اربعون عاما على عدوانهم … وبقيت اسرائيل

Posted: 04 Oct 2013 02:20 AM PDT

 קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

ברור שהרב היה צריך להיות מוסמך להוראה על ידי רבותיו. היו מרבני צפרו אשר בנוסף על מינויים מיחידי ורבני קהלם, קיבלו מינוי גם מדייני ורבני פאס, שצפרו ראתה את עצמה כפופה לה. איננו יודעים אם ינויו של רב על ידי הקהל הצריך אישור שר העיר או המלך או לא.

מאידך אנו יודעים שהמלך היה מטיל על דיין שנראה בעיניו לדון במקרה שהוא הפנה אליו, לפעמים הרב מינה דיינים לידו בדרך כלל מבין תלמידיו.

תעודה מספר 19

רבי דוד עובדיה

בה"ו

אבי אבי רכב ישראלממנו יתד ממנו פנה,דיינא ונחית לעומקא דדינא, גלי עמיקתא ומסתרתא. מתון ומסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, אבן הראשה, אב החכמה ומקור הוראה ומעין הקדושה….הרב הגדול מורנו ורבינוהחכם החשוב הדיין המצויין והכולל כמוהר"ר משיח נר"ו יאיר ויזהיר אמן כן יהי רצון.

תקפיד הרב.

תפקידו העיקרי של הרב הוא המשפט : הרב הוא קודם כל דיין ועליו לדון בין איש לרעהו ובין איש לאשתו הן בדיני ממונות והן בדיני איסור והיתר. יצויין כי בענייני איסור והיתר, כלומר בדיני שחיטה וטרפות וכיוצא, כל חכם רשום מחכמי העיר רשאי להתיר ולאסור להכשיר ולהטריף, ואין זהב כל יתרון לרב הדיין.

אבל במשפט, רק הרב הדיין הוא הפוסק והמכריע. רבנים אחרים יכלו אומנם להתערב בעניין העומד לדיון ולחוות דעתם בפסקי דינים, אך להלכה בלבד, כעורכי הדיינים. למעשה מחייב רק פסק דינו של הדיין.

בעיר כמו צפרו היה זנן רב רק דיין יחיד, דיין יחידי הינו תופעה מצויה בקבה במרוקו בזמן ההוא, ואפילו ערים גדולות כפאס ותיטואן היו זמנים שהיה בהם דיין יחיד, רק מימי רבי שאול אביטבול ואילך מינו בצפרו בית דין של שלושה.

 תעודה מספר, 54

ב"הו התקס"א

העמודים והמכונות יכין ובוע'ז אשר הבית בית ישראל נשען עליהם, שרפי קדש וארלי טוהר, טהורי לב יראה להם וגובה להם, עטרות ויעזר, עירין קדישין מן שמייא יהבו לן קדשוים אשר בארץ המה חכמה ומדע נובעות כליותיהם, מאורי אור, המאירים לארץ ולדרים מאירים ומזהירים כזוהר הרקיע.

וכשמש דמות פניהם ה"ה בי דינא רבה בית דין הצדק מחזיקי כל בדק רבני פאס ישצ"ו ובראשם המאור הגדול מופלא שבסנהדרין חרש ומסגר, מופת דורנו ועטרת ראשינו כמוהר"ר שאול סירירו נר"ו וכמה"ר רפאל אבן צור יזייא אמן כן יהי רצון.

אחרי דרישת שלון מכבוד כתר תורתו ידרשהו אלוה ממעל, אותותינו אלה יביעו ידברו לפני מעלת כבוד תורתו כי נהנ חרדתם אלינו את כל החרדה  הזאת בשני כתובים הבאים כאחד, שהביא בידו כבו הרב שאול אביטבול.

א' אומרת שינהג בו כבוד מורינ הרב שלמה אביטבול ויהיה סק למשמעתו, וא' אומרת שהסכמתם על כבטד הרב הגדול רבי יהודה אלבאז חתנו לדון ולהורות וראינו אחרי רואינו שאין זו תקנה אל קלקלה ואדרבא נפקא מינא חורבא שאתם יודעים את האיש ואת שיחו שכל מגמתו היא לקלקל את השורות ולעוות את המקראות לשום את העקום למישור ואת הפשוט כפוף כדי להתגאות ולומר דידן נצח ולרדות אותנו בתוך ביתינו.

והן בעודנו יחידי בלתי בן זוג רק רע כל היום מחייב את הזכאי ומזכה את החייב עד שכמעט נעשית התורה פלסתר, וכשתי תורו ולא ישוב מפני כל ישוב מפני כל שאין חכמי ישראל לפניו כקליפת השום, ולולא ה' הותר לנו שריד. ה"ה החכם השלם הדיין המצויין כבוד מורינו הרב שלמה אביטבול נר"ו שניצב כנגדו להציל עשוק מיד עושקו ולהעמיד דת המעוז לבל תהיה האמת נעדרת.

כמעט כסדום היינו וכו…הגם שאין לא הנאה מהנאות העיר וכי יהיה לו דבר קשה יביאוהו לפני מעת כבוד תורתו וכל אשר תאמרו כי הוא זה מקובל ומרוצה בסבר פני יפות לאפוקי כבוד הרב שאול ישוה אביטבול כי יבוא אליו דבר מכבוד כתר תורתו שיניו יחרוק ונמס ופיו ידבר גדולות לאמר אני ואפסי עוד

מחרף ומגדף המערכו אלוהים. כידוע לפני כבוד כתר תורתו וכמו שכתוב וקל וחומר לעתכזאת ויתרבו המחלוקות בישראל, ויתעקלו הדינים ויוסב אחור משפט, לכן ובכן לכם תלויות עינינו שתתקנונו בעצה טובה מלפניכם לדעת מה יעשה ישראל ולא תהיה זאת לפוקה ולמכשול.

שתשאר עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה ואיש לאוהליו ישראל ואליכם המצוה הזאת להפיר עצתו ולקלקל מחשבתו אשר חשב על היהודים להומם ולאבדם ואם תחריש תחרישו בעת הזאת ריוות והצלה יעמוד ליהודים וכו……

כי יבחר אלוהים חדשים אז לחם שערים מגן אם יראה ורומח דנקטי גירא בידייהו לקפח שוקייהו דמעות הדין בעליתריסין על חד תרי או על חד תלית ושפטו את העםצ בכל עת ונראה מה יהיו חלומותיו, גם בעינינו יפלא על מעלת כבוד תורתו שהבטחתם להנגיד המעולה הרב אהרן הכהן שתקרעות אותה האגרת ליב קרעים והן עתה הביאה בידו כבוד הרב שאול ישועה אביטבול ומחזרה על הגרנות אחופיו ומיודעיו ואחוזת מרעיו שש ומתפאר בגוונין שלו

לאמר הביטו וראו כי רב חילי וכי כביר מצאה ידי אכזאת וכזאת עשיתי למעת כבוד תורתו החיים והשלם מאדון השלם ומחותמיםפה לכבוד שמים ולכבוד תורתו הקדושה שסימן על מי עשה ה' ככה לארץ הזאת וכו… באלול המרוצה שנת תקס"א לפ"ק

יוסף א"א יהודע אבן סכרי סלט"א – אליהו משה הכהן – מאיר א"א יחייא נ"ע צבע בי"ט.

הן עוד שמעתי ממגידי אמת כי מעלת כבוד תורתו שמעי מהמסכסך שאני חס ושלום הטחתי דברים כנגדו, והאמינו לדברו חלילה לי מעשות זאת כי איך אעשה את הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוהים, ואדרבא אנו הוא שקנאתי לכבודם כשחרף וגדף בכם איש נבזה צעיר קומה באדר תקס"א בידיעת כהרר"י אשריקי שהיה מצוי באותו מעמד למען התורה הקדושה.

שתשאלוהו ויאמר את האמת ואדרבא בעלת דברים דידי היא שהטיחה דברים נגד מעלת כבוד תורתו קרובתו של הרב שאול ישועה אביטבול ואני הטחתי נגד כבוד הרב שאול ישועה אביטבול עוסרה המחזיק בידה ואמר לה דבריו מהבל ימעטו אדרכם ארמסכם בחמתי, ותו לא מידי והאלוהים יבקש את נרדף.

סוף תעודה מספר 54. 

מגילת אסתר לצפייה בנוסח מרוקו חלק א'-החזן דויד אוטמזגין

בתיה כרמי

סוד הפמוט

צאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל מחפשים את זהותם היהודית.

הפרקים שלפניכם, הם לקט ראיונות עם אנשים שחקרו ונפגשו עם צאצאי האנוסים מספרד ומפורטוגל. דיווחיהם מגלים מנהגים מיוחדים, המאפיינים את האנוסים. התמונות האותנטיות, מגלות מעבר מחיי רוח-יהודיים עשירים, לקיום מצוות יהדות בסיסיות במסתרים.

הפרקים נכתבו בתמציתיות, כך שכל קורא יבין, מה היה לפני הגירוש ומה היו השלכות הגירוש והאינקוויזיציה ולסיכום – סגירת המעגל והתחדשות החיים היהודיים בספרד כיום.

הטלאי הצהוב בספרד

הארץ הראשונה, שדרשה מיהודים להצמיד לבגדיהם טלאי צהוב, הייתה ספרד.

גלי יפמן, היא מורה לצרפתית העוסקת להנאתה ביצירת דגמי שמלות מימי-הביניים.

במסגרת כנס בינלאומי לשירת ספרד, שנערך באוניברסיטת בר-אילן, הוצגה גם תערוכת הבובות של גלי יפמן. בין היתר הוצגה בתערוכתה, בובה בגלימה שחורה. את הבובה יצרה, לאחר שמצאה בספרי ההיסטוריה, שבשנת 1412 הוציאה כנסיית העיר וידוליד שבספרד, צו המורה לכל היהודים והמוסלמים, להתעטף בגלימה שחורה שעליה עיגול צהוב.

גלי יפמן, איננה בטוחה שאכן הצו קויים. שכן, כשהוסיפה לחקור, התברר לה עוד, שבשנת 1432 הוציאו רבני העיר וידוליד בקשה שהופנתה אל הנשים. הרבנים ביקשו, שהנשים לא תלבשנה בגדים עם קישוטי קטיפה ותכשיטים, כדי שלא למשוך את תשומת לב הנוצרים לעושרן ובכך לעודד אנטישמיות.

על דעת המקום ועל דעת הקהל בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה

אנו מתירין להתפלל עם העבריינים.

זהו קטע הפתיחה לתפילת ״כל נדרי״ הנאמרת בערב יום הכיפורים. סוברים שהפתיחה הזאת חוברה בתקופת האנוסים בספרד, שביום הכיפורים נאספו לתפילה בציבור במרתפים, מפחד בלשי האינקוויזיציה ותוך סיכון עצמי.

במשך כל השנה הם חיו כלפי חוץ כנוצרים ולכן נתחברה תפילה המתירה להתפלל עם העבריינים.

גם את המנגינה המסורתית המרגשת של תפילת ״כל נדרי״ מייחסים ליהדות ספרד.

הגורם לאניסות

הגחלת היהודית לעולם לוחשת. הפרקים הבאים מביאים זאת לביטוי. מעגל שנות קיום חיים יהודיים בספרד, מתחיל עוד בתקופה הרומית, עובר דרך תקופת החיים היהודיים התוססים בספרד, שנות הפריחה הרוחנית, הכלכלית והחברתית של יהודי ספרד, תקופת ״תור-הזהב״.

זוהי תקופת חיי תרבות ורוח, שמור

בתיה כרמי

שתם מלווה בגאווה רבה ויצירות ענקי הרוח מתקופה זו שמורים עמנו.

לפני 100 שנה, ביקש דוד ילין, שיקימו את בית-הספרים הלאומי בירושלים, כזכר לגירוש ספרד וכסמל להתחדשות הספרות בארץ-ישראל.

הוא רצה שהקורא יתלהב משירת ספרד והעמידה כמודל למשורר המודרני. כך הוקם בית-הספרים הלאומי בירושלים.

כולנו מכירים את כתבי הרמב״ם, את פיוטי המשוררים הגדולים כמו-רבי שלמה אבן גבירול, משה אבן עזרא, ורבי יהודה הלוי, עם שירו המרגש – ״ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך״ שיר, המביא לביטוי את רגשות האומה כולה, בכיסופיה לציון וספר הכוזרי שכתב, כדי להגן על הדת היהודית המושפלת.

מפרשי המקרא, שאת פירושיהם נמצא במקראות הגדולות, כמו פירוש אבן עזרא, פירוש הרמב״ן פירוש הרד״ק ופירוש אברבנאל .

המעגל עובר דרך תקופות, בהן נערכו ויכוחים פומביים בין נוצרים ויהודים. מטרת הנוצרים בוויכוחים הייתה, לערוך השוואה בין שתי הדתות ולהוכיח את צדקת הנצרות.

היו ויכוחים שנמשכו ימים אחדים, כמו ויכוח הרמב״ן בברצלונה, או ויכוח שנערך בטורטוסה ונמשך כשנתיים.

הכנסייה השתדלה מאוד להכניס את היהודים תחת כנפיה. כשהדת הקתולית הפכה לשלטת בספרד, השתנה מצבם של היהודים לרעה.

בשנת 1492 הוצא נגדם צו גירוש ע״י המלך פרדינאנד והמלכה איזבלה.

שני מנהיגים יהודים, דון יצחק אברבנאל ואברהם שניאור, ניסו לבטל את הגזירה, אבל המלך חתם על צו הגירוש. כ-200,000 איש גורשו. רבים מהם טבעו בים בבריחתם, חלקם ביקשו מקלט במקום הקרוב ביותר – בפורטוגל. אבל גם שם, הוצא נגדם בשנת 1496 צו גירוש, שהוחלף בצו המרת הדת. ליהודים שרצו להישאר בספרד, ניתנה האפשרות להישאר, אבל בתנאי שימירו את דתם. מי שהמיר את דתו, היה נתון להשגחת האינקוויזיציה. מוסד הכנסייה, ששלח בלשים כדי לבדוק, אם אכן מקיימים את הדת הנוצרית.

תקופת האינקוויזיציה, שנמשכה כ-300 שנה, הולידה את האניסות. יהודים, שכלפי חוץ – המירו את דתם ונקראו – ״נוצרים חדשים״ אך שמרו על יסודות מנהגי ומצוות היהדות בסתר. מי שנתפס ע״י האינקוויזיציה והואשם בשמירת מנהגי יהדות, נחקר, עונה בעינויים אכזריים ונענש בעונש האכזרי של העלאה על המוקד. אבל, בסופו של דבר מתברר, שהגחלת היהודית המשיכה ללחוש ולו גם בסתר.

האנוסים שמרו על יסודות היהדות בחדרי חדרים ובמרתפים.

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועויינת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.

א. האולטרה אורתודוקסיה במאבק מול ״אליאנס״

יש לראות את חדירת ההשפעה הליטאית למרוקו בתחילת המאה ה־20 בהקשר הרחב של המאבק הכולל שניהלה היהדות החרדית נגד ״אויבי היהדות״. בתוך ההגדרה ״אויבי היהדות״ מצויה גם ״אליאנס״, חלוצת המודרניזציה היהודית בצפון אפריקה ומחלוצות החינוך המודרני בארץ־ישראל וב״יישוב הישן״. המפגש של יהודי מרוקו עם המודרניזציה נערך תחת חסותה של צרפת הקולוניאלית ותחת כנפיה של התרבות הצרפתית, שראתה את עצמה בעת ההיא כציוויליזציה המתקדמת ביותר ביקום. סוכנת התרבות הצרפתית בקרב היהודים היתה חברת ״אליאנס״.

רשת ״אליאנס״ הוקמה על ידי יהודים צרפתים בפאריז בשנת 1860. מטרתה המוצהרת היתה לשפר את מצב היהודים בעולם באמצעות עזרה פוליטית, תרבותית וכלכלית. היהודים בצפון אפריקה לא נשארו אדישים ל״קסמיו של המערב״ והגיבו בחיוב רב לסיוע יהודי צרפת התרבותיים. גולת הכותרת של שליחות תרבותית זו היתה הקמת רשת בתי ספר ומוסדות חינוך בכל הפזורה היהודית בארצות האסלאם ואגן הים התיכון. סגל ההוראה של ״אליאנס״ דבק במשימתו בקנאות, והשליחות להפצת תרבות צרפת הפכה למעין פולחן. בית הספר הראשון של ״אליאנס״ בצפון אפריקה נפתח במרוקו בעיר תיטואן ב־1862, כשנתיים לאחר הקמת החברה. עוד לפני כינון הפרוטקטורט (1912) פתחה ״אליאנס״ עשרים וחמישה בתי ספר בשלוש־עשרה נקודות יישוב, ולאחר כינונו נפתחו עוד עשרים ואחד בתי ספר בתשע־עשרה נקודות יישוב נוספות. בשיאה היתה רשת ״אליאנס״ פרושה בשלושים ושניים יישובים במרוקו כשבבעלותה פעלו ארבעים ושישה בתי ספר.

מאז ש״אליאנס״ החלה את פעילותה החינוכית במרוקו נוצר קונפליקט בינה, כמטפחת החינוך האירופאי המודרני, לבין מטפחי החינוך היהודי המסורתי. הקונפליקט שהיה מובן בנסיבות ההיסטוריות והתרבותיות ששררו בקהילה היהודית במרוקו, קיבל תפנית והקצנה לאחר שהרב זאב הלפרין התיישב בה. הקונפליקט באופיו החדש נמשך לאורך כל המאה ה־20 עד ימינו, ולמעשה לא הסתיים גם לאחר היציאה הגדולה של יהודי צפון אפריקה מארצותיהם. לטעמם של החרדים ״אליאנס״ כרוכה עד היום בעבותות היסטוריים עם מה שהם מכנים ״אוייבי היהדות״, והיא משמשת נושא שרבנים שואבים ממנו דוגמאות ל״נזקים״ שנגרמו ליהדות הספרדית. הקונפליקט ההיסטורי היה בלתי נמנע מעצם מטרותיה הכוללניות של ״אליאנס״, אשר שאפה ליצור שינוי מהותי בחברה היהודית המסורתית, כשמולה עמדו מטפחי החינוך היהודי הדתי הלוחמני ושמרו בכל מחיר על הקיים.

הערת המחבר : ראו להלן בפרק הרביעי את התבטאותו של הרב שך לגבי אי בשלותם של יהודים ספרדים להנהגה. יש לציין שלא כל מטפחי החינוך המסורתי ראו ב״אליאנס״ אויב וכמי שגרמה נזק ליהודים ממוצא ספרדי. הרב יעקב משה טולדנו, כותב דברי שבח ל״אליאנס״ בספרו(תשמ״ט),נר המערב – תולדות ישראל במרוקו. ירושלים: הספריה הספרדית. עמי רפ״ח.

״אליאנס״ ביקשה להקנות בקהילות היהודיות בצפון אפריקה ובמזרח התיכון השכלה באמצעות רשת בתי ספר. מפעילי בתי הספר התכוונו לחרוג ממשימת ההוראה כבלעדית וחתרו להפצת ערכי הציוויליזציה המערבית כפי שנתפסו באידיאולוגיות של האמנציפציה. כך ניסחה ״אליאנס״ את מטרותיה: ״משיהפוך היהודי לאיש המערב ולבן תרבות, יהיה לאזרח הגון וישר של הארץ שבה הוא חי. המודל הוא היהודי המשוחרר המודרני של אירופה המערבית״.

לחברת ״אליאנס״ לא היו ספקות לגבי עליונות התרבות המערבית בכל שטחי החיים. הנחלת תרבות זו היתה לתפיסתה הדרך לקדמה והאמצעי היחיד לרגנרציה של היהודי המזרחי ה״מנוון״. קריאת תיגר זו על היהודי ״המזרחי המנוון״ היא גם קריאת תיגר על החברה המסורתית ודרך החינוך שלה.

״אליאנס״ ביקשה באופן מוצהר, למצוא לפי הבנתה את שביל הזהב בין תביעות החיים המודרניים לבין התחשבות במסורת העתיקה. אולם עצם הרגנרציה שביקשה לחולל התבססה על ביקורת קשה של החברה המסורתית, על האמונות הטפלות שדבקו ביהודים המקומיים ובקנאותם החשוכה של הרבנים. בין המורים של ״אליאנס״ לבין הרבנים שררה יריבות על עיצוב נפש הדורות הבאים כאשר כל צד מאמץ לו אידיאולוגיה שונה לחלוטין.

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

 רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם.

עצירת השמש נגרמת באמצעות אמירה בלבד, או באמצעות תקיעת חפץ כלשהו, לרוב מקל, בקיר או באדמה, על־ידי הקדוש עצמו או על־ידי אדם אחר. עם הוצאת החפץ ממקומו יורד הלילה בבת אחת. ר׳ יהודה בן-חובב עצר את השמש כשתקע מקל באדמה, כדי להספיק להביא את ר׳ מרדכי מול אל־עין לקבורה בכפר אקקא לפני כניסת השבת! חכם שפעל בזכות הקדוש, עצר את השמש בעזרת ענף עץ שתקע בקיר, כדי לסיים את קבורתו של ר׳ שלמה בן־לחנס.

בשעת פטירתו יכול הקדוש להפעיל את כוחות הטבע לשם העמדת קברו, כמו אבנים גדולות או סלעים שניתקים מן ההר ומכסים אותו. לפעמים הוא מפעיל סערה, רוח וגשם והם מעידים על צערו ואבלו של הטבע על פטירתו. הקדוש יכול להפעיל סערה, רוח וגשם גם בחייו וגם לאחר מותו, בעיקר כדי להראות מורת רוח מביקור בקברו של אדם שאינו טהור.

הקדוש שולט על המים וביכולתו לעשות פעולות שונות הקשורות אליהם: על ר׳ יעקב אשכנזי מסופר, שהיה הופך את המים לכל דבר שרצה; הקדוש יכול להתהלך על הים כשהוא יושב על מחצלת או על שטיח, והים מוביל אותו למחוז חפצו כפי שמספרת המסורת המפורסמת על ר׳ יעקב אביחצירא. הקדוש יכול לעצור את הים עוד בחייו וגם לאחר מותו. כדי למנוע את הצפת העיר רבאט על־ידי הים תקע ר׳ אליעזר דאבילה יתד באדמה, בנוכחות מלך מרוקו, ומי הים הגיעו עד היתד ונעצרו. כאשר הים הסוער נכנס לתוך בית־הקברות של הנוצרים וגם לתוך בית־הקברות של היהודים במוגאדור, מימיו הגיעו עד ליד קברו של ר׳ חיים פינטו ושם נעצרו. ביכולתו של הקדוש לעצור נהר העולה על גדותיו. כך ניצלו כפרים משיטפון על־ידי ר׳ אהרון אסולין, ר׳ אלעזר הכהן ור׳ ישראל מוריוסף.

אחד התפקידים הבולטים שמילאו קדושים מסוימים במרוקו היה ביצירת גשם. בעת בצורת היו פונים היהודיםלקדוש החי או משתטחים על קברו של קדוש ועושים שחיטה לכבודו ומבקשים שיביא גשם. ר׳ יהונתן סרירו ור׳ יוסף באג׳איו נענו לבקשת היהודים והתפללו והגשם ירד. על חזן איזו ור׳ רפאל אנקאווה מסופר שהסכימו להתפלל לגשם לפי בקשת היהודים, אך הודיעו שכאשר הגשם יירד הם ימותו, וכך היה: ר׳ רפאל אנקאווה הלך בראש תהלוכה לבית־הקברות היהודי, כשאחריו באו יהודי העיר והילדים בידיים קשורות, כולם יחפים. בבית הקברות שמו אפר על ראשם. כשירד גשם, התחיל ר׳ רפאל לגסוס: על קבריהם של איית אל־כהן, ר׳ יחייא לחלו, ר׳ יעקב קניזל ור׳ עמרם בן־ דיוואן היו היהודים משתטחים ועושים שחיטה בבקשם גשם_; בתקופה שלא היו גשמים, הודיע ר׳ אברהם ואזאנה לאשה בחלום שלמחרת יהיו מים בנהר, והנס הרשים את הכפר.        

103           הערת המחבר : עדות מעניינת יש לנו בספרו של ר׳ אברהם סבע, צרור המור, ויניציה ש״ו, בפירושו לפרשת בחוקות^,, דף קד ע״ב ודף קה ע״א: ״,.. ונתתי גשמים בעתם… אמרו שמכת בצורת שקולה כנגד כל המכות. ואמר ׳גשמיכם בעתם׳ ולא אמר ׳ונתתי לכם גשמים׳ להורות שהגשמים הם שלנו… וזה היה תפארת עוזנו כשקבלו אותנו האומות לפי שהיינו יודעים להביא המים בעתם, ובזה אומרים רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה היות לנו הכח להוריד הגשמים בעתם בכח תפילתנו, ודבר מפורסם הוא כי על זה התנאי קבלו אותנו בארץ העמים כשגלינו מארצנו… וכבר קרה כזה כי במלכות ארגון בזמן עצירה השליכו היהודים כולם מחוץ לעיר וסגרו השערים בעדם, עד שיביאו המים״. על עניין זה בספרד הנוצרית ראה ש׳ ברשטיין, דיוואן שירי הקודש של שלמה בן משלם די פיארה, סינסינטי 1948 , עמי ה: ראה שלמה בן ווירגא, שבט יהודה, הנובר תרט״ו, עמ' 109

מסורות רבות מספרות על מעיין שנוצר על־ידי נס שחולל הקדוש, כמו במקרים של ר׳ דוד ומשה, ר׳ מרדכי מול אל־עין, וקאייד אל־גאבא. הקדוש יכול גם להחזיר מים למעיין שהתייבש: ר׳ חיים בן־עטר החזיר חיים לשני מעיינות שהיו שייכים ליהודי, וזה חזר בתשובה בעקבות הנס; ר׳ דוד ומשה גרם למעיין שליד מקום קבורתו להתמלא מים, כדי שהמבקרים הצמאים יוכלו לשתות לרוויה.

נס אחר הקשור למים קורה כשמים יוצאים ממצבתו של הקדוש ביום ההילולה כדי לבשר למעריצים שבקשתם נעתרה.

הרבה מסורות קושרות את הקדושים לבעלי חיים. לפי הוראת השולטן נכנס ר׳ שאול נחמיאש לחדר אריות, ליטף אותם ודבר לא קרה לו ואריה בא למקום שבו היה ר׳ שלמה חמיאש, אך לא העז להתקרב אליו: על ר׳ אברהם ואזאנה מסופר שפעם, כאשר היה בחיים, הוציא צפרדע מתוך נחש שבלע אותו: כלב עמד על רגליו ליד קברו של ר׳ דוד הלוי דראע, בעת קריאת תורה, וגם כאשר קראו את ההגדה של פסח. כשמת בחול המועד, קבר אותו בעליו עם תכריכין.

הקדמת המחבר – שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.

עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנות היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים.  

4 – בשבי הסלקציה.

הקמת מדינת ישראל, פתחה את השערים לרווחה לפני עולים יהודים, בשיעורים שהתנועה הציונית לא הורגלה להם מעולם. מתוך נאמנות ליעודה הציוני, קלטה המדינה הצעירה במחצית השנייה של 1948, בעיצומה של מלחמת השחרור, למעלה ממאה אלף נפש, מרביתם ניצולי השואה באירופה.

אוניות רעועות הביאו ממחנות הפליטים באירופה וממחנה המעצר בקפריסין רבבות עולים, ביניהם כ-5.000 חולים כרוניים ונכים. איש בישראל לא העלה אז על דעתו, כי לאחר המוראות שעברו עליהם במחנה ההשמדה, יישארו יהודים חולים אלה באירופה.

כשוך הקרבות, גאה זרם העלייה ומדינת ישראל הוצפה ברבבות יהודים שבאו להקים בה את ביתם החדש. בשנת 1949 היה ממוצע העלייה כ-20 אלף נפש לחודש, לעתים עד אלף עולים ביום. ואמנם, הודות למדיניות של עלייה בלתי מוגבלת באו לישראל בתקופה של 30 חודש – בין מאי 1948 ועד למחצית 1951 – קרוב ל-600 אלף עולים, מחציתם ניצולי השואה והמחצית האחרת מארצות המזרח התיכון, לפי הפירוט הבא :

עיראק – 121 אלף נפש ; תימן – 45 אלף ; תורכיה – 31 אלף ; לוב – 31 אלף ; איראן – 25 אלף ; ומצרים – 16 אלף. נוסף על כך באו מארצות צפון אפריקה 44.5 אלף נפש, לפי הפירוט הבא : מרוקו – 30 אלף ; תוניסיה – 13 אלף ואלג'יריה – 1.500 נפש.

כך שסך הכול העלייה מארצות " המגרב " באותה תקופה של שלושים חודש, היה מזערי בהשוואה לעלייה האירופית, או אפילו בהשוואה לעלייה מעיראק.

אך כבר בשלב מוקדם זה, היה ברור שישראל איננה מסוגלת לשאת לבדה בנטל קיבוץ הגלויות. כמדינה קטנה שזה אך נחלצה ממלחמה לעצמאותה, לא היו בידי ישראל כלים להתמודד עם קבוצות עולים, השונות כל כך זו מזו, בשפתן, בתרבותן ובאורחות חייהן.

עומס גדול במיוחד היה על שירותי הרפואה ; מחנות העולים התמלאו עוד טרם הוקמו בהם שירותי תברואה מינימאליים. רבים מהעולים – בן אם היו אלה ניצולי השואה או יוצאי ארצות האסלאם – היו חולים בשחפת, גרענת, דיזנטריה, ומחלות מין. הילדים סבלו מתת תזונה ולמעלה מ-30 אלף ילדים היו נגועים בגזזת.

בשל חומרת בעיות רפואיות אלה, הוקם ב-1949 מוסד מלב"ן – מוסד לטיפול בחולים קשישים ונכים – במימון משותף של הג'וינט, הסוכנות היהודית וממשלת ישראל. מאחר שישראל לא הייתה מסוגלת לעמוד גם בנטל כספי חלקי זה, קיבל על עצמו הג'וינט את מלוא המימון של מלב"ן.

פרט לבעיות הבריאות, העיקו גם בעיות השיכון, התעסוקה והחינוך. לכולם היה ברור, שמימוש חזון קיבוץ הגלויות מותנה בטיב הקליטה התרבותית, הכלכלית והחברתית של העולים החדשים. עד לקום המדינה, טיפלה בנושא זה מחלקת העלייה והקליטה של הסוכנות היהודית.

אך לנוכח גלי העלייה הגדולים, הופרד נושא הקליטה ממחלקת העלייה ובהנהלת הסוכנות היהודית קמה מחלקה חדשה לקליטה, בראשותו של ד"ר גיורא יוספטל, חבר קיבוץ גלעד שבהרי אפרים. יהודי גבה קומה וממושקף זה, נולד ב-1912 בגרמניה למשפחה מתבוללת.

לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים בנירנברג, למד באוניברסיטאות היידלברג, ברלין, מיכן ובאזל והוסמך בתואר ד"ר למשפטים. עם עליית היטלר לשלטון, הוא עלה לישראל וערב מלחמת העולם השנייה, הוא כבר יצא בשליחות הצלה לאירופה.

עם מינויו של ד"ר יוספטל לתפקיד זה, העיד על מידת החשיבות שייחסו ראשי המדינה לנושא הקליטה. אך גם ידו של יוספטל קצרה מלהושיע. ישראל פשוט לא הייתה ערוכה לקליטתם של עולים כה רבים. על אף מסירותם הרבה של עובדי מחלקת הקליטה, היה פער תרבותי עמוק בינם לבין יוצאי 72 גלויות., ופער זה יצר ניכור אומלל בין שכבות שונות של הציבור הישראלי.

הלם המפגש בין יהודי אשכנז ויוצאי ארצות האסלאם, היה מכאיב ומדכא. מנטאליות שונה הפרידה בין שני העולמות ועובדי מחנות הקליטה לא היו מסוגלים להבין את לשונם, תרבותם ומנהגיהם של עולי תימן ובבל ושל העולים המעטים מצפון אפריקה. שוני זה הוליד תגובות ארסיות, שבמרוצת הזמן הביאו לתופעות של בוז ואלימות בין בני העדות השונות.

מצוקה זו הוחרפה גם בשל האמצעים בכספיים הדלים שעמדו לרשות מנגנון הקליטה. כך, למשל, אם לפני קום המדינה בשנת 1946, קיבל כל עולה חדש מהנהלת הסוכנות לסידור ראשון, סך של 22 לירות ( לירה ארץ ישראלית אחת שווה אז ללירה שטרלינג ), בשנת 1949 ירד סכום זה ל -7 ל"י ובשנת 1950 קיבל כל עולה שלא פנה להתיישבות חקלאית, סך שתי לירות בלבד.

בשנת 1946, הסיוע הכספי שניתן לעולה הספיק לקניית מיטה, מזרון, שמיכה, שתי מגבות, שתי חליפות עבודה, חליפת שבת אחת וזוג נעליים. ב-1950 הספקי הסכום הפעוט שניתן לעולה החדש ל…חמישה ימי מחיה בלבד.

על רקע מצוקה זו, שטף גל רינונים את הארץ : היכן נשכן את העולים, איפה יעבדו, וממה יתפרנסו ? אט, אט החלה לחלחל לחוגים רחבים של הציבור ההרגשה, כי עלייה המונית, בעלת משקל מוסרי ירוד ורמה תרבותית וחברתית נמוכה, עלולה להוריד את המדינה הצעירה למצולות ים.

תנאי הקליטה הקשים ציננו את ההתלהבות ואת מקום חזון שיבת ציון, תפס עתה רגש עז של מרירות. ברגעים אלה של חולשת הדעת, נתפס נושא העלייה לא כברכה, אלא כ " אסון וקללה " שאיימו למוטט את יסודות המדינה.

תחושה קשה זו השפיעה על ראשי המדינה, והיא פילגה אותם לשני מחנות : " אנשי החזון ", בראשותו של דוד בן גוריון, שצידדו בעלייה המונית בכל תנאי וללא התחשבות באילוצים כלכליים ; ו " אנשי המעשה ", בראשותם של שר האוצר, אליעזר קפלן וגזבר הסוכנות ויושב ראש מחלקת ההתיישבות שלה, לוי אשכול, שתבעו התאמת קצב העלייה לכושר הקליטה של המדינה.

לוי אשכול, בעיקר, היה פעיל בתחום זה. מראשי פעילותו הציבורית, התבלט אשכול בביצוע מאשר בגיבוש רעיוני, כחבר קיבוץ לשעבר וכאיש מחלקת ההתיישבות, התמצתה השקפת עולמו בשלוש מלים – קרקע, מים ועבודה.

על כן בראותו את המוני העולים מובטלים וחסרי מוטיבציה לעבודת כפיים, גבר בו החשש פן עלייה זו תמוטט את המדינה, במקום שתתרום לבניינה. אשכול ביטא כך את הרגשתו : " דורות על דורות שיקעו בדמנו געגועים להחזרת עטרת ציון. אך משנפגשנו פנים אל פנים עם המפנה האדיר בהיסטוריה שלנו, היינו כאובדי עצות. שחה נפשנו מרוב צער ודיכאון על המשבר האופף אותנו. הנה קרבו ובאו הימים הגדולים. וכוח אין בנו ללדת "

הזירה המדינית

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.

הן הוכיחו עד כמה אינה מאירה האספקלריה, שבה רואים בני עם אחד את זולתם, מה לקויה היא בעיקום וטשטוש וזיוף, ואין חילוק בדבר, אם דעות מסולפות אלה חיוביות הן או שליליות.העיקר הוא שאינן הולמות את האמת. המשפט של הנוכרי , הפרט והכלל, היחיד והעם, נחרץ לא על סמך הכרה ודעת, אלא דווקא מתוך התנכרות להן, לפעמים שלא מדעת, על יסוד דפוסי דעת סטריאוטיפיים ונוקשים, שהתגבשו בזמן מן הזמנים. ודעות קדומות אלה עדיין כוחן יפה, הן פועלות מתחת לסף ההכרה ומפעילות תגובות בהיסח הדעת

לפנים התפרנסו יהודי ג'רבה מטוויית צמר, אריגה, צביעה, עיבוד מתכות וצורפות, מרוכלות ואפילו מעיבוד כרמי גפנים, שענביהם היו מספקים יין כשר. העשירים היו עוסקים במסחר באבנים טובות. בדורות האחרונים נותרו בידי היהודים רק פרנסות אחדות מאלה שמנינו. מאז נתפרסם שמם של שני הכפרים הללו אבד משהו מהתום שהיה נסוך על חיי יהודים אלה, וכמעט שעלול להתעורר הרושם כאילו נעשה כאן משהו גם לראווה.

אולם עם זאת העובדה בעינה עומדת. התלמידים היושבים בתתי המדרש ומתפלפלים בהלכה לא לראווה הם עוסקים בתורה. אין הם נושאים את עיניהם לתפקידים של חזנים ורבנים מסדרי האשכבות בקהילות צרפתיות, אלא לומדים לשמה. וראייה לכך החברות, שמתכנסים הם בהן לאחר עמל יום כדי להגות בספרים. הקשבתי לשיעור בנביאים, מפיו של הרב וזיפה כהן ( שבא כציר לקונגרס הכ"ד ונפטר בירושלים, במחלה שתקפה אותו ) באגודת " עטרת ציון ", ונתרשמתי מדבריו השקולים ומהעברית הצחה שבה השמיע את דבריו – ויותר מהמה  מקהל התלמידים המבוגרים, שהשתתפו באופן פעיל בשיעור.

מאורע מיוחד בחיי כל אדם הוא  ביקור ב " גריבה – " המופלאה ", שמו של בית הכנסת הגדול שבחארה הקטנה. הבניין הנוכחי אינו ישן, אבל אין ספק שהוא הוקם במקום בית כנסת קדום. אגדות שונות נרקמו מסביב לבית זה, ולפיהן קיימת ה "גריבה , עוד מימי בית ראשון. היא התפרסמה בנסים שנתרחשו בה, ומקודשת גם בעיני המוסלמים ברחבי תוניסיה. כדי לאכסן את המבקרים הרבים הוקמה ליד בית הכנסת אכסניה גדולה, בניין בן קומתיים, ובו חדרים רבים.

בית כנסת זה הוא מקום עליות לאלפים רבים, הנוהים אליו בהמוניהם מכל תוניסיה ואפילו מטארצות אחרות, כדי להתפלל בו. במיוחד גדול מספר המבקרים בל"ג בעומר, אבל רגילים הם לבוא במשך כל השנה. בגלל קדושתה של ה , גריבה , אין בית כנסת שני בחארה הקטנה ומקיימים רק בתי מדרשות, שבהם לומדים ומתפללים בימים ובזמנים שאין קריאת התורה נוהגת בהם, ולכן אין מחזיקים בהם ספרי תורה

כל זאת כדי שיתכנסו כולם בימי הקריאה רק ב " גריבה ". כאם גם מראים את המקום, ששם הושקעה האבן מבית המקדש הראשון, שהביאוה הגולים. האגדה הניידת קושרת את היישוב ביהודי בג'רבה עם יואב, שברדפו את הפלשתים הגיע עד הלום.

קירות ה , גריבה " מכוסים לוחות זיכרון ומתנות שונות. בכוסות טמונות השמן זורקים המבקרים מטבעות כסף וכלי זהב, המונחים כאן לראווה. תכשיטים וכלי כסף רבים טמונים באוצר ה " גריבה ,. לפי המסופר לא מעט הצליחו לשדוד הנאצים בבואם לאי.

בזמן ביקורי בחארה הקטנה עזבו כבר כמחצית תושביה את הכפר, וחצרות רבות עברו לידי הערבים. איש לא דיבר על זה, אבל בפניהם של כולם ניכרת הייתה השאלה והדאגה : מה יהיה על ה " גריבה " , כשהכפר ייעזב כליל על ידי היהודים ? עצב חרישי של תשעה באב רבץ על הכפר, שנראה בעיני כעיר חרבה. ובכל זאת הפליג רבה של החארה הקטנה אתי יחד באניה מחיפה בדרכו חזרה למקום מושבו. עדיין לא נמצאה השעה כשרה לעלייה לצמיתות לארץ.

בחארה הגדולה לא הורגשה הפחתת התושבים בגלל העלייה לארץ ישראל. כאן עדיין התנועה בכל תנופתה. שוחחתי עם הרבנים במקום, מהם היו שביקרו כבר בארץ ישראל, אבל לכלל עלייה עדיין לא הגיעו. בחארה כבירה ראיתי על קירות בתים רבים מצויירת צורת החמסה, היא מסוגננת לפעמים כמנורה של חמישה קנים. סימן, שנערכה בבית שמחה של מצוה, כגון חגיגת בר מצצוה או חתונה. הופעת הציור משמשת הזמנה לתושבי העיירה.

בפתחי הבתים בג'רבה קבועים זנבות דגים. זאת עושים כדי שתהא ברכה שרויה בבית. כאן נפרץ גם מנהג לקרוא לאנשים בשמות מיני דגים : חויתה, שלביה, בוג'יד, וזיפה, מנני, קרוס. מלכתחילה נראה מנהג זה מוזר בעיני. אולם האם הוא תמוה יותר מאשר שמות בהמות וחיות הנהוגים אצלנו ?.

באזור קפצה נוהגים לקרוא לילדים בשמות הנגזרים מ " חמש ", להגנה מפני מזיקים. והרי כמה שמות הנוהגים בשביל בנות ובנים : ח'ימוס, ח'מיסה, ח'מסאנה. כי אכן עדיין נפוצות כאן האמונות ברוחות ובשדים וב " עין הרע " ומרובים אמצעי ההגנה מפניהם. במיוחד יש לשמור על הנולדים, ואת ראשיהם של התינוקות הנימולים מורחים בצואה, מפני עין הרע.

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.

ארבעה מלאכים ממונים על מימות העולם : לכל אחד תקופתו, שבה הוא דואג, כי המים לא יזוהמו ולא ייטמאו ולא יורעלו על ידי המזיקים. אולם בין משמר יוצר למשמר נכנס יש שנייה אחת, שבה ניתנת הרשות למזיקים להזיק, ולכן יש להיזהר ולא לשתות מים בליל התקופה. מסוכנים במיוחד תקופת תמוז. אמונות דומות קיימות גם אצל המוסלמים

אי פעם נפוצות היו אמונות אלה גם בין יהודי אירופה. באחת מהתשובות על השאלות המרובות שנשאל אחד הרבנים המפורסמים של ג'רבה בעניין זה, אומר הוא : יש חכמים אינם חשים לתקופה, אבל אנחנו אין מגלים את הדבר להמון העם, שלא לזלזל בשום מנהג בעולם והולכים אחר המנהג כבר.

כאן בדרום עדיין לא בעל המנהג של פיטום הבנות לפני כניסתן לחופה. ילדה משודכת שמים אותה כאילו במעצר בית, מאכילים אותה דברים המפטמים ומשתדלים שתמעט בתנועותיה, וזאת כדי שתוסיף במשקל ותשמין יפה. אישה שמנה ומפוטמת, עד שהיא מתנועעת בקושי, זהו אידיאל היופי של יהודי תוניסיה השמרנים.

מבין החגיגות הדתיות הנהוגות בכל רחבי תוניסיה יש להזכיר את חגיגת יתרו, הנערכת ביום חמישי בפרשת יתרו. הנערים מקבלים אז מיני מטעמים ושוחטים לכבודם יונים. נראה, שמנהג הסעודות לבנים, נפוץ היה בכל צפון אפריקה, אם כי לא דווקא בפרשת יתרו. במרוקו נהגו לערכו לפני חג השבועות. מכל מקום ברור, שקשור הוא במתן תורה וקבלת עול המצוות על ידי הבנים.

מנהג הביקור בגריבה לא ביטל את הביקורים לקברי רבנים מפורסמים. אחדים מהם נמצאים בתוניס, כעת בתוכה של העיר, רבי אברהם כהן " באבא רבי, נפטר תע"ה : רבי אברהם בן מוסא נפטר תק"א : רבי יצחק לומברוזו תקי"ב : רבי מסעוד רפאל אלפאסי תקל"א : רבי יוסף בסמוט תקל"ה : רבי אליהו גביזון תקנ"ה : רבי חיים טייב תקצ"ז . מחוץ לתוניס מפורסמים קברי הצדיקים בתסתור, נאבל, אל-כאף, אל-חאמה ( ליד קאבס ), וג'רבה.

את תוניס העיר מכנים בשפ פאריס הקטנה. אולם בחברה היהודית שבילית שעות על שעות שררה אווירה של עיירה יהודית. משהו מהתמימות היהודית, מהעממיות הנלבבת. ואם בתוניס ככה, בערי השדה, בפאקס, בג'רבה על אחת כמה וכמה. ראשיה של יהדות תוניסיה, אפילו אלה שהכרתם הלאומית נפגמה עקב החינוך הצרפתי, שמרו גם הם על מידה רבה של עממיות, אותה המידה, שאינה מרשה להם לפסוח על ראשי עם מעונה ונדכא ולהרגיש את עצמם מורמים ממנו.

ואין זה רק מהשפה אל החוץ. דווקא המתבוללים הקיצוניים מהדור ההולך עדיין שפת העם, היהודית ערבית, שגורה בפיהם, יותר מאשר בפי הצעירים. הזקנים עדיין זוכרים את הליכות אבותיהםף מנהגיהם, אף שפלותם ועלבונם. סוף סוף רק שבעים שנה חלפו מאז נכנסה צרפת לתוניסיה, ולא ביום אחד הפכו יהודי תוניסיה לצרפתים.

פלישת הנאצים לתוניסיה, גיוס הצעירים היהודים לעבודות כפייה, קנסות כבדים שהוטלו על הקהילות, זכורים יפה בחברה היהודית, שעדיין לא התאוששה מההלם. ספרים אחדים נתפרסמו על אותה תקופה ועל קורבנות הנאצים, שנרצחו במחנות העבודה, מהם שנכתבו מיד לאחר השיחרור ומהם שיצאו לאור מקרוב

ובכל זאת לא שעת פנאי היא ליהודי תוניסיה לשקוע בהרהורים. רבים חוששים מפני הצפוי להם בעתיד. שנה האחרונה עזבו כעשרת אלפים יהודים, כלומר כאחד עשר אחוז למאה את תוניסיה. כמחציתם עלו למדינת ישראל, מחציתם התפזרו לכל רוח.

ברוב בוודאי פנו למטרו פולין – לצרפת, לפאריס. שם ייטחנו בריחיים של העיר הגדולה, יאבדו את דמות דיוקנם היהודית, ייהפכו לאבק אדם, ולא ייוודע כי באו אל קרבה

סוף פרק תוניסיה. מארץ מבוא השמש. הביא לכתב אלי פילו

انتصار دولة اسرائيل على العدوان المصري في حرب يوم كيبور 1973

Posted: 01 Oct 2013 06:10 PM PDT

אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.

האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו

הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב

נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב

2. ראשיתה של האינקויזיציה הלאוימית־הספרדית

הפעולה הראשונה המאורגנת מטעם המלכות נגד האנוסים ראשיתה ב־1477, השנה שבה יצאו המלכים הקתוליים במסע להרגעת הרוחות במדינה. משהגיעו לסביליה פנה אליהם הנזיר אלונסו די אוחידה (Hojeda), ממשיך דרכם של ויסנטי פרר ואלונסו די אספינה, העמידם על חומרת מצבה של האמונה הקתולית בעיר ותבע יסודה של אינקויזיציה. נראה שכיון לדעתם ולרצונם, שכן התיאור שמביא הכרוניסטן פרנאנדו דיל פולגאר על הביקור והפנייה יש בו כדי לרמז שהליכה זו לסביליה מכוונת היתה לשם בדיקת מצבה של האמונה במקום שרבו בו האנוסים.

הערת המחבר : הפנייה נעשתה באמצעות פרנציסקו די סנטיליאנה, שליחם של פרנאנדו ואיזבל בחצרהאפיפיור. הבולה המתירה הקמת אינקויזיציה הגיעה בדצמבר 1478 בשעה שהמלכים הקתוליים שהו בקורדובה. סודיות המשא־ומתן ניכרת מן העובדה שבכינוס כנסיה שנערך בסביליה בחדשים יולי־אוגוסט שנת 1478 לא דובר על ענין הכפירה כלל.

 אך יש להדגיש, שעל אף ההכרעה לעשות לתיקונה של האמונה ששקעה בסביליה לא נזדרזו המלכים הקתוליים לפתוח מיד בפעולת ביעור הכפירה כאשר ניתנה הסכמת סיכסטוס (ב־1478) בדבר יסודה של האינקויזיציה במלכות קסטיליה.עד שנתמנו האינקויזיטורים הראשונים עברו שנתים נוספות, ועד שהגיעו לסביליה ופתחו בה בפעולה עבדה שנה נוספת-ייתכן שכוחם של מתונים עוד היה עמהם, והם שהשפיעו שבתחי­לה יינקטו אמצעי חינוך והשפעה לחיסול הכפירה שפשתה.

הערת המחבר :   הכוונה לחינוך באמצעותו של קטכיזם, שהכין ארכיהגמונה של סביליה ״למאמינים שינהגועל־פיו בכל ארחות־חייהם״. צעד נוסף שנקטו: דרשות והטפות בכנסיות לשכנוע האנוסים לחיות חיים נוצריים. הקטכיזם, ששמו היה Catesismo de la doctrina, נתפרסם בסביליה בשנת 1478. הכריזו עליו בכנסיות והזכירוהו בכל דרשה. חסרים אנו כל ידיעות כיצד נעשה באמצעותו החינוך לנצרות טובה. הטענה שיש צורך לחנך בנצרות נתבססה על העובדה שהאנוסים מעולם לא חונכו בדתם החדשה. לשם חינוכם נדרשה תקופח של שמונה חדשים. תקופה זו הוחלט עליה כבר בכינוס הכנסיה שנערך ב־Agde שבפרובאנס בשנת 506, וזוהי גם הצעתו של אלונסו די אספינה.

 ואולי בהשפעתם נגנזה לזמן מה התכנית להקמת בית־הדין בסביליה, שלפי הטענה היתה דבקותם של אנוסיה בדת ישראל מן הגדולות ביותר שבמדינה. אולם גניזה זו לא היתה ארוכה מדי ומלחמת ה״גישות״ לשאלת הקונברסוס עברה במהרה לפסים אחרים, ביחוד לאחד שגברה השפעתו של טורקימדה ונתחזק מעמדו. ויכוח פומבי התנהל באותו זמן בין שתי סיעות: האחת שמותר לנו לכנותה ״ליברלית״, ושתבעה יחם של סובלנות, ובראשה עמד ארכיהגמונה של סביליה! השניה שמותר לנו לכנותה ״קיצונית׳/ ושתבעה צעדים נמרצים לביעור הכפירה, ובראשה הפריור של מנזר סנטה־קרוס בםיגוביה. פרטי גישותיהן ייבחנו להלן.

בּולת יִסוּדה של האינקויזיציה הלאומית הספרדית היא הבסיס החוקי למוסד לאומי זה. כל הבּולות שניתנו לאחריה אינן נובעות אלא מבולה זו ומסתמכות עליה. למעשה הללו באות רק לשנותה או לסטות ממנה. לאחרונה אסף ברנרדינו ללרקה ופירסם את הבולות הנוגעות לאינקויזיציה ואת חליפת־המכתבים  בין המלכים הקתוליים לאפיפיור סיכסטוס הרביעי בדבר הקמת האינקויזיציה והסדרת סמכויותיהם של האינקויזיטורים ומינוייהם. כבר בבדיקתו של החומר הרשמי הזה עולים לפנינו אותם לבטים שנתלבט בהם האפיפיור בשעה שבא להוציא מידיו נשק שכוחו רב במהותו ולמסרו לידיו של השלטון החילוני, ואפילו המדובר במלכים שזכו לתואר ״המלכים הקתוליים״, שהתכוונו לנצל ויכוח פנימי זה לצרכי שלטון.

בולת־היסוד נשתמרה כשהעתק ממנה מצורף לכתב־המינוי שניתן מאת המלכים הקתוליים לנזירים הבאצ׳יליֶר חואן די סן מרטין, פריור המנזר של סן־פבלו בבורגוס, ויקאר במסדר הדומיניקני, ומאיסטרי מיגֶל די מוריליו, לשמש בסביליה. לבולה ולכתב־המינוי צורפה פניית שני האינקויזיטורים אל אצילי אנדלוסיה וראשי עריה להיענות להם ולעזור להם בפעולתם לביעור הכפירה. כתב־המינוי ניתן ב־27 בספטמבר 1480, והם החלו בפעולתם בינואר 1481. אף ההפסקות בתאריכים, כפי שכבר צוין לעיל, מורות על שיקולים ועל קשיים גם יחד. שיקולים אלה היו פנימיים מעיקרם, אך ייתכן והיו גם גורמי־חוץ, היחסים עם פורטוגל ועם צרפת, שהביאו לידי כך שהשעה לא היתה כשרה.

בפנייתם ביקשו האינקויזיטורים את האצילים ואת ראשי הערים שיסגירו לידיהם את האנוסים שברחו מסביליה ובאו לחסות בצלם וליהנות מהגנתם. בפנייתם זו הסבירו כי הסיבות שהביאו להקמתה של האינקויזיציה היו ההכרח להילחם בכפירה שפשתה במדינה בעטיָם של אנוסים שבאו מן היהדות. מן הבולה שצורפה אל כתב־־המינוי לומדים אנו כמה פרטים על פנייתם הרשמית של המלכים הקתוליים ועל רצונו של סיכסטוס שאדמת ספרד תטוהר מכופרים (קרי מאורים).

בדבריו התכוון לכיבושה של גרנדה, והדעת נותנת שניתנו לאפיפיור הבטחות בכיוון זה. ואשר לסמכות מינוי אינקויזיטורים – זו היתה מלאה, מאחר שניתנה ההבטחה לפעול לגירוש המוסלמים ממעוזם האחרון בחצי האי.סמכותם של האינקויזיטורים היתה לגבי קסטיליה כולה, שהועמדה בסביליה למבחן. אין לדעת אם כוונת השליטים היתה שבית־דין זה יפעל לאחר־מכן במקום אחר. גם משנוסד בית־הדין בסיאודד ריאל ב־1483 הוא נוסד לכל הארכיהגמוניה של טולידו. נמצאנו למדים שבכל בית־דין כאילו הועמדו למבחן כל שיטתה של האינקויזיציה ודרך תגובתה של האוכלוסייה ויחסה למוסד־מדינה זה.

מן החומר, שנשתמד לנו מן התקופה הראשונה לפעולת האינקויזיציה, נוכל ללמוד על הדרך שנקטו בימים ראשונים אלה: החמרה בענשים. ועל אף העובדה שלא הגיעו לידינו תיקיהם של נידוני סביליה, יש בידינו עדויות הרבה המעידות על דרכם האכזרית של האינקויזיטורים. הדעת נותנת שהיתה כאן תנופה האפיינית לראשיתה של כל פעולה, ומגמתה ללמד לקח. ידוע המעשה בבני־ביתו של שושן בסביליה; ריכוז בית־הסוהר של האינקויזיציה ובית־דינה במבצר טריאנה! המגפה שפרצה בעיר וצאתם של אנוסים רבים מן העיר, ואינקויזיטורים בעקבותיהם, ופעולתם נגדם בכל מקום שבו מצאו מקלט. ברנאלדיס מונה את העולים על המוקד בעיר סביליה בשנות 1488-1481 עד למעלה מ־700 איש, ולמוחזרים לחיק הכנסיה הוא קובע מספר העולה על 5000 איש.

^{הערת המחבר :}  כרוניקה, פרק 44, עמוד 600. ליורנטי לעומתו (שם) קובע את מספרי הנידונים בסביליהדבדיאוסיסה של קאדים לשנת 1481 בלבד ל־2000 איש. הוא מסתמך על ההיסטוריון הישועי מריאנה. לפי פולגאד זכו לכפרת עוונות 15,000 נפש ונשרפו 2000 איש בכל האזור (כרוניקה, מהדורת מאטה־קאריאסו, עמוד 438 ואילך! ועיין גם פ׳ קנטירה, ספרד 4 [1944], עמוד 336 ואילך). אבל במקום אחר בכרוניקה (עמוד 337) הוא מונה 4000 בתים ויותר של אנוסים באנדלוסיה, ביחוד בסביליה ובקורדובה. כל אלד. בדחו. מריאנה מביא מספר של 17,000 נפש שזכו לכפרה, 400 P. Mariana, Historia de Espana, Lib XXIV, C. XVII, fol. ליורקה, שם, עמוד 83, חולק על הנחה זו וטוען שאין מספרי מריאנה נכונים. לענין זה יש להשוות עוד את המספרים שהביא ולירה (.Cronica, Madrid 1927, p. 123 s). הוא מונה 1500 נשרפים ולמעלה מ־4000 מוחזרים לחיק ד,כנסיה. ליד מספרים אלה רשומה הערתו של היירונימו סוריטה, כי עד שנת 1520 נשרפו באדכיהגמוניה של סביליה למעלה מ־4000 איש, ולמעלה מ־20,000 הוחזרו לחיק הכנסיה. הוא הוסיף כי בסך־הכל נידונו בארכיהגמיניה זו למעלה מ־100,000 איש! ייתכן שמספרים אלה הם מספרי־התרשמות, ואם ההתרשמות היא גדולה כל־כך מסתבר שלא מעטים היו נידוניה של האינקויזיציה.

מספרים אלה, כפי שמביאם כרוניסטן שלא הצטיין באהבת ישראל, נמוכים הם לאין ערוך מכל המספרים שהגיעו לידינו. כשלעצמם מאלפים הם לגבי דרכו של המוסד. ולא באה פרשת סביליה אלא לציין, כי המעשה בה, בשנותיה הראשונות של האינקויזיציה, שימש פינה ויתד לדרכו של המוסד לאחר־ כך. ולא בא טורקימדה, שפתח בפעולתו הרשמית רבת התנופה לאחר שנוסד בית־הדין בסביליה, אלא להמשיך בקו שכבר נקבע בימיה הראשונים של האינקויזיציה באנדלוסיה.