הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
תורת אמך ◆ פרשת וירא ◆ מס' 23
לאור רבותינו חכמי המערב ◆ המלקט: הרב אברהם אסולין
וירא אליו ה' באלני ממרא והוא יש
הרב אברהם אסולין היו
ב פתח האהל כחם היום(יח, א).
כתב החסיד הרב ברוך סבאג זצ"ל רב ודיין בעיר אספי, בספרו ראשי בשמים, רומז למי שיש לו הדברים הללו ראוי שתשרה עליו שכינה: א. "באלני ממרא" , שיהא תקיף וחזק להמרות פה יצר הרע, כמ"ש (באבות, ד,א), איזהו גיבור הכובש את יצרו, והוא "באלוני ממרא" מלשון אלוני הבשן שהוא לשון חוזק,שתקיף להיות ממרא פה יצה"ר. ב. "והוא יושב פתח האהל", שיושב בקביעות באוהלה של תורה.
ג. "כחום היום", שיושב ולומד אפילו הוא דחוק, שיש לו דוחק וצער לא ימיש מתוך האהל, שמצטער כמו האדם מחום היום.
וישא עינו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האל וישתחו ארצה(יח, ב).
כתב הגאון רבי יהודה אבן דאנן זצ"ל (ה'תרצ"ה), בספרו מנחת יהודה. איתא במדרש נעלם, אמר רב יהודה: בשעת פטירתו של אדם, הוא יום הדין הגדול שהנשמה נפרדת מן הגוף, ולא נפטר אדם מן העולם עד שרואה את השכינה, כדכתיב (שמות לג, כ), " כי לא יראני האדם וחי". ובאים עם השכינה שלשה מלאכי השרת לקבל נשמתו של הצדיק, ונרמז " וירא אליו ה' באלוני ממרא", "וישא עיניו" – הצדיק בשעת המיתה, "וירא והנה שלשה אנשים", שלשה מלאכי השרת הבאים עם השכינה לקבל נשמתו (זוהר ח"א, עט), "נצבים עליו", כדי לקבל נשמתו בשעה שתצא. וכשהגיע זמנה לצאת "וירא", זאת אומרת באותה שעה רואה פני שכינה, וכיון שרואה פני שכינה אי אפשר לחיות, שכתוב "כי לא יראני האדם וחי" (זוהר ח"ג נג), ולכן תיכף "וירץ לקראתם" לקראת השלשה מלאכי השרת המקבלים נשמתו, "מפתח האהל", שהוא בית הבליעה, ששם מתוודה כל מה שעשה הגוף עמה בעולם הזה (זוהר ח"ג לג), ואז נשמת הצדיק שמחה במעשיה ושמחה על פקדונה, ואז "וישתחו ארצה" לנגד השכינה.
ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך(יח, ג).
כתב הגאון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל בספרו מי מנוחות, "אל נא תעבור מעל עבדך" אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה (שבת קכז), הטעם לכך, כי בהכנסת אורחים הוא מתדמה ממש לשכינה, כי כשם שה' יתברך זן ומפרנס לכל העולם, כן זה זן ומפרנס לאחרים. והוא יותר מן הצדקה, כי הצדקה בממון ואין מכניסו בצל קורתו, וזה מתוך שמקב הנאתו ומכניסו לבית. ואברהם אבינו עליו השלום, היה גם כן מכניסם תחת כנפי השכינה. לכן לגביו זה יותר מהקבלת פני השכינה, כי בזה גורם לאחרים להקביל פני שכינה, ויותר יתגדל כבודו יתברך בזה מלהקביל פניו.
הקשו המפרשים מנין ידע אברהם אבינו שנלמד מהפסוק ""אל נא תעבור מעל עבדך", שזה סובב על מצוות הכנסת אורחים, והסביר סדנא בבא סאלי זצ"ל, ע"פ רש"י (בראשית יח, א), "ד"ה והוא יושב", ישב כתיב, ביקש לעמוד, אמר לו הקב"ה: שב ואני אעמוד. והנה מלשון ביקש לעמוד, משמע שאברהם אבינו ע"ה, התאמץ מאד כדי לעמוד בפני הקב"ה ולא יכל, עד שאמר לו הקב"ה שב ואני אעמוד. אמנם אח"כ כתוב בפסוק (בראשית יח, ב), והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם, משמע שמיד כאשר ראה אותם קיבל כוחות ורץ, ומזה למד אברהם שהכנסת אורחים גדולה יותר מהקבלת פני השכינה, שהרי בהקבלת פני השכינה התאמץ לעמוד ולא יכל, ובאורחים קיבל כוחות ומיד רץ (סידנא בבא סאלי ח"א).
יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ(יח, ד).
כתב הגאון רבי יהודה בירדוגו זצ"ל בספרו מקוה המים, צריך לדעת כי "יוקח" ע"י שליח, יש שדורשים לגנאי ויש דורשים לשבח. ויש לדקדק, מה ראה בלקיחת מים על ידי שליח ובפת ע"י עצמו. וצריך לומר שכוונת אברהם אבינו ע"ה היתה רצויה, ומזריזותו במצות האורחים, לא רצה להשהותן כל כך עד שיעשה כל צורכי הסעודה ע"י עצמו. לכן כל מה שהיה אפשר באחר, היה עושה ע"י עצמו. ולכן המים שאפשר על ידי שליח נתנם לעשות, מה שאין הפת שאם היה שולח ע"י שליח לשרה לעשות, וכל שכן שכוונתו היה לשנות משאר הימים, שהיה רגיל לעשות לאורחים קמח, שבזה מצאה שרה מענה לומר קמח, והיום (כדברי המדרש), אחר שמל ופירושו ממנו לא היו באים אורחים, רצה לעשות להם סולת. ואם היה ע"י שליח אחר, שהאשה עיניה צרה באורחים, שמא תעה קמח, לכן נשתלח הוא על ענין הלחם, ואחר שכוונתו רצויה, לפיכך שילם ה' לבניו בבאר.
יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ(יח, ד).
בא להזהיר למי שאינו יכול ללמוד כל היום, שלפחות "יקח נא מעט מים", דהיינו לקבוע עיתים לתורה, ובתנאי שיהרהר בתשובה בלבו לפני כן, וכן "ורחצו רגליכם", שירחץ ויטהר מטינוף מעשיו, כי הטנופת והרגלים הם כנוי לעוונות. ואם לא יכול כן, יחזיק ביד לומדי התורה (ראשי בשמים).
ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעברו כי על כן עברתם על עבדכם ויאמרו כן תעשה כאשר דברת(יח, ה).
התורה נקראת לחם, כדכתיב (משלי ט, ד), "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי", שיקנה התורה בממונו. "וסעדו לבכם", שעל ידי עסק התורה יהיה לו סעד וסיוע נגד היצר שיושב בין מפתי הלב. "אחר תעבורו", שצריך לעבור על מידותיו, כמו שאמר התנא (אבות ו, א), והוה צנוע, וארך רוח {ארך אפים}, ומול על עלבונו {מעביר על מידותיו, מרוב ענוה}. ומגדלו {התורה}, ומרוממתו על כל המעשים {שברא בתבל, ונותנת לו מלכות וממשלה}. (ראשי בשמים).
ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל(יח, ט).
כתב הגאון החסיד רבי יחיא שניאור זצ"ל רבה שכונת מוסררה בי"ם, מחבר הספר יש מאין, איתא בגמרא(ב"מ פז), יודעים היו מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה, אלא כדי לחבבה על בעלה. רש"י כתב, להודיע שהיא צנועה משאר חברותיה, שאינה נראית וצריך לשאול אחריה. אמר רבי יוסי בר חנינא כדי לשגר לה כוס של ברכה ע"כ. הקשה לי ת"ח אחד, הרי אין כוס של ברכה שייך אלא אם בירכו ברכת המזון, וכאן כתב רש"י ז"ל, ויקח חמאה וחלב ובן הבקר, ולחם לא הביא לפניהם לפי שפירסה שרה נדה ונטמאת העיסה, ולפי זה אין כאן ברכת המזון, ואיך אמר רבי יוסי בר חנינא כדי לשגר כוס של ברכה, והשבתי לו תיכף שאפשר לתרץ, כמו שאמרו חז"ל (ברכות מד), רבי עקיבא אומר אפילו אכל שלק והוא מזונו מברך עליו שלוש ברכות שהיא ברכת המזון, וכן כאן כיון שקבעו סעודתם על חמאה וחלב וכו' וזהו מזונם, אז בודאי בירכו ברכת המזון ומובן למה שגר כוס ברכה.
וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח את אשתך ואת שתי בנתיך הנמצאת פן תספה בעון העיר (יט, טו).
כתב הגאון הרב יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה בספרו אוצר המכתבים (ח"א), " וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח" גם כאן מילת "לאמר", באה להורות על כפל הדברים למהר לקחת את אשתו וכו', ואפשר עוד, כי רצה לומר, כאשר עלה השחר ולוט היה עדיין שוכב על מטתו, "ויאיצו המלאכים בלוט", דהיינו ויציקו, כמו שאמר הראב"ע ז"ל שם. ור"ל שהתחילו להציק לו בידיהם, זה מנענעו מכאן וזה מכאן כדי להקיצו משנתו. גם הוסיפו "לאמר" אליו בפיהם, קום מהר וקח את אשתך ואת שתי בנותיך.
שבת שלום,
הרב אברהם אסולין
לתגובות: a0527145147@gmail.com
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו
ערוב ימיו ופטירתו
במשך ימי חייו יצא הרי״ף כמה פעמים מגבולות דמשק. בספר תשובותיו (תשובי ל״ח) מספר על מסע שערך לעיר הקדש ירושלים, ובעוברו דרך שכם נשאל שאלה חמורה. בתכריך דרשותיו המצוי עדיין בכת״י, מציין ר׳ יאשיהו בראש אתת הדרשות ״חדשתי בס״ד בירושלים, שנת שני״ם רבות תחיה״, דהיינו בשנת ת׳. ונמצא כי שהה בירושלים בשנת ת׳. יתכן שזהו אותו מסע המסופר בתשובתו האמורה.
זמן מסויים שהה בארם צובה, כפי העולה מתוך אגרת שלומים ששלח לו מהרי״ט צהלון מצפת לארם צובה. מתוך אותה אגרת ניתן ללמוד עוד, שגם כחמש עשרה שנה קודם לכן שהה בארם צובה, יחד עם רעהו מהרי״ט צהלון.
כמו כן בשנת שפ״ה חזר לצפת מתוך מחשבה להשתקע בה, אך למעשה היה זה , לתקופה קצרה בלבד, כי לאחר כשנה לשהותו שם, נפטר עליו בנו יקירו ר׳ יוסף, בהיותו בן עשרים וארבע בלבד.
רבי יוסף היה תלמיד חכם מופלג, מעולה מכל בני גילו, שכן אביו גדלו על התורה ועל העבודה מנעוריו, וכבר התחיל לחבר חיבורים למרות גילו הצעיר. מאורע זה שבר את לבו, כפי שהתאונן על כך בהקדמתו לפירושו מאור עינים על עין יעקב, ואף כתב על כך קינה המובאת בספרו ״כסף מזוקק״ שנדפס שנה לאחר מכן. בעקבות ארוע זה שב לדמשק, ושימש כרבה עד יומו האחרון.
בחודש אדר שנת ת״ח לאחר שמלאו לר׳ יאשיהו שמונים ושלש שנים, נצחו אראלים את המצוקים, ורבינו יאשיהו נקרא לבית עולמו, זקן ושבע ימים. עליונים ששו לקראת בואו, ותחתונים חגרו שק בהפרדו מהם.
על פי צוואתו קברוהו קרוב לקבר מחותנו מהרח״ו זיע״א, בסמוך לחומת בית הקברות.
בני העיר חלקו לו במותו כבוד רב, ומספד גדול ספדו לו, כראוי לאיש צדיק וקדוש כמוהו. ככלות השנה לפטירתו (אדר ת״ט) ספד לו חתנו ר׳ שמואל ויטאל הספד גדול, שעיקרו נסב על הפסוק (שמות לט, לב): ״ותכל כל עבודת משכן אהל מועד, ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה׳״. ההספד מובא בספרו מקור חיים דרוש ל״א.
גדול היה רבינו יאשיהו זיע״א, מענקי הרוח אשר האירו את חשכת הגלות, באור תורתם וצדקותם. נשמתו הבוהקת בשלל גוונים, היתה ללא ספק, אחת מאבני החן הגדולות והנדירות שנחצבו ממחצב נשמות הצדיקים.
המתבונן חש, כי קינת ירמיהו הנביא ליאשיהו המלך: ״איכה יועם הזהב, ישנא הכתם הטוב״ (איכה ד, א), מתאימה ביותר גם למסכת חייו המופלאה של רבינו הרי"ף – ״הרב המוסמך״. שכן בפטירתו עומעם כתר התורה המשולה לזהב, והשתנה הכתם הטוב: ״קבוצת כלי נוי הזהב שהם לעדי (תכשיט)״ (רש׳׳י שם ). ובקרבו הלא התקבצו כלי נוי כה רבים, שהיוו תכשיט ועדי לנשמתו הזוהרת. חייו עטופים בשקיעה מוחלטת בתורה ויראה, בחיבור ספרים ובהרבצת תורה והוראה, בשקידה להעמדת הדת על תילה, אפופים בהילת הוד הסמיכה, ומהולים בחמלה וחנינה לכל נדכא. איזה אוצר נכאת מרהיב ומלא ניחוח, וכי יש ״כתם טוב״ נאה מזה. אכן רבינו הגדול צור איתן היה, סלע מוצק, הראוי ליצוק ממנו את אותה.. שושלת מפוארת, שושלת צדיקי משפחת פינטו, שהאירה שנים כה רבות בשמי היהודות.
Alliance Israelite Universelle
Brit – 30
La revue des juifs du Maroc
Redacteur : Asher Knafo
Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle
Les travaux de ce colloque se so'nt organises autour de huit axes. D'abord, il y a eu les allocutions de Jean-Robert Pitte, President de l'universite Paris-Sorbonne, de Jean-Jacques Wahl, directeur general de l'Alliance Israelite Universelle, representant Ady Steg, President de l'Alliance Israelite Universelle, Jacques Huntziger, representant le Ministre des Affaires etrangeres, Michel Barnier, et de Claude Nataf, President de la Societe d'Histoire des Juifs de Tunisie, qui a notamment rendu un brillant hommage a Paul Sebag, recemment disparu. Je m'associe a cet hommage. Paul Sebag m'a beaucoup appris sur le Judai'sme tunisien au cours de nos longues conversations. Puis nous avons entendu les lecons inaugurates de Klifa Chater, professeur emerite a la faculte des Sciences humaines et sociales de Tunis, « Sur la Tunisie a la veille du Protectorat francais », d'Aron Rodrigue, professeur a l'universite de Stanford aux U.S.A., sur « De l'instruction a l’emancipation : un modele francais et de Michel Abitbol, professeur a l'universite hebrai'que de Jerusalem sur Modernite et eclipse de l'histoire juive en Terre d'Islam
La premiere seance a evoque « L'Alliance Israelite Universelle et les debuts de l'education moderne en Tunisie ». Elle a ete presidee par Klifa Chater, professeur emerite a la faculte des Sciences humaines et sociales de Tunis.
Yaron Tsur de l'universite de Tel-Aviv a evoque « Les campagnes sur la question de l'education juive moderne en Tunisie (1863-1897) ». II a distingue deux types de modernistes juifs. On trouve, d'une part, les maskilim, hebrai'sants et parfois aussi arabisants, qui prennent part a l'actualisation d'une des langues locales et tendent au proto-nationalisme juif ou local. D'autre part, on trouve les occidentalisms qui adoptent une langue europeenne comme l'italien ou le francais, comme langue principale de haute culture. Le premier recit de revolution de la reforme de l'education des Juifs tunisiens n'a pas ete celui bien connu de David Cazes, juif occidentalise, mais celui qu'on trouve dans differents ecrits d'Abraham Chemla, maskil local.
II raconte 1'histoire des tentatives de reformes de l'education en commcncant par les Grana en 1820, puis il decrit ensuite, la demarche de l'envoye de la famille de Rothschild, 20 a 30 ans plus tard, et poursuit avec 1'epoque qui suit la Constitution de 1860 et la creation de l'Alliance Israelite Universelle, pour clore son recit par la creation de l'ecole a Tunis en 1878. Dans un premier temps, les elites modernistes lutterent ensemble contre les ultra-conservateurs de la communaute juive qui refusaient toute reforme de l'education. L'arrivee au pouvoir du premier reformiste musulman, Khair ha Din, suscita l'espoir d'une reforme rapide, mais cet espoir fut defu, car les autorites ne voulaient pas voir augmenter la penetration imperialiste occidentale. Apres le limogeage de Khair ha Din, lorsque l'ecole fut fondee, il y eut un bref affrontement entre les pro-italiens et les pro-francais, ces derniers l’emporterent au moment de l'occupation. Les premieres annees du Protectorat ouvrent un nouveau chapitre avec la deception qu'eprouvent les maskilim a l'egard de l'A.I.U. De fagon generale, la tendance pro-frangaise des occidentalisms se renforca, mais en raison des rapides changements politiques et economiques, la situation des maskilim s'ameliora elle-aussi. En parallele a l'epanouissement de la presse et de la litterature en judeo- arabe, ils concevaient l'etude de l'Hebreu moderne comme langue principale et comme une alternative a la francisation partielle composee par l'A.I.U. Mais faire de l'hebreu l'axe de la culture moderne dans la Tunisie coloniale, n'avait pas beaucoup de sens et les maskilim perdirent leur cause avant la fin du siecle.
Abdelmajid BedouI dans « Le college Sadiki, consecration de la modernite » a montre que la creation de Sadiki est le produit d'une volonte et d'une histoire. II s'agit d'une serie de reformes entreprises dans le pays : tout d'abord, le pacte fondamental de 1857 avec ses onze principes axes essentiellement sur la notion de liberie : liberte civile, liberte du culte, liberte du commerce etc… ; Ensuite la constitution de 1881 L'institution d'un ordre nouveau dans l'histoire sociale et politique du pays. Le college Sadiki demeure un modele. Toutes les reformes de l'enseignement entreprises en Tunisie s'inspirent du modele sadikien. Le mouvement national etait dirige en majorite par des elites sadikiennes et l'Etat national est cree, il est dirige par les elites sadikiennes.
Histoire des juifs de Safi-B. Kredya
PAGES DE L'HISTOIRE DES JUIFS DE SAFI
L'histoire des juifs de Safi (Maroc) est aussi ancienne que la ville elle-même. Malheureusement, peu d'écrits lui ont été consacrés. Brahim Kredya, historien amoureux passionné pour sa ville, tente de relancer la recherche dans ce domaine. Il ne cesse de piocher dans les rares manuscrits disponibles et incite les chercheurs à suivre son exemple.
La région Doukkala-Abda est établie, approximativement, sur les territoires des confédérations tribales de Doukkala et d'Abda.
Les Doukkala
Au nord de la région, la confédération tribale des Doukkala est établie sur le territoire des provinces d'El Jadida et de Sidi Bennour. Elle est constituée de 7 tribus,:
- El Aounate
- El Haouzia
- Oulad Amar
- Oulad Amrane
- Oulad Bouaziz
- Oulad Bouzerrara
- Oulad Frej
À ces 7 tribus s'ajoutent deux fractions des Chiadma et Chtouka, établies dans la région et étroitement liées, historiquement et culturellement, aux Doukkala.
Les Abda
Au sud, la confédération des Abda est établie sur le territoire des provinces de Safi et de Youssoufia. Elle est constituée de 4 tribus:
- Bhatra
- Lahmer
- Oulad Amer
- Rbia
De ces tribus, celle des Lahmer est parfois considérée comme indépendante de toute confédération tribale.
Les autres communautés établies dans la région
À l'extrême sud-ouest de la région, entre la ville de Souira-Kedima et l'oued Tensift, est établie une sous-fraction des Oulad Elhaj, eux-mêmes fraction des Chiadma établie sur les deux rives de l'Oued. Le rattachement administratif des Oulad Elhaj de la rive droite date du Protectorat.
Azemmour, ville enclavée en territoire Doukkala, a une population de souche constituée de citadins, musulmans et juifs, sans lien avec les tribus des alentours et dont les parlers, pré-hilaliens, se distinguaient des parlers hilaliens des Doukkala. Cette population a quitté la Médina d'Azemmour et le parler local a disparu au xxe siècle.
Et afin d'eviter toute revanche des Portugais, les habitants d'Al Gharbia solliciterent le pardon et l'aman du nouveau gouverneur portugais de Safi, Ataide (1510-1516). Celui-ci ne repondit pas a leur appel. Ils s'adresserent alors a Abraham pour qu'il intercede pour eux aupres du roi du Portugal, Emmanuel. II accepta leur proposition, mais a la condition qu'ils cedent une fortification et le port de Dar Al Fariss. Le but d׳Abraham etait peut-etre de livrer ainsi aux Portugais des postes avances a l'interieur des Doukkala, pour leur permettre d'y conforter leur presence et de se placer a portee de pierre de la ville d׳Azemmour, dont ils convoitaient l'occupation.
Et peut-etre aussi voulait-il profiter de la richesse cerealiere de cette region. Selon la declaration d'un Portugais, « au port de Dar Al Fariss, il y aoatt de grandes quantites de ble et d'orge et, tres souvent, des bateaux y venaient pour les acheter». Diverses indications montrent que Abraham reussit sa mission et cela eplique la haute consideration qu'il acquit aupres des tribus des Doukkala lesquelles lui accorderent leur confiance et demanderent sa presence dans toute negociation avec les conquerants portugais.
Ces derniers exploiterent ce respect et cette consideration pourAbraham en faisant passer par son intermediate des presents pour corrompre de nombreux chefs de Iribus (chioukhs), afin de soumettre les habitants des regions a leur autorite. Ils l'utiliserent, lui et ses freres, pour espionner ces tribus de I'interieur et pour renseigner le roi du Portugal« sur tout ce qui s'y passait par ecrit ou en le contactant personnellement pour les missions dangereuses
גירוש ספרד-ח.ביינארט
בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש
היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה.
ספק גדול אם ציבור זה ידע מה צפוי לו בשלהי המאה הט׳׳ו. אבל כאשר נקרא לעמוד במבחן, מבלי שיכול היה לשער מה טומן לו הגורל 
בחובו, הוא נטל בידו את מקל נדודיו באמונה בבוראו שהעמידו בנסיון. כל יוצא בגירוש הוא שביטא גם את אמונת הכלל.
בנוסף על המועד שניתן הפעם לשם הוצאה אל הפועל של צו ההפרדה, שתי שנים (וזאת בניגוד למועדים קצרים שנקבעו בסוף המאה הי״ד ובראשית המאה הט״ו בהשפעת ויסנטי פרד), יש להצביע על מינוים של ׳מבקרים׳(visitadores), שנשלחו לעריה ועיירותיה של קסטיליה על מנת לפקח על הוצאתו אל הפועל של הצו. הכתר ראה בוודאות גמורה שהזמן להוצאה אל הפועל הוא גורם מכריע גם משום התמורה הטופוגרפית והפיסית שתחול במלכות שעליה יש לפקח. הכתר הוא שיכתיב לראשויות הערים והעיירות את קצב פעילותן, שכן עליהן יהיה לקבוע את מקומן של השכונות החדשות לפי האינטרס המקומי ובדעה אחת עם אותם מפקחים שנשלחו אליהן לשם זירוז, ארגון ופיקוח על הפעולה כולה.
בכך יכופו את רצון הקורטס, קרי הכתר, על הרשות המקומית, שייתכן והיתה נוטה חסד ליהודי מקום זה או אחר. השמאים שייתמנו להערכת הבתים שייעזבו על־ידי היהודים (והמאורים) על מנת שהשכנים היהודים יוכלו לעזוב את בתיהם הישנים, לרכוש חדשים במקומם, לשכור אותם או לבנותם מיסודם, תפקידם היה חשוב להצלחת המשימה, וזאת כאשר אחד מהם היה יהודי, ויהודי המקום לא יוכלו אפוא לבוא בטענות על אפליה. משימת היערכות גדולה הוטלה על הערים, העיירות והיהודים בעת ובעונה אחת, במיוחד גם לגבי שטחה של השכונה החדשה ומיקומה הטופוגרפי, שלהם נודעה חשיבות רבה: היכן ייקבע אתרה של השכונה, אלו יהיו רחובותיה וגבולותיה, היכן ייבנו שעריה ובאלו בתי נוצרים יגבלו בתי יהודים, היו צריכים להיקבע באחריות מקומית ועל דעת שליחי הכתר.
בהפרדה במגורים ראו הכתר והקורטס עין בעין בצורה ברורה שהעברה למקום מגורים חדש תתלווה בשכונה הישנה בעזיבת נכסי הציבור היהודי: בתי הכנסת, בתי המדרש והתפילה, המקוואות, בתי המחסה היהודיים, במקולין וכיוצא באלה בנכסי הציבור היהודי (והמאורי במסגדיהם), במכירתם או אפילו בהריסתם. הצד השני של מטבע זה הוא במציאת מגרשים חדשים, הסדרת רכישתם, וכאן מדובר ברכישה בלבד, בבנייתם מחדש של המוסדות האלה ללא הפרעה או מניעה וללא קנסות ועונשים אחרים על כך. החלטת הקורטס קבעה שניתן לאכוף על בעלי המקרקעין והבתים למכרם ליהודים (ולמאורים) ולהשכירם במחירים ובדמי שכירות מתקבלים על הדעת.
על נקלה אפשר לתפוש את עומק המהלומה.שהונחתה על הקהילות היהודיות. וענייננו כאן הוא רק בהן ובבעיות שנתעוררו בעקבות קיומה של החלטת הקורטס, שכן לא היה בדעת הכתר שהחלטה זו תישאר בגדר אותן החלטות ש׳מצייתים להן ואין מקיימים אותך (obedecer y no cumplir). מבחינת המעשה הותרה הרצועה לרשויות המקומיות להכביד על היהודים ולערוך עם הקהילה חשבון של ימים עברו, כאשר לצדן של הרשויות עמדו גם אזרחים נוצרים שההסדרים החדשים פתחו לפניהם פתח לרווחים ולטובות הנאה. מעצם שאיפתם לטובת הנאה חומרית יכלו תושבים ליהפך לשותפים פעילים ומשגיחים בפועל על קיום הצו בכל חומרתו. לא בכדי נמצאו אזרחים שפנו אל שלטונות המדינה והתלוננו על אי־קיום צו ההפרדה או על רשלנות בהוצאתו אל הפועל. היהודי שנדחק ממקום מגוריו הוא ששילם במילואו את מחיר ההפרדה במגוריו.
למכת ההפרדה במגורים נתלוותה מכה נוספת על אמצעי קיומם של היהודים שהיו רגילים בסחרם ובמלאכתם בחנויות ובסדנאות בכיכרות הערים והעיירות. אף בזאת הוגבלו היהודים באיסור לשהות מחוץ לשכונת מגוריהם החדשה, שהרי ביקש הצו להגביל את היהודים במגעם עם נוצרים. לא די בכך שלא תמיד הגיע שוויו של הבית שנעזב בשכונה הישנה לערך שוויו של הבית בשכונה החדשה אם נעשתה עיסקת חליפין בבתים, ומסתבר שבעלי בתים בשכונה החדשה המיועדת תבעו יותר מן הקונה משוויו של הנכם, על אף הסדרי השמאות שעליהם הורה הכתר והחליט הקורטס. בכל אלה היתה הקהילה האחראית לחליפין ועליה הוטל לגייס את ההפרש בסכום שנדרש לרכישת הבית או הבתים; אם אין בידי הדייר החדש האמצעים לכך, הקהילה היא שצריכה היתה לשלם את ההפרש. יוצא אפוא שהקהילה הפכה שותף בנכסי דלא ניידי, כאשר ספק הוא אם בידי ראשות הקהילות היו הכלים להגבות את חלקן בנכס על־ידי שכירות. כל שהכתר עשה הוא שהתיר לקהילות להעלות את מס השישה שנגבה על בשר ויין כשרים לצורכי הרכישות הללו.בכך אפוא נוסף לחץ כלכלי על הקיום היהודי. כל מערכת החילופין הוטלה על ראשויות הערים והעיירות והקהילות, כאשר אחריותן של אלו גדולה פי כמה וכמה, הן ביחס לצורכי הכלל והן ביחס לצורכי היחיד היהודי. למעשה, ייזכר שלא הספיקו לצורך זה שתי השנים שנקבעו, והבעיות נגררו משנה לשנה במשך כל שנות השמונים של המאה הט״ו. גם עצם הגרירה היתה הכבדה על חיי הציבור היהודי, שכן היתה הקהילה, החל בשנת 1482, אחראית גם לתשלום מס המלחמה בגרנדה, כפי שעוד ייראה לקמן. שאלת המגורים בשכונות היהודיות החדשות מצאה את ׳פתרונה׳ הסופי בגירוש הכללי של שנת 1492. הפרדה זו במגורים, אם כי רשמית ביקשה לכאורה לבצע הפרדה במגורים בין יהודים לנוצרים, היכתה קשה את הציבור היהודי גם מבחינת קיומו הממשי.
גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.
הערת המחבר.
בשנת 1965 ראה אור ספרי " עם חותר אל החוף " שנושאו הוא ההעפלה לארץ – עלייה ב' -. בדפי אותו ספר סירתי גם על ההתנגדות של ההנהלה הציונית למפעל זה. לאחר השואה נתרככה התנגדות זו, אולם בשלהי 1947 ובתחילת 1948 החליטה ההנהלה הציונית, בלחצה של ממשלת ארצות הברית לעכב שתי אוניות שהפליגו עם חמישה עשר אלף מעפילים.
קשיי העליות
…עיון הדעת הצוננת, חשבון של נפש אבלה – א.ס.פושקין.
מילדותי ספגתי את ערכי הציונות. בהיותי ילד קטן שמעתי שהציונים אוספים כספים לגאולת הארץ. " אוצר התיישבות היהודים , ימכור מניות במיליוני לירות שטרלניג, – ואבא שלי היה מוסיף שיש כבר בידי הבנק הנ"ל במזומנים כך וכך מאות אלפים.
קראתי בזיכרונותיו של ד"ר חיסין איש ביל"ו, על הנערים היהודים במושבות הרכובים על סוסים, לימים קראתי בהנאה, את סיפוריו של בוקי בן יגלי, על הכרמים בארץ ועל הבחורים היהודים שיוצאים בט"ו באב לכרמים וחוטפים להם בנות זוג…
בהתבגרותי הייתי לציוני והתמסרתי לעבודה הציונית. העלייה לארץ ישראל נראתה לי כהגשמת הציונות. ומאז – במשך כארבעים שנה היו כל חיי מוקדשים לענייני עלייה : ארגון אנשים לעלייה, הכשרתם לעבודה בארץ, הכשרתם הרוחנית, התגברות על קשיים פוליטיים, כספים וכו'…וגם אחרי 40 שנות פעילות אלה, עוקב אני מקרוב זה 20 שנה אחר מהלכי עלייה.
במשך שנות המאה הזאת היו תקופות קצרות של עליית יהודים לארץ ללא הפרעה או התנכלות השלטון. כך היה בימי השלטון העות'מאני, כך היה בשנות מלחמת העולם הראשונה, שבהן הייתה גם ירידה מן הארץ. ובימי שלטון המנדט הבריטי – גזירות, מכסות, כניעה ללחץ הערבים וסגירת שערי העלייה.
בימי מלחמת העולם הראשונה ברחתי מרוסיה והייתי פליט בפולין, בה ראיתי ארץ מעבר לארץ ישראל. כחבר מרכז " החלוץ " למדתי מקרוב על גלי העלייה בגיאותם ובשפלם.
אי היקלטותם של יהודים מהעלייה הרביעית דיכאה אותנו. דגלנו בהגשמה עצמית, והתכוננו לעלייה גם מבחינה נפשית. אך ספיקות אכלו אותנו בשל הסיכויים הקלושים לעלייה וקשה היה להאמין אז בהגשמת הציונות.
יצחק טבנקין אלינו כשליח ההסתדרות אל " החלוץ " בפולין. חיש מהר תפס את נקודת החולשה של מחשבותינו וספיקותינו. הוא ידע להדליק אותנו באמונתו באפשרויות הקליטה הגדולות בארץ : " נחוצים אנשים היכולים ליצור עבודה לעצמם ולהכשיר את הקרקע לקיטת עולים נוספים, שיהיו מוכנים ללכת לעבודות כיבוש ".
ישיבות מרכז " החלוץ ", שנקבעו להם סדר יום של 2 – 3 שעות, הפכו לדיונים סמינריוניים תוססים, שנמשכו ימים ארוכים.
לי ולחברי במרכז, הייתה זו תקופת מפנה עצום במהלך מחשבתנו. האמנתי אמונה שלמה שיש דרך להימנע מכישלונות בקליטה ולהבטיח אי ירידה מן הארץ בהמשך צמיחתו של מפעלינו הכלכלי. דווקא באותם ימים חשובים של שנות 1927 ו-1928, כאשר החלוצים נשארו בפעם הראשונה בתולדות התנועה, בהכשרה קבועה, נזדמן לי לשוחח עם מנהל מחלקת העלייה של ממשלת המנדט, חיימסון הנודע, שהגיע לביקור בפולין.
הערת המחבר.
בשנת 1965 ראה אור ספרי " עם חותר אל החוף " שנושאו הוא ההעפלה לארץ – עלייה ב' -. בדפי אותו ספר סירתי גם על ההתנגדות של ההנהלה הציונית למפעל זה. לאחר השואה נתרככה התנגדות זו, אולם בשלהי 1947 ובתחילת 1948 החליטה ההנהלה הציונית, בלחצה של ממשלת ארצות הברית לעכב שתי אוניות שהפליגו עם חמישה עשר אלף מעפילים.
נלוויתי אליו לקיבוץ ההכשרה בגרוכוב, וסיירנו בשדות ובענפים. פגשנו בכעשרים חברים שעבדו בגן הירק. אמרתי לו : " בנים ובנות נחמדים אלה אנחנו רוצים לעלות לארצנו. הם יעבדו בכל עבודה, למה אין בשבילם רישיונות עלייה – סרטיפיקטים ? ".
הוא הביא ב " חברה " ובי ואמר : " בנוגע לבנות המצב קשה עד לבלי נשוא, הן לא רק מחוסרות עבודה, כי אם מחוסרות גג, ואתה יודע מה לגבי אישה ". לא התרשמתי מדבריו מפני שכבר הייתי מחושל מבחינה אידיאית ובטחתי בדרכנו.
אז צמח בתוכנו הרעיון שנעלה בכוחות עצמנו. שלנו אחד מחברינו לפאריס לבדוק דרכים לעלייה בלתי לגאלית לארץ דרך סוריה. הדבר לא עלה בידו והוא חזר בידיים ריקות. אהרון ציזלינג שהיה עמנו כשליח ההסתדרות, נסע לארץ לדווח על מצבם הקשה של חברי " החלוץ " הנמצאים בהכשרה זה שנים ללא כל סיכוי לעלייה.
ציזלינג הופיע בפני הוועד הפועל של ההסתדרות ותבע מעשים ועזרה לעליית אנשי ההכשרה מפולין בכל דרך. בחזרו מן הארץ מסר דו"ח, הוא סיפר על חוסר עבודה החמור ששרר בארץ, וכי בשל כך לא ניתנה תמיכה לדרישתו.
כאשר אין עבודה לעולים, מי ייתן לנו לחלומות על ארגון עלייה בלתי לגאלית, על הסיכונים וההוצאות הכספיות הגדולות הכרוכות בה ? כך ירדה לטמיון יוזמת "החלוץ " בפולין לארגון עלייה באורח עצמאי.
רק בשלהי 1928, הסכימה ממשלת המנדט לדון עם ההנהלה הציונית על צעדים ראשנים של עלייה מצומצמת – 300 סרטיפיקטים לכל ארצות העולם ; ובתנאי שהיישוב היהודי יקבל על עצמו את הדאגה לקליטת העולים בעבודה במשק היהודי.
ההנהלה הציונית שהייתה חסרת אמצעים כספיים לשם יצירת מקומות חדשים בארץ, קבעה שהעולים החדשים ייקלטו בעצמם, והכוונה הייתה שיצטרפו לקיבוצים ולפלוגות העבודה הקיימים, בהנחה שהקיבוצים יחזיקו מעמד גם במצב של חוסר עבודה.
ההנהלה הציונית הטילה על מנהל מחלקת העלייה דאז, חיים ברלס, לצאת למרכזי הגולה, לבדוק באורח אישי כל מועמד לעלייה שיוצע על ידי מרכזי " החלוץ " בארצות השונות. ליוויתי את ברלס במסעותיו ברחבי פולין.
במקומות שחלק מן המועמדים לעלייה היה מוכרח לצאת לבית הוריו להכנות לדרך, היינו אוספים את המועמדים לכנסי עלייה בקיבוצים שבסביבה. על המועמד היה להתייצב אישית, ולבד ממילוי שאלון היה נוהג ברלס לשוחח אתו על עתידו בארץ, ומתאר בפניו את הקשיים הצופיים לו שם.
השיחות התנהלו בעברית והיוו מבחן לדיבור שוטף. אי ידיעת עברית הייתה עילה לדחיית העלייה. גם תנאי הבדיקה הרפואית הוחמרו, ואם היה חשש שהמועמד לא יוכל לעמוד בתנאים הקשים שבארץ, בתנאי כיבוש העבודה – היה נמחק מהרשימה.
והיו בעקבות הפסילה גם טרגדיות. קרה שחבר התנועה, אחרי שלוש שנות ישיבה בקיבוץ הכשרה, נפסל בבדיקה הרפואית וקיפח את כל עתידו., בפני הבודק הופיעו מאות מועמדים, ולאחר בדיקות רבות אושרו רק כ-130, לפי מפתח חלוקה בין ארצי. כך התחילה העלייה החמישית, החלוצית.
המועמדים שאושרו מקיבוצי ההכשרה לבתיהם, לטפל בהכנותיהם האישיות לעלייה : על הגברים היה לסדר רישיונות יציאה מפולין בהתאם לחוקי השירות הצבאי שם. לעתים קרובות נתקלו בסירוב מצד המוסדות הצבאיים.
במחזו ווהלן, למל, אשר בו היו מועמדים רבים יחסית לעלייה, קשה היה להתגבר על הקשיים, ומרכז " החלוץ " היה צריך להסתייע בלשכה מיוחדת פרטית שייסדו קצינים " ממולחים " בדימוס. היה צורך להמציא תעודות מתעודות שונות לשם קבלת דרכון לחו"ל, והעיקר, שומה היה על כל מועמד לקבץ בעצמו את הכסף הדרוש לסידור האשרות, הוצאות הדרך ברכבת, כרטיסי אונייה במחלקה שלישית, ועוד.
וכך היה בקצב איטי, התלקטו מדי פעם 20 – 30 חלוצים והם נשלחו על ידי המשרד הארצישראלי לארץ.
והנה לפתע פרצו באוגוסט 1929 המאורעות בארץ. בעיתונות הפולנית והעולמית נתפרסמו סיפורים מזעזעים על הפרעות שפרעו הערבים ביהודים, על האכזריות הגוברת, על הרג וחורבן. באותה עת הגיע מועד עלייתי לארץ עם חברים שהיו מוכנים לדרך.
נשלחו מברקים בהולים לכל קצווי פולין, בדרישה לזרת את ההכנות ולהגיע מיד לווארשה. למרזח " החלוץ " גונבו שמועות ולחישות שחלק מהחברים מעכב את עלייתו. כשלושה ימים לאחר פרוץ המאורעות בארץ הגיעו לווארשה רק 17 עולים, ובהם גם אני ורעייתי.
המשרד הארצישראלי בוווארשה, שבראשו עמד השל פרבשטיין, חבר " המזרחי " ומנהיג ציוני נודע, התכנס והחליט לעכב את עליית ה-17. פרבשטיין טען שבמצב אי הביטחון שנוצר בארץ שיראל, אסור לשלוח לשם עולים, מחשש שייפגעו.
הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה על יחסי מין עם מוסלמית 1880 – 1881.- א. בשן
20 – הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה על יחסי מין עם מוסלמית 1880 – 1881.
ברשותכם מורי ורבותי הגולשים.
מאמר זה מוקדש לעילוי נשמתו של אבי מורי ורבי יהודה פילו שנפטר בטרם עת והוא בן 58 בלבד כאן בארץ ישראל, משאת נפשו של כל יהודי במרוקו. כיוון שאבי ז"ל היה כבר חולה במרוקו, זוכר אני את המלים הראשונות שלו על אדמת הארץ הקדושה, מלבד הטקס הידוע של נשיקת אדמת ארץ ישראל ה
אבי ז"ל
קדושה, פונה הוא לאמי שתחיה ואומר כך
מעורבות של שגריר צרפת.
במכתבו של שגריר צרפת במרוקו M.DE.VEROULLET ב-13 בדצמבר שנ 1880 לדרומונד האי שכיהן בתור זקן הסגל הדיפלומטי במרוקו, עומד על הפער בין ההצהרה הליברלית של הסולטאן, שהוקראה על ידי הווזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש בוועידת מדריד ב-26 ביוני האחרון, ובין המציאות בארצו.
כשמספר הרציחות של יהודים על ידי מוסלמים באזורים הפנימיים של מרוקו הולך וגדל. בין המקרים שהובאו לידיעתו מזכיר גם את האירוע באנתיפה, ומוסיף כי משפחת הקורבן עוד לא קיבלה פיצוי.
מטרת פנייתו להציע כינוס כל נציגי החוץ במרוקו, כדי להגיע להחלטה משותפת על האמצעים עליהם לנקוט כדי לעצור מצב זה, המחמיר מיום ליום.
בהקשר למכתב זה יש להעיר כי במשך 16 שנים מביקורו של מוטיפיורי במרוקו, כלומר משנת 1864 עד 1880, הגיעו ידיעות לאירופה על 307 יהודים שנרצחו במרוקו. יש להניח שהמספר גדול יותר, כי לא על כל הנרצחים במקומות נידחים דווח.
שנת השיא הייתה כנראה 1880, ובשנה זו מצוי מידע על 200 יהודים שנרצחו על ידי מוסלמים במקומות שונים במרוקו. כך דווח על ידי " אגודת אחים " בלונדון.
המושל לא פוטר, ועל יהודי אנתיפה נגזרה גזרה חדשה.
התברר שעוד בשנת 1881 לא פוטר המושל ובוודאי לא נענש, ויהודי אנתיפה סבלו ממנו. מידע על כך הגיע ללונדון באפריל אותה שנה, והועדה המשותפת של " אגודת אחים " ושל ועד שליחי הקהילות פנתה ב-29 באפריל 1881 לשר החוץ והודיעה לו כי הדיכוי של יהודי אנתיפה נמשך על ידי המושל שעדיין בתפקיד למרות הבטחת הסולטאן שיפוטר.
נוסף לכך הודיעו על גזרת הסולטאן המחייבת יהודים לחלוץ נעליהם בעוברם לרובע המוסלמי באנתיפה, כמו במקומות אחרים במרוקו. מטרת הפנייה כרגיל ששר החוץ יורה לנציגו במרוקו לטפל בנושאים אלה. ואמנם ב-20 במאי העביר משרד החוץ לדרומונד האי תמצית המכתב של האגודות הנ"ל.
שר החוץ הורה לו שידווח על התנהגותו של המושל, והנושא השני יובא לדיון בפני הסולטאן.
יזמותיו של השגריר הבריטי.
לאחר שלושה ימים כתב משרד החוץ לוועד שליחי הקהילות על פעולותיו של השגריר הבריטי במרוקו בנושאים שהוזכרו לעיל.
1 – דרומונד האי עמד בקשר תדיר עם ראש הווזירים ועם מהווזיר לענייני חוץ בקשר לרצח היהודי על ידי המושל של אנתיפה. למרות שהובטח לו כמו לנציגים זרים אחרים בטנג'יר שהמושל ייאסר, ייענש ויינתן פיצוי ליורשים על הרכוש שהוחרם על ידי המושל, וכן דמי כופר על הרצח, ההבטחות לא מומשו.
2 – בסוף אפריל התלונן דרומונד האי בפני וזיר לענייני חוץ, על העמדות המנוגדות שלו, שאמנם ציוה לשלם דמי כופר, ובכך אישר את אשמת המושל ברצח, אבל סירב לאשר פיצוי על הרכוש שהוחרם, עד שהאשמות נגד המושל יוכחו.
3 – בקשר לאילוץ היהודים לחלוץ נעליים ברובעים מוסלמיים : הוא מתלבט אם רצוי לנקוט עתה יוזמה לביטול הגזרה. לדעתו, אם יופעל לחץ על הסולטאן לבטל נוהג שהקנאים הקיצוניים הנהיגו ועומדים על ביצועו, אזי לא יוכלו לשמור על רכוש היהודים.
כלומר קיים חשש שהביטול יתנקם ביהודים שרכושם יהיה למשיסה על ידי הקנאים המוסלמים. אבל, להערכתו, במשך 12 החודשים האחרונים הפרעות הן פחות שכיחות מאשר לפני כן. ובהזדמנות הראשונה ימליץ בפני הסולטאן על ביטול הגזרה.
תשלום כופר דם ופיצוי על החרמת הרכוש של דהאן, המושל לא פוטר ולא נענש.
למרות סירובו של הווזיר לשלם פיצויים, הורה לו הסולטאן לשלם. כך עולה ממכתבו של ה. וייט ב-2 ביוני לשר החוץ. הווזיר הודיעו ביום הקודם כי צווה על ידי הסולטאן לשלם לבנו של הנרצח משה דהאן, 3700 דולרים בתור דמי כופר ופיצוי על הרכוש שנלקח על ידי המושל מאביו. וייט העיר כי למרות שסכום זה נמוך מזה שהוצע על ידי דרומונד האי ועל ידי המושל, המליץ בפני הבן לקבלו.
פיטורי המושל והענשתו : וייט הזכיר את ההבטחה הפורמאלית שניתנה לשגריר הבריטי בפקודת הסולטאן כי המושל יפוטר וייענש בהתאם לחומרת המעשה, מיד כשהתנאים יאפשרו זאת. הדבר טרם נעשה, ועומד על חשיבות הביצוע כדי שמושלים אחרים ישמעו וייראו מלעבור פשעים כאלה.
משה בן דהאן הודיע לכותב שהוא עומד לעזוב את טנג'יר ולהתיישב בדמנאת עם משפחתו, כי חושש לחזור לאנתיפה כל זמן שמושל זה מכהן. הווזיר מתבקש לתת למשה המלצה למושל דמנאת ומכתב תקיף למושל אנתיפה בו הוא מצווה עליו לעזור לו בחיסול עסקיו במחוזו, והעברת רכושו לדמנאת. על המושל לקבל אחריות אישית לכל נזק או פגע שייגרם לו או לרכושו.
תביעת השגרירים : ארבעת אלפים דולר פיצויים וכופר דם.
בו ביום, שני ביוני, הודיע וייט לשר החוץ על קבלת ההוראה מהסולטאן על תשלום דמי כופר ופיצויים. דרומונד האי יחד עם שגריר איטליה מק סקובאסו האיצו בממשלת מרוקו לשלם למשפחת הנרצח לא פחות מ-4000 דולר.
כיוון שההפרש אינו גדול, הציעו השגרירים לבן הנרצח לקבל את הסכום המוצע. ובזמן שהסכום ישולם, רצוי להזכיר שמצפים שההבטחות של הסולטאן על פיטורי המושל וענישתו יבוצעו.
לאחר 27 ימים אישר שר החוץ את מכתבו הנ"ל של וייט, והסכים להחלטתו בשני הנושאים הנזכרים : תשלום לבן הנרצח ותביעה לפיטורין וענישה. במשך חודש יוני נוהלה התכתבות בין משרד החוץ ובין האגודות היהודיות בלונדון.
ב – 17 בינוי אישר א. לוי המזכיר של " אגודת אחים " קבלחת מכתבו של שר החוץ, בכולל העתק תזכירו של דרומונד האי בנושאים הבאים :
1 – למרות התזכירים של דרומונד האי לסולטאן, מושל אנתיפה לא פוטר ולא נענש.
2 – דרומונד האי ימליץ בפני הסולטאן על ביטול ההוראה שיהודים חייבים לחלות נעליהם ברובעים המוסלמים.
ב- 23 ביוני העביר משרד החוץ לפי הוראת השר לועד שליחי הקהילות, מידע מהממונה על הקונסוליה הכללית במרוקו בדבר תשלום 3700 הדולרים למשפחת הנרצח. אבל אינו נוגע בעיית הפיטורין והענישה. מכתבו האחרון בנושא זה של וייט, הוא מה-6 ביולי 1881, ועדיין אין אישור לביצוע התשלום למשפחה, וההבטחה בקשר לפיטורי המושל.
הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים אלקאייד עומר
גבריאל בן שמחון
הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר
סיפורי אהבה מרוקאים
הוצאת הקיבוץ המאוחד
אלקאייד עומר
איך שהגיע התחיל הפחד, בנה קסבה בסוף הכפר עם חומות ושערים.
את הברברים בלעה האדמה ואנחנו הקברנים הלכנו לישון בשקט, קודם הם היו מתקיפים את הכפר בכל בצורת, ידעו שאצלנו תמיד יש משהו: קמח, שמן, סוכר, קטניות, חמוצים, פירות יבשים ולפעמים גם קצת זהב, היו מפתיעים אותנו, לוקחים מה שנחוץ והולכים, לפעמים היינו מגלים אותם וסוגרים את השערים, אז הם היו מחכים מחוץ לחומות, תביאו ששת אלפים כיכר ולא ניגע בכם, והרבנים הולכים לבתי הכנסת, אוספים קמח, מביאים לחמש המאפיות, אופים וזורקים להם מעל לחומות.
רבי רפאל משה אלבאז הצליח פעם לעשות בהם קסם ולשתק אותם עד שלא יכלו להזיז יד ורגל, לא הם ולא הפרדות רק כשהמנהיג ביקש מהרב מחילה, הוא ביטל את הקללה והםהתרחקו על הבהמות הצולעות בלי כיכר לחם אחת.
לפני אלקאייד עומר היו שודדים בדרכים ולא פעם יצא מהמללאח רוכב על חמורו וחזר בלי ראש. פעם מישהו בא והודיע שהרגו את החזן, הגוויה שלו מוטלת בשדה מחוץ לכפר. הלכנו לבית הקברות לחפור לו קבר, שתינו והשתכרנו, כשלפתע ראינו את החזן מתקרב עם אלה שהלכו להביא את הגוויה שלו, שתינו עוד פעם יחד עם המת על קברו. היום אין הזדמנות לשתות, כמעט אין מתים, הכל שקט. תרנגולות מסתובבות חופשי בשוק ואף אחד לא מעז לקחת ביצים לא שלו, כלה יוצאת לבד לכפר של החתן בלי ליווי, כי אלקאייד עומר מטיל את האחריות על כל כפר,
עד שהיא נכנסת לכפר הבא אחריו. מי שגונב תאנה מהעץ של השכן יושב בבית הסוהר, עד שהתאנים יבשילו בשנה הבאה, מי שמצאו בכיסו אבן ואבן גדולה וקטנה, איפה ואיפה גדולה וקטנה רוגמים אותו בהם ומי שמצאו אותו שוכב עם בהמה או עם אחותו בת אביו או בת אמו או עם חותנתו חותכים לו, אבל כל זה עולה ביוקר. עם הברברים יכולנו להסתדר בכיכרות לחם, אלקאייד עומר רוצה כיכרות כסף וזהב וכבר אין לנו חכמים שיוכלו לעשות לו קסמים,
כי גם בקסמים וכשפים הוא יותר חזק, כולם יודעים שכדורי עופרת לא פוגעים בו, בקרבות הוא דוהר ראשון עם הרובה למעלה וכדורים שורקים מימין ומשמאל, אך אף פעם לא שורטים אותו, וגם אם קרה וכדור פגע בו מיד התחלק כאילו פגע בברזל, לכן הברברים הפסיקו לתקוף, רק שאנחנו במללאח לא יכולים לסבול עוד, יותר קל עם הברברים מאשר עם החוקים שלו, אנחנו הקברנים אומרים: ״זא יעאוונו פקבר בוה הרבלו בלפאם״(בא לעזור לו בקבר אביו – ברח לו עם המעדר).
מעשה שהיתה דודה חסיבה מבשלת שיכר במרתף ומסביב ערימות תאנים לפני ואחרי בישול והנה היא שומעת סוסים דוהרים, מיד הבינה ששוטרי הקאיד מתקרבים, כשראתה אותם נפלה ומתה מפחד. לא מזמן מישהו הלשין שהמחסנים של הדוד עמרם מלאים תבואה ואלקאייד עומר עמד לשלוח גובים, יצאה אשתודונה בחצות לילה אל הגג, הרימה עיניים לאלוהים שייקח אותו, למחרת היא מתה. זה היה יום שישי והיינו מוכרחים לקבור אותה לפני שבת, אבל היתה גם הלוויה של אחד מאנשיו, לכן סחבנו אותה מהר על סולם, בלי ארון, בקושי חפרנו שכבת עפר מלמעלה וזרקנו אותה בלי סימן, בלי שם,
לכן הקבר שלה אבד. אלקאייד עומר תמיד רואה ויודע הכל, אומרים שיש לו כלי קסם שבו הוא מגלה מהגג כשמישהו גונב זיתים מעצים של השכן בקצה הכפר, ושולח מיד שוטרים לקחת אותו לבית הסוהר, הוא רואה מה אנשים עושים אפילו בתוך הבית ואפילו בחושך, כי איך הוא יודע על הרכוש שלנו, כמה חיטה קצרנו, כמה זיתים, כמה ענבים ? עכשיו הוא פתאום רוצה שכל אחד ישלם לפי מה שיש לו, והוא יודע כמה. סגרנו את האסמים, המרתפים, החנויות והבתים, אבל הוא נתן פקודה לפרוץ, הלכנו לחכמים שיקללו אותו, שיכתבו קמיעות, שילחשו לחשים, עלינו לקברות צדיקים, הדלקנו נרות, אכלנו, שתינו חביות שיכר, צמנו, התפללנו, אני בעצמי שמתי יונה מתה על סף הבית שלו,
תקעתי מחט ארוכה בציור שעווה שלו, עם חברי הקברנים חפרנו קבר וזרקנו לתוכו את שמו עם נוצות של יונה צעירה ועורב זקן, אך לשווא, שלחו את הרב להתלונן בפני הוואלי, מושל המחוז, זה הבטיח לעזור, אך לא הגיע, טען שעומר מחוסן מפני כדורי עופרת, בסוף עלה רעיון בלב של ר׳ ישועה ממן, הסתובב בבתי הכנסת, אסף תכשיטים ומטבעות של זהב, הצורפים התיכו אותם לקליעים של זהב ואת זה הוא הביא לוואלי. יום אחרי זה כבר הקיפו החיילים של הוואלי את המללאח והקסבה, אלקייד עומר יצא אליהם עם צבא גדול, אך הפעם לא כדורי עופרת עפו ושרקו סביבו, אלא כדורי זהב נקבו את גופו, ומכל מקום שכדור זהב חדר, יצא זרם של דם, עד שגופו התרוקן מדם ונמלא זהב, ואת גוויית הזהב גרר הוואלי בחבל אחרי הסוס לקסבה וזה הפסל העומד היום ליד השער לאות ניצחון, והעיר ספרו צהלה ושמחה.
ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו
ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו
הוצאת הקיבוץ המאוחד
רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ
-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.
פעילות ״אליאנס״ במרוקו ניתנת לחלוקה לשתי תקופות שונות: משנת 1862, עם הקמת בית הספר הראשון בתיטואן, בכל שנות שלטון הפרוטקטורט ועד למלחמת העולם השנייה; וממלחמת העולם השנייה ועד יציאת היהודים ממרוקו. בתקופה הראשונה, ולאחר פעילות של כחמישים שנים בקרב יהודי מרוקו, התפתחה במקביל ל״אליאנס״ רשת תלמודי התורה – ״אם הבנים״, אשר נוסדה בסיועו של הרב זאב הלפרין והתפשטה בעיקר בפנים המדינה בערים מקנאס, פאז, צפרו ומארקש. בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה השתנו הנסיבות ואיתן מערכת היחסים בין ״אליאנס״ לרבנים ולחינוך המסורתי. בתקופה זו התפתחה רשת תלמודי תורה וישיבות של ״אוצר התורה״ שנשלטה על ידי הרבנים הליטאים, והמאבק ביניהן לבין ״אליאנס״ הוקצן. פרק הזמן עד מלחמת העולם השנייה מאופיין במאמצים מוגברים מצד ״אליאנס״ להביא מודרניזציה לבתי הספר הדתיים על מנת שיכללו בתוכניות הלימודים לימודי חול בנוסף ללימודי קודש. למרות שהואשמו על ידי גורמים מקומיים בהאצת ה״התבוללות״ של יהודי מרוקו, לא ראו אנשי ״אליאנס״ בהאשמה זו טיעון שלילי, כיוון שהאמינו באמת ובתמים שניתן לשלב בין חיים מודרניים ליהדות ולא מצאו בשילוב זה סתירה:
גם בהנחיות שבכתב וגם בחוזרים השונים ששלחנו התבקשו המורים שוב ושוב לשמור על המצוות העיקריות של דתנו. ובכל זאת ראינו לנכון להבהיר לאלה הסוטים ממצוות הדת שלא נשוב להזהירם עוד, ושהוועד המרכזי לא ישאיר בתפקידם את המורים, המנהלים את חייהם הפרטיים באופן שאיננו הולם את החינוך שהם מעניקים לילדינו… נצטרך להתחרט על כל מפעלנו אם נחניק את האמונה בנפשם של היהודים, ונכבה את אש האושר הפנימי הזה ואת מקור אותה אנרגיה שאפשרה ליהודים לשרוד במרוצת מאות של רדיפות ודיכוי…
את יהדות מרוקו ניתן לחלק לשלוש חטיבות משנה מוגדרות למדי. תושבי ערי החוף – קזבלנקה, טנג׳יר, מוגאדור, תיטואן: יהודי מרכז הארץ – פאז, מקנאס, צפרו: ויושבי הדרום המערבי – מארקש, והדרום המזרחי – תפילאלת.
אנשי ״אליאנס״ האמינו שהם יכולים להלך על החבל הדק שיש בו גם תרבות צרפתית חילונית וגם שמירה על הזהות היהודית. על ״אליאנס״ הופעל לחץ של הממשל הצרפתי להדגיש את החינוך הצרפתי על חשבון הלימודים הפרטיקולריסטים היהודיים. על אף שהיהודים זיהו את ״אליאנס״ במידה רבה עם שלטונות הפרוטקטורט, רוב מנהיגי הקהילה סברו שהשינוי שהביאו הצרפתים והנחלת חינוך מודרני באמצעות ״אליאנס״ הם לטובה, והשינויים נתקבלו בברכה. גם הסתייגויות הרבנים המקומיים לא נאמרו בפה מלא, הם היו חצויים וביטאו רגשות מעורבים. מעמדה, יוקרתה ועוצמתה של ״אליאנס״ בקהילה נבעו מהעובדה שהיא מייצגת את התרבות הצרפתית, מכך שהועמדו לרשותה תקציבים ממשלתיים ומעצם היותה חברה צרפתית יהודית הפועלת ״בברכת השלטונות״. כמו כן ״אליאנס״ הבטיחה לתת מפתח ליציאה ממעגל העוני ולפיכך נהרו אליה תלמידים רבים בעידוד הוריהם. הדומיננטיות בתחום החינוך ועוצמתה ה״מיניסטריאלית״ של ״אליאנס״ לא נסתרו מעיני הרבנים המקומיים.
בשיא פעילותה, בשנים 1954-1953, למדו בשבעים ושישה בתי ספר של ״אליאנס״ למעלה מ־50% מכלל התלמידים שהם 28,389 מתוך סך של 45,254 תלמידים שהשתייכו לכל מסגרות החינוך היהודי במרוקו. בתי הספר שלהם היו מודרנים, מסודרים, מאובזרים, היגיינים ועם קנטינות מאורגנות. באותן שנים למדו רק 5,440 תלמידים ברשת ״אוצר התורה״ ו־3,203 ברשת של הלובביץ׳.
اسرائيل بالعربية – اليهود في المغرب
مقال جديد على موقع اسرائيل بالعربية |
| الدستور الاردنية ينتقد موقع ” اسرائيل بالعربية” لكشفه حقائق تاريخية
Posted: 14 Oct 2013 01:32 AM PDT لا شك، في أن الكلمة الصادقة التي تأتي من رحم التاريخ لتعكس حقيقته في زمن يراد منه تشويه الحقائق واخفاء معالم الارث اليهودي، أصبحت تقض مضجع بعض الأقلام الصحافية، التي تعتبر أن ما يسطر في موقع ” إسرائيل في العربية” يدخل ضمن اطار المخططات ” الصهيونية” وبالطبع ” الامبريالية العالمية” https://mail.google.com/mail/h/uw3tr6h24acv/?&v=c&th=141b61a0a732c3e4 |
כתבים נבחרים – שמואל רומאנילי
שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב – לקט שירים – קטעים מתוך מחזות –
ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן.
החל מאמצע המאה השמונה־עשרה קמו במערב אירופה סופרים אמיצים ובעלי חזון ששאפו לשינוי־ערכים מוחלט בסדרי החברה, לביסוסה על יסודות הצדק והאהבה לזולת ולמיגורם של השליטים העריצים. דבריהם מצאו אוזניים קשובות ו
הביאו לתוצאות מוחשיות: המהפכה הכבירה של שנת 1789 טיאטאה את המשטר שהיה קיים בצרפת, ביטלה את ההבדלים בין המעמדות ושימשה דוגמה לשוחרי החופש בארצות אחרות.
140- היוכל איש להתאפק בראותו אלה ולא ימלא פיו שחוק ?. אך הבל בני אדם, כזב בני איש על פני האדמה, כמו זר נחשבו מעשי אנשי מערב בעינינו, וכמו זר נחשבו מעשינו בעיניהם, והאמת כי הכל הבל. אנחנו נלעג לילד הבוכה, כי ידענו הכל סבת בכיתו, וצבא מרום במרום ישחק עלינו, כי גם עד זקנה ושיבה כעוללים אנחנו.
ויהי בבקר יצאנו לראות את ה עיר. היא אחת מעמודי אירקוליס, הייתה תחת יד הפורטוגזים, ויעזבוה ( לאחר נישואי המלך צ'ארלז השני עם הנסיכה הפורטוגאלית קאטרינה מברגאנסה ) בשנת 1661 לאנשי אינגיללאנד, וגם אלה כאשר ראו כי ההוצאה מרובה מתועלתה נתסוה ( הרסוה, זה היה בשנת 1684 ) ועזבוה. ועתה אערוך לך צורת הבית ( הכוונה לבית טיפוסי בעיר ) ומלואו.
הבית הזה כונן בבזקי צרורות ( בשברי אבנים ) ובטיח עב ( עבה ) שקערור ( שקוע ). מחשוף הלבן אשר על פני כלו יחליש עיני המשקיף בו. תכונת הבית היא חצר מרובעת, ועל ארבעת רבעיה חדר ארוך וצר. דלתות החצר והבית רובם מסוגרים מלפנים בלי מפתח רק במוט עץ.
155 – ראשו ( של המוט ) האחד ישען על הארץ וראשו השני תומך דלת הסגור. לא יקרעו חלונים : שנים או שלושה חללים מקום לבנה על פתח החדר הם צהר ( חלון ) לרוח ולא לאור, כי לא יכילו זיקי השמש. המִטה מוצעת על הקרשים גבהה הרבה מן הארץ, כי הקרשים תקועים בקלעי ( בצלעות ) הקיר.
תחתיה יסתירו כלי הבית. מהקורה עד פאתי המטה או עד למטה לארץ יריעת משי אדום או פשתן לבן תלויה. לפעמים העניים יפרשו היריעה לכסות חסרון המטה. זאת מטת איש ואשתו. הבחורים והבתולות לוטים בשמלה וישכבו בה. מראות קטנות תלויים בקירות ונרות ( ומנורות ) זכוכית הדולקים בליל שבת.
שלחנם כדמות כסא, וכסא אין להם, כי יושבים על הארץ כישמעאלים הם. שופתים סיר הנזיד על כיור או האח על האש חרש ( תנור אש העשוי מחרש ) . ספון ( תקרה ) וקרקע החדר והחדר מצופה במלט כעין כותל. קלעי הבית כגבה קומת איש מכוסים במפרש ( ביריעה ) גמא רך.
לא יראו בהם פסל כל תמונה. לפי דעתם הוא בל ( למען לא ) יפנו אל האלילים, ולפי דעתי בעבור היותם כסילים, או כי לא יכלו ולא ירצו להטת שכמם עול החכמות. על כל פנים לא תראה בבתיהם סמל מערומי אשה או צלמי זכר או תבנית חשופי שת ומער איש ( וערווה ) .
גגותיהם במעקה ( רוצה לומר מוקפים במעקה )ומחוברים יחדו באופן כי דרך הגגות הולכים מבית לבית ומחצר לחצר. פתח החצר קטן ושפל, כי אף הגמדים יכופו כאגמון ראשם לעבור. אצל פתח החצר מוצאות הפרשדונה ( הצואה ) יעלו באשם רוב הבתים בנוים על טור אחד ( בני קומה אחת ) והמעט אשר על שני טורים או שלשה, על הטור העליון יציע סביב לחצר לכל צרכי הבית.
הנה זאת תורת הבית אשר ישבנו בו, וכמעט כל הבתים הם על מתכנת הזאת, רק בתי הפקידים ( הקונסולים ) נֹצרים כוננו כדרך בתי אירופה. בתי הדלים מלאו קיא צואה בלי מקום, אך בתי הקצינים אף באין הדר זכו בעיני.
הקשרים בין יהודי אפריקה הצפונית לבין הישוב בארץ ישראל מן המאה הי"ח ועד הדורות האחרונים.
מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו – ציונות, עליה והתיישבות.
הקשרים בין יהודי אפריקה הצפונית לבין הישוב בארץ ישראל מן המאה הי"ח ועד הדורות האחרונים.
מבוא שלמה בר-אשר
הקשרים בין יהודי אפריקה הצפונית לבין הישוב בארץ ישראל מן המאה הי"ח ועד הדורות האחרונים.
כתב שלום בר אשר.
הקשרים בין יהודי אפריקה הצפונית – מגרב ומצרים – הם עתיקי יומין. ימיהם כימי קיומו של יישוב יהודי בגולה. הקיבוץ היהודי הראשון בגולה נתהווה במצרים בימי בית ראשון. יתכן שגם ליתר ארצות אפריקה הצפונית הגיעו יהודים שבחלקם באו מארץ ישראל סמוך לתקופה זו.
מצוות העליה קיימת – אך ישלם לה כתובתה.
בתשובות רבי יעקב אבן צור ( פעל במכנאס בפאס בסוף המאה הי"ז ובמחצית הראשונה של המאה הי"ח ) נידונה שאלה זו בשני מקומות. בשני המקרים הרקע הוא שהאיש רוצה לעלות ארצה והאשה נסרבת. בסי' קנ"ט תשובה שניתנה בפאס בשנת תצ"ב – 1732 , משיבים רבי יהודה בן עטר ורבי שלום אדרעי, הוא מסתמך על התוספות אבל אינו מצטטם שבזמן הזה יש סכנת דרכים..
לכן קיימת מצוות העליה לארץ ישראל. אך מסקנתו כי יש להשפיע על האשה שתתרצה לעלות עמו, יהיה אם לא הצליח, ישלם לה כתובתה. וגם אם אין ךו עתה כל הסכום במזומן, יטול הנחוץ לו להוצאות הדרך והשאר יתן לה, ויתחייב על הסכום החסר.
הוא כותב, כי אמנם לפי דין התלמוד תצא בלא כתובה, אבל הוא בעד תשלום כתובתה, למרות שאין סכנת דרכים, וסירובה אינו מוצדק. אין הוא מזכיר כלל את גורם הסכנה בדרך או מחסור במזונות וקשיים כלכליים בארץ, כפי שהדבר מופיע אצל חכמים אחרים בתקופה זו.
חשש לסכנת דרכים ולמגבלות כלכליות.
בן הדור שאחריו, רבי משה טולידאנו מפאס, בעל שאלות ותשובות " השמים החדשים " קובע החלטית כי מצוה לעלות ולדור בזמן הזה בארץ ישראל, אך אם הדרכים בחזקת סכנה, או שאין לו כדי הוצאות הדרך " כי איש עני הוא ", אז ניתן להתיר נדרו שנדר לעלות.
הוא כותב זאת בהתייחסו לעמדתם של חכמים אחרים, כי התרת הנדר למי שנדר לעלות, מתבססת על ההנחה כי עתה אין מצוה לעלות ולדור בארץ. רבי משה דוחה הנחה זו, וקובע כי החובה קיימת, אלא שסכנת דרכים ומחסור כלכלי דיים כדי להתיר הנדר.
למרות שסכנת הדרך קיימת – אין להתחשב בסכנה.
שאול ישועה אבוטבול, דיין בצפרו 1739 – 1809 מתחשב בעובדה שקיימות סכנות בהפלגה, אך אין חוששים לסכנת דרכים, כלומר אין סכנה זו מבטלת מצות העליה לארץ. אשה המסרבת לעלות עם בעלה, מפסידה כתובתה.
הוא מגיע למסקנה זו על רקע מעשה ביהודי בשם משה בן מסעוד אזולאי שנדבה רוחו להסתופף בבית ה'… ורצה שתעלה גם אשתו עמו. ותמאן לאמר שאין רצונה לעקור דירתה מאצל קרוביה. עמדו אפוא לדין. הטוען למען אשתו תבע שישלם לה כתובתה, ויפטור אותה בגט, והוא יעלה ארצה בלעדיה.
נשאלת השאלה כיצד להסביר התעלמותו מסכנת הדרך הנשקפת לעולה ? התשובה נעוצה באמונה המיסטית הפועלת אצל המשיב, לפיה ההולך לשם מצוה לא יינזק. כי שלוחי מצוה אינם ניזוקים, במקום מצוה שומר לא ידע דבר רע.
בהמשך הוא מציין, כי נס כזה קורה לא רק ליחידי סגולה, אלא לכל אדם כלשונו : " ולא נאמר דין זה לבעלי שם לבד שעושין קפיצת דרך, אלא לכל ישראל. הוא מגיב לאמונה הנפוצה כי לצדיקים גורל מעבר לחוקי הטבע, וכי אסונות אינם פוגעים בהם.
לדבריו, אותם כללים חלים על כל בני תמותה כולל פשוטי העם, וכי גם הם זוכים לנסים.ניכר שחכם זה , בניגוד לרוב החכמים שחששו מסכנת ולא הסתמכו על נסים, הריהו מושפע מאמונה מיסטית, החורגת מהישור הרציונלי.
הקשרים בין יהודי אפריקה הצפונית – מגרב ומצרים – הם עתיקי יומין. ימיהם כימי קיומו של יישוב יהודי בגולה. הקיבוץ היהודי הראשון בגולה נתהווה במצרים בימי בית ראשון. יתכן שגם ליתר ארצות אפריקה הצפונית הגיעו יהודים שבחלקם באו מארץ ישראל סמוך לתקופה זו.
הקשרים בין היישוב בארץ ישראל לבין יהודי ה " מערב " הלכו ונתבססו בתקופת הגאונים, וגם בתקופות קשות כמו המאה ה – 11 וה – 15 כאשר הידלדל היישוב היהודי בארץ ישראל ובאפריקה הצפונית כאחת, המשיכו להתקיים יחסים אלה.
עצם קיומה של קהילה נפרדת של " מערבים " כפי שנתכנו יוצאי המגרב שבאו ממערב לארץ ישראל בתקופה הנזכרת, היא עדות מובהקת לזרם המתמיד, אם כי בדרך כלל של יחידים, שבאו מאפריקה הצפונית לארץ ישראל.
החכמים שהזכרנו עד כה אינם מסתמכים על עמדת הרשב"ש שהזכרנו לעיל, שנתקבלה גם על ידי השלחן ערוך. סימן שלא כל הפוסקים קיבלו את ההבחנה הגיאוגרפית, אף כי מרוקו רחוקה יותר מאלג'יר, בה נאמרו דברי הרשב"ש.
על דברי הרשב"ש מסתמך רבי פתחיה בן יקותיאל בירדוגו חכם שפעל במכנאס 1764 – 1820, אולם הדברים נאמרו רק כאישור סופי לעמדתו הבסיסית, כי לא רק שאין לכוף אשה בזמן הזה לעלות, שהרי ספק אם עתה חלה מצות העליה לארץ ישראל.
אלא נראה לי, כי הוא חושש אפילו לעליית הבעל ולאו דווקא משום סכנה, אלא מפני אי יכולת של קיום מצוות בארץ, והוא מצטט בראשית תשובתו את דברי רבי חיים בתוספות כתובות כי " יש כמה מצוות התלויות בארץ וכמה עונשין שאין אנו יכולים ליזהר בהם ולעמוד בהם "
החשש מפני אי קיום מצוות התלויות בארץ כגורם מונע לעליה המובע על ידי רבי חיים, נתקבל על ידי מהר"ם מרוטנברג וכן חכמי המזרח רבי תם בן יחיא המהרש"ך, רבי שלמה בן אברהם הכהן בן המאה הט"ז, רבי משה שלטון מקושטא בן המאה הי"ז, וכן רבי רפאל מילדולה, שלחי ארץ ישראל ולאחר מכן רב בפיזה ובעיר באיונה בצרפת בשליש הראשון של המאה הי"ח.
דעתו של האחרון מפתיעה במיוחד שהרי הוא עצמו היה בארץ, וחכמי ארץ ישראל לא קיבלו עמדה זו, וטענו שאפשר לקיים המצוות בארץ. כגון המהרי"ט, החיד"א וכן חכמים אחרים שהזדהו אתם כמו ברי חיים בנבנישתי, רבי יוסף נזיר ממצרים.
רבי פתחיה בירדוגו מגיע אפוא למסקנה, כי אין מוטלת על יהודי מרוקו החובה לעלות לארץ ישראל, בגלל שתי סיבות : הראשונה, החשש מפני אי קיום המצוות והשנייה משום סכנת הריחוק ( לפי הרשב"ש ). חכם זה שנפטר בשנת 1820 הוא בין האחרונים בשורת חכמים, ששיקוליהם לגבי סכנת הדרך לארץ ישראל הייתה ריאלית.
כעשר שנים לאחר פטירתו, חל שינוי יסודי. אחיו של החכם הנ"ל, רבי יעקב בירדוגו עומד על השינוי שחל במצב הביטחון בדרכים, כשהכוונה לנתיבי הים. בעבר פסק כמו הרשב"ש, אבל עתה המצב שונה. " והן היום ראינו שכל העולם אומרים שאפשר ואפשר בלא סכנה מאיזה מקום שעולין ".
כלומר היות ועתה עולים בביטחון, הרי לא חלה הגבלה של הרשב"ש. נראה כי השינוי חל עם הפסקת פעולות הקורסארים מסאלי ( החל משנת 1814 ) ושל האלג'יריאים, עם כיבושה של אלג'יר על ידי צרפת בשנת 1830, ומעתה הנסיעה בים הייתה בטוחה..
אמנם בתשובה זו לא מופיע תאריך, אך בתשובה הסמוכה רשום תאריך – 18345 – ויש לשער שגם השאלה הנ"ל נשאלה סביב שנה זו.
בסימן סא מסופר המעשה כדלקמן. יהודי שגירש אשתו ויש לו ממנה בנים, רוצה לקחת הילדים מתחת לגיל שש עמו בעלותו ארצה, כשהאשה נשארת בחו"ל, והיא מתנגדת. הסכסוך הובא בפני רבי יעקב. הוא עומד לצידו של הבעל, כי עתה אדם רשאי לכוף לא רק את אשתו לעלות, אלא כל בני ביתו כדברי רש,י למשנה בכתובות קי ע,א.
למלים " הכל מעלין " מוסיף רש,י : " את כל בנו ביתו אדם כופה לעלות ". החכם גם קובע כי " לגבי עיר אחרת וכמו שנאמר ארץ ישראל נתבטל דין הבן אצל אמו עד שש ". הנימוק, שאם יחכה האב עד שיגדלו הבנים, מי יביאם לארץ, ומי ידאג לחינוכם.
קיים קשר בין שתי התשובות הסמוכות. לולי השינוי שחל במצב הביטחון בעליה לארץ החל בשנות ה – 30 של המאה הי"ט, לא היה החכם מאשר שהאב יקח את ילדיו לארץ ישראל. ואז הייתה עדיפות לאם בהחזקת הילדים הקטנים, והנימוק בקשר לחינוך על ידי האב, היה נדחה מפני הסכנה.
יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. מיכאל אביטבול.
הרחק מאירופה וממחנות המוות הנאציים, חיה יהדות המגרב עש שנת 1943 במשטר וִישִׁי, וזולת ששת חודשי הנוכחות הגרמנית בתוניסיה, לא היה לה עניין ישיר עם גרמניה הנאצית. אולם בלי שהגרמנים הביעו כל משאלה בנדון, תיקנו פֶטֶן וממשלתו חוק שגזר על ביטול אזרחותם הצרפתית של יהודי אלג'יריה, והרחיבו על שלוש ארצות המגרב את רוב הגזירות הגזעניות שפורסמו בתחומי צרפת הלא כבושה
ביוני 1940 שאפה צפון־אפריקה הצרפתית להמשיך במלחמה. כעבור מספר שבועות היא התמלכה בדעתה והתמסרה לחלוטין לפולחן פטן:
אלמלא היתה קיימת המהפכה הלאומית [של פטן], ראו
י היה להמציאה לצרפתים רבים בצפון אפריקה. צפון־אפריקה הצרפתית היתה קרקע לתעמולת המרשאל, בשל היותה שרויה בשנאת חמולות, שנאת גזע וקאסטות ושופעת ראשי־שבטים, כגון האב לאמבר באוראן או בלה בסידי בן־אל־עבאס, ובהיותה פתוחה למזימות פאשיסטיות בתוניסיה ולפעילות פאלאנגיסטית במחוז אוראן, ורחוקה מתלאות המטרופולין וממגע ישיר עם האויב. לא היה עוד מקום בצרפת או באימפריה שבו התנוססו באותה ראוותנות וגסות ססמאות ענקיות מרוחות על הקירות, דיוקנאות עצומים של הדיקטטור הטוב: ולא היה עוד מקום שבו התגייסו כה הרבה ל׳לגיון׳ הפטניסטי, ואחרי־כן למליציית.S.O.L, שבה צעדו אנשים כה רבים לצליל שירי־הלכת המקובלים. לא היה עוד מקום בצרפת הלא כבושה שבו פרחו מעשי ההלשנה והדיכוי בקנה־מידה דומה, כשהם מספקים זרם לא פוסק של חשודים אל מחנות־הריכוז שבטריטוריות הדרום.
אמנם כן, טבעי ביותר — ואפילו נוח — לרצות למצוא במנטאליות של ה׳פיאה נואר׳ ובמצבה המיוחד של צפון־אפריקה את הסיבות להתלהבות הפטניסטית שפשטה שם בקרב המתיישבים לאחר שביתת־הנשק. אך אין לשכוח כי פולחן ה׳גיבור מורדאן׳ היה מנת־חלקם של כל הצרפתים כמעט, שראו בפטן — שעליו אמר ליאון בלום ב־1939 כי הוא היה ׳החייל האציל והאנושי ביותר בצרפת׳ — מעין ׳מושיע׳ ו׳גואל׳, שבא לטהר את צרפת מן הזיהום ומן החטאים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים שהוליכו אותה למפלה והשפלה.
כמו בצרפת, לא הצטרכה ׳המהפכה הלאומית׳ לבצע טיהורים נרחבים בסגל הפוליטי והמינהלי של צפון־אפריקה כדי להנהיג בה את ׳הסדר החדש׳. לבד מכמה אדמיראלים שהצניח דארלאן, נותרו הדרגים הבכירים לרוב על מכונם: אשר ל׳אישים החדשים׳ — שהגיעו לצפון אפריקה לאחר התבוסה, כגון שאטל ואטורי באלג׳יר ומוניק ברבאט — הם השתייכו לחוגים ולגופים הממוסדים שמהם גייסו מאז ומתמיד כל הממשלות הצרפתיות את הפקידים הקולוניאלים הבכירים. אנשים אלה לא היו ׳דוריוטיסטים׳ ואף לא אופורטוניסטים; אלא שכמי שאמורים היו לבצע בלי להירתע את הוראותיה של ממשלת וישי אף בהיבטיה השפלים ביותר, היו כולם, ללא יוצא מן הכלל, פאטריוטים צרפתים משכמם ומעלה: בזמנים אחרים ותחת חוקים אחרים, נמצאו אישים אלה, שרחשו רובם ככולם שנאה עזה כלפי ׳אדוני המלחמה׳ הגרמנים, ראויים לאמונם המלא של הממונים עליהם מטעם הריפובליקה.
את הגנראל נוגס אפשר לראות בתור סמל מושלם של הרציפות הזאת של המינהל הקולוניאלי הצרפתי במשטר וישי; לאחר שמינתה אותו ׳החזית העממית׳ נציב עליון במארוקו השאיר פטן את ׳הגנראל הריפובליקאני׳ בתפקיד ומחל לו על היסוסיו מן הימים שקדמו לשביתת־הנשק." בהפגינו נאמנות ללא־סייג כלפי וישי, התנגד הגנראל נוגס בחוזקה ל׳תוקפנותם׳ של בעלות־הברית ב־8 בנובמבר 1942, למרות גישושי האמריקנים וחמוריהם, שלפני הנחיתה. עמיתו בתוניסיה, מארסל פרוטון, שקדם לו בתפקידו במארוקו, היה פקיד בכיר, ותיק מאוד בריפובליקה השלישית, כאשר התמנה נציב עליון בתוניס, ב־6 ביוני 1940. בדומה לשאר עמיתיו באימפריה, התנגד לשביתת־הנשק, אך הדבר לא מנע אותו מלזכות במינוי של מזכיר המדינה ביולי, ושר־הפנים ב־6 בספטמבר באותה שנה עצמה מטעם משטר וישי. איש זה, אשר לימים רשם בילקוט השירות שלו את התקנת חוקי הגזע הראשונים שחקקה ממשלת וישי, וכן את נסיון ההפיכה של ה־13 בדצמבר 1941 נגד פיאר לאוואל, עתיד היה לעלות מחדש על הבמה בצפון אפריקה לאחר נחיתת האמריקנים. יורשו לתפקיד בתוניס מאז ה־25 ביולי 1940 היה האדמיראל אסטווה, שנמצא בעת חתימת ההסכם של שביתת־הנשק בביזרט. היה זה אדם אדוק ש׳ערכי המוסר שלו היו גבוהים׳ אך לבטי המצפון האין סופיים שלו לא מנעו ממנו להוציא אל הפועל את החוקים האנטי־יהודיים של וישי והוראות דארלאן לשתף פעולה עם הגרמנים. זה האחרון השתמש במסורת המקודשת של סולם הפיקוד והמשמעת הצבאית ושל ^׳esprit de corps׳ של הצי כדי ללחוץ על אסטווה ועל מושלה הכללי של אלג׳יריה, האדמיראל אבריאל כדי שיבצעו את הוראות וישי.
אבריאל הגיע למקום תפקידו ביולי 1940, לאחר שהמושל לה־בו הוצא לגימלאות. קודם שהפך לאחד האויבים העקשים ביותר של האנגלו־סקסים, מילא תפקיד מזהיר במבצע הפינוי של חיל המשלוח האנגלי מדנקרק, וכך זכה להוקרתם של הבריטים: בשובו מלונדון לשרבורג, אסרוהו הגרמנים ושחררוהו בהתערבות ממשלת וישי. מקץ שנה לערך הוחלף בגנראל ויגאן, שנמצא באפריקה מאז אוקטובר בתור נציג כללי של ממשל וישי.