מורשת יהדות מרוקו

משה עמאר

לעי"נ מרת אמי רחל ב״ר יעקב ואסתר עמאר נ״ע לעי'נ מרת אחותי לאה ב״ר שלמה ורחל עמאר נ״ע

רבותינו, חכמי המגרב, היו בעלי אשכולות, בקיאים במקרא, במשנה ובתלמוד, בהגות, בשירה ובקבלה. רובם ככולם שלחו ידיהם גם בתורת השיר, כפי שניכר במשפחת החכמים והסופרים, משפחת אבן צור, שהעמידה תלמידי חכמים גדולים כרבנו יעקב אבן צור, הנחשב לאחד מגדולי חכמי מרוקו במאה הי״ח. פסקיו ותשובותיו שימשו בסיס איתן בתשובותיהם של חכמי מרוקו מאז ועד היום. הוא עצמו הנחיל לנו משירתו קובץ גדול בשם ״עת לכל חפץ״, המונה כארבע מאות שירים. שירתו זכתה לעיון מחקרי על-ידי עמיתי, פרופי בנימין בר תקוה, השוקד מזה שנים על הכנת מהדורה מדעית לכל שירתו של רבנו יעקב אבן צור. בן דורו הקשיש ממנו ובן משפחתו, רבי משה אבן צור, שהיה לו יד ושם בתורת החץ, שלח ידו בשירה וראה בה אחד מהמקצועות החשובים בתורה ובעבודת ה׳, כפי שהאריך בהקדמותיו לחיבוריו: ״השיר הנאמר לשם שמים גדול כחו עם שהוא מיחד כל המדות כולם בכללם כמו הקרבן, ומתקן כל הצנורות וגורם שפע בכל העולמות עילא ותתא״ (הקדמה ל׳צלצלי שמע׳, דף ה ע״א). כפי שאמרו המקובלים שביאור המלה ׳זמרה׳ הוא מלשון ׳כרמך לא תזמור׳, כלומר, מלשון כריתה. כי על-ידי הזמירות כורתים את כל הקליפות ומבטלים את כל המשטינים. כפי שרבי משה הרחיב בהקדמתו הנזכרת ובהקדמה לחיבורו ׳מערת שדה המכפלה׳, וגם בהקדמתו לחיבור שלפנינו הוא פותח: ״אני עוסק בדברי שיר ושבח לזמר עריצים ולהכרית כל החוחים הסובבים את השושנה העליונה, ליחד אילת אהבים עם אלוף נעוריה, לחבר את האוהל להיות אחד״.

מאחר שהוא רואה בשירה דבר נעלה וקדוש, הוא מבקש מכל אלה המשתמשים בשירתו לנהוג בה כובד ראש: ״אל יטיל מום בקדשים בהשתמש באלו הפיוטים והאהבות הכתובים על ־לוחות שלא לצורך מצוה בסוד משחקים״ (הקדמה ה, א). הוא מציע לכל מי שרוצה ־'התעלות ברוחניות:

לקום באשמורת הבוקר לשמור מזוזות פתחי שערי בית הכנסת – מקדש מעט ויהיה מעשרה ראשונים וישאל צרכיו מהאל בדברי רינה ותפילה, ויהיה שומר לבוקר ליחד מדת לילה ביום בדברי שיר למנצח על אילת השחר באימה וביראה ובדמעות שליש.״״ (הקדמה ה ע״א). אכן, כך נהגו חסידים ואנשי מעשה במרוקו, היו קמים באשמורת האחרונה לתיקון חצות והמשיכו באמירת בקשות שירים ותשבחות עד לתפילת שחרית.

רבי משה חיבר שירים מגוונים למחזור החיים ולמחזור השנה שפורסמו בחיבורו ׳צלצלי שמע׳ (נא אמון תרנ״ב). את כתיבת חיבורו ׳צלצלי שמע׳ סיים בי״ז לאדר שנת תע״ב (1712). בנוסף לכך, הוא קבע מקום מיוחד לשירה הדידקטית וכתב בתחום זה ספרים נפלאים בחכמת הנסתר, כגון, ׳מערת שדה המכפלה׳ (ירושלים תר״ע ומאז הוהדר עוד פעמיים), שבו סיכם בשירה את הקדמות ספר ׳אוצרות חיים׳, וכתב לזה שני פירושים: ׳דברי קבלה׳ ־ שבו ציטוטים מ׳אוצרות חיים׳ להבנת דברי השיר: ו׳הלכה למשה׳ – פירוש רחב משלו לשיר. חיבורים זהים כתב על ספר ׳פרדס רימונים׳ לרבי משה קורדובירו, ועל ספר ׳מעיין חכמה׳ לרבי אברהם קלמנקס זצ״ל.

לאחר שסיים את שירתו על ספרי הקבלה הנזכרים, החליט רבי משה אבן צור לכתוב דבר דומה שיתאים לצבור הרחב ובחר בספר ה׳שלחן ערוך׳ לרבי יוסף קארו. הוא תכנן לחרוז בשירה את שלושת חלקי השו״ע, כפי שהוא כותב בחיבורו ׳צלצלי שמע׳:

אם יהיה אלהים עמדי ויעזרני על דבר כבוד שמו לפרש ולחתום שני השירים, שיר על הפרד״ס [=רימונים] ושיר אחד על מעיין חכמה, כמו שעזרני לגמור ולפרש השיר של האוצרות [חיים] בצביונו ובקומתו, וגם יעזרני לעשות חרוזים אחרים על הדינים. וזה יהיה התחלת השיר של אורח חיים…

הוא מביא שלושה בתי שיר, שכל אחד מהם מיועד כפתיחה לספר: אחד ל׳אורח חיים׳, אחד ל׳יורה דעה׳ ואחד ל׳חושן משפט׳.

אולם, טרדות הזמן והפרנסה, לא איפשרו לו להפיק את מבוקשו וגם על שו״ע אורח חיים לא כתב על כולו, אלא על חלקים ממנו. הוא קרא לחיבורו זה משכיל שיר הידידות, שראשי תיבות מילותיו משה, והן רומזות לשמו של רבנו המחבר. בהקדמה שכתב לספר ׳משכיל שיר הידידות׳, הוא מציין שסיים את חיבוריו על ׳פרדס רימונים׳ ועל ׳מעיין החכמה׳. החיבור השתמר במספר כתבי-יד.

בבית-המדרש לרבנים בניו־יורק, השתמר כתב-יד אוטוגראף של החיבור ׳משכיל שיר הידידות׳, וגם שער שהכין המחבר, וז״ל:

אזהרות על דיני כל התפלות לחול ולשבת ומועדים ודברי הצומות, יקרא שמם משכיל שיר הידידות לי לשמי הצעיר בעבדי הצור משה אבן צור יצ״ו.

נכתב ונחתם פה העירה פאס רבתי יע״א ביום חמישי בשבת שלשה ימים לחדש סיון המכובד שנת תע״ז (1717) ידך תרום ימינך לפ״ק.

ב״ה קם גואל ליצירתו של מו״ר רבי משה אבן צור, הלוא הוא ר׳ יוסי גבאי הי״ו, אשר טרח על החיבור ׳משכיל שיר הידידות׳ לנקדו, לבארו ולערוך אותו בתוספת מבוא מקיף על השירה בצפון-אפריקה בכלל, ועל שירת ההלכה בפרט. יה״ר שזכות רבנו המחבר תעמוד לו ולב״ב, ויזכה להמשיך במלאכת קודש גם על חיבורו ׳צלצלי שמע׳, מתוך השקט ושלווה, אכי״ר. אסיים בשבח והודאה לבורא עולם, על אשר זיכה אותנו ב׳אורות יהדות המגרב׳ להעמיד בקרן אורה שורה של דיוואנים של משוררים מחכמי צפון-אפריקה, ערוכים, מנוקדים ומבוארים, אשר מלומדים בעלי שם טרחו על החדרתם. חלקם יצאו לאור ואחרים נמצאים בשלבי הכנה, ויה״ר שחפץ ה׳ בידינו יצלח, וזכות רבותינו הקדושים תעמוד לנו, שנוכל להמשיך ביתר שאת וביתר עוז בההדרת תורתם, מתוך בריאות הגוף ושלוות הנפש, ונזכה להימנות בין מצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, אכי״ר.

בברכה

ע״ה משה עמאר הי״ו בלא״א שלמה ומ״א רחל מ״כ

נוהג בחכמה

אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע

שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב

רבי יוסף בן נאיים

רבי יוסף בן נאיים ויצרתו

הרב פרופסור משה עמאר הי"ו

הוא חזר וכתב את ההקדמה לספרו ״ויקן יוסף״ גם בחיבורו ״מלי מעלייתא״, כרר ב. החידושים כתובים על הפסוקים שלא כסדר המקרא, לא כסדר הפרשיות ולא כסדר הספרים. נראה שהוא רשם אותם לפי סדר חידושם. בתחילת כל חדוש על פסוק מהתורה, הוא מציין את הפרשה הפרק והפסוק. ובנ״ר הספר, הפרק והפסוק. כמו כן הכניס בספר גם חלק ממה שחידש בדרשות שנשא בהזדמנויות שונות ״נושא שדרשתי בפטירת אשה כשירה״. בבמה מקומות יש העברת עפרון על חידוש מסויים, ולא ברור האם זה מעשה ידי המחבר, והמניע, לא מוסבר. בחיבור יש שלשה כרכים אשר התחברו בזה אחר זה באותה מתכונת.

כרך א : ממוספר על ידי המחבר בספרות ובו 237 עמודים + 6 עמי, שער והקדמה משל המחבר. השער מצוייר מגזרי ניירות. העמוד: 26×17.5. בעמוד 23—26 שורות. בשורה 13—17 מלים

כרך ב : בו פירושים על התנ״ך כמו בכרך א. אין שער והקדמה משל המחבר. בעמ' הראשון הפתיחה ״ויקן יוסף, חוברת שניה ממני הצעיר הי״ו … יליד עיר סופרים וחכמים עי״ת [עיר תהלה] פאס יע״א [יגן עליה אלקים]״. החידושים נכתבו כפי שהזדמנו לפניו ללא סדר. לפעמים מציין לפני כל חידוש הפרק והפסוק, לפעמים מציין רק את הפרשה, הספר בנביאים או המגילה. לספר יש קולופון בו נאמר: ״בעזר ה׳ יתברר השלמתי הספר הזה בחודש טבת ש׳ תשי״ב (1952), ה׳ יזכני לחבר חיבורים אחרים ע״ה יוסח ך נאיים הי״ו בלא״א יצחק זצוק״ל״. החיבור ממוספר בספרות בידי המחבר ובו 438 עמודים. בעמוד 20—22 שורות, בשורה 12—19 מלים

כרך ג : בו פירושים על התנ״ך כמו המתכונת של הכרכים א—ב, בצורה, בסדר ובשיטה. אין שער והקדמה משל המחבר. יש פתיחה:

״אני הכותב מקוה רחמי שמים, כשם שעזרני בורא העולמים והשלמתי שני חוברות הראשונים כך יעזרני להשלים החוברת הזאת שהתחלתי בה בחדש טבת שנת תשי״ב… אחת שאלתי מאת ה׳ אותה אבקש להאריך ימי ושנותי … כי בחודש תשרי שנתינו זאת זכני ה׳ ונכנסתי לשנת השבעים … ובהשם מבטחי שיתמכני ויעזרני להוציא לאור הדפום כל ספרי אשר המה בכתובים שעלו למספר חמשה ושלשים חיבורים… אין קולופון בו 147 עמודים הדח 21.1×17.6. בעמוד 20—24 שורות. בשורה 15—20 מלים. מחובר לו הספר ״אחרי נמכר״, מהדורה ב.

2. מילי מעלייתא פירושים וחידושים על התורה, נביאים וכתובים בדרר הפשט, הרמז והדרש, חיבור זה מקיח ארבעה כרכים בכרר א, אין שער והקדמה משל המחבר, אם כי יתכן שהיו ונתלשו. לעומת זאת בכרכים ב—ד, יש בכל אחד מהם אותו הנוסח של השער וההקדמה. הכרכים א ודי, יש בהם פירושים לתורה ולחלקים מהנ״ר. לעומתם הכרכים ב—ג יש בהם חידושים רק לנ״ך. בהקדמה מאריר להוכיח, על פי מקורות מהספרות הרבנית לענפיה השונים, את החובה המוטלת על האדם לכתוב חידושי תורה שמחדש. משום כר: ״ומעודי כשהייתי נואם ומסיר מילים ברבים. ודורש בפני רבותי, והייתי מפרש דרר אגב פסוק ומאמר חז״ל העליתי אותו בכתב על הלוח למשמרת…״

כרך א כתוב על קובץ שהוכן על ידי המחבר מדפי חשבון. בו צ״א דפים. הדר 30.5×21.7. בעמוד 22—24 שורות. בשורה 14—19 מלים. דפים א—סד חידושים על התורה וכמחציתם (עד דר לא) הם על ספר בראשית. אין החיבור מקיר את כל הפרשיות. ובדפים סה—צא, חידושים על התהלים.

חלק גדול מהחידושים לתורה המובאים בכרר א, חוזרים גם בכרר ד באופן מילולי. וכמעט כל החידושים לתורה שבכ״א ובכ״ד מובאים מלה במלה בחיבורו ״נמכר יוסר״. כמו כן חלק מהחידושים לתהלים מובאים גם ב״שירי דוד״ שהוא חיבורו על התהלים.

כרר ב יש בו שער והקדמה משל המחבר, השער מצוייר מגזרי נייר. מאחורי השער באה רשימה מפורטת של שלשים ושבעה מחיבוריו, ותוכנם, תור תפילה ותקוה שיזכה להוציאם לאור הדפוס בחייו. לאחר ההקדמה העתיק כאן גם את הקדמתו לספרו ״ויקן יוסר״ חיבורו על התנ״ר. כדר ב אינו ממוספר ובו 258 עמי כתובים. הדר 29.8×19.6, בעמוד 30—32 שורות. בשורה 16—22 מלים.

בכרר ב חידושים על נביאים, כתובים וחמש מגילות. החידושים בדו־ר כלל ערוכים לפי סדר הפרקים והפסוקים. הם אינם עקביים ושיטתיים על כל הספר. והם כוללים את הספרים: יהושע, שופטים, מלכים, שמואל, ישעיה, ירמיה, יחזקאל, הושע, עמום, יואל, עובדיה, יונה, זכריה, מלאכי, מיכה, חבקוק, משלי, איוב, שיר השירים, רות, איכה, קהלת, אסתר, דברי הימים, עזרא ונחמיה חלק ניכר מהחידושים בכרכים ג׳ וד׳ נמצאים בכרר זה.

כרר ג כתוב על קובץ שהוכן על ידי המחבר מדפי חשבון. בו סט דפים. הדף 30.5×21.7. בעמוד 22—24 שורות. בשורה 16—19 מלים. בו שער והקדמה משל המחבר/ השער מצוייר פרחים העשויים מגזרי נייר. בכרך ביאורים פסוקים מיהושע, שופטים, מלבים, שמואל, ישעיה, ירמיה, יחזקאל, הושע, עמום, יונה, זכריה, מלאכי, משלי, איוב, שיר השירים, רות, איכה, קהלת, אסתר, עזרא ודברי הימים. חלק ניכר מהחידושים הובאו גם בכרך ב.

כרך ד כתוב על פנקס חשבון, ממוספר (לא בידי המחבר), בו 138 עמי כתובים. הדך! 23.9×15.5. בעמוד 23—25 שורות. בשורה 12—16 מלים. יש בו שער והקדמה משל המחבר. ובו חידושים על התורה. ראה מה שכתוב לעיל לגבי כרך א. בכרכים א—ב באו הרבה יותר חידושים על התורה וספרי הנ״ך וכללו גם מה שנכתב בכרכים ג—ד.

משכיל שיר הידידות

שולחן ערוך מפוייט שירת ההלכה

לרבי משה אבן צור

יוסף גבאי

הוצאת :

אורות יהדות המגרב

השירה והפיוט הם בבואה וחלק בלתי נפרד מחיי היהודים לדורותיהם במזרח ובמערב. הספר שלפנינו הוא מחקר חלוצי, שכן לא מצאנו לפניו בשום קהילה פיוטי הלכה על פי סדר הסימנים והסעיפים של השו"ע. זהו חידוש הגדול של רבי משה אבן צור.

בספר זה זוכה שירת ההלכה של הפייטן לחשיפה ראשונית מתוך כתב היד במהדורה מדעית. החלק הראשון של הספר סוקר את יצירתו הכוללת של רמב"ץ, ותחנות בשירת ההלכה. חלק ניכר מהמבוא דן בפואטיקה של שירה זו.

החלק השני מציג את החיבור " משכיל שיר הידיות " – שולחן ערוך מפוייט לרבי משה אבן צור, תוך ביאור הפיוט והפנייה לסעיפים בשו"ע, שאליהם הוא מכוון בכל סטרופה של הפיוט.

ד"ר יוסף גבאי, עוסק באזהרות ובשירת ההלכה. הוא איש חינוך במשך עשרות שנים במערכת החינוך העל יסודית, ושימש כמנהל וכמפקח ברשת אמי"ת וכמדריך ארצי. הוא עוסק בההדרת ספר השירים של רבי משה אבן צור " צלצלי שמע ", ובכך הוא תורם נדבך נוסף בחקר שירת פייטני מרוקו. 

PROFIL INTELLECTUEL DU LETTRÉ JUIF ET DE SON CONGÉNÈRE MUSULMAN, AU MAGHREB (du 16^e au 20^e siècle)

HAÏ M ZAFRANI

PÉDAGOGIE DU HEDER ET DE LA YESHIBAH, DU MSID ET DE LA MADRASA

La pédagogie du heder et de la yeshibah a certes tous les défauts de la pédagogie médiévale traditionnelle; nous sommes en effet en présence des conceptions éducatives de cette "école réceptive" dont les méthodes, en honneur dans les établissements d'enseignement chrétiens, musulmans et juifs du Moyen Age, sont restées dans le heder et la Yeshibah du Maroc contemporain.

 L'enseignement est dominé comme dans le msid et la medersa de la société musulmane, par les abus de la mémoire, le prestige du hifz "culture mnémotechnique" et des nuqul "références. Les études de l'enfance et de l'adolescence, se poursuivant à l'âge mûr et durant la vie entière pour le lettré confirmé, ont pour finalité l'assimi­lation longue et difficile de la science traditionnelle et la maîtrise de la dialectique et de la casuistique rabbiniques.

 L'acquisition de ces "huma­nités" tend à perpétuer un académisme scolastique et formaliste, faisant du lettré un homme de loi expert en halakhah, un érudit en exègèse biblique et talmudique, un prédicateur (darshan), un kabbaliste et un versificateur talentueux ou médiocre, cultivant la rime dans ses compo­sitions poétiques (piyyut) ou l'assonance et l'allitération dans les divers textes qu'il rédige en prose artistique (mlisah). Son homologue musulman est, lui aussi à la fois 'alim "savant", faqïh "juriste", et 'adïb "homme de lettres". 

Notons ici le témoignage recueilli auprès d'un ancient disciple de Rabbi David Attar, maître de Yeshibah d'Essaouira que j'ai connu moi- même, sur l'enseignement du Talmud et de la Halakhah:

"A un premier stade, le maître (hakham) lisait avec nous la page de gemara, en procédant au perush (commentaire) de Rashi. Notre rôle se bornait à réciter le texte et à reprendre sa traduction en arabe. L'étude des tosafot (gloses) n'intervenait que plus tard. Ces gloses ne sont qu'une somme de controverses, car, finalement, tout est dans le texte. La shitah (méthode d'interprétation) des glossateurs consiste, par un jeu de ques­tions et de réponses, à contester l'hypothèse exprimée dans le texte, à confronter une gemara avec une autre; procédant ensuite au hilluq (analyse et partage des opinions), les glossateurs émettent souvent leur avis propre. Nous procédions de façon analogue. Nous demandions pour­quoi les tossafistes n'étaient pas satisfaits de l'interprétation de Rashi, quels étaient les arguments de ce dernier dans le débat, et chacun de nous devait répondre

שרשור זה מוקדש לעילוי נשמתו של רבי יצחק בן חיים זצ"ל, חמי זצוק"ל, שהיה איש ענו וישר, כל ימיו בלימוד תורה, בנוסף למלאכתו לפרנס את משפחתו הענפה, כהרגלם של יהודי מרוקו, אשר שילבו בחכמתם הרבה גם עבודה וגם לימוד תורה ביחד. וזאת, על נמת לא ליפול כמעמסה על הקהילה או אנשים זרים. לצערינו, תפיסה זו חלפה פסה לה מן העולם שלנו, ויש להם לחכמים דהיום ללמוד מנוהגם של רבני וחכמי מרוקו, וגם מסתם ירא שמים ששילבו עבודה ולימוד תורה.

רבי יצחק בנאיים ז"ל

אשריכם ישראל. 

מעשה ה'

מעשה דטרא פייאם הרב הצדיק רבי יעקב אר״י ז״ל מן בלאד מטורבין יע״א • ואחד למרדה חבבו יצאפדו זוז דלחסידים כּבאר לענד רב בעל שם טוב באס ידווזו מעאה שבת קדש וכיף בדאוו ימסיו פטריק תלאקאוו  בואחד לכררוסה די כאנת קדאמהום והאדיך לכּררוסה תא תמסי בלא זרי ופיהא ואחד לקאייד ומן סבבה די תעכסו רוידאת די האדיך כררוסא מא קדרוסי האדוך זוז דלחסידים ידוזו בכררוסתהום מן מודע אכור ויכליו לכררוסה דלקאייד מנוראהום.

מעשה שקרה בימיו של הרב הצדיק רבי יעקב אר"י מהעיר טורבין יע"א. פעם אחת רצו שני חסידים גדולים לנסוע לאצל הרב שם טוב על מנת שיעשו אצלו את השבת קודש. לאחר שהלו את דרכם פגשו בעגלה שהייתה לפניהם…והעגלה הזו הולכת לה לאטה ועליה קאייד אחד, וכיוון שגלגליה של העגלה לא תקינים המה, וזו חסמה להם את דרכם של החסידים ולא יכלו לעבור עם עגלתם ממקום אחר ויניחו לעזגלתו של הקאייד……

 ביהא חדאזו יכונו מנורא לכרוסא דלקאייד ויתמססאו בסוייס וקאם ואחד מן האדוךּ זוז דלחסידים וקאל  לאכור תערף אסידי באיין ענדי גבינה כבירה עלא האד למסייא מא נקדרו נכונו ענד רב בעל שם טוב פשבת, ואזבו צאהבו וקאלו אנא בטוח בקב״ה

ולכן צריכם היו להמצא מאחורי העגלה של הקייד ושיתהלכו באיטיות. ואז אמר אחד מן החסידים ושח לחברו, אתה יודע אדוני שיש בי עצב גדול אודות הבעיה הזו, לא נוכל להיות אצל הרב בעל שם טוב בשבת, וענה לו חברו ואמר לו בטח בקב"ה.

באיין האד סי די עמלנא הווא מליח, ואזבו האדאךּ צאחבו וקאלו לוכאן כונתי פייאם לחורבן די בית המקדש לוכאן קולתי חתא הווא באיין הקב״ה כלאה לטובה

כי מה שעשינו לטובה הוא, וענה לו ואמר לו לו הייתה נוכח בזמן חורבן בית המקדש, גם אז היית אומר שגם זו לטובה אות.

והומא מאסיין בסוייס והומא אוצלו לואחד למודע דייק בזאף די מא כאיין חתא טריק אוכרה מנאיין יעווזו וידוזו ופהאדאךּ למודע דייק תחצרו סי כרארס אוכרין כתאר די כאנו ראפדין לכואבי דלחליב

והמשיכו להתהלך באיטיות והגיגו למקום צר מאוד, שאין דרך אחרת לעקוף אותו ולעבור, וגם היו תקועים שם במקום הזה עגלות אשר הובילו חלב.

ביהא חדאזו יכונו מנורא אלכרוסא דלקאייד ויתמססאו בסוויס וקאם ואחד מן האדוך זוז דלחסידים וקאל לאכור תערף אסידי באיין ענדי גבינה כבירה עלא האד למסייא מא נקדרו נכונו ענד רב בעל שם טוב פשבת, ואזבו צאהבו וקאלו אנא בטוח בקב״ה באיין האד סי די עמלנא הווא מליח, ואזבו האדאף צאחבו וקאללו לוכאן כונתי פייאם לחורבן די בית המקדש לוכאן קולתי חתא הווא באיין הקב״ה כלאה לטובה .

ולכן צריך שיהיו מאחורי העגלה של הקאייד ויתנהלו לאטם, ואז אמר אחד משני החסידים הללו, אתה יודע אדוני שיש בי עצב גדול על המסע הזה, לא נוכל להיות אצל הרב הבעל שם טוב בשבת, ענה לו חברו ואמר, אני בטוח בקב"ה, כיוון שמה שעשינו היה לטובה, וחברו ענה לו ואמר לו היית נוכח בזמן של בית המקדש היה קיים, אזי ההית אומר שהקב"ה החריבו לטובה…

והומא מאסיין בסוויס והומא אוצלו לואחאד למודע דייק בזאף די מא כאיין חתא טריק אוכרה מנאיין יעווזו –וידיזו,  ופהאדאף למודע דייק תחצרו סי כרארס אוכרין כתאר די כאנו ראפדין לכואבי דלחליב ואחד לכררוסא מנהום תהרסת ופסבייתהא מא קאדרוסי יתחרכו מן מודעהום חתא לכרארץ לוכרין, ומן די אוצלת לכררוסה די האדאך לקאייד קאם תא יגווט עליהום באס יצוובו דגייא טריק מנאיין תדוז כררוסטו

והם התהלכו לאטם והגיעו למקום צר מאוד שלא הייתה דרך אחרת לעבור בה.ובאותו המקום הצר, נתקעו כמה עגלות אשר הובילו חביות של חלב, ואחת העגלות נשברה וחסמה את הדרך, ומסיבה זו לא יכלו לנוע גם העגלות האחרות. וכשהגיעה עגלת הקאייד, החל הוא לצעוק עליהם, על מנת שיתקינו מהר דרך שניתן להוביל ממנה את עגלתו.

האריך םאעא חדאזו האדוך לכדאמא דלכרארץ ינקצו מן הארוך לכואבי דלחליב די כאנו פהאדיך לכררוסא לוולא די הצרתלהום טריק , ומנאיין נקצו לכואבי וחאיידו האריך לכררוסא די תהררסת דאזו האדוך לכרארץ כאמלין והתא לכררוסה דלקאייד דאזת ומן די כרזו לתיסאע לכרארס דוזו לקאייד כרוסתו לטריק אוכרא והארוך לחסידים קבדו טריקהום בזרי. האריך סאעה קאלו האדאך לחסיד תאני נקוללך באיין חתא האד לכררוסא דלקאייד הייא לטובה לאיין לוכאן מא לקאייד האדוך מואלין לכרארץ די תחצרו מה ימלעולנה לחסאב.

באותה שעה צריכים היו עובדי העגלות להוריד את חביות החלב שהיו על העגלה הראשונה שחסמה להם את הדרך, וברגע שהורידו את החביות והזיזו את העגלה אשחסמה להם את הדרך, כל העגלות האחרות וגם עגלתו של הקאייד עברו. וכאשר יצאו לדרת הפנוייה, עבר הקאייד עם עגלתו לדרך אחרת ושני החיסידם פנו גם הם לדרכם במהרה. באותה שעה אמר החסיד השני , וכן אמרתי לך שגם העגלה של הקאייד היא לטובה הייתה, כיוון שלולה הקאייד בעלי העגלות האחרות שנתקעו לא היו מתייחסים אלינו.

ומן די אוצלו לענד רב בעש״ט ועאודולו די טראלהום כאמל קאלהום עלא האדא כאיין דיפראנץ באיין נחום גם זו ובין תלמידים די רבי עקיבא לאיין רבי עקיבא קאל כול מא תא יעמל הקב״ה למליחה הווא פחאל די טראלו הווא מעה חמארו ומעה לפרוז דיאלו (גמרא ברכות דף ם׳) ומנורה האדאך סי כלאקתלו חאזא מליחה בלחק נחום גם זו קאל גם זו לטובה יחב יקול התא האד לכררוסה  דלקאייד די זאת לוזהנא ומה קדרנאס נפותוהא הייא מן לביר דיאלנא

וכשהגיעו לבעל שם טוב וסיפרו לו את הקורות להם , שח להם הוא שיש הבדל בין נחום ובין תלמידיו של רבי עקיבא, כיוון שרבי עקיבא, אמר כל אשר בורא עולם עושה לטובה היא, כפי שקרה לו הוא עם חמורו והתרנגול שלו  (גמרא ברכןת דף ס') ולאחר מכן יצא לו דבר טוב , האמת היא שנחום גם זו, אמר גם זו לטובה , רוצה לומר אפילו העגלה הזו של הקאייד אשר באה לקראתנו ולא יכולנו לעקוף אותה, הרי שהדבר לטובה הוא..

 לאיין לוכאן מה הייא מן די נוצלו למודע הארוך לכרארין די תחצרו נחדאזו נתעטלו תממה לאיין מה ימלעולנה חסאב ומנהא מה נקדרוס נוצלו לענד הבעש׳׳ט לשבת והאגדאך יחדאז יעמל כול מן הווא יהודי אידה זאתו פי האזה קביהה בר מינן די תא יבאנלו הווא קביהא יהדאז יקול פעקלו גם זו לטובה יקדר יכון האד לחאזה די הא תבאנלי דאבא קביהא תכון פלכרר מליחא והאדיך סאעה ראה יעאוונו שי״ת וירדלו כולסי מליח הקב״ה יפכנא מן מחשבות זרות ומכל עצות רעות אכי׳׳ר :

כיוון שלולה העגלה הזו לא היינו מגיעים לאלה שנתקעו, ואנו נאלצנו להמתין שם כיוון שלא לקחנו בחשבון שלא נוכל להגיע אצל הבעל שם טוב לשבת. וכך צריך לנהוג כל יהודי , כאשר קורה לו דבר מה רע בר מינן, וחשבה הוא לרעה, חייב הוא לחשוב שגם זו לטובה היא, ייתכן שהדבר אשר נראה לו רע, יהפוך הוא לבסוף לטובה, ובאותה שעה יעזור לו בורא עולם ויחזיר לו הכל לטוב ….הקב"ה יצילנו מן המחשבות הזרות ומכל עצות רעות אמן כן יהי רצון….

בטריפולי

״בערב ההוא שבו ישבנו יחד בחבורה… נוכחתי לדעת כי מנהג ה׳חכם׳ היה בכלל דומה למנהגי הירביים׳ של החסידים עם צאן מרעיתם, עד שלא נשאר אצלי כל ספק כי מחכמי צפת וחברון שהיו רגילים לנדוד במאות האחרונות בערבות רוסיה ופולין למדו החסידים הראשונים, יחד עם הנוסח הספרדי, את מנהגיהם וארחותיהם של מקובלי א״י, מתלמידיהם של האר״י ור׳ משה קורדובירו״.

לאחר תיאור הרושם הכללי של השליח ותפקידו הרוחני בקרב יהודי ארצות המזרח, עובר הנוסע לתאר את התנהגותו של השליח באותה פגישה, ואלה דבריו:

״השליח שנקרה לפני הפעם נהג ברבנות בגאות: הוא ישב בראש השלחן שערכו לכבודו וחשובי בעלי הבתים מסביב לו. הוא ברך על הלחם בקול ובהרחבה, ואחרי שטעם בעצמו ממנו חלק פרוסות לכל היושבים אל השולחן! אחדים מן המסובים מסרו מיד חתיכה לילד העומד על ידם או גם לאשה היושבת בחצר מן הצד, בתוך נשי הבית. ׳השיריים׳ שנשארו אחרי הסעודה נלקטו על ידי המסובים בזהירות יתירה. ויש אשר נשקו אותם ושמו אותם בכליהם למשמרת, כסגולה המביאה ברכה והצלחה ומרפא בכנפיה. ככה נהג האיש בכל מאכל שהגישו לפניו! מקצתו אכל ואת השאר חטפו המסובים. כאשר הביאו כוס־של־ברכה גדולה… השמיע השליח איזה פסוקים מן הזוהר אשר פרשם בערבית ואחר כך ברך על הכום בקול חוגג. אחרי טעמו מן היין, עברה הכוס מיד ליד, וגם טפטפו ממנה לתוך כוסות אחרות אשר נקדשו על ידי המזיגה הזאת״.

״אחרי ברכת המזון נועזו [הנשים] העלובות לגשת אל הרבי! העזות שבהן נשקו לו על ידו, והביישניות תפשו בכנף בגדו ונשקוה בדחילו ורחימו, ועל פי רוב גם בדמעות אפים. אחדות מהן פרצו בבכי והתחננו להרבי שיברך אותן בברכה מקודשת, אותן ואת בעלן ואת יוצאי חלציהן. ויבואו האנשים על הנשים, ממש נדחקו בזרוע ותפשו את מקומן: כולם מבקשים ברכה מפי החכם, שואלים להאציל מברכת ציון המקודשת… והרבי מצדו אינו צר עין! הוא מעניק וחוזר ומעניק לכל אחד ואחד את רובי ברכותיו, בתבלו כל אמרה בפסוקים מן התנ״ך ומן הזוהר או גם בהעלותו על דל שפתיו לחשים והשבעות. וכל הפורש ממנו משאיר מתנת כסף בידי בעל הבית, אשר זכה לכבוד כי ברכת הצדיק תהיה שרויה בביתו, ובעד הכבוד הזה הוא מקבל על עצמו את קבוץ הכספים בשביל מוסדות הארץ הקדושה״. ״בבית הכנסת, בסעודת מצוה וכל מסבה ואספה שבדת יסודתה, תופש ׳החכם׳ מקום בראש… ואחרי דבריו ומנהגיו לא ישנו, כי על כן מוצאם מארץ הקודש״.

״בימי שבתי בכומס הייתי עד למחזה פרישתו של ׳החכם׳: בעל הבית צוה לאסוף לפני ביתו את כל בהמות הרכיבה שנמצאו בעיר, ויבחר מהן פרדה גבוהה עם אוכף ומדים נאים אשר קשטו אותם בגלומי בד יקרים לכבוד החכם. כל הקהל עמד והמתין שעות ארוכות ליציאת ה׳הלויה׳(כך הם קוראים לפרידה זו) של החכם. רגע הפרישה היה נלבב וחוגג באמת! האנשים נשקו את שולי בגדי החכם, בדמעות בעיניהם בקשו כי ישוב ויאציל להם ברכה, והנשים עמדו מרחוק והביטו בעיני חנינה. המושלמים שעברו הרכינו ראשם, פשטו ידיהם לברך את הרבי שהוא ׳הרם׳ או איש קדוש גם בעיניהם… הרבי רכב על הפרדה הגבוהה והמקושטה כמלך בגדוד! ראש העדה ונכבדי העיר, אשר באו לפגשו ולהביאו אליהם, משני עבריו, ומאחריהם כבודה רבה של רוכבים לבושי חג. כל אלה ליוו את החכם… אנשים ונשים וטף קראו בקול! צאתך לשלום! בעברית וערבית, והאנשים ליוו את ברכתם בקריאות הידד! יו י יו!״ 

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

בשנת 1623 חכמים מערבים חותמים על הסכמה שלא לעשות שום פירוד בקהילה. שנתיים לאחר מכן הס חותמים על חידוש תקנה בדבר שחרור תלמידי חכמים ממסים. על איגרת שליחות משנת 1630 חתמו שלושה עשר חכמים מערבים, ונמסר בה על מצבם הכלכלי של העולים מהמערב ועל מטרת עלייתם: ״כי רוב עניי הקהל הזה הם עניים הבאים מארצות המערב, זקנים וזקנות אשר באים לזכות לקבורת הארץ הקדושה״. עולים אלו הביאו עמם ספרי תורה, שמרו עליהם כעל בבת עינם וחששו שמא יצטרכו למכרם או למשכנם.

ב־1646 חכמי המערב חותמים שוב על חידוש התקנה לשחרור תלמידי חכמים ממסים. בשנת 1649 מופיע שמו של חיים בן הלל אלמגרבי בין פרנסי הקהילה בירושלים. בשנת 1700 רבי גדליה כותב בחיבורו ״שאלו שלום ירושלים״ על המערבים המורישקוס (מן המילה ״מורים״, כינוי לברברים המרוקאים): ״וגם יש קצת מן היהודים … אנשי מערבא … ואלה מדברים בלשונם (ערבית) ולבושיהם … כמו הערבים … כי גם הערבים אינם מגלחים זקנם … ויש להם חמורים והולכים מכפר לכפר עם בשמים ושאר דברים ולוקחים בכפם חיטין ושעורה ושאר מיני מאכל ומביאים לירושלים ומוכרים ובזה מתפרנסים״.

בשנת 1741 עלה לארץ עם תלמידיו רבי חיים בן עטר, הדמות הרוחנית והפלאית הבולטת בקרב יהודי מרוקו לדורותיהם. הוא הגיע מהעיר סלא שבמרוקו לאחר שאסף תרומות באיטליה והקים ועד של נאמני בית מדרש כנסת ישראל שתכנן להקים בירושלים ושוועד זה התחייב להחזיקו בתרומות חודשיות. בעלייתו הגיע תחילה לעכו ומשם כתב לוועד הנאמנים. בסוף 1742 הגיע לירושלים והקים בה את ישיבת כנסת ישראל. אישיותו עשתה רושם עז על חכמי ירושלים ופרנסיה, והם נתנו את הסכמתם לספרו ״ראשון לציון״, חיבורו הראשון בארץ ישראל. הם מציינים את בן עטר כגברא רבא, מלא חכמה, תבונה ויראת אלהים וממשילים אותו לאחד מצבא מרום. החיד״א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי שהיה מתלמידיו, מתאר אותו ״עוקר הרים וקדושתו הפלא ופלא … והיה כמעיין מתגבר״. ספרו של בן עטר ״אור החיים״ על התורה הופיע בפעם הראשונה בוונציה בראשית 1742, נפוץ במהירות גם בארצות אירופה המזרחית ונתקבל מאוד בקרב החסידים. בן עטר מכונה גם ״אור החיים״ על שם ספרו זה.

הבעל שם טוב, אשר הוא ובן עטר נחשבו לשני מופתי הדור, אמר עליו: ״שנשמתו מרוח דוד של אצילות, ובכל לילה שמע תורה מפי הקב״ה והיה מיורדי המרכבה וגילוי נשמות ומדריגות רוח-הקודש אמת וניצוץ של משיח״. ומאחר שהבעש״ט עצמו נחון בסגולות דומות, ״היה רוצה שיתקשרו יחד״ ועשה מאמצים לפגוש אותו. האגדה מספרת שהבעט״ש יצא לשם כך לירושלים. בשנת 1743 הגיע עד קושטא, בליווית בתו אדל (״אש, דת, למר׳) מתוך רצון עז לפגוש את בן-עטר כדי ששניהם יביאו את הגאולה, ומן השמים עכבו אותו. יצאה בת קול וציוותה עליו לחזור כי טרם הגיעה שעת הגאולה. בשובו שלח במקומו את גיסו, רבי אברהם גרשון מקוטוב, והטיל עליו להיות בישיבה של בן עטר שיש לו שתי ישיבות, אחת ללימודי גפ״ת ואחת נסתרת ללימודי הקבלה האלוהית. הרב גרשון עלה בסופו של דבר לירושלים רק בשנת 1746, ארבע שנים לאחר פטירתו של בן עטר, ועם בואו התעניין בו ובמפעליו ודיווח לבעש״ט על ״איש פלאי פלאות … חסיד גדול וחריף ובקי בנגלה ובנסתר והיו כל חכמי ירושלים בפניו כקוף בפני אדם״. מספרים כי אשתו הראשונה פדוניה נהגה להתפלל מדי יום כשהיא מעוטרת בתפילין ועטופה בטלית.

בן עטר נפטר בקיץ 1743, בגיל ארבעים ושבע, ונקבר בהר הזיתים. גדולי רבני ירושלים ספדו לו כמי ״שהיה איש אלוהים נורא, והכרת פניו ענתה בו שאינו אלא שרף מצבא מרום״. עד היום מקום קבורתו הוא אתר עלייה לרגל לרבים וביניהם חסידים לא מעטים. יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל, משתייך מצד אמו למשפחתו של בן עטר.

עליית יהודי צפון אפריקה לדורותיהם לארץ ישראל

באמצע המאה ה־18 עלו חכמים גם מהעיר מקנאס, ביניהם רבי שמואל עמאר שהתיישב בטבריה ורבי שלמה אדהאן מפאס שעלה לירושלים. ב־1790 לערך עלה רבי יצחק קוריאט, שחיבר את הספר ״מעשה רקם״.

רבי שאול ישועה אביטבול מצפרו(1809-1739) כתב בשנת 1800 שורת המלצות לכמה אנשים כדי שיתרמו למימון הוצאות העלייה.

כדי להקל על העולים לעלות, התירו חכמי מרוקו למכור ספר תורה ולממן את העלייה למרות הדין שלפיו מותר למכור ספר תורה רק לשם לימוד תורה, הספקת תלמידים, נשיאת אישה ופדיון שבויים וכדי להשיא יתומים. רבי רפאל בירדוגו ממקנאס (1821-1747) כתב בעניין זה: ״העולם נהגו היתר למוכרו כדי לילך לארץ ישראל, ונראה כללמוד תורה״.

לצפת הגיעו בשנים 1830-1820 מאה ושבעה יהודים מצפון אפריקה, מרביתם מאלג׳יריה ומיעוטם ממרוקו.

לחיפה הגיעו מערבים ב־1830 והיו חלוצי המתיישבים שם כשחיפה היתה עיירה קטנה מוקפת חומה עם נמל קטן. הם התיישבו בדרום העיירה, ברחוב היהודים (חארת אל יהוד). גם בעכו התיישבו מערבים וכן בצידון שבלבנון.

ליפו הגיעו בשנת 1838 המערבים הראשונים והיו בין בוני תל אביב. הם התיישבו בסמטאות סמוך לנמל, סביב בית הכנסת והאכסנייה שהוקמו לעולים שהגיעו. המערבים הגיעו מהערים סאלי ומרקאש שבמרוקו ומווהראן שבאלג׳יריה. ביפו צמחו משפחות ידועות: מוייאל, שמוצאם מרבט, ושלוש שמוצאם מווהרן. אחד מבני שלוש, אהרון שלוש, פעל רבות לפיתוחו ולהרחבתו של היישוב היהודי ביפו, וביזמתו נבנתה שכונת אהרון הקרויה על שמו, בגבול נווה שלום. משפחות שלוש ומוייאל רכשו אדמות לפיתוח מושבות יהודיות בארץ ישראל. משה אסולין הקים את שכונת אוהל משה,הנקראת על שמו ונמצאת סמוך לשכונת נווה צדק.

הרב יוסף ארוואץ בנה שכונה על שמו – מחנה יוסף – גם היא בקרבת השכונות האלה. הרב יעקב אלישר כותב כי ב־1839 עלו ליפו יהודים מאשכנז והתאחדו עם ״עדת המערבים הקדומה״. גברת איטה פינס־ילין מספרת ב־1881 כי ״ביפו של אז ישבו כמאתיים משפחות מיהודי המזרח ששפתם היתה ערבית מרוקאית״.

המערבים מיפו תרמו רבות לבנייה, למסחר ולפיתוח הנמל ביפו. ב־1905 נמנו כ־189 משפחות של המערבים ביפו מתוך 1,070 משפחות יהודיות בעיר.

בשפרעם התיישבו מערבים לפני מאות בשנים. שלושים משפחות הגיעו אליה ממרוקו בשנת 1850, עסקו בעבודת האדמה, והיה להן רכוש בכפרים בסביבה.

לחברון הגיע מגיברלטר ב־1852 רבי יהודה בן רבי שמואל ביבאש שמוצאו מהעיר סאלי, זאת לאחר שקודם לכן שימש רבה של קהילת קורפו שביוון. רבי יהודה התגורר ברובע היהודי בחברון סמוך למערת המכפלה.

היהודים במרוקו השריפית.

פרקים בתולדות היהודים מהמאה ה-16 ועד ימינו. ערך : שלום בר אשר.

האימפריה שריפית המגרבית 1553 – 1830 – צ'.א. ז'וליין

ראשית הסעדים

כדאי, לדעתנו, להתעכב עוד על ראשית השושלת הסעדית, שנגענו בה רק ברפרוף בפרק הקודם, בקשר עם שקיעת הווטאסים.

מוצאם הערבי ודאי כנראה, אבל עלייתם לשריפות היתה שנויה במחלוקת, לפחות בימי שקיעתם. בעת ההיא ריננו, כי אין הם מצאצאי הנביא אלא רק מצאצאי מיניקתו, שמוצאה משבט בני סעד, וזה מקור השם ״סעדים״, שניתן להם מראשית המאה הי״ז ויש בו שמץ גנאי, מאחר שהוא מטעים שאין הם ״שורפא״. על כל פנים, אין ספק שנחשבו צאצאי הנביא בשעת עלייתם, והרי זה העיקר. הם באו מחצי האי ערב סמוך למאה הי״ב, קצת לפני דודניהם ה״שורפא״ העלווים, כנראה, וקבעו את מושבם, מקץ גלגולים נעלמים, בנווה המדבר דראע התיכון, בסביבת זאגורה של היום. שם חיו במשך כמה מאות שנים חיים צנועים ונידחים של יודעי-ספר קטנים, שמוצאם העניק להם חשיבות כלשהי. בתקופה שאינה ברורה די צרכה, כנראה במחצית השניה של המאה הט״ו, עקרו לעמק סוס, בתידסי, בדרום-מערב ולא הרחק מתארודאנת ויסדו שם זאויה.

זו היתה תקופה של אנרכיה, חרף מאמציהם של הוואטאסים להשליט את מרותם. דרום מרוקו פרקה את עולה כמעט לגמרי. אמירי הינתאתה, ששלטו במראכש, לא הצליחו להטיל את מרותם עד מעבר להרי האטלס. מישור הסוס, מול-האטלט ונווה המדבר דראע נהנו איפוא מעצמאות למעשה. אבל התקדמותם של הפורטוגלים הדאיגה את התושבים. אדיקותם הדתית עוררה אותם לאחוז בנשק נגד הכופרים. במעומעם, ביקשו להתלכד מאחורי מנהיגים דתיים שינהיגום למלחמת הקודש. הסעדים היו המנהיגים האלה. בחסותו של מרבוט בן האזור, עבדאללה אבן-מובארק, יליד באני ותלמידו של המיסטיקן אל­-ג'זאלי, נתמנה הראשון מהם, מוחמד אבן עבד אל-רחמן, למצביא ב-1511, לעמוד בראש המערכה נגד המבצר הפורטוגלי פונטי(אגאדיר), שהוקם ב-1505. הוא העלה חרס בידיו מצד זה, אך הרחיב את השפעתו באזור המדרונות הצפוניים של הרי האטלס ומת באפוגאל, ליד צ'יצ'אווא, שם נקבר בצד המיסטיקן אל-ג׳זTלי. הוא הוריש את שלטונו לשני בניו, אחמד אל-אערג׳ (אחמד הצולע) ומוחמד אל-אצג'ר (מוחמד הצעיר), המכונה אמנאר (מנהיג המלחמה).

 הסלקציה – חיים מלכא

חבר הנהלת הסוכנות מ' נוי הציע להכניס את ארצות אמריקה לסעיף ג', דהיינו כנכללות בסלקציה, לכך התנגד לוי אשכול ואמר : " אין להגביל את קומץ יהודי אמריקה הרוצים לעלות ".

החלטות אלה של תקנות הסלקציה אושרו על ידי " המוסד לתיאום " ב-27 בנובמבר 1951, ובמליאת הסוכנות – ב-7 במרץ 1952.

לסיכום ניתן להסיק, כי תהליך קבלת ההחלטות  של הנהלת הסוכנות וה " מוסד לתיאום " לגבי הסלקציה מצפון אפריקה היה הפוך : קודם סימנו את המטרה – מניעת עלייה המונית מצפון אפריקה, המהווה את הפוטנציאל הגדול והעיקרי לעלייה בשנים הבאות ; ולאחר מכן מצאו את הנימוקים להשגת המטרה.

וכך, מצוידים בהנחיות של ראש הממשלה דוד בן גוריון – שלא לתכנן את חיסול גלות צפון אפריקה ולא להעלות חולים וזקנים ממרוקו – יצאו חברי הנהלת הסוכנות לדיון, כשרובם המוחלט תומך במדיניות, שהובילה לקבלת ההחלטה על תקנות הסלקציה :

מבין ארבעת חברי הוועדה, תמכו שלושה – יוספטל, ברגינסקי וקול – בעליית צעירים מצפון אפריקה, ואילו רפאל תמך בעליית משפחות, אך גם בסלקציה. בקרב הנהלת הסוכנות תמכו רוב החברים בהצעת הוועדה, והמסתייג היחיד היה ד"ר ניר.

החלטות משמעותיות אלה ילוו את מדיניות העלייה הסלקטיבית מצפון אפריקה עד סוף שנת 1956. בעקבותיהן נדרשו יהודי צפון אפריקה לפרק משפחות, להתנתק מהורים או מילדים חולים, זקנים או נכים. על מנת שההחלטות שהתקבלו לא יישמעו אכזריות מדי, התקבלה הצעתו של צשה קול ש " רק " 80% מעליית יהודי צפון אפריקה תהיה עלייה של צעירים ונוער, ו20% של " זקנים שהגיעו לגיל ה " מופלג " של 36 ;

וגם זאת בתנאי שיהיו נלווים למפרנסים ; ובנוסף – כל 100% מעליית יהודי צפון אפריקה צריכים להיות בריאים, בעלי אישור של רופא ישראלי. 

תקנות הסלקציה – ליהודי צפון אפריקה בלבד.

על מנת להסתיר שתקנות הסלקציה מיועדות ליהודי צפון אפריקה בלבד, הוכנסו, כביכול, לתקנותיה גם מדינות מרכז אירופה ומערבה ועוד כמה מדינות מאסיה ; אלא שהיה בכך כיסוי בלבד, שכן הסלקציה בוצעה בפועל במרוקו ובתוניסיה, ובמידה מועטת מאוד גם בפרס.

כך, למשל, בדיון על העלייה במרץ 1952 אמר יצחק רפאל לארח תיקון תוכנית העלייה מ-120.000 ל-70.000 עולים לשנת 1952, כי 42.000 עולים מתוכננים לעלות ללא סלקציה – כולם מארצות מזרח אירופה, מערב אירופה, מצרים וסוריה.

עוד בדיון הנהלת הסוכנות בפברואר 1954, עקב הפסקת העלייה, הציעה וועדה להעלות את גיל המפרנס ל -45, ועל כך שאל היו"ר ברל לוקר : האם הכוונה לעלות את הגיל ל-45 בכל מקרים ? ראש מחלקת העלייה, שניאו זלמן שרגאי, ענה לו : " רק בצפון אפריקה, כי מארצות אירופה – בלגיה, אנגליה וכו… – לא הייתה סלקציה.

נשאל אפוא השאלה : מדוע זכו יהודי מזרח אירופה לפריבילגיה, שלא הייתה מנת חלקם של יהודי צפון אפריקה ? והרי כלח מי שרצה  לעלות ממזרח אירופה – עלה !. מה הייתה מידת סכנתם העדתית של יהודי מזרח אירופה מול סכנתם העתידית של היודי צפון אפריקה.

ושאלה נוספת : כיצד מתיישב " חוק השבות " עם הגבלות הסלקציה ? סוגיה זו עלתה בדיון ב " מוסד לתיאום " ב-27 בנובמבר 1951, שבו אושרו תקנות הסלקציה.

שר העלייה והבריאות, משה שפירא, התבטא כך בעניין העלייה הסלקטיבית : " חוק השבות אומר משהו אחר " ; ועל כל ענה לו יוספטל : " הוא חל על יהודי הרוצה בעצמו לבוא "

הנה כי כן ניתנה פרשנות נוספת לחוק השבות – המשרתת את המטרה ואינה נכונה ליהדות צפון אפריקה. וכששאל ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, את זלמן שזר, שהיה יושב ראש זמני של הנהלת הסוכנות באוקטובר 1952 : " אם יגיעו בודדים מצפון אפריקה לא דרך הסוכנות אלא בכוחות עצמם – האם נקבלם ?

והאם יקבלו זכויותיהם מכוח חוק השבות ? ענה לו שזר : " אמרנו שאי אנו אוסרים על העלייה של שום אדם, כל אחד ארץ ישראל פתוחה לפניו. ( אך ) כאן מדובר על העלאת עלייה מוגדרת – בעניין זכות העלאה – יש לנו כללים ידועים ".

גם יצחק רפאל טען כי אין סתירה בין המדיניות הסלקטיבית לבין חוק השבות : " אין סתירה עם " חוק השבות " כי עשירים ובעלי אמצעים שיכולים לשאת שהוצאות הדרך ושיכון עצמי, יכולים ללכת לקונסוליה ויבקשו ויזה ".

אלא שבמרוקו ובתוניסיה לא הייתה קונסוליה ישראלית…..

כאמור, אף שארצות מרכז אירופה ומערבה נכללו בקטגוריות מדיניות הסלקציה. היא לא בוצעה בהן – לא בארצות צפון אפריקה בלבד. גם חוק השבות לא עמד להן. וכל זאת – על מנת למנוע את עליית יהודי צפון אפריקה מחשש לשינוי דמוגרפי ולהפיכת הארץ לבנטינית נחשלת

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.

מאת ד"ר מאיר נזרי….

מתוך הספר מקדם ומים כרך ח

ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….

לברר וללבן ולחזק מנהג אבותינו ורבותינו הראשונים, אשר נהגו בהם משנים קדמוניות בתאפילאלת שהיא סג'למאסה, ועל פי מנהגם הלכנו ונהגנו גם אנחנו אלה פה בעיר זו בצאר החדשה, יען כי כל יושביה רובם ככולם הלא המה, מערי תאפילאלת באו ונאספו שמה, כדי ללמד זכות ולהמליץ טוב על אבותינו, לכן מליץ טוב קראתיו, ובתוכו שאלות ותשובות אשר נשאלתי ממקומות רבות רחוקות וקרובות בעזרת שוכן ערבות.

מבחינה תורנית הספר, שבחלקו הוא שאלות ותשובות, מעמיק ומקיף בבירור הלכתי באשר למנהגי נישואין והגירושין בתאפילאלת ומעיד על בקיאות מחברו במקורות המנהג וההלכה בתלמוד ובפסוקים ראשונים ואחרונים ובשולחן ערוך ונושא כליו. לספר יש גם ערך תיעודי, זהו מסמך הלכתי היסטורי המלמד על מנגי תאפילאלת ומשלב בתוכו כמה פרקי הווי במעגל החברה ובמעגל הפרט בתא]ילאלת ובפזורתה בבצאר ודן בכמה תמורות שחלו במשך הזמן במנהגי החתונה.

שלבי החתונה בארפוד.

חגיגות הכלולות בארפוד בתקופה הראשונה נמשכו על פני תקופה ארוכה ונערכו בכמה שלבים.

א.      בקשת ידה של הכלה.

ב.       האירוסין – שידוכין

ג.        התקופה שבין האירוסין לנישואין

ד.       שלוש שבתות לפני החתונה

ה.      החינה בבית הכלה

ו.        אירוע הסלח'ה

ז.        החינה ביית החתן

ח.      החופה

ט.      שבת הגדול

י.        שבעת ימי המשתה.

להלן תיאור השלבים האלה.

1 – בקשת ידה של הבת.

בשלב מקדים לפני האירוסין פונה נציג או נציגה של קרובי הבן להורי הבת ומבקש (ת ) את בתם לבנם. הפנייה נעשית לרוב בשבת או בחג. ( על פי ההלכה מותר לדבר בענייני שידוך בשבת ). היא מתקיימת באקראי, ולא באופן רשמי ובהודעה מראש, יש ופנייה זו היא בבחינת גישושים ראשונים ואחריה נחוצה פנייה נוספת כדי לקבוע מועד לאירוסין.

פנייה זויש שכינוה " אלמזיאא אלכ'אוויא " – הביקור הריק, הבלתי מחייב -, להבדיל מן הטקס הרשמי. בדורות הראשונים לא יופייה של הבת או ממונה היו סיבה לקשר החיתון, אלא טיב המשפחה וההורים, בבחינת " אל תתן עינך בנוי, תן עינך במשפחה "  ( בבלי תענית כו ע"א ).

הקהילה קטנה, ואנשים בה מעט, והכול מכירים זה את זה היטב. לפיכך הייתה הפנייה הראשונה לרוב פנייה מכרעת.

גיל הנישואין בתקופה זו היה נמוך מאוד. החתן היה בן 14 -12 שנים והכלה בת 10 -13 שנים. הם עדיין לא הגיעו לכלל בחירה נכונה, וההחלטה הייתה אפוא בידי ההורים לבד ובעיקר בידי האב, הבן והבת ידעו על ההחלטה רק למפרע. לאחר ההסכמה הסופית נקבע מועד לאירוסין.   

הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי. 

שיר על ר׳ מאיר בעל הנס

אנא נשכר ונרפד עלאם. ונזיד פשכראני ונדדם

לכלאם. פוזה לחכם ר׳ מאיר עליה סלאם

סללמו עליה יא נאם לעאלאם.         רבי מאיר (פזמון)

אני אשבח וארים דגל, אוסיף להלל ולחרוז דברים למען

 החכם ר׳ מאיר עליו השלום. דרשו בשלומו הו תושבי

 העולם   רבי מאיר

ברשותכם נקול כלמא. עלאס בעל הנס תשמא. מיילו

אודניכוס למואלין לחוכמא. יא לגאלס פשמא. זכותו

תכון מעא לעאלאם.          רבי מאיר

ברשותכ אגיד מלה, למה בעל הנס נקרא, הטו אוזניכם

לבעלי החוכמה, הוא יושב בשמים, זכותו תעמוד לדרי העולם רבי מאיר

רדו באלכּום להאד לקצייא. לוקת די תשאבת כתהא די

ברוריה. חב רבי מאיר יפכהא בנייא. חב יבדקהא ואס

 הייא נקייה, וטהורה קדאם מול לעולם.        רבי מאיר

שימו לב למעשה הזה, בעת שנשבתה אחותה של ברוריה, רצה

 ר׳ מאיר לשחרר אותה באמת, רצה לבדוק אם היא נקייה וטהורה

לפני בורא עולם

רבי מאיר

התחכם באס יגויהא. לדבר עבירה תבעהא. באש יזרבהא.

קאלתלו פנדה דייאלהא. אסידי מא ענדי מעאך כלאם.  רבי מאיר

התחכם כדי לפתותה, לדבר עבירה שידלה,

כדי לנסותה, ענתה לו שהיא בנידתה, אדוני אין לי מה לדבר אתך רבי מאיר

מערוף טריק נסא יאם שבעה. תעדהום מלוקת לוקת ומשאעה

 לשעה, עטאהא רבי עקל ושפאעה. באס ואזבת האד לחכם.      רבי מאיר

ידוע שדרך הנשים, ימים שבעה, תספור אותם מזמן לזמן

ומשעה לשעה, אלוהים נתן לה שכל ורצון כדי להשיב בטעם לחכם רבי מאיר

אמת בפמו קאל והודה. צדיקת הייא וטהורה וחסידה, קאל

יפכהא בזמיע לפדדא. יכרזהא מדין לחראם.  רבי מאיר

אמת מפיו יצאה והודה כי צדיקה היא וטהורה וחסידה,

החליט שיצילה בכל סכום כסף, יוציאה מן החטא                                 רבי מאיר