שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי
שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי
השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול 
הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך.
ג.פנקס השליחות
רשומות הקהילות בפנקס.
שליח א״י היוצא לדרכו נוטל אתו גם פנקס־שליחות. בפנקס השליחות רשמו ראשי הקהילות, וגם יחידים, את הסכומים שנתנו לשליח, אבל לא הסתפקו בזה אלא היו מעוררים בדבריהם גם את שאר הקהילות לעשות כמותם. הפנקס משמש איפוא, מצד אחד, עדות ביד השליחכלפי שולחיו, כמה קיבץ בכל מקום, ומאידך־גיםא הוא משמש לו חומר־תעמולה במקומות שהוא עתיד לילך אליהם. על פי רוב חוזרים מנהיגי הקהילות ברשימתם על תוכן אגרת השליחות בקיצור, מספרים על הרושם הרב שעשו דברי האגרת בקהילתם, ועתים הם מדגישים שנתנו מה שנתנו מתוך מאמץ מיוחד ומתוך אהבת הארץ למרות המצוקה שבה היו נתונים בימי בוא השליח. בקהילה שבה נתנו אך מעט, הם מצטדקים על כך במיוחד ומסבירים את הדבר בהתמעטות מספר התושבים, בעול המסים הרובץ עליהם, ובצרה מיוחדת שנתרגשה ובאה עליהם. בקהילות רבות מפרטים את סוג התרומות שנתנו לשליח: קופות, תרומת הצבור, תרומות יחידים, כספי מחצית השקל וכוי, במזומנים, בבגדים וכוי. וכן מפרטים את המטרות שלשמן נתנו: לשליחות, לשליח עצמו, למשרתו, להוצאות הדרך וכוי. ויש שמסיימים בתפלה, כגון! ״יהי רצון שיעלו לרצון לפני בעל הרצון כזבח וכקרבן״. (השליח מצדו אישר את קבלת הכספים בפנקס הקהילה, ועל כך ידובר בפרקים הבאים). עתים אנו מוצאים בפנקס גם סיכום שסיכם השליח את הכנסותיו והוצאותיו עד בואו למקום מסוים, או ידיעה שבמקום פלוני נשדד ממנו סך מסוים בידי לסטים. בקצת פנקסים רושם השליח במדור מיוחד גם רשימות מפורטות של ההוצאות שהוציא.
הגיעו לידינו כתריסר פנקסי־שליחות כאלה מדורות שונים, החל מהמאה השבע־עשרה, והם עשויים לשמש חומר רב־ענין לא רק לתולדות השליחות ולדרכי השלוחים, אלא גם לתולדות הקהילות בישראל בארצות שונות.
בשוב השליח משליחותו מסר ביד שולחיו את פנקס שליחותו, לא רק כדי שיווכחו באמתות חשבונותיו, אלא גם כדי שישמש מורה־דרך לשלוחים הבאים אחריו, שידעו למי לפנות בקהילות, מי הם המנהיגים הנדיבים, מי ומי בקהילות מסייע לשליח בפעולתו ומאכסנו בתוך ביתו. כמה שילמו הקהילות וכמה נשארו חייבות, או להיפך, בעד איזו תקופה שילמו מראש ״בתורת מוקדם״, כמה יש לגבות מיחידים שהתחייבו לשלם תרומות שנתיות למשך מספר שנים, וכוי.
הערת המחבר : רק בראשית שנת תרל״א (1870) התחילו מנהיגי הכוללים לפרסם ברבים חשבון הכנסות שלוחיהם. השליח הראשון שנהגו בו כך היה ר׳ רחמים יוסף פראנקו, שליח כוללות הספרדים בירושלים, שמנהיגי הכוללות פרסמו חשבון הכספים שאסף, ב״החבצלת״ שנה אי, גליון 2 (י״ב תשרי תרל״א). ובעקבותיו פרסם מנהיג עדת המערביים בירושלים שנה לאחר כך את חשבון שלוחם ר׳ משה מלכא ב״ד,חבצלת״ שנד, בי, גליון א׳—ו׳ (ז׳ תשרי—כ״ו חשון תרל״ב), ועל כך קיבל דברי־שבח מפי עורך העתון ומפי הסופר א. ב. גוסלובר, שראה בכך ״סימן טוב ומזל טוב לנו ולכל בני ישראל״ (שם, שנה בי, גליון כ״ה). ר׳ בנימין ב״ר יוחנן הכהן, שליח ירושלים לבוכארה, פרסם את חשבון שליחותו בדפוס בקונטרס מיוחד בשם ״זכרון לפני הי״ (ירושלם תרנ״ג).
הפנקס כמדריך
אין לשליח מדריך נאמן בדרכו ובפעולותיו בפנקסו של השליח שקדם לו באותו מקום. לפיכך משתדל כל שליח לקחת אתו לדרכו את פנקס השליח שקדם לו, ואם אין הוא מוצא פנקסו של שליח מאותה העיר השולחת, כגון שהפנקס אבד או שהשליח מת בדרכו, או שנתישן מפני שעבר זמן רב מאז הלך השליח הקודם, הרי הוא משתדל ליטול אתו פנקסו של שליח מעיר אחרת בא״י, וכך נוטל אתו, למשל, שליח צפת גם את פנקסו של שליח חברון שקדם לו באותן הארצות בחו״ל.
בפנקסו של ר׳ משה הלוי נזיר, שליח חברון בסוריה ובתורכיה בשנות תכ״ח—תל״א (1668—1671) רשומות 56 קהילות שבהן עבר ושנתנו לו תרומות שונות. ר׳ יוסף הכהן, שהלך באותה שליחות לאותן הארצות בשנת תל״ה (1675) העתיק לעצמו את פנקס־השליחות של ר׳ משה הלוי נזיר, והלך בעקבותיו, וגבה את התרומות שעליהן התחייבו בפגי השליח הקודם, והמשך העתקת הפנקס הקודם שימש לו לפנקס שליחותו הוא. וכן השתמש באותו פנקס כשיצא אחר־כך בשליחות צפת לאותן הארצות בשנת תמ״ד (1684). בראש אותו פנקס־שליחות בא העתק האגרת הכוללת, המשמשת יסוד לתרומות. שליח זה רשם בפנקס השליחות גם את הימים שבהם יצא ממקום ובא למקום, נוסח פסק־דין שפסק נגד סרבנים בקהילה אחת, העתק אגרת חשובה שמצא בדרכו וכוי.
עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996
כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר
עריכה – ד"ר מאיר בר אשר-ד"ר חיים סעדון.
עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון
אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ו
המללאח היהודי ברבאט – קריספיל
בהפקתה של חוברת זו.
רבאט (״מנזר מבוצר״)
בירת מרוקו והעיר השנייה בגודלה במדינה. שוכנת לחוף האוקיאנוס האטלנטי, מדרום לשפך הנהר בו רגרג. אגד-ערים הכולל את סלא שמעברו הצפוני של הנהר.
רבאט העתיקה סמוכה לחוף ולנמל שאינו פועל עוד מחמת סתימתו בסחף. בה ״המדינה״ – העיר המוסלמית, המלאח מצודה (מאה 17), ולידה מדרסה המשמשת מוזיאון לאמנות מרוקנית. במאה ה-20, משהיתה לבירת שטח החסות הצרפתי, נבנו מדרום לעיר העתיקה רובעי מגורים ומשרדים מודרניים בסגנון אירופי. האוכלוסייה גדלה. גידול האוכלוסין המואץ, שנמשך לאחר מתן העצמאות למרוקו, גרם גם להתפתחות משכנות עוני. עיקר תפקידיה של רבאט הם בתחומי המינהל, אך פועלת בה גם תעשיית טקסטיל ומזון ומייצרים בה שטיחים וחפצי עור. יש בה אוניברסיטה ומוזיאון ארכיאולוגי.
ראשיתה ביישוב סלא (Sala Colonia). את רבאט עצמה יסד, ב-1150 בערך, הח׳ליף עבד אל-מואמן, מייסד שושלת המווחדון. בימי הח׳ליף אבו יוסף אל-מנצור (1199-1984) הפכה ממשלט מבוצר לעיר גדולה. זמן רב היתה מרכז למסחר, וגם בסיס לשודדי ים, עד שמעמדה התערער במשך המאה ה-15, בשל כיבוש חלקים ניכרים של חוף מרוקו בידי פורטוגל. בראשית המאה ה-17 התיישבו בה (ובסלא) פליטים מוסלמים מספרד. הם הקימו במקום מעין רפובליקה עצמאית של שודדי ים, וזו הפילה פחדה על הימאים האירופים. ב-1657 השתלטו על רבאט סופית הסולטאנים משושלת העלאווים, והעיר התפתחה בהדרגה, כמוקד לסחר ימי וכמושב קונסולים זרים. רבאט היתה לבירת מרוקו רק ב-1912 עם הכיבוש הצרפתי. הכובשים העדיפוה על הערים ההיסטוריות האחרות במדינה, שבהן התרכזה ההתנגדות לשלטונם.
יהודים התיישבו בה באמצע המאה ה-16. הם ניהלו בה את עסקיהם והתגוררו בסלא הסמוכה, שבה ישבו יהודים מאז המאה ה-2. תקופה ארוכה היה האזור נתון להשפעה יהודית, ובמאה ה-8 לאחר התאסלמות האוכלוסייה המקומית, קמה בה כת שנטתה ליהדות. היא הושמדה בידי המווחדון.
אברהם אבן דאוד מזכיר את יהודי סלא ב״ספר הקבלה״ במחציית השניה של המאה ה-12. במאות ה-13 וה-14 פעלו בסלא סוחרים יהודים ממיורקה. לאחר 1550 פרחה הקהילה.
־׳ יעקב ששפורטש, מתנגדם של השבתאים, הצליח לשכך את התסיסה השבתאית בה. מישיבות רבאט יצאו תלמידי חכמים נודעים, כר׳ חיים בן עטר, שעלה ב-1741 לא״י, ר׳ שם טוב עטר, ר׳ שמואל דה אוילה ובנו ר׳ אליעזר ואחרים. ב-1807 נכפתה לראשונה על היהודים הישיבה במלאת רבים היגרו אז — בעיקר לאמריקה הדרומית – והיו משפחות עשירות שהתאסלמו. ב-1830 התיישבו במלאח יהודים מתלמסאן, ואולם, בוותיקי המלאח נידלדלו נם הם, בשל מדיניות ההפליה כלפיהם מצד הסולטאן מולאי סלימאן. בימי השלטון הצרפתי קמו מוסדות יהודיים ברבאט, כמרבית הדין הרבני(בוטל בידי הממשל ב-1965) בנשיאותם של הרבנים רפאל אנקאוה ויוסף בן עטר.
ב-1961 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ־11,000 נפש — 6.6% מכלל יהודי מרוקו. במבצע יכין עזבו את העיר כ-5,000 יהודים.
אתרים: המסגד מן המאה ה-11, המוזוליאום של המלך מוחמד החמישי, ארמון המלך היום ורובע הנציגויות, כולל זו של ישראל.
מחקרי אליעזר – אליעזר בשן-העליות משלוניקי לארץ ישראל במאות הט"ז – הי"ח
העליות משלוניקי לארץ ישראל במאות הט"ז – הי"ח
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
אחת הפרנסות העיקריות של יהודי ארץ ישראל בכלל ויושבי ירושלים בפרט, בתקופה העות'מאנית הייתה הלוואה בריבית ללא יהודים, ובין השאר גם למוסדות דת נוצריים. מצויות על כך עדויות משני מקורות עיקריים. א. ספרות השאלות ותשובות של בתקופה. ב. תעודות ועדויות של תיירים נוצרים.
מידע זה, המובא בכרוניקה " שלשלת הקבלה " לרבי יחייא גדליה בן יוסף רע"ה – שמ"ח, 1515 – 1588, אינו מופיע במהדורות המודפסות ומצוי רק בנוסח שבכתב יד, והנה הדברים במקורם :
" הפרשים מרודוס הדרים במאלטה לכדו ספינה בים, הייתה הולכת משאלוניקי לצפת גליל העליון והיו בה שמונים נפשות, מלבד ערלים, וילחמו עליה וילכדוה ויבוזו כל היהודים ושללם אשר היה בתוכה.
ואחר כן הוליכום למאלטה וישומו ערך פדיונם עשרת אלפים צקיני, ונפדו תוך ימים מועטים, כי רבו המתנדבים מאיטאליאה ותורגמה ומארץ הצבי, ובתוכם נפדו גם שבויים אחרים שהיו שם בראשונה ( שלשלת הקבלה, כתב יד מוסקווה, אוסף גינזבורג 652, דף 214.
לא ידוע מה עלה בגורלם של היהודים הנזכרים לאחר ששוחררו ואן עלו ארצה לאחר פדייתם. מכל מקום, חשיבות מיוחדת מועדה לעדות זו בשל פירוטה את המספר הגדול של יהודים שהפליגו יחדיו, תופעה שלא הייתה ידועה קודם.
עוד יש להעיר, שהדבר אירע בשנות הפריחה של שלוניקי וצפת כאחת. אמנם מצויה עדות חיצונית על מאה יהודים, נשים וטף, לא ברור אם הכוונה למאה משפחות או סך הכול מאה נפשות, שהפליגו בשנת 1579 משלוניקי לצפת, אך אלה היו כבר שנים הראשונות של המשבר הכלכלי ושל הזעזועים הפוליטיים, שפגעו הן בשלוניקי והן – ואף ביתר שאת – בצפת.
מתעודה שפירסם א' הד מתברר, כי הקבוצה עגנה בנמל פמגוסטה שבקפריסין בדרכה לארץ, והמושל התורכי של קפריסין ביקש מהסולטאן מוראד השלישי 1574 – 1595, רשות לעכבם וליישבם באי – זאת לאחר שהניסיונות להעביר יהודים מצפת לקפריסין בשנת 1567 ובשנה שלאחריה לא עלו יפה.
ואמנם, הסולטאן הסכים עם רצונו של המושל לפתח את האי באמצעות היהודים, שנחשבו לגורם יצרני, ואישר את בקשתו. אין בידינו עדות מסייעת של המעשה או על סופו, וספק אם אםמנם יצאנ התיישבותם של היהודים הנזכרים בקפריסין אל הפועל.
לצורך עניינינו חשיבות הסיפור היא בכך, שהוא מלמדנו על עליות של קבוצות, ולא רק של יחידים, משלוניקי. יש לשער, שקבוצות נוספות יצאו אף הן בדרכן לארץ, אלא שלא נותרו עליהן עדויות.
גם בדורות שלאחר מכן עלו יהודים משלוניקי לצפת, למרות הקשיים הכלכליים ומרות ההידרדרות במתב הביטחון : התנפלות הדרוזים, עושק השלטונות המקומיים, סחטנות במסים, ושאר מרעין בישין. אמנם, היו עולים שלאחר תקופה מסויימת של שהות בצפת עברו לירושלים.
מעניין, למשל, הוא מקרהו של האנוס רבי יעקב בן חיים צמח, שנולד בח' סוון בשנת ש"ל או של"ג – 1570 או 1573, בתחילת המאה הט"ז בא רבי יעקב לשלוניקי, חזר ליהדות, ועלה לצפת בשנת שע"ט – 1619. כאן התפרנס מרפואה.
אלא שלאחר מכן נדד לדמשק, למד בישיבתו של רבי שמואל ויטאל, ובשובו עבר לכהן כחכם בירושלים. אף ידועים מקרים אחרים, בהם עברו העולים, אחר ישיבתם בצפת, לחברון.
ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש
ברית מספר 27
כתב העת של יהודי מרוקו
מבט על קהילת מראקש
העורך : אשר כנפו
ידיעות רבות לנו על עושר יצירותיהם של חכמי מ
בית הכנסת בית אל מראכש
רוקו במגוון, בכמות ובאיכות, ובזאת לא נפקד גם מקומם של חכמי מראכש. עם זאת רק מעט מיצירה ענקית זו זכה לצאת לאור בדפוס, ומאלה מעט מזעיר משל חכמי מראכש. יתירה מכך גם בכתבי-יד רק מעט השתמר מתורתם של חכמי מראכש; בספריות ברחבי תבל ובאוספים פרטיים הידועים, שרדו יחסית הרבה יותר יצירות בדפוס ובכתבי יד משל קהילות אחרות, שהן קטנות מקהילת מראכש בעתיקותן ובגודלן. בהן כאלה ששמע ישיבותיהן ורבניהן לא יצא לתהילה כשמע ישיבותיה ורבניה של מראכש. עובדת אי השתמרותן של יצירות החכמים והטיפול הלקוי בהן בעיר זו, אומרת דרשני, גם במאה העשרים שעה שקמו בתי דפוס במרוקו, וקהילות רבות נתעוררו להדפיס מיצירותותים של חכמיהן, נעדר מקומה של קהילת מראכש. היום יש אפוא צורך לאתר את הנותר לפליטה מיצירה זו ולהצילה מהכחדה, כדי להציב יד ושם לקהילת עתירת מעש ועתיקת יומין.
מזה ימים שאני עוסק בליקוט פירורים מיצירה מופלאה זו, ומכין קובץ שאלות ותשובות משל חכמי מראכש במאה הי״ח, כדי להציב גלעד לחכמים ואנשי מעשה, אשר חיו ופעלו, הגו ויצרו במקום זה, על אף כל הקשיים, ובל יהיה יגיעם ועמלם בתורה לריק חייו. וב״ה רואה אני ברכה בעמלי. להלן אני מפרסם תשובה אחת מהתשובות האצורות תחת ידי, העוסקת בענייני שידוכין.
מבוא לתשובה
הבטחה הדדית של בני זוג לקשר העתיד לקום ביניהם על ידי נישואין נקראת בלשון חכמים שידוכין, ובלשוננו הרווחת אירוסין. חכמים אסרו לקדש אשה ללא שקדמו לזה שידוכין, מתוך רצון שהקידושין יעשו בשיקול דעת ומתינות. לאחר שהחתן או הורי החתן ביקשו את הכלה המיועדת או הוריה והללו נתנו את הסכמתם, רק אז ערכו את האירוסין, כלומר קידושין. כל עוד היה קיים מוסד האירוסין, היו השידוכין נערכים בפרטיות – הצדדים סיכמו ביניהם על מועד האירוסין והנישואין, מקום מגורי הזוג וההסדרים הכספיים. דומה כי הסיכומים נעשו בעל פה והועלו על הכתב רק בשעת האירוסין. אולם שעה שאוחדו האירוסין [=הקידושין] והנישואין לטקס אחד, הלך והחליף מוסד השידוכין את האירוסין. ומקום השידוכין תפסו ה"ביקושין". השידוכין נערכו בטקס פומבי בהשתתפות בני משפחה משני הצדדים ומכרים וידידים. במעמד זה נהגו לכתוב שטר שידוכין, בו התחייבו הצדדים על מה שסוכם ביניהם: גובה סכום הכתובה, היקף הנדוניה, מועד החתונה ותנאים נוספים שהסכימו עליהם. כדי לפרסם את הדבר נהגו הורי הכלה לערוך מסיבה לבני המשפחה ולחברים, ובמעמד זה החליפו שתי המשפחות מתנות לחתן ולכלה
הספרות הרבנית בצפון אפריקה-ש.בר-אשר
הספרות הרבנית בצפון אפריקה.
השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948
ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה
שלום בר-אשר.
ירושלים, התשנ"ט
מבוא :
השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700-1948
לוב, תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו.
את הספרות הרבנית במאתיים וחמישים השנים בין 1700 ל-1948 אפשר לראות כחטיבה בפני עצמה. מעמדן הרוחני של הקהילות המרכזיות במרוקו, באלג׳יריה, בתוניסיה ולוב הקנה להן מקום מיוחד בקרב קהילות־ישראל. מרחבי אפריקה הצפונית, ולעתים גם מאירופה, ובמיוחד מאיטליה, פנו לחכמי הקהילות הללו בשאלות הלכתיות, או בבקשות לתת הסכמות לחיבורים רבניים. למרכז הרוחני שהקים באלג׳יר ר׳ יהודה עייאש במאה ה-18, למשל, היו פונים מגיברלטר שמערב הים־התיכון, מליוורנו, וכן מקהילות אחרות באפריקה הצפונית. יחסים אלה היו דו־סטריים: רבני אפריקה הצפונית שאבו גם הם מחכמתם ומתורתם של גדולי ישראל באירופה ובמזרח; ובספרייתו של ר׳ משה צבעון מאוראן שבאלג׳יריה, למשל, נמצאו מרבית ספרי היסוד בהלכה, במקרא, במוסר, בדרוש ובקבלה, שראו אור מאז המאה ה־16, וביניהם ספרים שהודפסו בפולין, בקיסרות ההאבסבורגית ובערי גרמניה.
מערכת יחסים זו התאפשרה בשל הקשר הימי הרצוף, שנתקיים בין המגרב לבין ערי איטליה; אך גם בין מקומות מרוחקים יחסית היו קשרים מפותחים למדי. חלק מתשובותיו של ר׳ פתחיה בירדוגו ממכנאס בראשית המאה ה־19 מופנות לקהילות קטנות ונידחות באזור האטלס; ובטרם צמחה הנהגה רוחנית מקומית בג׳רבה, היו מנהיגיה מפנים את שאלותיהם לחכמי תוניס. מובן שמנהיגי הקהילות ניצלו קשרים אלה, כדי לאכוף את סמכותם על אלה שביקשו להימלטמגזר־דין שהטילו עליהם בענייני גיטין, בפירעון חובות, בחלוקת ירושות וכיוצא באלה, ואכן אחידותה של ההלכה היהודית בכל אתר ואתר הקלה על משימתם זו.
גם ליישוב בארץ־ישראל נודעה השפעה על יהודי המגרב. החכמים בשני המרכזים האלה החליפו איגרות בענייני הלכה, ומנהגים אחדים שנתקבלו בארץ־ישראל נתקבלו גם בארצות המגרב, כגון ביסוס המנהג לפטור תלמידי חכמים ממסים. היו קהילות שנהגו מנהגים מסויימים כדי לחזק את הזיקה לארץ־ישראל. כך נהגו בני קהילת ג׳רבה להתפלל את התפילה המקובלת לירידת גשמים החל בשבעה במרחשון, כמו בני ארץ־ישראל, בניגוד למנהג המקובל בגולה, להתחיל בתפילה זו שישים יום אחרי תקופת תשרי. קהילות לוב קיבלה בתקופה זו כמעט את כל הנהגתם הרוחנית מארץ־ישראל.
ארץ־ישראל נודעה במקומות אלה בשם ״ירושלים״. בקרב בני העם הילכו אגדות וסיפורים רבים בשבח ארץ־ישראל, אך ספק אם תמיד ידעו להבחין בין הדמות אפופת המסתורין שנצטיירה בעיניהם לבין המציאות, וודאי שלשד"רים היה תפקיד חשוב ביצירת הדימוי הזה.
נושא אחר המשותף לכלל ארצות המגרב היה הבעיה של העדר הדפוס עד אמצע המאה ה-19. היצירה של חכמי אפריקה הצפונית, שאותה נתאר להלן, נשארה נחלתם של מתי מעט בלבד; חלק ממנה הודפס אך חלק ניכר מתוכה נותר בכתב־יד; אין ספק שאחת הסיבות לכך היה העדר בתי־דפוס מקומיים עד לאמצע המאה ה-19. אמנם היו שני ניסיונות להקים בתי־דפוס באפריקה הצפונית – האחד בראשית המאה ה־16 בפאס, והאחר בשנת 1768בתוניס – אך ניסיונות אלה לא עלו יפה. מכל מקום חכמים ומשכילים הצליחו בדרכים שונות, ובמיוחד באמצעות שליחים שהגיעו מארץ־ישראל, לרכוש את מרבית הספרים התורניים שיצאו־לאור בדורות ההם.
אחד הגורמים לכך שמעגל יודעי ספר בתקופה הנדונה היה מצומצם נעוץ אולי בכך שיצירה הרוחנית נכתבה בלשון העברית, בדרך כלל בלשון רבנית, משובצת במליצות רבות, שרק מעטים ידעוה. הידע שרכש האדם הבינוני באותם ימים, הספיק לו בקושי לקריאת שמע, לתפילה מתוך הסידור, ולכל היותר לקריאת קטע מתוך החומש; דרך משל, תרגום חלקים מהתנ״ך לערבית־מגרבית, שנעשה בידי ר׳ רפאל בירדוגו ״לשון לימודים" (בכתב יד), נבע מכך, שבשעה שיצא מעירו מכנאס, לבקר בכפרים, מצא שאף מלמדי תינוקות היו משבשים את מובנם של הפסוקים שבמקרא. כנגד זה, העניין הגובר של האדם ״הבינוני״ ביצירה התרבותית שבמאה העשרים הקל על פרסום כתביהם של חכמי המגרב, והיו אנשים שנענו, ברצון, למימון ספריהם של החכמים.
התיאור ייגמר בשנת 1948, עם זאת יש לזכור, שהיו מקומות שבהם המשיכה להתפתח יצירה תורנית גם אחרי הקמת המדינה. ויתר על כן, הקמת המדינה וקיבוץ גלויות ה״מערב״ (=ה״מגרב) לתוכה, והמפגש עם האפשרויות הגדולות שבדפוס ושבעולם הספרים, עודדו את הפרסום של ספרות רבנית בעצמה רבה, וחלק נכבד מן הספרים שנתפרסמו בזמן זה, היה רב; ספרות רבנית זו ממשיכה להיכתב בעברית הרבנית, והמבואות לספרים שנועדו להציג באופן כללי את הספר, הם פחות טובים ממה שהיה מקובל בתקופה הקודמת. מכל מקום, פטור בלא כלום אי אפשר, ולפיכך נציין מעט מן הספרים בחלק השני בביבליוגרפיה.
על תודעת הרציפות והשינוי בתרבות כותב א״א אורבך את הדברים הבאים: ״שאלת ההמשכיות אינה פשוטה. אין קנה מידה מוכן מראש שלפיו נקבעת שמירת ההמשכיות. הדרך שבה ממשיכים ומעצבים את הרציפות קשורה ביחס שבין מידת עצמאות בלתי מוגבלת המופגנת בדחיית המסורת, לבין הנכונות לצמצומה המוחלט של העצמאות מתוך דבקות מוחלטת במסורת. כיום עלינו לראות את שתי הדרכים שנתגלו במשך ההיסטורי שלנו רבת החליפות כקשורות אחת בחברתה, ומעצבות ביחד את דמותה של התרבות היהודית, מתוך אותהתקוה שהביע רנ״ק [=ר׳ נחמן קרוכמל, מראשוני חכמת ישראל] שיש בכוח הקנקן לסבול ולהחזיק החדש והישן״.
נזכרתי בדברים הללו כאשר עיינתי בסדרת חיבוריהם של חכמי צפון-אפריקה, שעיקר פעילותם היתה המחצית האחרונה של המאה התשע־עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים. אין לך ערך, למשל בספרי שו״ת, שאינו משתלב במערכת ״תורת החיים״ המסורתית למרות המפגש של התרבות היהודית עם התרבות הצרפתית ולמרות החידושים הרבים שהיא קלטה לתוכה. אין המכוון לשאלות פשוטות על מוצרים חדשים שנמצא להם העיקרון המקביל בהלכה הקובע את גדריהם, אף לא לשאלות כלכליות שהופנו על-די המנהל היהודי של בנק שבעליו הם נכרים; אלא בעיקר לתופעות שנתפשטו בקהילות ישראל ותבעו התייחסות; למשל, החרם המוחלט על משחק הקלפים בג׳רבה, או מניעת חדירתה של חברת כי״ח בצפרו, שתי קהילות שמרניות מובהקות.
דוגמה אחרת: ודאי שקשה לשייך לעולם של אחדות תרבותי שונה את כל הערכים היהודיים, וקשה לפשר בין חוק הממשלה להחזיר אבדת נוצרי או ערבי עם פסק שולחן ערוך ש״אבדת עכו״ם מותרת״. לפיכך נוצרו פרצות בהלכה היהודית, ועובדי הדואר נסעו בעגלה של הדואר הרתומה לבהמות כלאים. פרצות אלה הן פועל יוצא של המגע עם החברה הכללית ההולך וגובר בעולם מתפתח ודינאמי. עיקר גישתם של החכמים היא בדרך־כלל לחפש סמכות לפרצות אלה בתוך המסורת היהודית. הרציפות בטיעון כמו במינוח היא מוחלטת, לבד מן המונחים הטכניים החדשים, אבל אין מנוס מלקבל ערכים חברתיים ופוליטיים של המדינה המודרנית. לשון אחר, מתגלה פתיחות כשמדובר בעולם משתנה, אבל ההצדקה להסתגלות היא בערכים יהודיים פנימיים.
גישה דומה מתגלה בספריהם של חכמים, בפרט בתשובתיהם, שבהן בולט המגע הגובר עם סביבת הרוב המוסלמי: שותפויות שבהן הגוי עובד בשבת, חלב של גוי או תרופות מאירופה שבהן מעורב יין נסך, ״הלכות סחורה בדבר איסור״, כלומר מצרכים שהם אסורים ליהודים.
את גוף הדברים נתחיל על־פי הסדר הגיאוגרפי, ממזרח למערב: לוב ותוניסיה, אלג׳יריה, מרוקו.
כידוע, לוב ותוניסיה הן יחידה גיאוגרפית־תרבותית אחת מצד ההשפעה האיטלקית בגלל הקשר ההיסטורי ביניהן לבין איטליה עוד בתקופה הטרום קולוניאלית. באלג׳יריה ובמרוקו היו השפעות ספרדיות עוד במאה הט״ז והשפעות צרפתיות שהפכו לשלטון ישיר ולפרוטקטוראט במאה הי״ט והכ'. מצד אחר היתה חלוקה מובהקת בין היצירה במגרב העותמאני שכלל את לוב ותוניסיה וכן את אלג׳יריה לבין מרוקו: בעוד שהאזור המזרחי של המגרב המזרחי היתה לו אוריינטציה עותמאנית שהשתרעה מלב האימפריה העותמאנית ועד דרום מערב אירופה, כלומר איטליה וצרפת, היה החלק המערבי של המגרב, דהיינו מרוקו (אלמגרב אלאקצא ־ המגרב הקיצון, בערבית) עם הפנים לספרד ולפורטוגל ולאירופה האטלנטית בכלל. חכמי לוב, תוניסיה ואלג׳יריה הדפיסו ספריהם בליוורנו ובירושלים, ואילו חכמי מרוקו הדפיסו תחילה באמסטרדם ורק בסוף המאה הי״ט העדיפו את בתי־הדפוס בליוורנו, בירושלים ובאלכסנדריה בשל ירידת מרכז הספר היהודי בהולנד.
משפחת אביחצירא-אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.
אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.
כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א
פיוט אני יחייא אדהאן חזק
נועם אל חי מהולל
בכור הקדוש שמו נקרא. רבנו מסעוד אביחצירה
אבי שורה ורב נהורא. כלול מכל מדה יקרה. היה לישראל עטרה בכל עת צנה וסוחרה.
נאמן היה בכל שניו. לכל אדם בכל אנייניו. מאוד מאוד שפל וענו. זו התורה וזו שכרה
יחד כל החכמים הודו לו. מה נעים חלקו וגורלו. מעשיו מאו כמה גדלו. לשם האל גדול ונורא
ימי קדם בעת היינו. בצל כנפיו החסינו. כאב על בן רחם עלינו. זה מנהגו עם כל הנברא.
חנן דלים וגם אביונים. פיס אותם בסבר פנים. כרצון אדוני האדונים במעשה רב ידו גברה.
ידיד האל פדה משביה. כמה נפשות הוא החיה. הכל לשם רב עליליה. במדה משקל ומשורה.
אדוננו עלה בערה. בחודש זיו הדר הנקרא. בזכותו ירדו גשמי אורה. אז ליהודים הייתה אורה.
אשר צדיקים בו נתעלו. במחיצתם אדון בחר לו. צדיק זך וישר פעלו. גם על שכמו הייתה המשרה.
דַיָן דִין אמת לאמתו. בבואו בשובו בלכתו. הכל רצים שבים לקראתו. ללכת בדרך ישרה
הרביץ תורה רִבָה פעלים. לשם האל האדר באלים. להכניע עובדי גלולים. עלתה בידו הבחירה
אב לתורה לתעודה היה. צרכי אום טהרוה וגלויה. הטיל עליו יוסד נשיה. באימה בפחד במורא
נטה שכמו לסבול עול תורה. בגלוי ומה גם בסתרה. תפלתו הייתה טהורה. בדרך האמת נבחרה.
חכם בעוז מאוד התגבר. לכל שואל הוא משיב דבר. בדעה ותבונה לו הובר. מאל אשר יצר וברא.
זקן וגם ישב בישיבה. בדירה נאה וחשובה. וגם דעתו הייתה רחבה. במשנה וגם בגמרא
קבל עליו כמה יסורים. מאהבת יוצר מאורים. בם נכנס לחדרי חדרים. ליטול שכרו כשורה.
אשא עיני על ההרים. יברך מלכים ושרים. בברכת אבות הטהורים. הכתובה בספר התורה
מורה צדיק עיני העדה. ישא ברכה בלי מדה. אשר זכה לארץ חמדה. זכות אבותיו עמו שורה.
יוסיף יי שנית ידו. ישמור לו את בנו חמודו. יתקיים תלמודו בידו. וגם יהיה מאיר תורה.
צדיק אח טוב כמו גן רטוב. יאריך ימים בלקח טוב. הוא ובניו בכתר שם טוב. בזכות יצחק בן הגבירה.
חזק נפשות החלשות. ישנות ומה גם חדשות. לשמור ולקיים ולעשות. את כל חוקי מצוות התורה.
קוים לדמותו.
של הרב הגדול חסידא קדישא ופרישא כבוד מורנו הרב רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.
רבינו המחבר נולד בעיירה תאפילאלת הקדושה בשנת התרכ"ו – 1866. לאביו הרב הגדול מכלוף אדהאן זצוק"ל ואמו מרת הרבנית אסתר בתו של הרב הגדול מעוז ומגדול מרן אביר יעקב אביחצירא זצוק"ל.
ימי ילדותו ונערותו עברו עליו במחיצת סבא קדישא אביר יעקב זצוק"ל, יחד עם בן גילו הרב הגדול עטרת ראשנו עיר וקדיש, כבוד מורנו הרב דוד אביחצירא הי"ד וזצוק"ל אשר עליו חובר הספר הנכוחי " אני לדודי, כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים.
סימן אני יחייא חזק
נועם אמת קְנֵה וכו. לה. מלך
אדון כל המעשים. ברוך ומבורך שמו. נמצא לכל הדורשים. יכפר עוון עמו. שת"ה עת"ה אתה. הוא הדַיָן והעד. יי מֶלֶך מָלַך ימלוך לעולם ועד.
יום יום לך קוינו. בכל עת ובכל עונה. חננו ועננו. למען השכינה. חול"ה גול"ה דל"ה. עת לחננה בא מועד.
יחיד נורא עלילות. קדש שמך עלינו. ישראל עם סגולה. קבץ נפוצותינו יוש"ב הש"ב תשי"ב. שבת חודש ומועד.
אתה השם אבינו. מעולם הוא שמך. יי אלוהינו. חון תחון על בניך. זכו"ר תזכו"ר בכו"ר. קול משמים יעיד.
חזק אמיץ השיבה. שופטינו כבראשונה. האל דגול מרבבה. שמע נא קול תחינה. אנ"א א"ל נ"א. חו"ס נ"א. אתה יודע ועד.
פיוט לברוך שאמר
נועם צהלי רני. סימן אני יחייא חזק.
אפתח פי בשיר. לשם אלחי נעלם. יצא וברא. העולמות כולם. אלהי"ם חיי"ם ומלך עולם. ברוך שאמר והיה העולם.
נגיל ונשמח. בעת התפילה. בפחד מורא. מנורא ילילה. יסי"ר ממנ"ו כ"ל נג"ע ומחלה. ברוך שאמר והיה העולם.
יום יום יזהר. בעניין התפילה. ירחיק ממנו. כל פשע ועולה. ג"ם דב"ר אסו"ר חלילה. אל יוציא מפיו בדרך העולם.
חובה יתפלל. שלוש תפילות. שחרית ומנחה וערבית בקהילות. א"ז קול"ו ישמ"ע שומע תפילות. בכלל ישראל כאיש אחד כולם.
ישמע האדם ויבין לבבו. ירא את השם. בקומו ובשכבו. כ"ל ר"ע אוה"ב וקרוב יבוא. אל בית אלוהים. כי הוא חיי עולם.
אשרי האדם. המשכים ומעריב. אל התפילה. בבוקר ובערב. יאריך ימי"ם. ושנים ועולמים. ויזכה לראות. בבניין האולם.
חרדה ילבש. בעטיפת ציצית. גם תפילין. יהיו לו תחבושת. מג"ן וצנ"ה מחרב וקשת. אויבים ושונאים. משחיתים העולם.
זכות המצוות. העושה בטהרה. יצילו אתכם. מזעם ועברה. לש"ם דמי"ם בשפה ברורה. בזכות התורה. היא קיום העולם.
קבל תפילת. עמך ישראל. מהר שלח נא. מושיע וגואל. יבוא אליהו. יבשר עם האל. בבניין מקדש. שהוא אור העולם.
משפחת הלוי אבן יולי – חיים בנטוב – ממזרח וממערב כרך ב'
ממזרח וממערב כרך ב'
קובץ מחקרים בתולדות היהודים במערב ובמגרב
בעריכת
אליעזר בשןף אברהם רובינשטיין, שמעוןשורצקופ
הוצאת אוניברסיטת בר-אילן
רמת גן, תש"מ
יהודה הלוי אבן יולי.
ממשפחתו בעיר אצאווירא מזכיר הוא בהקדמה הנ"ל את " קרוב לנו האיש ממשפחתי ומבית אבי, הנבון, החשוב כבוד הרב יהודה הלוי אבן יולי ". יהודה זה הוא כנראה אותו נתין אנגליה המוזכר בתעודה משנת תרל"א, שחי במוגאדור.
בהקדמה הנ"ל הוא מזכיר גם את שמואל הלוי אבן יולי מווהראן, וגם עליו הוא כותב " קרוב לנו האיש ". שמואל זה היה חתנו של רבי מסעוד צ'רמון, רבה של ווהראן בשנת תר"ך, וכנראה היה הוא עצמו בן תורה. כאמור, רבי שמואל יצא לליוורנו והדפיס שם את " ראש משבי"ר ", ואת " הדר זקנים ".
הסיבה ליציאתו ממכנאס לליורנו עדיין נעלמה מאתנו. בהקדמה ל " ראש משבי"ר ", מרמז למחלה שעברה עליו : " הוא גופא קשיא, אנחה שוברת, עיני נגרה ולא תדמה אש להבת שלהבת אשא דגרמי ". מחלה זו היא כנראה אותה ששמענו עליה מהאיגרת שנשלחה עליו לאחר החלמתו.
הוא מרמז גם על רדיפות : " צרות רבות סבבוני, מצער לצער….וילחמוני מאריות גברו…כי זרים קמו עלי ועריצים ביקשו נפשי הללו בעלי מארה מוליכי רכיל ובעלי לשון הרע אכלי קורצי בי מלכא מלך שךם רב נהוראי אור תורה, טפלו עלי שקר זדים היא גופה גזירה, אשר לא דמיתי ולא עלתה על לבי אדהכי והכי זאת אשיב אל לבי אקומה נא ואסובבה…לדחות את השעה עד יעבור זעם….היום גלותי כדגלו אינשי…."
ובחתימתו הוא כותב : " עמוס התלאות רבות צררוני את כל עולב למינו כי רבים לוחמים לי על כן עמד טעמי בי ויצאתי בגולה, בריש גלי קצוי ארץ וים רחוקים אגב מטלטלי אוחילה לאל אותי ישיב על כני "
בדברים אלה מסתתרים גופי עובדות שאינני מכירים. מי הרודפים אותו ולוחמים בו ? מי הו המלך " מלך שלם רב נהוראי אור תורה " שדברו לפניו לשון הרע עליו ? לפי שעה הדברים סתומים וחתומים.
לפי רשימה שבכתב יד והועתקה בידי רבי יוסף משאש, נפטר רבי שמואל באלול תרי"ג. כנראה חזר למכנאס עירו ושם נפטר, ולא זכה להגשים את תוכניתו לעלות לארץ ישראל.
רבי יוסף הלוי אבן יולי.
חכם גדול שני ממשפחה זו הוא רבי יוסף הלוי אבן יולי, ואשר חי כדור אחד אחרי רבי שמואל קרובו. מהות הקירבה שביניהם לא מדע. אביו רבי יצחק, שהוא מתאר אותו " איש חיל רב פעלים נשיא נשיאי הלוי " הוא כנראה רבי יצחק הלוי החתום על תקנת הבחירה הנ"ל. לרבי יוסף היה בן ושמו שלמה.
רבי יוסף היה מחכמיה הרשומים של מכנאס, ואף שימש בה כדיין, דומה שהיה תלמידם של רבי רפאל בירדוגו ושל רבי יעקב בירדוגו, המכונה " החכם ", תחילה היה סופר בית דין, ובשנת תקצ"ד חתם עם רבי יוסף בהלול הנ"ל, לימים נתמנה כדיין בבית דינו של הרב המפורסם רבי יוסף בירדוגו, בעל " כתונת יוסף " ו " ספר השרשים ".
משנפטר רבי יוסף בירדוגו בשנת תרט"ו נשאר רבי יוסף מבין זקני הדיינים. לידו שימשו כדיינים חכמים צעירים כגון : רבי יעקב בירדוגו, רבי שמואל עמאר, רבי שלם משאש, מפיו היומבררים מנהגים שונים וכן פסקים שכתבו.
רבי יוסף הדיין היה רגיש מאו מבחינה מוסרית. פסקיו הושפעו מאוד מכך, באחד מספקיו הוא כותב : " וידוע ליהו לכו שלא כתבתי זה ….רק מפני שראיתי מדין יתום ואלמנה כי גואלם חזק, הרוכב בערבות ביה שמו " בשנת תרי"ח בהיותו בטנג'יר בדרכו ארצה, הסכים על פסק דין של חכמי תיטואן וכותב :
" ולפי שאני גולה חוץ ממקומי ולבי וספרי בל עמי ועוד שאני נחוץ לדרכי לכן בא הכתוב בקצור האומר ולראיה חתום פה בטנג'יר יע"א באלול המרוצה ברית"ו לפ"ק ( תרי"ח ).
בעלותו ארצה התיישב תחילה בטבריה. בשנת תרכ"ג, בסכסוך שהיה בין השד"ר רבי מנשה ארזי הכהן לבין חכמי מכנאס, שטענו כי מקפחים בחלוקה את חכמי המערב ומשום כך עיכבו נדבתם עד שתינתן הבטחה נאותה בנדון מצביע השד"ר על המכתב של רבי יוסף הלוי אבן יולי, שמסר בידיהם ובו מפריך רבי יוסף את הטענות בדבר קיפוח חכמי המערב.
רבי יוסף הלוי עצמו לא נשאר בטבריה ועבר לגור לצפת, בשנת תרכ"ז אנו מוצאים אותו חותם עם רבני צפת על קול קורא של טבריה.
זיקתו לכתבי יד : לרבי יוסף הייתה זיקה חזקה לכתבי יד. הרב החוקר רי"ם טולידאנו מעיד עליו : " שהיה אחד מראשי החכמים המערבים ההם בטבריה ואחר כך גר בצפת היה לו אוסף גדול של כתבי יד שהביא אתו ממרוקו…כתבי יד אלה היו למקורות נאמנים בחיבור ספרי " נר המערב ".
נראה שבין כתבי היד שלו נמצאו נימוקי רבי רפאל בירדוגו, שנדפסו אחר כך בספר בשם " תורות אמת ", מתוך כתב יד שלו והוא מלא בהערות בחתימתו " יה"ל ". כתב יד ספר " שיר ידידות " הנ"ל, שיר שבח לכבוד הנגיד שמואל הלוי אבו יולי, נשתמר אצלו, והביאו בין יתר כתבי היד לארץ.
בצפת התגלגל הספר לידי מוכר ספרים נסים עבו, שחותמתו נמצאת על כתב היד היום, ונרכש אחר כך על ידי ספריית הסמינר לרבנים בניו יורק. תאריך פטירתו של הרב לא נודע. כן לא ידוע אם בנו שלמה עלה אתו או נשאר במרוקו; ודברים אלה יש לבדוק ולחקור בגנזי צפת העיר.
רבי יוסף היה גם משורר וידועים ממנו כמה פיוטים : הפיוט הנמצא בכתב יד ניו יורק, שחיבר כשהשתטח על קבר רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל. ונראה לייחס לו גם הפיוט ליום השביעי של פסח, המועתק בכתב היד הנ"ל אך נדפס גם בספרים אחרים המתחיל :
" אפצחה פי, אברך צור ישעי שם דרך בים יום שביעי. ודאי כתב פיוטים אחרים, אלא שטרם הגיעו לידינו או טרם אותרו. ידועים בספרי מרוקו פיוטים רבים, סימנם הלוי : ויש להסתפק שאולי חלקם משלו הם.
Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel..Et des villages de la Saoura 1903-1962
Les juifs de Colomb-Bechar
Et des villages de la Saoura
1903-1962
Jacob Oliel
La jeunesse becharienne, insouciante comme toutes les autres, avait, elle aussi, des dis- tractions simples : elle aimait a se promener sur l'avenue, plus particulierement, les belles demoiselles bechariennes qui deambulaient nonchalamment, par groupes de quatre ou cinq.
Sauf le dimanche, ou ils allaient voir jouer les grandes equipes, les garcons s'adonnaient au foot-ball ; nous disputions des rencontres interminables dans la rue, sur les places publiques, partout ou un espace suffisant permettait de poser deux pierres de chaque cote pour figurer des buts, et tenter d'y loger une balle de chiffon, l'endroit ideal demeurant la place du Tanezrouft, quand le Pere Collignon ne venait pas confisquer le ballon, dont il craignait qu'il ne brise les vitraux de l'eglise…
A une epoque ou la television n'existait pas encore, d'autres jeunes gens et jeunes filles, de toutes confessions, avaient le choix entre la lecture, la piscine municipale, le cinema public et ses films a la mode – malgre le decalage de quelques mois -, et la salle des «Peres Blancs», dont le Debrie 16mm, passait des Chaplin ou des Laurel et Hardy… J'ai toujours eu d'excellentes relations avec les religieux catholiques, ces voisins bien-veillants qui me pretaient des ouvrages, ou m'en offraient (je possede toujours les livres d'arabe, devenus aujourd'hui tres rares, que m'a donnes ce bon Pere Huchon, il y aura bientot quarante ans, et celui du Commandant Ceard, cadeau du Pere Duvollet.
Ce Pere Blanc devait deja avoir la vocation de chroniqueur : il composait, a l'epoque, la feuille paroissiale (Bou Bechir) destinee a informer les Chretiens disperses dans les villages du sud, de toutes les nouvelles concernant leur communaute. Envoyee avec «La Vie», dont elle etait le supplement gratuit, cette feuille constituait un lien et apportait aux plus eloignes quelques informations utiles sur Bechar et la region : faits-divers, etat-civil, resultats des divers examens, manifestations de tous ordres..
Ayant collabore occasionnellement a Bou Bechir, dont je fus, l'illustrateur (en 1957- 1958). et pigiste (publication d'articles sur les Juifs de Bechar et l'epopee touatienne), je puiserai dans ce fonds les chiffres statistiques et les renseignements dont j'aurai besoin pour cet ouvrage.
A partir des annees 1950-1955 , la communaute juive ayant reussi a se faire une place, ses jeunes purent beneficier de certains avantages, jusque-la reserves et acceder par exemple a la piscine municipale, naguere interdite aux Indigenes.
Comme tous les jeunes francais, notre generation s'est passionnee pour les exploits des grands sportifs de l'epoque, les Bobet, Coppi, Bartali, Villemain, La Motta, Dauthuille, Mimoun, Hansenne, d'Oriola, les vedettes entre toutes restant, sans doute, le footballeur Ben Barek et le boxeur Marcel Cerdan.
A la meme epoque se constituerent diverses associations qui temoignaient a la fois du dynamisme et de l'evolution de la jeunesse juive de Colomb-Bechar : equipe de basket- ball avec Claude et Charles Amar, groupe des Eclaireurs Israelites, petite troupe de theatre, avec les fils Assouline, Meyer Teboul et bien d'autres…
ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו-הסתגרות ופתיחות. פרק רביעי שלטון הסעדים.
הסתגרות ופתיחות.
פרק רביעי
שלטון הסעדים.
1492 גירוש היהודים מספרד. סופה של תקופה. 1492 – גילוי אמריקה, תחילתו של עולם חדש הגיאוגרפיה וההיסטוריה העמידו את מרוקו בנקודת מפגש של שני מאורעות מכריעים אלה, אולם במקום לצאת למרחב, הסתגרה הארץ עוד יותר בתוך עצמה, ואיתה יהודיה.
היהודים במושבות פורטוגל.
השלב הראשון בהרפתקה אומללה זו שהסתיימה בכישלון חרוץ, החל בכיבוש עיר הנמל סבתה שעל חוף הים התיכון בשנת 1415. השלב השני היה כיבוש ארזילה ותנז'ה בשנת 1471, ולאחריו מתחילים הפורטזים להדרים לאורך החוף האטלנטי. אגאדיא – 1505,אספי – 1508, אזמור – 1513, מנאגאן – 1514. הפורטוגזים מצאו באזור הכיבוש קהילות יהודיות שעם הזמן הלכו והתפתחו כי ליהודים נועד התפקיד של מגשרים בין השלטונות הפורטוגזים והמושלים המוסלמים, הן בדיפלומטיה והן במסחר.
חיוניות תפקיד זה מסבירה שגם לאחר הגירושים מספרד ומפורטוגל המשיכו הקהילות היהודיות להתקיים באופן חופשי במושבה האפריקנית כאשר המושלים המקומיים מתעלמים מאזהרות והאשמות האינקוויזיציה כנגד היהודים. החיים חזקים יותר מהאידיאולוגיה. לאחר כיבוש אספי בשנת 1508 הבטיח המלך מנואל ליהודי העיר שלא יגרש אותם לעולם משם, ולא יאנוס אותם להתנצר, ואם לא תהיה ברירה למלך אלא לגרש אותם, תינתן להם שהות של שנתיים ימים שיוכלו להתכונן ליציאה וגם אז ייקחו עמם את כל רכושם.
היחס הטוב של הפורטוגזים מצא את שכרו כעבור שנתיים כאשר הייתה העיר המצור, וכוח יהודי של מאתיים לוחמים, בראשות שני האחים יצחק וישמעאל בן זמירו, בא לעזרה מנמל אזמור, והצרים השריפים, בראותם העיר מוגנת היטב העדיפו להסיר את המצור.
גם באזמור שררו יחסי שכנות טובה בין הפורטוגזים ליהודים. לפי המסורת סייעו היהודים בכיבוש העיר ופתחו את שעריה בפני הפורטוגזים בשנת 1513. המלך העניק אז ליהודים זכויות מיוחדות, ולמרות האיסור מצאו בעיר מקלט אנוסים מספרד ומפורטוגל שחזרו בפומבי לדת אבותיהם. כאשר נאלצו הפורטוגזים לפנות את העיר בשנת 1514 לאחר מצור ממושך של השריפים, הם דאגו לפינוי מסודר של היהודים לנמלים שבידיהם : ארזילה, סבתה, אלעראייש ותנז'ה. על הרכוש שלא היה אפשר לפנות קיבלו פיצויים מלאים.
גם באגאדיר שנקראה בפי הפורטוגזים סנטה קרוז ( הצלב הקדוש ) ישבו סוחרים יהודים, אולם כנראה שיחס של השלטונות הפורטוגזים אליהם לא היה אוהד כי בעת כיבוש המבצר על ידי מוחמד אל-מהדי בשנת 1541 מאשימים את היהודים שבשל בגידתם נהרגו נוצרים רבים ממגיני הנמל.
כאמור כיבוש אגאדיר היה נקודת המפנה שפתחה בפני בני סעד את השלטון על כל מרוקו. לפי אחת המסורות היה זה מגיד עתידות יהודי מעמק הדרעא, ושמו מסעוד מצליח בן גואשאש, שעודד את מוחמד לפנות צפונה כאשר ניבא לו שיכבוש עיר אחת ושמה תאזה וממנה ירודד תחתיו את כל ארץ המערב. העיר נכבש בשנת 1547 ובכך נפתחה הדרך לעיר הבירה פאס שנכבשה בשנת 1548. אולם כיבוש הבירה לא סימל הפעם סוף ההתמודדות, אלא ראשיתה.
אותו מוחמד אל-שייך, מייסד השושלת שביסס את שלטונו ויוקרתו על מלחמת קודש נגד הנוצרים, לא היסס כדי להשלים את כיבושיו, לכרות ברית עם הספרדים כנגד מעצה מוסלמית, התורכים שכבשו כמה שנים קודם את אלג'יריה וחלמו על השלמת כיבוש של כל צפון אפריקה.
כיבוש תלמסאן, שהייתה תחת חסותם, על ידי מוחמד אל שייך, בעזרת הספרדים, הייתה בעיניהם ההזדמנות הנאותה להשתלט על מרוקו. בנצלם את היריבות בין אחרוני בני מרין ובני סעד הם כובשים את פאס בשנת 1554 ומטילים על הקהילות היהודיות מסים כבדים מנשוא.
הם רודפים את מוחמד אל שייך עד מראכש שם הוא נרצח על ידי עריקים תורכים, מתחזים בשנת 1557. בניגוד למסורתם בארצות האחרות מתנפלים התורכים על יהודי חבל הסוס, שללו אותם וגם " התביעו ויענו אותם רבות ויקחו בשביה הרבה ילדים וילדות ". אולם ניצחון התורכים לא האריך זמן, יורשו של מוחמד אל שייך, מולאי עבדאללאה אל ג'אליב 1557 – 1574 מביס את התורכים שנאלצים לסגת חזרה לאלג'יריה, זמנית הם מקווים. הוא כובש בחזרה את פאס אבל כאיש הדרום הוא מעדיף להעביר את בירת המדינה למראכש.
התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל
הרעיון לכתוב את החיבור הזה נולד בימים שעסקתי בכתיבת חוברת על רבי חיים אבן עטר בעל " אור החיים ", שהקדשתיה ליצחק נבון ביום השבעתו בכנסת והכתרתו לנשיא מדינת ישראל. יצחק נבון הנו נצר למשפחת אבן עטר מצד אמו.
בעת שעסקתי בכתיבת החוברת מצאתי קצת חומק הקשור בתנועה השבתאית במרוקו. רבי חיים בן עטר חי כידוע במחצית הראשונה של המאה ה- 18, בימי הוויכוח על ספיחיה של התנועה השבתאית. תוך כדי חיפוש מקורות נמצאתי למד ששורשיה של התנועה השבתאית קשורים קשר אמיץ בטבורה של קהילת יהודי מרוקו, ומקורותיה של תנועת ההתנגדות אליה ינקו ממעיינותיה
שבתאי צבי
של יהדות זו.
ר׳ מסעוד הכהן" היה מקובל ואיש רזין וידוע כבעל נם. מסופר עליו שיחד עם תלמיד חכם אחר הגיעו בשנת של״ז (1577) לצפת וסיפרו על חכם אחד גדול הדור ויודע עתידות ושמו ר׳ אברהם שלום (או אבשלום) מדרעא. ר׳ מסעוד נתבקש על־ידי ר׳ אברהם לפני עליתו ללכת אל ר׳ חיים ויטאל ולגלות לו שהוא עתיד ומזומן להיות משיח בן־יוסף. על ר׳ מסעוד הכהן ועל ר׳ אברהם מספר ר׳ חיים ויטאל – שראה את עצמו כעתיד להיות המשיח – בספר החזיונות, את הסיפור הבא:
״בא הר׳ מסעור כהן מן דרעא (מרוקו) וסיפר לי כי בצאתו משם הלך להפטר מן חכם גדול יודע עתידות הר׳ אברהם אבשלום ואמר לו: לחיים ולשלום (ההדגשה במקור) ואמר לו: פירוש הדברים הם שיבוא אצלי אני חיים ויתן לי שלום משמו, ונתן לו כל הסימנים אשר בי ושהייתי בחור אחד דר בצפת ואמר לו: אמור לו משמי כי הוא משיח בן יוסף וילך לירושלים וישכון שם שתי שנים בהכרח, אן בשנה השלישית הבחירה בידו. אם ירצה, ידור שם ואחר השנה הראשונה תחל רוח ה׳ לפעמו ומאז ואילך יהיה מחלוקת עליו בין אנשי ירושלים והגליל ואנשי מצרים יסייעו לירושלים אך אנשי הגליל ינצחו ויחזירוהו לדור שם בגליל ושם יתקבצו אליו אלפים ורבבות מישראל. וימלוך עליהם (ההדגשה במקור) וילמדו תורה, ואחר כך אני אלך שם ואני אהיה משיח בן דוד (ההדגשה במקור) והוא יהיה משיח בן יוסף, משנה שלו ויזהר, שכשילן לירושלים כנזכר לא יקבץ אנשים עמו כי ימשך לו נזק גדול בעבור זה, וגם כי יכנס בסוהר לסיבה זו ומה שאמרו רבותינו ז׳׳ל על משיח בן יוסף שיהרג, אני אשתדל בכל כחי להצילו מאותה הגזירה כי עליו נאמר: ׳חיים שאל ממך נתת לו׳״24(תהלים ב״א 5 – לא במקור).
פרושו של דבר כי משיח בן־דוד ישאל מהשם יתברך שיתן חיים למשיח בן־יוםף הנקרא חיים והש״ית יתן לו חיים.
וממשיך ר׳ חיים ויטאל:
(סימן י׳׳א) ״הלכתי למצרים ובא תלמיד חכם אחד מן דרעא וסיפר לי ככל אשר סיפרו הר׳ מסעוד משם הר׳ אברהם אבשלום הנז׳ בסימן ס׳.״
ר׳ מסעוד אזולאי מוכר לנו מאגרותיו של תלמידו ר׳ שלמה שלומיל. שלומיל הרבה לכתוב אגרות לארץ ולחו״ל על ״נפלאותיו ותוקף גבורותיו של האר״י״. אגרותיו קובעו ופורסמו בשם ״שבחי האר״י״. גם ר׳ חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האר״י, מזכירו בספרו ״ספר החזיונות״.
ר׳ מסעוד אזולאי נזכר גם בשם ר׳ מסעוד המערבי ובשם ר׳ מסעוד (אזולאי) סגי נהור וגם בשם ר׳ מסעוד המוגרבי.
ר׳ שלומיל העריך מאד את רבו וכשהוא מזכיר חכמי צפת שמהם למד תורה הוא מדגיש במיוחד את שמו של ר׳ מסעוד המערבי אחרי ר׳ חיים ויטאל. בעיניו גדול המקובלים היה ללא ספק רבו הראשון, ר׳ חיים ויטאל, ומיד אחריו הוא מזכיר את רבו השני, ר׳ מסעוד סגי נהור ור׳ סולימן אוחנה (עליו נעמוד להלן). באחת מאגרותיו הוא כותב:
״נפלאותיו וכל תוקף גבורותיו אשר עשה האר״י ז״ל לעיני כל ישראל בארץ הצבי, צפת תוב״ב (תבנה ותכונן במהרה בימינו) אשר סופר לי ממורי מהר״ר מסעוד מערבי נר״ו (נטריה רחמנא ופרקיה) ומכמה רבני וגאוני ארץ אשר יצקו מים על ידיו ועיניהם ראו דברים מבהילים ממנו לא נראו בכל הארץ מימי התנאים כרשב״י עליו השלום.׳׳
על ר׳ מסעוד כותב החיד׳׳א דברים בשם אומרם בספרו ״מערכת גדולים׳׳.
״ושמעתי מפי תלמיד חכם מארץ המערב הפנימי חכם ר׳ מסעוד שמצא שהגיד האר״י על הפסוק ׳עלית למרום שבית שבי', שב״י ר״ת (ראשי תיבות) שמעון בן יוחאי. ואמר החכם הנזכר(ר׳ מסעוד) ואני רמזתי עליו כי שב״י למפרע ר׳׳ת(ראשי תיבות) יצחק בר שלמה שהוא האר״י זצ״ל (זכר צדיק לברכה).״
ר׳ סולימן אוחנה המערבי נולד בפאס, עלה לצפת ונחשב בין גדולי המקובלים של צפת. הוא נמנה על החבורה של תלמידי האר״י. בין המקובלים הוא נזכר מיד אחרי ר׳ חיים ויטאל ור׳ מסעוד אזולאי, ולפעמים לפני ר׳ מסעוד אזולאי. מקובלי הדור כינוהו מוהר״ר סולימן המערבי. ר׳ שלומיל מכנהו מורהו ולפי עדותו, מוריו ר׳ מסעוד ור׳ סולימן בקיאים בכתבי האר״י כמו בא״ב. וכך הוא כותב:
״ומורי כמהר״ר מסעוד סגי נהור נר״ו ומורי מהר׳׳ר סולימן מערבי נר״ו כבר הם סיימו אותם שלוש פעמים והם בקיאים בהם כמו בא׳׳ב.״ הכונה לכתבי האר״י אשר הופצו ע״י אחד מגדולי המקובלים ר׳ יהושע בן נון.
יחד עם ר׳ מסעוד אזולאי (סגי נהור) עסק ר׳ סולימן אוחנה לא רק בנסתר, אלא גם בנגלה והוסמכו שניהם, כנראה על־ידי ר׳ יוסף קארו(בעל ״שולחן ערוך״) או על־ידי ר׳ משה אל־שייך. כידוע ר׳ יעקב בירב רצה לחדש את הסמיכה בצפת (1548-1478 ).
רבי סולימן אוחנה היה סופר סת״ם (ספרי תורה, תפילין ומזוזות) והצטיין במלאכת הכתיבה היפה. מתחת ידו יצאו יותר מאלף זוגות תפילין. החיד״א מכנה אותו אחד מ״גורי הארי״ וכתבו עליו ״הרב הגדול,ראש המדברים בכל מקום דכל רז לא נם מינה (כל סוד לא נעלם ממנו) החסיד מהר״א סולימן אוחנה.״
המקובלים במרוקו
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים
מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.
יחייא בן וויזמאן.
נפטר תנ"ו. מורה צדק במראכש, עם רבי יצחק די לויה. באגרת אליו כתב : וגם דלה דלה בחכמת הקבלה ועם קדושים נאמן.
יעקב אביחצירא.
בן מסעוד סבו של דוד הנ"ל. תאפילאלת תקס"ז – דמנהור, מצרים, כ' בטבת תר"מ. מגדולי הקבלה במזרח, מכונה " אביר יעקב ", ומפורסם בכל צפון אפריקה בזכות מעשיו ונפלאותיו. ראה עליו בספר " מעשה נסים ". סיפורים ומעשיות תולדותיו ונפלאותיו של מו"ר עט"ר הרה"ג החסיד המפורסם המקובל האלוקי..יעקב אביחצירא זצוקללה"ה זיע"א, מאת אברהם מוגרבי ירושלים.
חיבוריו הקבליים " אלף בינה " ביאור על תמניא אפי, " בגדי השרד, פירוש על הגדה של פסח, " גנזי המלך " פירושים על בראשית ובסופו פירושים לעניינים שונים בשם " ליקוטי שושנים ". " דורש טוב ", דרושים מכיל מעט מאוד דברי קבלה, " מחשף הלבן " פירוש על התורה, מזכיר את הזוהר והרבה את האר"י.
" מעגלי צדק " פירושים על פסוקים לפי סדר א"ב, " פתוחי חותם " פירושים לתורה, " שערי ארוכה, כמו " מעגלי צדק " " יגל יעקב, פיוטים. פיוטים לכבודו נדפסו בספר אני לדודי של נכדו יחייא אזהאן וכן בספר " קדש הלולים מאת רבי שאול נחמיאש, תונס.
להלן הפיוט לכבודו של " אביר יעקב " פרי עטו של נכדו בן בתו כבוד הרב יחייא אזהאן מתוך הספר " אני לדודי ".
אנוכי אספרה. בשבח רב נהורא. יעקב אביחצירא. ברשות יי מלך
נטה לסבול עול תורה. בקדושה ובטהרה. ועל שכמו המשרה. על ישראל הוא מלך
ימיו כולם שלמים. בלילות ובימים. עבד חי העולמים. קיבל עליו עול מלך
יום יום משכים ומעריב. בכל בוקר וערב. גם היה קולו ערב. לדבר עם המלך.
חצות לילה לעולם. היה בריא כאולם. וגם עשה לו סולם. לעלות אל המלך.
יחד כל החכמים. מסוף כל העולמים. אמרו מודים לתמים. צדיק ישר ומלך
יחוד ענוה היא בו. קדוש וברוך סביבו. ליראה ולאהבו. ביד השם לב מלך.
אף חיבוריו היקרים. מאירים ומזהירים. בפרדס מסודרים. בתוך היכל המלך.
אב לתורה לתעודה. צדקותיו בלי מדה. כל העד. נשא חן כמו מלך
דיניו דיני הצדק. מדקדק היטב הדק. להצדיק את הצדיק. כי כן ראוי למלך
הוא ראש גולת אריאל. היה בכוח ואל. לעיני כל ישראל. היה בישורון מלך
אמת בפיו נחתמה. בדעת ובמזימה. כיעקב שלמה. כי בו בחר המלך.
נסים נפלאות עשה. בעזר רם ונישא. גם בארץ קדושה. קיבלוהו למלך
חשק בה וגם אִוה. להשלים התאוה. בתיקון כלא נאוה. להביאה למלך
זֵרַז עצמו ללכת. גם בהצנע לכת. עד הגיע ללכת. ולא רצה המלך.
קִדש עצמו בטהרה. וקיבל הגזירה. בדמנהור קבורה. סמוך להיכל המלך.
חסידותו גדולה בנסתר ובנגלה. לא זז יומם ולילה. מכל ימי המלך.
זקן ישב בישיבה. מנעוריו עד שיבה. ביראה ואהבה. להקביל פני המלך.
קִידש עצמו במותר. מאס בפיגול נותר. תפילתו כַעתַר. לכון אל המלך.
אשרי שראה פניו. בכל ימיו ושניו. חכמתו תאיר פניו. כאור פני המלך
ממקום רם נשמתו. מעולה מדרגתו. מכל אנשי חברתו. המשרתים פני המלך.
יהי רצון בזכותו. יקים את שכינתו. מעפר לאדמתו. אדמת קודש המלך
צֶמח צדיק במהרה. יקבץ שׂה פזורה. אל ארץ הטהורה. היא חצר בית המלך.
פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן
כיום שוב נגה אורו בבית המדרש של פרופסור בשן, כמעיין המתגבר הזורם ותלמודו בידו – פירות הנושרים משולחן מחקריו. את ספרו השמיני על יהודי מרוקו.
פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים עד הזמן החדש, הוצאת אורות המגרב.
התקדימים לכך בדורות שקדמו לתזכיר.
היו סולטאנים שהטילו על נתיניהם חובת עבודה 
לממשל, כך היה בזמנו של איסמעיל 1672 – 1727, בין השאר חויב השייך של מכנאס באספקה לצבא הסולטאן במסעותיו.
גברים ונשים יהודים נאלצו לעבוד ולהעניק שירותים שונים בשביל השלטונות. מהן עבודות בזויות, שירות המכונה סוחרא. מהן עבודות המתבצעות על ידי אומנים ואומניות. רבי יעקב אבן צור 1673 – 1753 כתב על חברת החייטים שחייבת בביצוע עבודות לממשל, והבעיה הייתה איך לחלק את העול בין האומנים.
" לפני עמדו לדין כל חברת החייטין אודות האלשוכ'רה המוטלת עליהם בכ עת ועונה מאת המלך ירום הודו ומאת משרתיו " הוא כתב פסק דין בנידון בפאס שנת תק"ט – 1749. ( משפט וצדקה ביעקב, חלק ב' סימן קיט ).
נשים נאלצו לתפור מדים, וגברים נדרשו לעסוק בעבודות קשות ובזויות כגון קבורת גופות, פינוי נבלות, ניקוי רחובות, הוקעת ראשיהם של מורדים על החומה, לעתים ללא תשלום וללא מזון. עדויות על כך במקורות יהודיים וזרים.
במכתבו של ג'ון דרומונד האי – קונסול בריטניה החל משנת 1845 ושגריר ביין השנים 1860 – 1886 – באוגוסט 1861, נאמר כי אין עבודה כפויה על יהודים. בפועל עבודות הכפייה נמשכו, וכשלוש שנים לאחר במכתב הקודם, כתב דרומונד האי לשר החוץ ב-11 בנובמבר 1964, כי הסולטאן הפסיק את עבודות הכפייה על היהודים.
1865 – אי היענות לדחיית עבודה לפני חג.
בתזכיר שהוגש לשמה מונטיפיורי מקהילות אחדות, ביניהן על ידי מנהיגי קהילת טנג'יר ב-25 באפיל 1864 מנויות הפרות של ההצהרה שניתנה לו על ידי הסולטאן מוחמד הרביעי – שלט בשנים 1859 – 1873 -, כי בעלי מקצוע בין היהודים יעבדו רק מרצונם החופשי ותמורת תשלום – כאמור בסעיף 4 בהצהרה.
קהילת מוגדור התלוננה, כי נשים יהודיות וחייטים אולצו לתפור בגדים. והאחרונים ביקשו מהמושל דחיה של מספר ימים בגלל החג היהודי.
נוסף לכך שאלו כמה יקבלו כתשלום עבור העבודה. כתשובה נאמר להם, כי יקבלו מאה וחמישים מלקות. הרב הראשי התייצב בפני המושל והעיר, כי הדבר מנוגד להצהרת הסולטאן. המושל הגיב כי הוא מוכן לתת לאיש אלף מלקות, והנושא אינו מעניין אותו.
ניתנה הוראה על ידי הסולטאן מוחמד הרביעי ב-27 בפברואר 1873 לא להטיל על היהודים מלאכות בזויות. הדבר ניתן בהקשר לאילוצם לעבוד בשבת ברבאט, אבל ההוראה לא בוצעה. הצהרה דומה על ידי יורשו חסן ה-1 למושל דמנאת ב-10 ביוני 1885.
פאס העיר-א.בשן-הרקע המדיני ומצב היהודים במרוקו 1873 – 1900
פרופסור בשן
הרקע המדיני ומצב היהודים במרוקו 1873 – 1900
בשנים אלה שלטו שלושה סולטאנים מבית פילאלי " מוחמד הרביעי אבן עבד אלחמאן – מאוגוסט 1859 ועד ספטמבר 1873, יורשו חסן הראשון, מ-12 בספטמבר 1873 עד 9 ביוני 1894, עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908.
בין המאפיינים תקופה זו הן מסעות מלחמה של הסולטאנים נגד שבטים מרדניים, חולשה צבאית ותלות כלכלית במדינות אירופה, שמעורבותן הלכה וגברה עד השתלטותה של צרפת, נסיונות להנהיג רפורמה ומודרניזציה, אבל ללא הצלחה רבה.
מכות בידי שמים כמו בצורות, ארבה, מגפות ש
ל מחלות, החלישו את האוכלוסייה וגרמו לתמותה רבה. שמועות על מחלת סולטאן או מותו גרמו למהומות, או לנסיון של התערבות צבאית. כל זעזוע ביציבות עלול היה לגרום לפרעות ביהודים.
בצעודות המתפרסמות בזה לראשונה ניתנים פרטים נוספים על הפרשה, והפעילות סביבה. כנזכר לעיל, פנה הנרי וורמס בשם " אגודת אחים " לשר החוץ ב – 20 באוגוסט 1873, וציין כי היהודי נאלץ לתת שוחד לממונה על בית המרחץ.
ההמשך כפי שנזכר לעיל. הוא מסיים באומרו שגם א. כרמיה 1796 – 1880, נשיא כי"ח משנת 1863, פנה בנדון לשלטונות צרפת כדי לטפל בנושא. כרמיה שלח מברקים זהים לנציגים של צרפת ובריטניה במרוקו, בבקשה שאלה יפנו לשלטונות מרוקו לשם שחרור הנאסרים.
שני הדיפלומטים שלחו את תורגמניהם לוזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש, ואחר כך נפגש השגריר הבריטי דרומונד האי עם הוזיר הנ"ך, והביע בפניו את מורת רוחו על היחס האכזרי של מושל פאס כלפי היהודים. ברגאש הבטיח שיחקור בדבר.
בעקבות הוראתו של שר החוץ הבריטי לג'והן דרומונד האי לחקור את האירוע, שלח האחרון תזכיר לראש ממשלת מרוקו סיד מוסה אבן חאמד ולוזירים, תוך ציטוט קטעים ממכתבו של הנ"ל של ה. וורמס לשר החוץ הבריטי. הוא כותב כי טיסו שגריר צרפת במרוקו והוא ביקשו ממוחמד ברגאש הוזיר לענייני חוץ לחקור אצל מושל פאס, ולהודיעו את תוצאות החקירה, על מנת לדווח לממשלות בריטניה וצרפת.
ואם ההסברים לא ינחו את הדעת, הם יודיעו על כך לוזיר הנ"ל, על מנת שזה יעביר את הדברים לידיעת הסולטאן. לפני שיימסר הדו"ח לממשלות הנזכרות, מוצע שהסולטאן יורה של שחרור הנאסרים, כי אם מעשים בָרבָריים כאלו יימשכו ללא ניסיון להפסיקם על ידי הסולטאן או על ידי הוזירים, עלול הדבר להשפיע לרעה על היחס הידידותי של ממשלות בריטניה וצרפת למרוקו, כי ליהודים ידידים בעלי עוצמה באירופה ובאמריקה, הדואגים לגורל אחיהם במרוקו.
ג'והן דרומונד האי עמד לימינם של היהודים במצוקתם והיה להם לפה. גם בנו שכיהן בתור סגן קונסול במוגדור בשנות ה- 70 של המאה ה – 19, היה ביחסים טובים עם יהודי המקום וחכמיו כשאלה נאבקו בפעילות על המיסיונרים האנגליקנים.
ממצאי החקירה של הוזיר לענייני חוץ, הגיעו תוך ימים ספורים לידי האי, שדיווח עליהם מיד לשר החוץ הבריטי ב -12 בספטמבר 1873.
בשנים אלה שלטו שלושה סולטאנים מבית פילאלי " מוחמד הרביעי אבן עבד אלחמאן – מאוגוסט 1859 ועד ספטמבר 1873, יורשו חסן הראשון, מ-12 בספטמבר 1873 עד 9 ביוני 1894, עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908.
גרסת המוסלמים.
גרסתו של הוזיר לתקרית הייתה שונה מזו של היהודים, והוא האשים אותם בתוצאות. שליח שהגיע מפאס למסור לברגאש את הסיפור כדלקמן : יהודים שיחדו את בעל בית המרחץ כדי לפגוש שם בלילה נשים מוסלמיות. על מנת לא לעורר חשד, התחפשו ולבשו שמלות של נשים. בצאתם התגלו, והותקפו על ידי מוסלמים שהובילום למושל.
עדותו של יהודי ומסקנתו של דרומונד האי.
דרומונד האי לא הסתפק בדיווח זה וחקר אצל יהודי, שסיפר לו את הדברים הבאים : יהודי שרצה לרחוץ במים חמים בגלל מצבו הבריאותי, שיחד את בעל בית המרחץ המוסלמי. נוסף לרחצה, הביא לשם מזון ויין כדי לערוך מסיבה, והמוסלמי השתכר.
כיון שלביתו יצא שם רע כבר בעבר, חשדו השכנים ששוהות שם נשים מוסלמיות, לכן הותקפו היהודים בצאתם והובלו למושל שציווה להלקותם. המודיע היהודי הוסיף שאינו מאמין שיהודי כלשהו בפאס יסתבך עם נשים מוסלמיות.
להערכתו של דרומונד האי, עדותו של היהודי אמינה, אבל החולה היהודי וחבריו שנכנסו למרחץ עברו על חוקי המדינה האוסרים עליהם לרחוץ בבית מרחץ המיועד למוסלמים. אפילו בטנג'יר ( שם התנאים של הד'ימים טובים יותר מאשר בערים הפנימיות ) אין יהודי ונוצרי מורשים להיכנס לבית מרחץ.
מוסד זה נחשב בארץ זו בתור מקום קדוש כמו אדמה קדושה, ומי שאינו מוסלם, אינו רשאי להיכנס. הוא מספר על ניסיון של נציג דיפלומטי שנכנס לבית מרחץ מוסלמי בלילה כשהוא מחופש למוסלם, נתגלה ובקושי הציל את חייו.
וזאת רק הודות לכך שהסולטאן הורה לוזיר לכתוב לו שיעזוב את מרוקו, ישא אישה, ואם יחיה כאדם בעל מוסר יורשה לחזור.