מקדם ומים כרך ט'-מאמרים שונים
מקדם ומים כרך ט' – מחקרים על קהילת פאס ומכנאס
עריכה : יוסף שטרית
תשס"ו – 2006
פתח דבר
קובץ זה פותח, כך אני מקווה, תת־סדרה של קבצים שיוקדשו לחקר הקהילות היהודיות בצפון אפריקה ובמזרח התיכון, התפתחותן וחייהן החברתיים והתרבותיים במשך הדורות, ולחקר צורות הקיום היהודי שהתנסו בו לבדן או במשותף עם קהילות אחרות. אין הכוונה לקהילות העירוניות והמבוססות בלבד, שהשאירו את רישומן הנמשך בתולדות בני הקהילה, בתולדותיהן של קהילות אחרות וביצירה היהודית בתחום הספרות וההלכה או העשייה התרבותית להיבטיה השונים, אלא גם לקהילות קטנות שחיו בפריפריה ונאבקו עד התפזרותן לשימור מורשתן הייחודית והכללית ולטיפוח זהותן היהודית בסביבה זרה ולעתים אף עוינת. סדרה כזו נחוצה קודם כול לשם הכרת העבר היהודי בארצות האסלאם, תנאי צמיחתו וניהולו על מגוון התנסויותיו לאורך הדורות, ולשם הכרת הזיקות הפוליטיות, החברתיות, הכלכליות והתרבותיות שקיימו הקהילות היהודיות עם החברה המוסלמית ועם התרבות העלית והעממית של האוכלוסיות שבקרבן הן חיו והתפתחו. היא דרושה גם להבנת המשכיות הרצף של החיים היהודיים בתנאים היסטוריים ותרבותיים משתנים ולבירור אסטרטגיות הקיום היהודי שהתגבשו תוך כדי התנסויות אלה. המשכיות זו אינה נוגעת לקיום החיים הקהילתיים בסביבתם הטבעית בלבד, אלא גם לתנאי העתקתם מרצון או מתוך כפייה למרחבים גאו־פוליטיים ותרבותיים חדשים והשתנותם או השתמרותם בסביבה החדשה.
ביסודה של ראייה זו של הקיום היהודי בארצות האסלאם (כמו בארצות הנצרות לזרמיה השונים ובמרחבים אחרים) מונחת הדעה, שלהבנת ההיסטוריה היהודית בימינו דרושה הצבתה של תמונת רצף והמשכיות של החיים היהודיים לאורך הדורות וחיבורה עם ההתפתחויות הגאו־פוליטיות והתרבותיות שעיצבו את המאה ה־20 וממשיכות את פועלן במאה שלנו. אמנם ארבעת הדורות האחרונים זימנו לקהילות היהודיות בעולם טרגדיות נוראות ותהפוכות נשגבות והרסניות בו בזמן, שניתקו, שיבשו או חיסלו את החיים היהודיים במרחבים רבים שהתפתחו בהם במשך תקופה ארוכה ביותר. אולם הבנתו של קיום החיים היהודיים במרחבים חדשים אלה, ובכללם ישראל העצמאית, מותנית בתיאור מושכל של רצף זה וחיבוריו המתבקשים הן לתמורות החברתיות, הפוליטיות והכלכליות שעיצבו את עולמנו הרחב מחד גיסא הן להמשכיות של המורשת היהודית והזהות היהודית שקיימו את הקהילות במשך הדורות מאידך גיסא. כלומר, תמונת הנתק בין תקופת הגלות לתקופת הקוממיות, וכן בין הקיום היהודי בעולם הישן להתפתחותו בעולם החדש ובחברה הפתוחה, אינה יכולה לספק לנו לבדה כלים משמעותיים לפענוח התחדשותם של החיים היהודיים, אלא להפך, היא תורמת לעתים לביטולם של כלים נחוצים אלה. תמונה זו מדגישה את עצמתו של חוסר הרצף המהפכני בהיסטוריה היהודית המודרנית, בונה על נתק זה תלי תלים של פיתויים אידיאולוגיים מחדשים, ומתעלמת בתוך כך מן הכוחות המורשתיים והזהותיים שאפשרו לשברי הקהילות וליחידים לגשר בסופו של דבר בין חייהם המסורתיים או המסודרים שהיו להם בעבר ובין חייהם במרחבי המחיה החדשים שלהם על אף כל המשברים החברתיים והכלכליים שהתלוו לנתק זה ולהעתקה של החיים היהודיים למחוזות חדשים.
רק תמונה תרבותית, חברתית ופסיכולוגית כזו של רצף החיים היהודיים, כפי שהוא נתפס בתודעה של .היחידים ושל הקיבוצים שחיו באופן אישי או קבוצתי את השינויים המפליגים בחייהם היהודיים, אפשרה להם לאסוף ולהפעיל את הכוחות הנפשיים שהיו דרושים להם כדי לקבל ולעתים אף להפנים את השונות המנטלית והתרבותית שאליה הם נקלעו, לרוב לא באופן מתוכנן ולא מתוך רצון. הדברים אמורים במיוחד בעניינם של אותם יחידים ואותן קבוצות שחוו בהמוניהם את משברי הנתק וההתפזרות והתגברו עליהם במקומות החדשים שהיגרו אליהם או עלו אליהם•, התנסויותיהם הן שאפשרו את קיומה או את המשכה של ההתחדשות היהודית במרחבים החדשים (או הישנים המחודשים, כמו בישראל) ויצרו גשר מחויב המציאות בין הקיום היהודי הגלותי בנוסחו הישן והמשעבד ובין הקיום היהודי המתחדש בישראל העצמאית ובחברות דמוקרטיות באירופה ובאמריקה לאחר גל הטרגדיות והמאבקים של המאה ה־20. להבנת תחושותיהם ותגובותיהם של המונים אלו, שקיימו בחייהם את הרצף בין הדורות ובין נוסחיו השוגים של הקיום היהודי במאתיים השנים האחרונות, דרושה תמונה מקיפה יותר ומכלילה יותר של ההיסטוריה היהודית שתביא בחשבון את מגוון צורות ההתגלמות של הקיום היהודי ואת גלגוליהן במרחבי צמיחתו והתפתחותו של קיום זה בעבר וגם בהווה
הספרייה הפרטית של אלי פילו-מקדם ומים כרך ט' – מחקרים על קהילת פאס ומכנאס עריכה : יוסף שטרית
מקדם ומים כרך ט' – מחקרים על קהילת פאס ומכנאס
עריכה : יוסף שטרית
תשס"ו – 2006
פתח דבר
קובץ זה פותח, כך אני מקווה, תת־סדרה של קבצים שיוקדשו לחקר הקהילות היהודיות בצפון אפריקה ובמזרח התיכון, התפתחותן וחייהן החברתיים והתרבותיים במשך הדורות, ולחקר צורות הקיום היהודי שהתנסו בו לבדן או במשותף עם קהילות אחרות. אין הכוונה לקהילות העירוניות והמבוססות בלבד, שהשאירו את רישומן הנמשך בתולדות בני הקהילה, בתולדותיהן של קהילות אחרות וביצירה היהודית בתחום הספרות וההלכה או העשייה התרבותית להיבטיה השונים, אלא גם לקהילות קטנות שחיו בפריפריה ונאבקו עד התפזרותן לשימור מורשתן הייחודית והכללית ולטיפוח זהותן היהודית בסביבה זרה ולעתים אף עוינת. סדרה כזו נחוצה קודם כול לשם הכרת העבר היהודי בארצות האסלאם, תנאי צמיחתו וניהולו על מגוון התנסויותיו לאורך הדורות, ולשם הכרת הזיקות הפוליטיות, החברתיות, הכלכליות והתרבותיות שקיימו הקהילות היהודיות עם החברה המוסלמית ועם התרבות העלית והעממית של האוכלוסיות שבקרבן הן חיו והתפתחו. היא דרושה גם להבנת המשכיות הרצף של החיים היהודיים בתנאים היסטוריים ותרבותיים משתנים ולבירור אסטרטגיות הקיום היהודי שהתגבשו תוך כדי התנסויות אלה. המשכיות זו אינה נוגעת לקיום החיים הקהילתיים בסביבתם הטבעית בלבד, אלא גם לתנאי העתקתם מרצון או מתוך כפייה למרחבים גאו־פוליטיים ותרבותיים חדשים והשתנותם או השתמרותם בסביבה החדשה.
מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו
סנדק בברית מילה
בברית המילה של בני משה רפאל שיח׳ בשנת תשכ״ו, זכיתי כשכיבדני רבינו ביושבו סנדק, באותו מעמד נוכח האדמו״ר מטשרנוביל זצ״ל, והגאון הרב שלמה טנא זצ״ל, ראב״ד בתל אביב. ומכובדים רבים, כאשר רבינו הכין עצמו לעלות על כסא אליהו ז״ל, התפלל בקול חרישי והתעטף בציצית וישב סנדק, כשאמר ה׳ מלך — בזמן הברית היתה אוירה כמו ביום כיפור, אחד השכנים פרץ בבכי של שמחה ואמר, זכיתי היום להיות נוכח בברית מילה מיוחד במינו שלא ראיתי מימי.
תפלת בליל שבת
שבת אחת ביקש ממני רבינו ללוותו להתפלל בליל שבת עם חסידי ״ברסלב״, כשנכנס לבית המדרש היה נדמה כאילו שהרבי שלהם נכנס. החסידים סובבוהו במעגל ופצחו בשירה וריקודים, והשמחה הלכה וגברה עד שכל עובר ושב עלה לראות את המחזה המרנין. החסידים התלחשו ביניהם, זה אומר: הרב טולידאנו עמוד התווך, וזה אומר: עמוד ההוראה, וזה אומר עמוד המוסר של יהדות ספרד, וכן הלאה, בבואנו הביתה בירך אותי על שזיכיתי אותו בקבלת שבת שכזו.
הצעה שלא התקבלה
כשהתארח אצל בתו מרים תחי, אשת רבי דוד מרצבך שליט״א כשגרו בבאר שבע ביקרתיו שם וסיפר לי: שהציע לו ראש העיר מר אליהו נאווי שיתגורר בבאר שבע וזה יתחייב להקים לו ישיבה ותלמוד תורה וקריה לבני תורה כרצונו. אולם הוא התנגד לכך מפני שרצו לקבוע תוכנית לימודים לפי רוחם.
בבית אלקים נהלך ברג״ש
כשהייתי מתגורר בבני ברק, בקביעות הייתי מלווהו מביתו לבית כנסת ״עולי משהד״ לשאת דרשה בכל יום שבת לפני תפלת מנחה. שבת אחת ירדו גשמים עזים, ואפילו הכי הלכנו והגענו רטובים לבית הכנסת ואנכי ביקשתי ממנו מחילה על שהטרחתי אותו ביום גשום כזה ענה לי, לבית אלקים נהלך ברג״ש. ר״ת: ברד — רוח — גשם — שלג. אפילו שיש ברג״ש אל ימנע עצמו ללכת לבית האלקים.
אחר כך הוריד את הגלימה מעליו שהיתה ספוגה במי גשם, לקחתיה ממנו והנחתיה. ומיד פתח בדרשתו הקבועה. ומאז תיקן לקיים מצוות סעודה שלישית בבית הכנסת, האוירה היתה מרוממת מאה ובני הנוער ובתוכם בני אהרן נ״י היו מוסיפים חן בשירי שבת.
שלום בית
פעם הזמין אחד מתושבי בני ברק את רבינו לשבת סנדק בברית מילה של בנו. ואנכי נתלויתי אליו. הכל היה מוכן לעריכת הברית, הביאו את התינוק. לפתע נשמעו צעקות שיצאו מפיה של חמותו של בעל הברית. צעקה ואמרה, איך אתה מעניק בלי רשות את הסנדקאות למי שאתה רוצה בא בזמן שזה מגיע לבעלי. אנו הנוכחים בושנו ממעשה זה, ובפרט שרבינו עשה את כל ההכנות להיות סנדק. רבינו ירד מכסא אליהו ז״ל ואמר: עבור שלום בית אני מוותר, ובנועם דבריו השפיע על סב התינוק לשבת סנדק, והוא עמד לצידו.
ת״ח מרבים שלום בעולם
בשנת תשכ״א השתדך הרב גבריאל טולידאנו — נכדו של רבינו. לפני נישואיו נסע לרחובות לקבל ברכה מהרבי מקרצ׳נף זצ״ל. והרבי ברכו שיזכה לזרע של קיימא, ר׳ גבריאל הבטיח לרבי שהוא יהיה הסנדק? וכן היה שנולד לו בן ראשון בשעט״ו, באותו שבוע הגיע רבינו מחו״ל, וביום הברית נבחו שניהם. רבינו והאדמו״ר מקרצ׳נף, ר׳ גבריאל עמד חסר אונים למי יכבד להיות סנדק. לפתע… רבעו כיבד את האדמו״ר. אבל האדמו״ר ללא אומר ודברים הרים את רבעו והושיבו על כסא אליהו, ובזה בא בל אחד על מקומו בשלום, ועל זה נאמר ת״ח מרבים שלום בעולם.
ראשון לבל דבר שבקדושה
פעם סר רבינו לעיר קזבלנקא והתאכסן אצל דודי פנחס טולידאנו שיחי, הלה סיפר לי שאסף כל עשירי הקהילה לכבודו בכדי להתרים את כולם למוסדות התורה. רבינו כדרכו בקודש להיות ראש וראשון לכל דבר שבקדושה, תרם מיד סך 50 אלף פרנק. העשירים שבאו התביישו לתרום פחות, כך הצליח לגייס באותו מעמד סכום גדול למוסדות התורה ולעזרת עניי מרוקו. וגזר עליהם שתיכף יפרעו את תרומתם.
דאגתו לחינוך
כשסיים בני מרדכי ני״ו את חינוכו בת״ת, רצה להיכנס לישיבת ״תפארת ציון״ בבני ברק אך הקשו על קבלתו, בתואנה של חוסר מקום ותקציב. פניתי ושפכתי את ליבי לפני רבעו, אמר לי שלח את בנך אלי ובע״ה נמצא מקום עבורו, הבאתי את בני אליו וחזרתי לעבודתי, רבינו טיפל בו במסירות כבן יחיד, ולעת ערב נתבשרנו שהתקבל לישיבה. ובבית אז שרתה שמחה גדולה. ובס״ד עלה ונתעלה בתורה וביראה והיה אחד השקדנים בישיבה ולא מש מאוהלה, וכיום זכה להיות חתנא דבי נשיאה מרן הגאון רבינו עובדיה יוסף שליס״א, וכיום משרת בקודש חבר בית הדין בת״א.
תמיכה ביתומים ואלמנות
זיכני ה׳ יתברך לעשות בכל שנה הילולא ביום פטירתו של רבנו — י״ח במר חשון — ביום זה מספרים בשבחי הצדיק ובמעשיו.
אחד המשתתפים הקבועים סיפר (ומפני כבודו לא אזכיר שמו) כשהיה ילד, רגיל היה ללכת לבית רבינו בכל יום חמישי בערב ולקבל ממנו סך מסויים עבור פרנסת משפחתו שהיו זקוקים לכך. ילד זה סיפר לדודו שהיה גם כן ילד שאימו מקבלת מרבינו סכום כסף בכל יום חמישי. כששמע דודו על כך, ביום חמישי הקרוב הקדים והלך לבית רבינו ואמר לו שאחותו האלמנה ביקשה ממנו ללכת ולקבל עבורה את הקצבה השבועי, רבינו האמין לו ומסר בידו את סכום הכסף, וזה הלך ובזבז את כל הכסף. האלמנה חיכתה לקבל את קיצבתה ולא קיבלה, ביום שישי בבוקר הלכה לבית רבינו, והוא אמר לה ששלח את הכסף עם אחיה, כששמעה על כך מדרה על מר גורלה, אך רבינו הרגיע אותה ומסר בידה שוב סכום כסף וצוה עליה שמכאן והלאה תבוא בעצמה.
מקדם ומים-כרך "ז "-ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו של המאה העשרים יוסף שיטרית
ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו של המאה העשרים
יוסף שיטרית
מקדם ומים כרך ז
ד.בשירים שונים שנכתבו במאה ה־18 עולה בעיקר תמונה הגיוגרפית של ארץ ישראל. הארץ מוצגת בהם בעיקר כמכלול של אתרי קדושים וצדיקים המזמינים את הקוראים לעלות על קבריהם. השירים נכתבו כנראה לאחר חידוש היישוב בטבריה והתפתחות ההילולה של ר׳ שמעון בר יוחאי במירון בל״ג בעומר, בהשפעת ספרים שתיארו את אתריה הקדושים של ארץ ישראל ובהשפעת שיר פרדיגמטי שחובר כנראה באלג׳יריה, ״ידידי ובחיי נפשך, קום נלך לעיר טבריה״, שכתב משורר בשם יצחק (שם משפחתו בגרסאותיו השונות והרבות של השיר בלתי ברור — רוואטץ, רואטש או ארארטו).
בסוג זה של שירים התפרסמו במיוחד פיוטיהם של שני משוררים ידועי שם, שהיו בני דור אחד בקהילת מכנאס, ר׳ דוד בן אהרן חסין ור׳ שלמה חלואה. ר׳ דוד חסין כתב שיר על צדיקי טבריה והגליל: ״אוחיל יום יום אשתאה, עיני תמיד צופיה; אעברה נא ואראה ארץ קדש טבריה״.שיר זה זכה לתפוצה רבתי ברחבי יהדות המזרח, ובכלל זה ביהדות מרכז אסיה, הודות למסעיהם של שד״רים שעברו בזמנו במכנאם ועמדו בקשרים עם ר׳ דוד חסין ועם מוקירי שירתו. על פי מתכונתו ולחנו של השיר כתב ר׳ אליהו בכור חזן, איש ירושלים, יותר ממאה שנים לאחר מכן, שיר שבח דומה במתכונתו על ירושלים וקברות הקדושים שבתוכה ובסביבתה. המדובר בפיוט ״אוחיל יום יום אשתאה עיני תמיד צופיה: מתי אבוא ואראה ירושלים בנויה״. גם שיר זה נפוץ בצפון אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט והוכנס לשירת הפיוטים של המאה העשרים. ר׳ דוד חסין כתב כשלעצמו שיר נוסף על קברות הקדושים שבאזר ירושלים במתכונת שונה: ״לדוד שיר ומזמור בתף ובמצלתים, יסודתו על הר המור, צבי ירושלים״." ר׳ שלמה חלואה, שהיה בן חוגו של ר׳ דוד חסין, הקדיש לקדושי חברון את שירו ״בשגיון פי ירון שבח ארץ טהורה; על קרית ארבע חברון אשירה אזמרה״. כפי שמעיד המשורר על שירו זה, שירים הגיוגרפיים אלה נכתבו על פי ספרים בדפוס שהוקדשו לאתריה הקדושים של ארץ ישראל, וכנראה גם על פי סיפורים ותיאורים ששמעו המחברים מפי שד״רים שעברו בקהילותיהם.
לכל ארבע קבוצות השירים האלה משותפים מוקדים תמטיים רבים, כתוצאה מן הראייה המסורתית והמיתית של ארץ ישראל וכתוצאה משאיבתם של מוקדים אלה ממקורות טקסטואליים זהים. הדימויים של ארץ ישראל מגלמים בתוכם, כאמור, גם את התמונה המשיחית הרסטורטיבית שביסוד התרבות הרבנית במרוקו, שבמסגרתה נוצרה שירה זו. במרכזה של תרבות זו עומדת הכמיהה המסורתית לביאת המשיח על פי צו ההשגחה העליונה, לשיבת ציון דרך הנקמה בגויים ולחידוש מלכות דוד בן ישי. בה בעת דימויים אלה מזינים את תודעת הזמן הקהילתי עם התקופות והדיכוטומיות המבנות אותו, היינו העבר האידילי בארץ האבות מחד גיסא והעבר הקטסטרופלי שלאחר החורבן מאידך גיסא, וכן ההווה הגלותי המכאיב והנמשך כאילו ללא קץ העומד מול העתיד הרחוק והחלום של בוא הגאולה השלמה. בתפיסה זו ההווה המדאיב מקבל מן העתיד את מלוא פשרו ואת מנת העידוד הדרושה לבני הקהילה להמשיך לקבל את העול הנתפס כזמני על אף הכול. דימויים אלה קובעים כמו כן את קווי המתאר של המרחב הקהילתי המקומי ומציבים אותו כמרחב זר ומנוכר לעומת התמונה המרהיבה והמרנינה של המרחב החלום והמרוחק של ארץ ישראל, שבו אמור להפציע אור הגאולה. הקיבעון שבהיצגים אלה מציג את הנמענים של שירים אלה, בני הקהילה היהודית החיים בכאב את גלותם ובכללם המשוררים עצמם, כיצורים נטולי שורשים ארציים וכתלושים לחלוטין מן המרחב המקומי. בה בשעה הנמענים מוצגים ככבולים בתוך מסכת תקוותיהם וציפיותיהם הממאנות להתגשם וכמתעקשים להמשיך לקוות לבוא הגאולה ולשיבת ציון על אף האכזבות הבלתי פוסקות. עבור ״אסירי תקווה״ אלה התודעה החיה של ארץ ישראל כפי שהיא נבנית במיוחד מתוך השירה מהווה צורך ממשי, קיומי, פסיכולוגי וחברתי כאחד. תודעה זו גם מזכירה לכל יהודי את התסכול הפוליטי המתמיד שבו חיה הקהילה כתוצאה מאבדן העצמאות ומן השעבוד לגויים לאחר היציאה לגלות והופכת זיכרון זה ליסוד מרכזי בזהות היהודית שלו.
3. התמונה האקטואלית של ארץ ישראל בסוף המאה ה־19 ובמחצית הראשונה של המאה העשרים
3.1 ההדגשים החדשים בדימויים ובהיצגים
מה נשאר ממורשת מיתית זו של ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו של הדורות האחרונים? האם השתנתה תמונה אידיאולוגית־דתית זו של ארץ ישראל כתוצאה מהדי האירועים המסעירים שהתרחשו בעולם היהודי בסוף המאה ה־19 ובמאה העשרים? איך תורגמו הדים אלה להיצגים עדכניים בשירים החדשים ובתמונת עולמם של מחבריהם? עד כמה שניתן לבחון ולהיווכח מתוך השירים השונים, שרובם אצורים עדיין בכתבי היד וחלקם הקטן בלבד זכה לאור הדפום, תמונה זו המשיבה לשמש תשתית קונצפטואלית לזיקה של המשוררים העבריים ושל בני במרוקו לארץ ישראל ולמרכזיותה במסכת אמונותיהם וציפיותיהם.
השינויים העיקריים נוגעים קודם כול לתחושה החדשה של חזרת ארץ ישראל לממשות ההיסטורית ושל התקרבות פעמי הגאולה כתוצאה מכך,וכן לביטויים החדשים של התקווה לבניית בית המקדש, המשמש בראייה המשיחית הרבנית סמלה המובהק של הגאולה. במאה העשרים הלכה וחדרה גם התודעה בנוגע לאפשרות המעשית לעלות לארץ ולחיות בה. לתוך רשת פרשנית זו של יסודות החיים היהודיים בגלות, הנושאת גם את תמונת ארץ ישראל המיתית, הוכנסו מעתה גם פרטים ואזכורים אקטואליים, ובעיקר עודכנו הדימויים המשיחיים המפארים של ארץ ישראל. המשכיות ברורה זו טבועה גם בוודאי בשינויי הדגשים וביחס המשתנה שבין המרכיבים הסמיוטיים השונים של תמונת ארץ ישראל. היא תלויה גם באילוצים הלשוניים והפואטיים שנשארו כמו שהיו לפנים, שכן המשוררים המשיכו לראות בלשון ובהיצגים של קורפוס הטקסטים המקראי והמדרשי את המקור העיקרי לתיאוריהם, לדימוייהם ולתחושותיהם. גם בעידן החדש המשיך קורפוס זה לשמש כמצע רעיוני ופואטי תשתיתי למשוררים ולמחברים וכטקסט־על לשיריהם החדשים. אפילו יוצרים דגולים כר׳ דוד אלקאים, שפתח תקופה חדשה זו בזיקה לארץ ישראל, ור׳ דוד בוזגלו, שסגר אותה לאחר מלחמת ששת הימים, כתבו במסגרת בין־טקסטואלית כופה ושקופה זו. על אף התנסויותיהם החדשניות בכתיבה לא הצליחו להינתק ממסורת כתיבה זו שכן הם קיבלו את כל חינוכם העברי דרך שינונם של טקסטים אלה.,
מבחינת התפתחות המוקדים התמטיים השיריים ניתן לחלק עידן חדש זה לשלוש תקופות משנה. התקופה הראשונה מתחילה בשירת יהודי מרוקו עם ניצניה הראשונים של הלאומיות היהודית המודרנית ונמשכת עד למלחמת העולם השנייה. התקופה השנייה נעה סביב מלחמת העצמאות, ראשית ימי המדינה ופרק העלייה וקשיי ההיקלטות בארץ בעקבות זאת. ואילו התקופה האחרונה עומדת בסימנם של הפיוס וההשלמה שבאו בעקבות מלחמת ששת הימים ותוצאותיה הכמו־משיחיות. בתקופה אחרונה זו בלטה מעל לכול יצירתו של ר׳ דוד בוזגלו, שהצגתי אותה זה עתה במחקרים עצמאיים.
ברמת השיח השירי ותכניו הנוגעים לארץ מגוון היוצרים והשירים רב ביותר הן באשר למעמדם ולתפוצתם במערכי השירה וברשתות התרבות של יהודי מרוקו והן באשר לעמדות המתבטאות בשיריהם. הללו תלויות, כמצופה, בתקופת כתיבת השירים ובנקודות הראות של הכותב כלפי התהליכים והתמונות שהוא מעלה בשירו או בשיריו. השיח השירי משתנה במיוחד בהתאם למיקומו של הכותב, אם במרוקו — בראשית התמורות או לפני עצמאות ישראל ואף לאחריה — ואם בארץ, לאחר עלייתו של המשורר אליה.
ר׳ דוד אלקאים(?-185 1940) היה על פי כל קנה מידה בין המשוררים העבריים החשובים ביותר שיצרו במרוקו. הוא היה מראשוני הפעילים הציונים בקהילתו מוגאדור(אצווירה) ובמרוקו בכלל, הוא הראשון שהעלה על נס את התנועה הציונית עם ייסודה הן בשירתו והן בכתיבתו העיתונאית. בדיואן שלו שירי דודים הוא ייחד חמישה־עשר שירים לארץ ישראל ולהתפתחויות ההיסטוריות המפעימות שנודעו לו, ובכללן הצהרת בלפור.
אחרי ר׳ דוד אלקאים ייחדו כותבים שונים שירים לאירוע זה או זה בתולדות העם היהודי וכתבו שירים שציינו את מפעלו של הרצל, את מתן הצהרת בלפור וכינון המנדט הבריטי על ארץ ישראל, או תיארו את ההתפעמות והתרוממות הרוח שאחזה בקהילות עם הכרזת העצמאות. אחרים כתבו שירי ניצחון לאחר מלחמת העצמאות ושירי עלייה. נביא כאן משיריהם של כותבים מקהילות שונות במרוקו: דוד אסבאג ממוגאדור, נסים אנקאב מפאם, ר׳ מימון מלכא מתינגיר, ר׳ מסעוד שבת מאזור הסום ור׳ ראובן אלמאליח מרבאט.
ר׳ דוד בוזגלו(1975-1903) היה אחרון המשוררים העבריים שצמחו במרוקו והיחיד בהם שזכה לעלות לארץ בסוף ימיו והמשיך בה את יצירתו. הוא אף הספיק לכתוב בה את שיריו המשמעותיים ביותר בעקבות מלחמת ששת הימים והשינויים הגאוגרפיים והפוליטיים שחוללה. יותר מעשרים שירים הוא הקדיש לחוויות העלייה שלו ולמעמדם החדש של הארץ ושל מקומותיה הישנים־החדשים. כל השירים האלה הוצגו ובחלקם אף הוהדרו ובוארו על ידי במקום אחר, ולא אחזור עליהם כאן.
פרשת בשלח….הרב אברהם אסולין
תורת אמך ◆ פרשת בשלח – שבת שירה ◆ לאור חכמי מרוקו ◆מס'37◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
אשירה כשירה
מנהגנו השבת לומר הפוסקים אשירה כשירה, לפני נשמת כל חי, ואין בכך הפסק, והנימוק, א. שאלו פסוקים המדברים מענין "אז ישיר", ועוד מה שכתב הש"ע שאין להפסיק בעיניני פזמונים, הינו בבברכות קריאת שמע, וכאן אמירת אשירה כשירה נאמרת לפני ברכות של ק"ש, וכך פסק הגר"ש משאש זצ"ל, וראוי להמשיך במנהג, בדרכי נועם.
שעון מעורר
כתב הגאון רבי שלום משאש זצוק"ל ומבשרי אחזה, והניסיון יוכיח, שכאשר אדם רוצה לקום באשמורת או בשעה מוגבלת, ללמוד או לשורר וכיוצא, אזי קודם שיעלה למיטתו, נותן בדעתו לקום באותה שעה, ומביא ספרים שילמוד בהם, ומניחם על כסא לפני מטתו, ובאותה שעה ממש הוא קם, לא קודם ולא אחר, מי הקיץ אותו, הלא אין לו לא שעון מעורר, ולא שום שיעורר אותו, אלא הטעם פשוט דכיון דבשעה שעלה על מטתו לשכוב, נותן בדעתו לקום בשעה פלונית, אזי יש רוח צפונית בקרבו, היא מעוררת אותו באותו שעה ממש, וזהו שדוד המלך בשעה שעולה למטה בכל לילה, נותן בדעתו לקום בחצות להודות לה' ומתעורר כנ"ל.
עומק השירה
ואני הצעיר מדבר מתוך נסיון, ומבשרי אחזה, כי רוב ימי חרפי קמתי באשמורת לבקשות עם הציבור וגם לבסוף בביתי ובחומותי גם ביחיד, ועם נעימות קול שחנני השי"ת, וירדתי עמוק לתוך המילים ולהבנת הדברים הגעתי לבכות גם בשבת קודש, ובפרט בחצות לילה עד שהמוח פנוי מן המחשבות, וזהו שאמר דוד חצות לילה אקום להודות לך, לפי דעתי, מי שאין לו חלק בשירה אין עבודתו שלימה, וצריך כל אדם ללמוד וללמד את בניו שירה לשורר ולזמר ולעשות ש"ץ, ועל ידי כן תהיה תפלתו חיה ולא בקרירות, שעל זה נאמר "לא המתים יהללו יה", אלא וחי בהם אמר רחמנא, ברגש ובחמימות.
מטרת השירה
ובאמת ברא הקב"ה את השירה, האם ח"ו לרשעים, ונמצא חס ושלום מחזיק ידי עבירה, אלא האמת יורה דרכו, שאדרבה העיקר ברא אותה לצדיקים שיתענגו על ה' ברוב עוז וחדוה, ורק "צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" שמניחים שירי הקודש, ושרים שירי עגבים. וישמח גם אחר כך. (חם השמש תהלים עמוד 18).
ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת יהוה אשר יעשה לכם היום כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תספו לראתם עוד עד עולם (יד, יג).
כתב הרב רבי יצחק אברג'ל זצ"ל בספרו כפר ליצחק ממרביצי התורה בעיר מרכאש,פירוש מיכאל שר התורה אל העם פירוש לנפש רוח נשמה של הצדיק אל תיראו מחמת ששכר עולם הבא הוא דבר שאין לו קצבה ולא משתעבד התיצבו יש לכם התיצבות והעמדה לעולם הבא וראו היום הזה בעצמו את ישועת ה' אשר יעשה לכם לעתיד על דרך כד דמך ר' אבהו אחזו ליה י"ג נהרי דאפרסמונא דכיא פירוש כי הוא היה חושש שמא שכר עולם הבא דבר שאין לו קצבה ולא משתעבד לכן הראו לו שכר כדי שנפשו שביעה וזהו וראו מעתה את ישועת ה' הוא הנתן לכם היום ועוד אשר יעשה לכם גמטריא תשעים ואחת התיבה הוי'ה ואד'ני זווג למעלה היום או יאמר כנגד כללות ישראל ויאמר מיכאל שר הגדול אל כללות העם מעתה על ידי פטירת הצדיק אל תראו מהמשטינים והמקטריגים התיצבו ראו את ישועת ה' וכו' ועוד טעם אחר לסיבת הצדיק כי אשר ראיתם את מצרים שהוא יצר הרע שהייתם נלחמים עמו היום דוקא ומעתה לא תוסיפו לראותם עוד על דרך ושם ינוחו יגיעי כח ועוד עד עולם עליון נקשרו נפש רוח נשמה שלכם ועלו עד עולם העליון על דרך יצאו צדיקים לקבל שכרן.
שבת שלום
הרב אברהם אסולין
לתגובות:a0527145147@gmail.com
שבעים סיפורים מאת יהודי מרוקו
חסאן חלאווה (מספר; סיפורים 33—34), יליד פאם (1902). פעיל מנעוריו באגודה הציונית בעירו. עמד משנת 1912 בראש ״אגודה למארוקו״ וערך עיתון רבני בשם ״התחיה״. עלה בשנת 1931, ונתקבל כחזן ושמש בבית־ הכנסת ״אהבת תורה״ של יוצאי מארוקו ביפו. השתתף בירחון ״הפוסק״, שהופיע בתל־אביב בעריכת ר׳ הלל פוסק, ועסק בענייני ״משמרת שבת״ התל־אביבית. במסגרתה הוא מטפל בייסוד ״מניינים״ לעולי מארוקו בארץ. מרבה לספר סיפורים, שאחדים מהם נרשמו ע״י שמעון ארג ס ט.
33 – רבי חיים בן עטר מעניש רשע
מספר חסאן חלאווה
33. רבי חיים בן עטר מעניש רשע
בסאלי, עירו של רבנו חיים בן עטר, בעל ״אור החיים״, היה אחד חכם, בקי בשבע חכמות, אך רשע גמור. והיה רשע זה מעביר נערי־ישראל מדרך הישר. באו לרבנו חיים מקורביו ואמרו לו:— רשע זה מלא חכמה כרימון. ואתה, רבנו, שותק, ואינך עושה לו כלום ?
אמר ר׳ חיים שם קדוש, ומאז נהפך הרשע לשיכור, מתגולל בחוצות העיר, עד שאנשים היו מתביישים להימצא במחיצתו. כי אמר ר׳ חיים:— כך נאמר: בנפש רעה לא תבוא חכמה.
34 – כיצד נתעשרה משפחת ששון
מספר חסאן חלאווה
כיצד נתעשרה משפחת ששון
משפחת ששון היא משפחה עשירה ומסועפת מאוד בעולם כולו וגם במארוקו יש לה ענף נכבד.
מסופר אצלנו, כי ראש המשפחה, סעיד ששון, עני ואביון היה, ולא היו לו לא לחם לאכול ולא בגד ללבוש. הוא היה נודד בדרכים כרוכל עם סחורתו, והצלחה ופרנסה אין. אך ירא אלוהים היה האיש ורגיל היה לשנן מזמורי תהילים בכל דרכיו. בלילה אחד והוא משנן פסוקי תהילים וקורא את המזמור ״ממעמקיםקראתיך״ י והנה הוא רואה איש בא אליו ואור בהיר מאיר את פניו. והאיש אומר לו:— הנה אבן טובה אתן לך, ושתי דרכים לפניך. או שאבן זו תהיה אבן־החכמים, ואתה וכל זרעך אחריך תהיו חכמים גדולים, או שהיא תהיה אבן־העשירים, ותתעשר מאוד, וכל יוצאי חלציך יהיו עשירים מופלגים לדורי דורות.
ענה לו סעיד:— תשאיר בידי את האבן ובמשך שלושה ימים ושלושה לילות אחליט את החלטתי.
נגע סעיד באבן והנה חננו אלוהים בהשגה גדולה: בבת־אחת הוא השיג השגות עילאיות. מיד החליט לעשות שאלת חלום, ובחלומו ראה את עצמו בארמון־מלכים, שבו מסמאים זהב וכסף את עיניו. הבין האיש, כי מן השמים מצווים עליו לבחור באבן־העשירים. וכן עשה.
מאז עשירה מאוד משפחת ששון, ויש בה גם תלמידי־חכמים גדולים. ידועה במיוחד האשה פרחה ששון, שאספה ספרים וייסדה ישיבות רבות בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט.
ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו
ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו
הוצאת הקיבוץ המאוחד
על השינוי בדרכי המאבק ובקיצוניותו החריגה ניתן ללמוד מתוך קריאת דוחות של מנהלי בתי הספר של ״אליאנס״ בערים השונות בהן פעל הרב הלפרין במישרין.
מדוחות אלה, הנפרשים על פני מספר שנים בסמוך ובמקביל לשנים בהן פעל הרב הלפרין בתחילת המאה ה־20, מצטיירת תמונה אחידה למדי, למעט ניואנסים המתבקשים מהאופי השונה של המנהלים ואופי המקום. באופן כללי ״אליאנס״ נתקלה בהתנגדותם של החוגים השמרניים בכל המקומות בהם פעלה. קשה היה למנהלים לחדור לפלח החינוכי המצוי בתוך ה״חדרים״, עולם סגור וחשוך תרתי משמע, שמסרב להיפתח. דוחות המנהלים שעסקו במצב ה״חדרים״ ונשלחו לפאריז, מתארים מצב פיזי ומנטאלי ירוד וקשה ביותר. ״חדרים״ קטנים ששטחם כעשרים מטרים מרובעים, עם פתח אחד קטן לכניסה, ללא אוורור ואור. עשרות תלמידים מצטופפים על מחצלות מהשעה שבע בבוקר עד שש בערב ומשננים באופן אוטומטי ומכני פסוקי תורה שאינם מבינים את תוכנם. התלמידים מוזנחים, לבושים בבגדים בלויים, בחדר עומדת צחנה, ותלמידים לוקים במחלות עיניים ובמחלות אחרות. פרק נכבד בכל דו״ח יוחס למצב ההגיינה של התלמידים שתואר בצבעים קודרים ביותר. שינוי הרגלי הגיינה והמאבק בתופעת הנישואין בגיל מוקדם מאוד חייבו מערכה קשה בפני עצמה. על המתרחש ב״חדרים״ ניצחו רבנים שחששו למסור את הילדים ללימודים ב״אליאנס״, ולו באופן חלקי בלבד, שמא ״יעקרו מהם ויאבדו את האמונה״. הרבנים התייחסו בחשדנות רבה למנהלי בתי הספר של ״אליאנס״ ולהתנהגותם האישית.
מנהל בית הספר לבנים במלאח בראבאט מר קונקי, מספר בדו״ח השנתי שלו על שנת הלימודים 1918-1917: …נעשיתי נקודת המטרה של ה״עמיתים״ שלי. בקר וערב בכל המבטים בוחנים אותי, ועוקבים אחר כל תנועותי, חוקרים תדיר את המשרתת שלי לגבי אורחות חיי על מנת שתהיה השגחה וימולאו הוראות הכשרות, שמירת השבת וכו'. בקיצור לא פוסחים על שום דבר וזאת על מנת לתופשני בעבירות על הדת. אולם הדבר היחידי שהעירו לי היה על כך שאני מגלח את הזקן…
Rapport Annuel Ecole de garcon. Rabat 10.9.1918. Archive
כבר הוזכר כי בכל דו״ח היה סעיף מיוחד שדן ב״מצב המוסרי״. מנהלי בתי הספר דיווחו האם חל שינוי במנטאליות היהודית בסביבתם, כיוון שהם הרי באו לשנות אותה מתוך תחושת שליחות אידיאולוגית, באמצעות הפצת ערכי הציוויליזציה המערבית. המנהלים האמינו שכך יצליחו להחדיר את השינוי בקרב ״אחיהם״ במרוקו.
הדוחות גדושים בתיאורים של גילויי התנגדות מצד הרבנים וחלק מציבור ההורים לקידמה המערבית. הקושי העיקרי היה מנטאלי, מעין אי יכולת ואי הסכמה לספוג את הערכים ש״אליאנס״ ביקשה להנחילם. כגודל המשימה שהוטלה על מנהלי בתי הספר כן גודל הקושי. בדו״ח מהעיר רבאט, שנכתב ב־1 לאוקטובר 1922, סוקר מנהל בית הספר מר קונקי את ״המצב המוסרי״, ואת מצב השינויים בנושא זה מאז שנת 1903. סקירתו נפרשת על כעשרים שנות פעילות: …לכל אורך התקופה חברינו לאמונה מצויים בחשכת הבערות, ספוגים באמונות טפלות, ופנאטיים באופן קיצוני. הם מתייחסים לבית הספר בחשדנות, ומתייחסים אליו כאל מכונה הרוצה לכרות מתוכם את יסודות האמונה…
תיאור המצב בשנת 1922 דומה למה שנכתב בדו״ח של אותו מנהל בשנת 1917-1916, ובדו״ח של 1918, והדיווחים דומים לאלה שכתבו קודמיו בשנת 1903, השנה בה הוקם בית הספר של ״אליאנס״ ברבאט. התופעות היו דומות ומושרשות עמוק בהוויית הקהילות למרות עשרים שנות הפעילות החינוכית של ״אליאנס״ בתוכן.
אולם יש לומר כי חלו גם שינויים שהם פרי הפעולה החינוכית הארוכה והמתמשכת. בדו״ח של שנת 1922 מספר המנהל בגאווה שבוגרי בית הספר זנחו את הרגליהם הרעים ואת הפנאטיות, והם פתוחים לרעיונות חדשים שמאפשרים להם נגישות לחברה האירופית המתגבשת. הוא מספר בגאווה על קליטתם הטובה בתעסוקה המודרנית, בחברות המסחר והמינהל. הוא גאה על כך שבמהלך עשרים השנים, תרם בית הספר במידה חלקית (הוא הדגיש את התרומה החלקית) לשינוי שחל בחברה היהודית. הקהילה פתוחה יותר ומתבוללת, והדברים באים לידי ביטוי גם בלבוש (חליפות אירופיות), בניקיון ובהליכות הנימוס.
קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי
ראשית שלטונו של האסלאם.
ההיסטוריון הערבי, בספר רשומותיו, מזלזל במיעוטים האלה, שעבר זמנם ועודם נטפלים אל שוליו של האסלאם עטור הניצחון. בדוחק הם מבצבצים ומופיעים פא ושם בדפי המספרים – להבאיש ריחם של גדולים, לתרץ מעשה נקם או להוסיף על תהילתו של פלוני.
אז אין אלה כי אם אבזרי לוואי בהיסטוריה האמיתית, שבעיקרה היא מתרקמת בתחומי האמונה. מובן, שלא זיכּואת היהודים אלא באותה מידה של תשומת לב הראוייה לחפצים דוממים. אם תעודות אנו חפצים, הרי עלינו לחפש לנו מקורות אחרים. ראוי לנו, אפוא, שנפנה אל אותם שחזו מבשרם בהיסטוריה זו.
אך עיקר העבודה, המתבטא באיסוף כתבי יד עתיקים, בפענוחם ובפרסומם במהדורות נוחות לשימוש או בתרגומים, כמעט לא החל כלל. ז'ורז' ואידה, שבעקבות השתתפותו בשליחות במרוקו, הוצא לאור אוסף כתבים היסטוריים יהודיים מרוקאיים, הוכיח מה רב העניין, שבעבודה מעין זו.
ואכן, רב ערכּה לידיעת ההיסטוריה של קהילות היהודים במגרב; ועל אחת כמה וכמה דרושה עבודה זו בשים לב לעובדה, שקהילות אלו עדיין אינן ידועות כמעט לחוקרים. יתר על כן, רב ערכם לידיעה ולביקורת של קורות הארץ בכללה.
מי שסופג מהלומות מיטיב לזיכרון יותר מן המכה, ואין ספק, שכנגד בוזו המלכותי של המוסלמי גילה היהודי תשומת לב ערה ואובייקטיבית מאוד, לכל מה שהיה קשור לגורלה של הארץ.
על פי מקורות יהודיים יכול היה רובּר ברונשוויג לשחזר את החיים היהודיים ברבריה המזרחית תחת שלטונם של בני חֵפץ ( החפצידים ), כשהוא שואב בעיקר מקבצי שאלות ותשובות של רבני אלג'יר, יצחק בן ששת ברפת, שמעון, שלמה וצמח דוראן. אך לא אל כל התעודות מסוג זה יכולים אנו להגיע כיום.
כדי לחשוף קבצים מעין אלה יהיה צורך בסקר ממושך ומדוקדק בצפון אפריקה. בספריותיהם של רבנים ובגינזות, כמו גם באמריקה, שאליה הובאו בשנים האחרונות הרבה מאוד כתבי יד, שלא ראו אור. רק תעודות אלה המאפשרות את שחזור קורותיהם של יהודי המגרב בתקופת השלטון המוסלמי, בנוסף לידיעותינו הנוכחיות, שהברורות ביותר מתוכן כלולות בארכיונים ובספריות של ארצות מערביות שונות, שהיו במגע עם צפון אפריקה.
הניסיונות המוסמכים ביותר, שנעשו בכיוון זה, עם כל התועלת המפורשת הגלומה בהם, מוכיחים רק עד כמה צריך יהיה לשקוד קודם כל על העובדות שעליהן הצבענו ועל חיבורן של מונוגרפיות מרובות. חקיש ממושך מעין זה בשדה בור הוא מלאכה כפוית טובה.
אף על פי כן זו מלאכה יסודית יותר מסקירות כוללות חטופות העלולות להעמיד בסכנה את החיטוט המדוקדק בשרידי העבר. אם גם יש לנהוג זהירות אין קץ בשימוש המקורות שבעל פה והמסורות ההיסטוריות הצריכות בדיקה, הרי לעתים קרובות ביותר נוכל לזהות בהם הדים לנושאים בני שמננו.
כאן כוונתנו לחיבורו העברי של הרב יעקב משה טולידאנו, " נר המערב ", החותר לקבוע מסמרות בשטח, בו עדיין יש הכרח גמור בזהירות ביקורתית מרובה ביותר. ספר זה, שנפוץ למדי בין קוראי עברית, מקובל היה בדרך כלל על הקהילות היהודים במרוקו, עד כדי כך, שלעתים קרובות שוב לא נקבל מפי הנוגעים בדבר פולקלור חי ורענן אלא בבואה חיוורת של אותו מאסף שהזכרנו.
בתחום הידיעות הביקורתיות, מועיל ויסודי יורת הוא ספרו של חיים זאב הירשברג, " תולדות היהודים באפריקה הצפונית ", המעלה לפנינו ציור קיר מאוזן, שנסתיים במערכת התעודות המקיפה ביותר, שנוצלה אי פעם לשם תיאורה של היסטוריה זו, מראשיתה ועד למאה העשרים.
קו לקו. אסופת מאמרים-שבחי רבי חיים בן עטר גדליה נגאל
שבחי רבי חיים בן עטר
גדליה נגאל
דומה, כי דמותו האגדית של ר׳ חיים בן עטר, בעל פירוש ״אור החיים״ לתורה, בניגוד לדמותו ההיסטורית, קופחה במחקר. זאת, הן מחמת דלות המקורות ופיזורם בפינות ספרותיות מרוחקות, והן בגלל שאישיותו ההיסטורית והפרשנית מיקדה את מירב תשומת הלב של החוקרים. פליאה היא מדוע לא עיטרה יהדות המגרב והמזרח את ראש בנה הדגול בעטרת תפארת אגדות וסיפורים, בדומה למה שעשתה יהדות מזרח־אירופה לבן דורו ר׳ ישראל בעש״ט.
יש לציין, כי חלק נכבד משבחי ר׳ חיים סופרו דווקא מפי חסידי הבעש״ט שהפכו למעריציו המושבעים של ר׳ חיים בן עטר ופרושו ״אור־החיים״.
את סיפורי השבחים של בעל ״אור החיים״ ניתן לחלק לשתי קבוצות: א. סיפורי גדולתו ונפלאותיו ב. סיפורים על קשרים (עפ״ר מדומים) בין אישי החסידות ובינו. בעוד שהקבוצה השניה נולדה כולה במזרח אירופה, לא מן הנמנע שאף סיפורים מן הקבוצה הראשונה נוצרו שם, או הושפעו מסיפורים אשכנזיים שנתגלגלו למזרח. סיפורי הנפלאות שבקבוצה הראשונה מתרחשים בחלקם הגדול בחו״ל, ורק במיעוטם בארץ ישראל. בספר ״אות־ברית״ לר׳ יוסף כנאפו מסופר: ״הרב החסיד עיר וקדיש כמוהר״ר חיים בן עטר, שחיבר ספר הקדוש אור החיים, היה עובר אורח במדבר שמם עם השיירא במקום חיות ולסטים. והרב ז״ל כשראה אריה גבור בא לפניו לטרוף טרף לעצמו, אזי גילה בריתו ברית קודש, וכשראה אותה האריה ברח מפניו עד גדר מהלאה למגדל עדר וכששאלו אותו על הדבר הזה, אמר מר והגיד לעמו שמעולם לא ראה טיפת קרי לבטלה ח״ו, ומפני זה זכה להבריח הארי החי…״. בסיפור זה מופיעים שני מוטיבים ידועים: א. חית טרף שאינה נוגעת לרעה בצדיק ב. פרישותו היתרה של איש קדוש, שבזכותה נעשה לו נס.
סיפור ארוך ומפותח, שאף הוא אירע בחוץ לארץ, מספר על הצלתם המופלאה של יהודי מדינה אחת בזכות ר׳ חיים. מלכה של אותה ארץ, שהירבה לעסוק באסטרולוגיה, חיפש את בן גילו, דהיינו אדם שנולד ביום ובשעה בהם הוא עצמו נולד. כאשר גילה את ר׳ חיים, ומצאו דר בבית דל ובעוני משווע, התפלא המלך על שמעמדם של שני בני גיל אחד יכול להיות כה שונה. עד מהרה נתחוור למלך שר׳ חיים אמנם נחות ממנו בעושר ובשלטון, אך עולה עליו בכוחותיו המאגיים והרוחניים. לא זו בלבד, שלמרות בגדי ההדיוט שלבש המלך, ר׳ חיים חש מיד כי מלך עומד לפניו, הוא אף הפליא להראות למלך נצורות שהתרחשו באותה עת במרחקים. בעזרתה של מראה הראה לשליט את בגידת אחד משריו ונסיונו לפתות את המלכה, ר׳ חיים יעץ למלך לירות בדמות השר אשר במראה ולהורגו. ושוב הראה לו במראה כיצד נטמנה גופת השר בחול שבין חביות היין, אשר במרתף המלך.
ר׳ חיים סיפר למלך כי שונאי ישראל עתידים להעליל עלילת דם על היהודים, ולהאשימם ברצח השר, וביקשו שלא לתת ידו להרע ליהודים. המלך הבטיח לבדוק היטב את המאורעות שאירעו בעת העדרו, לערוך סעודה גדולה לפני המשפט העתיד להערך, ולחכות לבואו של ר׳ חיים. אכן, ר׳ חיים הגיע במועד, נתקבל בכבוד גדול ונתמנה לאחד השופטים. הוא הציע למלך לטעום מן היין השמור במרתף, וברדתם שמה נמצאה גופת השר. עדי השקר הוזמו, וכומר שעמד בראש המסיתים לגרש את היהודים בא על עונשו ותומת.
מסיפור זה יש בידינו מספר נוסחים. העתיק ביותר הוא קונטרס ביידיש בן ארבעה דפים. בשערו נאמר: ״איין ואונדרליכע געשיכטע וואס עס האט זיך גיטראפן מיט רבינו אור החיים הקדוש וואס ער האט באוויזן מיט זיין חכמה, און האט מציל גווען כמה נפשות פון אומשולדיגן טויט״. נוסח שני נדפס בספרו של ר׳ אהרן מרקום ושלישי בידי ר׳ ישראל בן ששון המביא באסופת סיפורים קטנה מספר סיפורים אודות ר׳ חיים בן עטר, תוך כדי הדגשה (בשער הקונטרס) כי הסיפורים לוקטו ׳ממקורות נאמנים׳. שלושת הנוסחים דומים למדי, אך ההבדלים הלשוניים והעניניים מעידים שלפני כל כותב היה מקור אחר. ר׳יא מרקוס, הנוקב בשם העיר בה, התרחש המעשה, שמע את הסיפור — ככל הנראה — לא לפגי 1861, השנה בה עבר לקראקא ונתקרב לחסידות. בן ששון לא הכיר מן הסתם את הקונטרס ביידיש, ולא את תרגומו העברי, אס כזה היה קיים אי־פעם. פעם נוספת נדפס הסיפור בספרו של ר׳ אברהם שטרן״, המעיד כי בילדותו ראה את הסיפור מודפס ביידיש, ומתוך חשש שמא אבד הקונטרס בשנות מלחמת העולם השניה והשואה, גמר בדעתו להדפיסו בספרו. מצד שני מוסר שטרן לקוראיו, כי שמע את הסיפור גם בעל פה, ושהוא החוליה הששית בשרשרת המוסרים. לפי עדותו קיבל את הסיפור מפי ר׳ שמחה גולדברג, אב״ד שברשין. זה שמע אותו מפי ר׳ צדוק הכהן מלובלין שקיבלו מפי ישיש כבן תשעים, אשר שמע אותו מפי ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי [החיד״א], שקיבלו מפי מורו בעל ״אור־החיים״. מסתבר שרשימת המוסרים לא באה אלא להקנות מהימנות למסופר, שכן שטרן עצמו מעיד כי עוד בילדותו היו יהודים שהטילו ספק באמיתותו.
מתוך השוואה בין נוסחו של שטרן לבין הנוסח היידי הקדום מזדקרים הבדלים לא־מהותיים. ייתכן שלפנינו נוסחה שונה, אך מתקבל יותר כי זכרונו של שטרן בגד בו בפרטים מסויימים, בעוד שבפרטים אחרים פעל דמיונו הפורה. אין ספק ששני נוסחי היידיש העם אותו סיפור.
מבחינת הסיווג הספרותי שייך סיפור זה — כקודמו — לספרות השבחים, ספרות המספרת על קדושים ומעשיהם המופלאים. בין יתר כישורי הקדוש מובלטות ראייתו למרחקים, ידיעתו את הנסתרות וכוחו בביטול גזרות רעות מעל היחיד ומעל הציבור. אכן, עניין אחרון זה עומד במרכזו של הסיפור הנדון. הגזירה, שכאן היא עלילת דם, נובעת — כמקובל — מהעלמו של לא־יהודי, וביטויה המעשי היא האשמת היהודים ברציחתו. גילויה של הגוויה, בזכות הצדיק, מביא לחשיפתה של האמת, להזמתם של העדים ולהצלתו של הקיבוץ היהודי, שסכנת גירוש, ואף השמדה פיזית, ריחפו מעל ראשו.
מוטיב מיוחד במינו בסיפור זה הוא מוטיב המראה. בסיפורים שונים מצאנו מראות, אשר מהן משתקפות דמויות מלאכים, שדים, או צדיקים המגלים את העתיד. כן מצויות בסיפורים מראות שלהן תפקיד בתהום האהבה. המראה שבסיפורנו משלבת את רוב האלמנטים האלה, אך יש לזכור שלא באהבה עסקינן, אלא בניאוף המתגלה במראה.
נהגו העם – מנהגי יהודי מרוקו.ר' ד. עבודיה
קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"ל
רבי דוד עובדיה
ו. המנהג כר״ת בענין בין השמשות והוא כרביע שעה לפני שקיעת החמה וכדעת מר״ן דנוהגים כוותיה בכל דיני התורה בין להקל בין להחמיר ודיני שבת בכלל וכשיראה ג׳ ככבים בהיות הרקיע מזהיר יחשוב רביע שעה משעות זמניות לאחור והוא זמן ביה״ש האמתי והכל עוסקין במלאכה אחרי השקיעה הא׳ (שהיא סברת הגאונים) ולא מתפללין מעריב עד קריאת למג׳רב (מ״א הרב ישמח לבב די׳׳ב ע״ד).
ז. סדר עירובי חצרות ושיתופי מבואות (בכ״י אבא מארי ז׳׳ל והיה העירוב ממצות, תלוי בקיר בית הכנסת מפסה לפסח).
יקח פת שיעור שמנה בצים ויזכה אותו על ידי אחר ויאמר לו נוסח זה: זכה בעירוב זה בעדי ובעד ב״ב, ובעדך ובעד ב״ב ובעד כל אחינו בנ״י הדרים עמנו בעיר הזאת בכל מקום שהם ושיבואו לדור ולהסתופף בעיר הזאת מפסה זה עד חג הפסח ש״ש הבאה, שיסמכו לטלטל על ידו מרשות לרשות בכל שבתות השנה וימים טובים.
בעת שנותן העירוב ביד הזוכה טרם יצא מתח״י, יברך על מצות עירוב, וימסרנו ביד הזוכה ויגביהנו הזוכה למעלה טפח, ויקחנו מידו ויאמר המזכה. בדין עירובא יהי שרי לן לטלטולי לאפוקי ולעיולי מבית לבית ומבתים לחצר, ומחצר לבתים, ומבתים לבור, ומבור לבתים, ומחצר לגג, ומגג לגג, ומתחתית לעלית, ומעלית לתחתית, ומזוית לזוית, ומחצירות למבואות, וממבואות לחצירות, וממבוי למבוי, וממבוי לפונדק ולנהר ולפורני, ומהם למבוי ומרשות לרשות לכל המבואות והחצרות והבתים והרשויות שבעיר הזאת מהומת העיר לפנים, לכל מאי דצריך בכל שבתות השנה וימים טובים, לני ולכל הדרים בעיר הזאת, ולכל המתוספים והמסתופפים עמנו מכאן ולהבא מפסה זה עד פסח ש״ש הבאה שיבוא עלינו לשלם בעזרת השי״ת.
מה שמוזכר למעלה פת שיעור ח׳ בצים לחומרא כדעת הי״א שהביא המחבר בסי׳ שס׳׳ח. הרב עם ועד הקהלה היו קונים רשות ממושל העיר כמ״ש המחבר בסי׳ שצ״א. והעיר הלתה מוקפת חומה סביב כנודע.
ח. בענין קיפול הטלית בשבת המדקדקין לא היו מקפלין אותו אך נזהרין לקפלו במוצ״ש קודם ההבדלה, וכמ״ש מדרש תלפיות דקי״ח ע״ג וקשל״ה דף צ׳ ע״ג ה״ד הרב שערי תפלה ד״צ ע״ב, ואחרי כן מביאים אותו לבית ואין זה הכנה משבת לחול דההבאה לא נקראת הכנה עיי׳ היי״א כלל וע״ע נתיבי עם סי׳ ש״ב שהמנהג פשוט בא״י לקפל הטלית בשבת.
ט. בליל שבת לפני מעריב אחרי שיר השירים נהגו לומר ששה מזמורים נגד ששת ימי המעשה והפיוט לך דודי אומרים אותו מרו״ס ועיין נתיבי עם סי׳ רס״ז.
י. משנת במה מדליקין במעריב של שבת היינו אומרים בין מזמור לדוד לבין לכה דודי, וכמו שכ״כ הרב חיד״א בספר ברית עולם, והגאון יעב״ץ אבן צור נקד במה מדליקין ובמה אין מדליקין.
יא. ברכה מעין שבע במעריב של ליל שבת, לא היינו אומרים רק בבית הכנסת, אך בבית שאין בו ס״ת לא אומרים, וכמ״ש המחבר באו״ח סי׳ רס״ח סי׳ ועיי׳ כפ״ה שם ס״ק מ״ז וס״ק ן׳ משם השכנה״ג הגהב״י אות ט׳ שבמקום שאינו בהכ״נ קבוע בס״ת אין אומרים אותה, ועיין בספר נתיבי עם שם שהמנהג בירושלים לאמרה בכל מקום, גם במקום שאין שם ס״ת.
יב. בשבת לא היינו נוהגים לומר פרשת העקידה, וכ״כ הרב נגרין בספר היראה, וכך היה מנהגו של הגאון יעב״ץ בבית כנסת שלו בעיר פאס. ועיין בספר אור צדיקים ממהר״ם פאפאראש שאין אומרים פרשת העקדה בשבת ויו״ט ור״ה כי סגולת העקדה להמתיק הדינים ובשבת ויו״ט ור״ח אין לעורר דינים.
יג. נהגנו לומר בשבת קודש בתפלת שחרית קודם ב״ש השיר יגדל ועיי׳ להגאון בעל תוספת יו״ט בהקדמה לארחות חיים שכתב שמוסיפים במדינתו בסידורים, השיר יגדל לפני ברוך שאמר כדי להשגיר את הי״ג עקרים בפי כל בני ישראל. ועיי׳ במדרש פנחס להגאון ר׳ פנחס מקאריץ ז״ל שכ׳ דיש לאומרו בשבת אבל לא בחול יעו״ש. וע״ע להגאון בעל אורה נאמן סי׳ נ״א שכתב שבי״ג ברוך שבברכת ברוך שאמר מרומזים הי״ג עיקרים שבאני מאמין יעו״ש ולפי זה נהגו להסמיך לברוך שאמר השיר יגדל המדבר על י״ג עיקרים.
יד. הנוסח ביוצר של שבת אל אדון על כל המעשים תפארת וגדולה שרפים ואופנים וחיות הקודש כגירסת הזוה״ק תרומה דף קל״ב.
טו. הזקן בתפילת שחרית של שבת היה מסדר מי שברך לעולים כמעשהו בחול, ועיין להלק״ט סי׳ ס״ג וע״ע להרב שאילת יעבץ סי׳ ס״ד שנתן טעם למניעת הבקשה בשבת ״משום שלא יהיה דבורך של שבת כשל הול וסיים אלא שאין כחנו יפה למחות מאחר שכבר נהגו משנים קדמוניות״, עכ״ל.
טז. כידוע שהרבה פוסקים ומהם המהרש״ל ז״ל צעקו ככרוכייא על מה שמוכרין המצוות בבתי כנסיות בשבתות ובימים טובים, דמחזי כמקה וממכר, יעויין בספרי הפוס׳ שכתבו שיש לבטל מנהג זה, וכנראה שלבטלו כליל לא יכלו כי בזה היה תלוי כל צרכי בית הכנסת ופרנסת הת״ח (עיין בספר כפ״ה סי׳ קל״ד אות כ״ט וסי׳ קל״ו אות ה׳. ובסי׳ ש״ו אות מ״ב) ולכן ראוי למעט ככל האפשר, ונהגו אצלנו למכור בשבת חוה׳׳ט סוכות ופסח כל העליות למשך כל הששה חדשים, ועיין בספר מקורי המנהגים סי׳ י״א. שוב ראיתי בספר לך שלמה בהשמטות או״ח סי׳ א׳ שכתב ליישב המנהג מההיא דמרן ז״ל בש׳׳ע או״ח סי׳ ש״ו ס״י חפצי שמים מותר לדבר בהם כגון חשבונות של מצוה ולפסוק צדקה יעו״ש שהאריך בזה. וע״ע להמג״א שם בסי׳ ש״ו משם היש״ש פ״ה דביצה.
יז. היינו נוהגים להרבות בעולים נוספים בקריאת התורה כשיש שמחה אבי הבן או חתן בביהכ״ן וקוראים לאחד מה שקרא הראשון וזה בין בשבתות או בימים טובים. וכדעת הריב״ש ופסקה מרן בשו״ע או״ח סי׳ רפ״ב ס״ב ובב״י כתב שהעולם נהגו להתיר. וע״ע בספר מים עמוקים שאלה ס״ה מה שהאריך לקיים המנהג ודלא כהיש מפרשים שהביא הר׳׳ן בפרק הקורא יע״ש. ונהגו שהמוסיף מעלין אותו אחרי קריאת הששי ובשני וחמישי לא היו מוסיפין כלל, כפסק מרן באו״ח סי׳ קנ״ח ס״א ואם היו בב״ה שני נערים שנתחנכו למצות תפלין אומרים לכהן לצאת מבית הכנסת, עיי׳ בספר השמים החדשים דף ה׳ ע״ב וע״ג.
יח. המפטיר לא היה עושה הפסק בברכה הראשונה של ההפטרה אחרי הנאמרים באמת, לבין החתימה דכולה ברכה אחת היא, וגם הצבור לא ענו אמן או אמת ועיין בספר חיים סי׳ כ״ה אות כ״ז. ועיין להלן אות כי.
יט. המפטיר אחרי גמר קריאת ההפטרה לפני הברכות אומר הפסוק בישעיה מ״ז ה׳: גואלנו ה׳ צבאות שמו קדוש ישראל ואין זה הפסק דדמי למי שהוסיף פסוק אחר בהפטרה. וזה בקשה מאת ה׳ שיגאלנו מגזירת השמד שלזה נתקנה ההפטרה כ״כ הרב ויקרא אברהם דף קט״ו ע׳׳ד.
Epreuves et liberation. Joseph Toledano
Joseph Toledano
Epreuves et liberation
Les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
Le soupcon du role en coulisses de l'antisemitisme propage par la propagande allemande trouvait une confirmation dans le rapport envoye a Paris par un jeune instituteur de l'ecole de l'Alliance Israelite Universelle a Meknes, Prosper Cohen, en juin 1933:
" Les exactions dont les Juifs d'Allemagne ont ete l'objet, ont eu quelques repercussions regrettables au Maroc. Ainsi, a l'epoque de Pessah a Casablanca, des individus a l'affut d'aventures se sont cherche querelle et ont provoque des incidents entre Juifs et Arabes qui ont failli avoir une tournure grave. Pendant plusieurs jours, le quartier juif de cette ville a ete le point de visee de certains agresseurs. Les autorites civiles et militaires ont ete emues, et dans le but d'etouffer dans l'oeuf le mouvement a bref delai, et surtout d’empecher que le feu ne se propage, ont mobilise la garnison de Casablanca. On a opere a plusieurs arrestations dans les deux camps et tout semblait rentrer dans l'ordre lorsque quelques semaines plus tard a Rabat, une querelle est survenue entre un gargotier juif et un indigene musulman, ce dernier a ete involontairement tue. Ce fut le declenchement d'une nouvelle vague d'antisemitisme beaucoup plus grave que la precedente… Des bruits couraient que ces incidents malheureux etaient le resultat de la propagande hitlerienne. Des articles de journaux, taxes de tendancieux, ont confirme ces bruits… "
L'alerte fut prise tres au serieux par les autorites du Protectorat francais, soucieuses du maintien de l'ordre. Elles redoutaient en effet que de tels incidents ne debordent sur une agitation plus vaste profitant au mouvement nationaliste embryonnaire. A Rabat, la Direction des Affaires Indigenes tirait le signal d'alarme :
« Les recents incidents viennent demontrer que l'antagonisme traditionnel entre Musulmans et Israelites tend a prendre un caractere aigu. La generalisation des incidents constitue un danger certain pour l'ordre public et il importe au plus haut degre d'y mettre un terme rapidement "
Les incidents s'etendirent egalement a la zone de Protectorat espagnol… A El ksar el Kebir, ils prirent meme une tournure religieuse inquietante. Au mois de juin 1933, des Musulmans avaient organise une manifestation devant l'ecole hispano-hebra'ique pour protester contre le projet de representation de la saynete " Sol l'Heroi'que ", a l'occasion de la distribution des prix de fin de l'annee scolaire. Ils avaient juge une telle representation insultante pour l'islam. La piece evoquait la vie de la sainte Lala Soulica Hatchuel qui, en 1833 avait prefere le martyr a l'apostasie Des notables musulmans avaient requis du pacha son interdiction mais sans succes. Elle n'en fut pas moins annulee, par precaution, par le Comite de la Communaute, malgre les garanties formelles de protection prodiguees par les autorites espagnoles. Cela ne devait pas empecher une attaque contre le quartier juif, comme le rapportait le consul de France « Des groupes d'indigenes, munis de matraques, ont attaque le mellah et les rues adjacentes pendant deux heures et se sont livres a des voies de fait et a des violences sur les Juifs. Ils ont lapide les locaux de l'ecole de 1'Alliance Israelite Universelle et blesse le directeur et son fils… »
L'Avenir lllustre notait'1'attitude parfaite de la population espagnole et des autorites, ainsi que l'indignation des elements eclaires de la population musulmane.
יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול
פרק חמישי
וישי ויהודי צפון אפריקה
משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה
הרקע האידיאולוגי
הן במארוקו הן בתוניסיה נמנעו הנציבים הכלליים מלהנהיג את פקודות הביצוע של צווים שונים בדבר גישתם של יהודים למקצועות חופשיים אחרים. לא כן באלג׳יריה שבה, להוציא הצו מן ה־26 בדצמבר 1941 בנוגע לרוקחים יהודים, כל ההוראות שפרסמה בשטח זה ה׳נציבות הכללית לענייני היהודים׳ הופעלו הלכה למעשה: לפיכך הונהג, בדומה לרופאים, ׳נומרוס קלאוזוס׳ של 2 אחוזים למיילדות, פרקליטים מוסמכים, אדריכלים ורופאי־שיניים. לבסוף, משלוש הטריטוריות הצפון־אפריקניות, היתה אלג׳יריה היחידה שבה הוקם ׳שירות מיוחד לפתרון הבעיה היהודית׳. על־פי פקודת־חוק מן ה־14 באוגוסט 1941, בחתימתו של הגנרל ויגאן, הוטל על גוף זה להפעיל את ׳תקנון היהודים׳, ׳לפי הוראות הממשלה ובהתחשב בבעיות הנובעות מן המצב האתני, הפוליטי, והכלכלי המיוחד לאלג׳יריה׳.
מספר האנשים שסבלו מן הגזירות השונות של ׳תקנון היהודים׳ היה שונה מארץ לארץ בצפון־אפריקה. אולם, בין אם במארוקו, בתוניסיה או באלג׳יריה, דבר אחד היה משותף לכל קורבנות הצווים: העובדה שאימצו את ׳האידיאל הצרפתי׳. שכן גברים ונשים אלה, שינקו משיטת החינוך הצרפתי והיו לעתים מופת ל׳שליחות התרבותית׳ הצרפתית, הוחזרו למצבם הקודם של ׳ילידים׳ ונשללו מהם אמצעי הקיום, רק משום שביקשו להתקרב לצרפת ולתרבותה. לא ייפלא אפוא אם אלה שסבלו פחות מכולם בגלל ׳תקנון היהודים׳ היו יהודים — רבים יותר במארוקו מאשר בתוניסיה ובאלג׳יריה — שברחו מן התרבות המערבית או שלא הכירוה מעודם, מי שצורת חייהם והתנהגותם היו קרובות יותר לדגמים המסורתיים.
האריאניזציה של החינוך ושל ׳מפעלי הנוער׳
לפי התקנון מן ה־3 באוקטובר 1940, פוטרו כל המורים היהודים — למעט מורי ה׳אליאנס׳(׳כל ישראל חברים׳ — כי״ח) ושל מוסדות אחרים שאופיים דתי — ממשרותיהם תוך חודשיים בכל אחת משלוש הטריטוריות הצפון-אפריקאיות. אולם לא חוק זה ואף לא זה שפורסם ב־2 ביוני 1941 עסקו בתלמידים היהודים. ׳ליקוי׳ זה תוקן עד־מהרה בחוק מן ה־21 ביוני 1941 ׳להסדרת תנאי הכניסה של סטודנטים יהודים למוסדות החינוך הגבוה׳. לפי כל כללי ההגיון, טרחו שירותיו של קסוויאה ואלה להסביר כי בקובעם את מספר היהודים שהורשו להירשם לאוניברסיטאות לכדי מכסה של 3 אחוזים, הם ביקשו למנוע למעשה מן היהודים לקבל ׳תארי שווא׳, מאחר שהמקצועות החופשיים נחסמו לפניהם.
החוק החדש הונהג באלג׳יריה בצו מן ה־23 באוגוסט.1941 אולם, לפי שהתיר לסטודנטים המסולקים אפשרות להיבחן, הוא הוחלף — בהתערבותם של רקטור אקדמיית אלג׳יר ז׳ הארדי ויושב־ראש אגודת הסטודנטים באלג׳יר — בנוסח חדש מן ה־5 בנובמבר 1941, שקבע כי —
מספר הסטודנטים היהודים המורשים להיבחן לכל שנת־לימודים בבית־ספר או במוסד ללימודים גבוהים לא יוכל להיות יותר מ־ 3 אחוזים מכלל התלמידים הלא־יהודים הרשומים לאותו תאריך במשך שנת־הלימודים הקודמת.
שלטונות החינוך באלג׳יריה אף לא משכו ידם מתלמידי התיכון והיסודי, שמספרם הוגבל במוסדות לימוד ציבוריים.
צעד זה, שלא נקטה אפילו וישי עצמה כלפי הילדים היהודים באיזור החופשי, היה פרי יוזמתו של הרקטור ז׳ הארדי, שביקש את אישורו של האדמיראל אבריאל. האחרון אישר את הצעתו, אולם עמד לעזוב את אלג׳יריה, ולכן הוציאוהו הגנראל ויגאן וסגנו איב שאטל אל הפועל, לאחר שנועצו בק׳ ואלה, בעת סיורו בצפון־אפריקה באוגוסט.1941
לפיכך נקבע ׳נומרוס קלאוזוס׳ בשיעור של 14 אחוזים בבתי־הספר התיכונים, לתלמידים חדשים ותלמידים ותיקים: כשיעור הזה נקבע לתלמידים חדשים בלימודי היסוד: ואילו לתלמידים ותיקים הוחלט לאפשר להמשיך את לימודיהם ׳באורח ארעי בלבד׳ עד ה־1 בינואר.1942
אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ
אל עולם שאבד
לקט מאגדות מרוקו
רשם העיר והאיר :
יחיא – בן ה-17 בשנת 1964
נגינת החליל
שבעה בנים היו למלך אחד. כולם יפי תואר ותמירים. באחד הימים הכריז המלך על תחרות צייד בין בניו. יצאו הבנים ליער, אך לא צדו כלום. רק הבן הצעיר הצליח לצוד אנקור. אמר לו הבכור: ״תן לי את הציפור שבידך.״ לא אבה הצעיר לתת לו את הציפור, כי טען: ״ציידי הוא.״ הכה הבכור את הצעיר, המית אותו והטמין אותו באדמה. הביא לפני המלך את האנקור. שאל המלך לבנו הצעיר. ענה הבן הבכור: ״כנראה שתעה ביער״ משיצאו לחפשו ולא מצאוהו, אמרו: ״חיה רעה אכלה אותו״ והכריזו אבל בכל המדינה.
עברו שנים ומנגן צעיר עבר ליד מקום מותו של הצעיר, מצא עצם מעצמותיו והתקין ממנה חליל. משנשף בחליל, השמיע החליל קולות משונים, ואף דיבר ואמר: ״מנגן צעיר, מעצמותי לך חליל התקנת, דע כי אחי הבכור הרגני על שסרבתי לתת לו ציפורי ״
עלי להביא את הפלא הגדול הזה למלך – חשב המנגן.
הביא המנגן את החליל למלך, נשף המלך בפיו בחליל, ומתוכו בקעו קולות מוזרים ואף דברים בשפת אנוש: ״אהה, אבי, בידי אחי נהרגתי-בעטיה של ציפור שצדתי.״ נשפה אף המלכה בחליל ומה נרעדה כשנשמע קול בכי האומר: ״אהה, אמי, בידי אחי נהרגתי, בעטיה של ציפור שצדתי.״ וכך עבר מפה לפה, עד שהגיע החליל לבן הבכור. נשף הבן הבכור בחליל, ואז נשמע קול רם וצלול: ״אהה, אחי, אתה הוא שהרגת אותי, על ציפור שצדתי.״ הודה הבן הבכור בחטאו, ועוד באותו היום הוצא להורג, ואת עצמות הבן הצעיר הביאו לקבורת מלכים.