maroc-D. B.-II y eut un proces celebre en Angleterre
II y eut un proces celebre en Angleterre
Samuel Pallache se rendit en Angleterre. Suite a la demande de Diego de Cuna ambassadeur d'Espagne, il fut incarcere pour s'etre empare des navires espagnols de retour d'Amerique. Durant son proces, il fut tenu de resider dans la maison d'un Membre du Parlement anglais.
L'ambassadeur espagnol invoqua le fait que Samuel Pallache etait un Juif converti au christianisme (marrane) et que de ce fait, il etait citoyen espagnol. II tenta meme d'avoir recours a des manoeuvres peu scrupuleuses, voire meme recourir a un discours antijuif. Rien n'y fit. Samuel Pallache etait le protege du Parlement neerlandais qui demanda sa relaxation. Samuel Pallache se defendit en signalant que le Maroc et Espagne etaient en guerre, qu'il representait le sultan marocain et qu'en plus, il possedait un sauf-conduit du roi d'Angleterre. II retourna aux Provinces-Unies. Par la suite, il agit comme intermediaire entre les sultans marocain et ottoman. II mourut en 1616 Le Prince de Nassau-Orange, les membres du Parlement et les ediles d'Amsterdam furent presents a ses funerailles. Une couronne royale orna sa tombe. Apres son deces, le sultan Moulay Zidane envoya Jacques Jancart enqueter sur la repartition du butin des navires espagnols captures par Samuel Pallache, soupconnant que des salaries du sultan en eussent pris avantage. Le Parlement hollandais plaida la legalite de la transaction ainsi que l'integrite et l'honneur de Samuel Pallache, de son frere Joseph et de son neveu Moi'se.
II y eut d'autres diplomates Pallache
Joseph Pallache negocia 1'achat de deux fregates armees de canons en echange de ble et de salpetre. Pendant son sejour au Maroc, il fut represente par son fils Moi'se qui agit comme interprete pour le compte d'une delegation marocaine presente aux Provinces-Unies en 1610 Moi'se s'installa a Marrakech en 1619 et agit a titre d'interprete dans les langues frangaise, espagnole et neerlandaise. II fut cosignataire de l'accord de 1638 intervenu entre le sultan Mohamed Cheikh Al-Saghir – successeur d'Al-Walid depuis 1636 – et le roi d'Angleterre. Joseph Pallache continua a servir les sultans Abdelmalek et Al-Walid qui succederent a Moulay Zidane et dont la duree respective des regnes fut trois ans et cinq ans. Josue, autre fils de Joseph, fit de longs sejours a Danzig en Pologne et a Hambourg et fut responsable des douanes a Safi. Son fils Samuel demeura en Allemagne et fit du negoce avec le Maroc. Isaac, autre fils de Joseph, fut professeur a l'Universite de Leiden et accompagna son pere en mission a Constantinople. II se convertit au christianisme, fut desherite par son pere et devint marchand d'armes pour des opposants qui reniaient l'autorite du sultan. II echoua lamentablement avant de proner l’embargo d'armes a ses opposants.
David Pallache, autre fils de Joseph, representa son frere Moi'se lorsque ce dernier se rendit en mission au Maroc pour y faire construire un nouveau port sur l'Atlantique. Cette tentative demeura sans suite et, lorsque le responsable du projet tenta d'en faire porter la responsabilite sur Joseph et Moi'se, il fut demis de ses fonctions par le Parlement des Provinces- Unies. David Pallache fut membre d'une autre delegation marocaine qui se rendit aux Provinces Unies en 1624-1625 et pris part aux negociations d'un traite de paix entre le roi Louis XIII et le sultan Abdelmalek.
Toutefois, apres la ratification de ce traite, il se rendit a La Haye plutot qu'au Maroc. Croyant que le roi de France n'avait pas accepte le traite, le sultan marocain or donna d'attaquer un navire francais. Furieux, Louis XIII exigea de faire arreter David Pallache, mais le Parlement hollandais refusa en raison du statut diplomatique de ce dernier. Le sultan Al-Walid retira sa confiance a David Pallache mais le regretta par la suite en apprenant que des jaloux etaient a l'origine de complots contre les Pallache. Un envoye francais ne voulut pas se faire escorter par un diplomate marocain pour demander la rehabilitation de David Pallache au nom du sultan. De ce fait, il fut emprisonne et banni de Paris. David Pallache fut effectivement rehabilite et continua d'assumer sa mission jusqu'a la fin de ses jours. II en fut de meme pour son frere Moi'se. Cela est d'ailleurs remarquable, compte tenu du fait qu'Al-Walid etait loin d'etre judeophile…
Les deux fils de Samuel Pallache furent egalement des diplomates. Isaac Pallache, fils de Samuel, fut charge d'affaires en 1647 aupres des Etats generaux des Provinces-Unies pour le sultan Mohamed Cheikh Al-Seghir. II negocia la liberation des captifs de Sale. Jacob Carolus representa le sultan marocain a la Cour du Danemark.
תולדות היהודים באפ' הצפ.ח.ז.ה
הדים לתעמולה אנטי־יהודית
לפתע צפה בדברי חז״ל בדור שאחרי המרד הבעיה, התמוהה לכאורה, כיצד הגיעו תושבי ארץ־כנען לאפריקה.
[א] רבי שמעון בן גמליאל אומר! אין לך בכל העממין מתון יותר מאמוריים. וכן מצינו, שהאמינו במקום, דגלו לאפריקי, ונתן להם המקום ארץ שיפה כארצם, והיתה ארץ־ישראל נקרית על שמך.
דעתו זו של ר׳ שמעון בן גמליאל תמוהה ביותר, כי הרי מתנגדת היא לאמור פעמים רבות בתורה על האמורי (עיין דרך־משל בראשית, טו, טז), ולדעת חז״ל עליהם (׳דרכי האמורי׳). אין זאת אלא שסיבה חשובה מאוד אילצה את התנא, שהיה ידוע בהשקפותיו הלאומיות ועמד בראש הסנהדרין באוּשה אחר מרד בר־ כוכבא, להביע דעה אפולוגיטית זו כלפי תושבי הארץ הקדומים. את האגדה שחלק מתושבי כנען פינה את הארץ מרצונו הטוב מוצאים אנו פעמים אחדות במדרשים. אולם לפי שם אומרו הניסוח שלפנינו הוא הקדום.
[ב] בלקט־דרשות מאוחר נאספו דעות על שלושה עממין שעתידים בני ישראל לרשת: ׳דאמר דבי חלבו שמעון בר בא בשם רבי יוחנן! אבותיך ירשו ארץ של שבעה עממים, ואחר עתידין לירש ארץ של עשרה עממים. תלתא חורנייתא אילין אינון: את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני. רבי יהודה אמר: ערביא, שלמייא, נבטייא. רבי שמעון אומר אסא ואספמיא ודמשק. רבי אליעזר בן יעקב אומר: אסייא וקרתיגני ותורקי. רבי אומר: אדום ומואב וראשית בני עמון.
דעתו של ר׳ אליעזר בן יעקב היא, שעתידין בני ישראל לרשת את קרתיגני, ומכאן זכותם להתיישב בה. נזכור כי תנא זה הוא בן דורו של ר׳ שמעון בן גמליאל, והוא שבשמו נמסרה לנו הדרשה על גלות ישראל לברבריה ועל גאולת ישראל לאחר שיעבודו בידי הברברי. על הנאמר כאן על הערביים, השלמיים והנבטים נעמוד בהמשך הדברים.
[ג] ׳ת״ר, בעשרים וארבעה בניסן איתנטילו דימוסנאי מיהודה ומירושלים. כשבאו בני אפריקיא לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו! ארץ כנען שלנו היא, דכתיב ארץ כנען לגבולותיה (במדבר לד, ב), וכנען אביהן דהנהו אנשי הוה. אמר להו גביהא בן פסיסא לחכמים, תנו לי רשות ואלך לדון עמהן לפגי אלכסנדרוס מוקדון וכו׳..,.׳ לאחר עניין זה בא עניין שני: ׳פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון וכו׳ ׳, ולאחר מכן בא מעשה שלישי: ׳ושוב פעם אחת באו בני ישמעאל ובני קטורה לדון עם ישראל לפני אלכסנדרום מוקדון וכו…..
תחילה עלינו לטפל במסגרת ׳ההיסטורית׳ של שלושת הוויכוחים. בעל האגדה, שסידר אותם יחד, אף לא התכוון לעורר בנו את הרושם כאילו נתקיימו דיונים אלה בארץ־ישראל. הניסוח עצמו מבליט, שהם לא נערכו במעמד אחד לא בזמן ולא במקום. במקומות שבהם הובאו הטענות לא נמצאו כנראה חכמים ולא הוזמנו לפני המלך. והקושי האחרון: מה עניין שמיטה אצל הר סיני ? מה עניין שנת שביעית לגבי אדמות האפריקאנים, שלפי התלונה אינם יושבים בארץ־ישראל, ולגבי המצרים, שאינם טוענים כלל כי גורשו פעם מארץ־ישראל ?
מסתבר אפוא, שבני אפריקה, המצרים ובני ישמעאל פנו בנפרד בתלונה על ישראל היושבים במקומותיהם. וכל פעם מבקש גביהא רשות מהחכמים ללכת ולהשיב לטוענים לפגי אלכסנדרום!. והנראה שיש לפנינו צרור תשובות אפולוגיטיות, שהולבשו צורת ויכוח, שהיתה שגורה אז בספרות ההליניסטית. מבין הפאפירוסים הלא־מעטים, שבהם משתקפות דעותיהם של היהודים ושונאיהם בזמן ההוא, יש להצביע במיוחד על שני קטעים, שבא בהם תיאור תלונות וטעגות־ומעגות בין תושבי אלכסנדריה, יהודים ויוונים, שהביאו נציגיהם, עורכי־דין יווניים וחכמי אלכסנדריה היהודים, לפני הקיסרים. דיון אחד התנהל ברומי לפני הקיסר טרא־ יאנוס, והוא נקט עמדה פרו־יהודית ברורה, בהשפעת אשתו פלוטינה. תיאור הדיון כמות שהוא לפנינו הוא יצירה ספרותית מובהקת, אבל ייתכן שהוא מסתמך בחלקו על מסמכים אותנטיים. את זמנו של הוויכוח השני, בין הוא אמת ובין פיקציה, יש לקבוע לפי כל הסימנים לראשית שלטונו של אדריאנוס. במיוחד אופיינית היא הזכרת ׳מלך הבימה והמימוס׳ היהודי, שלפי פקודת הנציב הרומי הוליכוהו בחוצות אלכסנדריה, כדי שהיוונים יוכלו ללעוג לו. הקיסר (אדריאנוס, כפי שמשערים) נקט גם במקרה זה עמדה פרו־יהודית או לפחות נייטראלית, ונזף ביוונים על המעשה הזה במלים! ׳דברים כגון אלה נעשים במצבים (מתוחים) כאלה !׳ הפאפירוס נשתמר במצב רע ביותר, ואי־אפשר לקבוע אם הכוונה למנהיג המרד הקי־ ריני, שאבסביוס מכנה אותו מלך, שנתפס בגופו והוצא לרחוב כדי להתקלס בו, או שנערכה הצגה היתולית, כדרך שנערכה שם בזמן ביקורו של אגריפס הראשון. את הוויכוח בדבר משמעות התיאור מסכם צ׳ריקובר במלים! ׳רק דבר אחד נראה כבטוח: הקשר שבין ״מלך הבימה והמימוס״ ובין מלך היהודים, כי לאיזה מלך אחר אפשר היה להתכוון באלכסנדריה בזמן המרד אם לא למנהיג היהודי , למדים אנו ממקום זה, שהופעת ״מלך היהודים״ עשתה רושם רב על היישוב היווני באלכסנדריה, ועל היישוב היהודי לא כל שכן׳ ושימשה דחיפה לחידוש המהומות ולמעשי־האיבה בין היוונים והיהודים בעיר זאת׳ .
הגדת אגדיר – העיר ושברה – אורנא בזיז
הגדת אגדיר – העיר ושברה – אורנא בזיז
זיכרון הרעש כאגדיר
מקורות העיר לוטים בערפל, אך לא שמה, אגדֵר – agader היא מילה ברברית, כנראה ממקור פניקי, ופירושה מחסן תבואה או כפר מוגן, מחוזק, משוריין, ה " אגדֵרים " נישאים מעל כפרים דרומיים ובאטלס. מילה זו מצויה לעתים קרובות בטופונימיה ( ענף העוסק בתורת השמות הגיאוגרפיים ) של דרום מערב מרוקו, מעניין לציין כי בני העיר אגדיר נקראים " גדירים ".
אם נפנה לגאוגרפיה, להיסטוריה ולאגדה, נלמד כי בצפון מערב אפריקה יש מדינה בשם " ברבריה ", ובדרומה שוכן מפרץ רחב ידיים אשר גבולותיו בצפון כף ז'יר cap ghir ובדרום כף ז'ובי cap juby
300 קילומטר מפרידים בין שתי נקודות אלו. בעומקו של המפרץ, בנקודה השקטה והמוגנת ביותר מרוחותיו של האוקיינוס האטלנטי, נמצא מקום עיגון מוקף חולות זהב מזוקקים. יורדי ים מצאו בו מקום מבטחים. מערות וצוקים שצורתם משונה מעידים על נוכחות אנושית עוד בתקופת האבן.
לפי גרסת האגדה המרוקנית למיתולוגיה היוונית, חי בארץ ברבריה ענק ושמו אטלס אשר שלט על חבל ארץ זה ועל ענקים בני המקום. באותה תקופה היה חבל ארץ זה של אפריקה מחובר לאירופה כחלק מיבשת אחת. אטלס הנהיג את הענקים במרד נגד האל יופיטר, אבי באלים, אשר לטענתם לא היה אלא אל כזב. אך יופיטר גבר על המורדים, הרגם וזרקם לים, ואת הענק אטלס העניש חמורות : עד סוף הדורות יישא את השמים על כתפיו. באותם ימים היה אטלס בעלה של גן מופלא שגדלו בו תפוחי זהב, ובנותיו ההספרידות הופקדו לשמור עליו ולטפל בו. האגדה המרוקנית מספרת שענק יווני בשם ארקולה חשק בתפוחים וניסה לגוזלם מבעליהם.
ענק זה בשם גורגון בא לעזרתו של ארקולה, ויחד הפכו את אטלס להר. יום יבוא מוסיפה האגדה ומספרת, ואטלס הענק ישוב אל צורתו המקורית, ואז " תרעד הארץ כי נקמתו על כל בני אנוש "
בבואנו לכתוב ממבט של מעוף הציפור, גבוה ורחוק, על מאורעות היסטוריים המתפרסים על פני מאות שנים, אפשר לדמות את המצב לעלייה ולירידה חדות במידות החום של הגוף, כמו בשעת מחלה. ואכן, ״החום עלה״ באגדיר פעמים אחדות. ציון ראשון ל"חום העולה״ הוא בסוף המאה השביעית, בפלישה הערבית הראשונה, כאשר האומיידים (Les Omeyades), אשר גורשו משכם, הגיעו לספרד וירדו עד לטרודנט (Taroudant), הנמצאת כ־90 קילומטר דרומה מאגדיר.
ציון שני ב"מדחום" ההיסטורי של אגדיר הוא במאה ה־11, כאשר כבשו האלמורבידים (Les Almoravides), שהגיעו ממאוריטניה, את טרודנט וייסדו ב־1062 את מרקש, הנמצאת 235 ק"מ מערבה לאגדיר. קבוצת אנשים אחרת, דייגים ברבריים, התיישבה במקום מוגן מרוחות, קרוב למעיין ולמערה שהפכה מאוחר יותר לאסם מוגן – ל׳יאגדר" – שבו אכסנו הדייגים את תבואתם. במאה ה־12 עמד אגדֵר זה לרשות השבט "קסימה"(Ksima). בין השנים 1325- 1470 סימנו המפות האירופיות את המקום בשם ״פורטו מסגינם״ (Porto Meseguinam : הנמל של שבט קסימה. בתקופה זו דייגים פורטוגזיים עסקו בדיג ובסחר בנשק. מצודה ברברית – הקסבה, "אגדיר אל־ארבעה״ – ניצבה על החוף והעניקה את שמה למבצר הראשון שהוקם בידי שושלת בית המלוכה הסעדית (Les Saadiens).
ציון שלישי ב״עליית החום" של אגדיר הוא ב־1505, כאשר הציב חואן לופז דה סגורה (Joao Lopes de Sequeira), קפטן פורטוגזי, מבצר לרגלי ההר המתנשא מעל המזח כדי לאסור את הכניסה למקום. הקפטן גילה מחדש את המעיין הנובע וכינהו founte ("מעיין" בפורטוגזית). כך נולד השם "פונטי"(Founti), שמו של היישוב הראשון לרגלי הקסבה. ב־1513 קנה מלך פורטוגל, מנואל הראשון Manuel 1er)), את המבצר, הגדילו והציב בו חיל מצב. הפורטוגזים שהתיישבו במקום כינוהו Santa-Cruz du cap de Ghe או בצרפתית cap Ghir. Sainte-Croix du
ואולם הפורטוגזים לא הסתפקו בהשתלטות על מקורות המים. הם רצו הכול: לכבוש את השטח ולהיות בעליה הבלעדיים של האדמה הפורייה המניבה תוצרת חקלאית עשירה, בעיקר זו הבאה מעמק ה״סוס"(La vallee du Souss). עוד רצו לשלוט שליטה מוחלטת בדרכים הימיות והיבשתיות המובילות אל סודן וגינאה, ואשר בהן עוברים זהב ועבדים.
ברית מס 28 ההומור של יהודי מרוקו-המוסר בכתבי רבי חיים בן עטר
ברית מס 28
ההומור של יהודי מרוקו
כתב העת של יהודי מרוקו
עריכה אשר כנפו
די. יראה ואהבה
הדיון הרחב על הנושא הזה במקורות ובמחקרים הוא מן המפורסמות שאינן טעונות ראיה, לכן, הצורך להתייחס למקורות הרבים ולספרות המחקרית הענפה העוסקים בו אינו מתבקש כאן. המשימה במאמר זה היא אך ורק לעמוד על תפיסתו של רחב״ע, תוך בדיקת השפעה של מקור זה, או אחר, על משנתו בנושא זה.
בעקבות דברי הזוהר הוא עורך הבחנה בין יראת העונש ליראת הרוממות. הראשונה מסומלת בשם אלוהים כספירת הדין, והשנייה מסומלת בשם "שמים" המשקף את הבריאה. מכאן, שהתבוננות במעשה הבריאה מעורר התפעלות לנוכח גדולתו של האל, ומהתפעלות זו מתחוללת באדם יראת הרוממות: "כי יראת הרוממות תכנס בלב משכיל בהביטו בהתבוננות במעשה שמים וארץ מה גדלו… תתלהב הנפש וירא מגדולתו". אם כן, יראת הרוממות נובעת מקונטמפלציה שכלית, ובכך היא עולה על יראת העונש, כפי שנראה מדבריו: "וזו יראה פנימית ומעלי(ומעולה) מן האי(הראשונה)". אף על פי כן, אין המחבר אומר דבר בגנותה של יראת העונש.
יראת העונש, לדעתו, היא אמצעי להשלטת חוק וסדר, שהרי מקורה בדין, לפיכך המנהיגים אוחזים בה כדי לאכוף את החוק. הראיה לכך היא עצת יתרו למשה לבחור במנהיגים יראי אלוהים, המשתמשים ביראת העונש שמקורה בדין: "ודקדק לומר יראי אלהים שצריכין להיות יראים יראת העונש" מדבריו כאן עולה, שיש היבט חיובי ביראת העונש, ואמנם במקום אחר הוא טוען בפירוש, שיראת העונש היא בחזקת מצווה מן התורה לכל אדם מישראל, משום שמחמת אימת הדין שלאחר המוות מתרחקים מן החטא: "ואמר ויראת מאלהיך זו יראת עונש יום הדין".
לבד מהערות בודדות אלו על ההבחנה בין יראת העונש ליראת הרוממות, אין הנושא הזה עולה עוד בכתבי רחב״ע. הדיון נסב יותר על היחס בין יראה לאהבה, תוך הפלגה בשבח האהבה, ויש להניח, שכוונתו ליראת העונש. באופן כללי הוא מחזיק בדעת הראשונים, שהעובד מאהבה, שכרו כפול מזה העובד מיראה: "כי שכר המקיים תורת ה' ומצוותיו מיראה הוא מחצה מהעושה מאהבה"
ברם, העובד מאהבה בלבד, לדעתו, עלול להקל ראש בחטא מתוך מחשבה שהבורא יתייחס אליו בסלחנות בשל הקרבה ביניהם: "כי יאמר שמצד קורבתו לבורא וחביבותו לא יקפיד עליו". חשש למחשבה זו אצל העובד מאהבה בלבד מוצא את חיזוקו במקובל בקרב ידידים המתייחסים זה לזה בסלחנות: "כמנהג וסדר הרגיל בין הנבראים", או כאב המפנק את בנו, אף אם התנהגותו אינה ראויה: "כדרך האב עם בנו המגעגעו והמשעשעו". אפילו משה רבנו נכשל במחשבה זו, כי בשל קרבתו לאל זחה עליו דעתו לדחות את השליחות שהוטלה עליו, ולעתים אף הטיח דברים כלפי מעלה, כגון: "למה הרעות", "והצל לא הצלת את עמך" (שמות ה כב- כג).
מפאת חשש זה, ראתה התורה צורך לכרוך יראה ואהבה בכתוב אחד, על מנת להורות, שאין די באחת מהן, אלא בשילוב שתיהן, והזיקה ביניהן היא כאותה זיקה שבין שתי המעמדות – "בית יעקב", ו״בית ישראל" כמרכיבים של האומה. השם "בית יעקב" הוא כינוי לפשוטי העם העובדים מיראה בלבד, והשם "בית ישראל" הוא כינוי לבני העלייה העובדים רק מאהבה. לכן התורה פונה לפשוטי העם בלשון אמירה ("כה תאמר לבית יעקב"){שמות יט ג} המביעה רוך ואהבה, כדי לרמוז להם שאין די ביראה, אלא יש לשאוף גם לאהבה. לעומת זאת היא פונה לבני העלייה בלשון קשה כגידים ("ותגיד לבני ישראל") {שם}, בנימה של איום ההולמת את היראה, להורות להם, שיש לצרף לאהבתם גם יראה. אמנם סימון היראה במעמד הנחות, כפי שמשתמע מן הדברים, מלמד על נחיתותה, אך חרף זאת היא בת לוויה חיונית, שבלעדיה אהבה צפויה להיכשל.
כיוצא בזה, הוא מוסיף, שאמנם היראה היא הישג גדול, אך ערכה פוחת יחסית לאהבה: "שבערך האהבה שהיא דבר המקווה תהיה היראה מלתא זוטרתא (דבר קטן)". לפי נוסח אחר, היראה היא מעין שער כניסה לאהבה, שבלעדיו אין להגיע אליה: "מן הנמנע שישיג המשיג בחינת אהבה עד שתקדים לו בחינת היראה בסוד זה השער לה' (תהילים קיח כ)". השם "שער" הוא כינוי כאן לספירת מלכות, יש לנו, אפוא, זיהוי היראה עם ספירת מלכות כתפיסת הזוהר.
Les veilleurs de l'aube-V.Malka
LES VEILLEURS DE L'AUBE – VICTOR MALKA
Dans une autre œuvre, il relate un voyage qu'il fait dans la région du Tafilalet (dans l'extrême sud du pays). Devant la beauté des paysages, il évoque, là aussi, « les prodiges de Dieu ».
Il chante le mariage, les fiançailles et les fêtes du calendrier juif. Il compose ce qu'il appelle des « avertissements » (Azharot) pour rappeler dans le détail aux fidèles leurs devoirs religieux à l'égard du ciel, et sociaux envers leurs frères dans le besoin. La caractéristique de ces textes est d'être composés en hébreu et en araméen. À l'instarde ses collègues et parce que c'est une antique tradition locale, il écrit de brefs poèmes destinés à rendre hommage à des 
personnalités (généralement fortunées) de la communauté
Ces poèmes – le plus souvent des quatrains – sont chantés en particulier au moment où ces dignitaires sont appelés à la lecture publique de la Loi. Et on a beau chercher, on ne trouve pas l'équivalent de cette tradition dans d'autres diasporas d'Israël, fût-ce dans d'autres terres d'islam. D'autres brefs poèmes sont consacrés à évoquer la mémoire de sages ou de « saints » locaux disparus, ou encore à féliciter publiquement un fidèle guéri d'on ne sait quelle maladie. Il y a enfin des poèmes qui sont des invocations au ciel pour que cesse la sécheresse et qu'il pleuve enfin. Et quand son fils Aaron monte pour la première fois à la lecture de la Torah, il compose quelques vers pour la circonstance et pour dire sa joie
Qu'une famine éclate à Meknès en 1780 et le poète prend sa plume pour composer une élégie chargée de conserver pour les générations futures la mémoire de l'événement. Il écrit une autre élégie bouleversante quand un drame personnel saccage littéralement sa vie et celle de ses proches (« La main de l'Éternel m'a atteint », dit- il) : une de ses filles et son mari trouvent la mort avant même d'avoir célébré le premier anniversaire de leur mariage. Mais le poète ne dit mot sur les circonstances de la catastrophe qui le frappe. Il termine son élégie par ces vers :
Que le Saint accorde la consolation
Aux endeuillés dans leur malheur !
Qu'il envoie les anges de la compassion
Au devant de sa servante et de son serviteur.
Mais voici un poète qui n'hésite pas à croiser le fer de la polémique avec des adversaires religieux qu'il ne nomme pas mais dont on peut penser qu'il s'agit d'un groupe de francs-maçons juifs, qui se réunissent en secret dans la ville. Il expose leurs croyances, rappelle les signes de reconnaissance des membres entre eux ainsi que les principes idéologiques qu'ils professent. Dans le livre qu'elle consacre à l'œuvre de ce poète, Mme Lysette Hassine-Mamane écrit à propos de cet épisode :
Existait-il au xvme siècle une loge maçonnique au Maroc ou à Meknès, où l'auteur aurait pu rencontrer les adeptes ? A-t-il connu des francs-maçons lors de ses voyages, ou en a-t-il entendu parler? […] Contrairement à la plupart des poésies où l'auteur donne plusieurs précisions sur le thème abordé, l'introduction de ce piyout ne porte aucune indication.
Mme Hassine-Mamane ajoute que, selon les récits transmis par la famille du poète, David Hassine aurait fréquenté, par curiosité, une loge maçonnique à Tanger, lors de son voyage à Gibraltar. Ayant très vite compris la laïcité de la secte, il se serait retiré bruyamment, ce qui lui aurait valu des poursuites et, dit-on, des menaces de mort.
David Hassine n'hésite pas, par ailleurs, à développer dans l'introduction de l'un de ses poèmes sa théorie sur la création poétique. Il existe selon lui trois sortes de poètes le premier semble inspiré par l'esprit de Dieu « qui place la parole sur la langue » ; le deuxième est un technicien de la langue « dont la création, contrairement à une fleur naturelle, reste inodore, artificielle, aseptisée, inanimée ». Le troisième, enfin, est celui qui, « digne de léguer une œuvre véritable, ayant maîtrisé la grammaire et la métrique, allie le don, l'inspiration divine à la technique de la langue
Cela explique que les œuvres de ce poète aient débordé les frontières des communautés juives marocaines. Il a été étudié, célébré et souvent pris pour modèle. Un chercheur de l'université Bar Ilane à Tel Aviv, M. Ephraïm Hazan, a pu écrire : « Il n'existe pas de recueil de poèmes religieux nord-africain où rabbi David Hassine ne figure pas. Nous trouvons ses poèmes dans des recueils de poésie de Jérusalem et d'Irak.
Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון
גילוי דעת של תומכי ההשתלבות נגד הכרוז הישראלי
שלושה ימים לאחר ההודעה הרשמית של מועצת הקהילות, החוגים האינטלקטואליים היהודיים המקורבים לשמאל הגיבו אף הם על הפרובוקציה הישראלית. לדברי החותמים מטרת התגובה הייתה להרגיע במהירות את הרוחות שכן נוצרה אווירה ציבורית שיכלה לפגוע בציבור היהודי. הם השתכנעו שרק עמידת ההנהגה היהודית לימין השלטונות המותקפים תיצור רגיעה שתאפשר לדרוש זכויות ללא תסביך נחיתות. ביוזמתו של ג'ו לוי, המזכ"ל לשעבר של המפלגה הקומוניסטית,פרסמה קבוצה של 24 בעלי מקצועות חופשיים גילוי דעת חתום ב-16 בפברואר:
בערים רבות במרוקו הופץ בכמויות רבות כרוז ציוני אנטי-מרוקני. מטרת פרובוקציה זו הייתה לחדד את האווירה העכורה שיצרו ארגונים ציוניים מחתרתיים, אווירה שמלבים מאמרים אחדים המתפרסמים בעיתונים כמו אלפג'ר ואלעלם [העולם] וגם התנכלויות משטרתיות נגד יהודים מרוקנים. אם אזרחים נאמנים ובעלי מצפון משני הצדדים לא ישמיעו את קולם כדי לשבור את מעגל האימה שבו חשדנות אחת גוררת שנייה, כדי לפרוץ את הכבלים בתוכן, ציונות ואנטישמיות מולידות אחת את השנייה, ארצנו עלולה למצוא עצמה במצב שבו ייפגעו האינטרסים החיוניים ביותר שלה. לכן, אנו יהודים מרוקנים החתומים מטה, מתוך מודעות לעובדה שאנו משרתים את האינטרסים החיוניים ביותר של מולדתנו, שאותם אין אנו מפרידים מן האינטרסים האמיתיים של קהילתנו היהודית מרוקנית, מגנים פומבית וללא היסוס את התעמולה הציונית כמכשיר בידי הקולוניאליזם וכנשק מסכסך שמשתמשים בו נגד העם המרוקני בכללותו. אנו מוחים נגד פעולות המסיתים הציונים המנצלים את שאיפתם העמוקה של היהודים המרוקנים לחיות בכבוד, בשלווה ובביטחון, בכוונה להסיתם לצאת ממולדתם, כי על מוסלמים ויהודים לשלב את כוחותיהם כדי להשלים את השחרור הלאומי וליצור במולדתם תנאים לחיים מאושרים המבטיחים לכולם דמוקרטיה, שלווה וביטחון. כדי להגן על ארצנו נגד כל השמצה, אנו מוחים נגד המסע הבין-לאומי המתנהל נגד מרוקו על ידי צבועי האימפריאליזם שמנסים ליצור כאן אווירה של גזענות ולגרום לגינוי ארצנו ולבידוד הקהילה היהודית מן הקהילה הלאומית. עמדתנו אינה מושפעת מרצון למצוא חן בעיני מישהו. היא נובעת מרגשות לאומיים שמאז העצמאות הכירו במרוקו כמולדתם הבלעדית וכלכלו את מעשיהם לפי עמדה מצפונית זו. באותה מידה אנו רואים חובה לעצמנו לגנות כל גילוי של אנטישמיות. אנו מצהירים שבזכות עמדות פטריוטיות גרידא, אנו נגן על זכויותינו וחירויותינו הלאומיות נגד כל אפליה, מתוך הכרה שמולדת זו שייכת לנו ושאף אחד לא ינתק אותנו ממנה.
בקבוצת החותמים הראשונה היו שישה מורים, חמישה מהנדסים, חמישה פקידים בכירים במשרדי ממשלה, ארבעה משפטנים ושלושה רופאים. שמונה מתוך 24 החותמים על גילוי הדעת, ובהם יוזם העצומה, היו חברים במפלגה הקומוניסטית או מקורבים אליה. ב-28 במארס נפגשו החותמים בביתו של רלף בן-הרוש-מאודי בקזבלנקה והביעו את סיפוקם מן התהודה הרבה לעמדתם.
בשלב שני חתמו על גילוי הדעת יותר ממאה אנשי ציבור ובעלי מקצועות חופשיים. לדברי נציגי המפלגות גילוי דעת זה תרם להרגעת הרוחות והיזמה התקבלה בשביעות רצון ובאהדה. עם זאת, החותמים ציינו שהם יתנגדו לכל אפליה או פגיעה בזכויות היהודים ובחירויותיהם הלאומיות.עיתון השמאל אתחריר (השחרור) פרסם את העצומה בציינו שגורמים ציוניים הפועלים במרוקו ומחוץ לה כבר הרעילו קודם לכן את האווירה בזמן כינוס ועידת הליגה הערבית בקזבלנקה. אנשי המסגרת, לעומתם, טענו שהעצומה התפרסמה במימון שר ההסברה אחמד עלאוי, שגם הפעיל לחץ על ראשי הקהילה להסתייג מן הכרוז של גתמון.
קהילת ג'יברטלר – חכמיה יצירותיהם וקשריהם עם חכמי מרוקו.
1 -קהילת ג'יברטלר – חכמיה יצירותיהם וקשריהם עם חכמי מרוקו.
העליות לארץ ישראל.
יוסף אמזלאג אדם אמיד, עלה בשנות ה-20 של המאה ה-19 לירושלים. בנו חיים 1828 – 1916עבר לגור ביפו בשנות ה-50 של המאה ה-50, היה סוחר מצליח, ומונה בשנת 1872 בתור סגן הקונסול של בריטניה בעיר זו. בנו יוסף ובן אחיו בו ציון היה להם אותו תפקיד בעיר.
מעבר לעליית יהודים ממרוקו לארץ ישראל, יהודים שעלו ממרוקו עברו דרך גיברלטר. במכתב מתיטואן בשנת 1834, נזכר יהודי העומד לעלות דרך מוגדור וגיברלטר לארץ.
לאחר שמרוקו זכתה לעצמאות בשנת 1956 והעליה לארץ נאסרה על ידי השלטונות\ הוקם על ידי שליחי העליה באישור הממשל הבריטי מחנה מעבר בגיברלטר לעולים שהוברחו ממרוקו בדרך הים. גם הספינה " אגוז " שטבעה בכ"ג בטבת תשכ"א בלילה שבין 10 ל-11 בינואר 1961, ועליה 43 נוסעים, הייתה בדרכה לגיברלטר.
חכמי גיברלטר.
הודות לחכמים שמרה הקהלה על אופיה המסורתי, טופחה העזרה לארץ ישראל. הנכונות לתרום לישיבות להגדלת התורה ולהדפסת ספרים, היו מהחכמים שנולדו בגיברלטר ואחרים שהם הרוב\ באו אליה ממרוקו.
רבי חסדאי אלמושנינו : 1640 – 1727, שהיה דיין בתיטואן ועבר לגיברלטר, חיבר את הספר " משמרת הקדש " פירוש על רש"י וכן את הספר " חסד אל ", דרושים ונימוקי תנ"ך ומאמרי חז"ל. הוא נזכר על ידי רבי יהודה עייאש מאלג'יר 1700 – 1760, בכינוי : הרב הגדול חסדאי ז"ל. בשנת 1727כתב לו רבי יעקב אבן צור 1753 – 1673 שפעל בפאס ובמכנאס.
בנו רבי יצחק אלמושנינו, חכם זה נחשב הרב הראשי הראשון של גיברלטר. הוא עבר עם אהיו מתיטואן לגיברלטר בשנת 1737 בהיותו בן 25. בזמן המצור על המקום בשנים 1779 – 1782 עבר ללונדון\ וכיהן כרב של קהל הפורטוגזים, ונפטר שם בשנת 1785.
הוא נזכר בארכיון משרד המושבות הבריטי ב-16 ביולי 1783 כמי שביקש בשמו ובשם אביו לקבל פיצוי ב-31 במאי 1782.
רבי יצחק הלוי : חתום על פסק דין עוד בהיותו בתיטואן בשנת 1719, יעקב אבן צר " משפט וצדקה ליעקב ", עבר מתיטואן לגיברלטר, ונזכר בשנת 1725, חיבר את הספרים | דת יהודית | שנכתב במקורו בלאדינו, על דיני אישות.
הרב יעקב אנקוואה תרגם את הספר לערבית יהודית והודפס באלג'יר, וכן חיבר יחד עם רבי אברהם לארידו, את הספר " פת לחם ", דיני התנהגות הסעודה וברכת המזון. החכם נזכר בהקדמה לשאלות ותשובות של רבי יצחק אבן ואליד, " ויאמר יצחק " בדברים אלה : " אשר לפנים בישראל הייתה אור תורתו זורחת בגיברלטר ".
רבי אברהם לארידו : מתיטואן במנה על בית דינו של רבי יצחק הלוי. רבי יעקב אבן צור כתב לו. אחיו יוסף כיהן כדיין בטנג'יר
רבי משה בן יצחק הלוי : קבי יוסף בן נאיים כתב עליו : אחד מחכמי גיברלטר והוא ובנו של הרב החסיד מהר:ר יצחק הלוי.
הדיין רבי דוד בן אברהם כאלפון : עמד בקשר מכתבים עם דייני תיטואן, סלא, פאס ומכנאס, חתם בשנת 1730 על פסק דין בקשר לסכסוך בין שני יהודים על חזקת חצר. יעקב אבן מלכא . הוא חתום על פסק דין על שאלה שנשאלו חכמי גיברלטר בשנת 1739, יחד עם רבי משה טולידאנו ורבי משה בן ביטאן
סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל
ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל
עין רואה ואוזן שומעת
סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי
מאת חנניה דהן ז"ל.
כוס קטנה או כוס גדולה
היה היה אדם שמדי לילה, לפני לכתו לישון, היה רגיל לשתות כמה כוסות ״מאחיא״ (כעין עראק), ובהיותו בגילופין עשה צרות רבות לאשתו ולבניו – מכות, שבירת כלי הבית ועוד. אשתו, שלא יכלה עוד לסבול מהרגלו, הלכה לרב העיר וביקשה גט, כי לא מצאה דרך אחרת להיפטר ממנו. הרב הזמין אותו אליו ודיבר על לבו. ובראותו שהאיש אינו יכול להיגמל משתיה מופרזת, אמר לו ״שמע בקולי, בוא ונעשה הסכם בינינו, שמהיום והלאה תשתה רק כוס אחת, ואולי בזה תיגמל לגמרי משתיה״. הצעת הרב היתה בנוכחות אשתו של האיש, שהבטיח לקיים את עצת הרב.
האיש ניסה וניסה, ולא יכול היה להתגבר על הרגלו. הוריד מהתקרה כוס הדלקה גדולה, שהיתה מצויה כמעט בכל בית, ומדי כל ערב היה שופך לתוכה כמות גדולה של ״מאחיא״ ושותה כדרכו, בהתאם לכמות שהיה רגיל לה. האשה חזרה לרב וסיפרה לו את התחבולה של בעלה.
הרב הזמין אליו שוב את האיש ואמר לו: ״הרי סיכמנו בינינו שתשתה רק כוס אחת כל ערב״. ״נכון״ אמר לו האיש ״אני שותה רק כוס אחת, אבל כבודו לא הסביר לי באיזו כוס מדובר. גם כוס ההדלקה נקראת כוס
״זו אשמתי״ אומר לו הרב ״לא עלה על דעתי, שכוס ההדלקה תהיה בעיניך ככוס לשתיה.״ האיש הבטיח שמהיום והלאה, הוא ישתה רק כוס רגילה לשתיה. ״גדול וקטן שם הוא, ועבד חופשי מאדוניו״.
הרב שויתר על הריוח שמגיע לו
בזמנים קדומים, לפני כ-80 שגה, ועוד לפני הכיבוש הצרפתי, פרנסת היהודים, תחת השלטון הערבי, היתה בדוחק. רבים מהם היגרו לברזיל, לסחור בכפרים של הכושים, שאז לא ידעו אפילו מה ההבדל בין כסף לבדיל, או בין חתיכת זכוכית לאבן פנינה יקרה וכו'. יהודים אלה עזבו את משפחותיהם אפילו לעשרים-שלושים שנה. שם התחתנו עם נשים כושיות (לא יהודיות) ואפילו הולידו שם בנים ובנות. נשותיהם נשארו עזובות ועגונות. כדי לנסוע לברזיל, היה צורך בכסף רב להוצאות הנסיעה. בין היהודים התפתח מסחר משונה. אדם שרצה לנסוע לברזיל, פנה ליהודי עשיר, שישלם לו הוצאות הנסיעה, תמורת התחייבות בכתב, שבחוזרו הביתה למשפחתו, ולא חשוב לכמה שנים, את כל מה שיביא איתו מברזיל יחולק שווה בשווה בין שניהם. כי בדרך כלל אלה שחזרו מברזיל התעשרו מאד והביאו איתם כסף רב. אחד מאלה (מעירנו), ושמו נסים אברג׳ל שרצה גם הוא להתנסות בהרפתקאה זר פנה להרה״ג, רפאל אנקווה זע״ל, שהיה עשיר ובעל נכסים, ואמר לו, ברצוני גם אני לנסוע לברזיל. אינני רוצה לעשות העיסקה המקובלת, עם סתם אדם, שאולי תהיינה לי בעיות אתו, בזמן בואי. אבקש מכבוד הרב לממן לי את הוצאות הנסיעה, ואשאיר בידו כתב התחייבות, שכל הרכוש שאביא אתי, יחולק בינינו שווה בשווה. איכשהו העסקה סוכמה ביניהם והרב שילם לאיש את כל ההוצאות לנסיעה וקיבל לידו את כתב ההתחייבות.
יש לעיין שכמה מבין הנוסעים האלה לא חזרו בכלל למשפחותיהם ונשארו בברזיל עד שמתו שם. תופעה זו סבלו ממנה בעיקר נשים שנשארו עגונות עשרות בשנים עד אשר הרבנות הראשית במרוקו הנהיגה גט על תנאי, לכל אחד שרצה לנסוע לברזיל. הגט קובע שאם האיש לא יחזור לאשתו בעוד כך וכך שנים, הרי היא בחזקת מגורשת ויכולה להינשא לכל אדם אחר. אותו איש, נסים אברגיל, שעשה העיסקה עם הרב, חזר מברזיל והביא אתו רכוש רב. ביום שבת, אחרי תפילת שחרית, ערך סעודה גדולה לבני הקהילה, על שחזר בשלום למשפחתו. עוד לפני סיום הסיפור, אציין שבעירנו, היה אדם זקן, קרוב למשפחת אשתו של הרב אנקווה. איש זקן זה ושמו בנימין אסראף (המוכר לי – ח.ד.), היה בעל חכמת חיים נדירה ובעל תבונה רבה. הוא קנה לעצמו בפני הבריות תואר של יועץ בחזקת עורך דין. ואכן, בשכל ובתבונה טבעית רבה, הוא פתר כמה בעיות שהובאו בפניו.
במוצאי שבת ההיא, הלך לביתו של נסים אברג׳ל ואמר לו ״יחד עם השמחה שחזרת לביתך, הרגשתי שאתה בכל זאת עצוב, ושמחתך אינה מלאה״. ״אמת״ הוא עונה לו ״הרי כבר למחרת אלך לבקר את הרב, ואתן לו את חלקו – מחצית הרכוש והממון שהבאתי אתי. האם יש לי מנוס מההתחייבות הכתובה שהשארתי בידו? ״ ״תן לי סכום מסויים, ואעוץ לך עצה, שהרב לא יקבל ממך אפילו פרוטה אחת״. למחרת היום האיש הלך לרב, הביא אתו שתי שקיות ובכל אחת מהן בדיוק מחצית ההון שהוא הביא אתו, הניח על השולחן שתי השקיות. ״הנה, כבוד הרב, חלקך בשקית אחת וחלקי בשקית שניה. אבל רצוני לומר לכבודו (בהתאם לעצה שקיבל מאת ימין אסראף), כסף זה הרווחתי אותו באיסורים חמורים, אכלתי מכל הבא ליד, בשר חזיר ובשר בהמות לא כשרות. נשאתי אשה כושית שאינה יהודיה והשארתי בנים בחזקת ממזרים, ועוד עבירות חמורות, שהעונש עליהן הוא בגיהנום. כפי שהרב השתתף אתי בריווח, אני מבקש בכתב שכבודו יהיה גם שותף לכל העבירות החמורות שעברתי עליהן, ושהעונש יפול על שנינו״. הרב ידע איכשהו מי הציע לו עצה מתוחכמת זו. ״קח ממני את הכסף הטמא שלך. שלם לי רק דמי הנסיעה שנתתי לך. ובפניך אני קורע את כתב ההתחייבות שהשארת בידי, ובזה אני פוטר את עצמי מכל העבירות שדרכן השגת הכסף הטמא הזה״. וכך היה. הרב ויתר על חלקו, ויצא נקי מכל עבירה. ימין אסראף קיבל דמי שכר הצעתו מידי נסים אברג׳ל, שכלל לא חשב בינתיים על העונש המגיע לו, בעבור אותן העבירות. ״ותבונה בלב יועץ״.