מורשת יהדות מרוקו

התפשטות היהדות בקרב הברברים.

כיוון שאימצה לה העכו"מיות האפריקאית את דת הפונים, קנתה לה את שני המושגים העיקריים של הדתות המונותיאיסטיות שלאחר כך : הכרה בררוה פחות אות יותר בטרנסצנדנטאליות של האלוהות, ומתחת לאותו אינסוף, שאין לגשת אליו – בכניעתו הענווה של האדם לרצונו של ריבון העולמים.

בזכות קירבת יסוד זו, שהייתה אולי מורשתו של רקע שמי משותף, עתידה הייתה יהדות אפריקה להתפשט בהיקף, שזיכרו נשתמר בהיסטוריה בצורה שאין לערער עליה. בטרם יהיו הברברים של צפון אפריקה נוצרים, ואחרי כן מוסלמים, יהודים היו, או מתייהדים, אף כי אין בידינו לקבוע במדויק את גבולותיה של השפעה זו.

מ. סימון, המנתחת את סיבות התפשטותה של היהדות, עומד גם על גורמים פוליטיים, נוסף על הצדדים הלשוניים והדתיים, שכבר התעכבנו עליהם. אחרי המלחמה נגד רומי ושחיטות קירני, התרחקו היהודים הפזורים ביבשת אפריקה, מן העולם הרומי והתקרבו את הברברים.

בתקופה זו חל הקרע העמוק הראשון בין יהדות אפריקה ליסודות ההלניסטיים של הפזורה. ועוד סיבה מעלה מ. סימון : הפילו שמיות של הקיסרים לבית סוורוס " שושלת אפריקאית במוצאה, ושמית בתרבותה ובזיקותיה ".

באמצעותם התחזקו ההשפעות היהודיות בכל הקיסרות. רול חסד זו הגבירה אותו פרטיקולריזם, שלידתו במאורעות קירני, ובכך חיזקה את הסולידאריות בין היהודים לברברים.

ועד יש להביא בחשבון סכסוך חמור ביותר בהיסטוריה של אפריקה : המאבק המתמיד של התושב נגד הנַוָד. בימי בית סוורוס הדפה ההתנחלות הרומית את הנוודים הברברים אל המדבר ואת שטחי המרעה שלהם החרימה לטובת המתנחלים.

אבן ח'לדון חילק את הברברים לשני ענפים עיקריים, הבּוּתר – נוודים – והבראנס – תושבים. בקרב הראשונים ודאי זכתה פעולת הגיור היהודית למירב ההצלחה.

הנה כן ביו שַנים משבטי הבותר העיקריים, שנדדו בין קצווי תוניסיה לקצווי טריפוליטניה, ספוגים השפעות יהודיות. שוב לפי ח'לדון, היו יהודים בקרב הברברים של טאמינה ( כיום שאוויה ) ותדלה. גם בתואת בקצה הצפוני בגורארה, בין תמנתית וסבא גרארה, מספרים לנו היסטוריונים ערבים על קיומו של קיבוץ יהודי קטן, באזור בו נשתמרו לשונם וגזעם של הברברים בני זינאתה עד היום הזה.

ממלכת זו עתידה הייתה להחזיק מעמד, מאות שנים לאחר נצחונו של האסלאם. עם גבור הרגש הדתי המוסלמי לאחר הגירוש הגדול מספרד נכרת קיבוץ זה, כנראה, בטבח כללי בשנת 1492.

 מציאותם של יהודים נוודים, שהחוקר גותייה בשעתו הדגיש את חשיבותם, יש בה אפוא להסביר את התפשטות היהודית מעבר לתחומי ההשפעה של קרת חדשת, עד שלבטים המיוחדים של המגרב הקיצון ( בני מדיונה, הנזכרים עדיין אצל אבן ח'לדון, ואולי אפילו עד אפריקה השחורה.

כיוון שחזרו לדרך חייהם של הבידואים, הייתה ליהודי צפון אפריקה השפעה עמוקה גם על שאר יסודות שבאכלוסיה, יושבי קבע דווקא, שמקובל היה אצלם מין סינקרטיזם יהודי פוני. סינקרטיסמוס "איחוד קהילות")

האַבּולונים והקליקולים, הידועים לנו מתוך דברי אוגוסטינוס הקדוש ומן הקודקס של תיאודוסיוס, היו כיתות של יהודים, שנמלטו מן האדיקות נוסח ארץ ישראל ושל עובדי כוכבים מתייהדים, שמקורם שמי בעיקר, ובפרט פניקי.

יהודים פוניים אלה, שידעו את התנ"ך מַלים היו את ילדיהם, ולדברי מ. סימון, מקומם " על גבולות המטושטשים שבין היהדות, הנצרות והעכו"מיות השמית. עם זאת הסכימו הנוצרים והרומים כאחד לראות בהם יהודים, ובשם זה התקראו הם עצמם, אף כי לא היו אדוקים בדתם דווקא.

לאחר זמן, שבה נטיה זו לסינקריטיזם והופיעה כאחד מגורמי הקבע בהיסטוריה בצפון אפריקה. העובדה שיהדות צפון אפריקה מורכבת, אפוא, מיסודות שונים במקורותיהם יש לה קשר ישר לנטייה מיוחדת זו. היא מעלה את הבעיה העיקרית של התפקיד החשוב, שמילא הגֵר בתוך העדה היהודית.

מן המאה השלישית ועד למאה השביעית לספריה יכול ההיסטוריון לןמצוא מכלול של עדויות להשפעתה של היהדות בצפון אפריקה. עובדה ראויה לציון : היהודים מתייצבים לפני הברברים בלי להישען על שום כול חילוני.

הנצרות, החל מימי קונסטאטינוס והאסלאם אחריה, הופיעו לעיני האוכלוסים הברברים כשהם עטורים יוקרה בלתי מפוקפקת של קיסרות, של כוח חילוני המשמש להם משען. " היהדות כנגד זאת, לא היה לה שום אמצעי אחד מחוץ לכלי הנשק בלתי גשמיים של הטפה.

כלי נשק אלה היו הרעיון המונותיאסטי, החוק המוסרי, היופי של התפילה, שקיבלה השראתה מן התנ"ך.הברברים, שכבר נעשו שֵמיים במידה רבה לאחר דורות של השפעות קרטאגניות, נוטים היו לעזוב את פסיליהם ולהתווסף את מניין נאמניו ואוהדיו של בית הכנסת.

טרטוליאנוס נספר לנו במאה השלישית, איך היו הברברים שומרים את השבת, את ימי החג והצום, את דיני הכשרות. קומודיאנוס, אף הוא במאה השלישית, נלחם כבר באותם עובדי כוכבים, שלא נסחפו כליל לא לנצרות ולא ליהדות.

עם עדוּת אפיגרפית ( פענוח כתובות עתיקות ) מוסיפה ומאשרת את סימני ההשפעה היהודית על האוכלוסים הברברים : בבית הקברות של חצר המוות העתיקה נמצא לוח עופרת, מן התקופה הרומית, ובו פנייה אל אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, שיקרב את לבותיהם של שנים שנפרדו זה מזו.

השבעה המאשרת אולי את זיקתם הניצחית של הברברים למנהגי כשפים, אלא שעל הכל היא מגלה את השפעתה של ההטפה היהודית בחיי הארץ. החל מסוף המאה השנייה נאבקו היהודים והנוצרים בצפון אפריקה כביתר חלקיה של הקיסרות הרומית, על נפשותיהם של הגויים.

בראשית הדברים נתערבבו כל כך בקנאותם זו, עד שהמחוקק העכו"מי כמעט לא הבדיל ביניהם. משך תקופה מסוימת אסר ספטימוס סוורוס על הגיור היהודי אך גם על התעמולה הנוצרית.

רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.

בנימין בר תקוה

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

תבנית ומשקל בפיוטי ר׳ יעקב אבךצור: עיון בשירים שמשקלם כמותי

הדיון בסוגיית התבניות השיריות של יעב״ץ מעביר אותנו לעיון מפורט באוצר הפיוטים של ״עת לכל חפץ״. הפייטן נאחז במשקלים שונים ובשפע תבניות. מטרת הדיון המפורט בסוגיה זו הינה ללמד על הקף אחיזתו במסורת הצורנית של שירתנו הספרדית והבתר ספרדית עד המאה הי״ז, שכן הוא נשען על דגמים קודמים הן של השירה הספרדית והן של משוררי המזרח (צפת וסלוניקי). כמו כן הילך על פי תקדימיהם של משוררי צפון אפריקה כגון מנדיל, הוא יצחק מנדיל בן אברהם אבי זמרה, יהודה עוזיאל, שמעון בן לביא, נחמן סונבל, יוסף בן שלום אבן־כספי, אברהם סלאמה ואחרים. ואולם כל עוד לא כונסה שירתם אין לדעת בברור עד כמה השפיעה שירה זו על יעב״ץ. מכל מקום נראה שיעב״ץ נסה להטביע חותם איש, על שירתו תוך שהוא קולט מסורות קדומות. הדיון בצורות השיריות יקיף את כל שירתו, ללמד על שליטתו המקיפה בפואטיקה השירית של תקופתו.

ר' מנדיל אבן זמרה, בן למגורשי ספרד, חי ופעל במרוקו ובאלג'יר במחצית השניה של המאה ה-16. שירתו נושאת את חותמה של שירת ספרד ומשוררי צפון אפריקה הושפעו ממנו רבות. שירים רבים שלו כלולים בקבצי הפיוטים של צפון אפריקה ובעיקר של אלג'יר, רובם עדיין בכתבי יד. ב"שיר ידידות" מצויים חמשה פיוטים שלו.

מנדיל אבן זמרה ושירתו נזכרו לשבח במקורות שונים ובמחקרים שונים, חדשים גם ישנים, העוסקים בצמיחתה של השירה העברית לאחר גירוש ספרד העלו על נס את שירתו של מנדיל, אך גם התייחסות זו היא פרי רושם כללי, ולא הביאה לההדרת שירתו של מנדיל ולהצגתה לפני החוקרים. צעד ראשון בכיוון פרסום שירת מנדיל עשינו עם פרסום מהדורה לשמונה פיוטי מוחרך מתוך כתב יד ששון 808, ומאוחר יותר הוספנו והצגנו שמונה פיוטי רשות. ומובן מאליו כי כללנו את משוררנו בילקוט "השירה העברית בצפון אפריקה"

שיבעים ושיבעה פיוטים שבתוך הקובץ ׳עת לכל חפץ׳ (המונה כאמור קרוב לארבע מאות פיוטים) שקולים במשקל הכמותי של היתדות והתנועות שיסודו בשירת ספרד. באופן יחסי משמש משקל זה, איפוא, רק בכחמישית מתוך כלל הפיוטים שבקובץ. יחס זה, קטן מן המקובל בשירת ספרד, אשר גם בה לא שימש משקל זה באופן אבסולוטי. ואולם בשירי יעב״ץ מתגלה נטייה ברורה להטות את הכף לכיוון המשקל שזכה לתפוצה רבה למן תקופת ר׳ ישראל נג׳ארה, הלא הוא המשקל הידוע בשם ׳משקל התנועות האיטלקי׳, או ׳המשקל ההברתי פונטי׳. הפיוטים השקולים במשקל הכמותי מתחלקים בין כל מדורי הספר, זאת כדי ליצור גיוון במקבץ הפיוטים שנועדו לכל ז׳אנר או לכל חג. מיגוון זה מתבטא גם בכך, שהמשקל הכמותי משמש שירים שווי חרוז מחד־גיסא, ושירים שהם בתבנית סטרופית, אזורית או מעין אזורית, מאידך־גיסא. ואולם, לצד האמור כי שירים שווי חרוז ששקילתם כמותית, מפוזרים על פני כל הספר: הנה נמצאנו למדים שמצבור גדול ביותר של פיוטים מסוג זה מצוי בפיוטי הרשות או בפיוטים הקרובים לרשותי׳ לאמור בבקשות ובפיוטים לנשמת לברכו ולקדיש^,. ניתן להסביר תופעה זו בכך שהדגם הקלאסי הספרדי של הרשויות, שהיה מעיקר חידושיה של שירת הקודש הספרדית, דגם שנאחז בתבניות שוות חרוז ובחריזה קלאסית, שימש מופת ליעב״ץ ברשויותיו. רוב השירים השקולים במשקל כמותי הינם בתבניות לא־סטרופיות, ומספרם הכללי הינו חמישים ושמונה, מהם בתבניות שוות חרוז, ומהם בתבנית המוסמט (משולשים, מרובעים ואף משושים). מבין השירים הסטרופיים יש לציין את שיר האזור החד־סטרופי והמעין אזור החד־סטרופי שיידונו להלן. יש לציין את חידושיה של השירה העברית בתקופת ר׳ ישראל נג׳ארה, שהביאה גם בשירי האזור לחידוש פניו של המשקל, שהיה מעתה למשקל הברתי פונטי השליט על ה׳ענפים׳ ועל ה׳אזורים׳.

הפיוט הוא בן לווייתה הנאמן של ההיסטוריה היהודית. קביעה חשובה זו של אחד מגדולי החוקרים שקמו לפיוט מהעברי הלא הוא י"ל צונץ. מתאשרת גם מתוך עיון בפיוט העברי בארצות המזרח במאות האחרונות. ואולם כדי להבין קביעה זו לאשורה עלינו לשרטט מעט את הרקע ההיסטורי של גולת מרוקו.

את המבנה החברתי שלה, שעל גביו צמחה השירה העברית בכלל, ושירת רבי יעקב אבן צור בפרט. הבא נזכור את הכלל, כי כל ספרות באשר היא, אינה נכתבת בחלל ריק, וצכאן שלכל עיון בספרות חיית להתלוות הידיעה הכללית של הרקע עליו צומחת ספרות זו. להלן הרקע הכללי של התקופה.

כיום שוב נגה אורו בבית המדרש של פרופסור בשן, כמעיין המתגבר הזורם ותלמודו בידו – פירות הנושרים משולחן מחקריו. את ספרו השמיני על יהודי מרוקו.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים עד הזמן החדש, הוצאת אורות המגרב. 

1873 – יהודים נאלצו למלוח ראשיהם של מורדי

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

ם בשבת.

 
היה נוהג במרוקו כי ראשיהם של עבריינים ושל מורדים שנדונו למוות, היו מוקעים בחומה או מול השער של העיר " למען ישמעו ויראו ".

הנושא עלה בשנות ה-70 של המאה ה-19. מה הרקע לכך ?

בני מוסא, שבט שחי באזור דרומית למראכש, סירבו לקבל מרות הסולטאנים. סידי מוחמד הרביעי ששל בשנים 1859 – 1875 הצליח לדכא תא המרד, זמן קצר לפני מותו ב-30 בספטמבר 1875. ארבעים ושמונה שבויים שנתפשו על ידי חייליו הנאמנים, נידונו למוות, וגולגולותיהם נשלחו לרבאט לשם הוקעתם למשך שלושה ימים על שערי העיר.

הגולגולות הגיעו לרבאט ב-26 באוקטובר 1872. שוחטים יהודים נדרשו לבצע את העריפות. כיוון שהייתה שבת הם סירבו. מושל רבאט איים עליהם ופקד על חייליו להיכנס לבתי היהודים ולמשוך אותם החוצה בכוח, תוך הכאה במגלבים.

לבסוף, אולצו למלוח את ראשיהם של המוקעים לעיני הציבור. כדי שהגולגולות לא ירקבו, היו מולחים אותם. מלאכה זו הייתה מוטלת על היהודים.

כפי שפורסם ב " החבצלת " בכד שבט תרל"ג – 1873, ארבעים מראשי המורדים ניתלו, היהודים נדרשו למלוח את גולגולותיהם בשבת. הם סירבו בגלל השבת, אבל אוימו כי דמם בראשם ונאסרו. שגריר איטליה מחה, אבל ללא הועיל.

לפי מידע מאוקטובר 1879 חובת העבודה החלה על יהודי טנג'יר, בוטלה.

כפי שהזכרנו לעיל, בים 27 סעיפי ההשפלות שחלות על היהודים במרוקו כפי שנכתבו על ידי " אגודת אחים " וועד שליחי הקהילות בלונדון ב-3 בפברואר 1888, למשרד החוץ הבריטי נאמר בסעיף 10 :

" כאשר הגולגולות של מורדים או פושעים נשלחים לעיר כדי להוקיעם של שער העיר, היהודים חייבים למלוח אותם לפני  שהם מוקעים ".

לפי מכתב למערכת הטיימס הלונדוני בשנת 1901, ראשיהם של העבריינים נכרתים ונשלחים בסלים לפאס ולמראכש.

במכתב שהגיש יעקב שיף לשר החוץ של ארצות הברית ב-21 בנובמבר 1905 על ההפליות מהן סובלים יהודי מרוקו נאמר : עליהם למלוח את ראשיהם הכרותים של אויבי הסולטאן כהכנה להוקעתם על חומות העיר.

בספר השנה של יהודי ארצו הברית בשנת 1906 פורסם, כי יהודים במרוקו נאלצים למלוח את ראשי המורדים בשבתות, וכן נשים יהודיות ובנותיהן חייבות לעבוד בשבתות ובמועדי ישראל. הן נאלצות לחשוף את שערותיהן בניגוד לדין.

רבי יוסף משאש כתב כתשובה לשאלה בשנת תרס"ט – 1909 – אוצר המכתבים חלק א' סימן קכז.

מה הטעם להשם אלמללאח : הטעם השני : אומרים כי היהודים הם שהיו מולחים ראשי הרוגי המלחמה, שמביא המלך מאויביו, ותולים אותם על שיני מגדל גבוה שבעיר, להפיל אימה על המורדים, וכן הדבר נוהג עד היום, וכן ראיתי בעיני פעמיים, והמולח נקרא בערבית " אלמללאח ", ועל שם המלאכה הבזויה הזאת קראו הישמעאלים לגנאי בשם זה לרחוב היהודים ".

היהודים אמנם נאלצו למלוח ראשי המורדים, אבל לפי מסקנת החוקרים הכינוי לרובע היהודי מלאח אינו קשור לחובה זו.

להלן תוכן התשובה המלאה מתוך הספר " אוצר המכתבים " לרבי יוסף משאשא זצוק"ל חלק א' סימן קכז.

סדר נשא. שנת תרס"ט לפ"ק.

ידיד החכם החשוב כבוד מורינו הרב שלמה הלוי, ישצ"ו, שלום, שלום.

קח נא עוד ידידי, מה שהשיגה ידי על שאלתו הרביעית, מה הטעם להדם אלמללאח. שאלתי ושצעתי הרבה טעמים, והם : א', כי היהודים בזמן עתיק, הם שהיו מספקים מלח לכל יושבי העיר, כי היה המלך מוכר מסחר זה, כמו שמוכר מסחר הטובא"ק.

והיהודים, הם שהיו קונים אותי מיד, כמו שהם קונים תמיד מסחר הטובא"ק ומוכר המלח נקרא בערבית אלצללאח, ולכן קראו רחוב היהודים על שמו.

ב'. אומרים, כי היהודים, הם שהיו מולחים ראשי הרוגי המלחמה, שמביא המלך מאויביו, ותולים אותם על שיני מגדל גבוה שבעיר, להפיל אימה על המורדים, וכן הדבר נוהג עד היום, וכן ראיתי בעיני פעמיים, והמולח, נקרא בערבית אלמללאח, ועל שם המלאכה הבזויה הזאת, קראו הישמעאלים לגנאי בשם זה לרחוב היהודים.

ג', אומרים שפירוש מללאח בערבית עתיקה, מושלך, והוא לשון גנאי, להורות, שרחוב היהודים מושלך אחרי גוום, כדבר שאין בו חפץ.

ד', אומרים שהוא לשון משפחה, שנקראת בערבית מללא, בחיסרון אות חי"ת, ובאורך זמן נשתבשה בתוספת האות חי"ת, ורוצה לומר מקום משכן משפחה יהודית., אחי מופלג מצאתי טעם זה בספר " שבילי עולם ".

ה', אומרים שהיא מלה נוטריקון, אלמ"א, לא"ל שפירושה בעברית המין שהשליך, על שם גולי ספרד שבאו ממדינת הים, ואומרים אותה לגנאי בלשון השלכה, כמו וישליכם אל ארץ אחרת. זהו מה שיכולתי להשיג לכבודו בזה, ואתה תבחר ותקרב, ושלום. עד כאן מתוך הספר " אוצר המכתבים לרבי יוסף משאש זצוק"ל חלק א' סימן קכז.

לפי מכתב למערכת הטיימס הלונדוני בשנת 1901, ראשיהם של עבריינים נכרתים, ונשלחים בסלים לפאס ולמראכש.

בידיעה שפורסמה ב-JC בדצמבר 1907 ששלח הכתב במוגדור ב- 29 בנובמבר נאמר, כי יהודי פאס, מראכש ומוגדור, נאלצים למלוח את ראשי הנידונים למוות. לראשונה חויבו גם יהודי מוגדור במלאכה זו. הפעם היה עליהם לקבוע שלשו גולגולות על השער.

שני יהודים נאלצו למלוח און, שניהם סירבו ונאסרו, אבל שוחררו כעבור מספר שעות. שני יהודים אחרים שנדרשו לכך ביצעו את הנדרש מהם. למחרת הגיעו עוד ארבע גולגולות. המושל ציווה שיהודי ומוסלמי יבצעו את המלאכה יחדיו, וכך נעשה.

כל זמן שפעולה זו בוצעה בימי החול, לא גרמה להתנגדות. אולם כאשר נדרשו לבצע זאת בשבתות ובחגים, עורר הדבר התנגדות. כך היה בשנת 1873. ועל כל התכתבות, כפי שיתואר להלן.

גם חסן הראשון עסק בדיכוי מרידות בעזרת משלחת צבאית מצרפת שארגנה צבאו. הוא ערך מסעות לדיכוי הברברים שסירבו לקבל מרותו. מידע על כך הגיע לנציגי המדינות שישבו בטנג'יר, והתכתבות בנושא זה מצויה בארכיון משרד החוץ הבריטי. 

  פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל. 

הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.

בשבוע זה יום חמישי שמנה ימים לחדש תמוז יהפכהו ה׳ לטובה שנת שלש מאות ושש עשרה (1556) הודיע המלך מולאי מחמד אשיך יקר בעיני השם על אלילי סי׳ ברהם עאדיל שמת ביום חמישי במכת השמש. והיה שונאי ישראל עד אין תכלית ברוך מאבד הרשעים כן יאבדו אויבך השם. בפרשת (בשלח) אז ישיר ישראל את השירה הזאת.

עוד מצאתי כתוב וזה לשונו בשנת חמשת אלפים ושלש מאות ושמנה עשרה (1558) התחילה המגיפה (מגפת הטיפוס) בחלק פאס הישן בחדש שבט, ואחר כך בעונותינו הרבים, החל הנגף בעם בשכונת היהודים בחדש אדר ראשון. ובשנה זו מת המלך מולאי אחמד אשיך, בדרך למחוז ״סוס״ במקום הנקרא עורמת… ובגדו בו התורכים בתוך אהולו וכל מחנהו עמו ומת. ולא הרים איש את ידו. והתורכים נעו משם וכבשו כל מחוז ״סוס״ ונשארו שם איזה ימים ובזזו ושללו היהודים. וענו בנות הרבה, ולקחו עבדים, ועמדו ללכת לארצם, ורדף אחריהם המלך שיתמוך בו ה׳, מולאי עבד אללה בנו של המלך מולאי מחמד אשיך.

רבי דוד עובדיה

שמלא את מקומו, וגם אחיו סי׳ מחמד ומולאי עותמא״ן יצא למלחמה, וגם השר ששמו אלקאייד ווליד עליא בובכיר היה במראכיש ששמר על העיר מן התורכים. אך כאשר הגיעה לו השמועה, שהמלך מת, שחט את אחיו, עם אחד עשר נפש מבניו ונכדיו הוציאם בלילה, והכרת בעיר מראכיש, השם יתמוך במולאי עבד אללה, וירחם על מולאי מחמד אשיך, ואין מי שכאב לבו על האח ובניו ונכדיו שנשפך דמם שחוטים כולם. האח ובניו כולם הוצאו ונשחטו ושם אחיו מולאי חמד אשריף.

ונלחם המלך הנזכר הוא ואחיו והרגו את התורכים ולא נשאר בהם אחד חי. חתכו לכולם את ראשיהם והתורכים היד, מספרם מאתיים וחמשים רגלי. ונאספו עמהם מן המוסלמים.

ובאותה השגה גם כן שחט המלך מולאי עבד אללה שיתמוך בו $שם, לשר אחר מן השרים שמו בוזמאד. ובשנה זו ג״כ נלחמו התורכים על פאס… צ׳אר אדין ונצחם המלך מולאי עבד אללה והלכו להם המנוצחים והמלך חזר שמח וטוב לב שבח לאל.

אמר הכותב עד כאן מצאתי כתוב ולא חתם שמו הכותב לידע מי הוא. אח״ך חפשתי בנרות החיפוש ובדקתי ויגעתי ומצאתי שהוא כתב יד החכם כמה״ר סעדיה אביו של החכם כמה״ר שמואל אבן תאן זצ״ל.

ש׳ שבטי יה עדות בדל מולאי עבד אללה נצרהו אללה אסכא דדהב ודדראהים די כאנת מן אייאם בוה מולאי מחמד אשיר, אדהב כאן מן שבעא וקירא׳ט מחאן פלמתקאל ויגוז פי ב״ם א״ת רד למתקאל מן עשרא מיזאן ויגוז פי ג׳ם ודראהם כאנת מרבבעא רדהא מדוורא פחאל אטרכוי״ש וואלאכין מא זאד פיהא מא נקוץ הי״ת יג׳עלהא מבארכא על עמו ישראל. וכאן האדא פי חדש אב שנה הבז׳ נאם סעדיה אבן דנאן ס״ט.

תרגום עברי: בשנת שבטי יה עדות, שכ״א (היא שנת 1561 למנינם) מולאי עבד אללה עשה שינויים במטבע הזהב והדרהם ממה שהיה בימי אביו מולאי מחמד אשיו. מטבע הזהב שהיה שוקל שבעה מיזאן וקיראט במתקאל ושערכו היה שתי אוקיות ורבע אוקיה (מתקאל = 100 אוקיות) שונה למטבע בת עשרה מיזאן במתקאל וערכו עלה לשלש אוקיות. הדרוש שהיה מטבע מרובע עשאו למטבע עגול, ולא הוסיף ולא גרע מערכו וממשקל ו, הי״ת ישים את השינוי הזה לטובה ולברכה על עמו ישראל.

שנת אשכול הכופ״ר דו״די ( היא שנת השל"ה – 1575 למנינם )  ה׳ ימים לחדש כסלו החליף מולאי חמד למריני מטבע המעות של כסף וצוה לעשותם ב׳ שלישים של כסף מזוקק ושליש נחושת. מ״ך בכ״י אבא מארי הח׳ הש׳ הדו״מ כמוהר״ר סעדיה אבן דנאן זלה״ה וחתם שמו.

שנת ישו״ב ירחמנו [חמשת אלפים ושלש מאות ושמנה עשרה] (1558) באותה שנה אחרי חג הפסח התפשטה המגפה ביהודים, וברחו הרבה משפחות מעיר פאס למקומות אחרים ונשארה המגפה בשכונת היהודים עד כט לחדש אב יהפכהו ה׳ לטובה, וחזרו היהודים בשבת נחמו, ומתו מן יהודי פאס ששה עשר מאות וארבעים נפש, ומתו מיהודי עיר מראכיש חמשת אלפים ושש מאות, ובתוכם ששים בעלי תורה. ולאחר כך באו יהודים מן מראכיש ואמרו שסכום היהודים שמתו שם באמת היה שבעת אלפים וחמש מאות, ה׳ ברוך הוא יסלק חרון אפו מעל עמו ישראל אמן כן יהי רצון.

אמר הכותב לכאורה נראה שזה החכם הוא בעצמו שכתבתי שמו למעלה ושהוא אביו של הח׳ הש׳ הדו״מ כמוהר״ר שמואל זצ״ל והוא. הנק׳ ע״ש אביו שמת והניח אשתו מעוברת בו; וזכור אני שבימי קטנותי הייתי שומע זקנה אחת והיא מספרת לגברתי ואדונתי אמי נצב״ה מעשה שהיה, שהוא היה חתן ובליל הטבילה הנקי בלשון לעז טורנ׳א בוד׳א לן בביתו עם כלתו והשכים ביקר וקם והלך לפאס לבאלי ומת מאותה הליכה ולא ידעתי אם נהרג או מת על מטתו באיזה חולי בענין שהמכוון לעניינו הוא שמאותו הלילה לא יסף עוד לדעתה ונתעברה מאותה הלילה ונולד החי הנז׳ ונק׳ ע״ש אביו כך אני זכור שהיו מספרים לפני נאם הצעיר הכותב בס׳ נחשתי ויברכני ה׳ בגלליך ברביעי בשבת ארבעה ימים לכסלו בשי תפד״ה( שנת התפ"ט – 1729 ) ליצי עבד רחמן ונאמן ומקוה רחמי יוצרו להיות שלו שקט ושאנן ובצל שדי יתלונן שמואל אבן דנאן.

עוד מצאתי כתוב בשי חיים שאל ( שנת השצ"ט – 1639 )  לפ״ק ג״א כבאר מן מראכיש אן נזל ענדהום אסאלאיין יום ב׳ לניסן ובקא חתא ליום ו׳ פדהור ורפד ופי דיך אשאעא דכול למא דלוואד ולמא דסמא ועבבא וואחד למוצ׳ע כא יקולולו אצאלתא פלמללאח ליהוד פיה קד מייאתאיין דאר דליהוד ודייאר אוכרין קד כמסין דאר מן מוצ׳אע אכור יקולולו למטאמר וטרא פי למגאבן די ליהוד גירוש עצ׳ים מא כררזו מן דייארהום התא חאזא מא בקאוו לא דייאר ולא מאל, ות׳׳ל מא מאת חד מן ליהוד. ומן למסלמין מאתו קד ת׳׳פ כ״י ופהאדיך ג׳מעא גיא האדאך סאייל פי תאפילאלת והדם מייאתאיין וכמסין דאר דליהוד ודי לעניים ועשרין דאר וולאד בן כלפון וג׳ירהא וכדאליך אצ׳ייור דלגויים מאילהום עאדאד וולאכין מא מאת חד לא מן ליהוד ולא מן למסלמין ומא נהדמו מן בתי כנסיות לא הנא ולא הנא.

תרגומ עבורי: עוד מצאתי כתוב בשנת חיי״ם שא״ל, השצ״ט = (1639) לפ״ק הגיעה שמועה מעיר מראקש שירדו גשמי זעף מיום ב׳ עד יום ו׳ לניסן בצהרים. נפגשו מי הנהר עם מי הגשמים זרמו ושטפו שכונה בשם ״אצאלחא״ בשכונת היהודים שהכילה כמאתיים בתים, וכחמשים בתים בשכונה אחרת שקוראים לה בשם ״למטאמר״, ונגרם ליהודים נזק עצום, לא הצליחו להציל מאומה מבתיהם ונשארו ללא קורת גג וללא רכוש. ות״ל (ותהלות לאל) לא היתד, אבידה בנפש בין היהודים, ואילו מן הגויים מתו כארבע מאות ושמונים איש כ״י (כן ירבו). ובאותו שבוע ירדו אותם גשמי זעף גם במחוז תאפילאלת והרסו כמאתיים בתים של יהודים ושל עניים ועשרים בתים של בני כלפון ועוד. ובתי הגוים נהרסו הרבה, עד כי חדל לספור כי אין מספר, ונזק בנפש לא היה לא בגויים ולא ביהודים כי לא נעדר איש, ובשני המקומות לא נהרס אף בית כנסת.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים.

הנטייה לפרש באופן זה את הטרור האסלאמי, הפוגע מדי יום גם בישראל, הביאה למחשבה שההקצנה של האסלאם היא תוצר של עוני, היעדר הזדמנות וייאוש. לתפיסה זו יש כוח רב, שכן היא יודעת להצביע על האשמים : באירועי 11 בספטמבר – ארצות הברית : בסכסוך במזרח התיכון – ישראל. 

תכנית החלוקה של ארץ־ישראל שהציגה ועדת פיל ביולי 1937 הוסיפה שמן למדורה של תנועת המחאה במצרים. הפרעות שהתחוללו אז בארץ הותירו את חותמן על חברי הוועדה, והללו לא ראו אפשרות לדו־קיום יהודי־ערבי במדינה משותפת. התכנית שהציעו הקצתה למדינה יהודית את רוב מישור החוף והגליל, פחות מרבע משטח ארץ־ישראל המערבית המנדטורית. את יתרת הארץ הקצו להקמת מדינה ערבית, עם אפשרות לאיחוד בינה ובין עבר הירדן. מסדרון בריטי בין תל אביב לירושלים היה אמור לחצוץ בין שתי המדינות ולמנוע, בעזרת כוח צבאי שיהיה מוצב בו, מעשי אלימות.

בשעה שהתכנית התפרסמה כבר התנהל במצרים ויכוח ציבורי על דבר ״פלסטין״. הידיעה על הכוונה להקים מיני־מדינה יהודית עוררה מחאה רב־מפלגתית והולידה הודעה מסתייגת של ממשלת מצרים. אולם תהום מפרידה בין הבעות הדאגה הללו לבין המערכה האנטי־יהודית שחוללו עתה המופתי והאחים.

ממשלת מצרים, בהנהגת הוופד, הציעה שתוקם בארץ־ישראל מדינה יהודית־ערבית אחת, המבוססת על סובלנות הדדית ועל הגירה מווסתת לכול. את העמדה הזאת הביע אחר כך ביתר פירוט עלי מאהר, בכיר יועציו של המלך פארוק. לאור ניסיונו האישי, וכשלנגד עיניו ההרמוניה היהודית־ ערבית ששררה במצרים, דחה מאהר את רעיון המדינה היהודית העצמאית, ועם זאת , הוקיר וכיבד את החזון הציוני״ והכיר ״בַּהתמדה וביכולת של היהודים בארץ־ישדאל. הערבים, אמר, מוכנים להציע את כל הערבויות האפשריות ולנהוג שיתוף פעולה מרבי, בתנאי שהיהודים יסכימו להגביל את ההגירה, או אף להפסיקה.״

לעומת זאת, מכיוונם של האחים נשמעו צלילים אחרים לגמרי. בהפגנות סטודנטים אלימות בקהיר, באלכסנדריה ובטנטה באפריל־מאי 1938 הושמעו קריאות נוסח ״הלאה, היהודים״ ו״יהודים, החוצה ממצרים ומפלסטין. בעלונים שהופצו חזרו ונדפסו קריאות להחרמת חנויות ועסקים יחודיים,״^, באותם ימים הופיע בביטאון התנועה, ׳א־נאט׳ר׳, טור קבוע בכותרת ״האיום של יהודי מצרים״. בטור פורטו שמות וכתובות של בעלי עסקים יהודים ושל בעלי עיתונים יהודיים־לכאורה ברחבי העולם, וכל הרע שבעולם מהקומוניזם עד לבתי הבושת – יוחס ל״איום היהודי״.

צעירי מצרים נקראו ללבוש ולצרוך אך ורק מוצרים איסלאמיים, ולהכין את עצמם בכל חלקי מצרים לג׳יהאד שיגן על מסגד אל־אקצה. ׳א־נאט׳ר׳ קרא לילדים לוותר ״למען פלסטין״ על מתנות שקיבלו, בעוד אימהותיהם נקראו להקריב למטרה זו את עצמן ממש. ״אשא את חיי בידיי שלי ואקריבם על מזבח הגנת המקום הקדוש, וכך אזכה בכבוד הג׳יהאד״, התרברבה מעל גבי העיתון מוסלמית קנאית. בשנת 1939 הונחו פצצות ראשונות בבית כנסת בקהיר ובבתים יהודיים פרטיים.

ההקצנה האנטי־יהודית נתמכה בידי ארגונים איסלאמיסטיים נוספים, ביניהם ״האגודה המוסלמית לצעירים״. ״עם זאת״, כותבים גרשוני וְיָנובסקי, ״המעורבות של האחים המוסלמים בנושא הייתה אינטנסיבית יותר, וחדרה עמוק יותר אל תוך מרקם החברה המצרית״.

גיזֶלְהֵר וירזינג, עיתונאי נאצי בכיר וחבר האס־אס, דיווח בהתלהבות על גלי ההלם ש״מוקד רעידת האדמה הפוליטית״ בארץ־ישראל יצר במצרים. הוא סיפר בשביעות רצון על ״חזרה ראויה לציון אל המסורות הדתיות של האיסלאם״ ועל ״סלידה עזה כלפי הליברליזם המערבי. […] ההתפתחויות האחרונות במצרים […] מראות את עוצמת ההתחיות שמגלה התאוקרטיה הזאת לאחר הפרץ הראשון של הליברליזם״.

התנועה האיסלאמיסטית הצומחת נהנתה ממימון גרמני. כך ברִינְיָאר לִיה כותב בספרו על האחים המוסלמים:

בדירתו של וילהלם שטלבוגן, מנהל סוכנות הידיעות הגרמנית, נתפסו מסמכים הקשורים למשלחת הגרמנית בקהיר, המלמדים שלפני אוקטובר 1939 סובסדו האחים המוסלמים בידי גוף זה. הסכומים היו גבוהים בהרבה מסובסידיות שנתנו הנאצים לפעילים אנטי־בריטיים אחרים, ושטלבוגן שימש צינור להעברתם לאחים.

תרומות אלו אפשרו לאחים להקים בית דפוס שבו 24 עובדים, ולהשתמש בשיטות התעמולה המתקדמות ביותר באותם ימים. כך למשל חולקה ברבבות עותקים חוברת בת 80 עמודים שכותרתה ״אש וחורבן בפלסטין״, ובה 50 תצלומים של מעשי אלימות ועינויים שנעשו, לטענתם, בערבים.

מסע זה לגיוס המונים, הראשון בתולדות התנועה האיסלאמיסטית, קצר הצלחה. בשנת 1938 עדיין סירבה העיתונות המצרית, ברובה, להשתתף במערכה האנטי־יהודית, אך טרם בא העשור אל קצו כבר עמדה ארץ־ישראל במוקד תשומת לבו של הציבור הרחב במצרים, וממשלתה הייתה נכונה לאמץ קו אנטי־ציוני.

הדבר ניכר היטב באוקטובר 1938, כשכונסה בקהיר ״ועידה בין־ פרלמנטרית של ארצות ערב והאיסלאם״ לתמיכה בעניין הערבי־פלסטיני. את הוועידה הזאת יזמו האחים המוסלמים, שערכו לשם הכשרת הקרקע שיחות סודיות עם הנסיך הסעודי פייסל ועם האימאם של כווית. האחים היו גם אלה שהבטיחו את תקינות מהלכה השוטף של הוועידה. אנשיו של אל־ בנא דאגו לכלכלתם של הבאים, קיבלו את פני המשלחות, עמדו על הפרדה בין נשים לגברים וחילקו כתבים אנטישמיים, בהם ספרו של היטלר ׳מיין קאמפף׳ ו׳הפרוטוקולים של זקני ציון׳.

החידוש בוועידה, עם זאת, היה החלטתה של ממשלת מצרים להשתתף בה. נשף קבלת הפנים שערך שם ראש ממשלת מצרים דאז, מוחמר מחמוד, והנאום הפרו־פלסטיני שנשא לראשונה, היו ההישג הגדול ביותר שרשמו האחים עד אז לזכותם. עוד נשוב לוועידה זו ולרושם שהותירה בלונדון. קודם לכן נפנה לשאלה אחרת התובעת עתה את תשומת לבנו: כיצד השפיע המשטר הנאצי על מהלך האירועים במצרים ובארץ־ישראל ? 

האחים המוסלמים, המופתי והנאצים

הנאציונל־סוציאליזם התקבל בדרך כלל בעולם הערבי באהדה, ולעתים מזומנות אף בהתלהבות. ״היינו גזענים, הערצנו את הנאציזם, קראנו את ספרותו ואת מקורות ההגות שלו, ובפרט את ניטשה, את פיכטה ואת ה״ס צ׳מברליך, כתב סאמי אל־ג׳ונדי, מנהיג מפלגת הבעת׳ הסורית, על הלוך הרוח שאפיין ערבים רבים בשנות השלושים. ״היינו הראשונים לחשוב על תרגום ׳מיין קאמפף׳.

כל מי שחי בתקופה ההיא בדמשק היה מזהה את הנטייה של העם הערבי לנאציזם, מפני שהנאציזם היה הכוח שהיה יכול לשמש מגנו של העם הערבי״. בבסיסה של האהדה הערבית לגרמניה עמדה האמונה שהערבים והגרמנים לוחמים באויבים משותפים – צרפת וגרמניה, אך היה לה לאהדה זו בסיס נוסף: הרעיון הגרמני של ה״פולק״(Volk), העם – שמגדירים אותו לשון, תרבות וקרבת דם ולא גבולות וריבונות מדינית – קרוב למושג האיסלאמי ״אומה״ יותר משהוא קרוב למושג האזרחות האנגלי או הצרפתי. קהילות, ולא פרטים, הן יחידות הבסיס במסורת הערבית ובמסורת הגרמנית כאחת.

בשנת 1932 הקים אנטון סעדה את מפלגת העם הסורית. מפלגה זו טענה לעליונות של הסורים על פני עמים אחרים, ואימצה, נוסף על השם הדומה, סממנים של המפלגה הנאצית, בהם דגל דמוי צלב קרס והצדעה במועל יד. ביום 30 בינואר 1933 דיווח דיפלומט גרמני מביירות, בירת לבנון, על ״התלהבות בקרב חוגים נרחבים מההתעוררות הנציונל־סוציאליסטית של גרמניה״. שלוש שנים לאחר מכן התארגנו שם על פי עקרונות דומים ״הפלנגות הלבנוניות״, שנטלו את שמן מהמפלגה הספרדית הפשיסטית ״הפלנחה״.

בעיראק הקימה הממשלה בשנת 1935 תנועת נוער רשמית, שנקראה ״אל־פותווה״ ושנועדה, לדברי ראש הממשלה, לחנך ״את הנוער העיראקי ברוח צבאית בסגנון הגרמני״. משלחת של התנועה אף השתתפה במצעד של ה״היטלר־יוגֶנד״ בנירנברג בשנת 1938. ולבסוף, במצרים הקים אחמד חוסיין בשנת 1933 את התנועה הצבאית־למחצה ״מצרים הצעירה״, שמנתה כאלפיים חברים ירוקי חולצה. בתנועה נהגו הצדעות במועל יד, מצעדי לפידים ופולחן מנהיגות. במצעד המפלגה הנאצית בנירנברג, בשנת 1930, השתתפה משלחת של ״חולצות ירוקות״ ממצרים. חוסיין, אנטישמי נלהב, ראה ביהודים אחראים ל״זוהמה תרבותית״ ול״אמנויות נתעבות״. כשנת 1939 הכריז שהיהודים ״הם המפתח לניוון הדתי והמוסרי, עד כדי כך שאפשר לומר בצדק ש׳מאחורי כל שחיתות חפש את היהודי׳״.

מיכאל אביטבול

משפחת קורקוס 

וההיסטוריה של מארוקו בזמננו

מכון בן צבי – ירושלים

תשל"ח

דוד קורקוס (1975-1917)

דוד קורקוס נולד ב־1917 במוגאדור שבמארוקו למשפחה ותיקה של מגורשי ספרד, אשר הוציאה מקרבה מלומדים ואנשי־עסקים רבי־השפעה  שנתפזרו על פני שלוש יבשות. הקהילה היהודית של עיר נמל זו רישומיה ניכרים יפה בפנקסי החשבונות והדו״חות, וכשנולד דוד קורקוס כבר היתה ״רגלה האחת בעולם הישן והשנייה בעולם של ימינו׳׳.

הגורל האיר פנים לקורקוס הנער. הוא קיבל חינוך מושלם, שנמזגו בו ערכים מסורתיים־משפחתיים, ערכים יהודיים־כלליים וערכים של תרבות העולם המערבי. לימודים צרפתיים רגילים, סיורים לא מעטים בחו״ל וקריאה מרובה בספרים יוליכו בן זה למסלול שפלטו לו אבותיו לפניו: המסחר הגדול, עיסוק שהעלה את קודמיו לדרגה הגבוהה של ״סוחרי המלך״. כמוהם יצבור הון גדול, וכמוהם יהיה לאחד הגורמים הקובעים בחיי הכלכלה של דרום־מערב מארוקו.

אך הזמנים השתנו מאז 1912. מארוקו הישנה של המאה התשע־עשרה חדלה להתקיים, ואתה הלכו לעולמם הסדר הפוליטי והתנאים הבינלאומיים, שאיפשרו לקבוצה מצומצמת של יהודים בני־מזל למלא תפקיד נכבד בתולדות ארץ זו, במיוחד בתקופת פתיחתה לעולם החיצון. ארץ זו, המצטיירת בעיני ד. קורקוס כארץ של ״אריסטוקראטים אמיתיים״ ושל ״יהודים אותנטיים״, תישאר חרוטה בזכרונו עד ימיו האחרונים. בכל מאודו הוא ישתדל לעודד את ההכרה בה, ואף לטהר את שמה.

17- האם האכזרית

מספר שלמה וייצמן.

זהו הסיפור היחידי ששלמה וייצמן מספר : יליד קזבלנקה – 1937 – לאב יוצא מזרח אירופה ואם בת המקום. עלה עם בני משפחתו בשנת 1955 לפני שירותו בצה"ל התחיל לעבוד כבנאי וצבע בקריית מלאכי. שם סיפר ליעקב אביצוק את הסיפור על האם האכזרית. 

בימים שחלפו, בזמנים הקדמונים, היה היתה משפחה. אבי המשפחה היה זקן, לפני מותו קרא לבניו ואמר להם – כאשר אמות, אל נא תשפכו מים חמים על סף הדלת.

עברו ימים אחדים׳ אבי המשפחה נפטר, והילדים היו צריכים לעבוד קשה כדי לפרנס את עצמם. כרגיל היו יוצאים השכם בבוקר לעבודה וחוזרים לפנות ערב.

פעם שכחה האם את פקודת אבי המשפחה ושפכה מים חמים על סף הדלת. מיד הופיע אריה שאמר לה: — הרבה זמן מחכה אני לרגע זה. עכשיו החליטי: או שתינשאי לי או שאטרוף אותך.

אמרה האשה— הצעתך משמחת אותי מאוד. מזמן חיכיתי להצעה כזאת, כי בעלי מת מזמן וברצוני להינשא שנית. התחתנו בשקט כל כך, עד שאפילו הבן הבכור לא הרגיש בשום דבר. כעבור זמן מה נולד לאשה בן, והיא ביקשה מן האריה עצה מה לעשות בתינוק. הציע לה האריה:— שימי את התינוק בדרך שבו נוהג בנך הבכור לחזור מן העבודה. אם יראה בנך את התינוק בדרכו, הוא בוודאי ירים אותו ויביאנו אליך.

וכך היה: הבן הבכור חזר מן העבודה ובזרועותיו תינוק בוכה. ובפי הבן בקשה:— אמא, היניקי אותו.

האם עשתה את עצמה כאילו היא מסרבת — לא, איני רוצה. אבל אחרי שהבן חזר וביקש היא נעתרה לבקשתו.

גדל הילד, והאח הבכור (שמו היה שלמה) היה אוהב אותו מאוד׳ משחק אתו בשובו מן העבודה ומביא לו דברים טובים.

פעם׳ כאשר הבן הבכור לא היה בבית׳ ישבו האריה ואמו של שלמה והתייעצו:— מה יהיה כאשר תיוודע לשלמה האמת הרי אז יהרוג בוודאי את שנינו… הציע האריה:— טוב׳ אני מוכן להרוג אותו שאלה האם:— איך ?

—       יש לי שלושה ראשים. אתן מכה בראש אחד ועקרב יצא ממנו. אכניס אותו לנעל וכשיחזור הבן הבכור מן העבודה וירצה לנעול את הנעליים, אעקוץ אותו וימות.

הילד ששמו היה אברהם, שמע זאת וחיכה לשובו של שלמה מן העבודה. שלמה חזר, התחיל להתלבש ועמד לנעול את הנעליים. פתאום קרא לו אברהם: — לא! אל תנעל אותן!

— מה יש ?

— הפוך אותן תחילה.

הוא הפך אותן, והנה עקרב. מובן שהוא הרג אותו. אחר כך שאל את אברהם:

איך ידעת ? — אך אברהם לא גילה לו דבר.

בינתיים אמרה האם לאריה:— אתה רואה׳ עצתך לא הצליחה.

ענה האריה:— אין מקום לדאגה׳ יש לי עוד שני ראשים. אקיש על אחד מהם ויצא ממנו נחש׳ שיתחבא ליד החלון. בו ברגע ששלמה יתרחץ וייגש לשאוף אוויר צח דרך החלון׳ אקפוץ עליו ואבישנו. כך ימות.

הקיש האריה על ראשו ונחש יצא ממנו, שטיפס ועלה על העץ שליד החלון. שם חיכה להוצאת הראש של שלמה.

הילד אברהם שמע את הכול, הכין מקל גדול בידו, וחיכה לשובו של שלמה מן העבודה.

שלמה חזר התרחץ כרגיל, וניגש לפתוח את החלון. פתאום עצר בעדו אברהם׳ בקוראו:— אל תפתח את החלון!

— מה יש ?

לקח אברהם את שלמה מסביב לבית, נתן את המקל בידו ואמר לו:

— הסתכל בעץ וראה את המתרחש שם.

הסתכל שלמה למעלה, והנה נחש גדול. מיד התחיל להרביץ בו במקל שבידו עד שהרג אותו.

בערב, כאשר שלמה לא היה בבית, נכנם האריה. אמרה אליו האם: מה נעשה עכשיו ? היו לך שלושה ראשים. הראשון היה לעקרב׳ השני היה לנחש׳ עתה נשאר לך אחד ויחיד בלבד, והוא שלך…

ענה לה:— אל תדאגי, יש לי אחות ולה שבעה ראשים. תשלחי אותו לשם, והיא תטפל בו.

כך היה. כאשר חזר שלמה מן העבודה ונכנס הביתה, הוא מצא את אמו חולה. שאל אותה:— מה יש לך, אמא ?

— חולה אני.

— האם היית אצל הרופא ?

—       כן… הייתי. והוא אמר לי, כי את התרופה הדרושה לי אי אפשר להשיג כאן. יש צורך לנסוע לעיר פלונית, כי רק בה אפשר לקבלה.

אמר הבן לאמו:— טוב׳ אני מוכן לנסוע כדי להביא לך את התרופה.

הכין שלמה את חרבו ואת סוסו, לקח צידה לדרך ויצא לעיר׳ שבה אפשר להשיג את התרופה. בדרך עבר במדבר, והנה הוא רואה את אחותו של האריה, ולה שבעה ראשים. היא שאלה אותו:— מאיפה אתה בא ?

— מעיר פלונית.

—       האם באת כדי לקבל רפואה ? אמך סיפרה לך בוודאי, שהיא חולה, ורק בעיר פלונית אפשר להשיג תרופה בשבילה.

התפלא שלמה!— נכון הדבר, אך מניין לך כל זה ?

סיפרה לו הלביאה׳ כי אחיה האריה נשוי עם אמו של שלמה:— אמך דרשה מן האריה להרוג אותך. הוא שם את העקרב בנעלך ואת הנחש על העץ שממול לחלונך. עכשיו הוא שלח אותך אלי, כדי שאהרוג אותך. אבל אצלי המנהג הוא להזהיר את היריב ולא להרגו במרמה או מן המארב. היכנס התארח אצלי, תאכל ותשתה. ומחר נצא לתחרות ולדו־קרב: אתה עם חרבך ואני עם שבעת הראשים שלי.

וכך היה. למחרת היום נלחמו שלמה והלביאה כל היום׳ אך איש מהם לא ניצח. הגיע הערב והלביאה אמרה:— טוב, בוא לנוח עכשיו, נאכל ונשתה ומחר בבוקר נמשיך.

וכך היה. הם אכלו, שתו והלכו לישון. במחצית הלילה התעורר שלמה, לבש את בגדי הלביאה, ואת בגדיו הלביש לה.

בבוקר התעוררו והגה רואה הלביאה שהיא לבושה בגדי גבר. היא שאלה אותו:— מי עשה כזאת ?

— אני !

קראה הלביאה לכל האריות ואמרה להם:— קחו איש זה לבאר, הטילו אותו לתוכה ונקרו את עיניו.

וכך היה. שלמה הוטל לתוך הבאר ועיניו נוקרו.

ובימים ההם היתה מלחמה ופלוגת־חיילים עברה ליד הבאר. והנה הם שומעים צעקות של אדם. ניגשו החיילים אל הבאר וצעקו לתוכה»— מי אתה ? המן השדים או מבני אדם אתה ?

— בן אדם אני — נשמע קולו של שלמה.

הכניסו החיילים חבל ארוך לתוך הבאר והעלו את שלמה. הוא סיפר להם כל מה שקרה לו, והם אמרו לו:— עכשיו לא נוכל לקחת אותך לביתך, אך נביא אותך אל ארמון המלך ונשאירך שם.

שלמה הסכים בשמחה.

החיילים השאירו את שלמה העיוור ליד ארמון המלך. בבוקר הוציאה בת המלך את ראשה דרך החלון וראתה אותו. מיד שלחה את העוזרת שלה כדי שתכניס אותו הביתה. היא שאלה אותו:— איך קוראים לך ?

— שלמה­

—ושמי מרים.

סיפר שלמה למרים את כל מה שקרה לו. בסוף אמר לה:— אני גר במקום פלוני, ושם עיני, בידי אמי, כי שמעתי את אחות האריה אומרת לאריות, שהיא שולחת את עיני לאמי כדי שזו תהיה בטוחה כי נהרגתי.

שלחה מרים את אחת העוזרות שלה לבית־שלמה וציוותה עליה: — השתדלי להביא את העיניים.

העוזרת הגיעה לבית־שלמה והציעה לאם:— אעבוד אצלך תמורת מים ולחם בלבד. היא נתקבלה לעבודה, וכעבור חודש ימים ידעה את כל סודות הבית. היא יגעה וחיפשה ומצאה את העיניים.

יום אחד סיפרה העוזרת לאם, שיש לה בן עיוור:— אם תוכלי לתת לי את העיניים, כדי שאוכל להרכיבן לו, הוא יוכל להתפקח ולראות.

הסכימה האם לתת את זוג העיניים לעוזרת, והיא הביאה אותן, כמובן, לבית המלך ונתנה אותן לגבירתה. בת המלך הכניסה את שלמה לחדרה, קראה לרופא וסיפרה לו את כל מה שקרה. היא נתנה לו את העיניים וציוותה עליו:— הרכב את העיניים לשלמה. הניתוח נמשך כמה שעות והצליח.

התחיל שלמה לראות. אז ביקשה בת המלך להינשא לו, ושלמה הבטיח לה זאת, אך ביקש רשות לבקר תחילה בעירו. שאלה אותו מרים:— לשם מה אתה רוצה לחזור ? — יש לי שם מישהו שאני מוכרח לבקרו.

נתנה לו מרים חרב, סוס וצידה לדרך. שלמה הגיע לעירו, נכנס לביתו, הפתיע את האריה ואת אמו והרגם. הוא לקח אתו את אברהם אחיו, חזר אל בית המלך ונשא את בת־המלך לאשה. מאז חיו כולם בעושר, בשלום ובנחת.

חלקה של יהודי מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבנין הארץ

מהמחצית השנייה של המאה ה- י״ט ועד לחיסולה המוחלט, כמעט, של הפזורה היהודית במרוקו, עלו מרבית היהודים ממרוקו לארץ בכמה גלי עלייה: במהלך המאה ה- י״ט_; בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו: 1956-1912; ובשנים 1956 -1966 תקופת העלייה החשאית ומבצע יכין.

כל אחד מגלי עלייה אלה הוסיף לבנה משל

סמל קבוצת אליעזר בן יהודה – הוקמה ועוצבה במרוקו בשנת 1943

ו על הלבנים שהיו קיימות בבניין הארץ. אולם, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הניחו העולים ממרוקו יסודות לצורות התיישבות חדשות וליישובים חדשים בהתאם למגמות הלאומיות שהנחו את מדיניות ההתיישבות: פיזור אוכלוסין, עיבוי גבולות המדינה והבטחתם והפרחת הנגב.

על עשרת הבחורים הראשונים, שעלו לארץ, עוד בתקופת המנדט הבריטי, במטרה להקים יישוב בארץ מספר שלמה יוחאי ( ביטון ) ממייסדי קיבוץ צאלים, בין היתר את הדברים הבאים :

בשנת 1946, תחת שלטון המנדט הבריטי בארץ, נתנו לנו עשרה סרטיפיקטים וגם זה היה בקושי רב, כי כל הסרטיפיקטים נועדו, מטבע הדברים, לניצולי השואה. אבל גם אנחנו במרוקו ביקשנו ויזות, כי רצינו מעט תקווה. אישרו לנו עשרה סרטיפיקטים. בראש הקבוצה עמד אליעזר אביטל (1968-1924) ממייסדי תנועת הנוער ״קב"י קבוצת אליעזר בן יהודה״ בקזבלנקה, שקמה מיד לאחר שחרור מרוקו ממשטר וישי (נוב׳ 1942). בין המייסדים ניתן למנות גם את חיים סנה (בוחבוט), אהרון איפרגן, אלמליח שלמה, שאול זיז (זיני) דוד בוסקילה ז״ל ואחרים. התנועה שמה לה למטרה להפיץ את השפה העברית בין בני הנוער במרוקו, לדון בנושאים על הנעשה בארץ, להכשיר עצמם לעבודה חקלאית לקראת עלייתם ארצה וליצור הווי ארץ- ישראלי בגולת מרוקו באמצעות ערבי שירה עברית, טיולים מאורגנים, מחנות קיץ וכוי.

על הקמת הקבוצה כתב אליעזר אביטל – מראשוני חלוציה של יהדות מרוקו ואחד האישים הבולטים שלה, איש הגות ומשורר- את השיר הבא:

שיר שחיברתי לכבוד קבוצת בן יהודה א. אביטל (קזבלנקה 1943)

אם כי ובארץ גלותנו נתארגנה חברתנו

 עוד תמשיך ובחיק מולדתנו תוסיף לקבצנו

והיא היא המצמיחה בקרבנו רעיון תקוותנו

 היום סוללת דרך מובטחת לגאולתנו

 אכן ידועה לכל נערינו בשם קבוצת בן יהודה

וברכותינו אליה עולות תמיד לשם תודה.

חושו אחים אליה: תיכף אל נא תאחרו

כי לא רק את רוח עמכם וחייו בה תכירו

 אלא גם חזיונות עתידו בפיכם ברינה תבשרו

 ומה טוב חלקכם זה אם לה בקרוב תתחברו

וידעתם כי רק לטובתנו אנו קבוצת בן יהודה

במאודה כל הימים טורחת ברוב חדווה וחמדה.

את זיכרון ציון בעומק לבנו לעד ייחרת

 ודגל עמנו ממנו לנצח בל ייכרת

 הלוא הם כמעוז נפשנו וכמיטב חיינו נשרת

 עד אשר ישובו לנו להיות למגן ולתפארת

וכל עוד חיה וקיימת קבוצת אליעזר בן יהודה

נדע לשמור סיסמתה ונעמוד על צו הפקודה

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

 רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם.

קדוש מסוגל להחזיר בהמה המיועדת לשחיטה שברחה, וכן להחיות אותה: ר׳ דניאל השומר החיה פרה לאחר שנשחטה כדי להחזיר אותה לבעליה המוסלמים,¹⁰⁷ ור׳ עלי בן יצחק החיה פרה שעל חלוקתה התווכחו שני מוסלמים.

אמונה רווחת בין היהודים המרוקאים היא שהקדוש יכול להופיע בצורת חיה או לשלוח סימן באמצעות חיה. לרוב מדובר ביונה או בנחש, אך גם חיות אחרות מוזכרות במסורות: על הדקל של ר׳ דוד הלוי דראע היו תמיד שתי יונים_; ליד קברו של ר׳ עמרם בן דיוואן היתה תמיד יונה, ציפור ואפילו נחש; סידי בועיסא וסלימאן הופיע פעם בצורת יונה על עץ ופעם בצורת רמש: ר׳ שלמה בן תאמצות הופיע בצורת זיקית ור׳ אברהם כהן בצורת נחש: על ר׳ שלמה בן לחנס (לחנם פרושו ׳נחש׳), קיימות מסורות רבות הקשורות לנחש: נחש מופיע ליד קברי, אמו ילדה נחש, והוא עצמו היה יוצא בלילה מעורו ומתחיל ללמוד: כששני יהודים ביקשו לאתר את המקום שבו היה צריך לבנות את מצבתו של ר׳ הלל הכהן, ראו נחש יוצא ואז הבינו היכן קבור הקדוש.

הקדוש שולט על המרחב ובכוחו לעבור תוך קפיצה ממקום למקום: כך הגיע ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא מתארגלי שבעמק הדרע לפאס, כשאמר את השם המפורש: ייתכן שהקדוש יעביר את שליחו בין רגע למקום אחר, בדרך כלל כיכר לחם חם בידו, והשליח מגיע ליעדו כשהלחם עודנו חם: כך שלחו ר׳ דוד בן־ברוך ור׳ יהודה וראובן בחזרה לארץ ישראל, שליחים שבאו לקבל אצלם תשובה לסוגיות, בהן התלבטו חכמים_; ר׳ שלמה בן לחנם העביר שליח למראכש, כדי לראות את הלוייתו של ר׳ מרדכי בן־עטר ור׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא העביר את שליחו לפאס.

הקדוש יכול ליצור מזון לפי הצורך כדי להאכיל יהודים רעבים: רבים הסיפורים על לחם שלא נגמר ומחייא בבקבוק שלא מתרוקן בליל ההילולה: ממנת כוסכוס קטנה שנשמרה לר׳ ינאי מול למכפייא על־ידי בני ביתו, אכלו יהודים שברחו מכפר אחר, ולא רק שכולם אכלו אלא גם שבעו ונותר עוד בצלחת.

המסורת אומרת שהקדוש איננו נפטר כדרך כל בני האדם. הוא ממשיך ״לחיות״ ולפעול אחרי מותו.הוא יכול להופיע לחסידיו בחלום אך יכול גם להופיע בעצמו ליד הקבר או במרחב אחר: ר׳ חנניה הכהן מופיע ליד קברו כל מוצאי שבת: את ר׳ אברהם מכלוף בן־יחייא ראו שתי יהודיות, שבאו להדליק נר בחדרו, והשומר היהודי ראה אותו בבוקר כשהוא מתפלל עם ציצית ותפילין: כאשר נכנסים לפתע לבית־הקברות שבו קבור ר׳ שלמה בר־ברירו, רואים אדם עומד ליד גמל, עם נאד מלא מים וספל בידו, אך הדמות נעלמת כאשר מתקרבים: ר׳ משה אמסלם מופיע בחצות בבית־הכנסת על שמו, מודה לחסידיו הלומדים שם ונשאר כשעתיים במחיצתם: אנשים ראו את ר׳ שמעיה כהן ועוד שלושה קדושים הקבורים באותו מקום, לבושים ירוק, ונועלים נעליים ירוקות, הולכים ברחוב יד ביד לכיוון החדר שלהם. מסורות רבות מספרות על קדושים בשעת לימוד. הקדוש לומד, קורא תהילים, מעיין בגמרא, לבד או בחברת קדושים אחרים.יש ורק קולו של הקדוש הלומד נשמע או קולותיהם של קדושים הלומדים בצוותא: בבית־קברות עתיק שבו קבורים ר׳ דוד בן־שאפת, ר׳ חיים טולידאנו, ר׳ חיים בן־עטר ור׳ רפאל ביבס, שומע השומר הערבי בלילה, בשעה עשר ובשעה שתיים אחרי חצות, קולות של אנשים הקוראים תהילים; יש והקדוש מפסיק את לימודיו כדי ללכת לעזרת חולה ומודיע לחבריו שהוא עסוק ואינו יכול להתפנות ללימודים.

קיימת אמונה שגופת הקדוש יכולה להימצא במקומות שונים: לפעמים מדובר בשני קברים או יותר, ולפעמים בקבר ובמקום נוסף כמו הר או בית־כנסת.

הקדוש מחולל נס כדי לקיים את מצוות קידוש היין בשבת, גם בחייו וגם לאחר מותו: כאשר הגיע ר׳ יהונתן סירירו לעיר אחרת, והצטער על שאין לו יין לקידוש, התמלא פתאום הכלי הריק יין ואחר־כך התברר שבאותו ערב נעלם היין מביתו.באותן הנסיבות מתעופפת כוס היין מביתו של ר׳ מרדכי בן־עטר,ומגיעה אל שולחנו של ר׳ דוד בן־ברוך, שנותר ללא יין לקידוש בערב שבת. לאחר מותו, יכול הקדוש לשוב לביתו כל ערב שבת, כדי לקדש על היין, אך יפסיק לבוא ברגע שהדבר יוודע: ר׳ יוסף תורג׳מן, הודיע עוד לפני מותו לאשתו, שיבוא לקדש את היין כל ערב שבת, ושהיא תוכל לשמוע את קולו אבל לא לראות אותו. הוא הפסיק לבוא כאשר גילתה האשה את סודה לשכן; ר׳ שלמה בן־יצחק בא לקדש על היין במשך שנה אצל בתו, עד שגילתה לשכנה ששמעה את קולו.

הרבה ניסים קשורים בצורה זו או אחרת לקברו של הקדוש. על ר׳ חיים בן־דיוואן מסופר שהאדמה נפתחה והוא נכנס בה; קברו של סידי סייד התגלגל מבית הקברות המוסלמי לבית הקברות היהודי; כאשר רצו לבנות כביש, לא הצליחו האנשים להזיז את קבריהם של ר׳ אליהו ושל ר׳ מסעוד בר־מימונא, וגם לא את האבן הגדולה שעל קברו של ר׳ שלמה עמאר. הרבה פעמים לא רוצה הקדוש שיבנו לו מציבה או ציון והוא מודיע על כך לחסידיו. אם הקדוש אינו מעוניין כמציבה, או שהוא אינו מרוצה מצורת בנייתה, לא יצליחו היהודים לבנותה: כל נסיון לבנות מציבה ייכשל, והמציבה תיהרס בעת הבנייה. מסיבה זו לא קיימות מציבות לר׳ עמרם בן־דיוואן, ר׳ יחייא לחלו, ר׳ יחייא אלכדאר, ר׳ אלעזר בן־ערך, איית אל־כהן, ר׳ אברהם אווריוור ואחרים.

ניסים רבים הקשורים להופעת אור בנסיבות מסתוריות מיוחסים לקדושים:על ר׳ יהודה בן עטר, ר׳ אבנר הצרפתי ולאלה סוליכה אומרים שהשכינה יורדת עליהם, כיוון שקבריהם קרובים זה לזה בבית־הקברות בפאס ומוארים תמיד: על הקבר של ר׳ משה בן־יעקב חיון יורדת אש מן השמים כל יום שישי, ערב ראש חודש וערב חג, ועל קברם של מול טרייא וסידי בועיסא וסלימאן יורדות להבות אש: הכוס של ר׳ משה חאליווה נשארה דלוקה שנה שלימה לאחר פטירתו מבלי שהדליקו אותה: בבית־הכנסת על שמו של ר׳ דוד ומשה באשקלון יצא אור מן ההיכל והאיר את כל החדר, בתקופת מלחמת ששת הימים, כאשר היו הוראות להאפלה.

ממזרח וממערב כרך חמישי.

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

חכמי משפחת אבן דנאן

כך כותב ר׳ שאול ן׳ דנאן בן יעקב בשנת התקכ״ג, על גליון כ״י 1492 שבספריית בודליאנה: ״בכתבי הרב זקננו ז״ל [ר׳ סעדיה בן שב״ד] תמצא שהגירוש שנתגרשו מגרנט׳ה היה… בשנת רנב… ונכנסו לוהראן בי״ז בתמוז משנה ההי' ומיד התחילה מכת מגפה ונראה מדבריו ששם נפטרו הרב המחבר [ר׳ סעדיה] ואביו כהר״ר מימון בשנת גר״ן״ (עמי 237 א); וב״מלכי רבנן״ מביא רשימה בערבית ספרותית על פטירתו של ר׳ סעדיה מגרנצ׳ה בשנת רנ״ג. ראה: ״מלכי רבנן״ בערך ׳סעדיה׳ הראשון, דף ק, ע״ב.

הקשר הזה מבוסס על מסורת המשפחה, וכן על העובדה שכל כתביו של ר׳ סעדיה מגרנצ׳ה נמצאו באוצרות בני משפחת ן׳ דנאן בפאס, ומשם נמכרו לספריות שונות. גם השם סעדיה המצוי רבות במשפחה זו מצביע על הקשר הזה.

סדר הדורות של משפחה זו מצוי בשלושה מקורות: 1. רשימת גליון של ר׳ שאול בן דנאן בן יעקב בכ״י בודליאנה 1492 עמי 240 א ; 2. בהקדמת ״אשר לשלמה״, ירושלים, תרס״א (וכן הוא בכתובות משפחה שראיתי ברשותו של ר׳ שלמה ן׳ דנאן שליט״א מירושלים, ותודתי אמורה לו); 3. סדר הדורות כפי שהועתק בספר ״יחס פאס״ של ר׳ אי״ש הצרפתי, בכתב־יד ובדפוס. מרשב״ד ולמטה אין הבדלים בין המקורות; ההבדלים הם מרשב״ד ולמעלה. והרי שלוש הגרסות מרשב״ד ולמעלה

 רשימת רבי שאול והרשימה שב״יחס פאס״ שוות, אלא שב״יחס פאס״ מיוחסת המיתה על קידוש השם לשמואל (5) : ״הצבי ישראל זבח השלמים אשר לה׳ קדוש יאמר לו הוא הראש אבי התעודה כהה״ר שמואל״. וזה ודאי אינו נכון, כי רשב״ד כותב: ״זקנו של אבא מארי הח׳ הש׳ המקדש שמו יתברך ברבים כמהר״ר מימון אבן דנאן״ (׳דברי הימים׳ [הע׳ 26 לעיל], עמי 13). אך כאמור, בשתי הרשימות שנים־עשר דורות מרשב״ד ולמעלה. לעומתם, הרשימה שב״אשר לשלמה״ יש בה כנראה טעות, שדילגו על שמואל (3) וייחסו את מימון (4) לאבי סעדיה (2), וגם זה ודאי אינו נכון. סעדיה (2) היה בן שמואל ולא בן מימון. סדר זה שב״אשר לשלמה״, אינו טעות דפוס, כי כך הוא גם הסדר בכתובות שראיתי בידי המשפחה, וכנראה שחל שיבוש גם ביחס שב­כתובות מדורות האחרונים. אי״ש הצרפתי מספר ב״יחס פאס״ שב״זכירת הכתובות״ שהיו בזמנו, הגיעו רק עד שמואל (5) ״הראש אבי התעודה״. וכששלח לרבי יצחק אבן דנאן להעתיק לו תשלום ייחוסם ענהו הלה, שהם עצמם העתיקוהו ״מספר אחד כתב יד שלנו״ (ראה: ״פאס וחכמיה״, א, עמי 141). בסופו של דבר לקח אי״ש הצרפתי את ההמשך מספר ״פאר הדור״ להרמב״ם והוסיף אחד כדי לקשר ביניהם. וכיוון שר׳ סעדיה היה בן מימון, הניח שגם הבן של סעדיה יהיה שמו מימון, והוסיף את מימון (6). מכל זה למדנו, שלא היתה בידם אלא מסורת סתמית, שהם ממשפחתו של ר׳ סעדיה. אבל איך הם מתקשרים אליו, השערה היא בידם שלא היו בטוחים בה. אף ברשימת ר׳ שאול בן יעקב משנת התקכ״ג מסיים: ״ואני שאול בן יעקב הנה שמרתי סדר יחסנו מפי ספרים וכתבי הקדמונים זלה״ה ומפי סופרי שטרות ורשמתיז פה שגת התקכ״ג ליצירה״; לאמור, לא היה זה אלא ליקוט ושחזור שהתקבל מפי ספרים וסופרי שטרות.

אך סדר דורות זה שעלה בידו, דוחס בין ר׳ סעדיה מגרנצ׳ה (7) לר׳ שמואל (3), שבשנת רפ״ו (כשלושים שנה אחר הגירוש) היה מראשי קהל התושבים, שלושה דורות : מימון (4) שמואל (5) מימון (6), וזה לא סביר. לולא דמסתפינא הייתי מציע לזהות את מימון (4) אבי ר׳ שמואל (3), שעליו נאמר שמת על קידוש השם, עם מימון אביו של סעדיה מגרנצ׳ה, שגם עליו מצאנו את התואר ״אלמרחום אלמקדדס אלמנעם״ (ראה: ״מלכי רבנן״, ק ע״ב) והתואר ״אלמקדדס״ נראה, שמיוחד היה למי שמת על קידוש השם, ואף־על־פי שלפי רשימת ר׳ שאול ״מתו ר׳ סעדיה ואביו״ במגפה של שנת רנ״ג, אין כוונתו אלא שמתו בעת המגיפה. ויצא לפי זה, שר׳ שמואל, שהיה מראשי העדה בשנת רפ״ו, היה אחיו הצעיר של ר׳ סעדיה מגרנצ׳ה. והכתוב ב״אשר לשלמה״ על שמואל (5) : ״ואיד,ו גופיה מגורש מקשטי׳״, יש להסבו על שמואל (3), ושמואל ומימון (5, 6) לא היו ולא נבראו אלא כדי לגשר בין סעדיה הגרנצ׳י לבין משפחת אבן דנאן שיהיו צאצאיו, וכנראה, שהקרבה ביניהם היא קרבה של אחווה בלבד. וכדין דילג יספר ״אשר לשלמה״ על שמואל (3), אלא שיש להוציא גם מימון שלידו כנ״ל. ובזה יתיישב הדבר שרשב״ד, כשמזכיר את ר׳ סעדיה מגרנצ׳ה (ראה: ״פאס וחכמיה״, ב, עמי 94) אינו אומר זקננו. ויהיה אפוא סדר הדורות מרשב״ד ולמעלה כך: שמואל (1) [= רשב״ד], סעדיה (2), שמואל (3) [אחי סעדיה מגרנצ׳ה], מימון (4) [הנהרג על קידוש השם והוא אביהם של סעדיה ושמואל (3)], משה (5), מימון (6), משה (7), מימון (8). ואין מן הצורך לומר, שאין כל קשר בין משה ומימון אלה לבין הרמב״ם ור׳ מימון אביו הידועים (וראה: י״מ טולידנו, ״נר המערב״, עמי 46). אפשרות שנייה היא להוריד את שמואל ומימון (3, 4) ולהשאיר רק 10 דורות. 66 ׳ספר התקנות׳ (הע׳ 11 לעיל), סי׳ כח—כט.