Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel
Les juifs de Colomb-Bechar
Et des villages de la Saoura
1903-1962
Jacob Oliel
La societe becharienne atteignit une sorte d'equilibre : en depit du cloisonnement et des petites tensions inevitables, les trois communautes semblaient vivre en bonne intelligence, les conflits se limitant le plus souvent, comme chez tous les Mediterraneans, a de violentes invectives…
L'edification de Notre-Dame du Sahara constitue l'exemple parfait de solidarite et des bonnes relations inter-communautaires : apres la collecte de l'argent necessaire, aupres de tous les Bechariens, sans distinction, et la construction de la cathedrale, la pose de la premiere pierre, le 8 mars 1953 eut lieu en presence de Mgr Mercier, Eveque du Sahara entoure du R.P. Huchon, superieur des Peres Blancs, de l'enfant de choeur, Daniel Cid-Garcia, du Grand-Rabbin Chalom Abehssera et des Chefs religieux musulmans, le Qadi Si Mohamed Bessaih, le Bachaga, le Cheikh ben Abdallah et l'Agha des Nomades, Si Ben Nedjima.
Dans la periode du Ramadan, le mois du calendrier musulman consacre au jeune, une autre forme de solidarite – ou de complicite – se mettait en place : ceux des Musulmans bechariens que leurs activites empechaient de se plier a la regie commune imposee par le Ko'ran, se rapprochaient de leurs amis israelites qui, en cachette, leur servaient un repas. Le plus difficile, disait l'un de mes amis, n'est pas de trouver ou manger, mais ou stationner : ils devaient, en effet, garer la voiture le plus loin possible, pour ne pas donner l'eveil et, en cas de decouverte, devenir la cible des gamins charges de lapider ceux qui transgressaient le jeune du Ramadan.
«La misere est moins penible au soleil», dit la chanson; a Colomb-Bechar, personne ne supportait de passer le Chabbat ou l ,Aid, la Paque ou Noel, egoi'stement. Outre la tradition, assez repandue, de l'assiette du pauvre, les anciens se rappellent la generosite de particuliers, qui, le vendredi, faisaient distribuer, a tous les pauvres sans exclusive, de la farine (M. Elie Benassaya) ou du pain (M. Pastor, le boulanger). Plus tard, M. Simon Benitah" ouvrira son depot chaque jeudi, pour distribuer sucre, the, farine, huile aux families necessiteuses.
Dans la societe becharienne, les fetes religieuses etaient l'occasion de manifester sa solidarite, individuellement et collectivment, chacun considerant comme un devoir de prendre en charge les pauvres. II en etait de raeme a l'occasion des grandes rejouissances strictement privees : pour la circoncision de son fils, Monsieur Bounina avait tenu a inviter plus d'une douzaine d'enfants dont les families trop modestes ne pouvaient assumer les frais d'un tel evenement.
Le souvenir de la circoncision du petit Bounina me hante encore :en entendant hurler de douleur ces pauvres enfants, je dois avouer m'etre lachement felicite d'appartenir au Judaisme: pratiquee huit jours seulement apres la naissance (sur un enfant inconscient de ce qui lui arrive), l'operation me parait moins barbare qu'a l'age de 12 ans. Entre les communautes, un des facteurs d'apaisement, sans doute le plus important, devait etre le souci pour chaque famille, chretienne, musulmane ou juive, fut-elle la plus desheritee, de manifester son respect aux anciens, qu'elle se faisait un devoir de garder en son sein ; il est vrai qu'a l'epoque, l'hospice n'existait pas et la maison etait assez grande pour permettre d'accueillir les grands-parents.
מפטיר והפטרה לשבת וראש חודש בנוסח יהודי מרוקו
מפטיר והפטרה לשבת וראש חודש בנוסח יהודי מרוקו
הלכות ומנהגי ק"ק מרוקו, תוניס, לוב, אלג'יר. חודש ניסן
תורת אמך
◆ חודש ניסן◆ הלכות ומנהגי ק"ק מרוקו, תוניס, לוב, אלג'יר◆
מוסדות תפארת מיכאל המלקט: הרב אברהם אסולין
הלכות ומנהגי ק"ק מרוקו, תוניס, לוב, אלג'יר.
א. הקדמה. כתב החיד"א בספר לב דוד (פרק ל אות ט), ליל הסדר כל מעשיו ובפרט בלילה הקדוש הלזו, ידקדק שיהא אליבא דהלכתא, ולצאת ידי חובתו אליבא דכולי עלמא. בשגם כל ימי חלדו, כל פינות שהוא פונה יהיו לצד ימין ולא יתפוס קולות, על אחת כמה וכמה הלילה המקודשת, היא נפלאת, הקולות יחדלון. ועוד כתב החיד"א בספר דבש לפי (מערכת ח אות יח), הנזהר בפסח מחמץ בכל שהוא, מובטח לו שלא יחטא כל השנה. וכן כתב בגורי האר"י ז"ל וזה רמז ושמרתם את המצות וקרי ושמרתם את המצוות כמו שאמרו זכרונם לברכה, ורמז שאם שמרתם את המצות שמירה מעליא כהלכות הפסח, אז תהיו בטוחים ושמרתם את המצוות לבלתי תחטאו. ולכן מובן למה יהודי צפון אפריקא חומרות רבות נהגו. וכתב בספר מליץ טוב אבוחציריא (סימן קט), אנו נוהגים להחמיר כסברת מור"ם ז"ל בהגה באיזה מקומות כמו בהלכות פסח, ובאיסור ערוה, ובענין גיטין וקידושין. וכ"כ בשו"ת ויען שמואל מרצינו (סימן כא), וז"ל אנו בהלכות פסח מחמירין ואזלינן בתר סברת המחמירין.
ימי ניסן.
ב. הכנות לפסח. החלו כבר זמן רב קודם חודש ניסן, את החיטה ממנה אופים את המצות היו זורעים וקוצרים בשדות הסמוכים לכפר, את החיטה היו שומרים מכל טיפת מים ואורזים אותם במקום נקי למצה שמורה וכך נהגו כפסק הרמב"ם "ושמרתם את המצות" שצריך שמירה משעת קצירה.
ג. בכל חודש ניסן אין אומרים תחנון משום שרוב החודש ימים טובים הם, ופסק הש"ע (א"ח סי' תכט ס"ב), תענית ציבור אין מתענים. משמע מדברי מרן הש"ע שתענית יחיד מותר להתענות, ומנהגנו שאין מתענים תענית יחיד כגון יארציט וכדומה, כפסק הרמ"א. פסק בעל ברית כהונה (עמוד קטז אות כב),שנהגו להתענות תענית יחיד בניסן, וכן ערב ר"ח אייר, ועוד כתב (אות כג), שחתן מתענה לפני חופתו בניסן. וכן בשו"ת שואל ונשאל (ח"ג סימן חי), שמתענה היחיד. וכן כתב הגר"י עייאש ז"ל במנהגי אלג'יר (עמוד יא אות כב), וז"ל וכן בכל חודש ניסן מתענה היחיד ביום יארצייט וכ"כ הגר"ח פלאג'י זצ"ל בספר מועד לכל חי (אות יג), כתב שאין קפידא להתענות יארצייט ומשמרת בערב ראש חודש וכיו"ב בניסן. וכ"כ בספר שולחן גבוה (סימן תכט ס"ב), וכ"כ בהגדה מים ימימה (עמוד א'). ומנהגנו כפסק הרמ"א שאין מתענים תענית יחיד כחתן או אם חל יום השנה על ההורים כמו שכתב בשו"ת שאלו לברוך(יו"ד סימן יד), וכן עשיתי בפטירת מו"א זצ"ל שהייתה שנה א' מעוברת והנחתי התענית עד החודש שמת והיה חודש ניסן ונפטרתי מתענית. ועם שכתבתי בהלכות (א"ח סימן יא). דיש להתענות בחודש ניסן היארצייט לא כתבתי רק להלכה ולא למעשה, וכתב הגאון הרב רפאל ברוך טולידאנו בספרו קצור שולחן ערוך (סימן שעט הלכה יג), ונהגו שאין מתענין בו תענית כלל, אפילו יום שמת בו אביו ואמו, אבל תענית חלום מתענה, מלבד תענית בכורות בערב פסח. ובסעיף טז כתב חתן וכלה ביום חופתם נהגו להתענות, אפילו בראש חודש, ו"א שאפילו חתן וכלה לא יתענו. ויש לילך בזה אחר המנהג. (וכן מפי הרה"ג רבי שלמה דיין, הרה"צ רבי פנחס שניאור).
ד. מכירת חמץ בצפון אפריקה לא הייתה נחלת הציבור והטעם כי לא השאירו חמץ. ובעלי מפעלים וכדומה היו ניגשים לבית הדין המקומי ושם היו עורכים את מכירת החמץ. וכך נהגו באולדמנצור, מראכש. (מפי הגאון רבי משה אוחנונא), וכן בהגדה כה לחי לר' יצחק חזן זצ"ל (דיני חמץ סעיף יב אות ד), וז"ל הדרך הבטוחה היא לבער כל החמץ שיש לו מביתו ומרשותו ולא ישאר ממנו כל זכר כלל, ובזה יהא ליבו סמוך ובטוח מכל חשש חמץ. וגם בשכר זה ינצל כל השנה מכל חשש של עבירה חלילה ולא יאונה אליו כל רע.
יש לציין שמנהג זה לא פשט בכל העולם, ובמרוקו לא היה נהוג מנהג זה של המכירה הכללית, וכל אחד משתדל לבער כל החמץ שיש ברשותו מלפני הפסח, ומי שאי אפשר לו פונה לרב ומסדר לו שטר מכירה לגוי שהוא מכיר, ומוכר בפרטות חמץ שיש אצלו ומקנה לרב בקניין המועיל על פי הדין. ולכן בימינו מי שלא נשאר אצלו חמץ כלל, אין צורך למכור. כמו כן חמץ הבלוע בסירים אינו צריך מכירה כיון שלאחר מעת לעת נותן טעם לפגם וכמובן שיצניעו סירים אלו עד לאחר הפסח.
ה. אין שמחה אלא בבשר ויין. היו שוחטים בהמה לכבוד החג. ואלו שלא היה באפשרותם, היו שוחטים עופות גם בימי החג. וכאשר היו קונים עופות היו מפקירים את הזפק והקורקבן, ולאחר השחיטה היו זורקים אותם לנהר. ראה בשו"ת שושנים לדוד צאבח (או"ח דף נא), (מפי הגאון רבי יהושע מאמאן שליט"א), וכך נהגו באולדמנצור וכן בבוגמז. ידוע בכל האזור שיינות משובחים מיצרים בדמנאת ולכן הרה"צ כליפה אלמליח זצ"ל היה נוסע במיוחד מהכפר לדמנאת ששם היינות מובחרים. וחיזרו אחר יין אדום דכתיב (משלי כג, לא), אל תרא יין כי יתאדם. מכאן אמרו הפוסקים שיין אדום הוא המובחר. וכתב הט"ז טעמו של הטור שהזכיר זאת בארבע כוסות ולא בקידוש משום שבארבע כוסות יש רמז לדם שהיה פרעה שוחט את ילדי בני ישראל וטובל בדמם לצרעתו. והפרי מגדים נתן טעם נוסף שהוא זכר למכת דם במצרים.
אכילת מצה.
ו. מנהגנו שאין טועמים מצה מראש חודש ניסן עד ליל הסדר.מובא בבאר היטב (ש"ע סימן תעא סק"ד), וז"ל ובשיירי כנסת הגדולה כתב דרבים נוהגין שלא לאכול מצה מראש חודש ניסן. ושמעתי מפי הגאון הרב יוסף שרביט שליט"א רב העיר אשקלון שכן נוהג בביתו, וכן מנהג העיר פאס.והרה"צ דוד מלול זצ"ל רבה הראשי לירוחם כך נהג בביתו וכך מנהג בבני מלאל. (מפי נכדו. וכן שמעתי מהגאון הרב משה אוחנונא שליט"א ראב"ד פ"ת). בתוניס היו משפחותשלא אכלו מר"ח כך נהגו בבית הרב איש מצליח זצ"ל הי"ד (שמעתי מהגאון הרב צמח מאזוז שליט"א). והרה"צ רבי בוגיד סעדון זצ"ל מחבר שו"ת ישיב תשובה ז"ח ועוד לא היה אוכל מצה ממוצאי פסח עד שנה הבאה בליל הסדר שכן תהיה עריבה עליו המצה. וכן נהגו חסידים ואנשי מעשה בלוב (שמעתי מהגאון הרב ציון בוארון שליט"א). וכן מובא מנהג זה בהגדה כה לחי לר' יצחק חזן זצ"ל וזה לשונו שכל ילדי הכפר היו מלווים את אפיית המצה וכו' וריחה הטוב הנודף למרחוק ומעורר חשק ותיאבון לאוכלה, ולא ניתן לנו אפילו לטעום ממנה, כי מקובל היה בידי אבותינו שלא לטעום ממצת הפסח רק עד הפסח עצמו.
ז. מנהגנו בשבת הגדול כפסק הרמ"א (סימן ת"ל), שכתב והמנהג לומר במנחה ההגדה מתחילת עבדים היינו עד לכפר על כל עונותינו וכו' וכן מנהג יהודי מרוקו לקרא את ההגדה ברוב עם לאחר תפילת המנחה, והטעם כדי שידעו את קריאת ההגדה. (נהגו העם. חג הפסח אות ג), ואמר לי הגאון הרב ציון בוארון שליט"א שבעודו ילד השתתף במעמד המרגש שכל הציבור קוראים את ההגדה וכך נהגו יהודי לוב לקרא את ההגדה ברוב עם לאחר תפילת המנחה.
ח. נוהגים בבדיקת חמץ לקחת עשרה פתיתי לחם פחות מכזית והילדים מטמינים אותם בבתיהם. ועצה טובה לרשום מקום הנחתם, וקודם הברכה יברך, ויכול בברכה אחת לבדוק כמה מקומות וכן אנשי ביתו יכולים לבדוק במקומות הנוספים. ואם המרחק גדול כגון מחוץ לעיר ובודאי שיסיח דעתו, אז בברכתו יפטור את המקומות הסמוכים בלבד, ושם יברך שוב. ויזכור שאינו מחפש רק את עשרה הפתיתים, אלא יבדוק בכל ביתו. וכן חשוב להזכיר לנקות את השואב אבק, או תיקי הילדים, והמטאטא. וכן מי שמתגורר בבנין צריך לבדוק את קומת הכניסה והמדרגות השייכים לביתו, וכן בחדר אשפה והחניה שהינם רשותו. ובבוגמז נהגו לשים עשרה חתיכות של כבד, שחששו שיאבד חמץ ברשותם וכך פוסק הט"ז. ושמעתי טעם נוסף מהרב יוחנן אלול בשם החיד"א בהגדה "שמחת הרגל". שואל מה הטעם שחמץ אסור במשהו וכתב שהרדב"ז חיפש תשובה, עד שמצא היות והחמץ נמשל ליצר הרע, ולכן נהגו במקום פתיתי לחם היו מנחים כבד שנמשל הוא ליצר הרע שאותו מבערים בשריפת חמץ.
לתגובות:a0527145147@gmail.com
Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos
Les rues des deux Mellahs furent purifiees, pavees, tandis que le souverain faisait construire en 1869 une nouvelle Kasba avec de tres belles maisons pour y loger des marchands, juifs pour la plupart, que Mogador continuait d'attirer, la Kasba al־Kadima (l'ancienne) devenant trop petite pour lozer tant de monde.
Depuis 1808 il n'y avait pas et des lors, il n'y aura plus de Mellahs dans les villes marocaines autres que ceux de Fes, Marrakech, Meknes, Tetuan, Sale, Rabat et et Mogador , mais en 1894, un Mellah fut cree dans un gros bourg de montagne, a l'est
de Marrakech, Demnat, ou quelque 2000 Juifs avaien
t vecu jusque la en parfaite entente avec les Musulmans. Depuis 1864, ces Juifs avaient subi maintes persecutions. Pour les protegcr, Moulay Hassan decida la creation d'un Mellah avec enceinte, dont l'uniquc porte etait fermee toutes les nuits. Ce "Ghetto" fut fonde contre l'agrement des Juifs qui furent contraints d'y habiter
. Par contre, dans le nord-est du pays, chez les Ai't Izdeg, sur l'Oued Outat, les Juifs, assez nombreux, construisirent eux-memes lcur Mellah, un tirremt (village fortifie): "On les y a attaques, ils ne se sont pas contentes de fermer leurs portes, ils ont riposte a coups de fusils et rendu coup pour coup, et depuis lors, ils traitent avec les Musulmans de puissance a puissance.
Au Maroc, il etait donc devenu normal que des Juifs habitent au "Mellah", une situation qui, dans la grande majorite des cas, avait fini par provoquer la decheance de ceux a qui elle etait imposee. Dans l'interieur, au sein des Mellahs ou tous les Juifs etaient forces dc vivre, a Fes, Meknes et Marrakech, il y avait depuis toujours des rues residentielles avec de tres belles demeures. Cet avantage ne valait que pour quelques dizaines de families riches. Quand dans l'une ou l'autre des villes marocaines, il n'y avait pas de Mellah a proprement parler, les Juifs de la 'seconde classe' se voyaient obliger, par la force des choses, d'habiter dans des quartiers pauvres ou ils se groupaient souvent corame en des temps plus lointains; mais l'espace n'y etait pas strictement limite. Aussi, n'y avait-il pas dans ces quartiers la profonde misere et l'incroyable malproprete des Mellahs de la deuxieme rnoitie du siecle dernier, de ces Ghettos surpeuples et etouffants. Cet etat de choses s'etait aggrave, si l'on peut dire, apres la mort de Moulay Hassan en 1894 L'instabilite du pouvoir avait cree l'anarchie qui fut naturellement suivie par une situation economique desastreuse. Les pauvres gens en furent, bien entendu, les principals victimes. En cette fin du XIX״ siecle, dans les milieux juifs, si deux classes sociales s'etaient affirmees plus nettement separees que jamais, il restait toujours et chez tous, pour le present et pour l'avenir, la foi en Dieu et la solidarite humaine.
Jerusalem, Janvier 1969
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים
ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم
77 – زلمه في البيت و لا شهاده ع ـ الحيط
זלמה פי(א)לבית ולא שהאדה ע-(א)להיט.
גבר בבית ולא תעודה על הקיר.
נשואי הבת עדיף על המשך הלימודים.
פתגם אחר באותו נושא אומר.
78 – شهاده البنت ـ مطبخها
שהאדת אלבנת מטבח'הא.
תעודת הבת היא המטבח שלה.
79 – سلاح المره دموعها وسنانها
סלאח(א)למרה דמועהא וצותהא וקעאנהא.
נשק האישה דמעותיה, קולה ושיניה.
80- بنهار منطوف وباليل منغزل صوف
בנהאר מנטופ וב(אל)ליל מנעיזל צופ.
ביום משוטטים ובלילה אורגים צמר.
נאמר על אישה, המשוטטת ביום ועושה מלאכת הבית בלילה.
81 – بيت بلامره مثل مزهر بلا ورد
. בית בלא מרה מתל מזהרה בלא ורד.
בית ללא אישה, כמו עציץ ללא ורדים.
82 – سم الحيه ولا غيرة المريه
סם(א)לחיה ולא ע'ירת(א)למריה.
רעל הנחש ולא קנאת האישה.
מקדם ומים כרך ט'-מחקרים על קהילת פאס ומכנאס
מקדם ומים כרך ט' – מחקרים על קהילת פאס ומכנאס
עריכה : יוסף שטרית
תשס"ו – 2006
ההשגחה, הנס והטבע במשנתו הפילוסופית של ר׳ אהרן אבן חיים
דן מנור
ר׳ אהרן אבן חיים (לקמן ראב״ח), בן למשפחת מגורשי ספרד, נולד בפאם בשנת שט״ו (1555). למד תורה בבית מדרשו של ר׳ יוסף אלמושנינו, ובמרוצת הזמן רכש השכלה רחבה במכמני היהדות שהקצתה לו מעמד בין דיינים מפורסמים מבית דינו של ר׳ וידאל צרפתי השני. בשנת שס״ט העתיק את מגוריו לוונציה לשם הדפסת חיבוריו שהקנו לו מוניטין בקרב חכמי איטליה, ביניהם יש"ר מקנדיה ור׳ יהודה ממודעה תחנתו האחרונה במהלך נדודיו הייתה ירושלים, ובה שהה זמן מה לפני פטירתו בשנת שצ״ב.
נזכיר באן את רשימת חיבוריו כפי שצוינה על ידי משה עמאר.
א. מדת אהרן – פירוש י״ג מדות לפי הברייתא דרבי ישמעאל (הפירוש מושתת בעיקרו על תורת ההיגיון).
ב. קרבן אהרן( פירוש על הספרא. שני החיבורים יצאו לאור בכרך אחד בשנת שע״א בווניציה.
ג. פירוש למכילתא.
ד. לב אהרן – פירוש לספר יהושע ולספר שופטים. יצא לאור בשני כרבים בשנת שס״ט בווניציה.
ה. תורת משה – פירוש לתורה. המחבר מזכיר אותו לעתים בפירושו לספרי יהושע ושופטים.
ו. ציץ הזהב – פירוש לספר משלי: ״הארכנו בדרוש זה בפי ׳לספי משלי הנקרא ממנו ציץ הזהב״.
ז. נזר הקדש – פירוש לשיר השירים: ״הארכנו בו בפתיחתנו לפי׳ שיר השירים שקראנו אותו ׳נזר הקדש״.
שלושת החיבורים שלקמן אין עליהם שום עדות מפי המחבר, אלא מיוחסים הם לו רק על פי עדותם של אחרים:
ח. מצח אהרן – תוכנו אינו ידוע.
ט. מצנפת אהרן – פירוש על ההגדה."
י. פירוש לקהלת (כתב יד), מצוי במכון לתצלומי כתבי יד עבריים בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ומספרו 24266.
נזכיר עוד שלושה חיבורים שעליהם יש עדות מפי המחבר, אך אינם מופיעים ברשימה של עמאר:
יא. פירוש למגילת אסתר: ״שכבר הארכנו בביאורנו למגלת אסתר״.
יב. תנחומי ישראל – פירוש לספר דניאל: ״שכבר אמרנו בהקדמתנו לפירוש דניאל אשר
קראנוהו תנחומי ישראל״.
יג. פירוש לספר ישעיה: ״ובפירושי לספר ישעיה הארכנו בזה״.
החיבורים ששרדו מכל הרשימה דלעיל הם אלה שיצאו לאור בדפוס, הלא הם: מדות אהרן, קרבן אהרן ושני הכרכים בשם לב אהרן – אחד פירוש ליהושע ואחד פירוש לשופטים. וחבל על דאבדין, לנוכח העובדה שבחיבורו לב אהרן הוא קוטע לעתים את הדיון בבעיה זו או אחרת ופוטר אותו בהערה ״שנדון בארוכה בפירוש לתורה״. מכאן ניתן להסיק שמשנתו הפילוסופית לא באה על ביטויה המלא בפירושיו לספרי יהושע ושופטים.
חיבור זה על שני כרכיו, שהוא המקור היחידי לדיוננו כאן, מכיל בעצם שני טקסטים פרשניים בכל כרך: פירוש לספרות חז״ל תחת השם מדרש, ופירוש למקרא תחת השם ביאור. כל כרך מחולק ליחידות פרשניות המסומנות באותיות (סה יחידות (סימנים) בפירוש ליהושע ו־פב יחידות בפירוש לשופטים. המבנה הפרשני בכל יחידה דומה לזה שנקטו פרשנים קודמים מבני דור הגירוש. המחבר פותח בשאלות לגבי הקשיים הלשוניים והתאולוגיים העולים מן המקורות, סוקר את הפתרונות של קודמיו תוך הפרכתם, על פי רוב; ולבסוף מחדש פתרונות הנראים לו כמיישבים נכונה את הקשיים.
יהודים בתפקידים דיפלומטיים ביחסי מרוקו ובריטניה בימי הסולטאן מחמד אבן עבדאללאה 1757 – 1790. אליעזר בשן……..
יהודים בתפקידים דיפלומטיים ביחסי מרוקו ובריטניה בימי הסולטאן מחמד אבן עבדאללאה 1757 – 1790. אליעזר בשן……..
יעקב פאציפיקו
יעקב פאציפיקו הוא בן למשפחה שחיה בגיברלטר במאה ה־18 , לאחר שהיגרה כנראה מאיטליה. כיהן בתור תורגמן בטנג׳יר בשנת 1775; בשנות השמונים היה לו תפקיד בקונסוליה הבריטית ברבט: ובשנת 1786 כיהן כסגן קונסול של בריטניה בסלא וברבט. רומאנילי הזכירו כמי שהתיישב בעיר רבט ו״עושה מעשה פקיד אינגלינדיר״, כלומר עובד בשירות הקונסוליה הבריטית בעיר זו. בעקבות ויכוח שהשתתפו בו גם יהודים נאמר בהצהרה מתורגמת לערבית ב־30 באוקטובר 1775 : ״כך הסביר לנו התורגמן היהודי יעקב פאציפיקו מגיברלטר״. לא ידוע לנו מה עשה במשך 11 שנים, עד שמונה ב־20 באוגוסט 1786 בידי סגן הקונסול הבריטי הכללי במרוקו, צ׳רלם דף, סוכן וסגן קונסול בסלא וברבט. לפי מכתב תלונה שהגיש לגנרל ג׳ורג׳ אליוט, מושל גיברלטר, ב־28 בנובמבר 1786 עד רב־חובל שלא שילם את מה שהבטיח, והוא בתור נציגה של בריטניה נאלץ לשלם מכיסו, ניתן לקבל כמה פרטים על פעולותיו ועל תנאי שירותו ברבט. הוא צירף העתק של כתב המינוי שקיבל, וכותב כי מונה לתפקידו כדי לשרת את האנגלים, להקל עליהם את המסחר ולשרתם בתור תורגמן אצל השלטונות. מאז מינויו התמסר לתפקיד בלא שכר, ושילם מכיסו סכומים שונים בתקווה שיקבל דמי טרחתו והוצאותיו. רב־חובל של אנייה בריטית, שהביא שמונה תותחים לסולטאן ועמד להביא עשרים נוספים, מהם מוכנים בגיברלטר, ביקש את פאציפיקו ללוותו למקום שבו הוא היה אמור לקבל את הרשיון להבאתם. רב־החובל לא עמד בהבטחתו לשלם, ונעלם. פאציפיקו מבקש אפוא מהמושל שיפעיל את השפעתו ויאלץ את הקפטן להחזיר לו את הסכום ששילם.
זמן קצר לאחר מכן התלונן פאציפיקו על צ׳רלם דף, שמינה אותו. לא נאמר מה אופי התלונה. אנו למדים עליה ממכתבו של אליוט לשר החוץ, הלורד סידני, שבו מצורף העתק התלונה (16 בדצמבר 1786). הגנרל אליוט ניצל הזדמנות זו בדי להביע את הסתייגותו מהעסקת יהודים. לדבריו ״העסקת יהודים, שהם בזויים ביותר במרוקו, בתפקידים ציבוריים מזיקה לשירות של הוד מלכותו״.
שלמה ד ׳אוילה
רומאנילי מזכירו בתור איש עשיר שחי בתטואן וניהל עסקים עם סוחר בלונדון; מראשי הקהילה ו״קרוב למלכות״. בתעודה בריטית הוא נזכר עם חיים לחסאן(ראה עליו להלן) בדצמבר 1790, שהצליח לשרוד בזמנו של יזיד.
שמואל סומבל
יליד מרוקו. התחנך בצרפת, עסק במסחר והצליח להתקרב לחצר עוד לפני עלות מחמד לשלטון. בשנת 1751 נשלח ממרוקו לדנמרק למשא־ומתן על הסכם בין שתי המדינות; ההסכם נחתם שנתיים לאחר מכן. מכתביהם של חכם ממרוקו ושל תיירים ודיפלומטים אירופים שפורסמו ומ־112 תעודות מהארכיונים של משרד המושבות ומשרד החוץ הבריטי החל ב־ 31 במאי 1768 עד 11 בפברואר 1782 מצטיירת תמונת מעורבותו של סומבל בדיפלומטיה של מרוקו. הוא מילא תפקידים שונים למען מחמד — תורגמן, מזכיר שכתב את מכתבי הסולטאן לגורמי חוץ — והיה מופקד על ביצוע הוראות הסולטאן. שמו נזכר בהתכתבויות בין מושלי גיברלטר והקונסולים של בריטניה במרוקו כמי שידיו במשימות שונות ביחסי חוץ: בעיית המכס על ייצוא מצרכים ממרוקו לגיברלטר — נושא שעלה מדי פעם; תקריות על רקע ניסיונות להבריח סחורות בלא תשלום מכם שעשו ימאים בריטים -1770 ; ביצוע משלוחי נשק ותחמושת מבריטניה למרוקו. סומבל התערב גם בסכסוכים בין הנציגים הבריטים במרוקו, וידוע כי העדיף מועמד אחד על פני זולתו לתפקידים אלה. טיפל כמה פעמים בשחרור שבויים בריטים שהיו במרוקו. בשנת 1766 סייע בשחרור שבויים צרפתים ובהשגת הסכם שלום עם צרפת. שנה לאחר מבן היה לו חלק במשא־ ־ומתן לשלום עם ספרד. יחסי ספרד עם מרוקו, שלעתים היו מתוחים, העסיקוהו בשנת 1774. ובשנת 1778 הוא מסר מידע לבריטים על ספרד ועל יחסיה עם מרוקו.
על יחסיו עם אחיו היהודים מצוי מידע מועט. ידוע כי הסולטאן הטיל עליו להעריך את יכולתם של יהודים לעמוד בתביעות לתשלומים למלך. הוא פטר את קהילת צפרו מתשלום מחמת עניותה. הוא עשה הון רב ממתנות וממענקים מדיפלומטים ומסוחרים אירופים ומקומיים, ביניהם יהודים שנזקקו לשירותיו או לתיווכו. עושרו פיתה את הסולטאן לסחטנות: הוא האשימו במעשים בלתי חוקיים, כמו הברחת הונו מחוץ למרוקו. הוא נאסר שלוש פעמים: בשנים 1769,1767 ו־1780 . הודות לכספו הרב הצליח להשתחרר, וכן השביע את תאוות הבצע של אדונו. הוא אכן הצליח להוציא חלק גדול מרכושו למדינות אירופה, כדי שלא יוחרם בידי הסולטאן. נפטר ב־28 בספטמבר 1783, ונקבר בטנג׳יר.
ארזי הלבנון-אנציקלופדיה לחכמי הספרדים
מבוא מאנציקלופדית " ארזי הלבנון "
נקבצו ונערכו בסיעתא דשמיא לפי שמות בסדר א-ב על ידי
שמעון ואנונו
ירושלים
בסוף המאה הי״ב, מעיד התייר הגדול רבי בנימין מטודילה, שבירושלים מתגוררים רק כ-200 יהודים, והרמב״ן במאה הי״ג העיד שאפילו מניין יהודים לא מצא בירושלים. אולם הרמב״ן היה ממחדשי הישוב היהודי בירושלים וייסד בה קהילה קטנה. הוא הכשיר את אחת מן החורבות והקים בה בית כנסת (הוא בית הכנסת הרמב״ן).
במאה הט״ז עלה לירושלים רבי אליהו פירארא, שנתמנה לרבם של יהודי ירושלים. בישיבה שייסד למדו תושבי ירושלים נערים עם זקנים. עוד עלו לירושלים במאה זו: רבי יהונתן ב״ר חיים שולאל, רבי עובדיה מברטנורה – מפרש המשנה – שבכתביו ואגרותיו ישנם פרטים רבים על ירושלים בימיו. הוא יסד בירושלים ישיבה ועשה רבות לשיקום הקהילה.
במאה הי״ז, עם מינוי המושל מוחמד אבן פארוך למושלה של ירושלים, חלה הרעה במצבה של הקהילה.
במאה זו נוסדה בירושלים ׳ישיבת בית יעקב ויגה שנתמכה על ידי משפחת ויגה שבליוורנו. בראש הישיבה עמד רבי יעקב חאגיז שקבע את אופייה. רבים מתלמידי ישיבה זו נמנו בזמנו על חשובי גדולי הדור: רבי משה גלאנטי, רבי יוסף אלמושנינו, רבי חזקיה די סילוה (מח״ס ׳פרי חדשי) ועוד.
במאה הי״ח נתרבו הישיבות בירושלים, והיא הייתה למרכז של תורה. עולים רבים עלו אליה מכל קהילות ישראל, והדבר השפיע גם על כלכלתה באופן חיובי.
במאה זו נוסדה ישיבת ׳כנסת ישראל׳ על ידי רבי חיים בן עטר ( מחבר ספר ׳אור החיים׳ עה״ת ), ורבי גדליה חיון הקים ישיבה למקובלים – ׳ישיבת בית אל׳. בישיבה זו כיהנו במשך שנים רבות גדולי המקובלים בעולם היהודי: רבי שלום שרעבי, רבי חיים יוסף דוד אזולאי ( החיד״א ) ועוד.
חברון
העיר חברון, מקום בו נטמנו האבות והאמהות הקדושים, שימשה במשך מאות שנים מקום לתפילה. אחרי גירוש ספרד התיישבו מן המגורשים בחברון והקימו ופיתחו את הקהילה. חלק נכבד בפיתוח הקהילה נזקף לרבה של חברון רבי מלכיאל אשכנזי – שחי ופעל בחברון במאה הט״ז.
בסוף אותה מאה עלה לחברון רבי אליהו די וידאש, מחבר הספר הנודע ׳ראשית חכמה׳ – מחשובי הספרים בתחום המוסר. באותה תקופה חי בחברון גם רבי שלמה עדני – מחבר הפירוש הגדול למשנה ׳מלאכת שלמה׳.
במאה הי״ז, בעת רדף העריץ אבן פארוך את יהודי ירושלים, עברו רבים מחכמיה לגור בחברון. במאה זו חי בחברון המקובל רבי אברהם אזולאי ( מחבר ספר ׳חסד לאברהם׳, ׳זהרי חמה׳ ועוד). החיד״א נשלח מטעם הקהילה בחברון לארצות אגן הים התיכון לאסוף כספים לישיבתה.
מחכמי חברון יש לציין עוד את: רבי אליעזר ארחא – ראש היישוב היהודי בחברון במאה הי״ז. רבי אליהו מאני – שכיהן כרב העיר. רבי חזקיה מדיני – מחבר סדרת הספרים ׳שדה חמד׳ ועוד.
צפת
עם כיבוש צפת על ידי צלאח א-דין, בסוף המאה הי״ב, החל היישוב היהודי להתחדש בה. בתחילת המאה הי״ג, ביקר בצפת רבי יהודה אלחריזי, והוא כתב שמצא בעיר ישיבה ששמה ׳ישיבת גאון יעקב׳.
במאה הי״ד התגורר בצפת רבי שם טוב גאון – מקובל ואיש הלכה ( מחבר ספר ׳מגדל עוז׳ על הרמב״ם ). עם גירוש ספרד מגיעים המגורשים גם לצפת ומייסדים קהילה שהולכת ומתפתחת.
בתחילת המאה הט״ז, עם כיבוש העותומאנים, חל מפנה לטובה, וצפת הופכת למרכז מסחרי למוצרי חקלאות ובגדים. במאה זו היו בצפת ישיבות רבות ובהן מאות תלמידים: ישיבת רבי יעקב בירב ( שהייתה הישיבה החשובה ביותר בעת ההיא ), ישיבת רבי יוסף קארו, ישיבת רבי משה מיטראני, ישיבת רבי משה אלשיך, ישיבת רבי שמואל אוזידה ועוד.
מלבד ישיבות שבהן למדו בעיקר תלמוד והלכה, היו חבורות שעסקו בעיקר בקבלה: בית מדרש של רבי משה קורדובירו, בית מדרש האר״י, בית מדרש רבי שלמה המערבי ועוד.
קברו של התנא הגדול רבי שמעון בר יוחאי – מחברו של ספר ׳הזוהר׳ – בקרבת צפת ( במירו ן), גרמה לצפת להיות בית היוצר של הקבלה בדורות האחרונים. קבלה זו מייסודם של האר״י והרמ״ק – התפשטה בכל תפוצות ישראל, ושימשה בסיס לכל עיון ולימוד בתחומי הנסתר.
בראשית המאה הי״ז, מעמדה הכלכלי של צפת הולך ומתערער, ורבים מתושביה עוברים לירושלים, חברון ועוד.
נזכיר עוד מחכמי עפת: רבי שלמה אלקבץ (מחבר הפיוט ׳לך דורי׳), רבי חיים ויטאל, רבי משה גלאנטי, רבי אברהם גלאנטי, רבי אלעזר אזכרי, רבי יום טוב צהלון, ורבי אלישע גאליקו.
רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו
שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר
יצחק גורמזאנו
ארבע שנים נמשכה הבצורת. ארבע שנים לא נתנה הארץ יבול. ארבע שנים נמשך הרעב. ארבע שנים חיבה חיים בן עטר שפאסוניה תהרה והדבר לא נסתייע. וכל אותו זמן מתרוצץ השר הנכבד משה בן עטר בין מכנאס לסאלי רכוב על פרדתו. שר ותקיף היה ורכב על פרדה, כי על־פי תקנות האיסלם אסור לו ליהודי בן־החסות לרכב על סוס, אפילו נושא הוא משרה רמה. אולם מה בצע בהתרוצצות בתוך נופים שדופים מזי רעב ומוכי בצורת? ״מדוע עלי לשאת את קללת היהודים בממלכתי אם אינם יכולים להוריד אפילו טיפת גשם ארורה אחת!״ צעק יום אחד איסמאעיל באוזני שני שריו היהודים. אברהם מימראן ומשה בן עטר עמדו נכחו נזופים. שניהם הבטיחו לו נאמנה, שאין הרבנים חדלים מלהעתיר תפילות ותחנונים כלפי שמיים, והתחייבו בראשם שסופה של עתירה זו למצוא אוזן קשבת במרומים.
״מתחייבים?״ צעק השולטן כשהוא מנופף את אגרופו והריר נוטף מזוויות פיו מרוב זעם, ״מתחייבים? מה פירוש ׳מתחייבים׳? אתם מעזים לשים אותי לצחוק ולקלס? מי אתם, מקקים מתרפסים, שאתם מעזים לרתום גם את השמיים לשירותכם? אללה נוקם את נקמתו על שנתנוליהודים למשול בנו. מתחייבים, הה? יהי כן, אתן לכם סיבה טובה להזדרז במילוי התחייבותכם, כי מרגע זה תהיו שניכם נתונים במעצר, עד שאלוהיכם יואיל לפרוע את השטר, שבקלות ראש כזאת העזתם להציג בפני. השומרים!״
שני הנכבדים היהודים נדהמו. שניהם הכירו היטב את אכזריותו של איסמאעיל, אולם עד כה היה תמיד איזה הגיון מאחורי הטירוף. הפעם נראה כאילו נפרצו כל הסכרים.
״זהו הגמול על עשרות שנים של שירות נאמן?״ העז אברהם פנים מול השליט. רגע שיתקה התדהמה את כל הנוכחים, אך במשנהו נשתלחה ידו של איסמאעיל וסטרה על פניו של הישיש. אברהם נפל. משה רץ לעברו. ״הנח לו!״ צרח המלך, ״אל תיגע בו. הוא היהודי שלי. הוא הרכוש של המלך! קחו אותו מפה!״ הצביע על משה בפנותו לעבדיו הכושים, הסרים למשמעתו. שניים נטלו את משה בן עטר והוליכוהו החוצה. כל אותה עת התפתל יועצו הבכיר של המלך ו״נגידם המעולה״ של כל היהודים, כשהוא אוחז בליבו המפרפר וחש מחנק בגרונו. בזכות ההתקף, ניצל אברהם מן הגורל שנפל בחלקו של משה הצעיר ממנו. הוא נלקח לביתו והושכב במיטתו. רופאו הנאמן והמסור טיפל בו מייד, וכך ניצל ממוות. אט־אט החלים מחוליו, אך גאוותו נפגעה ללא מרפא. אף־על־פי־כן, הוסיף לנהל את ענייני הממלכה ואת ענייני היהודים ממיטת חוליו. המכה שנחתה על ראשם של שני השרים, שכל חייהם רק התחרו ביניהם, היא שאיחדה אותם. בעומדם מול סכנה ממשית ומול בוגדנותו חסרת־הלב של המלך, גברה תחושת האחווה על השנאה והתחרות. אברהם מימראן לא הניח לרגע למלך והריץ אליו איגרת אחרי איגרת בדרישה נמרצת לשחרר את משה בן עטר מהצינוק. הוא התחייב לשלם עבורו כופר ובלבד שישוחרר. איסמאעיל לעג לו לאמור: ״כל הימים התחריתם זה בזה וחתרתם זה תחת מעמדו של זה, ואילו עכשיו התאחדתם רק כדי לשים אותי לצחוק? היה לא יהיה כדבר הזה!״ אך אברהם לא ויתר. כאילו נתנה לו מחלתו כוח לעמוד מול המלך בלא מורא. הוא הוסיף להפציר במלך ולא נתן לו מנוח. יום אחד הגיע אל מיטת חוליו רופא מוסלמי תחת הרופא היהודי שטיפל בו. הרופא המוסלמי נתן לו בחיוך תרופת־פלא, אשר לפי עדותו עתידה לשים קץ לסבלו. אברהם נאלץ לבלוע את התרופה. עם מותו נשא עמו אל הקבר תשובות לשאלות תמוהות. האם ידע שהתרופה מהולה ברעל ואף־על־פי־כן בלע את כוס המרורים בנפש חפצה, כי עייפותו הכריעה אותו? או שמא האמין באמת ובתמים שהרופא המוסלמי נושא עמו את כוס הישועה? והאם באמת שלוחו של המלך היה אותו רופא, או שמא היה זה שלוחם של אויביו הרבים ? והלא אינך יכול להיות שר בלי לקנות לך אויבים המצפים לשעת כושר להפילך. אחד מרבני פאס הספידו כך לאחר מותו:
איך סָר שר מבחר היקומים,
נגיד ומצַוֶה לאֻמים…
ראש כל קצינים וסגנים
פועל צדק הולך תמים,
ריחו נודף בבשמים…
עומד בפרץ על עמו…
נגיד רב־תבונות
ברית מס 31- תפילאלת.ייחוסה של משפחת אביחצירא פרופסור הרב משה עמאר.
קווים לדמותו של הרה״ג רבנו יעקב אביחצירא זצללה״ה
ייחוסה של משפחת אביחצירא
פרופסור הרב משה עמאר
שמעתי מכבוד הרב הראשי לרמלה לוד כמוה״ר הרה״ג ר' יצחק אביחצירא זצ״ל, שהוא נכד לרבנו הקדוש רבי יעקב אביחצירא זיע״א. שבהיות המלך פואד שליט במצרים, היה הווזיר (שר הפנים) שלו חשוך בנים רחמנא ליצלן, ובפקידות הבכירה המקורבת לשלטון היה איש יהודי כשר וירא הי. והוא ראה איך ששר הפנים יש לו צער גדול שאין לו בנים. יום אחד ניגש אליו ואמר לו, הלא שמעת כי איש קדוש ובעל מופתים טמון בארץ מצרים בעיר דמנהור, שמו רבי יעקב אביחצירא, אשר כל מי שיש לו איזה צרה או בקשה, הולך לשם ולוקח עמו שמן ונרות לכבוד הצדיק, ומתפלל שם בזכות הצדיק, והרבה נענו בזכותו. לכן גם אתה ידידי תעשה כך, ובעזרת ה' יהיו לך בנים. שר הפנים מילא אחר הצעת ידידו, לקח את אשתו והלך לציונו של רבי יעקב אביחצירא, ושם השתטחו הוא ואשתו והתפללו בבכי ובתחנונים לזכות לבנים.
הם הדליקו נרות לכבוד הצדיק, וישנו שם לילה אחד. בבקר חזרו לביתם בתחושת רווחה, מתוך אמונה שהצדיק יפעל למילוי תפילתם ותקוותם. ואכן תוך שנה נפקדה האישה בבן זכר, והיתה שמחה גדולה במשפחת השר, ונעשה קידוש ה' גדול. מאז השר קיבל עליו, ללכת מדי שנה לקברו של רבנו ולהדליק שם נרות ולהשתטח שם. ובינתיים זכה שנולדו להם שני בנים ושתי בנות. פעם אחת כשביקר רבי יצחק אביחצירא במצרים, כדי להשתטח על קבר סבו הקדוש. כשהתקרב לעיר דמנהור, ראה חיילים ושוטרים שומרים על מבואות העיר, וכשהגיע לציון של הצדיק, ראה שם משמר גדול של חיילים. ושאל לפשר הדבר, אמרו לו ששר הפנים של מצרים נמצא עם משפחתו בציון הקדוש הרב אביחצירא. רבי יצחק ביקש ליכנס לחדר הציון, אך השומרים מנעו ממנו באומרם להמתין עד שיצא השר מהציון. הוא אמר להם שיכנסו אצל השר ויאמרו לו שנכדו של הצדיק ממתין בחוץ.
בינתיים נתיישב רבי יצחק לנוח, והנה רואה השר יצא מחדר הציון ובא לקראתו כדי לראות אותו. רבי יצחק התכונן לעמוד לכבוד השר, אך השר הקדים ואמר לו, נשבעתי שלא תקום מפני, כי אם אני אבוא אליך. השר ניגש לרבי יצחק ונשק את ידו, וכן עשו אשתו וארבעת ילדיו. השר סיפר לו את הנם שקרה להם בהשתטחם על ציונו של הרב, וכי מאז הם נוהגים כבוד גדול בצדיק ופוקדים את המקום מדי שנה. רבי יצחק ברך אותם, והשר נתן בידי רבי יצחק הזמנה שיוכל ליכנם לביתו באופן חפשי, וביקש ממנו שכאשר ירצה לחזור למרוקו יבוא לבקר אצלו בקהיר. ובאותו מעמד אמר לרבי יצחק, תדע לך, כי כל בני נושאים שם משפחתכם, אחד על שם רבי יעקב ואחד על שם רבי מסעוד בנו, והבנות אחת כשם אמו של רבי יעקב ואחת כשם אשתו של רבי יעקב, ובכך נפרדו בשלום. כשרבי יצחק הלך לבקר את השר, השר ציוה להעמיד משמר כבוד בכניסת הרב לבית, ושיווה לביקור מעמד ממלכתי. הוא כיבד את רבי יצחק כבוד גדול, וכל אחד מבני השר העניק שעון זהב מתנה לרבי יצחק, וכל שעון היה טוב מהשני. גם השר ואשתו העניקו לרב מתנות. ומאז הנס שקרה לשר, השתנה לטובה יחסו ליהודים, בזכות רבנו. מקום ציונו של רבנו אביר יעקב, עבר שיפוץ לאחרונה על יד תורם יהודי מארצות הברית.
דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו
MELLAH DE DEBDOU D'AUTREFOIS.
Source
Le Mellah, vous vous imaginez la honte de les ramener à ce temps-là.
Oui les Juifs marocains ont eu un moment de honte de leur passé que représentait le Mellah, devenu dans le langage synonyme de misère, de saleté et d'arrièration.
Maintenant que toute la population juive l'a quitté définitivement dans les années 60, il se pare de couleurs de nostalgie et d'affection.
Le temps du Mellah ne sonne plus comme une insulte, mais au contraire comme une invitation à un monde disparu et déja regretté.
Le Mellah est toujours habité par les populations locales malgré l'état délabré de certaines batisses. Ainsi tout comme la kasbah de Debdou, le mellah n'a pas d'intéret architectural particulier. “elle raconte l'histoire d'un mode de construit rural, en matériaux locaux avec une mise en oeuvre axée sur la structure de la construction, ne prêtant place à aucune recherche ornementale”
“les portes extérieures des habitations sont de types rural à l'image des constructions. Elles sont à un ouvrant à la française en bois , rectangulaires, sobres dénuées de toute sorte d'ornement Elles sont construites en planches jointives verticales, reliées grace à des traverses hoizontales sur leur face intérieure. Les linteaux apparents sur les façades sont en madriers de bois grossièrement taillés. […] Leur confection était assurée éssentiellement par les artisants juifs auxquels on reconnaissait le savoir fair en menuiserie”.
Source:Mamoun Naciri Architecte D.P.L.G. « Étude architecturale et plan de sauvegarde de la kasbah de Debdou rapport et diagnostique. » Decembre 2005
דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן
גוונים דתיים בתעמולת בחירות בקרב יוצאי צפון-אפריקה
שלמה דשן
הדיונים על הדת בישראל מתמקדים לרוב בבעיית הקשר שבין הדת והמדינה, קשר השנוי במחלוקת. ואולם להבנת היהדות הישראלית בכלל, ובעיית הדת והמדינה בישראל בפרט, מתעוררות שאלות רבות נוספות. צרור אחד של שאלות כרוך בבירור תכונותיה של התרבות, הדתית והפוליטית, אשר מביאה את החברה הישראלית לשילוב המיוחד של דת ופוליטיקה הנהוג בה. צרור נוסף של שאלות כרוך בבירור הגוונים הדתיים־ תרבותיים השונים, המעוררים את העמדות הציבוריות בנושא הדת והפוליטיקה. בפרק זה נעסוק בהיבט אחד של בעיית השילוב בין דת ופוליטיקה והוא: 
מה הם הגורמים החברתיים המביאים לכך, שבקרב יוצאי צפון־אפריקה מקבלת לעתים תעמולת הבחירות של המפלגות גוון של הטפה דתית? במערכות בחירות נמסרים השדרים הפוליטיים באמצעות סמלים דתיים, או סמלים דמויי־דתיים, וחל שילוב של דת ופוליטיקה במישור הארצי והמוחשי של הבוחר הקולט תעמולה. בהמשך דברינו נקבע שהשילוב הזה אינו פרי חישוביהם של פוליטיקאים בלבד, אלא הוא מושרש עמוק בתרבותם של האנשים המעורבים. הדיון פותח בבירור המושגים העיוניים הנדרשים לדיון בתופעות האמורות.
זה כבר חוקרי חברה מכירים בכך שסמלים הם המרכיבים הבסיסיים של תרבות, ומכאן ההתעניינות בסמלים ובמערכות של סמלים. ואולם, מעבר לעבודות־המחקר הרבות, העוסקות בפרשנות סמלי התרבות של חברות שונות, מעטות העבודות העוסקות בעיון מדוקדק בשונות ובמגוון של סוגי סמלים. פחות מזה עסקו החוקרים בתהליכי השתנות של סמלים, וכאשר אמנם עסקו בכך הם הסתפקו לרוב בדיונים כוללניים על נטישת סמלים מסורתיים ועל קבלת סמלי־תרבות חדשים בתהליך המודרניזציה. בפרק זה מבקש אני לייחד דברי למחקר תהליכי שינוי בתחום ההסמלה. אתאר תופעה מוגדרת של סמלים משתנים ואסביר אותה מתוך קישורה לרקע החברתי והתרבותי הכולל שבו היא מתרחשת. לצורך הדיון הנוכחי נבחין בין ׳סמלים׳ לבין ׳סימנים׳. ה׳סמל׳ הוא מעורפל ורב־משמעי, ואפשר שאין האדם המתייחס אל הסמל מודע לכל משמעויותיו, ועם כל זאת מעורר הסמל רגשות וממריץ לפעולה. לעומת זאת, ה׳סימן׳ הוא בעל מובן ידוע וחד־משמעי, וכוחו המרגש והממריץ מועט. להלן אביא תיעוד לתהליך השתנותם של סמלים תוך כדי תעמולת־בחירות.
סמלים תרבותיים רבים מופגנים בתעמולת־הבחירות. כפי שראינו בפרק הקודם, עשויים מעמדים דתיים, כגון טכס הענקת ספר־תורה, סעודת־מצווה ונשיאת דרשה, לשמש בימה להשמעת שדרים פוליטיים. סמלים דתיים קולטים כאן תוכן פוליטי, ובו בזמן מתרחש גם התהליך ההפוך: סימנים פוליטיים קולטים תוכן דתי סמלי. או בלשון אחרת, סימנים פוליטיים מופעלים כסמלים דתיים. נתאר את השתנותם של סמלים ונחשוף את הכוחות החברתיים המניעים אותה.
בבואו לקלפי עומד הבוחר מול רשימות של מועמדים מטעם המפלגות. מאחר שהשמות של רוב המפלגות ארוכים ומסורבלים, נוהגות המפלגות להציג עצמן על־ידי אותיות הנקבעות בוועדות־הבחירות. בוועדות אלו מגלים מידה של התחשבות ברצונם של נציגי המפלגות, ונטיה רבה לנהוג לפי המקובל במערכות־ בחירות קודמות. במקרים רבים אותיות המפלגות הן סימנים שאינם מבטאים דבר, אלא ציון שרירותי של שם המפלגה. לרוב אין באותיות תוכן מפלגתי כלשהו, והן קרובות להיות ׳סימנים׳ במובן הטכני שציינתי. לדוגמה: לאות ו של רק״ח אין משמעות כלשהי הקשורה בשם המפלגה, במצעה הפוליטי, או בשכבה החברתית התומכת במפלגה. התועמלנים מעדיפים בדרך־כלל אות שיש לה קשר כלשהו עם שם המפלגה, ורצויה להם אות המופיעה באופן בולט בראש השם. כך, למשל, זכו הליבראלים העצמאיים באותיות ל״ע. ויש מפלגה שזכתה באות המביעה גם משהו מן הדימוי הפוליטי שהתועמלנים מבקשים להפגין. ודוגמה לכך מפא״י שפעלה שנים רבות, עד לאיחורים של מפלגות הפועלים שהחלו ב־1965, תחת האות א. אות זו הופיעה אמנם בשמה של המפלגה, אך הפגנתה בתעמולת־הבחירות באה מטעם נוסף והוא, שהאות א עוררה גם תחושה של ׳ראשונים תמיד אנחנו׳, כאילו ביקשו לומר בכך, שמפא׳׳י היא המפלגה העומדת בשער והצועדת בראש. לסימן זה ערך תעמולתי חשוב בחברה המופנית לפיתוח ולעתיד, חברה העוסקת בבניין ובהגנה. בדומה לכך האות ב של המפד׳׳ל. זו נקבעה לפני שנים רבות ל׳מזרחי׳, אחת המפלגות שהתמזגו לאחר־מכן ויצרו את המפד״ל. האות הוענקה למפד״ל לאחר שהאות א כבר היתה תפוסה בידי מפא״י. והאות ב אינה מופיעה כלל בשם המפד״ל (ולא בשם ה׳מזרחי׳), אולם בהעדר האות א גם זו בחירה תעמולתית פוליטית סבירה. גם האות ב עומדת בראשית הא״ב, וגם היא מבטאת משהו מן המשתמע מן האות א. דוגמה ססגונית לאותיות בבחירות אנו מוצאים במערכת הבחירות של 1973, כאשר קבוצת ׳הפנתרים השחורים׳ עמדה על כך שתוענק לה האות ז. בעבר לא הסכימה ועדת־הבחירות המרכזית' לשימוש באות זו לצורך הבחירות, בשל האסוציאציה הגסה הכרוכה בה בשימוש המוני. ואילו הפנתרים ביקשו דווקא לקבל את האות ז, שכן בשבילם היא ביטאה יפה את הזילזול בחברה הרחבה ובערכיה, שהיה טמון במצעם המפורט. לבסוף, אחרי ויכוחים רבים, הסכימה ועדת־הבחירות לתביעת הפנתרים.