היהודים במרוקו השריפית – עורך שלום בר שאר
היהודים במרוקו השריפית.
פרקים בתולדות היהודים מהמאה ה-16 ועד ימינו. ערך : שלום בר אשר.
האימפריה שריפית המגרבית 1553 – 1830 – צ'.א. ז'וליין
האימפריה שריפית המגרבית 1553 – 1830 – צ'ארלס אנדרי ז'וליין
תולדות השושלות השריפיות
בבואנו לחקור את תולדות השושלת הסעדית ועלווית, לא נמצא כמעט ולא כלום בארכיוני מרוקו. עלינו לפנות למקורות נוצריים ולרשומות היסטוריות בלשון הערבית. חיפושיו של הלייטנט קולונל ה.דה קסטרו בספריות אירופה ובארכיוניה איפשרו את עריכתו של " קורפוס " תעודות ענקי " מקורות חדשים לתולדות מרוקו " , עשרים כרכים גדולים גדושי תעודות, שהעמידו לרשות ההיסטוריונים טקסטים בסיסיים: הסכמים חשאיים, אגרות שגרירים או סוחרים, זיכרונות, חוזי שכירת אוניות, קשרי מסחר, סיפורי נוסעים שכבר פורסמו אף הם נדירים או שאזלו. דה-קסטר העשירם בהקדמות ביקורתיות ובהערות מאלפות. עבודה חשובה זאת, שפ. דה-סניבאל חמשיך בה, ואחרי מותו הופקדה בידי ר. ריקאר, מחדשת את היכרותנו עם מרוקו השריפית.
המקורות האירופיים מקבלים חשיבות-משנה לאור העובדה, שכתיבתם ההיסטורית של בני המקום היתה מפוקפקת. מרוקו לא ידעה עד המאה הט״ו אלא מדקדקים נוקדנים או תיאולוגים אדוקים. התרכזותה בעמידתה מול התקפת הכוחות הזרים הביאה בעקבותיה יצירת היסטוריה לאומית. בספרו החשוב ״ההיסטוריונים של השורפא״ הראה לוי- פרובנסאל מהי ההערכה הנכונה שיש להעריכם. אין ביצירתם אלא שורת עובדות, בלא סדר חשיבות ובלא רעיונות כלליים, שירי הלל ושבח או כתבי פלסתר מפוקפקים בה- במידה, ובדרגה גבוהה יותר, גניבות ספרותיות עזות-מצח. ההיסטוריונים, שהתעניינו באנשים יותר מאשר במאורעות, היו קודם-כל ביוגרפים רשמיים, שלא ראו אלא את שליטם, את חצרו ואת בירתו. אף לא שמץ מנשמת ההיסטוריה של מרוקו למן המאה הט״ז, ובייחוד מאבק השלטון המרכזי נגד המנהיגים הדתיים, אינו מבצבץ מכתיבתם.
לשושלת הסעדית היו שני היסטוריונים חשובים. אל-פיכסאלי (1621-1549) מזכיר המדינה, הממונה על חליפת המכתבים, משורר החצר וכותב תולדותיו של אל-מנצור, שכתביו אבדו, ואל-איפראני (מת סמוך לאמצע המאה הי״ח), שכתב, בכעסו על הסולטן מולאי-אסמאעיל, את שבחי השושלת המודחת ב״תולדות השושלת הסעדית במרוקו״ (נוזהת אל-חאדי), שהוא עד היום המקור הטוב ביותר שנכתב בידי בן הארץ. בקרב בל ההיסטוריונים העלווים בולט אל-זיאני (1833-1734?), ברברי טהור-גזע ופוליטיקאי חשוב, אשר במהלך חייו התוססים, הגדושים תפקידי כבוד, כשלונות, נציגויות ושליחויות רבות, הצליח לכתוב כמה ספרים, בהם היסטוריה כללית מבריאת העולם והיסטוריה של השושלת העלווית, אשר ההיסטוריונים שבאו אחריו העתיקו מתוכה. הוא זיכנו גם בפרק מעניין מאד על השושלת הסעדית, שרק קטע ממנו יצא לאור על-ידי לוי-פרובנסאל בלשון הערבית בספרו ״קטעים מכתבי ההיסטוריונים הערבים במרוקו״. במאה הי״ט כתב פקיד של המחיזן, אלנאצרי, ספר מלוקט בהיסטוריה כללית, לא מקורי ביותר (כתאב אל-אסתקצא), אך מועיל לגבי תקופתו שלו, ואל-כוטאני ערך, בסיוע פרסומים קודמים, רשימה של קדושי פאס (צלוואת אל-אנפאס).
נוסף על ספרים היסטוריים מובהקים הרבתה הספרות המרוקנית של המאה הט״ז בביוגרפיות של אנשי שם, אנשי דת למיניהם וסיפורי מסעות מעורבים בביוגרפיות מקומיות. מאלה־כמאלה אפשר ללקט מעט עובדות, rari nantes שנותרו לפליטה על התהום הרחבה של השיקולים ההגיוגרפיים.
מנהגי החתונה בארפוד-ד"ר מאיר נזרי
מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.
מאת ד"ר מאיר נזרי….
מתוך הספר מקדם ומים כרך ח
"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….
מאמר זה מוקדש לתיאור החתונה בארפוד, שלבים, מנהגים והווי. בארפוד רוב מנהגי הכלולות עד לאמצע שנות החמישים של המאה העשרים זהים כמעט לאלה שתאפילאלת ונשענים עליהם. הדבר מוכח הן מן הראויונות עם אישים בשתי הקהילות והן ממה שתועד בספר " מליץ טוב " לרבי שלום אביחצירא במנהגי נישואין וגירושין ומנהגי אבלות בתאפילאלת. לפיכך רוב המנהגים אשר יתוארו להלן והם קשורים לדור ראשון, דור המייסדים, שאנשיו נולדו מחוץ לארפוד, ולדור שני הם גם מנהגי תאפילאלת לאגפיה.
המאמר מתבסס על מקורות בעל פה ומקורות בכתב, במרכזם הספר " מליץ טוב " לרבי שלום אביחצירא ובכללם שני ספריו של רבי מכלוף אביחצירא. חיבורו " יפה שעה " כולל כמה שאלות ותשובות הלכתיות הקשורות בארפוד, ופסקי דין שנפסקו על ידו בעת כהונתו בה. חיבורו השני, " קהילת יעקב ", כולל פרטים על ארפוד בהקדמה לספר. שני הספרים זכו להסמכות גדולות מאת גדולי הדור בשעתו. הדיון על הכתובה במאמר זה נשען על גם על שטרי כתובות מארפוד מהשנים 1919, 1933, 148, 1950, 1955, ו 1963, וכן על ידיעות על כתובות מ 1944 ומ 1946 ומכתובות אחרות נוסח סג'למאסה..
ארפוד היא עיירת מחוז שהוקמה ביד הצרפתים בתחילת המאה העשרים. עם ייסוד המקום החלו יהודים מן הכפרים שבסביבה בעיקר בסמוך לשנת 1919 לעבור אליה, וזאת גם ביוזמתם ובעידודם של הצרפתים. היהודים הנמלטים מהמללאח בתאפילאלת היו אחד מגרעיני היישוב בארפוד, הם ייסדו בית כנסת משלהם בשם " צלאת פילאלה " ( בית כנסת של אנשי תאפילאלת ), אחד משבעת בתי הכנסת שהוקמו במקום.
בשל ההתקפות האוויריות של הצרפתים על תאפילאלת והצאתו להורג של רבי דוד אביחצירא, בנו של רבי מסעוד בן רבי יעקב, אבי השושלת, נמלטו רוב התושבים היהודים מהמללאח בריסאני, תאפילאלת בשנת 1919, ופנו לכוונים שונים באזור ומחוצה לו. כמה מן הנמלטים פנו לארפוד. אחרים נספחו לקהילה היהודית בבודניב, וקבוצה גדולה שמה פעמיה לבצאר אשר באךג'יריה.
עמם נמלטו גם חכמי משפחת אביחצירא, נכדיו של רבי יעקב, שני אחיו של רבי דוד, רבי ישראל ( הבאבא סאלי ) ורבי ימחק ( באבא חאקי ), פנו לבודניב. רבי שלום אביחצירא בן רבי אהרן, הלך לבצאר והיה למנהיגה הרוחני של הפזורה הפילאלית שם, ואילו רבי אליהו, בנו של רבי אהרן, ובנו רבי מכלוף הגיעו לארפוד והיו למניחי מוסד הרבנות ביישוב.
רוב המנהגים הקשורים במעגל האדם והשנה ובמעגל בית הכנסת דומים הם בכל יישוב באזור תפילאלת, בשטרי הכתובות והגיטין של רוב היישובים באזור תאפילאת, לרבות ארפוד, רשום " כאן מתא סג'למאסה, הוא השם העתיק של תאפילאלת. השם ארפוד נרשם בשטרות אלה רק החל משנת 1950. תחילה ציין סג'למאסה שם של יישוב, ואחר כך הורחב לציון האזור כולו. כך גם תאפילאלת צצים שם של יישוב המקביל לריסאני, שבתוכה היה המללאח, וגם את כל האזור הקרוי , האזור של תפילאלת.
רישום השם סג'למאסה בשטרי כתובות וגיטין של יישובי תאפילאלת במקום שם היישוב עצמו נידון בהרחבה בידי שניים מחכמי משפחת אביחצירא, ילידי תאפילאלת, רבי מכלוף אביחצירא, רבה של ארפוד, עד תרצ"ב בקירוב, ורבי שלום אביחצירא, רבה של בצאר.
בתקופה החדשה נכפפו יישובי היהודים באזור לרבנות בארפוד, שהמשיכה את המסורת של הקהילה היהודית בתאפילאלץ. קהילת ארפוד היא קהילה חדשה, שנתקיימה במשך שישים שנה בקירוב, 1917 – 1975, על לעלייה ההמונית.
מנהגי ארפוד בכלל ומנהגי הנישואין והגירושין בפרט נסמכים ונשענים על מנהגי תאפילאלת, שכמה מהם תוארו בידי רבי שלום אביחצירא. בין ספריו של רבי שלום ראו לציין כאן " מליץ טוב " ספר ייחודי מבחינה תורנית ותיעודית. הספר כשמו כן הוא, ומטרתו להגן על מנהגי תאפלילאלת הקשורים בחלק השלישי של שולחן ערוך, אבן העזר, שעניינו " הלכות אירוסין ונישואין, כתובה וקידושין, גיטין וגירושין " וללמד על המקורות ההלכתיים של מנהגים אלה, כדבריו בהקדמה לספרו.
החתונה היהו. המסורתית במרוקו י.ש
החתונה היהודית המסורתית במרוקו
אוניברסיטת חיפה 2003
מקדם ומים כרך ח
מאת יוסף שיטרית ואחרים
בשונה מיתר מכלולי הפעולות וההתנהגויות המממשים יום יום את החיים החברתיים, הטקסים מוסדרים ומתואמים מראש. הם מתנהלים על פי סדרים וכללים, נוקשים או רופפים, הרשומים באופן פורמלי ובלתי פורמלי בהביטוס הקהילתי על שני חלקיו, התקנה והפעלה. התקנה מספקת את הכללים הפורמליים והבלתי פורמליים וכן את התרחישים הפרדיגמטיים והגנריים של הטקס, האמורים לחזור על עצמם בכל ביצוע של הטקס.
עריכתו של הטקס מיישמת ומממשת בפעלה החברתית כללים אלה ומשחזרת את התרחישים הפרדיגמטיים שלו. הביצוע עצמו מתקיים כל פעם בדרגה שונה של קפדנות. אבן, כשבוחנים באופן דקדקני את הקטעים השונים של הטקס, את אופן שרשורם ואת אופן ניהולם בידי האמונים על בך בחברה אחת, נוכחים לדעת שמגוונים הם הביצועים של אותו הטקס או של מכלול הטקסים בשדה פעולה אחד במסגרת ההביטוס התרבותי של אותה הקהילה.
כך, למשל, הביצוע של טקסי החתונה המסורתית בקהילות השונות במרוקו היה תלוי בגורמים חברתיים רבים, כמו האמצעים הכלכליים שעומדים לרשות בני הזוג המתחתנים, מעמדן החברתי והקהילתי של המשפחות הבאות בברית הנישואין, מידת ההתרופפות או היציבות של ההביטוס הקהילתי, ועוד. פרט לטקס החופה והקידושין, ששלביו השונים מתנהלים על פי ההלכה ועל פי המסורת הרבנית שבעל פה של הקהילות היהודיות השונות, בל יתר הטקסים והאירועים של החתונה זכו לביצוע מגוון בקהילות השונות, הגם שההבדלים בין הביצועים לא פגעו בזמני הטקס ובמרחבים המקובלים שבהם הוא נערך בבל קהילה וקהילה, משום שגורמים אלה תוחמים את מהותו של הטקס ומבליטים את ייחודו ביחס לטקסים אחרים.
בשל היותם אירועים ממוסדים ומוסדרים הטקסים שוברים את השגרה שבפעילות החברתית היום־יומית של המשפחה המקיימת אותם ובאותו הזמן גם של הקהילה בכללותה או של הקבוצה החברתית שהטקס נוגע לה, וזאת אף על פי עימיסודם, מחזוריותם או התחדשותם עושים אותם צפויים ובלתי מפתיעים. יציאה זו מן השגרה היומ־יומית, שמשמעותה הפרדה בין הזמן הטקסי לזמן הלא־טקסי ולעתים גם אכלוס מרחב טקסי שונה מן המרחב הרגיל של הקהילה או של המשפחה, היא המעניקה לטקסים את מעמדם התרבותי המסומן בפעילות החברתית ועוזרת לממש את ייעודיהם כמגלמי האמונות והערבים של הקהילה וכמפיציהם.
קיום הטקסים מעתיק ערכים ועקרונות אלה מעולם התקנה המופשט של ההנעות האידאולוגיות, הדתיות או המגיות לעולם הפעלה המוחשי והדרמטי בצורת סדרה מוסדרת ומשורשרת של פעולות והתנהגויות. אשר למשמעויות של הטקסים הממומשים עצמם, אלה כרוכות הן באופני הביצוע והמימוש של הפעולות וההתנהגויות המשורשרות בידי המשתתפים בהם הן במערכים האמוניים והאקסיולוגיים של הקהילה שברקע המימושים הטקסיים.
אולם, כפי שצוין לעיל, עיקר המשמעות של הטקס עבור בן הקהילה המעורב בו היא מעורבותו עצמה ומסכת המעשים והחוויות שהוא צובר במהלך הטקס, לפניו ולאחריו. בחברה המסורתית, שערכיה וסדריה יציבים, או נראים לה כיציבים, אין בן הקהילה שואל את עצמו כל פעם על המשמעות העמוקה של הטקס, על המשמעות שמעבר לביצוע של תפקידו ותפקידם של אחרים בטקס בצורה התקינה ביותר ולהתנהלותו התקינה של הטקס על חלקיו השונים.
בין משמעויות חווייתיות מידיות אלה של טקסי החתונה היהודית המסורתית במרוקו, למשל, ניתן לציין את מקומם ומעמדם של הטקסים זה ביחס לזה; את מילוי תנאי הכבוד המשפחתי והאישי החוזרים ועולים לאורך כל טקסי החתונה; את הפאר או חוסר הפאר של הטקסים; את יופייה המיוחד של הכלה או ההתרגשות שלה ושל בני משפחתה; את ערכי האירוח שהם כוללים, אם בצורת ארוחה מלאה אם בצורת חלוקת פרות יבשים ודברי מתיקה; את הטיפול הנאות באורחים השונים כך שאיש מהם לא ייעלב; את האופי הפומבי של הטקסים פרט לאלה שהצניעות יאה להם; את המעבר מן המרחב הפנימי אל המרחב הציבורי כשהחתן סר לבית הכלה או כשמובלת הכלה אל בית החתן; ועוד.
עמוד 57
נשים יהודיות במרוקו-א.בשן-נשים יהודיות במרוקו – דמותן בראי מכתבים בין השנים 1733 – 1905
שושלת העלאויים.
בשנות שהשיים של המאה ה-17 עלתה לשלטון השושלת העלאווית, המכונה גם פילאלית, שמוצאה מאזור תאפילאלת. הראשון בשושלת היה ה | שריף " ( צאצא של הנביא ) רשיד בן מוחמד והוא שלט בשנים 1663 – 1672, אחריו ש\לא איסמעיל הראשון בשנים 1672 – 1727. הם לחמו בספרדים ובפורטוגלים וגירום בהדרגה ממרוקו.
שבתי צבי.
בשנות הששים של המאה ה-17 הגיעו ידיעות למרוקו באמצעות שלוחי ארץ ישראל על הופעתו של שבתי צבי, ונוצרו תסיסה וחילוקי דעות בין החכמים באשר לשאלת משיחיותו. שירים שחוברו לכבוד שבתי צבי היו מושרים בפי ההמון.
בשנת תכ"ח – 1668, ביטלו את צום ט' באב וקבעוהו יום שמחה, וכל מי שצם הוחרם. המנהד הנפוץ בכמה קהילות עד היום להקל במנהגי האבלות בשעות אחר הצהריים של ט' באב, הקלה הבאה לידי ביטוי בין השאר ברחצה ובקניית מתנות בשעות אלה, הוא שריד מהאמונה בשבתי צבי. גם בדורות הבאים ציפו לבוא המשיח, כך היה בשנים 1672, 1816, ו – 1825.
ימי מוחמד אבן עבדאללאה 1757 – 1790.
שלושים שנות מהומות וחוסר יציבות היו במרוקו עד שעלה מוחמד אבן עבדאללאה. הוא הצליח להשיג יציבות מדינית, ובכוח צבאות הנאמן דיכא מרידות ; הכיר בחשיבותם של קשרי מסחר עם מדינות זרות, וכך הביא לידי שגשוג כלכלי : חתם על הסכמים עם בריטניה בשנת 1760, עם ספרד ב- 1765, עם צרפת ב- 1767 ועם ארצות הברית ב – 1786.
ההסכמים הללו כללו תנאים להסדרת חופש בתנועה, זכויות הסוחרים וגובה המכס על סחורות יבוא ויצוא. יהודים בערי הנמל השתלבו במערכת מסחרית זו ועסקו בייצוא בקר וחומרי גלם, כמו עורות וצמר, ובייבוא מוצרים מוגמרים, בהם נשק ותחמושות.
מוחמד אבן עבדאללאה יזם בניית נמל חדש במוגאדור על חורבותיה של עיר פורטוגלית, ופיתח אותו בתור נמל לייצוא חומרי גלם מדרום מרוקו לנמלי אירופה.
הוא גירש את הפורטוגלים האחרונים ממרוקו בשנת 1769. מינה יהודית לתורגמים., למזכירים ולממלאי שליחויות דיפלומטיות באירופה. בתקופתו שירתו יהודי ממרוקו כתורגמנים וכסגני קונסולים בשירות הקונסוליות של מדינות אירופה.
יזיד.
לאחר מותו של מוחמד עבד אללאה ב-11 באפרחל 1790 ירש את כסאו בנו יזיד – המזיד – ושלט עד 1792. במקורות העבריים הוא מכונה " המזיד " באשר 88 חודשי שלטונו היו ימים אפליטם ליהודים. הוא אנס יהודים להתאסלם. בפאס ציווה להרוס בתי כנסיות ולחלל ספרי תורה. בנה מסגד במללאח. יהודים נרצחו ונשים נאנסו.
אחיו סולימאן השני 1792 – 1822.
הצטיין במעשי חסד ובבניית בנייני ציבור, וזכה לכינוי " הצדיק " או " המשקם ". ביטל את גזירת קודמו, וליהודים שהתאסלמו הותר לחזור ליהדות. המסגד שבנה במללאח נהרס. ב- 1807 – 1808 ציווה על יהודי סלא, מוגדור, רבאט ותיטואן להתגורר במללאח.
הוא העסיק יהודים בשירותו. גזברו8 בטנג'יר היה אברהם סיקסו, משה עסולי היה ממונה על המכס בנמל טנג'יר, שמואל קוריייאט היה הספק של הסולטאן נשת 1818, חוכר מסים וגזבר תיטואן, יהודה בן עולייל מגיברלטר כיהן בתור קונסול של הסולטאו בגיברלטר.
עבד ארחמאן השני 1822 – 1859.
בימיו התגלתה חולשתה של מרוקו מול מדינות אירופה. בשנת 1828 הטילה בריטניה מצור על טנג'יר, והערים תיטואן, ארזילה, לאראש ורבאט הופגזו על ידי הצי של אוסטריה בתגובה להתקפות פיראטים מרוקאים על אוניותיה. לאחר שהסולטאן דרש פיצויים בגין הנזק, נשלחה משלחת מאוסטריה לשאת ולתת על הסכם השלום.
ההסכם נחתם במרס 1830, ויהודה בן עולייל הנזכר חתום עליו. הוא גם ניהל משא ומתן בשם הסולטאן עם שוודיה, עם נורבגיה, עם דנמרק ועם בלגיה. הסולטאן חתם על הסכמים מסחריים : עם פורטוגל ב -1823, עם אנגליה ב-1836 ; עם שוודיה ודנמרק בשנת 1844.
הסולטאן מינה סוחר ממראכש ושמו מאיר כהן מקנין למוכס בנמל טנג'יר, ולאחר מכן לשליח הסולטאן לבריטניה. לפי בקשתו של יהודה בן עולייל, התיר הסולטאן לבנות מחדש את בתי הכנסת שנהרסו בשנת 1820.
ב- 1836 פנו יהודי פאס לסולטאן בבקשה להרשות להם לבנות בית מרחץ ציבורי כי אינם רשאים לרחוץ בזה של המוסלמים. בעקבות חוות דעת של חכמי האסלאם הייתה התשובה שלילית. בשנים שלאחר מכן נתקלו יהודים בהגבלה זו גם בערים אחרות.
הספרייה הפרטית של אלי פילו
האימפריה שריפית המגרבית 1553 – 1830 – צ'ארלס אנדרי ז'וליין
תולדות השושלות השריפיות
בבואנו לחקור את תולדות השושלת הסעדית ועלווית, לא נמצא כמעט ולא כלום בארכיוני מרוקו. עלינו לפנות למקורות נוצריים ולרשומות היסטוריות בלשון הערבית. חיפושיו של הלייטנט קולונל ה.דה קסטרו בספריות אירופה ובארכיוניה איפשרו את עריכתו של " קורפוס " תעודות ענקי " מקורות חדשים לתולדות מרוקו " , עשרים כרכים גדולים גדושי תעודות, שהעמידו לרשות ההיסטוריונים טקסטים בסיסיים: הסכמים חשאיים, אגרות שגרירים או סוחרים, זיכרונות, חוזי שכירת אוניות, קשרי מסחר, סיפורי נוסעים שכבר פורסמו אף הם נדירים או שאזלו. דה-קסטר העשירם בהקדמות ביקורתיות ובהערות מאלפות. עבודה חשובה זאת, שפ. דה-סניבאל חמשיך בה, ואחרי מותו הופקדה בידי ר. ריקאר, מחדשת את היכרותנו עם מרוקו השריפית.
המקורות האירופיים מקבלים חשיבות-משנה לאור העובדה, שכתיבתם ההיסטורית של בני המקום היתה מפוקפקת. מרוקו לא ידעה עד המאה הט״ו אלא מדקדקים נוקדנים או תיאולוגים אדוקים. התרכזותה בעמידתה מול התקפת הכוחות הזרים הביאה בעקבותיה יצירת היסטוריה לאומית. בספרו החשוב ״ההיסטוריונים של השורפא״ הראה לוי- פרובנסאל מהי ההערכה הנכונה שיש להעריכם. אין ביצירתם אלא שורת עובדות, בלא סדר חשיבות ובלא רעיונות כלליים, שירי הלל ושבח או כתבי פלסתר מפוקפקים בה- במידה, ובדרגה גבוהה יותר, גניבות ספרותיות עזות-מצח. ההיסטוריונים, שהתעניינו באנשים יותר מאשר במאורעות, היו קודם-כל ביוגרפים רשמיים, שלא ראו אלא את שליטם, את חצרו ואת בירתו. אף לא שמץ מנשמת ההיסטוריה של מרוקו למן המאה הט״ז, ובייחוד מאבק השלטון המרכזי נגד המנהיגים הדתיים, אינו מבצבץ מכתיבתם.
פאס וחכמיה-ד.עובדיה
פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל.
רבי דוד עובדיה
בר״ח תמוז ש׳ התס״ה – 1705 – ליצי׳ בא אלעי׳ד אסגי׳ר – חג קטן – עיד אלפטיר עם סיום צום הרמאדן לעומת חג הגדול – עיד אלאדחא, חג הקורבן – של גרים ביום ש״ק וכעס מסיר״ה על הנגיד הנז׳ כה׳׳ר אברהם מאימראן נר״ו שלא נתן לו המנחה שהיה רגיל לתת לו בכל עי״ד שיבוא בשבת והטיל קנס על קהילות המערב שתחת ממשלתו לתת לו ככר זהב במשקל שהוא שוה תשעה עשר ככרים של כסף. ונתנו קהל פאס האומללים הרביע של הככר ע״י מחמד מצאבאן ועוד נתנו לו סכר״א והוצאות לו ולעבדיו ומשרתיו ולבניו ולבני ביתו סך ח׳ אלפים אוקיות. מלבד כמה מנחות ושוחדות שנתנו לו יחידי הקהל כל אחד לבדו. וג״כ הת״ח ובעלי תורה כל א׳ לבדו נתן מה שנתן שלא ישוער ולא יסופר ונטלו הזהב והלכו עם האלקאיי׳ד למקנא׳ס והלך עם הקהל הנגיד ה״ר אברהם ן׳ שמול נ׳׳ע והוא רוכב על הפרדה בהליכתו עם הקהל יצ״ו יצאה נשמתו ומת בדרך והביאוהו ללגיס׳א וקברוהו. סוף דבר מש׳ התס״א אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו מה שלא יכולתי לכתוב ולהעלות על ספר את כל התלאות והמדורות והצרות שעברו עלינו בחמש שנים זה אחר זה צרות תכופות זל״ז לא שלוגו ולא שקטנו ולא נחנו לתפ״ץ.
בימים ההם ובזמן הזה היה מולאי מחמד בנו של מסיר״ה עם אחיו מולאי אשרי״ף קוייא׳ם מרדו באביהם ומלך מולאי מחמד שהוא היה הגדול וגם מולאי בן נצי׳ר ברח גם הוא והלך למולאי מחמד הנז׳ שמלך בתארודאנ׳ת וקבלו מולאי מחמד בסבר פנים יפות וגדלו ונתן לו מרכבה ומחנה לצאת להלחם עליו והיה מולאי ן׳ נציר נלחם כל מלחמותיו והיה מולאי מחמד הולך וגדל וכבש העיירות והכפרים אשר סביבות תארודאנת עד מראכי׳ש וכולם השלימו עמו וקיבלו אותו עליהם למלך ובא הוא בעצמו ונכנס למראכיש וישב שם כמו ב׳ חדשים אח״כ שלח לו מסיר״ה את מולאי זידאן אחיו מאביו ונלחם עמו קרוב למראכיש ונשבר מולאי זידאן ושלל אותו מולאי מוחמד שלל רב וחזר אצל אביו בלב נשבר. אח״כ הזר ושלחו בחיל כבד ויצר על אחיו במראכיש והביאו במצוק ובמצור בש׳ התס״ו ליצירה – 1706.
ובחודש אייר ש׳ הנז׳ ביום ד' כ״ח לח׳ הנז׳ וסי׳ כח מעשיו הגיד לעמו האיר הבוקר אור חזק עד כמו ב׳ שעות ואח״ב לקתה החמה והיה הלקות בה בתחילה האדימה ואח״ב היתה משחרת מעט והולכת ומתמעטת עד שלא נשאר ממנה כלום והחשיך העולם יותר מחושך הלילה שאין בו אור הלבנה ונבהלו בני אדם ונחפזו ותהי צעקה גדולה ובכיה גדולה בבני אדם גדולים וקטנים והנשים צועקים על בניהם ובנותיהם שלא ראום. ומרוב הבהלה הלכו אצל תינוקות של בית רבן וחטפו אלו בניהם של אלו, ואלו בניהם של אלו ולא ראו איש את אחיו ולא הכירה אשה את בנה ואפי׳ הככבים לא נראו בשמים רק ג׳ כוכבים. ושהה זה הלקות כמו שעה ואח״כ חזרה השמש והיתה כמו בן אדם שקם מחליו שלא היתה מאירה כ״כ כבתחילה וכן למחר ולמחרתו היתה חולה ולא היה אורה זך כ״כ. ולספר נפלאותיו יתברך שמו אין מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל כי הכל מעשה ידיו ית׳ כתבתי זה ביום ההוא עצמו. והעתקתיו היום יום ב׳ ר״ה טבת שנת תפד״ה. נאם שב״ד.
אחר הדברים האלה אחר הלקות כמו חדש ימים ומולאי מחמד היה בתוך מראכיש ומולאי זידאן אחיו חונה במחנהו על מראכיש והביאו במצור למולאי מחמד עד שקץ בחייו ורצה לברוח ממראכיש וכשיצא לברוח תפשו מולאי זידאן חי ולכדו ושלחו למסיר״ה אביו וכששמע אביו שהביאוהו יצא לקראתו לשדה והכהו בידו וגזר עליו סי׳ מחמד לעלילת לחתוך לו ידו הימנית ורגלו השמאלית וכן עשו לו ונשאר אח״כ חי ז׳ ימים ומת, כ״י כא״י. אח״ך הלך מולאי זידאן לתארודאנת וירש את אחיו ונשא את נשיו ולקח את כל נכותו ואת אשר לו וישב שם במאמר אביו מסיר״ה.
ובערב פסח ש׳ התס״ז – 1707 – ליצי׳ י״ב לחדש ניסן המכובד באה שמועה שמולאי זידאן מת ומיתתו ע״י נשים גויות שהיה שוכב על מטתו שכור וחנקוהו ב׳ נשים ומת במ״ה.
בימים ההם בעת שהיה מולאי זידאן מושל בתארודאנת היה ה״ר משה בן עטר נר״ו בר המעולה ונבון כה״ר ש״ט נ״ע אצל מולאי זידאן בתארודאנת והיה נגיד על קהל תארודאנת והיה מיסר אותו ומענהו וקונסו ממון רב בכל עת ורגע. ואחרי שמת מולאי זידאן בא הר״מ הנז' אצל אמו ושמעה שהוא היה אצל בנה ומשרת אותו וגדלתו ורוממתו ונתנה לו ממון רב לשאת ולתת בו והיה הולך ושב אצלה ומביא לה דורונות ומנחות. אה״כ הזכירה שמו למלך מסיר״ה ושמת בו והיה מביא לו אבנים טובות ומרגליות וכלים מכלים שונים של המלכים עד שנתגדל עם המלך והשרים הגדולים ועבדי המלך והסריסים וכל נשי המלך כולם יודעים אותו יותר מה״ר אברהם מאימראן.
ובש' התע״ז – 1717 – הלשינו עליו למסיר״ה וקנס אותו המלך קנס גדול לתת חמשים ככר כסף ומכרו כל אשר להם הוא ושותפו ראובן ן׳ קיקי ואחיו וחבריו ונתן הקנס הנז'. אח"כ בשנת התפ״ב הלשינו עליו למסיר״ה וקנסו עשרים וחמשה ככרים ונתפשר עם המלך בינו לבינו ונתפייס.
ובש׳ התפ״ג – 1723 – ליצי׳ נלב״ע הנגיד ה״רי אברהם מאימראן בר״ח טבת. של שנה הנז' ובתשרי של שנת התפ״ד מת משה אחיו של כה׳׳ר אברהם מאימראן הנז' ובש׳ התפ׳׳ד נתגדל הר״מ ן׳ עטר עם המלך וגדלו על כל היהודים אשר תחת ממשלתו להיות נגיד עליהם. ביום ד לאדר של ש׳ תפד״ה הנז׳ גזר המלך על הר״מ ן׳ עטר הנז׳ לישרף ואחר שהוציאוהו לבית השריפה הצילהו הקב״ה וקנסו עשרים ככר של כסף. השי״ת ימלא חסרונו וחסרון עמו ישראל כי״ר.
מ״ך בכת״י שביום ו׳ בשבת של ם׳ ורב טו״ב – 1699 – לבי׳׳ת ישראל באה לנו בשורה טובה מעיר מקנאס שנעשה נס גדול עם מסיר׳יה שהצילו השי״ת מן לבייא א' ומעשה שהיה כך היה וכך ספרו לנו באיין ארבעא דנצארא חאפו עלא בית אלמאל דלמלך מסיר׳׳א באם יסרקוהא וקאמו עליהום וקבדוהום. ולאגדא הב למלך יתפרז עליהום יעטיהום לשבועה יאכ־ לוהום וטלאע מעאהום למלך פוק אצור די צ׳אר אסבועא באס יתפרח. והבטו אנצרא בארבעא לאעבד אסבועא ולא כלוהומס׳י, קאל ללקאייד ולשורפ׳א ולעבT די כאנו מאעה פוק אצור ירג׳מוהום, קאם ואחד אנצראני הדר מעא וואחד אלבייא בלעזמייא קאלהא תנקז לפוק אצור ותטייח למלך ותאכלו, לאיין כאנו מרביין מעאהום יעטיווהום כל נהאר מא יאכלו ומא ישרבו, ונקזת אלבייא עלא למלך וקבדתו מן לכתף דייאלו פלייד ליסרי ולייד לימני כאן מהבום פצור לאיין כאן אצור עאלי. ומנאיין רמאת יידהא פלמלך קבדתו מן לחמאלא די כאנת עליה ולא קבדת פלחם. ג?א וואחד מן לעבT דלמלך ודרבהא ברצאצא באיין עיניהא. טאחת אלבייא לדאר סבועא ולמלך טאח עלא ברא ופכו הי׳ית. ועמלו דאך אנהאר כביר מסלמין ויחוד. ופכול לבלאד כאגו יעמלו אנזאהא ומשתה ויום טוב. וברחו לחכמים וראשי הקהל באיין מא יחל חד לחאנות דייאלו ודי ענדו חאזא מליחא ילבשהא וויזיין ביהא. וזיינו סאטאח דלמלאח וטיקאן בלכ׳וומי וחג׳וב ואבטאייר דלחריר. ועמלו ליהוד ד׳ דלעלום וזאוו למסלמין ובקאוו ילעבו וויסרבו סראב ומאחייא. ומסאוו לצ׳אר למלך ולצ׳יאר אשורפ׳א ולקייא׳ד ולג׳וואמע ולמדרשאת בסבאבטהום ולא מן כלמהום מן לגוים. וחווסו ליהוד חוואנת לגוים פפא׳ם אלבאל׳י ולא מן כלמהום. ועלא קד האדסי הווא נס גדול עליהא כתבתו הינא. נאם עבד רחמן ונאמן, ומקוה רחמי יוצרו להושיבו שליו שקט ושאנן. ובצל שדי יתלונן, שמואל אבן דנאן הי״ו
תרגום המעשה
שארבעה גויים נוצרים ממדינות הים כנראה היו מטפלים בגוב האריות בארמון המלך. התנפלו על בית אוצר המלך לגנוב משם. ורדפו אחריהם ותפסום. למחרת היום רצה המלך להענישם בכך שישליך אותם לגוב האריות. והמלך עלה על החומה שמסביב לגוב לצפות בנעשה בהם. וירדו הנוצרים בארבעתם אצל האריות ולא נגעו בהם. והמלך צווה לשרים לנכבדים ולעבדים, שהיו עמו על החומה לרגום אותם באבנים. אזי נוצרי אחד מהנוצרים הללו דבר בלועזית עם לביאה אחת שתזנק על החומה ותתפוש המלך להפילו ארצה, כי הנוצרים הללו היו המאלפים והמטפלים באריות, במאכל ובמשתה (ולכן הלביאה הבינה הפקודה שלו) ומיד זנקה לעבר המלך ותפסה בצפרניה בחגורת החרב של המלך מעל כתפו אך לא נגעה בבשרו, מיד עבד אחד מעבדי המלך המלך (שראה את המתרחש) ירה כדור בין עיניה של הלביאה ונפלה לגוב. והמלך נפל מבחוץ וכך ניצל, ואותו יום היה יום גדול אצל הגויים והיהודים, ובכל עיר ועיר עשו משתה ושמחה ויום טוב, והכריזו החכמים וראשי הקהל ששום אחד לא יפתח את חנותו. ומי שיש לו מלבוש מיוחד יתלבש ויתהדר בו, ויקשטו את הגגות של השכונה והחלונות בווילונות ומסכי משי. והיהודים עשו ארבעה דגלים. ובאו הגויים לשחק לפניהם ושתו יין ויי״ש, והלכו לארמון המלך ולבתי הנכבדים והשרים, גם נכנסו לבתי תפלתם ולבתי מדרשותיהם ונעליהם ברגליהם. ואין איש פוצה פיו, ושללו היהודים חנויות הגויים של פאס אלבאלי (העיר הישנה) ולא דבר עמהם שום אחד ולפי שזה היה נס גדול כתבתיו פה.
אני הכותב מגיד קורותי וצרותי, מה שעבר עלי ליל ו׳ כ״ג לחדש שבט ש׳ כי לך ה׳ הוחלתי לפ״ק. ואני יושב בביתי שקט על שמרי וכמעט אחריו המות. כי ביום ה׳ כ״ב לחדש בא זדון ויבוא קלון בא לכאן למתא פא׳ס בנו של מסיר״ה שנק׳ מולאי זידאן מעיר תאפילאלת, כי כן דרכם כסיל למו עוברים עלינו תמיד לגזוז ולשלול אותנו ואם לא בא הוא בא בנו או בן בנו או אחד מאחיו או דודו או בן דודו או משאר בשרו יגאלגו. כי בשבוע שעבר עבר בצרתו עם אחיו בן אמו מולאי אחמד אדהבי. וכעברו בעברה וזעם; נתן עלינו מס גדול ככל פעם, ולקח ממנו זהובים מאתים וחמשים, מלבד שכירות הנוגשים. ויהי היום בשבוע הנז׳ חזר זדון הנז׳ ונתן עלינו מם, מלבד החמס, אשר בכל יום בדרש. ויהי לקהל יצ״ו צער גדול ומדמם. והגדול שבחכמים כמוה׳יר שמואל אבן דנאן נתפש, על לא חמס, וידבר אתו קשות, על אשר נחבא במחבאות ובקצפו וברשעו נתן על כל הקהל מס באפו, ובעת א׳ במהרה באספו. וישלח מלאכים רעים ויחזיקו באנשים, וכשאין האיש בבית מחזיקים גם בנשים. והנוגשים אצים, כלו מעשיכם קודם שיקצוף השד עליכם.
ויבוא אלי עבד כנעני וכושי, לבקש בגדי משי, כצרור אבן במרגמה, כן נאה לכסיל כבוד ועורמה, ויגמגם אלי במאמרו, תן לי הכסף מאוצרו, כי דבר אדוני נחוץ, ואתה מתעצל בקנה הרצוץ, וקודם הדברים האלה בפתחי פתח ויתן ידו בי ויכני זה פעמים זה יצא ראשונה, למה לא פתחת עד פעם אחרונה, ויקב בן הכנעני ויקללני, אוי לי על שברי ונחלה מכתי על הקללות ששמעתי. וכראות צרת נפשי ומעות לא היו לי בביתי, ואקח כוס של כסף שירשתי מאדוני אבי זצוק״ל כי לא היה בידי דבר מזומן, בפועל ואומן, ויאמר אלי הנבזה, מהו זה לא אקח דבר כזה ואקח אותו ואכות אותו ואשליכהו באש, ואתנהו ביד שלמה בן יעיש, והוא היה נושא המס, ובידו נחמס; וב' סרסורים אתרים. ועוד נתתי מעות כסף טוב שלשים אוקיות אחרים. מה שנמצאו בידי ובביתי מזומנים. ואין כוונתי ורצוני בכותבי כ״ז כ״א להפיק רצוני, כי מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה. צור צרותי ותלאותי, ישים כפרה לעונותי. נאם הצעיר ע״ה ב״ה סעדיה אבן דנאן יצ״ו.
פאס העיר-א.בשן- רציחת יהודי זקן בפאס והאשמת יהודי שהרג מוסלם 1880
6 – רציחת יהודי זקן בפאס והאשמת יהודי שהרג מוסלם 1880
במשך 16 שנים שבין 1864 ל 1880, הגיע מידע לאירופה על מאות יהודים שנרצחו במקומות שונים במרוקו. כפי שנכתב ב 30 ביוני 1880 על ידי המוסד המשותף של " אגודת אחים " וועד שליחי הקהילות בלונדון לשר החוץ הבריטי.
" במשך 15 השנים האחרונות נרצחו בתשע ערים במרוקו, 205 יהודים " לפי מקורות אחרים הגיעו ידיעות לאירופה על 307 יהודים שנרצחו בשנים אלה, שהותירו 1200 יתומים ואלמנות.
יש לשער שמספר הנרצחים היה גבוה יותר, כי לא על כל הנרצחים דווח. והמספר הגדול ביותר של הנרצחים היה ספאס. ציון שנת 1864 אינו מקרי, אותה שנה ביקר מונטיפיורי אצל הסולטאן, וההצהרה שניתנה לו על ידי הסולטאן הפיחה תקווה בלבבות יהודי מרוקו ומחוצה לה.
התברר ששום שיפור לא חל, ומספר הנרצחים עלה. דיווחים אלה בחודשים הראשונים של 1880 הוכנו לקראת ועידת מדריד שאמורה הייתה להתכנס במאי לדון בחסות הזרה. עשירי היהודים במרוקו שנהנו מהחסות והאגודות היהודיות באירופה חששו מפני ביטול החסות, ולטענתם אם הדבר יקרה, מספר היהודים שיירצחו וייפגעו יהיה גדול יותר.
הרציחות לא פסחו על פאס, ביניהם יהודי זקן חף מפשע שנשרף בקרבת ארמון הסולטאן. מעורבותו של יהודי בעל חסות זרה בפרשה, והסכנות להתנפלות על יהודי המללאח, עוררו הדים רבים. היו תקדימים לשריפת יהודים במרוקו כמו בארצות האיסלאם האחרות, ובמקרים אחרים שרפו את הגופה כדי להעלים ראיות.
שריפת עבריין היא לגיטימית ומקובלת בעולם המוסלמי. על עבירות אלו חל עונש שריפה.
יהודי או נוצרי הנואף עם מוסלמית.
החוזר מהתאסלמותו לדתו הקודמת.
יהודי או נוצרי הנכנס למסגד.
ד'מי המרים יד על מוסלמי.
המזייף מטבעות.
בפועל נשרפו יהודים מסיבות שונות, מהם שסירבו להתאסלם כמו למשל ב 1165 רבי יהודה אבן סוסאן מנהיג קהל התושבים בפאס, מהם קרבנות של עלילות.
ב 1724 גזר המלך על הנגיד משה בן עטר לישרף והצילו הקב"ה. בשנת 1733 נשרף במכנאס תורגמן בשם שלמה נחמיאש. מרדכי אשריקי, יועצו של הסולטאן מוחמד בן עבדאללאה, נשרף על ידי יזיד.
הסולטאן ביקר באותו זמן במראכש, ההנחה היא כי בשובו לפאס, יוציא עליהם פסק דין מוות, כי חיללו בית מרחץ מוסלמי.
הם נשארו בכלא מספר חודשים. בינתיים עלה ב 12 בספטמבר הסולטאן חסן הראשון, והודות להתערבותו של שגריר צרפת טיסו – Tissot – הורה הסולטאן לשחררם, ואילו שומר בית המרחץ נשאר בכלא. לפי ידיעה בג'ואיש כרוניקל ב 19 בדצמבר אותה השנה, הם היו כבר מחוץ לכלא, אבל לא קיבלו כל פיצויים.
האם מוסלם הרוצח יהודי נענש.
לפי תנאי ההפליה החלים על הד'מיים, אין מוסלם נענש בעונש מוות על רציחתו של נוצרי ויהודי. אימרא עממית במרוקו אומרת " מוסלם רשאי להרוג שבעה יהודים ". דרומונד האי כתב לשר החוץ הבריטי ב 16 במרס 1880 כי מוסלמים שרצחו יהודים לא הוצאו להורג.
ראשי " אגודת חיים " וועד שליחי הקהילות בבריטניה התלוננו בפני שר החוץ הבריטי ב 30 ביוני 1880 כי מוסלמים שרצחו יהודים לא נענשו.
בכמה מקרים נאסרו בפקודת הסולטאן חשודים ברציחת יהודים, או כאלה שהוכח שהם הרוצחים. בעקבות רציחת יהודים בעיר לאראש ב 1878 עוכבו במאסר בפאס שמונה חשודים, ששוחררו לאחר שזקני היהודים בלאראש ובטנג'יר הצהירו שהם חפים מפשע, אבל הרוצחים לא נאסרו, למרות תלונתו של קונסול ארה"ב במרוקו פליכס מתיוס.
לאחר שנרצחו 14 יהודים בין מאי לדצמבר 1880, לא נאסר אף אחד מהרוצחים. במידה ורוצחי יהודים נאסרו, הדבר נעשה רק כדי להניח את דעתם של הדיפלומטים האירופים שהתבקשו על ידי האגודות היהודיות בבריטניה ובצרפת להתערב ולתבוע ענישה לרוצחים
מצויים תקדימים שמוסלמים נענשו בקנס כספי על הריגת יהודי וזה העונש המירבי, וגם ענישה זו תלויה בשרירות לבו של המושל או הסולטאן, במעמדו של הנרצח, בהיותו בעל תעודת חסות, ובלחץ המופעל על השלטונות על ידי הדיפלומט.
רוצחי יהודים שילמו בשנות ה 70 – 80 של המאה ה 19, בין מאה לחמש מאות פרנקים ולאחר מכן שוחררו. כי"ח ביקשה שנוהג זה יבוטל על ידי הסולטאן, וכי הרוצחים יענשו.
שפיטתו של הרוצח יהודי היא בעייתית, שום מוסלמי לא יעיד בפני הקאדי על בן דתו שהרג יהודי, ואם יעשה זאת, ייענש המעיד. גם יהודי יחשוש להתלונן על הריגת בן דתו, כי הוא עלול להיענש ולא הרוצח.
ענישה קןלקטיבית סביבתית, היו מקרים בהם נקנסו אנשי הכפר בקרוב לפאס, בו נרצח יהודי, ובמקרה אחר בעלי החנויות בסביבת המקום בו בוצע רצח של יהודי, על שלא ניסו למנוע ולעצור את הרוצח. זו היתה הוראת הסולטאן חסן בשנת 1876. יהודי שנרצח בשנות ה 80 בסביבות טנג'יר, והרוצחים נתפשו, הוחרם חלק מרכושם ונמכר, וכן הוטל קנס על תושבי הסביבה, וההכנסות נמסרו למושל טנג'יר.
כופר דם לקרובי הנרצח : על פי דיני השריעה, אם הרוצח לא נמצא, על תושבי הסביבה להישבע שאין ידם במעל, ואינם יודעים מי הרוצח, אבל עליהם לשלם דמי כופר ( פדיה בערבית – فدية ). אין הדין המוסלמי מחייב זאת כאשר ההרוג הוא ד'מי, בכל זאת היה הסולטאן מאשר לעתים תשלום פיצויים למשפחת הנרצח היהודי, בדרך כלל בעקבות פניות של מנהיגי הקהילה והדיפלומטים.
פיוטורי מושל : בעקבות לחץ של דרמונד האי פיטר הסולטאן את המושל של לאראש, לאחר שיהודים נרצחו במחוז שליטתו ב 1864. צעד כזה היה תלוי במעמדו המיוחד של דרומונד האי. מכל מקום ניתן להסיק שלא היתה עקביות ואחידות בתגובת השלטונות לרציחתם של יהודים.
למרות שיהודים ונוצרים נחשבים מבחינה המשפט המוסלמי בני אותו מעמד – ד'מיים -, הרי בפועל היה הבדל ביניהם. ולפי הרישומים בארכיון משרד החוץ הבריטי ומקורות אחרים היו מקרים שרוצחי נוצרים במרוקו נדונו למוות, בדרך כלל בעקבות לחץ דיפלומטי.
פרשת תרומה-הרב אברהם אסולין הי"ו
תרומתי כה.ב
כתב רבי יהודה בן דאנאן זצ"ל בספרו מנחת יהודה, 'דבר' היינו קשות, כלומר,
צריך להזהיר ולזרז אותם במקום שיש בו חסרון שיתנו ממונם תרומה. לכן
פירש לזכרים עונשים שהם קשים כגידים הבאים על האדם המעלים עיניו מן
הצדקה, כדי שישמעו ויקבלו מוסר. 'ויקחו לי תרומה' לי לשמי, יפירשו לי ממונם
נדבה. 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי'. 'מאת' אותיות אמת,
כלומר מה שמפרישים לי לשמי מנדבת לבם הטוב בלב שלם היא התרומה
האמתית. לכן לא תקחו את תרומתי מן המעלימים עיניהם מן הצדקה, שיתכן
שהם קמצנים ואחרים ילמדו מהם ולא יתנו כפי מה שראוי להם ליתן, וזה הפסד
תרומה. אלא 'מאת כל אשר ידבנו לבו' הטוב שהוא משגיח על העניים ונותן
להם צדקה, ונותן יותר מדי יכולתו בלב שלם. ובודאי גם במצות תרומה יעשה
כן. ועל ידי זה, העשירים אשר יש יכולת בידם לעשות כבוד וחשיבות יותר ויותר
ישאו ק"ו בעצמם ויאמרו, אם זה שהוא חלש הכח בערכנו הוא מ לצדקה כך, אנו
על אחת כמה וכמה. 'תקחו את תרומתי' כלומר מאיש כזה תתחילו לקחת
תרומתי.
ועורות אילם מאדמים וערת תחשים ועצי שטים כה ה
כתב הגאון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל בספרו משמחי לב, ועורות תחשים, אמרו
רבותינו במדרש תנחומא )תרומה ו'(, מין חיה, ולה היתה אלא לשעה, ודבריהם
ז"ל צריכים ביאור, כי אם היתה לשעה, איך יצוה להם בשמה תחשים, ומי העלה
לה שם זה, והיכן יבינו זה השם עד שיאמר להם להתנדב עורות תחשים. ונראה
שעכ"פ היתה בעולם, אלא היתה באיים הרחוקים, ולשעה באה למדבר שהיו בו
ישראל, והיו כל ישראל צדין אותה והיו משתמשים בעורותיהם. ואפשר שהם מין
מימני הצבאים, ונקראים תחשים מלשון מהירות והתי"ו נוספת, וראוי להיות
חשים מלשון אחישנה. והרבל"ג כתב, שהוא ממיני התיישים.
ועשית מנרת זהב טהור מקשה תיעשה המנורה ירכה וקנה גביעיה כפתריה ופרחיה
ממנה יהיו )כה, לא(.
ועשית מנורת – פירוש נפש רוח נשמה של הצדיק זה'ב נוטריקון ז'היר ה'יה ב'תורה או זהיר
היה במצות או זהיר היה בצדקה או בתפילה טהור נוטריקון ט'וב ה'יה ו'לא ר'ע ועוד. מקשה
תיעשה המנורה – נתיחדו ונתקשו או עכשיו נתקשרו נפש רוח נשמה כמו מקשה אחת ועל
ידי מה זכה לזה על ידי ששמרה ירכה צנועה כמו ירך בסתר או שאר בריתו וקנה פירוש
לומד תורה בקנה וטעם ביאת הנשמה לזה העולם גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו פירוש
מעקרא מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל וכו' עכשיו. ממנה יהיו-פירוש מצד מעשיה עושה פירות
ופירי פירות:
ועשית את נרותיה שבעה והעלה את נרתיה והאיר על עבר פניה כה לז
ועשית את נרותיה – פירוש נפש רוח נשמה ש'לה. שבעה – פירוש נפשם שביעה והם ישינים
ועוד. והעלה את נרותיה – נפש רוח נשמה ש'לה עלו למעלה ונקשרו בעולם העליון ועכשיו
על ידי ביאת הנשמה לזה העולם ומסגלת מצות ומעשים טובים. והאיר על עבר פניה – פירוש
מסתכלת פנים בפנים.
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כה ח
ורחות של מלחמה נושבות מה יהיה ???
רוחות של מלחמה נושבת מכיוון הצפון. האם אנחנו יכולים לנצח את מאות אלפי
הטילים של שונאי ישראל קרי חיזבאללה, סוריה, איראן, חמאס, אחים
המוסלמים ממצרים??? מי שהולך לישון בלילה כי חולם שלצה"ל הניצחון אוי
לו, הנשק של העם היהודי הוא תפלה ותורה, ודרשו רבותינו "ה' ילחם לכם –
ואתם תחרשון" = תחרשון משיחה בטילה בבית הכנסת, כשהגרמנים ימ"ש
נכנסו למרוקו, באולדמנצור פנו תושבי העיירה לסבא רבה שלי הרה"צ רבי
כליפה אלמליח זיע"א, שנשאל ע"י בני קהילתו מה יהיה, הגרמנים כבר
במרוקו? מה עושים? סבא השיב: אנחנו בבית הכנסת מקפידים שלא לדבר,
והם אינם יכולים לפגוע בנו לרעה, וזו היא התשובה לכל רוחות המלחמה, רק
בזכות קדושת בית הכנסת ננצח אך הפעם הזאת, ולכן חובת השעה להשתמש
בנשק הסודי מדורי דורות, ונזכה לגאולה השלימה ברחמים אמן
קדושת בית הכנסת
אבי מורי שמע מזקני הכפר אולדמנצור על מעמד ברכת הלבנה שהתקיימה
באותם ימים. באותם ימים שרר מתח רב בכפר, על כן מיד לאחר ברכת הלבנה
נגשו אנשי הכפר להרה"צ רבי כליפה אלמליח זיע"א ושאלוהו אודות השמועה
על בוא הנאצים, אמר להם רבינו: 'אכן יבואו לכאן הנאצים, אך לא יצליחו לבצע
את זממם, זאת בזכות ששמרנו על כבוד בית הכנסת ולא דיברנו דברים בטלים
בתוכו. ורבות רבנו עורר על קדושת בית הכנסת, והיה שגור בפיו דברי הזהר
פרשת תרומה )עמוד קלא:(. תרגום, מי שמדבר בבית כנסת בדיבורים של חול,
אוי לו שמראה פרוד, אוי לו שגורע האמונה, אוי לו שאין לו חלק )באלקי(
ישראל, שמראה שהוא אין לו אלוקים, ולא נמצא שם, ואין לו חלק בו, ולא מפחד
ממנו, ונוהג בזיון בתיקון העליון שלמעלה.
והגאון רבי אברהם סבע זצ"ל אשר היה ממגורשי ספרד, בספרו צרור המור
פרשת בהר, "וכן נמשך להם הגירוש בספרד מצד חלול שבת מחלוקת וקטטה
בבתי כנסיות בשבתות וימים טובים, עד שבעונותינו סבבו לעשותם בתי עבודה
זרה. רבי פלוני ראה בית כנסת שהייתה בו מחלוקת. ואמר חוששני שיהא בית
עבודה זרה, ולימים מועטים נלקח לבית עבודה. וכל זה לפי שלא היה להם
יראת מקדש. הרבנים מחו בכל תוקף בידי השותים ערק ואוכלים ביצים בבית
הכנסת בתפלת שחרית, שהרי פסק שו"ע )סימן רפט הלכה א(, אין לאכול קודם
הקידוש.
סדנא בבא חאקי זצ"ל
צעק רבות על חילול קדושת בית הכנסת, קדושת ספר תורה, אכילה קודם
קידוש. והוסיף שיש בזה חשש כפירה שח"ו אין השכינה שורה בבית הכנסת,
ומשה רבנו ע"ה אמר בפרשת נצבים "פן יש בם איש אשה אשר לבבו פונה היום
מעם ה' … לא יאבה ה' סלוח לו, כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא" בר
מינן על ככל ישראל. ואדם כזה כדאי לו שלא יבוא לבית הכנסת ויתפלל בביתו.
מתוך דרשת הגאון רבי רבי רפאל כדיר צבאן זצ"ל. )ספר שיירי הנפש סימן ט(.
הגאון הגדול כמוהר"ר יהושע מאמאן שליט"א מלפנים רב הערים מרכאש,
ספי, צפרו ועוד מחבר שו"ת עמק יהושע וזקן רבני מרוקו.
סיבת שמירתנו מן הגוים במרוקו, מפני ששמרנו על קדושת בית הכנסת, אין
דיבורים בבית הכנסת שאסורים מצד הדין ומצד שכל הטוב, שכל מטרת בואנו
לבית הכנסת הוא מקום השארת השכינה, ובו אדם זוכה להדבק בהשי"ת,
ובימנו קמים עלינו לכלותינו והקב"ה יגן עלינו בזכות קדושת בית הכנסת.
הנהגה בקודש
שנכנס מוהר"ר יהושע מאמאן שליט"א בפתח בית הכנסת ואומר את הפסוק
"ואני ברב חסדך אבוא ביתך, )כאן הרב מרכין ראשו וגופו מול מול ההיכל(,
אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך" וניכר גודל היראה שהרב נרגש באמירת
פסוק זה. ולא אחת שהרב רואה מי שמדבר בעת התפלה ובבית הכנסת, שיהיה
חשוב או מקרוב, אבל במקום מהיסה בו.
בשבת קודש.
בגמר התפלה נוהגים יהודי צפון אפריקא, לומר את הפיוט יגדל אלהים חי
וישתבח, שיש אנשים שמעט ממהרים וחפצים לאחל לרב ברכת שבת שלום
ולהתברך, הרב לא לוחץ לאיש ידו עד סוף הפיוט…
הגאון הצדיק רבי יוסף בוכריס זצ"ל רב עירה הסמוכה לג'רבא.
בשבת אחת עשירים שבתו שבת בצילו של הצדיק, בעת קריאת התורה, החלו
לשוחח ביניהם, במקום הרב היסה בהם, עם צעפו, ניסה הגבאי לילחוש לרב
באוזנו שהם עשירים גדולים ובמוצאי שבת הם ירמו תרומה נכבדת, לטובת
הציבור, ואולי כדאי שהרב יתעלם מהם כלא רואה, הרב עמד על כך שיחדלו
במקום מלדבר, ואחר התפלה אמר הרב לגבאי, אני לא צריך אותם הם צריכים
אותי ואכן כך הוה במוצאי שבת העשירים נשקו ידי הרב והתנצלו על כך שדיברו
בתפלה, ואף הרימו תרומה כפולה עבור בני הקהילה.
שבת שלום,
הרב אברהם אסולין
לתגובות:
ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו
שושלת העלווין
בפעם הרביעית בהיסטורי של מרוקו, מדרום תפתח המהפכה והשלטון יפול בידי אנשי הדרום שישבו במבואות הסהרה. בדומה ליריביהם הסעדים, גם העלווין התייחסו לחסן, נכדו של הנביא מוחמד ומכן שמם השני, החסנים. שריפים אלה התיישבו בחבל תאפילאלת במאה השלוש-עשרה, כנראה לפי הזמנת אנשי המקום כדי להביא עליהם את ברכתם.
הזיווג עלה יפה והמשפחה בעלת הילת הקדושה התמזגה בקרב האוכלוסייה מבלי להתבלט יתר על המידה עד תחילת המאה השבע-עשרה. סכנת השתלטות של מנהיגים דתיים מאזור אגאדיר על ארצם אילצה המשפחה להתלכד ולצאת להגנת תאפילאלת תחת הנהגתו של מוחמד אל-שריף בשנת 1631 ובנו מולאי מוחמד 1635 – 1636. לאחר כיבוש כל אזור הדרום לא התכוונו בני המשפחה להרחיב את שלטונם לאזורים הצפוניים עד אשר בשנת 1650 נקרא מולאי מוחמד על ידי אנשי פאס לקחת את העיר תחת חסותו :
" ובשנת 1650 כתבו אנשי פאס לבאלי לשריף אחד ששמו מולאי מוחמד מן אשורפא די תאפילאלת שהיה נשיא שם, ושלחו אליו רץ לקראת רץ עד שהביאוהו מעירו והמליכו אותו עליהם. ( ספר דברי הימים ) .
אולם אחיזתו בעיר לא תארך זמן רב ומלחמות הירושה התחדשו ביתר שאת והביאו חורבן על כל צפון המדינה מפאס, מכנאס ועד תאזה. המצב התחיל להתייצב ולהתבהר רק במחצית השנייה של המאה הודות לאישיותו ופועלו של המייסד האמיתי של שושלת העלווים, מולאי אראשיד 1627 – 1666, שהגיע לשלטון בדיוק בשנת הגאולה לפי שבתי צבי.
כמעט כל כותבי הזיכרונות היהודים תמימי דעים על יחסו הטוב של מייסד השושלת, המחזיקה עד היום הזה ברסן השלטון במרוקו, לקהילה היהודית. " והיה אוהב ישראל עד מאוד ". אולם לכאורה נסיבות עלייתו לשלטון מרמזות על נטייה הפוכה. במסורת המרוקאית קושרת את תחילת גדולתו של אראשיד בסופו המר של המלך היהודי הרשע.
לפי אותה אגדה היו היה בעיר תאזה מלך יהודי רשע שהטיל את מרותו על המוסלמים וגבה מסים. שמו היה אהרן בן משעל ( על שם כפר קטן ליד תאזה, ממנו יוצא שם המשפחה משעלי שהיה נפוץ במרוקו ). ומדי שנה בשנה היה דורש ומקבל מנתיניו בתולה מוסלמית שנועדה לבית הנשים שלו. באחת השנים בא אראשיד לתאזה, התחפש לבתולה ובליל הכלולות הרג את המלך הרע, וארבעים חייליו שהוסתרו בארבעים כדים ענקיים שהכילו כביכול המתנות, השתלטו על ארמוני של העריץ.
לרגל מעשה גבורה חוגגים עד היום תלמידי אוניברסיטת הקראווין בפאס את חג הטולבא ( חג התלמידים ). אם כך היה באמת הדבר אפשר היה לצפות מהשליט החדש לשמור טינה לבני עמו של אותו עריץ, אולם ברור לכל ההיסטוריונים שמדובר באגדה שבאה לפאר את משפחת השריפים.
כנראה שהאמת הייתה פרוזאית יותר, ומולאי אראשיד הנרדף, שהיה זקוק לכסף רצח יהודי עשיר מכפר אבן משעל ושדד את רכושו כדי להמשיך בדרכו לכיבוש פאס. ואכן כדי לכבוש את העיר הוא נכנס דרך " הרובע היהודי ", דבר המעיד על האמון שהוא נתן ביהודים וגם האימון שהיהודים נתנו בו כלשון " ספר דברי הימים ".
" בשנת התכ"ה ליצירה בא המלך מולאי אראשיד יר"ה. ובלילה פתח לו השר אלקאייד רזוק, שער אחד ונכנס לאלמללאח בלילה לחצר יהודה מונסיניגו, שהיה רשפוטר ( נגיד ) של הקהל. ולמחר הלך, פתחו לו דלתי העיר וברחו כל הפושעים והמורדים בו…ושהה המלך בפאס שלוש שנים…והיה בימיו שובע גדול ושפע רב והברכה שורה בכל מעשי ידי האדם וכל מי שהיה גולה ונידח חזר למקומו בימי המלך הנזכר, וה' שב את שבות עמו ישראל ".
אותו שבוי צרפתי שכבר פגשנו, מואט, מעיד על קרבתו של המלך ליהודים. יום כאשר חייליו לא הפגינו מספיק רוח הקרבה הוא קרא לעברם " אמנם אני מוכר כמלך היהודים ". ההמשך פחות מחמיא אבל ברוח התדמית של היהודים בגולה " ואני מצטער על כך כי למרות שאתם נראים כמוסלמים לפי לבושכם, חוסר האומץ לבכם מעיד שאתם כבני ישראל של ימינו "
דיפלומט צרפתי מעיד בזיכרונותיו שכאשר נשלח אל אראשיד, שהיה עדיין רק מושל תאזה, הוא הצליח להתקבל במהרה הודות לתיווכו של צורף המלך והממונה על קופת הצדקה של בית המלכות, אברן קרסינט ( קרסנטי ). את אותו קרסנטי הוא הכיר באמצעות יהודי אחר שהיה מתורגמן במליליה ושמו יעקב פריינטה.
עדות נוספת משכנעת ביותר ליחסו המיוחד של מולאי אראשיד לבני ישראל אנו מוצאים בהיתר שניתן לקהילה היהודית הגדולה והמשגשגת כ-7000 נפש של העיר אזוויאה, לקחת את רכושם לפני שהחריב עד היסוד את העיר כדי להעניש את תושביה הברברים. יהודי אזוויאה מצאו ברובם מקלט בפאס בה הקימו קהילה נפרדת שבעת המשבר השבתאי תזדהה לחלוטין עם מחנה המאמינים כפי שנראה בהמשך: " ויתן ליהודים את אשר שם מזמן לשלושה ימים לצאת מן העיר ונטלו מה שיכלו מכסף ומזהב, כי היו עשירים גדוליםפ ובאו אל היהודים בפאס י"ג מאות בתים ויש בהם באו לצפרו ולשאר המקומות, גם למכנאס..והייתה עצירה ויוקר השערים אבל היהודים היו עשירים ולא הרגישו ביוקר " ( כסא מלכים ).
אולם בניגוד לכל התיאורים מציג עד אחד של אותה תקופה סוערת, הרב יעקב ששפורטאס, את אראשיד בספרו " ציצית נובל צבי " כרודף ישראל מושבע " וקם עליהם הרשע וגזר עליהם גזירות הרג ואבדון ולולי רחמי שמים ושוחד בחוזק השיב חמה עזה ". על הסתירה הזו עומד ההיסטוריון חיים הירשברג והפיתרון שהוא נותן לחידה הזו משכנע " אראשיד לא שינה את יחסו ליהודים, אלא דיכא ביד חזקה את הקהילות שנהרו בקנאות יתר אחרי השבתאות.
כי הגירסה העממית של ביאת המשיח במרוקו הייתה, ונשארה עד ימינו, שביום זה יתהפכו היוצרות ויד היהודים תהיה על העליונה ואנו נרכב על המוסלמים שיהיו כחמורים. אמונה לוהטת ומופגנת בביאת המשיח נחשבה בעיני המלך כפגיעה בסדר הציבורי וזאת לא יכול היה לסבול. אולם לפני שנסקור את התפשטות התנועה במרוקו ויחס השלטונות אליה, עלינו להכיר תחילה את נושאי הבשורה.
Brit-La vie Juive a Mogador
Brit
Revue des Juifs du Maroc
Numero special
אשר כנפו בבית העלמין במוגדור
Salomon Hai Knafo
La vie juive a Mogador
Presente et annote par
Asher Knafo
Ot Brit Kodesh
Hiver 2008
Le deces de mon pere Salomon Hai Knafo, survenu a Jerusalem le 7 Mai 1995 a laisse un grand vide. On ne peut s’empecher de penser qu'avec lui s'est terminee une epoque ou les gens avaient une grandeur presque demesuree, grandeur que nous ne rencontrons plus aujourd'hui. S.H.Knafo a mene une vie exemplaire, comme pere d'une tres grande famille et comme chef et dirigeant d'une grande communaute. C'etait un puits intarissable de savoir et de connaissances. Les entretiens avec lui, etaient toujours passionnants et enrichissants. Une reflexion, une question, provoquaient immediatement une reponse juste et detaillee. Quand il n'avait pas de reponse il avouait "Je ne sais pas", mais n'en restait pas la et se mettait tout de suite a la recherche d'une reponse satisfaisante. Mon pere avait la plume facile et eprouvait un veritable besoin d'ecrire et de communiquer avec les personnes qui lui etaient cheres. II entretenait avec ses enfants et les membres de sa famille qui etaient a l'etranger, une correspondance reguliere. L'ordinateur personnel n'existait pas encore. II tapait donב ses lettres sur une petite machine a ecrire, et se servait de papier pelure pour obtenir plusieurs exemplaires. Chacune de ces lettres ecrites en lignes serrees etait d'au moins sept pages numerotees. Elles etaient toutes de veritables chefs- d'oeuvre. Elles etaient imagees, pleines d'humour, de philosophic et d'enseignements. Nous les lisions avec ferveur et les faisions lire a d'autres. Ceux-ci etaient emerveilles par son langage chatie en franfais et en hebreu. Ce courrier similaire a plusieurs correspondants inspira son frere le poete Isaac D. Knafo, qui a son exemple ecrivit une "Lettre des lettres" qu'il envoya a tous les membres de la famille. II en composa encore treize, denommees 'Lettre', imprimees en offset qu'il envoyait de son Kibboutz a des centaines de proches et amis. Apres le deces d'Isaac Knafo, l'idee continua de faire son chemin et les descendants de S. H. Knafo fonderent la revue 'Brit' a laquelle lui- meme participa largement jusqu'a ses derniers jours.
Vie de Salomon Hai Knafo
Salomon Hai Knafo est ne le 13 septembre 1905 a Mogador (aujourd'hui Essaouira). Son pere etait le Grand Rabbin Rabbi David Knafo, chef du Tribunal rabbinique de Mogador. On disait de ce dernier qu'il n'y eut jamais de divorces a Mogador pendant les annees qu'il exerca en tant que juge car il arrivait toujours a concilier les deux conjoints. Sa mere, Donna, etait une sainte femme qui passait chaque jour de maison en maison pour recolter habits, victuailles et argent qu'elle distribuait ensuite aux necessiteux de la ville.
Son grand pere etait le Saint tres venere Rabbi Yossef Knafo qui fut l'auteur de nombreux livres parmi lesquels on peut citer deux livres sur la fete de Pessah: " Zevah Pessah " et " Yefe Enaim ", un livre sur la brit : " Ot Brit Kodech ", un livre sur le Shabbat : " Chomer Shabbat ", des livres sur la Thora : " Kol Zimra ", Bade Haaron ", Yossef Besseter ", Ragle Hakisse " et d'autres.
Rubbi Yossef Knafo etait en troisieme generation, descendant des "Nissrafe Oufrane", les martyrs d'Oufrane qui furent brules vifs car ils n'avaient pas accepte de se convertir a l'Islam.
Sa grand'mere, Zahara, une sainte femme elle aussi, consacra sa vie au bien de la communaute. Elle aidait les jeunes filles sans dot a trouver un mari, les garcons demunis a feter leur Bar- mitsva, les femmes qui venaient d'accoucher a s'occuper de leur bebe. Elle passait une grande partie de son temps a preparer des medicaments pour alleger les souffrances des pauvres de Mogailor. Elle eut le privilege de venir finir sa vie a Jerusalen vers 1902. Elle est enterree au Mont des Oliviers.
Enfant, Salomon Hai' Knafo au Heder (Sla) fit des etudes chez plusieurs rabbins tels Rabbi Mss'eud Kidouchim et Rabbin Mordekhay Ohayon. De la, il passa a l'Ecole de l'Alliance. II completa ses etudes religieuses chez son pere puis dans la Yechiva du grand talmudiste le tres venere Rabbi David Attar.
Salomon Hai commenga a travailler tres jeune. Rapidement il devint indispensable dans une grande compagnie commerciale ou il exerga la fonction de chef comptable pendant 36 ans. Meme en travaillant il ne delaissa pas ses etudes. II acquit une erudition tres vaste grace a son amour des livres. Connaissant cet amour, les gens de Mogador lui proposaient d'acheter chaque livre, en francais ou en hebreu qui leur passait entre les mains. Malgre ses moyens plutot modestes il achetait tout ce qu'on lui proposait. C'est ainsi qu'il se constitua une bibliotheque extremement fournie en livres francais et en livres Kodech.
II se maria avec Esther Kadoch, fille de Messan (Moche) et Douani Kadoch. Ensemble ils eurent treize enfants qu'ils eleverent dans le bonheur et qu'ils eduquerent dans les regies strictes de l'honnetete. Leur fille Ruth, nee a Chavouot, trouva sa mort dans un accident de la route la veille de Chavouot alors qu'elle devait feter ses 21 ans.
A la mort de son pere, survenue en 1937 , une delegation de notables de la Synagogue El Kahal, qui fut construite pour Rabbi Yossef Knafo, vint lui demander de remplir les fonctions d'officiant a la synagogue El Kahal comme l'avaient fait avant lui son pere et son grand-pere. II accepta et officia jusqu'en 1953 date a laquelle il passa avec sa famille a Casablanca.
Esther Knafo nee Kadoch, (1910-2003) femme de 1'auteur, mere de treize enfants. Elle fut presidente de la Wizo a Mogador. En 1967, pendant la guerre des six jours, alors que quatre de ses fils etaient engages a l'armee, elle fonda le mouvement AHAY (Meres des soldats d'Israel) qui avait pour but de collecter de l'argent pour l'armee d'Israel. Ce mouvement fut suivi des annees plus tard par le general Raphael Eitan, chef de l'armee israelienne, qui lanca le mouvement de collecte LIBI qui avait exactement les memes buts qu'AHAY.
Sous la direction de Chlomo-Ha'i, la synagogue El Kahal devint le centre des activites sionistes et communautaires des juifs de Mogador. Tous les samedis on pouvait y rencontrer des dizaines voire des centaines de jeunes venus la pour assister au "Oneg Shabbat" (fete du Shabbat) anime par Salomon Hai Knafo et son jeune frere, le poete Isaac D. Knafo. C'est la que s'organiserent les mouvements de jeunesse Bahad (Brit Haloutsim Datiim) et Bne Akiva et c'est la aussi que se forma le mouvement sioniste qui prit en charge la Alia vers Israel des jeunes d'abord puis celle des adultes de Mogador.
Son intelligence et sa perspicacite etaient connues de toute la communaute juive de Mogador et meme en dehors de la ville. Son foyer devint un centre ou on pouvait rencontrer rabbins, notables, intellectuels et Chadarim rabbins emissaires d'Israel. Les Juifs deMogador voyaient en lui un leader spirituel chez qui ils pouvaient venir prendre conseil sur differents sujets et problemes. II devint un des porte-paroles de la communaute et il fut toujours recu avec sympathie et complaisance par les autorites.
Chaque Shabbat, Salomon Hai Knafo tenait des discours enthousiastes sur le nouvel etat hebreu et encourageait les fideles a partir en Israel.
"Apprenez l'Hebreu ! leur disait-il, cela vous facilitera votre absorption en Israel !" Lui-meme parlait un Hebreu chatie et il organisa des cours d'hebreu. D'ailleurs il etait a la tete d'un mouvement sioniste- linguistique denomme "Hoveve Hassafa" – Les Adeptes de la langue (hebrai'que).
Elu au comite de la communaute juive de Mogador il ne tarda pas a en devenir un des membres les plus influents. A la mort de son pere le grand Rabbin de la ville, la communaute voulut le nommer grand Rabbin a sa place. Une petition fut organisee dans ce but et 4600 signatures furent reunies (la communaute comprenait en ce temps la a peu pres 8000 ames). Mais les autorites a Rabat refuserent cette nomination en allegant qu'il etait trop jeune. Salomon Hai etait connu pour sa modestie, c'est ainsi qu'il devoila a ses proches qu'il n'aurait jamais accepte ce poste et que cette petition avait ete faite a son insu.
En 1952 il s'installa a Casablanca pour y preparer son Alia. La il continua de plus belle ses activites communautaires et sionistes. En 1956 pendant la Guerre du Sinai' quand les portes du Maroc furent fermees a l'Alia, il arriva avec sa famille en Israel pour s'y installer definitivement. Apres quelques mois dans un logis provisoire a Afoula, il ne demanda pas de maison a l'Agence Juive et prefera acheter de ses economies une petite maison a Lod. La, il fit differents travaux et remplit plusieurs fonctions communautaires.
ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש
ד"ר אלישבע שטרית
מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז
דרכי הקשר בין המרכז למחוז
דרכי הקשר בין העיר ליישובי המחוז נבעו מאופייה של הפעילות הכלכלית. למה הכוונה? היהודים שחיו בכפרים ובעיירות הסמוכים למראכש נהגו להביא בעצמם את התוצרת החקלאית של אזורם ולהחליף אותה בעיר במוצרים עירוניים או במוצרים חקלאיים שהיו חסרים אצלם. בקרב קבוצה זו ניתן להבחין בין יהודים שעיקר פרנסתם הייתה חקלאות והם היו באים לעיר כדי למכור את עודפי תוצרתם. למשל : יהודי אסני, שישואה או אולאד מנסור עסקו בחקלאות ואת תוצרתם: שעורה, תירס, ירקות, פרות, ביצים מכרו במלאח של מראכש. קשרים מעין אלה נעשו בצורה ישירה והם אפיינו בעיקר את הפעילות הכלכלית שהתקיימה בין יהודים כפריים ממקומות שונים – בינם לבין עצמם. עדות על כך אנו מוצאים במקורות הפנימיים של התקופה אגב הטיפול שטיפלו דייני מראכש בסכסוכים שפרצו בין הכפריים: "וכן באותם כפריים" כותב הרב בן מוחא באמצע המאה התשע עשרה "שעושים ביניהם שיפרענו (=את שטר חוב) ליום השוק , ואירע שאותו יום בטל השוק מאיזה סיבה גם זה לא יפרענו,כי אם עד השוק הבא, כי כוונת הלווה היא שימכור ויישא ויהיה מרווח ביום השוק הנזכר כדי למצוא טרף לביתו".במקום אחר נדרשו הסופרים הרושמים שטרי חוב בין הצדדים "להיות זהירים" בבדיקת הפרטים על אודות הלווים ואילו מהדיינים, שלפניהם נידונו התלונות, נדרש: "להרבות בחקירות ובדרישות , דחיישינין (=חוששים) שמא זה שינה שמו לשם אדם בעלמא….ומשנים שמותם בשמות אנשים הידועים להם בכפרים שלהם דבעניין זה יעשו רמאות גדולה, לכן צריכים בדברים האלה דרישות וחקירות".
פעילות זו שהייתה משנית לעיסוקם של היהודים החקלאים התאימה לאלה שחיו במקומות הקרובים למרכז ולסחר הקימעונאי והזעיר, אבל היא לא התאימה לא לסחר הסיטונאי ולא ליצוא.
לסוג המסחר הזה נדרשו כמויות גדולות של שקדים, שעורה, עורות עזים, זרעים, שמנים, גרגרי חומוס וכוי. כמו כן, את הסחורות היה צריך לאסוף בכמה מקומות, במיוחד לאור העובדה שכל אחד מהאזורים המקיפים את מראכש סיפק סוגים אחדים של מוצרים: העמקים של האטלס היו המקור לאספקת שקדים, אגוזים ותירס; הערבות היו המקור לאספקת עורות והמישור היה המקור לאספקת תבואה, פרות, זיתים, ירקות. במקורות הפנימיים נמסר על טונות של סחורה שהגיעה מהכפרים אל העיר. סוג כזה של מסחר נעשה באמצעות סוכנים ומתווכים, המכונים "אלכומיסיון" ( a la commission ): "להיות שהתגרים, רובם ככולם, שולחים להם התגרים הגדולים ממקומות אחרים למכור להם בלכומיסיון". ככל שהתגרים היו זקוקים לכמות גדולה של סחורה ולסוגים שונים, ובמיוחד אם המרחקים בין מקורות האספקה היו גדולים, כך הם נדרשו להיעזר במספר גבוה של מתווכים ראשיים או מתווכים משניים. שלמה לוי, לדוגמא – אחד מסוחריה הבולטים של מראכש (משנות השמונים ואילך – ייצא לאירופה דרך נמל סאפי: שקדים, זרעים שמן זית ותבואה וייבא : סוכר, תה בדים וברזל. כדי לרכוש את התוצרת החקלאית מינה שלמה סוכנים ראשיים במקומות שונים, סוחרים סיטונאים בזכות עצמם: ר׳ חיים אסולין בנטיפה, ר' שלמה בוחבוט בתמסהאולת ור' משה אסולין בזגורה. חלק מהתוצרת החקלאית קנו המתווכים מחקלאים מוסלמיים מקומיים וחלק אחר הם רכשו בעזרת מתווכי משנה שהם מינו- יהודים שישבו בכפרים מרוחקים יותר- אלה בתורם גם כן נעזרו במתווכים. שלמה שילם למתווכיו הראשיים במזומנים ובתוצרת שייבא (סוכר, בדים, תה). המזומנים נועדו לחקלאים המוסלמיים ואילו התוצרת העירונית נועדה לסוחרים יהודים מקומיים. המתווכים הראשיים בנטיפה, בתמסהאולת ובזגורה שילמו למתווכיהם בדרך דומה וכן הלאה. קשרים מהסוג הזה דרשו אמון רב, במיוחד לאור העובדה שהמרחקים היו גדולים מאוד והקשרים היו, על- פי- רוב, עקיפים ומפותלים . כמו כן לרוב לא הייתה חפיפה בין מועד התשלום למועד אספקת הסחורה. (המתווכים הכפריים נהגו לקנות את היבול בעודו על הקרקע). אבל, אחרי שהושג האמון המשיכו הצדדים לשמור על הקשרים ביניהם דור אחרי דור.
מערכת היחסים שנוצרה כתוצאה מהקשרים הכלכליים בין הפריפריה למרכז התבססה על תלות הדדית. זאת משום שהפריפריה הייתה זקוקה למרכז שישמש לה צינור להעברת מוצריה החקלאיים ובה בעת היא נזקקה למוצרים העירוניים שסיפק לה המרכז. ומנגד היה המרכז זקוק לתוצרת החקלאית של הפריפריה שבה הוא סחר ואותה הוא ייצא לאירופה. כמו כן הוא היה זקוק לסוכנים מקומיים שיפיצו בעבורו מוצרים עירוניים ומוצרי יבוא. התלות ההדדית יצרה מערכת לשרים אינטנסיבית ופרמננטית בין העיר לאגפיה. כך מתארים סוחרי מראכש את קשריהם עם יהודי נטיפה: "יהודי נטיפה מקיימים פעילות מסחרית ענפה ורצופה עם מראכש. הם קונים מאתנו סחורות רבות: בדים, כותנה, סוכר, תה, נרות ועוד, ועוד. מנטיפה הם שולחים לנו: שקדים, שעווה, עורות עזים וכל מה שדרוש לנו. הקשרים שלנו אתם הדוקים מאוד. אנו שולחים להם בקביעות סחורות וכסף כדי שיקנו לנו סחורות מאזוריהם".
ברם קשרי המסחר האינטנסיביים בין המרכז במראכש לאגפיה, סייעו להידוק הקשרים ביניהם והפיזור של היהודים ברחבי הפריפריה סייע לקיום הפעילות המסחרית.
Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון
גינוי הכרוז מטעם הקהילה
ב-12 בפברואר התכנסה מליאת מועצת הקהילות וניסחה הודעה לעיתונות שפורסמה בתקשורת הצרפתית והערבית. ההודעה היתממה בשאלת מקור הכרוז, אך גינתה גם את מחברי הכרוז וגם את הפרסומים העוינים בעיתונות המפלגתית:
מועצת הקהילות היהודיות במרוקו מגנה את הפצת הכרוזים שמקורם אינו ידוע. מטרתם פירוד וזריעת ריב ומדון באוכלוסייה המוסלמית והיהודית. היא מגנה בחריפות את יומרותיהם של גורמים חסרי אחריות, יהיו מניעיהם וזהותם אשר יהיו. היא מגנה גם את המסע התקשורתי העוין המתנהל בהתמדה בעיתונות נגד האוכלוסייה היהודית על יסוד טיעונים שקריים ומעלילים. היא מביעה את רצון יהדות מרוקו להמשיך במשימת בניית המדינה באחריות ובגאווה. היא שואפת לשקט ולשלווה המנוגדים לתעמולה שלא פסקה לזרוע נבטי שנאה ויריבות, שמקורן בדעות קדומות המנוגדות למדיניות הוד מעלתו מוחמד החמישי ירום הודו. היא מבקשת מן המלך להפעיל את סמכותו כדי שכולם יכבדו את המדיניות של חיים בצוותא עליה הכריז.
ראשי הקהילה היו משוכנעים שרק מסע הסברה בעיתונות העולם והתערבות מבחוץ ימנעו את האסון שעלול לפקוד אותם. גם חסידי ההשתלבות תמכו במסע כזה. עמדתם של ראשי הקהילה השתנתה אחרי פגישתם עם המלך מוחמד החמישי' מועצת הקהילות ביקשה מן השר לשעבר, לאון בן-זקן, לבקש מיורש העצר בתפקידו כסגן ראש ממשלה, לקבל גם הוא משלחת של המועצה.
רוב ראשי הציבור היהודי במרוקו הגיבו בשלילה על הכרוז הפרובוקטיבי וטענו שהפצתו הייתה מסוכנת ומיותרת. הכרוזים גרמו לתדהמה, לוויכוחים ולמעצרים. לציבור היהודי היה ברור שהיוזמה לניסוחו ולהפצתו לא באה מתוך הקהילה אלא מגורם שהתכוון לסכסך בין היהודים לשלטונות ולשכניהם המוסלמים. גרסאות שונות נפוצו על מקור הכרוז. אחדים טענו ששירותי הריגול הצרפתיים ביקשו לסכסך בין היהודים לשלטונות והשתמשו בכרוזים ללוחמה פסיכולוגית. אחרים העריכו שהכרוז הוא מעשה ידי חברי מפלגת בן-בַּרכָּה, האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים, שהיו מעוניינים לגרום למעצרים ביוזמת השלטונות, כדי לפגוע בממשלת מוחמד החמישי בחוץ לארץ. אחדים חשדו במשטרה עצמה שיזמה את הכרוז כדי להצדיק מעצרים אחרי הפצתו. אולם כולם ידעו שלא יהודי מרוקו חיברו את הכרוז, שכן נכללו בו ביטויים זרים לאופן מחשבתם.
לשר ההסברה אחמד עלאוי לא היה ספק מי חיבר את הכרוז. הוא ציין בפני משלחת הוועד היהודי-אמריקני: "הציונים יוצרים במו ידיהם את האנטישמיות". הכרוז שיזם גתמון יצר מבוכה וגרם לתגובות שליליות על הפעילות הישראלית גם בקרב צעירים שנמנו עם אוהדיה המושבעים. כיוון שדו"ח הוועד היהודי-אמריקני גינה את הכרוז בחריפות, החליטו נציגיו להגביל את תפוצתו ולא למסור אותו לנציגי ישראל. אך דוד עמר, ראש הקהילה, שוכנע בפגישתו עם המלך שלהפצת הכרוזים הייתה השפעה חיוביות על החלטותיו להנפיק דרכונים ליהודים וכי היה זה מעשה נבון. בין כה וכה, ציין, אין אפשרות להוכיח עם מי הצדק.
מוסדותיה הרשמיים של הקהילה לא יכלו להתעלם מפרסום הכרוז. המנהיגות היהודית התלוננה שהפצתו העמידה אותה בפני מצב שיקשה עליה להתערב למען העצורים שחילקו אותו. עם זאת נוצרה תחושת אחדות בהנהגה שהשכיחה את המאבקים הפנימיים. סדרת האירועים שזעזעו את הקהילה ערערו את שלוותה. הביטחון העצמי ירד לשפל שלא ידעה בעבר. אחד מראשיה התבטא על הסכנה לקהילה ממעשי גתמון: "יתכן שיום אחד נגיע למצב שהגיעו אליו בגטו וארשה, אך אם נעשה זאת [לשאת נשק ולבצע מרד], הבה נעשה זאת למען נושאים אמתיים, לא בגלל משהו כמו הכרוז הזה.
מבצע " יכין " – עלייתם החשאית של יהודי מרוקו – שמואל שגב.
מבצע " יכין " – עלייתם החשאית של יהודי מרוקו – שמואל שגב. 
למשל אני משוכנע כי עיוור או חירש אחד בין עשרות רבות, יוכל לעלות עם משפחתו. ביטול רישיון עלייתו של נכה כזה מבטל עלייתם של עשרות ולעתים של הכפר כולו. במקרים מסוימים ייעשו כל המאמצים מצידנו כדי שהג'וינט או הקהילות בערים הסמוכות, יקבלו לידיהם את המקרים הסוציאליים הקשים.
" בטוחני כי כפרים אלה עשויים לתת לנו ברבות הימים, אלמנט טוב ביותר בשביל מושבי העובדים, בייחוד אם העברתם לישראל תהיה מחושבת ומאורגנת מראש. ובמידת האפשר הם צריכים, עם הגיעם לישראל, לעבור מיד מהאונייה למקום התיישבותם בעתיד.
" גם המשך ריפוי הנגועים בגרענת צריך להיעשות בישראל, במקום מגוריהם לעתיד. דבר זה חשוב כדי שבד בבד עם ריפוים, יוכלו לגשת כבר בימים הראשונים לישיבתם, להכשרת הקרקע שעליה יתיישבו בעתיד.
" כבר בשלבים הראשונים של חייהם בישראל, יהיה אפשר לפתוח בית ספר לילדים ולהקנות למבוגרים ידיעות ראשונות על הארץ. כפי שתיארתי בראשית מכתבי, כי על ידי כך אנו חוסמים את עלייתם של אחרים וגורמים לדמורליזציה מסוימת בין יושבי הכפרים.
אין גם כל תקווה שנמצא מורים ומדריכים מתאימים ומרובים. והחשוב ביותר : השהייתם במרוקו לשם ריפוי פירושה – עלייה איטית ביותר, שעה שמגמת ההתנגדות לעלייה אצל הערבים ואצל הצרפתים, עלולה לגבור וללכת.
" אודה על האמת, לבי חרד אם לא נאחר את המועד. אבל זאת לא נוכל לדעת אלא רק כשנתחיל הלכה למעשה בהעלאת יושבי הכפרים. כדרכנו בעבר נקבע עובדות, ואם ניתקל בקשיים גדולים נפעל כולנו לביטולם ".
ברם הכללים הנוקשים של הסלקציה, מנעו פתרון מהיר לבעיה זו. לאחר שורה של פרעות ומהומות דמים, שכוונו כולן כלפי האירופאים והצרפתים, יצא יושב ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, לסיור של 9 ימים בהרי האטלס, יחד עמו היו זאב חקלאי ונציג משרד הבריאות, ד"ר א. מתן.
בסיס היציאה היה מראכש. אם רבאט היא בירת מרוקו, קזבלנקה – המכרז הכלכלי ופאס – הרוחני דתי, אזי מראכש המרכז השלטוני, הכלכלי והדתי של אזור האטלס. וכה מתאר יצחק רפאל את סיורו בהרי האטלס : " אחרי נסיעה של שעתיים במכונית ממראכש, נתקלנו ביהודי כפרי ראשון, רכוב על חמור.
גבר תמיר וחסון, מגודל זקן ופאות, דובר ערבית ברברית, אך ידע כמה מלים בודדות בעברית. תחילה התייחס אלינו בחשדנות, אך אחרי שהזדהינו וקראתי ישראל, הוספנו כמה מלים כמו " ירושלים, " מערת המכפלה ", ועוד כיוצא באלה ביטויים תנ"כיים, עתה פגה ההסתייגות והוא לקח אותנו לכפרו.
רפאל ומלוויו הלכו בשביל צר כמחצית השעה, עד שהגיעו לכפר אגווין. כל תושבי הכפר, על נשותיהם וטפם, המתינו בחוץ. לא היה בכפר אפילו זכר לחקלאות. הוברר שיהודי אגויין עובדים כאריסים ומעבדים את שדותיהם של פאודלים מוסלמים, בכפרים הסמוכים.
האחרים היו בעלי מלאכה : חייטים, סנדלרים, נפחים וכו'. העיסוק המרכזי שלהם היה " תעשיית שמן " : הם דרכו את הזיתים במכשירים פרימיטיביים, בבורות חשוכים. שכרם היה דל והספיק בקושי למחייה. רק פעם אחת בשבוע אכלו בשר או דגים.
תנאי הדיור בכפר היו איומים. בבתים לא היה מאור ולא מים. הזיהום היה גדול בהרבה מאשר בגטאות העירוניים. החינוך מוגבל – מוגבל ביותר. חכם קשיש לימד ב " חדר " צר ואפל את הילדים לקרוא בסידור ושינן להם תפילות בעל פה. כולם ביקשו והתחננו לעלות לישראל. כולם היו מודעים למצבם ורצו לשפרו על ידי עצם העלייה לישראל.