המקובלים במרוקו
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים
מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.
יעקב אפרגאן ( אלפרגאן הצורף ( היוצר ). בן יצחק המכונה אבן סנה.מאות 16-17. חי בתרודאנת, ממנה יצא בשנת שנ"חבגלל המגפה. היה תלמידו של רבי משה בן מימון אלבאז, בעל " היכל הקדש ". כם מצטט בהערצה את חברו, רבי יצחק הכהן בעל " גנת ביתן ".
חיבר ספר " פרח שושן ", פירוש על מסכת אבות על פי הקבלה. חיבר גם " מנחה חדשה " בשנת שע"ט והוא ספר פירושים קבליים לתורה. נזכרים בו חיבורים קבליים רבים
הספר " פרח שושן "
רבי יעקב איפרגן, מגדולי תלמידיו של הרמב"ם אלבז, גדל בעמק הסוס בדרום מרוקו. בחבל זה, חבל הסוס, צמח לו חוג של תלמידי חכמים מקובלים המלומדים בפרד"ס, סביב רבם הנערץ רבי משה בן מימון אלבאז, מחבר הספר " היכל הקודש, פירוש לתפילה, לשבת, לראש חודש ולימים טובים על פי הקבלה והזוהר הקדוש ו "פרח שושן " פירוש ההגדה של פסח על פי הסוד.
כמו כן קרוב לוודאי שרבי יעקב למד אצל רבי יהודה חנין, שמשמעויותיו ומכתביו הוא מרבה להביא בחיבורינו זה. רבי יהודה חיבר את החיבורים הבאים : מנחת יהודה ", " עץ החיים " ו | ספר האור ". כו מזכיר רבי יעקב את מורו – חבירו רבי יצחק הכהן מחבר ספר " גינת ביתן "
בהקמה חמנחה חדשה, מכנה רבי יעקב את עצמו " יעקב צורף בן כבוד מורי יצחק המכונה אבן סנה, וכן " יעקב בן רבי כבוד מור אבי בר סבעון המכונה בו יפרגאן ממדינת תארודאנת ". מכאן אנו למדים שהרב יעקב איפרגאן כונה בשם הצורף, אולי בהיותו עוסק בהצלחה רבה בחכמת הצירוף ?
אחד מאבותיו נקרא בשם סבעון ונתכנה בו יפרגאן. יתכן ורבי יעקב השתייך למשפחת המקובלים הנקראת הסבעוני. במשפחה זו פגשנו כמה חכמים מקובלים: רבי אהרן הסבעוני בן רבי ישועה מסאלי. הוא אשר הוציא לאור את " היכל הקודש " לרבי מימון בן משה אלבאז, בתמיכת רבו, הרב יעקב סספורטאס ואף כתב עליו הגהות על פי דברי האר"י ז"ל.
רבי אהרן נלחם, לצד רבו, בקיפות בשבתאות. כן חיבר בי אהרן ספר דרשות ".מאבותיו היה קרוב לוודאי, רבי דוד הסבעוני בר אהרן מסאלי, מחבר " טוב רואי " – דרושים. רבי דוד, נכדו של רבי דוד הנזכר, חיבר ספר " נאום דוד " – דרושים וספר פסקי דינים.
רבי ראובן הסבעוני ובנו רבי שלם היו מרבני סאלי, ממנו נותרו כמה קינות " במלכי רבנן " נכתב כי נראש שמו חתום בפסק דין בשנת הת"צ עם הרב המשבי"ר. רבי מרדכי בר דוד בן סבעון מחכמי דרעא, דרש מילי דאגדתא ממאמרי חז"ל וביארם על דרך הסוד.
רבי מרדכי אסבעוני בן רבי יעקב בן רבי משה כתב " פרשת מרדכי " פירושים לתורה על דרך הסוד. ס]פרו הודפס בשנת התרצ"א. באופראן ישב לפני שלוש מאות שנה, המקובל יעיש בר יחיא בר סבעון אשר קיבץ כתבי יד בקבלה וביניהם קטע מחיבור " מאורי אור " לרבי דוד דרעא הלוי.
על גדולתו של רבי יעקב, ניתן ללמוד מתורתו, אך גם קורות חייו יעידו על מעלותיו כתלמיד חכם, מקובל ויוצר דגול. שני חיבוריו " פרח שושן " ו " מנחה חדשה ", חוברו על ידו בתקופה רשה לו ולקהילתו. בתקופה זו נגזרו עליהם גלות, טלטולןים וייסורים רבים. בהדמתו ל " מנחה חדשה " הוא כותב :
אמנם מרוב הצרות התכופות עלי, נדלדלה ידי מרוב העניות ודוחק השעה ומחסורן כיס הקשה מכולם. גם נעדרו סיבות ההכנות, לסיבת האוייבים המורדים אשר באו לארצנו ונחלצנו אנו והקהל יצ"ו בחצר אחת מגדולי הכפר, אשר היינו בו תושבים כמו חמש עשרה שהנ לגלותנו ממדינת תארודנת, לסיבת המגפה בשנת משי"ח לפ"ק – שנת השנ"ח – 1598.
ויהי כאשר ישבנו בכפר אקא והיינו יושבים בהשקט ובטח ושלוה, ימים ושנים ובאו האויבים ולחצונו בחצר הנכרת עשרה ימים והחצר סוגרת ומסוגרת אין יוצא ואין בא ואחר כך גברה ידי אויבנו וישפכו סוללה על החצר ובואו במערות ובמחילות עפר תחת הארץ וישמו גופרית ואש תחת יסודות החצר.
וישלחו אא תחתיה ותבקע האדמה ותפול החצר וימותו כמה וכמה אנשים…ואנחנו נמלטנו בחסד האל יתברך עמנו…ואחר כך עוד הגלונו האוייבים עמהם…והלכנו עמהם בגלות עד כפר תאמגרת…אמנם עוד נתפסתי שם לבדי וענו בכבל רגלי ופדיתי נפשי בממון רב וברחתי…..
ארצה ברבראי וגרתי שם שנה תמימה…ונסעתי משם לכפר אופראן יע"ה…ועוד טמנו לי רשעים פח ללכדני ונסעתי משם עד לכפר אקא ".
תאמגרת היא תאמאנרת, עיירה בחבל הסוס, בה ישב רבי יצחק סוויסא המוציא לאור של " מערת שדה המכפלה " לרבי משה אבן צור, אקקא זהו כפר קדום, אף הוא העמק הסוס, בו נודע הצדיר רבי יששכר בכל המעיין.
כל הגלויות שעבר רבי יעקב, לא נתנו לו מנוח. ספרים רבים בוודאי לא יכול היה לקחת איתו. צריך היה רבי יעקב, לנטוש את בית מדרשו הקבוע ולהיפרד מרבותיו ומחבריו החכמים. דברים קשים אלו היו מפריעים מן הסתם למחבר רגיטל, היו מונעים אותו מלכתוב, או לפחות, היו מאפילים על יצירותיו.
לא כך הדבר אצל רבי יעקב היוצר הדגול. שני חיבוריו, על התורה ועל פרקי אבות, על דרך הפשט והקבלה, הם חיבורים חשובים ומעמיקים ובהם השתמש הרב במקורות רבים, לעתים על פי זכרונו.
Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-המוסד דאג שפעיליו יעצרו במרוקו
המוסד דאג שפעיליו יעצרו במרוקו
בינואר 1961 טבעה ספינת העולים אגוז בחופי מרוקו. חודש לאחר מכן פירסם המוסד כרוז בשם הקהילה היהודית המאשים את מרוקו בטביעה. שליחי המוסד ביקשו להדביק את הכרוז על קירות ליד תחנת המשטרה בער מכנאס. שני פעילים נתפסו, עונו קשות ונאלצו למסור את כתובות חבריהם. כאשר ביקשו שאר הפעילים להסתתר או לבוח לפי הנחיות מראש, נמסר להם על ידי שליחי ישראל: "שבו בבתיכם. אל דאגה. אנחנו שולטים במצב". רוב השליחים ברחו ממרוקו או הסתתרו בבתים ש
ל ההנהגה היהודית. הפעילים שלא הסתתרו ולא ברחו נעצרו ועונו. שניים מהם רפאל ואקנין ומרסל רואימי מתו אחרי זמן מה מעינויים. הרשת של המוסד התמוטטה. משטרת מרוקו לא מנעה מן השליחים לברוח.
האם סוכני המוסד הפקירו את פקודיהם וברחו לנפשם?
האם המוסד היה מעוניין שהפעילים היהודיים יעצרו?
לשם מה היה המוסד זקוק למעצרים אלה?
נושא זה נדון במחקר מאת ד"ר יגאל בן-נון שפורסם בימים אלה בספר מטעם אוניברסיטת בר אילן
Tehila le David.R.D.Hassine-LA JUSTICE ET LE DROIT
TEHILA LE DAVID
Poemes de David ben Hassine
Le chantre du judaisme marocain
Edtion critique etablie et annotee par
Andre E. Elbaz et Ephraim Hazan
LA JUSTICE ET LE DROIT
Les juifs marocains jouissant d'une large autonomie judiciaire, chaque communaute organise son propre beit-din, ou tribunal, de trois juges, en general, dans les grandes villes comme Meknes. Le beit-din instruit les affaires entre plaideurs juifs, selon la halakha, ou droit rabbinique, et selon les taqqanot, ou ordonnances communautaires locales. Les contrevenants sont passibles d'amendes, d'excommunication, ou meme de prison. Les sentences du tribunal sont executees par le naguid de Meknes, qui dispose d'une petite prison au mellahJ
Au fur et a mesure de ses besoins, le Conseil de chaque ville adopte des taqqanot proposees par les autorites religieuses, qui amendent la legislation traditionnelle dans l'interet general, et qui ont aussitot force de loi. Semblables a celles qui furent edictees a Alger en 1394, et en Espagne avant l'Expulsion, particulierement a Tolede et a Valladolid, les taqqanot de Fez promulguees entre 1494 et 1750 tendent a proteger les droits de la femme et des enfants, notamment en matiere de succession.
Valladolid
est une ville du nord de l'Espagne, capitale de la province de Valladolid et de la communauté autonome de Castille-et-León. Elle est située à la confluence du Pisuerga et de l'Esgueva. Elle a une population de 334 820 habitants (1995), les Vallisolétans (espagnol : vallisoletanos).
En general, elles preservent des coutumes et usages communautaires. Appelees "Taqqanot des Expulses de Castille", elles ont ete publiees a plusieurs reprises, et elles se sont rapidement imposees dans la plupart des communautes marocaines.116 A partir de 1750 la communaute de Meknes, qui commence a s'affirmer sur le plan culturel promulgue a son tour de nombreuses taqqanot
LA VIE CuLTURELLE
– LANGUES PARLEES ET ECRITES A MEKNES
Au XVIIIe siecle, les juifs de Meknes parlent tous l'arabe, ou plutot un judeo-arabe emaille d'hebreu et d'espagnol, qui n'a guere change jusqu'a nos jours. A de tres rares exceptions pres, ils ne connaissent pas l'arabe classique, et n,utilisent pas l'alphabet arabe. Le judeo-arabe est la langue d'enseignement, dont ils se servent pour traduire les textes sacres. Les rabbins l'utilisent couramment, transcrit en lettres hebrai'ques, dans leurs oeuvres ecrites. Enfin, une riche litterature populaire, ecrite et orale – poesie, contes et legendes, medecine populaire, textes magiques – est transmise egalement en judeo-
arabe.
A Meknes comme a Fez, l'usage de l'espagnol se perd, bien qu'il se maintienne dans les families aristocratiques originaires de Castille, surtout dans les milieux rabbiniques. Louis Chenier note chez les juifs la persistance de l'enseignement de la traduction espagnole de la Bible, meme quand les ecoliers ne comprennent plus cette langue.
L'hebreu, langue des prieres et de l'etude, est compris et ecrit, mais plus rarement parle, par les lettres. L'hebreu des ouvrages juridiques est souvent mele de formules et de termes arameens, arabes ou espagnols. Les textes rabbiniques sont surcharges de citations et de reminiscences bibliques et talmudiques, ainsi que d'innombrables sigles parfois difficiles a interpreter. David Ben Hassine utilise essentiellement l'hebreu biblique, enrichi d’emprunts a la langue des prieres et a la langue rabbinique. Cependant, comme d'autres poetes nord-africains contemporains, il compose egalement despiyyoutim en arameen. A Meknes, et en Afrique du Nord en general, la difference de prononcia- tion entre les voyelles "i" et "e", "o" et "ou", et entre les consonnes "shin", "sin", "samekh" et "sadi" n'est pas tres nette, ce qui influe sur les rimes choisies par les poetes.
– EDUCATION
Les principes directeurs de l'enseignement juif traditionnel n'ont guere change, a Meknes, depuis le Moyen-Age. Entierement centre sur la religion, il neglige, au XVIIIe siecle, les sciences profanes, y compris l'etude de la medecine, jadis repandue chez les juifs. Les deux cycles d'enseignement, primaire et superieur, reserves exclusivement aux hommes, n'ont pas de structure officielle: financement, competence des maitres, locaux d'enseignement, horaires, programmes et methodes pedagogiques sont laisses a l'initiative privee. Malgre cela, les garcons sont scolarises jusqu'a la bar-misva, souvent celebree des l'age de 10 ans, et apprennent tous a lire les prieres et la Thora. Comme les livres sont couteux, et difficiles a obtenir, l'enseignement reste presque exclusivement oral, les textes sacres et leur traduction en judeo- arabe etant assimiles grace a la repetition et la memorisation.127 La plupart des enfants quittent l'ecole apres la bar-misva afin d'apprendre un metier.
Les etudes superieures, a la yeshiva, sont reservees a une minorite d'etudiants, venant des families aristocratiques ou rabbiniques de la ville. Meme tres doues, les eleves qui n'appartiennent pas a ce groupe de privileges arrivent rarement a poursuivre leurs etudes, qui, de toutes facons, ne leur permettraient pas d'acceder aux postes honorables reserves aux detenteurs de la serara. Les cours de la yeshivase don- nent parfois dans une maison particuliere, mais plus souvent dans une synagogue, ou des maitres prestigieux enseignent essentiellement le Talmud et ses commentaires, ainsi que la jurisprudence rabbinique, a un petit groupe d'etudiants. Les yeshivot forment l'elite intellectuelle du mellah, ou se recrutent les rabbins et les juges.
Notes de l'auteur
Dans les classes les plus avancees, les maitres utilisaient des recueils d'explications commentees, en judeo-arabe, des passages difficiles de la Bible, dont on a retrouve un grand nombre de manuscrits au Maroc. Rephael Berdugo, le beau-frere de David Ben Hassine, redige un de ces manuels: אל פירוש על או״ע בל ערבי (Mss. 9 et 23, Collection Andre E. Elbaz, etc.).
Situation frequente au Maroc: A Meknes, David Ben Hassine etudie en com- pagnie de Rabbi 'Amram Diwan dans la yeshiva organisee par son ami Zikhri Ben Messas, dans son domicile (1:12 ,אוצר המכתבים). Nous trouvons de meme uneyeshiva chez le riche commergant Ya'aqov Guedalia, a Mogador (משא בערב, p. 120)., et chez Rabbi Abraham Pinto, a Marrakech (Yossef Avivi, ׳״קורא הדורות׳ ממראכש״, op. tit., p. 67).
[1] Selon Yossef Messas, presque toutes les synagogues de l'ancien mellah de Meknes ont servi de yeshiva a un moment ou a un autre (.(1:18-39 ,אוצר המכתבים
A la meme epoque, les yeshivot de Jerusalem ne comptent pas plus de dix etudiants chacune (cf. Gerard Nahon, "Yeshivot hierosolymites du XVIIIe siecle",in Les Juifs au regard de I'histoire, Melanges en I'honneur de Bernhard Blumenkranz [Paris, 1985], p. 319). Au XIXe siecle, les cinq yeshivot de Fez n'ont que quatre a sept etudiants chacune ("אגרת יחס פאס", op. tit., 1:92). Au XXe siecle, la yeshiva renommee de Rabbi Yishaq Sebbag, a Meknes, n'en compte pas davantage
סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה
העיר סאלי שבמרוקו, הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות, כפי שהדבר יתבאר בס"ד בחיבורי.
לגדלות הקהילה ורבניה, נתוודענו על ידי מו"ר אבי רבי חיים מסעוד זצ"ל בנם של קדושים, שסיפר לי רבות על חכמי העיר, על קורותיה ועל מנהגיה, בפרט על משפחתנו משפחת אלקואה – אלנקוה ובעיקר על עטרת ראשינו הרב המלאך רפאל אלנקואה זצוק"ל, על מור זקנו רבי מסעוד אלנקאוה זצוק"ל ושאר החכמים.
השד"רים בסאלי
כידוע, היה נהוג בעם ישראל מנהג נאה, המוכר לנו עוד מתקופת השבטים, שיששכר וזבולון מחלקים ביניהם את העמל – ״שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך״. שיששכר היה עמל בעמלה של תורה, וזבולון היה עמל ״לחוף אניות״ וכמובן שהיה קובע עיתים לתורה, אך היה גם תומך בתורה.
בארץ ישראל במאות השנה האחרונות, עד לעליות הגדולות, לפני כ־50 שנה, היה ישוב קטן, דל באמצעים וברובו התרכז בארבע קהילות קודש ועסק בתורה.
כדי לתמוך בתורה, בבחינת ״תרין סמכי קשוט״ ובישוב ארץ ישראל, נשלחו שדרי״ם – שלוחי דרבנן, נאמנים, תלמידי חכמים בעצמם, לקהילות שונות בתפוצות.
רבים מהשדרי״ם נשלחו לצפון אפריקה, מאחר והשדרי״ם שם נתקבלו בכבוד מלכים ויצאו ברכוש גדול לישיבותיהם.
מאחר והיה צורך בהכרת הקהילה, רבניה, השפה המדוברת, המנהגים והאוירה, נשלחו בד״כ שדרי״ם שנולדו במקומות אלו.
בסאלי ביקרו שדרי״ם רבים ואף שכנו שם במשך זמן מה, משום שכבר צוין לעיל ענין יציאת הקהילה מגידרה, לקבל תלמידי חכמים ובפרט שליחי ישיבות ארץ ישראל.
במקורות שונים כ״נר המערב״, ״מלכי רבנן״, ״שלוחי ארץ ישראל״ ליערי ובאיגרות, מצאתי את השדרי״ם שהופיעו בסאלי.
רבי אברהם הלוי כן סוסאן
עליו נכתב לעיל, (א) עלה מסאלי עם מו״ר אביו רבי יצחק בן סוסאן בשנת התר״ך ונתיישבו בעיר טבריה. רבי אברהם נשלח ע״י מוסדות התורה בעיר טבריה לסאלי כשד״ר. נלב״ע בשנת התרס״ג.
רבי אלישע אשכנזי
שליח קהילת האשכנזים בארץ ישראל. הוא נשלח למרוקו, אליה יצא בשנת הת״י ושהה בה עד שנת התכ״ה ונלב״ע במקנס.
רבי אלישע היה ת״ח והתקבל בשמחה בקהילת סאלי, אצלו למד רבי חיים בן עטר הקדמון.
משום שבנו הוא נתן העזתי שנתחבר לשבתאי צבי (יש המייחסים לו(לנתן העזתי) את ספר חמדת הימים)(ב). היו שרצו להטיל דופי גם ברבי אלישע ולשייכו לשבתאים ולא היא. רבי אלישע לא היה שבתאי וקרוב לוודאי שהצטער לשמוע על בנו בהשתייכותו לכת זו. כששהה בליוורנו ושמע על בנו, יצא לארץ ישראל וחזר לאחר מכן לשליחותו. בספר ״ירח יקר״ מרבי אברהם גלנטי, הועתקו דברי רבי יעקב בן צור מכת״י, שם כתב על ״שלוחא דרחמנא אלישע אשכנזי״ שנפטר בשליחותו במקנס בשנת התג״ל.
משמע מכאן שהוא שהה עד לפטירתו בשנת התג״ל ולא עד שנת התכ״ה כפי שנכתב לעיל. ליישב הסתירה ניתן לומר עפ״י מה שנמסר, שרבי אלישע יצא מליוורנו לארץ ישראל, יתכן שלאחר מכן שוב חזר למרוקו ושהה בה לאחר שנת התכ״ה עד שנת התל״ג, שנת פטירתו. הדבר מסתבר, דראוי הוא היעב״ץ שנסמוך על דבריו הנאמנים ועל תיעודיו המדויקים.
ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים
40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה
מרדכי אלקיים
ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשלי
הפסיפס שנמצא בבית הכנסת בעזה
חות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.
קהילת יפו
כאמור, את הקהילה היהודית ביפו הקימו סוחרים אמידים צעירים בתקופת העלייה הלאומית הראשונה . הם עלו לא״י מתורכיה ומהמערב בהשפעת גירסתם של ראשוני הציונות המדינית. בראשם עמדו ר' יהודה ביבאס ותלמידו ר' יהודה אלקלעי, הר'-צבי קאלישר ר' אליהו גוטמאכר ור' יהודה הלוי מרגוזה, שאמרו כי הגאולה אינה תלויה בנס המשיח בלבד אלא בעלייה המונית לא״י, בהתיישבות בה ובבניינה. "והמשיח יבוא אחריכם ויחולל את הנס להשלים את הגאולה".
ר' יהודה ביבאס ותלמידו כיהנו בארצות שונות באימפריה העותומאנית, ועודדו את הסוחרים הצעירים העשירים מהמערב ומתורכיה לעלות לא״י. חוץ מעלייה זו, עלו לארץ רק זקנים משיחיים.
עליית הצעירים לא הצטרפה לישוב הישן בארבע הערים הקדושות (ירושלים, חברון, טבריה וצפת), כי לא הסכימו לחיות מכספי החלוקה, אלא הקימו ביפו ישוב חדש, קונסטרוקטיבי, הראשון בארץ שחי מיגיע כפיו.
בניגוד לישוב הישן שישב בארבע הארצות והסתייג מעידוד העלייה, פן יצטרך לחלוק עם העולים החדשים את כספי החלוקה המצומצמים, הישוב החדש ביפו ראה בכל עולה נוסף נושא פעמי הגאולה. לכן יהודי יפו עודדו את העלייה, טיפחו אותה וראו בה מצווה. הם גם החלו לקנות אדמות לבנין הארץ.
כל אדם בקהילת יפו גילה נכונות גדולה לקחת חלק בקליטתם החברתית והכלכלית של העולים, התנדב לשרתם, ואף לחלק עימם את פתו, עד שייקלטו. כל אדם ביפו היה מודע ומוכן לקחת חלק בעידוד העלייה ובישוב בארץ.
רוב הסוחרים הצעירים שעלו ליפו היו, כאמור, בני משפחות צעירות ואמידות שהאמינו בעלייה כגורם העיקרי לגאולה, ועשו כמיטב יכולתם להתבסס כלכלית כדי לקלוט עולים נוספים ולהחיש את הגאולה. אנשי יפו היו הראשונים בארץ שהתפרנסו מיגיע כפם, והצליחו להתבסס כלכלית וחברתית. הם תיכננו הקמת עיר יהודית ראשונה כפעולה ראשונה לישוב הארץ, ובמשך 50 שנה קנו אדמות בסביבת יפו הערבית, באיזור שנקבע על-פי התוכנית להקמת העיר. על האדמות שקנו הקימו בשנת 1887 את נוה-צדק, שכונתה הראשונה של העיר העברית הראשונה, היא תל אביב, בקירבת הפרדס שנטע ר' יהודה הלוי מרגוזה, שמכר אותו למונטיפיורי. בתחילה קראו לה יפו היהודית. מאוחר יותר, אחרי שקמה שכונת אחוזת-בית, קראו לה תל-אביב, ולכל העיר קראו יפו-תל-אביב. כיום היא נקראת תל-אביב-יפו.
קהילת יפו שימשה ראש-גשר לקליטת העולים שברחו מרוסיה, מרומניה ומתימן, מאז שנת 1881, וסייעה בקליטתם, אף רכשה להם אדמות להקמת הישובים הראשונים בדרום וסייעה לכל העליות שהגיעו אחריהם ליפו להיקלט ולהתיישב בסביבתה. אנשי קהילת יפו היו ראשונים שהניחו את יסודות הציונות המעשית בארץ, קלטו את חובבי-ציון, והבילויים התמזגו עימם. הם היו מהראשונים שהצטרפו לארגון "תחיית ישראל", שקם ביוזמת אליעזר בן-יהודה, מ. פינס, נסים בכר וד"ר הרצברג.
ב-1886 נענו צעירי קהילת יפו לקריאת ק. ז. ויסוצקי והנהגת חובבי-ציון לצאת ראשונים להכין ישובים יהודים נוספים בערים הערביות בארץ, לקלוט בהם עולים בעלי-מלאבה וסוחרים מרוסיה, כמו ביפו, אשר נתמלאה ולא היה בה מקום לקלוט עולים עירוניים נוספים.
משימת הקמת ישובים יהודיים בערים ערביות הייתה תלויה בהשתתפות צעירי יפו, בשל היותם הציונים היחידים בארץ שהאמינו בעלייה כמביאת גאולה ובמצוות ההתיישבות, וכן בשל ידיעתם את השפה הערבית, והכרתם את המנטליות של הערבים ושל השלטונות. הם נתבקשו לצאת ראשונים להקים את הישובים לעולים החדשים, שהארץ זרה להם, כדי להיות להם לפה בפני הערבים והשלטונות.
Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos
Les juifs au Maroc et leurs Mellahs – David Corcos
Les quartiers speciaux ou etaient relegues les juifs n'ont d'abord existe qu'en Europe. Leur etablissem
ent fut sanctionne par une loi canonique du Troisieme concile de Latran en 1179.
En 1766 un an avant que la ville ne soit completement construite le sultan "avait fait appel, pour la peupler, aux Juifs preleves parmi les Elements les plus dynamiques des principaux mellahs (sic!)". A cette phrase ecrite par le professeur Miege, font suite quelques explications tirees de deux documents rediges pendant ces dernieres decades "". Quelques indications sur ce peuplement sont egalement exposees dans un ouvrage publie il y a une dizaine d'anndes. Nous avons, quant a nous, l'avantage de posseder un manuscrit judeo-arabe qui nous fournit des precisions sur cette question.
Note de l'auteur
J.-L. Midge. Le Maroc et I'Europe. (1830-1894), 4 volumes parus, II (Paris 1966) pp. 143-144. Le travail monumental du professeur Miege ne leve pas seulement le voile sur trois quarts de siecle d'histoire marocaine, mais cncore, pour la premiere fois, un savant authentique accorde aux Juifs du pays la place qui leur revient dans cette histoire. Certaines confusions dans la composition des families comme les Corcos, le peu d,importance donnee it d'autres au profit de personnes, souvent employes juifs des consulats dont les noms revienncnt frequemment et naturellement dans les rapports des consuls, tout ccla est bicn excusable dans un travail aussi vaste ou la masse des documents ct l'etendue des sources consultees sont forcemcnt d'inegale valeur, Bien plus grave est l'idee de base du professeur Miege pour qui les juifs maroccains commencent une ascension et rentrent dans une promotion sociale avec l'avenement de Moulay Abderrahman ben Hicham (1822-1859) Cette theorie ne tient aucun compte de la realite, fait peu cas des textes et des documents innombrables qui existent et veut ignorer la verite sur les periodes anterieures a celles etudiees par le professeur Miege.
Note de l'auteur
Pierre Flamand, Diaspora en Terre d'Islam, Les Communautes Israelites du Sud marocain, Essai de description et d'analyse sur la vie juive en milieu berbere, Casablanca s.d., pp.122-124 . Il nous faut dire que cet ouvrage presente le grave inconvenient d'etre l'oeuvre d'un homme qui a choisi un sujet qui le depassait visiblement. Ne connaissant le pays que depuis tres peu de temps, n'ayant que quelques notions sur son passe, il ignorait egalement la langue de ses habitants; et en ce qui concerne le Judaisme comme l'lslam, les connaissances de M. Flamand sont tres limitees. Les renseignements utiles qu'on peut trouver dans son ouvrage se rapportent aux annees 1950 et on les doit a ses enqueteurs, les instituteurs des ecoles de 1'Alliance Israelite Universelle qui ont fait ce travail a la demande de M. Flamand, alors inspecteur de l'enseignement francais (ecoles primaires) au Maroc. Leurs enquetes ont ete rassemblees et presentees avec ordre. Malgre les lacuncs, les erreurs nombreuses, les incomprehensions et tout ce qui peut etre desesperement superficiel et superflu dans l'ensemble du travail de M. Flamand, son ouvrage constitue un "document". II a ete ecrit a un moment crucial, decisif de la vie juive au Maroc et decrit cette vie dans des regions ou les Juifs etaient implantes depuis de tres nombreux siecles et ou ils n'existent plus. L'auteur d'un tel travail aura toujours le merite a y avoir pense et de l'avoir realise.
Tout d'abord, il n'avait pas ete question pour Sidi Mohammed ben Abdallah "d'etablir" des negotiants juifs a Mogador pour peupler la ville. Cependant, quelques riches sujets du sultan, Maures et Juifs, s’empresserent d'y construire des maisons sans s'y transporter immediatement. Par contre, les consuls et les negotiants Chretiens d'Agadir, Safi et Sale recurent I'ordre d'avoir a y tranferer leur residence et a y constuire leur nouvelle maison. Le sultan leur fit esperer une reduction sur les droits de douanes. Plusieurs consuls, dont Chenier et le consul des Pays-Bas refuserent finalement de changer de residence et peu de negotiants Chretiens obeirent. Les gens d'Agadir ne vinrent pas non plus a Mogador. C'est alors que l'interprete et le favori du sultan conseilla de faire appel a quelques families juives appartenant aux plus riches comunautes. Elles devaient envoyer chacune un parent pour les representer a Mogador. C'est Samuel Sunbel, celui־la meme qui avait donne ce conseil a Sidi Mohammed ben Abdallah, qui presida au choix de ces families. Ces "nominations" dont le nombre se limita a dix, comportaient des privileges exceptionnels tant au
point de vue politique que commercial: avance de capitaux, gestion de certains fonds du Tresor, obtention dc concessions et de monopoles sur !'exportation de la cire, du tabac, des plumes d'autruche, des amandes, des parts importantes dans l,exportation des cuirs et peaux, des laines, des mules pour les Etats-Unis, des huiles, des gommes et meme, occasionnellement, des boeufs et des cereales.
la precieusee liste de notre manuscrit nous fournit les noms suivants:
Abraham ben Joseph Sumbal "el-Mesfioui" (=de Safi)
Maimon ben Isaac Corcos "el-Marrakchi" (=de Marrakech)
Salem Delmar (Lebhar) "el-Marrakchi"
Aaron ben Moses Aflalo "al-Gadiri" (=d'Agadir)
Judah ben Samuel Levy-Yuly (Halevi aben Yuly) "ar-Rbati" (=de Rabat)
Moses Abudarham "al-Tetouani" (=de Tetuan)
David ben Moses Pena (Pennia ou Penha) "al-Gadiri"
Abraham ben Josua Levy-Bensussan "ar-Rbati"
Moses ben Judah Anahory "ar-Rbati"
Joseph ben Abdi Delvante (Chriqui) "al-Mesfioui".
נר המערב-י.מ.טולידנו-פרק ששי 1243 – 1490
פרק ששי 1243 – 1490
ממשלת בני מרין ויחוסה אל היהודים, התנפלות התושבים בפאס על היהודים והתיצבות המושל אבו יוסף נגדם. המצב הרחוני ועסק התורה מתפתח, הרבנים שהיו במאה הראשונה והשניה, שמד וגירוש יהודי פאס מה
עיר הישנה ובנין מגרש היהודים של מללאח בשנת קצ"ח, הסיפורים על רמב"ם אלפאסי והצלתו, עוד הרג רב ביהודי אלמללאח בפאס שנת רכ"ה, נשמדו קהל שלם קהלת קודש שכלא, שבי יהודי עיר ארזילא על ידי הפורטוגאלים, רבני סוף המאה השניה ועד חצי השלישית.
ואמנם אם ואם כה, אם הרבו גולי ספרד אז מהגירוש של שנת קנ"א, לבוא ולהתיישב במרוקו, ואם לא, בכל אופן, זאת נדע כי לכל הפחות בפאס בפרט, נמצאו אז במחצה השנית של המאה הזאת השנייה, קהל גדול וחשוב וגם רבנים נכבדים, רבי שמעון בן צמח ראש רבני אפריקה בדור הזה החליף משא ומתן עם רבני פאס ויוקיר אותם מאוד, שתשובתו אלים יאמר :
האיתנים מוסדי ארץ, העומדים על אדון כל הארץ, להם הגלגל קורא גדודי פרץ…..בית דינכם המקודש…..לא באתי ללמד, כי עמכם ידעתי החכמה והתבונה והכל לפניכם כשלחן ערוך……כה דברי אחיכם הקטן בחכמה לשפוט על ימין שהוא ימין, נר אלהים נשמתם כל חדרי מרכבה חופש.
גובה להם ויראה להם כי שם ה' נקרא עליהם במקום שמוחו של תינוק רופס, חכמים חברים מקשיבים זקנים צדיקים וטובים, על מתלאת יושבין במדינת פאס, תרבה תפארתם ואנשי מצותם יהיו כאפס "
אכן מן החכמים והחברים האלה שיזכיר, לא נודע לנו עד מה מהם, האחד, שבא זכרו עוד שם, רבי יצחק נחמיאש, היה כנראה רק מיקירי העיר פאס ולא מרבניה. עוד רב אחד חי אז ברחת נערי הנוף שוש ושמו, רבי אברהם הצרפתי, אשר אליו השיב רבי יצחק בר ששת תשובה אחת.
אם מצב יהודי פאס היחוד, נשאר איתן מיתר יהודי מרוקו בכל המאה הזאת כמעט כאשר בן נודע מתשובת רבי שלמה בן צמח ההיא לבית דין של פאס שנכתבה אחרי ה"א ( חמשת אלפים ) ק"ץ – הערה אישית שלי אם רוצים לחשב את התאריך הלועזי, אזי כך הוא התהליך, השנה הנוכחית היא 5769 למיננו – ק"ץ שווה ל 190 ההוה אומר 5190 , החישוב הוא 5190 פחות 3760, נותן לנו שנת 1430 ), ושמהדברים, " העומדים על אדון כל הארץ, על מלאת יושבין, תרבה תפארתם " שתיאר אותם, נקל להכיר כי מעמדם היה נכבד במדינה מאד.
הנה באו ימים אשר גם יהודי פאס העיר המצויינה ההיא, לקו בכפלים ותבאנה עליהם צרות רבות ורעות, בשנת 1438 אירע מקרה אחד, שנמצאו המושלמנים בבית תפלתם יין בקערה וחשדו ביהודים כי ידם הייתה במעל הזה.
ובכן עברת ההמון נצכה אז על ראשם, הם יהודי פאס שישבו מעולם בפנים המדינה הישנה ( פאס אלבאלי ) גורשו אז בחמת נקם, רבים מהם ניתנו להורגים ביד המון העם הקנאים, ורבים נאלצו להמיר את דתם,והנשארים משפחות אחרות הרחיקו מקום שבתם מחוץ למדינה ויבנו להם את האלמללאח, הוא מגרש היהודים הנועד רק ליהודים מאז והלאה עד היום הזה.
מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו
מקנס – ירושלים דמרוקו
זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל
עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל.
מתק שפתיו
בשנת תש׳׳ז כשנוער היהודי החל להינתק מחינ
וך בית אבא, וחיפש לו ערכים זרים, לעיני מורינו עמד הפסוק שאמר אב החכמים ״שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי״(שיר השירים) אז רבינו החל לכתת רגליו מבית לבית להזהיר גדולים על הקטנים שלא ידרדר הנוער ח״ו, ונתקל ביהודי אמיד שאביו היה דיין בעירנו מקנס, רבינו פנה אליו בנועם איך אתה מעיז לשלוח את ילדיך ללמוד בגרות באוניברסיטת ״ליסי פואימירו״ שהיתה במקנס שמחללים בה שבת בפרהסיא, ואביך ע״ה היה מחשובי העיר ומפרנסיה וגם דיין, ענה לו מה יכול להיות יותר טוב מאשר ילמד בני רפואה ויהיה רופא ואז יציל כמה נפשות, וחכמינו ז״ל אמרו ״כל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא״ ענה לו רבינו ע״ה מניה וביה, דע לך שבזמן הצדיק רבי ישראל מאיר הכהן היתה מצוקה גדולה בבתי חולים בערי אשכנז ונתרבו המחלות רח״ל, והחפץ חיים הכריז על כנסייה גדולה של עשירים וידועי שם שישתתפו בה והוא שנשא דברו בעניינים העומדים על הפרק, על שנתרבו המחלות בעם וכל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, וצריכים לתרום לבניית בית חולים חדש עבור אחינו שהיו במצוקה גדולה שהמחלות מתרבים, וחוסר מקום לאישפוז בבתי חולים של הגויים וכו', לכן על הציבור לתרום בעין יפה עבור בית חולים הנדיבים תרמו בעין יפה, ואחד התורמים פנה ל״חפץ חיים״ ואמר כולנו תרמנו עבור בית חולים אבל בחורי ישיבה אלו שיושבים כאן ללא יכולת לתרום מה טיבם בנוכחותם ענה לו ה״חפץ חיים״ בזכות תרומתכם, אתם מבריאים את החולים, אבל בחורי ישיבה אלו בזכות תורתם מונעים את המחלות מן הציבור, אם כן מה יותר עדיף שאדם יהיה חולה ויתרפא, או אדם יהיה בריא ושלם.
ומכל בניו של היהודי הנז לא הוכשר אף אחד להיות רופא, אולם זכה שבנו הקטן, בזכות רבינו נהיה גדול בתורה, והיום משמש כראש ישיבה בצרפת.
חברת ״ביקור חולים״
בעיר מקנס בכלל מדינת מרוקו רבו בה מאוד העניים וקשי יום שפרנסתם אינה מצויה, עניותם היתה כה גדולה עד שלרבים מהם לא היה די לחם לשבור את רעבונם, וכל שכן שבריאותם היתה מוזנחת ולקויה. באין מי שיגיש להם עזרה רפואית.
ורבינו שהיה לו שיג ושיח עם בני קהילתו ומעורה היטב בחייה, חש על בשרו את צרותיהם ותחלואיהם, ולא יכל לעמוד מנגד ולחשות.
על כן יזם אגודה לעזרה — יחד עם כמה מנכבדי הקהילה ונקראה בשם חברת ״ביקור חולים״, החברה נוסדה בשנת 1925, והיא הגישה עזרה רפואית לעניים חינם אין כסף.
במשך השנים שימש כנשיא האגודה הגביר הנדבן יוסף מריז׳ן ז״ל, והגזבר יעקב אלקריאף ז״ל, זקני הרב אהרון סודרי זצ״ל, מימון מרדן, רבי יצחק סבאג, רבי מרדכי עמר ואחיו, אליהו עמר, נסים חיון, רבי ידידיה טולידאנו ועוד רבים וטובים נ״ע.
כל הכנסות החברה באו מתרומות אנשי הקהילה, עשירים כבינוניים. בני הקהילה לא רק שלא סירבו ולא התחמקו, האנשים היו עומדים בתור כדי לתרום כל אחד לפי מתנת לבו״ אמר לי פעם דודי ר׳ שלום סודרי שליט״א יו״ר החברה, שהיו מעיזים להכנס לגרעון אם היה צורך דחוף, כפי שאמר אביו ז״ל, חברת גמילות חסדים שאין לה גרעון סימן שאין לה פעילות״.
ואמנם רבים ומגוונים היו עם השנים פעולותיה של החברה, שהתפרסמה בפעולותיה ובהיקפה,למאות משפחות של נזקקים מהעיר ומחוצה לה. היא שילמה ביקור אצל הרופאים, תשלום לבית המרקחת, אישפוז במקרה הצורך. אומרים בערבית מרוקאית ״שהאורח זוכר רק את הלילה האחרון״ והקהילה לעולם תזכור את פעלו של המנהל האחרון ר׳ שלום סודרי שליט״א שניהל ביד רמה ובהתנדבות גמורה את החברה מהשנים תשי״ד־ט״ו עד כדי כך שהוא זוהה עם השם ״ביקור חולים״. הוא העניק לחברה את זמנו ואת נסיונו כסוחר. במקום להפנות את החולים לבתי מרקחת הפרטיים היה רוכש בעצמו תרופות מהסיטונאים, ובמקום האריזות הבודדות היקרות, היה קונה בסיטונאות כמו בבתי החולים. הוא עשה הסדרים עם עובדי בתי החולים הצרפתיים לקבלת עודפי תרופות במחירים זולים. עד שנעשה למומחה גדול בתרופות והחלו לאסוף תרופות מיותרות מבתי התושבים, למיינן ולחלקן לפי הצורך. וכדי למנוע מהחולים לחכות לשעות הפתיחה והחלוקה של התרופות, הוא החזיק בחנותו הפרטית למוצרי חשמל מלאי, וליד מדפי מוצרי החשמל, עמדו מדפים עמוסי תרופות, ולעתים המולת החולים היתה רבה מהמולת הקונים. הביקוש היה רב וההענות ג״כ היתה רבה, וזה גרם להרחבת השירותים לכיסוי הוצאות ריפוי שיניים, משקפיים, רכישת מיכשור רפואי, הליכונים, פרוטזות, מפעל חסד רפואי בהיקף רב.
לא רק הזקוקים פגו לעזרה לעיתים גם בעלי אמצעים, ולעולם לא השיבו פני חולים ריקם בהנחה שאם אדם פונה סימן שהוא זקוק. (רק פעם כאשר נודע לו שסופקה תרופה יקרה מאד לאדם אמיד, שלח שליח לביתו לקחת חזרה את התרופה בטענה שהיא מסוכנת כי עבר זמנה, כדי לא להלבין פניו).
ולא רק בחומר סייעה החברה, אלא גם בעידוד החולים וכשמה כן היתה, חברת ״ביקור חולים״. כיתר חברי האירגון נהג ר׳ שלום סודרי לבקר בביתם של החולים. במשך מספר שנים נהג לפקוד כל יום שישי ביתה של אישה גלמודה ומשותקת כדי לאחל לה שבת שלום ולערוך לה את הקידוש.
כאשר יהודי היה עצור בבית הסוהר דאגו גם לספק לו אוכל כשר — נוסף על כל המאמצים לפדות אותו משם מהר ככל האפשר (עד כדי כך שמנהל בית הכלא היה אומר ״עם היהודים צריך להרוויח מהר כי אתה לא יודע כמה זמן יישארו״).
בשום פעם לא הסכים, ר׳ שלום סודרי שפעולתו תהיה ראויה לשבח, מלבד כשהיה לטובת הרחבת פעולותיה. אלו האישים וזו החברה שהקים רבינו.
שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי
שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי
השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישראל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך.
פנקסי שלוחים שונים
וכן הגיע לידינו פנקס־שליחותם של ר׳ אברהם הכהן ור׳ הלל מזרחי, שלוחי ירושלים, בשנות תקמ״ב—תקמ״ח (1782—1788) ובו רשימות של 57 קהילות ברומיניה, אוקריינה, שלוחים ליטא ופולין שבהן עברו השלוחים(פנקס־שליחותם של ר׳ יונה משה נבון ור׳ יונה סעדיה נבון, שלוחי ירושלים במרוקו בשנות תקס״ב—תקס״ה (1802—1805), כולל רשימות 18 קהילות. בפנקס זה אנו מוצאים רשימות מעין זה! ״הגם שהזמן בלתי נאמן אינו מסייע… עם כל זה החלש אמר גבור אני ויבאו כל איש אשר נדבו לבו ונקרב את קרבן ה׳ לכבוד שכינת עוזינו שלא זזה מכותל מערבי ולכבוד העיר עז לנו לכבוד רבנן… משלחי שלוחי מצוה ולכבוד ציר אמונים סך…״! פנקס־שליחותו של ר׳ חיים ישראל רפאל סגרי, שליח טבריה באירופה בשנות תקס״ז—תקס״ט (1807—1809) כולל רשימות של 260 קהילות .
פנקס שליחותו של ר׳ חיים ברוך מאיסטרו, שליח חברון באשכנז ובהולנד בשנות תקע״ד— תקע״ו (1814—1816). פנקס זה כולל רשימות מתוך 86 קהלות, וידיעות על 65 מקומות נוספים שהשליח לא הגיע אליהם אלא שלח להם מכתבים. ברשימות שבפנקס זה אנו רואים שרבות מהקהילות מתנות, שהשליח הבא מחברון יביא להם עפר א״י, ורבים מהתורמים מבקשים את יהודי חברון להתפלל עליהם! מהדורות האחרונים נשתמר פנקס שליחותו של ר׳ נתן נטע נטקין, שליח האשכנזים בירושלים לאמריקה בשנת תרכ״ו (1866), ושליח לאמריקה מטעם כל ערי א״י וכל העדות בשנת תרל״ו(1876). פנקס זה כולל בראשו דברי־פתיחה מיוחדים מאת השולחים, הכותבים! ״ונתננו הפנקס הלז בידו, כי כל מרים תרומה… בתוך זה ספר יכתוב ידו את שמו והי׳ לזכרון לפגי ה׳ תמיד״. 7
אולם מלבד פנקסי־השליחות שנשתמרו בשלמותם, הגיעו אלינו ידיעות על פנקסי־שליחות אחרים. כך אנו שומעים שר׳ נתן ב״ר רפאל ור׳ מרדכי אשכנזי, שלוחי האשכנזים בירושלים בהמבורג בשנת תכ״ו (1666) לקחו אתם פנקס־שליחות שבו רשמו המנדבים את תרומותיהם ואת התחייבויותיהם על מכאן ולהבא. ר׳ חייא זאבי, שליח חברון לאירופה בשנת תפ״ט (1729) לקח אתו את פנקס־שליחותו של ר׳ אברהם קונקי, שליח חברון שקדם לו שם, ועל פיו גבה התחייבויות שונות. ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי לקח אתו בצאתו בשליחות חברון לארצות אירופה הדרומית והמערבית בשנת תקי׳׳ג (1753), מלבד פנקס־השליחות שלו, גם את פנקס־שליחותו של השליח הקודם ר׳ אברהם גדילייא, שנשלח מחברון לארצות ההן בשנת תק״ד (1744). כשבא הרחיד׳׳א לעיר אחת בגרמניה הדרומית הטילו מנהיגי הקהילה ספק באמתות אגרות שליחותו, ואז הראה להם את פנקס השליח הקודם אשר אתו, שבו היו חתומים ראשי הקהילה ההיא, ומיד האמינו לו.
ר׳ שמואל שלם, שליח טבריה בשנות תקי״ח—תקי״ט (1758—1759) לקח אתו פנקס־שליחות ובבואו לפיזארו, שבה היה לו סכסוך עם מנהיגי הקהילה, הוציאו הללו מידו בערמה את פנקס־השליחות, ואז נאלץ השליח להכנע להם.״ כשבא ר׳ אליהו גדילייא, שליח חברון, לעיר טיקטין בליטא בשנת תקמ״ה (1785) רשמו בפנקס הקהילה מה שנתנו לו ומה שהתחייבו ליתן מכאן ולהבא, והדגישו! ״ויישלח דוקא ע״י הנהו כהנא שלוחי דרחמנא שיביאו לכאן הפנקס פתוח… וכן כתוב בהפנקס הנמצא אתו עמו ביד החכם השלם הנ״ל״. ר׳ רפאל ישעיה אזולאי, בן הרב חיד״א, שליח טבריה באירופה בשנת תקמ״ה (1785) שלא חזר לא״י משום שנתמנה לרב באנקונא, מתבקש ע׳יי אביו לשלוח את פנקס־שליחותו כדי שיוכל להשתמש בו שליח טבריה שבא אחריו׳ ר׳ רפאל אברהם לב־אריה. בשטר־פשר שנעשה בין הספרדים והאשכנזים בירושלים בשנת תקפ״ט (1829) בדבר שליחותו של ר׳ אברהם שלמה זלמן צורף לאיטליה, הותנה! ״גם יזהר השד״ר… להביא בידו פנקס משמש הכנסה והוצאה…עם חתימות מעלת המתנדבים״. ובשטר־הסכם דומה שבין כולל הספרדים ושלוחם ר׳ אליעזר בערגמאן משנת תר״ט (1849), מתחייב השליח לקחת אתו פנקס דומה. כשיצא ר׳ נתן עמרם בשנת תקצ״ה (1835) בשליחות חברון לאירופה, לקח אתו את פנקסי השליחות של השלוחים שקדמו לו באיטליה, ר׳ אברהם שלמה זלמן שליח ירושלים ור׳ משה סמחון שליח צפת, והללו שימשו לו מורה־דרך בפעולתו, והוא מעיד שמצא את כל ידיעותיהם נאמנות ומדויקות.
מלבד פנקס־השליחות הרשמי אנו מוצאים שלוחי א״י שלקחו אתם פנקסי־זכרון פרטיים. כך רשם לו ר׳ יהודה בירדוגו, שליח טבריה במרוקו בשנת תרמ״א (1881) בפנקס מיוחד רשימת שמותיהם של כל האנשים שבביתם התאכסן בדרך־שליחותו כדי שיזכור בשובו לטבריה לברך אותם על קבר ר׳ מאיר בעל הנם.
נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל
נוהג בחכמה
אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע
שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב
רבי יוסף בן נאיים ויצרתו
הרב פרופסור משה עמאר הי"ו
שני ענקים
חיים זאב הירשברג ורבי יוסף בן נאיים
הקדמה לספר " מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאים.
כהונתו כשוחט ובודק.
נראה כי בתחילת עבודתו כסופר, לא מצא בה כדי מחייתו. לכן בא אביו לעזרתו והיה תומך בו ככל יכולתו, כדי שיוכל להמשיך בלימודו ללא טרדות ודאגות פרנסה. הוא לימד לבנו רבי יוסף את מלאכת השחיטה והבדיקה, ומינה אותו להיות שוחט במקומו בבית המטבחיים.
רבי יוסף למד את מלאכת השחיטה, התאמן בדרכי הבדיקה והתעמק במקורותיה ההלכתיים, עד שיצא שמו כמי שמומחה בנושא. רבנים ושחטים מערים שונות פנו אליו בשאלות הלכתיות ובבעיות שהתעוררו בעניין זה בקהילותיהם.
הוא ליקט מתוך כתבי יד של חכמי פאס הקדמונים מנהגי טריפות ופסקים בדיני שחיטה וטריפות ואסף אותם לחיבוריו. כדי להקל על חבריו השוחטים, חיבר את הספר " זובחי הזבח ", בו ערך תמצית לספר " זבחי רצון " חרב הגאון שלמה אבן צור זצ"ל, שהוא חיבור יסודי ורב היקף בנושא, החיבור עצמו עודנו בכתובים.
לאחר זמן מה שימש רבי יוסף כראש השוחטים בפאס, בשנת תשי"ב – 1952 החליטה מועצת הרבנים במרוקו, לאחד את כל מנהגי הטריפות במרוקו. לשם כך הקימה ועדת מומחים המורכבת מרבנים ושוחטים אשר תלמד הנושא, תחקור תדון ותגיש המלצות.
רבי יוסף נבחר כחבר בוועדה זו, חוות דעתו המנומקת שהגיש לחבריו בכתב, מצויה בחיבורו " שארית הצאן ".
מטעמים של היגיינה ותברואה, דרשו השלטונות שהשחיטה תתבצע רק בשעות הלילה המאורחות, כדי שלפנות בוקר יהיה הבשר מוכן לבדיקת הרופא הווטרינר, ויועבר בשעות הבוקר המוקדמות לחנויות. הדבר אילץ את רבי יוסף לעבוד לפני התפילה, דבר האסור לפי ההלכה.
והוא נדרש לשאלה זו בחיבורו " צאן יוסף ", סימן יח. באחד הלילות בסוף קיץ של שנת תש"ג – 1953 לאחר שסיים את עבודתו בבית המטבחיים, מעדה רגלו לתוך בור הביוב ומחמת הנפילה נקעה זרועו ממקומה ומאז לא חזרה ידו לתפקודה המלא, לכן נאלץ בחודש חשון תש"ד – 1953 להתפטר ממלאכת השחיטה.
כמרביץ תורה.
בשנת תרע"ב – 1912 נבחר רבי יוסף לשמש כשליח ציבור וכמרביץ תורה בבית הכנסת של התושבים. בתפקידו זה היה דורש ברבים בבית הכנסת בקביעות בשבתות : שוב, זכור, הגדול וכלה. וכן היה מתבקש לשאת דרשות על נפטרים בשבתות, בבית כנסת זה ובבתי כנסת אחרים.
רבי יוסף נהג גם לתת דרך קבע שיעורים לבעלי בתים בתנ"ך, בתלמוד, בעין יעקב ובהלכה. בדרך זו הצליחו המשתתפים לסיים ספרי נ"ך, מסכתות ושולחן ערוך, אורח חיים ועוד. חלק ניכר מדרושיו וחידושיו חיבר תוך כדי דרשותיו בבתי הכנסת והשיעורים הקבועים שהנהיג בציבור.
מכאן שיגע הרבה על רמתם ואיכותם הגבוהה של הדרשות והשיעורים. כהונתו בבית הכנסת של התושבים ארכה עשרים ושבע שנים, וספוגה הייתה נוקרה והערכה הדדית בינו לבין הציבור – שומעי לקחו, והם אמנם תמכו ביד רחבה ברבי יוסף.
לכן גם לאחר פטירת אביו – רבי יצחק, כאשר התפנתה משרתו כשליח ציבור ומרביץ תורה בבית הכנסת של יוצאי העיר דבדו, העדיף רבי יוסף להמשיך בכהונתו בבית הכנסת של התושבים, ובמקום אביו מינה את חתנו רבי אברהם לוי לשליח ציבור.
בשנת תר"צ הושלמו השיפוצים בבית הכנסת של קהל דבדו ובחנוכת בית הכנסת נשא רבי יוסף דרשה מרכזית :
דרוש דרשתי בבית הכנסת יכון בצדק, שבנה עטרת ראשי אבא מארי כמוהר"ר רבי יצחק בן נאיים זצ"ל בשנת עת"ר – 1910 פ"ק ולא נגמר שכלולה. ובשנה זאת שנת וכבוד והדר תעטרה"ו ( תר"ץ – 1930, פ"ק, קמו עמדו כל הקהל ונתעוררו לשכלל אותה בציור וכיור ויצאה מחשבתם לפועל….
נראה כי בעקבות כך העדיף רבי יוסף למלאת מקום אביו ועבר לבית הכנסת של קהל דבדו. אף כי יחסיו עם בית הכנסת קהל התושבים נשארו טובים והדוקים. הוא המשיך להתפלל אתם במנחה באופן קבוע, סמוך למנחה קרא איתן בספר הזוהר ואחריה היה נותן שיעור מוסר בכל יום.
הם נהגו להזמינו לשאת דברים לפניהם בכל הזדמנות. כמו כן היה נושא דרשה מרכזית בכל שבת לפני מנחה בבית הכנסת הגדול על שם הרב הגאון רבי שלמה אבן צור זצ"ל, שלה האזינו מאות אנשים
דומה כי כנגד סגולותיו של רבי יוסף בתחום הדרוש : בתוכן הדרשה במבנה ובכושרו הריטורי, לא היה לו מתחרה בעיר פאס וסביבותיה. בכל אירוע נמצא רבי יוסף מראשי הדוברים. הוא היה המספיד המרכזי בפטירתו של כל חכם.
יתירה מכך, עוד בחייהם הביעו חכמים משאלה שרבי יוסף ידרוש עליהם בפטירתם. ולמרות שהדבר דרש ממנו זמן רב הוא נענה ברצון לכל הזמנה, כולל הזמנות מערים אחרות.
שלושת התפקידים : שליח ציבור, סופר ושליח ציבור, לא גזלו הרבה מזמנו, ובכל זאת הרויח משלושתם כדי פרנסתו בריווח, ולפיכך יכל היה לשקוד רוב היום על התורה בין כותלי ספרייתו והעלות בכתב את חידושיו, פירושיו והגיגותיו.
Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
AVANT-PROPOS
Un adage bien connu veut que l'histoire soit de la polémique, mais que l'inverse ne soit pas fondé. Cela s'applique tout particulièrement à l'historiographie marocaine qui est, le plus clair du temps, teintée d'idéologie : une pléthore d'essais datant de l'ère coloniale, essais dans lesquels, le plus souvent, les simplifications, les réductions des données en matière d'information et le ton condescendant ne font que corroborer les préjugés
La negociation pour la liberation des captifs Chretiens n'etait donc pas une sinecure
Loin de la. Un autre negociateur francais Pierre Mazet fut emprisonne a Marrakech en 1634 II ne put resister aux mauvais traitements et perdit la raison dans la geole. En 1635 Priam-Pierre du Chalard revint en force et negocia le rachat de trois cent quarante-quatre esclaves frangais qu'il paya au prix de 133715 livres, mais fut emprisonne a la Bastille pour avoir paye un prix aussi eleve. Pendant plusieurs decennies, la marine francaise continua a poursuivre les pirates de Sale et de Larache. Le nombre de captifs de toutes les nationalites passa de plusieurs milliers an au debut du XVIIe siecle a plusieurs centaines au debut du XVIIIe siecle.
En 1634 le vice-consul de France Gaspard de Rastin s'engagea a payer 5503 ducats pour le rachat de 40 des 373 captifs frangais a Sale. II se porta garant de ces 40 personnes dont certaines s'evaderent avant la recette de la rancon. II fut 1'objet de maintes vexations et mourut en 1643 sans pouvoir conclure sa mission.
Longtemps, les pirates avaient verse un pourcentage de leur butin au sultan. Mais avec le temps, certains sultans eux-memes s'etaient accapare les prises des pirates et il fallut parfois aller jusqu'a negocier directement avec eux la liberte des captifs.
Dans la metropole, les ordres religieux de la Trinite et de la Merci se disputaient le monopole de la redemption des captifs Chretiens en Barbarie. Les queteurs se disputaient la destination des heritages determines et la couronne tenta de partager les zones de quete en France en 1638 Les quelques dizaines de captifs auxquels on avait interdit de se raser furent ramenes par les Trinitaires et conduits en procession de Marseille a Paris en guise de mise en spectacle de propagande. La rhetorique de l'opposition au musulman et l'ideal christologique de transfert de souffrance des esclaves vers les religieux se refleterent dans les estampes du fondateur de l'ordre au XIIe siecle St- Jean de Matha que les Trinitaires faisaient circuler en France.
En 1670 un vaisseau dieppois fut piege par des pirates qui avaient demande a verifier que l'equipage ne comprenait pas de ressortissants d'autres pays que la France. L'equipage fut immediatement mene au marche des esclaves a Sale. Les narrateurs rapporterent que les acheteurs axaminaient les mains des prisonriiers, pour savoir si ces derniers etaient des manuels ou des aristocrates et payaient en consequence en vue de pouvoir exiger des rangons par la suite. Normand Germain Moiiette fut captif a Meknes pendant dix ans. Dans l'ouvrage Relation de la Captivite du Sr. Mouette dans les Royaumes de Fez et du Maroc publie en 1683 on y apprend qu'un de ses deux maitres le mit a la corvee de maconnerie le jour et le placa le soir dans un cachot souterrain auquel on accedait par une corde. L'humidite et l'extreme promiscuite etaient intolerables. Tout prisonnier qui se plaignait de douleurs etait marque au fer rouge sur la partie malade. Son maitre ayant participe a une revolte contre le sultan Moulay Slimane, ses esclaves devinrent propriete du sultan et furent conduits a Meknes ou les geoliers excederent de zele pour les bastonner. Seule l'epidemie de peste leur donna un certain repit jusqu'a ce qu'ils furent rachetes par les missionnaires des Peres de la Merci.
חלוצים בדמעה – ש. שטרית
חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה
עורך שמעון שטריט – 1991
חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.
" מתנתם מעוטה חרפתם מרובה״
הקהל לא ראה עצמו אחראי גם למלמדים, וכל מה שהיה קשור להם – מינויָם, הכשרתם, שכרם וכיוצא בזה-לא היה ממוסד. פתיחת כיתה דמתה במידת־מה לפתיחת חנות – כל מי שרצה לפתוח פתח.המלמדים קיבלו את שכרם מן ההורים ושכר הלימוד היה שונה ממלמד למלמד, והמלמד עצמו דרש שכר שונה מהורים שונים. מכל־מקום, השכר היה נמוך ולא שולם בקביעות. כיוון שעסק המלמדות לא היה כדאי בדרך־כלל, על־כן לא חלו על מקצוע זה התקנות של ה״שררה״, אשר הגנו בקפדנות על המשרות הציבוריות מפני חשש הסגת־גבול. רבים מבין המלמדים היו אנשים בלא מקצוע, שראו במלמדות פרנסה צדדית או פרנסת מעבר, ומשרווח להם נטשו את המלאכה. תלמידי חכמים מסוימים עסקו במלמדות כמקור קיום זמני ותוך כדי כך השתלמו בלימודיהם לשם השגת תפקיד רם כגון רבנות או כיוצא בזה, וכשעלו בדרגה הפסיקו להורות." מצב עגום זה הטריד את מנוחתם של הרבנים־הדיינים, שניסו בדרכים שונות לעודד בחורים מוכשרים לעסוק במלמדות.
למרות האמור לעיל נמצאו לא פעם בקהילות שונות מלמדים מוצלחים, אשר זכו להוקרה ולסעד על־ידי אנשי קהילותיהם. בשו״ת משפצים ישרים מובא פסק־דין בעניין מחלוקת, שפרצה בקהילת תאזא. המלמד בעיירה זו היה תלמיד חכם וראה ברכה במלאכתו, אך החליט להפסיק את עבודתו בשל מיעוט הכנסותיו מן ההוראה. אחדים מן הקהילה רצו להפנות חלק מהכנסות בית־הכנסת לזכות המלמד ובכך להניאו מלפרוש. אחרים התנגדו, שכן הכנסות בית־הכנסת היו שייכות למשפחה מסוימת מכוח ה״שררה״, העוברת בירושה. העניין הובא להכרעת הדיין, ר׳ רפאל בירדוגו. תשובתו כוללת פסק־דין, הצעת פשרה והתראה. ״מעיקר הדין… רשאים הקהלה ליתנה (= את ה״שררה״ של בית־הכנסת) למי שיראה בעיניהם שיש בו תועלת לציבור… ולכן בנידון זה טענת הכת השנייה האומרים לתת הנאותיה (של בית־הכנסת) למי שילמד להם תשב״ר (תינוקות של בית רבן) טענתם נכונה ועצה טובה״. למרות זה מציע הדיין פשרה-שיותן למלמד רבע מהכנסות בית־הכנסת. בסוף באה התראה: הרי ממילא מותר לאנשים החפצים במלמד לפתוח בית־כנסת חדש, שישמש גם בית־ספר. המלמד ייהנה משכר לימוד הילדים וגם מהכנסות בית־ הכנסת, אך זה יבוא בלא ספק על חשבון בית־הכנסת הקיים.
תשובה אחרת מדברת על מלמד מן העיר פאס, אשר לא מצא כדי פרנסתו ופרנסת ביתו בעירו, נדד לאלג׳יריה ונתמנה למלמד בעיירה בלידה. שם הרביץ תורה בהצלחה רבה וגם גילה כושר חינוכי מובהק, ובלשון המקור ״היה מלמד תינוקות ודייק וגריס וכפאן ללימוד יפה יפה, גם הנהיגם במוסר ודרך ארץ״.
מקרה מעניין של התארגנות מלמדים לשם הטבת תנאי עבודתם והגנה על זכויותיהם אירע בעיירה ספרו בראשית תקמ״ג (1782).שישה מלמדים, אשר מילאו כנראה גם תפקידים אחרים (שחיטה ולבלרות), התארגנו ל״שותפות אחת בלימוד הנערים״ וסיכמו ביניהם, מחד גיסא, לסרב מעתה ואילך לקבל כל סיוע כספי מן הציבור, ״שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה״, אך, מאידך גיסא, לא להמשיך עוד בהוראה אלא אם כן יובטח להם שכר הוגן, דהיינו, ״שיהיה כפי מה שמקבלים בעיר (הגדולה) ויהיה דבר המספיק (לפרנסה) ויינתן מראש מדי חודש בחודשו״. ההתארגנות והאיום בשביתה מעניינים כשהם לעצמם ומצביעים על תודעה מקצועית גבוהה, אך כל הפעולה התאפשרה כנראה מפני שרב העיירה, הרב ישועה אביטבול, נתן לה את מלוא הגיבוי הדרוש, כפי שיוצא מן ה״הסכמה״, הרשומה בשולי זכרון הדברים.
תאג'ר אל סולטאן- מיכאל אביטבול
تاجر السلطان
نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب
תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במר
וקו – מיכאל אביטבול
הקדמה
לעומת הסדרות האחרות של המפעל, הסדרה הנוכחית אליה משתייך כרך זה של אוריינס יודאיקוס מצטיינת בשפע רב של מקורות המתעדים באופן מפורט ועדכני כל תחום, כל נושא וכמעט כל היבט מחיי היהודים בארצות האסלאם במאות התשע עשרה והעשרים.
בעקבות החדירה האירופית לתוך המזרח התיכון וצפון אפריקה נחשפו מרבית היישובים בהם התגוררו יהודים להתעניינותם של מוסדות יהודיים בעולם ולסקרנותם של נוסעים, רופאים מיסיונרים, קונסולים ונציגי שלטון אירופיים אחרים ששיגרו לממשלותיהם דוחות ותזכירים מפורטים על רודות מצב היהודים בארצות האסלאם.
מכתב מספר 6
מכתב ברכה מאת הח'ליפה של מראכש, מחמד בן עבד אל רחמאן לאברהם קורקוס על מינויים של האחים קורקוס למשרת " סוחרי המלך " במקום אביהם.
8.12.1853
الحمد لله وحدة
ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم
1 جديم مولانا المصور بالله ابراهيم قرقوز، وصلنا كتابك اجبرت فيه بان
2 مولانا المنصور بالله ابقاكم في مرتبة ابيكم فانكم لا ترون من جانبه العالي
3 بالله الا الجير لان اباكم من جاصة تجار اليهود ومن خدام اعتباه الشريفة
4 والتمام في 7 ربيع الاول عام 1270
الخليفة
مولاى محمد
ابن امير المؤمنين
عبد الرحيم
وفقه الله
الحمد لله وحدة
השבח לאל לבדו
ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم
אין חיל ואין כוח באלוהים העליון, העצום
1 جديم مولانا المصور بالله ابراهيم قرقوز، وصلنا كتابك اجبرت فيه بان
אל משרת אדוננו – נצחונו באל – אברהם קורקוס. לעצם העניין : הגיענו מכתבך בו הינך מודיע כי
2 مولانا المنصور بالله ابقاكم في مرتبة ابيكم فانكم لا ترون من جانبه العالي
אדוננו – נצחונו באל – השאירכם במשרת אביכם ( 1 ). הנה, לא תחזו מעם הוד מעלתו
1 – על פי תאריך כתיבתו של מכתב זה, יוצא ששני האחים הודיעו לח'ליפה של מראכש על מינויים עוד לפני שהגיע לידן כתב המינוי הרשמי מאת המלך. סביר גם להניח שהם ידעו על כך הרבה זמן לפני שאל טייב בן אליימאני בישר להם במתכתבו על החלטת המלך
3 بالله الا الجير لان اباكم من جاصة تجار اليهود ومن خدام اعتباه الشريفة
אלא בטובה שכן, אביכם נמנה על חשובי הסוחרים היהודים ומשרתיו של הוד מלכותו השריפית ( 2 )
2 – תואר המציין את המוצא של השושלת המרוקאית הטוענת לזיקה ישירה למשפחת הנביא. זהו המקור של השם " הממלכה השריפית " – שהאירפים – ובעקבותיהם המרוקאים עצמם – נהגו להשתמש בו, במרוצת המאה התשע עשרה לציון שמה של מרוקו
4 والتمام في 7 ربيع الاول عام 1270
סוף. 7 לרביע אל אוול שנת 1270
الخليفة
مولاى محمد
ابن امير المؤمنين
عبد الرحيم
وفقه الله
חותמת – הח'ליפה, מולאי מחמד בן נסיך המאמינים עבד אל רחמאן, יצליח האל דרכו ( 3 )
3 – חתימה בלתי שגרתית. בהיות המכתב מופנה ללא מוסלמי, החותמת צריכה הייתה להופיע לא בסוף המכתב אלא בראשו שכן לפי המקובל אין לכתוב את שמו של מוסלמי מתחת לשמו של יהודי.