פרשת יתרו-פרופ' אפרים חזן
פרשת יתרו
יוֹם מַעֲמַד סִינַי / עֵת בֹא בְּרַעְיוֹנַי / יִמָּלְּאּו מָּתְּנַי / צִירִים וְּחַלְּחָּלָּה
תכונה מיוחדת מלווה את השבתות בפרשות "יתרו" ו"ואתחנן" לקראת קריאת עשרת הדיברות ומעמד הר סיני. ביום חמישי בערב, אור ליום שישי, ערב שבת של פרשת "יתרו", נהגו בתוניס ובג'רבה לקיים סעודה חגיגית מיוחדת, היא 'סעודת יתרו'. סעודה זו ציינה את השמחה הגדולה לקראת מתן תורה, ובעיקר את שמחת ההורים שילדיהם למדו לקרוא במשך השנה, ועתה יוכלו לקרוא בכוחות עצמם את פרשת מתן תורה. ואכן, בג'רבה נערכה סעודה זו בבית הכנסת, ששימש גם מקום לימוד, בהשתתפות הרב המלמד ותלמידיו. כל תלמיד הביא את חלקו לסעודה המשותפת, כולל ביצה שעליה רשם את שמו כדי להימנע מחשש גזל, שמא תגיע לידיו ביצה גדולה יותר מזו שהביא.
בתוניס, עיר הבירה, נהגו להכין סעודה מיוחדת בכלים זעירים, לשמחת לב הילדים, שעיקרה היו יונים מבושלות ודברי מתיקה. ההקפדה על עניין היונים הייתה רבה, ולעתים אף שילמו עבורן מחירים מפולפלים למדיי. כבר בתפילת שחרית של יום חמישי הובאו הילדים לבית הכנסת, כשהם לבושים בבגדי חג, והועלו לתורה, תוך זילוף בשמים וזריקת סוכריות עליהם כדי לעורר שמחה. ביום חגיגי זה לא אמרו תחנון.
רוב המנהגים הקשורים ביום זה מלמדים כי לפנינו מנהג קדום המתקשר לעניין מתן תורה. יתר על כן, בג'רבה נשתמר בצד השם 'סעודת יתרו' גם הכינוי 'שמעת יתרו', על שם הפתיחה בפרשתנו ""וַיִּשְּׁמַע יִתְּרוֹ"" )שמ' יח:א(, ומנהג זה מצוי בקהילות ישראל נוספות, כגון אלג'יר. אחת המסורות קושרת מנהג זה למגפה שפרצה בקרב ילדי תוניס ונסתיימה לקראת 'שבת יתרו'. מכאן מנהג אכילת היונים, ששימשו בעת ההיא מזון קל ומבריא לחולים. לכבודו של יום זה אף הדפיסו דף מיוחד שבמרכזו שני לוחות הברית וברכות התורה, מתחת להם 'ברכת המזון מקוצרת לנערים' ו'קריאת שמע לקטנים', ומשני הצדדים סדר ברכות וברכות הנהנין. הדף נקרא ורקת יתרו, לאמור, הדף המיוחס לסעודת יתרו. בהקשר זה מעניין לציין כי בין יהודי תוניסיה, ובעיקר בג'רבה, נהוג השם "יתרו" כשם מקובל לבנים.
פיוטים מיוחדים שעניינם מתן תורה, עשרת הדיברות ואהבת התורה נכתבו קודם כול לחג השבועות, יום מתן תורה, אך מהם הושרו בהתלהבות גם בשבת זו. בכמה מכתובות השיר מצוין כי השיר מיועד לפרשת "יתרו", וכמובן גם לקריאת עשרת הדיברות שבפרשת "ואתחנן".
פיוטים אלה של תיאור מעמד הר סיני ועשרת הדיברות קדומים מאוד, וכבר משה עצמו 'מפייט' ואומר בברכתו לישראל: " יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ–הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ; מִימִינוֹ, אשדת (אֵשׁ דָּת) לָמוֹ. " (דב' לג:ב). כך גם דבורה הנביאה בשירתה: "ד יְהוָ֗ה בְּצֵֽאתְךָ֤ מִשֵּׂעִיר֙ בְּצַעְדְּךָ֙ מִשְּׂדֵ֣ה אֱד֔וֹם אֶ֣רֶץ רָעָ֔שָׁה גַּם־שָׁמַ֖יִם נָטָ֑פוּ גַּם־עָבִ֖ים נָ֥טְפוּ מָֽיִם׃ ה הָרִ֥ים נָֽזְל֖וּ מִפְּנֵ֣י יְהוָ֑ה זֶ֣ה סִינַ֔י מִפְּנֵ֕י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ " )שו' ה:ד-ה(
אנו, שעניינינו בשירה ובפיוט, נציין את פיוטי הדיברין – קומפוזיציה מקיפה ורחבה של פיוטים המתפייטים על פי הפסוקים של עשרת הדיברות והפסוקים הקודמים להם. וכה אמר ר' אלעזר הקליר בן ארץ-ישראל במאה השישית והשביעית:
וַיֵּרֶד אוֹמֵן מְּחוֹלַת מַחֲנָּיִים
וַיוֹרֵד בָּרָּה מְּאִירַת עֵינַיִים
מסורת הדיברין עוברת מדור לדור, וכמאתיים שנה אחרי הקליר מפייט רבנו סעדיה גאון, מן הדמויות המופלאות שבכל הדורות, פיוטי 'דיברין' באופן מקיף ורחב, ואף מוסיף ומחבר פיוט אזהרות מקיף לתרי"ג המצוות. על אזהרותיו אלה יאמר רש"י: "כל שש מאות ושלוש עשרה מצוות בכלל עשרת הדברות הן, ורבנו סעדיה פירש באזהרות שיסד לכל דיבור ודיבור מצוות התלויות בו" )פירושו על "לֻחֹת הָּאֶבֶן וְּהַתּוֹרָּה וְּהַמִצְּוָּה", שמ' כד:יב(.
הבאתי אח חלק מהדברים, הרוצה לעיין (מומלץ) בכל המאמר, להלן הקישור:
פרשת יתרו
אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו-חנניה דהן
459-אְ(ל) טְעָאם מָא יִתְכְּל גִ'יר מְעָא מוּוָאלִיה.
אין אוכלין תבשיל, אלא יחד עם בעליו.
ا(ل)طعام ما يتكل غير معا مواليه
לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין, אלא אם כן אוכל עמהם. (ראש השנה כט׳ עב׳)
460-אִלִּי מָא חְשְם, יָאכּל חְתָא יִסְבֵע.
מי שאינו מתבייש, יאכל עד לשובעה.
إللي ما حسمه ياكل حتى يسبع
461-אִלִּי כָּאל וּדָּאקּ, כָּא יִתְסְמָא מְסְתָאקּ.
האוכל ושוב טועם, נקרא זללן.
(א.פ) مستاق למישה פירושו הוא : להשתוקק, וזה מתקשר לזללן אשר משתוקק לטעום מכל דבר.
إللي كال و داق، كيتسمه مستاق
הסב כאיש אשר נבחר, ואל תעט על האוכל פן תיגעל. (ספר בן־סירא השלם עמ׳ קצב׳)
דע שרעך כמוך, ואכול כאיש, דבר ששם לפניך, ולא תהיה גרגרן פן תימאס. (שם)
בני, אם על שולחן גדול ישבת, אל תפתח עליו גרונך. (שם)
462-גְלְסְת פְל־מִידָא, כְּלְת אָוו מָא כְּלְת, כָּא תְסְמָא כְּלְת.
ישבת ליד השולחן, אכלת או לא אכלת, נקרא שאכלת.
463-מָא תְתִּיקּ בְּ־שְׂתָא דְ־צִיף, בְּ־כְּלָאם אַ־דִ׳יף, וּנג׳וֹם אַ־לִיָּאלִי.
אל תאמין בגשם הקיץ, בדברי האורח, ובכוכבי הלילה.
464-נְכָ׳אףְ נְעְרְד׳לְךּ תּוּוָאלְפְהָא פֹּייָּא.
מפחד אני להזמינן פעם, פן תבוא כל פעם.
אֲזַמֵּר לָאֵל בְּעוֹדִי / אֱלֹהִים הָרוֹעֶה אוֹתִי-רבי דוד בן אהרן חסין-אפרים חזן-ואנדרה אלבאז
24 – קעג. אזמר לאל בעודי
פיוט ׳לבאים מן הדרך לאחר מעבר בדרך תוך שיטפון. הדובר מודה לאל, מתאר את הדרך הקשה ומבקש על הגאולה. שיר מעין אזור בן שמונה מחרוזות ומדריך. בכל מחרוזת שלושה טורי סטרופה וטור מעין אזור שהוא סיומת מקראית, בן שני טורים דו-צלעיים.
חריזה: א/ב א/ב גגגב דדדב.
משקל: שמונה הברות בטור ובמדריך – שמונה הברות בצלע.
כתובת: פיוט יסדתי בדרך בעברי תוך נהרות ואגמים בריבוי גשמים מסיים בפסוקים. והוא נועם ׳ימי חורפי אהבני׳. סימן: אני דוד חזק.
מקור: א־ כד ע״א; ק-כה ע״ב
אֲזַמֵּר לָאֵל בְּעוֹדִי / אֱלֹהִים הָרוֹעֶה אוֹתִי
מֵעוֹדִי וַיְהִי עִמָּדִי / בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַכְתִּי
נִפְלְאוֹתָיו וּגְבוּרוֹתָיו
לֹא יוּכַל אִישׁ מִבְּרִיּוֹתָיו
5-לָשֵׂאת אוֹתָם עַל שְׂפָתָיו
וְאָנֹכִי לֹא יָדַעְתִּי
יָהּ, חוֹנֵן לְאָדָם דַּעַת
מַלְכוּתוֹ בְּכָל נוֹדַעַת
לוּלֵא רֹב חֲסָדָיו, כִּמְעַט
10-בִּיוֵן מְצוּלָה טַבַּעְתִּי
דָּלְפָה נַפְשִׁי וְדָאֲבָה
בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה
בְּיוֹם חוֹרֵב וְקֶרַח ב-
לַיְלָה וַתִּדַּר שְׁנָתִי
15-וְתוֹכַחְתִּי לַבְּקָרִים
בִּנְהָרוֹת וּבַיְּאוֹרִים
דּוֹלֵג קוֹפֵץ עַל הֶהָרִים
לֹא שַׁלְוָתִי וְלֹא נַחְתִּי
דַּלּוֹ עֵינַי לְשׁוֹכֵן עָל
20-לְשִׁבְרִי חִישׁ יַמְצִיא תַּעַל
לִמְחוֹז חֶפְצֵי אוֹתִי יַעַל
אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי
חִלִּיתִי לֵאלֹהִים עֶלְיוֹן
יְכוֹנֵן דַּרְכִּי לְצִיּוֹן
25-לַחֲזוֹת בְּנֹעַם אַפִּרְיוֹן
עֲדֵי עַד זֹאת מְנוּחָתִי
זָכְרָה לִי אֵלִי לְטוֹבָה
קוֹל רִנַּת שַׁוְעִי הִקְשִׁיבָה
לֹא אוֹסִיף עוֹד לְדַאֲבָה
30-וּתְהִי זֹאת נֶחָמָתִי
קָדוֹשׁ, רָם, יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת
עוֹשָׂה נִפְלָאוֹת וּגְדוֹלוֹת
בִּמְקוֹם זְבָחִים וְעוֹלוֹת
קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי
ביאור לפיוט
- 1. אזמר לאל בעודי: על-פי תה׳ קד, לג. 1־2. אלהים… מעודי: בר׳ מח, סו. ויהי… הלכתי: בר׳ לה, ג. פסוק זה הוא המקור בדברי הזוהר (א, קעג ע״ב) לחובה להודות, ׳מכאן שצריך אדם להודות ולשבח לקב״ה על נסים ועל טובות שעשה עמו׳. 4. לא… מבריותיו: שהרי הם עצמם חלק מנפלאותיו. 5. לשאת… שפתיו: למצוא מילים לבטאן על דרך ׳מי ימלל גבורות ה׳…׳(תה׳ קו, ב). 6. ואנכי לא ידעתי: וגם אני, המשורר, איני יודע לעשות זאת, הלשון על-פי בר׳ כח, טז. 7. חונן לאדם דעת: על-פי ברכת הדעת בתפילת העמידה. 8. מלכותו בכל נודעת: שעל כן חנו את האדם בדעת, שידע להכיר מלכותו וגבורותיו. 10. ביון מצולה טבעתי: על;פי תה׳ סט, ג. ועניינו כאן השיטפון הגדול שהיה בדרכו. 11. דלפה נפשה ודאבה: מתלאות הדרך הקשה. 12. במדבר בערבה: מקום המעבר הקשה, על-פי דב׳ א, א. 14-13. ביום… שנתי: על-פי בר׳ לא, מ. 15. ותוכחתי לבקרים: על-פי תה׳ עג, יד. 16. בנהרים ביאורים: מי השיטפון שזרמו בגיאיות ובאפיקי הנחלים. 17. דולג… ההרים: מחמת השיטפון, על-פי שה״ש ב, ח. 18. לא… נחתי: על-פי איוב ג, כו. הטרדה והסכנה גדולות היו ואולי רמז להמשך הפסוק ׳ויבא רגז׳, כלומר כל מה שעשיתי לא עזר והביא לפורענות חדשה (הערת י׳ דישון). 19. דלו… על: הרמתי עיני בתפילה לקב״ה. 20. לשברי: לצרתי. תעל: תרופה, צורה פייטנית. 22. אז: כשהגעתי למחוז חפצי. אז… באתי: על-פי תה׳ מ, ח. 23. יכונן דרכי לציון: כשם שכונן דרכי והצילני מן השיטפון הקשה. 25. אפריון: כינוי לבית המקדש, על-פי במ״ר יב, ד. 26. עדי… מנוחתי: על-פי תה׳ קלב, יד ור״ל שם אהיה לעולמים. 27. זכרה… לטובה: על-פי נחמי ה, יט, וכאן פירושו זכור אותי לטובה. 29. לא… לדאבה: על־פי יר׳ לא, יב. 30. ותהי זאת נחמתי: על-פי איוב ו, י. 32. עושה נפלאות וגדולות: על-פי תה׳ קלו, ד. 34-33. במקום… ברכתי: על דרך ׳ונשלמה פרים שפתינו׳, (הו׳ יד, ג). 34. קח… ברכתי: על-פי בר׳ לג, יא.
החתונה היהודית בפאס-מחברים שונים-החתונה בפאס על פי ריאיון עם תושבות פאס
טקס ראשון: יום היריעה הלבנה
טקס קצר זה נערך תמיד ביום ראשון בבית הכלה. הגברים אינם משתתפים בו.
שרה הזמינה את יאקות, אמו של מסעוד, אחדות מקרובותיה ושתיים משכנותיה. יאקות הביאה אתה סרט לבן וחגרה בו את מותניה של אחותה אסתר. שרה מסרה סרט בצבע ירוק ליאקות כדי לעשות אותו דבר לבנה. החתן והכלה חייבים לחגור ״חגורה״ מביאת־מזל זאת במשך כל השבוע. הושיבו את אסתר על כיסא באמצע החדר; המשפחה, המוזמנות, השכנות עמדו סביבה בצורת מעגל. יאקות לקחה חבילה קטנה שהושיטה לה אמי ובה ביצה קשה עטופה במטפחת משי לבנה. היא שברה ומעבה בעדינות את הביצה על ראשה של כלתה לעתיד.
לפעמים, בטירוף שמזמנות ההבנות, שכחו לבשל את הביצה״ וכך היא נשפכה על שערותיה ופניה של הכלה. תקרית כזו גרמה לכעס, צעקות ומריבות״ והסתיימה לבסוף בהתקפת צחוק בלתי נשלט.
עבור היהודים הביצה היא סמל להתחלה ולסוף של כל דבר. לאחר מכן לקחה יאקות אבקת חינה והוסיפה לה קצת מים ובושם, לשה אותה לעיסה וצבעה בה את כף היד של אחותי אסתר. אחדות מן הנשים הנוכחות השמיעו את הצהלולים הבלתי נמנעים והמסורתיים. אחר בך בירכו זו את זו, שתו תה עם נענע, שתו מיצי פרות סמיכים והגישו עוגיות שקדים, וכל אחת הזדרזה להחביא אותן״ לבסוף יצאו בולן מאושרות ושבעות רצון.
החתונה נכנסה למסלולה הסדיר.
טקס שני: ״סבת אר־ראי״ או שבת ההתייעצות
מסעוד הגיע אל ביתנו ביום השבת שלאחר מכן, לאחר תפילת שחרית בבית הכנסת. ליוו אותו אביו, אמו, אחותו, שכנים וידידים אחדים, קרוב לשנים־עשר איש בסך הכול.
לאחר שטעמו מן המתאבנים, מאחיא, זיתים ירוקים – בחתונה יש תמיד הרבה זיתים ירוקים, משום שהירוק הוא שם נרדף לתקווה, ולעולם לא זיתים שחורים – פלפלים צלויים, עגבניות חתוכות לחתיכות קטנטנות וטבולות במשך זמן רב בשמן, שקדים ובוטנים במלח, פולים גדולים מיובשים ומטוגנים, חצילים בכמון והרבה שום, וכר״ התיישבו סביב השולחן לסעודת הצהריים.
התפריט של שבת בצהריים – אם נערכת חתונה ואם לאו – הוא תמיד אותו דבר בכל בתי המלאח: הדפינה [־החמין]. מכינים תבשיל זה ומבשלים אותו עוד ביום שישי אחרי הצהריים, משאירים אותו על חום נמוך מעל תנור מחרס גדול שמשמש למטרה זו במיוחד; שכן בשבת אסור על פי ההלכה לעבוד, לבשל, וכו'… התבשיל כולל חומרים אלה: גרגירי חִמצה, חתיכת בשר חזה של בקר, תפוחי אדמה, ביצים בקליפותיהן, קציצות גדולות מבשר קצוץ ומתובל היטב, חיטה מרוסקת עם שום ואבקת פלפל אדום. משאירים את הקדרה על אש קטנה למשך כל הערב והלילה עד למחרת בצהריים. כשהוא מוצלח תבשיל זה הוא ממש מעדן, אם כי כבד במקצת. מלווים את אכילתו בלגימות רבות של מאחיא. והמוזמנים רוקנו כמה וכמה כוסות באותו יום״
הקינוח כולל לרוב אגוזים, תמרים, צימוקים, תאנים, פרות שיזף, רימונים וערמונים מבושלים בעונה… הפרות הטריים הנפוצים והמבוקשים ביותר היו האבטיחים – פרי מרענן ביותר – והמלונים, שניתן היה להשיג אותם בכל שוק, בכמויות גדולות ובמחירים נמוכים.
לאחר קינוח מגוון הגישו תה עם נענע. המים שהורתחו בערב שבת הושארו גם הם על אש קטנה לצד הקדרה של החמין על תנור החרס. לרוב היו המים פושרים בלבד, ומכאן הביטוי ״בחורה פלונית חיוורת כמו התה של שבת״. אך משקה חם נחוץ אחרי ארוחה כזו. וכולם שתו עוד ועוד, ובמיוחד אבי שאהב לשתות תה יותר מכול, בין שהיה קר ובין שהיה חם!
בערב כולם עזבו, לבד ממסעוד, שנשאר ליד ארוסתו. הוא שוחח בנועם עם אסתר, ואבי ואמי השגיחו עליו אך מרחוק.
טקס שלישי: תצוגת הנדוניה או טקס ה״תקייל״
למחרת ביום ראשון הבית שלנו, כלומר הדירה שלנו והדירות של שכנינו שהעמידו אותן באופן טבעי לרשותנו כפי שנהוג בטקסי אירוסין, חתונה, בר־מצווה, וכד״ הבית שלנו, אני אומרת, היה מובן שוב לקבלת בני משפחת החתן ומוזמנים רבים. כנהוג הוגשו להם תה בנענע, מיצים סמיכים, עוגיות שקדים, פרות מסוכרים, וכד״
הנדוניה של אסתר ובראשה המזרן, שתי הכריות, הבגדים שהכלה היתה צריכה ללבוש ביום החופה – כלומר קפטן, שמלה רחבה, ״מטפחת ראש׳/ זוג נעליים שטוחות ורקומות, לבוש תחתון, וכו' – כל הפריטים האלה הוצגו בהפגנתיות בכל מקום על הספות, השולחנות, הכיסאות, וכו'״ בפינה אחת מצאת את המתנות – שלא נגעו בהן – שהביא החתן לאחותי אסתר.
אם החתן שלחה עוד בבוקר מספר מגשים עמוסים בתמרים גדולים, בבשמים מסוגים שונים, בסוכריות שקדים״(קשה לתאר אילו כמויות של סוכריות שקדים מגישים בטקסי אירוסין, חתונות, בר־מצווה במלאח); מגש קטן עם תכשיטים – אלה שהובאו כבר בטקס האירוסין ונוספים עליהם שרשרת, סיבה, טבעות וביניהן טבעת יהלום מוארך, אך לא טבעת נישואין; ומגש נוסף עם נעליים שטוחות ורקומות ו״מטפחת ראש״ יפה ביותר; אלה היו המתנות האחרונות שהעניק החתן לכלה.
נשים רבות ובחורות רבות באו והצטופפו בהתכנסות זאת, בעיקר כדי לסרוק ״בהערצה״ את הנדוניה. הגברים שהיו נוכחים בטקס עסקו בעניין אחר: הם העריכו את עלויות הנדוניה שאחותי ״הביאה״ לבעלה בעתיד. לאחר ויכוח ער – כמו שקורה כמעט תמיד – הם הגיעו להסכמה על סכום של אלף וחמש מאות ריאל (או ״דורו״). דוד הוסיף חמש מאות במזומנים, ובסך הכול אלפיים ריאל.
באותו יום נודע לשתי המשפחות, לידידים, לשכנים ולרבים מבני המלאה, שבתו של דוד סיפקה נדוניה של אלפיים ריאל״ וההערות זרמו להן: זה מעט, או לא מספיק. דוד יכול היה להשתדל קצת יותר; נכון הוא שיש לו עדיין בנות שהוא צריך לדאוג לחתן אותן; הערכת הנדוניה היתה מוגזמת; וכן הלאה. העניין הוא שבמקרה של גירושין – בני המלאח התגרשו לעתים רחוקות מאוד – הבעל היה חייב לשלם במזומנים טבין ותקילין את הסכום שנרשם בכתובה״ כפול ארבע! לכן אמרו לשם סיכום: ״יעשה האל שלא נצטרך לכבד את תנאי הכתובה״.
טקס רביעי: יום שני בלילה, ליל המקווה
לליל המקווה קדם ערב ״הורדת השערות״. אחת מדודותיי, בגיל צעיר יחסית, לקחה אתה את אסתר ודאגה בעזרת כלים פשוטים להוריד כל שערה מיותרת. על הכלה אסור היה להתלונן במשך כל הפעולה המכאיבה
הזאת. מנהג זה מקורו ערבי אך הוא נשמר בקפדנות בידי כל הנשים היהודיות במלאה, וקיבל עם הזמן מעמד של חוק.
אשר לליל המקווה, זוהי מסורת פולקלור שהיה בה חן מסוים. לאסתר, שחבשה מטפחת לבנה לראשה והשפילה את עיניה בלפי מטה, התלוו אימא שלי ואם החתן, שהיתה לבושה בצניעות, וכן אחיותיי, דודותיי, בנות הדודים והדודות שלי, ומספר שכנות; לגברים אסור להשתתף בטקס זה. כל אחת מהן החזיקה נר דלוק בידה. בחצי תריסר נשים זקנות, ה״מטבילות״, שרו ורקדו לכל אורך התהלוכה:
״הוא לקח אותה. הוא לקח אותה. מסעוד הוא אדוניה.
היא לקחה אותו. היא לקחה אותו. לאסתר הוא שייך.
הנרות הגיעו. חמותה טובת הלב היא ששלחה אותם״.
נשים ונערות שהיו ברחובות הצטרפו גם הן לתהלוכה. מגיעים לבית המקווה: בסוף מסדרון חשוך, בחדר עם קירות חשופים, קטן ממדים, בלא חימום כל השנה, נמצא מקווה מלא מים עד לקצה. בנוכחות כל הנשים שהצליחו תוך דחיפות להיכנס לחדר המקווה השילה אסתר את כל בגדיה וירדה את שש או שבע המדרגות של הבור. יאקות עזרה לכלתה לטבול בכל גופה. אסור היה שתישאר שערה אחת מחוץ למים. אחר כך היא אמרה את הברכה המסורתית. כל זה נמשך דקה בערך. אסתר עלתה ושערותיה דבוקות לפניה, המומה מעט מכך שעצרה את נשימתה, חיוורת ונרגשת מטבילה ראשונה זו, שהיתה חייבת לחזור עליה לאחר מכן כל חודש, על פי ההלכה, אך מרוצה ששבה לאוויר החפשי.
המטבילות עלו על כולן בהרמת קולן וצעקו בצהלה: ״מזל טוב!״, ותוך ניצול ההמולה והשמחה ביקשו נדבות״ נשים אלה היו מצחיקות, עשו פרצופים, לחששו דברי זימה לתוך האוזן, תוך קריצות עיניים, בעניין ליל ההתייחדות הקרוב, צחקו בקול גבוה מאוד תוך פעירת פיהן חסר השיניים לרוב; הן היו מכוערות, חסרות צורה, עבות גוף, אך קלות תנועה יחסית עד כדי כך שבל הנוכחות נתנו להן כסף מתוך התפעלות מסוימת״
השיבה הביתה התנהלה באותם תנאים כמו היציאה מהבית. חיכתה לנו סעודת ערב שהקפידו רבות על הכנתה. הארוחה כללה תבשיל עיקרי: מרק חמצה. גרגירי החמצה הם סמל; הם מתנפחים וגדלים עם הבישול״
החתונה היהודית בפאס-מחברים שונים-החתונה בפאס על פי ריאיון עם תושבות פאס
עמוד 433
יצחק ירנן המפואר-ר' יצחק רואש-פיוטים לט"ו בשבט
פיוט – לר׳ יצחק רואש הי״ו, נועם ״מלאו בנים ידיכם״
שְׂאוּ שִׁירִים וּרְנָנוֹת / פִּצְחוּ בִּנְגִינוֹת
הַיּוֹם הַזֶּה, ט"וּ בִשְׁבָט / חַג הָאִילָנוֹת
הֱיֵה זָרִיז וְנִמְהָר / מִינֵי פֵּרוֹת, לָךְ תִּבְחָר
וּבְחַג הָאִילָנוֹת, זְכֹר הַטּוֹבוֹת שֶׁל דָּר עֲרָבוֹת
שְׂאוּ שִׁירִים וּרְנָנוֹת / פִּצְחוּ בִּנְגִינוֹת
הַיּוֹם הַזֶּה, ט"וּ בִשְׁבָט / חַג הָאִילָנוֹת
בָּרֵךְ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה / גֶּפֶן וּתְאֵנָה וּתְמָרָה
וְזַיִת תִּבְחָרָה, בַּקֵּשׁ שֶׁיִּפְּדֵּם / רַב אֱמוּנוֹת, מִכָּל פֻּרְעָנוּת
שְׂאוּ שִׁירִים וּרְנָנוֹת / פִּצְחוּ בִּנְגִינוֹת
הַיּוֹם הַזֶּה, ט"וּ בִשְׁבָט / חַג הָאִילָנוֹת
פיוט – לר׳ יצחק רואש הי״ו, נועם ״כוכב צדק״
הֹדּוּ לְאֵ-לִי, שׁוֹכֵן עֲרָבוֹת / אֲשֶׁר בָּרָא לָנוּ, אִילָנוֹת טוֹבוֹת
מִינִים מִמִּינִים, הֵם מְשֻׁנּוֹת / פְּרִי מְגָדִים וּמַעֲדַנּוֹת
בָּרוּךְ מַלְכֵּנוּ, וּבָרוּךְ שְׁמוֹ / שֶׁלֹּא חִסֵּר דָבָר בְּעוֹלָמוֹ
בָּרָא הַכֹּל, לְטוֹבַת עַמּוֹ / לָכֵן נְהַלְּלוֹ, בְּשִׁיר וּזְמִירוֹת
הֹדּוּ לְאֵ-לִי, שׁוֹכֵן עֲרָבוֹת / אֲשֶׁר בָּרָא לָנוּ, אִילָנוֹת טוֹבוֹת
מִינִים מִמִּינִים, הֵם מְשֻׁנּוֹת / פְּרִי מְגָדִים וּמַעֲדַנּוֹת
נִתְפַּלֵּל עַל חִטָּה, וְגַם שְׂעוֹרָה / תְּאֵנָה וְרִמּוֹן, גַּם תְּמָרָה
שֶׁיַּצִּילֵם הָאֵ-ל מִכָּל צָרָה / וּמִכָּל מִינֵי רוּחוֹת וּפֻרְעָנוּת
הֹדּוּ לְאֵ-לִי, שׁוֹכֵן עֲרָבוֹת / אֲשֶׁר בָּרָא לָנוּ, אִילָנוֹת טוֹבוֹת
מִינִים מִמִּינִים, הֵם מְשֻׁנּוֹת / פְּרִי מְגָדִים וּמַעֲדַנּוֹת
(39) פיוט – לר׳ יצחק רואש הי״ו, נועם ״אשירה נא, שבח האי תנא״
הַבֵּן וְהַבַּת, פִּצְחוּ בִּרְנָנוֹת / הַיּוֹם ט"וּ בִשְׁבָט, חַג לָאִילָנוֹת
שׁוֹכֵן עֲרָבוֹת, יָצַר וּבָרָא / אִילָנוֹת טוֹבוֹת, גֶּפֶן וּתְמָרָה פוּי
פְּרִי מְגָדִים וּמַעֲדנוֹת / בָּרָא כָּל מִנִּים, טוֹבוֹת וּמְשֻׁנוֹת
המשפט העברי בקהילות מרוקו-הרב משה עמאר-הרב אליהו עצור-מר משה גבאי.צווחה על היין.
צווחה על היין.
צ״ג. ביום ש׳׳ק שמונה ימים לשבט משנת מגד׳׳ל עוז שם ה׳, מן הפרט נתקבצנו אנו החתומים בפרדס הנגיד המעולה הנבון ה״ר יעקב רותי נר״ו, במאמר השר אלקאיי״ד מאמ״י עז״א, לשאת ולתת בענין כמה נזקים ומבשולות הקורות אותנו בכל יום, מצד מכירת היין והמים שרופים מי המותף מ״א אלחיי״א, הנמכרים באיל מלאח יע״א ע״י קצת בני ברית, שאין יראת אלהים נגד עיניהם, ולא להזיק הקהלות הקדושות ישצ״ו, עדי השם ב״ה ברחמיו וחסדיו השאיר ממנו שריד ולא עזב ולא יעזוב, ומאת ה׳ היתה זאת, ולו נתכנו עלילות מצד כמה הרפתקי שעברו, הסכימו אילי הארץ עם השר הנז', להכרית את שם מכירת היין והמים שרופים מהאלמלא״ח יע״א. ולהיות שאין מחמיצין את המצוות, ובפרט בדבר מצוה כזו, נתן השם ב״ה בלב השר הנז׳ עדי שהסכים להוציא ספר תורתינו שתתעלה בשוקים וברחובות ביום השבת הנז', וכרוזא קרי בחיל שמאותו היום ולעשר שנים הבאים לקראתנו לשלום, כל איש ואשה מבני ישראל המוכר או נותן לשום גוי שאינו ב״ב הן ישמעאלי הן עלג, הן אדומי יחד איש ואשה גויה, הנה הוא מוחרם ומנודה בכל האלות הכתובות בספר תורת משה רבינו ע״ה, ארור הוא ביום וארור הוא בלילה, לא יאבה ה׳ סלוח לו, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, ומחה ה׳ את שמו מתחת השמים. ובכלל הנדוי והחרם ג״כ שלא למוכרו לשום בר ישראל, הן איש הן אשה, ולא יעשו שום הערמה על המכירה הנז', שיתן לו הלוקח שום מתן והוא גם הוא יתן לו תמורת המתנה יין או מים שרופים הלא הוא מ״א אלחיי״א, וכל המערים על זה ג״כ הנה הוא בכל האלות הכתובות בספר תורת מרע״ה, וכל העובר ע״ז ח׳׳ו, מלבד שהוא מוחרם ומנודה בעה׳׳ז ובעה׳׳ב, ביתיה נולי יתשם, וכליו וכלי תשמישו ישרפו ברחובות קריה ודמו בראשו שיתלה על פתח שער העיר האלמלאח יע׳׳א, ופתו פת כותי, ויינו יין נסך, ולא ימנה בעשרה לכל דבר שבקדושה, ולא נכנס בחרם הזה ח׳׳ו הנגיד המעולה הנבון ה״ר יעקב רותי נר״ו, כי אליו נתננו רשות אנו החתומים, לתתו למי שיראה לו על הדרך שיראה לו לתועלת הקהלות הקדושות ישצ׳׳ו.
וביום שבת קדש הנ״ל, שהוכרזה ההסכמה הנז׳ בס׳ תורה בזרועינו נחה שקטה הארץ, וכולם פצחו רנה וקבלו אותה עליהם, כל הקהלות הקדושות ישצ״ו בשמחה ובגיל. אל אלהים ה׳ יאיר עינינו במאור תורתו, ויאמר די לצרותינו ולצרות עמו ישראל, בכל מקום שהם ושלום על הפטורים. ונתאחרה חתימת ההסכמה הזאת עדי עשור ראשון לחדש המהודר. בעזרת אל נאדר. פרשת ואתה תצוה את בני ישראל, מש׳ ואשלמ״ה להם ליצירה.
המשפט העברי בקהילות מרוקו-הרב משה עמאר-הרב אליהו עצור-מר משה גבאי.
עמוד 76
הכשרה, הקצאת שליחים ומאבקים פוליטיים במגרב–דניאל בר-אלי ביטון
הקצאת שליחים לצפון אפריקה
הקצאת שליחים הייתה תהליך בירוקרטי מורכב שהחל בפניית הסוכנות היהודית למרכזי התנועות הקיבוציות. המרכזים פנו למזכירות קיבוץ כלשהו, וזה החליט לאשר או לא לאשר את מועמדות השליח. רק עם קבלת אישור הקיבוץ הוצב השליח בארץ היעד. להחלטת הקיבוץ התלווה היבט כלכלי. כל שליח קיבל את שכרו מהסוכנות היהודית. נוסף על כך קיבל הקיבוץ סיוע כספי עבור משפחתו של השליח שנשארה מאחור. מכאן, שנאמנות השליחים לתנועה הייתה חזקה יותר ממחויבותם לסוכנות היהודית. עם זאת, בתהליך זה אין כדי להסביר את מדיניות הקצאת השליחים לארצות המגרב.
כבר בתחילת שנת 1943 ביקש דוד שאלתיאל לשלוח שליחים למרוקו ולאלג׳יר. שלוש שנים לאחר מכן, בפברואר 1946, בדיון על הקצאת השליחים לאחר מלחמת העולם השנייה בישיבת ברית הארגונים הציוניים(״הברית״), נמסר דיווח על 163 שליחים שפעלו מטעם הסוכנות היהודית בגולה, ורק שליח אחד הוקצה לצפון אפריקה. בדיון נוסף של הברית, בתחילת שנת 1947, דווח על פריסת השליחים לגולה: 98 פעלו במחנות העקורים ברחבי אירופה, לא כולל 140 שליחים בפלוגות הסעד, ואילו בצפון אפריקה פעל שליח אחד בלבד, לעומת שבעה פעילים באנגליה ו־16 בארצות הברית. אפשר להסביר את ההקצאה לשתי מדינות אלו מפני שהן היו מהתורמות הגדולות למפעל הציוני, ואילו צפון אפריקה נתפסה כארץ גזירה. בישיבה של הברית במאי 1947 הוצגה תוכנית לפריסת 25 שליחים, שכלל לא הביאה בחשבון את קהילות צפון אפריקה. יש לציין שבתקופה זו פעלו באלג׳יר השליחים אפרים פרידמן, כלב קסטל, חמל רפאל ויאני אבידוב. בקורס הגנה ברוויגו, אלג׳יר, הם הכשירו פעילים צפון־אפריקאים: נדיה כהן, רחל כהן ואילן חג׳אג מאלג׳יר, סאם אבוטבול ואלי אוחיון ממרוקו. ניתן להניח שהתיאום בין המוסד לעלייה ב׳ לבין הסוכנות היהודית לא היה סדיר, וידיעה זו ״נעלמה״ מדובקין. אולי מכיוון ששליחים אלו פעלו גם מטעם המוסד לעלייה ב'. גם הרב ש׳ קאפל דיווח שמשנת 1946 ״הכתה בח״ד שורשים בארצות אפריקה הצפונית״, אבל אין לה שליחים וישנה ״סכנה מטעם תנועת השומר הצעיר שהחלה לפעול במדינות, ומבקש שישלחו שליחים דוברי צרפתית״ [מרוקו, אלג׳יר ותוניס].
תלונות על מחסור בשליחים הגיעו היישר מצפון אפריקה. אפרים פרידמן, מהשליחים הראשונים לצפון אפריקה, הביע חשש שהמחסור בשליחים יגרום לכך שכל העבודה שנעשתה בצפון אפריקה ״תלך לעזאזל״. בדיווחיו חזר על ביקורתו ש״חטא בל יכופר הוא שאין שליחים״, בעיקר לאור נאומה של נדיה כהן בוועידת דרור העולמית במאי 1947, שבו הצהירה שצעירי ציון תהפוך לתנועה מגשימה ותתאחד עם תנועת דרור. כלומר, תהליך הקואופטציה הפוליטי הצליח ושתי התנועות התאחדו. גם לאחר הפלגת שתי הספינות (יהודה הלוי ושיבת ציון) המשיך פרידמן לכתוב על המחסור בשליחים: ״אם לא ישלחו לפחות 5 שליחים מיד, אזי באמת צריך להתייאש ולחשוב שהקיבוץ אינו מסוגל להבין את הבעיה הזו״.גם אלפרד כהן, שליח הקיבוץ המאוחד בתוניס, התלונן שבאירופה על מיליון יהודים יש כ־100 שליחים מהקיבוץ ו־1,000 שליחים של התנועה הציונית בלי העובדים בשטחים אחרים, ואילו על חצי מיליון יהודים מצפון אפריקה יש שלושה שליחים הממלאים את כל התפקידים של התנועה הציונית. הוא הקשה שיש צורך ב״מינימום של שליחים הכרחי כדי להקים אקטיבה [קבוצת פעילים] ואני רואה שכל הארצות וכל הקונטיננטים יותר חשובים מאתנו״. הוא התלונן גם על מחסור במשאבים ובתקציב, אך לא ביקש ״תקציבים כמו של מפא״י הגדולה״. הוא תבע אמירה ברורה מתנועתו – הקיבוץ המאוחד ־ בנוגע לצפון אפריקה: ״האם יש ברצונו וביכולתו להקים תנועה בצפון אפריקה או שצפון אפריקה זו איזו מושבה נידחת, שפעם בשנה נזכרים בקיומה כשכל הדאגה היא לאירופה. כי לא מוכנים להקדיש כאן כוחות, אז חבל על כל יום עבודה שלי ומוטב שאחזור לארץ״. קריאה דומה לא יצאה מטעם שום תנועה מהתנועות האחרות שפעלו בצפון אפריקה. הציטוט מרמז שהשליחות שם מטעם הסוכנות היהודית הייתה מס שפתיים לקהילות המגרב.
מאבקים בין התנועות הפוליטיות הארץ-ישראלית במגרב
בתחילת דרכה לא הקדישה התנועה הציונית תשומת לב ליהדות צפון אפריקה, אף על פי שקול קורא שיצא מהתנועה הציונית רמז על אי־התעלמות מיהדות צפון אפריקה. אבל הקשר של התנועה הציונית עם יהדות זו היה רופף. עם זאת, הפעילות הפוליטית במגרב התאפיינה במאבקים בין התנועות/מפלגות הארץ־ישראליות שליוו את הפעילות החינוכית, העלייה וההעפלה בקרב הנוער, והשפיעה על קהילות המגרב. התחרות והמאבקים במגרב התנהלו בין תנועות דרור, השומר הצעיר, הפועל המזרחי, בית״ר, תנועות צופים דתיות ואנשים פרטיים. זאב ז׳בוטינסקי ביקר בתוניס והביא את בשורת ההסתדרות הציונית הרוויזיוניסטית שהיכתה שם שורשים. בשנים 1945-1944, ביקוריהם של בכירי תנועת העבודה – אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות היהודית, במרוקו לפגישת עבודה עם נציגי המשרד הארץ ישראלי על עלייה, ומשה שרת, ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, בלוב – לא הניבו תוצאות. לביקורים אלו לא היה המשך, והשטח ננטש לטובת רוויזיוניסטים.
נדיה כהן, פעילה מרכזית בהעפלה מצפון אפריקה, שהבינה שעליית שארית הפליטה הועדפה על פני עליית המוגרבים, פנתה לרות קלוגר, פעילה בקרן קיימת לישראל בצפון אפריקה ומקורבת למנהיגי היישוב בפלשתינה־א״י. היא ביקשה להעביר מכתב לבן־גוריון בדבר חשיבות ביקור של אישיות רמת דרג בצפון אפריקה, כמו אליהו דובקין, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, ״כדי שיבוא בעצמו ויראה את המצב והאפשרויות״.היא ציינה עוד שפעילות השליחים סמויה והם לא יכולים להופיע בפרהסיה על במות ציבוריות. נדיה, פעילה צעירה, זיהתה את חשיבות התמיכה של תנועה פוליטית ארץ־ישראלית ולא של תנועת דרור העולמית לחיזוק הפעילות הציונית במגרב.
השליח פרידמן שכנע את פעילי תנועת צעירי ציון להצטרף לתנועת דרור העולמית של הקיבוץ המאוחד, ובמאי 1947 שלח את נדיה כהן כנציגה ולא כצירה לכנס העולמי של תנועת דרור במינכן. בכנס נשאה נדיה נאום בעברית בפני צירי הוועידה והצהירה על נכונותה של תנועת צעירי ציון בתוניס להצטרף לתנועת דרור העולמית. משה קליגר, חבר מזכירות הקיבוץ המאוחד ואיש הקשר לשליחי התנועה במגרב, כלל לא הזכיר בנאומו באותו כנס את המחווה של נדיה מתנועת צעירי ציון להצטרף לתנועת דרור העולמית, ולא הובעה הכרת תודה על צעד זה. אפשר להניח שהתנועה לא התאמצה יתר על המידה כדי להשיג שיתוף פעולה של התנועה בתוניס. הקואופטציה נתפסה על ידי התנועות הפוליטיות הארץ־ישראליות כתהליך טבעי ומובן מאליו שעל יהדות המגרב לעבור ויהי מה.
לאחר שליחותו השנייה בצפון אפריקה דיווח אפרים פרידמן [בן־חיים] ״שההרכב המורחב החדש של הפדרציה הציונית בתוניס שיזם ד״ר ליאופולד ברטוואס, נציג הפדרציה הציונית בתוניס ובאלג׳יר, אינו יעיל, ולא תפקד, ובהרכב זה כל עבודה אינה אפשרית״. יש לציין שפרידמן היה השליח שהמליץ על מינויו של ד״ר ברטוואס לתפקיד. בפדרציה היו גם חברים רוויזיוניסטים ש״אינם ממש בעלי עניין בציונות, ובעיקר חסרי ידע והבנה ציונית״. פרידמן התנגד להגדרה מפלגתית של פעילות תנועתו בצפון אפריקה, וטען: ״איננו יכולים לבוא [לצפון אפריקה] אלא בדגלנו [החלוץ האחיד], שהוא איחוד הנוער הצפון־אפריקאי לשם הגשמה חלוצית״. אך למעשה הוא וחברו לשליחות יגאל כהן פעלו לאחד את תנועות הנוער תחת חסות הקיבוץ המאוחד ולא שילבו את התנועות הדתיות. למרות הצהרתו למען רעיון החלוץ האחיד של המפלגה היריבה, הוא הדיר את הפועל המזרחי מפעילות. הדיווח של אפרים פרידמן למשה קליגר, חבר מזכירות הקיבוץ המאוחד, על איחוד בין מועדון שארל נטר וקבוצת בן־יהודה בקזבלנקה, אשר שניהם לא היו בעלי אופי דתי או סוציאליסטי, לא הובא כנראה לידיעתו של דובקין, יוזם רעיון החלוץ האחיד. במחצית שנת 1945 טען אפרים פרידמן ״שיש תוכנית אחידה לכל צפון אפריקה […] ואנו יכולים לכבוש את כל הקונטיננט הזה״.טענתו סתרה את נכונותו להימנע מיבוא הפלגנות הפוליטית הארץ־ישראלית לצפון אפריקה. ייתכן שקריאתו של פרידמן את צורכי הקהילה הצפון־אפריקאית לא הייתה תמימה, אך נאמנותו לתנועה הייתה חזקה יותר מנאמנותו ליישום רעיון החלוץ האחיד.
שלש שנים מאוחר יותר התלונן אלפרד ללוש, שליח מטעם הקיבוץ המאוחד בתוניס, ״שאין הן, התנועות תורה ועבודה ופועלי ציון (מפא״י), עוסקות בהגשמה ועלייה, ועבודתן היא מילולית בלבד ומתמקדת בלימוד עברית ושהם נסבלים על ידי השלטון״. חששו היה מפני הגעת המשלחת של מפא״י בראשות אליהו לולו, ש״באמתחתה אלף לא׳י״ שבעזרתו תוכל להשתלט על פעילות הנוער בצפון אפריקה. למעשה, השליח התלונן על תנועתו(דרור) שלא הצליחה להפוך לתנועה ההגמונית במגרב מפני שננטשה על ידי הקיבוץ [המאוחד], ולא הוקצו לה משאבים ושליחים אף על פי שהייתה מהתנועות הראשונות שפעלו במגרב.
הכשרה, הקצאת שליחים ומאבקים פוליטיים במגרב–דניאל בר-אלי ביטון
עמוד 62
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט
א-ב-ל: גַלְסְ רְבִּי חיים פינטו כָּא יֹבְכִּי ונתאבל עליו יותר = ישב רבי חיים פינטו בוכה, ונתאבל עליו יותר
אֵבֶל – ראה אביל.
אָבֵל] äbil (פ) – אדם השרוי באבל:'
נקדרו נצברו… לאבלים läbilim דיאלנא = [בנטיעת העצים] נוכל לנחם… את האבלים שלנו / ח׳ צ123. [סידיר הבילים (־סדר אבלים)]
הערת המחבר: בלשון הדיבור שכיח הביטוי האד לאביל häd labil בהוראת משהו או מישהו דוחה ולעתים קרובות בלשון חיבה דווקא. מצויה גם הגייה בלי היידוע הערבי: אס האדא, abil האדא ־ מה זה, [זה] ״אביל״ זה.
ברוב המקומות מקובל לציין את האָבל במילה moqqar או בצירוף gals fhkam ’llah
אבלות äbilöt־1
– l אֵבל: 1) יִקְדֵר יִזוְּוְזְ מְנוֹר 7 אִייָּם דְלְאַבִלוֹת = יוכל להתחתן אחרי שבעת ימי האבלות
כִּיף כְרְזֵת מְן לְאַבְלוֹת… = כשגמרה את ימי האבלות [מילולית: כשיצאה מהאבלות].
2 מנהגי אבלות:
1) נְעְמְלוֹ סוּאֵיְיְן דְלְאַבִילוֹת פְהָאד לָאיָאם = נעשה מעט [מנהגי] אבלות בימים האלה [=ימי בין המצרים]
2) קְּבְדְת עְלִיהָא לְאַבִילוֹת = קיבלה עליה את [מנהגי] האבלות / ש״צ ב 13.
בלשון הדיבור: מָא עְלְיִהוּמס läbilut ־ אין עליהם אבלות, דהיינו לא חלים עליהם מנהגי
אבנים טובות äbänim tobot – יהלומים: 1) הָאד לְכְדְמָא דְלְאַבָנִים טוֹבוֹת… = העבודה הזאת באבנים טובות…
- 37. 2) עְמְרְלוֹ דִיק סְנְדוּקָּא באבנים טובות ומרגליות = מילא לו אותו ארגז באבנים טובות ומרגליות
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט
עמוד 99
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano– Chetrit
CHETBOUN
Nom patronymique d'origine arabe, indicatif d’une occupation: le bûcheron. Il semble bien que l'autre patronyme également répandu en Tunisie Sitbon en découle, mais nous l'étudierons séparément. Au XXème siècle, nom très peu répandu sous cette forme, porté en Tunisie (Tunis) et en Algérie, dans le Constantinois.
CHETRIT
Nom patronymique d'origine arabe, indicatif d'un trait de caractère: le brave, le courageux. Au Maroc le berceau de la famille est la région du Tafïlalet, à la lisière du Sahara, pays d’émigration par excellence vers le reste du Maroc et l'Algérie depuis le milieu du siècle dernier. C’est ainsi par exemple qu'à Sefrou les membres de cette famille étaient aussi connus connus comme El Filali, l'originaire du Tafïlalet. Ce patronyme est attesté au Maroc dès le XVIème siècle figurant sur la liste Tolédano des noms usuels à l'époque. Autres formes: Chitrit, Benchétrit. Au XXème siècle, nom particulièrement répandu, en particulier au Maroc où il figurait parmi les 15 patronymes les plus usuels (Tafïlalet, Erfoud, Ksar-Souk, Midelt, Meknès, Fès, Tanger, Sefrou, Tétouan, Larache, Casablanca) et également en Algérie (Oranais, Algérois, Constantine, Guelma, Sahara).
- MORDEKHAY: Rabbin au Tafïlalet au XVIIIème siècle, auteur d'un traité sur les règles de l'abattage rituel, "Likout diné Tréfot", resté manuscrit.
- MAKHLOUF: Saint patron du petit villiage d'Agouraï au pied du Moyen Atlas berbère, près de Meknès, qui abritait j'usqu'au début du siècle dernier une importante communauté juive. Malgré sa célébrité, on connaît peu de détails sur sa vie, si ce n'est qu'il fut un des disciples du grand maître de la Halakha en son époque a Meknès, rabbi Moché Berdugo et qu'il mourut à Agouraï en 1735. Après sa mort, la détérioration des conditions de sécurité dans cette région berbère particulièrement lostile contraignit la petite communauté à a déserter et à se replier sur Meknès. Son tombeau qui était devenu un lieu de pèlerinage pour la communauté de Meknès -sa Hiloula se déroulant au cours des mi- têtes de Soucot- resta longtemps le seul estige de l'ancienne présence juive. Mais quand les conditions de sécurité s’améliorèrent à nouveau au début du XIXème siècle, la communauté se reforma et se chosit pour rabbin son petit-fils, qui boitait son nom, Rabbi Makhlouf. Il resta à son poste jusqu'en 1825, date à laquelle la maladie le contraignit à revenir à Meknès (où il devait mourir en 1832). Le massacre, au cours de la terrible année de famine de 1826, d'une caravane de 15 Juifs du village alors qu'ils se rendaient à Meknès, avec à leur tête le rabbin qui lui avait succédé, rabbi Moché Malka, marqua le signal définitif de la disparition de la communauté qui se replia sur Meknès. Mais même après cet abandon, le tombeau continua à être visité quand les conditions de sécurité le permettaient. Les Musulmans également croyaient en ses pouvoirs de guérison et de nombreuses légendes se sont formées autour de ses miracles. Ainsi rabbi Yossef Messas rapporte le récit que lui a fait un notable musulman sur le miracle survenu en 1888 au sultan Moulay Hassan. La tribu berbère des Zian étant entrée en dissidence et refusant de payer les impôts, le sultan s'était porté sur son territoire à la tête d'une forte armée. Mais avant qu'il n'ait eu le temps d'organiser sa campagne, les cavaliers de la tribu connus pour leur bravoure, attaquèrent le camp royal et le mirent en déroute. Dans sa fuite précipitée, le sultan passa devant la tombe du saint et la gardienne musulmane l’invita à y passer la nuit pour implorer son intercession.
Le saint lui serait apparu en rêve lui conseillant de reprendre sans attendre l'offensive dès le lendemain matin. Ce que fit le sultan passant outre aux conseils de prudence de ses généraux qui insistaient sur la nécessité de regrouper d'abord les troupes. Il surprit les mutins tout occupés encore à célébrer leur victoire, et les tailla en pièces. Pour remercier le saint de son conseil judicieux, le sultan voulut conformément à la coutume musulmane lui construire une coupole comme à un marabout, mais ses conseillers juifs lui firent valoir qu'il serait plus agréable aux yeux du saint homme que cette somme soit distribuée aux pauvres de sa ville natale Meknès. Moulay Hassan, couronné par les chroniqueurs juifs de l'époque du titre de "Juste des Nations" pour son exceptionnelle bienveillance envers les enfants d’Israël, écouta leur conseil et offrit aux pauvres de la communauté un taureau, des sacs de farine et des jarres d'huile.
- ABRAHAM: Célèbre rabbin à Seffou au cours de la seconde moitié du XVIIIème siècle. Auteur d'un ouvrage de Responsa "Melel Léabraham", qui ne fut imprimé pour la première fois qu’en 1962, à Fès, par l'ancien Grand Rabbin de la ville, rabbi David Obadia.
- MOCHE: Rabbin et poète à Meknès, seconde moitié du XIXème siècle. On lui doit de nombreuses chroniques sur la vie de sa communauté, notamment le récit du miracle qui donna lieu en 1862 à l’institution d'un petit Pourim, "Pourim del M'gaz", du nom du rebelle contre le sultan qui pour galvaniser ses partisans berbères leur avait promis le sac du mellah de la ville, et dont les troupes se débandèrent mystérieusement avant d'atteindre la ville.
- MAKLOUF: Rabbin né au Tafilalet et qui monta à Tibériade au milieu du siècle dernier dans le cadre de la grande vague de Alya du Maroc vers la Terre Sainte. La communauté de cette petite ville Galilée, composée jusque là uniquement d'originaires de l' empire ottoman, changea de physionomie judéo-arabe maghrébin supplanta les rues le judéo-espagnol des Balkans. Rabbi Makhlouf fut élu Grand Rabbin de la ville et président du Tribunal Rabbinique.
- ABRAHAM HAYIM ELIAHOU:
Célèbre enseignant à Sefrou, descendant d'une famille originaire du Tafilalet, comme une grande partie de la population de cette petite ville où la population juive était toujours majoritaire par rapport à la population musulmane. Il mourut lors de la grande épidémie de malaria qui en 1901- 1902 fit des milliers de victimes dans tout le nord du Maroc.
BECHOR (1895-1967): Fils de rabbi Makhlouf. Homme politique israélien né à Tibériade dans une famille originaire du Tafilalet. Comme la majorité des descendants d'originaires du Maroc, il fit ses études primaires à l'école de l'Alliance Israélite Universelle et y commença sa carrière comme instituteur, tout en militant en faveur des idées sionistes parmi la jeunesse sépaharde du vieux Yichouv, particulièrement pour l'adoption de l'hébreu moderne comme langue de tous les jours. Parallèlement, il étudia le Droit et put ainsi intégrer les services juridiques de la Police du Mandat britannique où il fit une brillante carrière, d'abord en Galilée, puis à Jérusalem et enfin à Tel-Aviv où il fut notamment chargé de la très délicate enquête sur l'assassinat du maire de Tel- Aviv et de l'étoile montante du Mapaï, Haim Arlozoroff. Militant de la plus grande intégration des Sépharades dans l'entreprise sioniste, il fut en 1925 parmi les fondateurs à Vienne de la Fédération Mondiale des Communautés Sépharades. Aux élections à la première Knesset, en 1949, il fut un des 5 députés que réussit à faire entrer la liste dite de l'Union Séphamde, qui ne devait pas tarder pas à se scinder. Estimant que le combat sépharade devait être mené au sein des partis sionistes et non dans un parti séparé, il rejoignit le groupe parlementaire du Mapaï qui lui confia le Ministère de la Police, étant ainsi le premier sépharade à accéder à la haute fonction de ministre. Il occupera ce poste sans discontinuité dans tous les ministères jusqu'en 1965, deux ans avant sa mort à Jérusalem.
CHEMAYA: Industriel, fondateur d’une fabrique de tabac à Tanger au début du XXème siècle. Tanger, la capitale diplomatique ouverte à l'influence étrangère fut le fournisseur exclusif de tabac pour le reste du Maroc jusqu'à la proclamation du monopole d’Etat sur les tabacs et alcools, sur le modèle de la France, après la signature de l'Acte d'Algésiras en 1906.
- SHELOMO: Rabbin à Meknès début de ce siècle. Quand en 1918 le maréchal Lyautey réforma par deux dahirs la justice rabbinique par la création dans les principales villes de tribunaux de trois membres payés par l'Etat, seule la communauté de Meknès ne voulut pas s'y soumettre en raison de la concurrence entre les 5 membres de son tribunal dont aucun ne voulut se désister. Pour faire pression sur eux, les autorités du Protectorat décidèrent que le tribunal de Meknès ne serait formé que d'un seul juge, et proposa aux cinq candidats d'occuper ce poste à tour de rôle chacun un an. Par égard à son âge, rabbi Shélomo fut le premier désigné, mais après son magistère, un accord devait intervenir entre les autres rabbins et Meknès fut à son tour dotée d'un tribunal de trois membres.
SAMUEL: Journaliste et écrivain né à Tanger à la fin du siècle dernier. Il immigra au début siècle en Argentine où il collabora au journal "El Provenir" sous le pseudonyme de Samtrit jusqu'à sa mort à la fleur de l'âge en 1935.
- AARON (1886-1967): Médecin célèbre né à Tétouan, il immigra encore enfant avec ses parents au Vénézuela. Spécialiste de la lèpre, il fut notamment directeur de l'Institut de lutte contre la Lèpre du Vénézuéla, puis de Colombie. Parallèlement à sa carrière scientifique, il fut un militant sioniste connu, président de la Fédération Sioniste de Colombie dans les années quarante.
- YEHOUDA (1913-1994): Fils de rabbi Makhlouf. Rabbin né au Tafilalet, il fut un des disciples de rabbi Israël Abehséra, Baba Salé, dans sa Yéchiba à Boudenib. En 1945 il fut nommé rabbin-délégué à Agadir. Il échappa par miracle au tremblement de terre qui détruisit totalement la ville en 1960, faisant 1500 victimes dans la seule population juive. Après une brève période comme rabbin-juge à Safi, il décida en 1962 de monter en Israël. Nommé rabbi d'Afoula, il assuma cette fonction 22 ans avant de prendre sa retraite à Jérusalem où il termina la rédaction de ses deux livres de Halakha: "Minhat Yéhouda" et "Kol Yéhouda". Pour le premier anniversaire de sa disparition, en 1995 a été fondé un Comité Public, présidé Sam Ben C'hétrit, "Devar Yéhouda", pour la diffusion et l'enseignement de sa pensée et l'édition de ses livres.
PROF. SHIMON: Universitaire et homme politique israélien. Ancien ministre de l'Economie et de l'intégration sociale du gouvernement Rabin de 1992 à 1994, puis ministre des Cultes jusqu’aux élections de 1996. Il ne réussit pas à se faire élire aux primaires de son parti pour la 13ème Knesset et retrouva son poste de professeur de Droit Public à l'Université Hébraïque de Jérusalem, tout en poursuivant une activité politque au sein du parti travailliste. Elu à la Knesset pour la première fois en 1988 parmi les nouveaux espoirs du Parti Travailliste, il s'était distingué au sein du parti par ses thèses sur la nécessité d'une "discrimination positive" à l’ américaine, en faveur des sépharades pour accélérer leur promotion sociale. Il fut à la fin des années 1970 parmi les fondateurs du mouvement d'intellectuels d'origine nord-africaine, Beyahad. Né à Erfoud, dans le Tafilalet en 1945, il monta en Israël avec sa famille à l'âge de 4 ans. Brillant élève dans une école religieuse, il fut à 15 ans le plus jeune lauréat du Concours Biblique Mondial. Après des études à l’Université de Jérusalem et un doctorat aux Etats-Unis, il intégra le corps professoral de l'Université Hébaraïque comme professeur de droit public et constitutionnel. Auteur d'un ouvrage sur l'influence des juges dans la vie israélienne "Judges on trial" et éditeur d'un recueil de textes sur l'épopée et les difficultés de l'intégration de la Alya marocaine dans les années cinquante, "Haloutsim bedim'a", "Pionniers avec une larme" (Tel-Aviv, 1991).
MEIR: Administrateur et homme politique israélien, chef du groupe parlementaire du Likoud et président depuis 1996 de la coalition parlementaire qui soutient le gouvernement Nétanyahou. Député du Likoud à la Knesset depuis 1984, avec une interruption de 4 ans entre 1988 et 1992 au cours desquelles il remplit les fonctions de Trésorier de l'Agence Juive et de l'Organisation Sioniste Mondiale. Connu pour son franc-parler et ses positions modérées dans le conflit israélo-arabe, il commença sa carrière publique comme maire de la petite ville de Yavné. Sa gestion exemplaire, notamment en matière de promotion de l’éducation à ses yeux la clef du développement et de la promotion, lui ouvrit les portes de la Knesset. Né à Ksar-Souk, dans le Tafilalet, il monta encore enfant avec ses parents à la fin des années quarante et fut dirigé sur la maabara de Yavné. Un des fondateurs et des dirigeants du Rassemblement Mondial du Judaïsme Marocain.
YOSSEF: Universitaire israélien, doyen de la Faculté des Lettres de Haïfa, titulaire de la chaire d'études du judaïsme sépharade et professeur de linguistique judéo-arabe et de socio-linguistique de l'hébreu moderne à l'Université de Haïfa. Il a organisé en mars 1997 le premier séminaire international consacré à une communauté juive marocaine, la communauté de Meknès. Docteur en linguistique de l'Université de Paris, il a publié un livre et de très nombreuses études sur la poésie juive marocaine. Fondateur de la seule chaire universitaire d'enseignement de l'arabe dialectal marocain en Israël et de la troupe de musique marocaine traditionelle, "Tsfon-maarav", formée d'étudiants de l'Université de Haïfa qui se produit régulièrement en Israël et à l'étranger. Né à Taroudant, dans le Sous, en 1941, ancien élève de l'Ecole Normale Hébraïque de Casablanca, il monta en Israël en 1964 dans le cadre du premier groupe du mouvement d'étudiants Oded qui avait pour vocation la Alya d'universitaires et étudiants d'origine nord-africaine.
RAPHY : Peintre et professeur de dessin à l'Ecole des Beaux arts de Montréal. Né à Meknès, il a entre autres, illustré le livre d'André Elbaz, "Contes des juifs sépahardes du Canada".
MEIR NAHORAI: Administrateur et écrivain israélien né à Gouréma, dans le Tafilalet, il a publié à Tel-Aviv en 1983 une autobiographie en hébreu "Emat Hahalom", "La peur du rêve", retraçant son enfance au Maroc, dans le petit village de Gouréma, les avatars de la politique de "sélection" pratiquée par l’Agence Juive dans la alya marocaine au début des années cinquante et le choc de l’intégration en Israël; et un recueil de poèmes "Hassadémin hamidbar" (Tel-Aviv, 1987).
SAM: Educateur, administrateur et homme public israélien originaire du Tafilalet. Directeur de l'Association pour l'amélioration de l’Habitat de la région de Jérusalem. Après des études à la Yéchiba Habad à Meknès, il enseigna le Talmud et les matières juives à Marrakech avant de monter en Israël en 1961. Fondateur en 1979 du mouvement d'intellectuels d'origine nord-africaine, Beyahad, qui prône l'intégration sans complexes des sépharades dans la société israélienne et la diffusion de la culture et du patrimoine du judaïsme nord-africain. Dans ce cadre son mouvement a réussi à faire de la fête de la Mimouna au départ typique des Juifs du Maroc, une seconde fête nationale en Israël, en l'adaptant aux conditions locales. Avec une grande ténacité, il a oeuvré dans l'ombre tant auprès des autorités israéliennes que marocaines, pendant des années pour le rapatriement des corps des naufragés du "Pisces" – cette frêle embarcation emportant des immigrants landestins, qui coula au large des côtes marocaines en janvier 1961. Ce combat evait aboutir avec l'aide du gouvernement israélien, des dirigeants du judaïsme marocain et de nombreuses autres personnalités, en décembre 1992 au raptriement des 22 orps des naufragés qui avaient été repéchés par les autorités marocaines et enterrés à Al-Huceima. Grâce au geste humanitaire du roi du Maroc Hassan II, leurs restes reposent aujourd'hui dans le panthéon national du Mont Herzl, à Jérusalem. Après sa démission de la présidence de Beyahad, il a fondé une nouvelle association pour la perpétuation de la mémoire des naufragés du "Pisces- Egoz".
MOCHE: Educateur et administrateur israélien originaire du Tafilalet, chef du service de l’emploi à la municipalité de Bat Yam. Un des fondateurs du mouvement Zehavi pour la défense des droits des familles nombreuses. Un des fondateurs du mouvement d'intellectuels Beyahad et son ancien représentant dans la région de Tel- Aviv.
SAMY CHALOM: Jeune éducateur israélien d'origine marocaine, né en 1961. Un des plus ardents défenseurs de l'insertion de la connaissance du patrimoine sépharade dans le système éducatif israélien. Son originalité est de plaider pour la séparation au nom de l’intégration. C'est au nom de cette idéologie qu’il a fondé, au milieu des annés 1990, avec le soutien du Ministère de l'Education la première école se donnant pour complément de programme l'étude de la tradition sépharade, "Kedma". Une seconde école a ensuite été créée sur ces bases à Jéruslam mais le succès de cette expérience reste encore problématique faute d'un soutien suffisant des parents.
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano– Chetrit
Page 315
תולדות חבד במרוקו…
ההתחלה
בדרך לכפר נידח
שליח הרבי, הרב שלמה מטוסוב – מנהל מוסדות ׳׳אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש״ במרוקו – רכוב על חמור אי שם בחולות מדבר סהרה, בדרך לעוד כפר נידח בו הוא מתעתד להקים תלמוד תורה עבור ילדי הכפר. כמורה יקח יהודי מקומי לבוש בבגדים כפריים. התלמידים, לבושים בג׳לביות, ישבו לפניו כהרגלם ברגליים שלובות על שטיחים ססגוניים, וללא מחברת ועיפרון ילמדו תורה בתשוקה. כאשר יסיים הקמת תלמוד תורה בכפר אחד יתקדם לכפר הבא בעודו שוב רכוב על חמור, ובמקרים אחרים בנסיעה ארוכה במכונית. בתום סבב כזה ישוב לקזבלנקה, אל אימפריית החינוך החב״דית והקהילה היהודית המרכזית במרוקו, שם ימשיך יחד עם חבריו השלוחים בפעילות ענפה במגוון תחומים.
בעוד החמור הולך לאיטו בתוך החול הטובעני, בוודאי הרגיש הרב שלמה כמו בחלום.
הוא וידידיו לשליחות, הרב מיכאל ליפסקר שהגיע זמן קצר לפניו והשלוחים הבאים אחריהם, חיו עד לא מכבר ברוסיה, שם למדו תורה וקיימו מצוות במסירות נפש חרף הדיכוי הקומוניסטי. בימי מלחמת העולם השנייה שהו יחד עם חסידי חב״ד רבים במחיצת יהודים ספרדים על אדמת אוזבקיסטן, ובחסדי ה׳ יתברך, יחד עם מאות משפחות חב״דיות, הצליחו למצוא סדק במסך הברזל והבריחו את הגבול במטרה להמשיך בדרכם ולבנות את חייהם על מי מנוחות, בארץ הקודש או בארצות הברית בקרבת מקום לרבי.
אך רבות מחשבות בלב איש ועצת ה’ היא תקום. בחורף שנת תש״י יזם אדמו״ר הריי״צ את השליחות בצפון אפריקה, במטרה להביא לחיזוק היהדות במדינות אלו. היוזמה טרם יצאה לפועל והנה באה השמש בצהרים בהסתלקות אדמו״ר הריי״צ, אך חתנו ממלא מקומו, הרבי מליובאוויטש, פעל בזריזות ותוך זמן קצר היה הרב מיכאל ליפסקר לשליח הראשון במרוקו.
הבא אחריו לשליחות במרוקו היה הרב שלמה מטוסוב. בעודו ברוסיה הגלוהו השלטונות הקומוניסטיים לחבל ארץ מרוחק בו סבל תלאות רבות, ואילו רעייתו מרת פעסיא התייתמה משני הוריה במצור הנאצי על לנינגרד. עם בואם למרוקו הקדישו בני הזוג את כוחותיהם ומרצם ואת חוסנם הנפשי שהלך וגדל מול התלאות עבור יהודי המדינה.
הרב מטוסוב, הרב ליפסקר והבאים אחריהם: הרב ניסן פינסון והרב לייב רסקין עליהם השלום ויבלחט״א הרב שלום איידלמן ועוד שלוחים ששהו תקופות קצרות במרוקו, ידעו כי קשיים רבים עומדים בפניהם; איש מהם לא פילל ולא חלם לרכב על חמורים בדרך לכפרים נידחים במדבר סהרה; כמו כן, בשנים הראשונות כאשר עמלו על התפתחות וביסוס המוסדות, לא היה איש שהעריך כי בעקבות שינויים מדיניים רוב היהודים יעלו לארץ הקודש והקהילות יצטמצמו באופן דרמטי. מעלעול במכתבי השלוחים מהתקופה הראשונה ובמכתבים ששיגר אליהם הרבי, ניתן להבין כי באותה תקופה השלוחים פעלו כמו בשדה הקרב – פעולות רבות ומגוונות למרות הקשיים והמכשולים שצצו בכל רגע במקום אחר. ואכן, ההצלחה האירה להם פנים כאשר אלפי תלמידים למדו בעשרות מוסדות חינוך בכל רחבי מרוקו, ואילו המקובלים, הרבנים וראשי הקהילות, הפכו ברובם הגדול לידידי אמת לשלוחים ובאמצעותם התקרבו לרבי.
מסורת
כדי להבין את ההצלחה הגדולה נספר מעט על השינויים שחלו ביהדות מרוקו באותה תקופה. הקהילה היהודית המעטירה במרוקו הלכה והתפתחה במשך מאות שנים. המסורת היתה נר לרגלי מאות אלפי יהודי המדינה, שדבקו באמונת חכמים ועל פיהם ניווטו את חייהם. ברחבי מרוקו חיו רבנים חשובים, צדיקים ומקובלים ובהם שלשלת משפחת אבוחצירא, מהם שאבו יהודי מרוקו מנות גדושות של עידוד רוחני, אמונה בה׳, מה שהביא להליכה בדרך המסורת בכל עת ובכל מצב. בתי הכנסת היו גדושים מתפללים בימות החול, בשבתות ובחגים, והילדים למדו תורה במסגרות פורמליות או בבית ההורים והסבים, שלימדום תורה ויהדות על פי מסורת יהודי מרוקו.
אך בשנים המדוברות, בהן שלוחי חב״ד הגיעו למרוקו, המסורת היהודית במדינה השתנתה מעט. אף שרובם המוחלט של יהודי מרוקו המשיכו בדרך אבותיהם ובשבתות בתי הכנסת מלאו מתפללים והחגים נחוגו כסדרם, היו צעירים רבים שבחרו בדרכים מתקדמות. בערים הגדולות למדו הילדים בדרך כלל בבתי הספר של רשת ״אליאנס", בה רוב השבוע שקדו על לימודי חול ורק מספר שעות בשבוע הוקדשו ללימודי חומש ועברית. היו אמנם כאלו שלמדו במוסדות "אוצר התורה", אך גם בהם לימודי הקודש לא היו בראש סדר העדיפויות. מלבד נושא החינוך היו עוד תחומים שהיו טעונים שיפור דחוף, והרב מטוסוב מיד עם הגיעו החליט לעשות הכל, בהסכמת ראשי הקהילות ובדרכי נועם, לשפר תחומים אלו.
יחס הרבנים וראשי הקהילות אל השלוחים לא היה דומה בכל מקום. היו מהם שקיבלו את שלוחי הרבי בזרועות פתוחות, אך אחרים נטו לחשוד כי המהפכה החב׳׳דית תפריע למוסד הרבנות ולהנהגת הקהילה. הרב מטוסוב השכיל לפעול בדרכי נועם ובשיחות אישיות עם בכירי הרבנים ומנהיגי הקהילות, נהג בהם כבוד רב, ואט אט נוצרה קשר פנימי ביניהם ברוב המקומות. תוך זמן לא רב החלו ראשי הרבנים והמקובלים של מרוקו לשלוח מכתבים אל הרבי, וקיבלו מענות בענייני הלכה, קבלה והנהגה. האהבה והאחווה ששררו בין חב״ד לרבני ומנהיגי הקהילות היהודיות, תרמו רבות למהפכה האדירה שהתחוללה ברחבי המדינה על ידי הרב מטוסוב והרב ליפסקר.
למרות שבמבט ראשון נראה כי חסידי חב׳׳ד ניסו להפוך את הקהילה המרוקאית ללומדי תורת הסוד והחסידות, הרי שהדבר אינו מדויק. שלוחי הרבי באו לסייע לקהילה היהודית לשמור על המסורת שלה, וגם לפתוח להם צוהר לתורת הסוד שנלמדה במרוקו בדורות קודמים. היטיב להסביר זאת השליח למרוקו, הרב שלום איידלמן:
אנחנו עוזרים לקהילה בכל דבר ודבר. הכל היה במרוקו טרם הגענו; היו מקוואות – אבל כשבאו השלוחים שכללו אותם שיהיו מודרניים ומהודרים; היו מעט ישיבות ־ ואנחנו הקמנו בכל עיר ועיר, וכך הלאה.
הכנות להתחלה חדשה
נשוב לראשית השליחות.
פריז, שבט תש׳׳י. בקרב חסידי חב״ד המבוכה גדולה; הללו הבריחו את הגבול מרוסיה בתום תקופת תלאות שסבלו מהקומוניסטים והנאצים, וכעת ממתינים הם בצרפת עד שיתאפשר להם להמשיך למקום בו ישנה כבר קהילה חב״דית מסודרת. רוב החסידים שהגיעו לצרפת כבר עלו לארץ הקודש וחלקם נסעו לארצות הברית, אוסטרליה ומקומות אחרים, אך קבוצה מכובדת נותרה בצרפת בהמתנה ליציאה לתחנה הבאה.
החסידים, מקושרים בלב ונפש לרבי – אדמו״ר הריי״צ מליובאוויטש, אינם זזים צעד מבלי לקבל תשובה והכוונה מהרבי, ובוודאי שצעד חשוב כמו קביעת מקום המגורים נעשה רק לאחר קבלת ברכה מהרבי. והנה לפתע, בשבת י׳ שבט תש״י הסתלק הרבי למרומים ומלבד העצב והאבל הגדול הרי שהחסידים שיצאו מרוסיה נותרו נבוכים לגבי המשך דרכם.
ובאותם ימי מבוכה, בחודש שבט תש״י, הרב מיכאל ליפסקר שהתגורר באותה עת בפריז, מקבל אגרת מפתיעה ביותר מהרבי נשיא דורנו, שכיהן אז כיו״ר ”המרכז לעניני חינוך", הארגון האחראי על השלוחים, והאגרת הזו שינתה את חייו של הרב ליפסקר. מכתב זה היה יסוד למהפכה האדירה של חב״ד במרוקו.
באגרת המיוחדת הרבי חושף בפני הנמען כי אדמו״ר הריי׳׳צ הורה-לו לנסוע ל״אפריקה״:
אחד הדברים אשר הואיל כ״ק מו״ח אדמו״ר הכ״מ לדבר אתי בימים שלפני ההסתלקות היה בענין החינוך של ילדי ישראל במדינות אפריקא, ליסד שם בעזהשי׳׳ת סניף מעבודתו החינוכית אשר תפקידו יהיה גם לעזר לאחינו בני ישראל שי׳ הדרים באפריקא, ביסוד וסידור מוסדות חנוך כשרים – ולתכלית זו גם להכשיר חוג מלמדים משלהם […] ואמר לי שבקשר לזה יכתוב אליו שהוא [הרב ליפסקר] ייסע לשם – לאפריקא – לבקר את המצב על אתר לארגן את העבודה שם ולנהלה שם.
הרבי מוסיף וכותב שמכיוון שהוחלט להמשיך את העבודה של אדמו״ר הריי״צ, לכן הוא מודיעו על כך ו״אם יסכים לקבל עליו המשרה הנ׳׳ל ־ ואין ספק אצלי אשר יקבלה בשמחה רבה – יודיעני מזה״. כמו כן הרבי אומר שעליו יהיה לנהל את המשא ומתן עם הג׳וינט במרוקו, ובינתיים ״נשלח אי״ה את התקציב הדרוש מכאן״.
ביחס לכל הקשיים הצפויים כותב לו הרבי: "והיה ראשיתך מצער ואז – כך אמר כ״ק מו״ח אדמו״ר הכ”מ באחת משיחותיו, כמדומה בשם הבעש״ט – אחריתך ישגה מאד". ולסיום כותב כי דעת אדמו״ר הריי״צ היתה שבתחילה יסע הרב ליפסקר לבדו, ואחר כך יבואו גם בני ביתו, והרבי חותם בבקשת תשובה בדחיפות.
תולדות חבד במרוקו…
עמוד 19
Brit No 38-Joseph Dadia-Aghmat-Redacteur:Asher Knafo
Abu Ubayd Abd Allah ibn Abd al-Aziz ibn Muhammad al-Bakri ou Abu Ubayd al-Bakri, au 19eme siècle transcrit El-Bekri (Huelva 1014-Cordoue 1094), géographe, historien et botaniste de L'Hispanie musulmane (Andalousie). Fils de l’émir de la taïfa de Huelva et Saltes. Il a passé la majeure partie de sa vie à Cordoue où il est décédé. (Adapté de Wikipédia). Le passage que je cite est tiré de son livre Description de l’Afrique septentrionale, traduit par Mac Guckin De Slane, Librairie d’Amérique et d’Orient Jean Maisonneuve, Paris, 1965, pages 291-293.
Idrîsî : « La ville d’Aghmat Warika est au nord et au pied de la montagne, au milieu d’une vaste étendue de sol excellent, couvert de végétation et de plantes et sillonné par l’eau qui coule à droite et à gauche. Des sources coulent sur toute son étendue jour et nuit. Autour de la ville, il y a des jardins entourés de murs et de vergers remplis d’arbres touffus. Son site est un des plus magnifiques au monde, ses alentours sont riants et son sol fertile. L’eau y est douce et l’air salubre. Une rivière peu considérable, qui traverse la ville, y arrive du midi et en ressort au nord. Elle fait tourner des moulins dans lesquels on moud le blé. On fait entrer ses eaux dans la ville, le jeudi, le vendredi, le samedi et le dimanche ; les autres jours de la semaine, on les détourne de la ville pour arroser ses jardins et ses terres et aucune eau ne passe alors par celle-ci. Nous l’avons vu faire plus d’une fois. La ville d’Aghmat est entourée par l’Atlas comme nous l’avons dit. La fonte des neiges a lieu vers la fin de l’hiver, et la neige descend alors le long de la montagne et, fondue, coule jusque dans Aghmât. Il arrive que la rivière gèle au milieu de la ville à tel point que les enfants peuvent la traverser à pied : elle est tellement gelée qu’elle ne se rompt pas ; nous avons été plusieurs fois témoins de ce type d’hiver. Les habitants d’Aghmât sont des Hawwâra, ce sont des Berbères qui le sont devenus par suite de leur voisinage avec ceux-ci. Ils sont riches et ce sont des commerçants à l’aise. Ils se rendent dans le pays des Noirs avec un grand nombre de chameaux chargés de tonneaux de trésors de cuivre rouge et de cuivre coloré, de tissus, de vêtements de laine, de turbans, de manteaux, de différents types de chapelets en verre, en nacre et en pierre, de divers genres d’épices, de parfums et d’ustensiles en fer forgé, il n’y a pas un homme qui n’y envoie ses serviteurs et ses esclaves et qui ne dispose de caravanes de cent, quatre- vingts ou soixante-dix chameaux chargés. Durant la domination des Mulathamûn (les Almorávides), il n’était pas des gens plus riches et dans une meilleure situation que les habitants d’Aghmât. Aux portes de leurs maisons, ils plaçaient des symboles indiquant l’importance de leurs richesses. Ainsi et à titre d'exemple, celui qui possédait quatre mille dinars qu’il gardait chez lui et quatre mille qu’il investissait dans son commerce, élevait à droite et à gauche de sa porte deux colonnes qui montent jusqu’au toit. Leurs maisons étaient construites en briques cuites et en adobe et le plus souvent en argile. Lorsqu’une personne passait devant une maison et qu’il voyait des colonnes ainsi dressées autour des portes, il les comptait et évaluait, d’après leur nombre, qu’elle était la somme d’argent amassée par le propriétaire de la maison. Il pouvait, en effet, y avoir derrière la porte quatre ou six colonnes, c'est-à-dire deux ou trois pour chaque battant. A l’époque où nous rédigeons cet ouvrage, la plupart de ces trésors ont disparu, car les Masmûda ont porté atteinte à ce que ces habitants possédaient par la grâce de Dieu. Malgré cela, ils restent riches, disposent de nombreux biens et ne se départissent ni de leur fierté ni de leur arrogance. On est fort incommodé, dans cette ville, par les scorpions qui piquent souvent les habitants, les blessant et, parfois les tuant. On trouve à Aghmât diverses espèces de fruits et différents types de bêtes. Toutes les denrées alimentaires y sont vendues à bas prix. Au nord d’Aghmât, à douze milles, on trouve Marrakech fondée au début de l’an 470H (1062), par Yûsuf b. Tâshfiîn, sur une terre qu’il avait achetée cher à des habitants d’Aghmat et qu’il choisit pour être le lieu de sa résidence et celle de ses proches. Cette ville est dans une plaine et le seul relief alentour est le petit mont d’Ijalliz (Guéliz), dont on extrait des pierres pour construire le palais du prince des Musulmans, ’Alî b. Yûsuf b. Tâshfiîn, surnommé « la Demeure de pierre » (Dâr al-Hajar). Comme le site de la ville ne renferme pas de pierres si l’on exclut ce mont, les maisons sont en argile, en adobe et en pisé de terre.
Ces citations sont très intéressantes. Mais tous ces auteurs font semblant d’ignorer la présence juive très ancienne dans cet endroit. Les Juifs qui y vivaient étaient riches et habitaient de belles maisons avec un rez-de- chaussée et un étage. Ils avaient pignon sur me et vivaient très indépendants des populations d’alentour.
Il y a quelques années, j’ai été avec Martine à Aghmat. Je me suis assis sur une pierre, et je voyais de l’autre côté de l’oued la trace de deux cités dont l’une juive. Ce qui est important pour moi à signaler, c’est qu’il y avait un passage souterrain qui débouchait sur Tensift. De là, les juifs arrivaient à une sorte de port sur l’Océan Atlantique. Ce port servait de point de rencontre entre les Juifs d’Aghmat et les Juifs d’Espagne. Ils se rencontraient pour échanger des informations et des documents.
Lorsque les Almorávides ont débarqué au Maroc, ils ont atterri à Aghmat. Les Juifs ne voulaient pas de leur voisinage, et ils leur conseillent d’acheter plus loin un terrain appartenant à une Masmouda. C’est ce qu’ils ont fait. Et c’est Marrakech.
Je m’arrête là, et c’est l’essentiel.
Fait à Kervenic, pour la présente édition, Mercredi 12 mai 2021
Correspondant à Roche-‘Hôdèche Sivâne 5781.
ANNEXE
Henri Terrasse dans son ouvrage «Villes Impérialesdu Maroc» (Arthaud. 1937 – page 56) nous éclaire ce passé prestigieux :
«Ce pays démesuré, à la fois éclatant et sombre, fut lent à trouver sa capitale, comme si sur ces vastes espaces, l'homme ne savait trop où s’accrocher et se maintenir. Aux limites mêmes du désert saharien, les villes naquirent et disparurent avec une déconcertante facilité, sansjamais pouvoir étendre bien loin leur influence, ni avôir le temps de fonder des traditions. Pourtant, le Siul marocain était, lorsque l’islam s 'y établit, un pays de sédentaires. Ses premières métropoles : Nfis. Aghmat, se contruisirent au contact de la montagne et de la plaine : grands marchés d’échanges entre deux régions complémentaires, ces centres anciens s’étaient rôtis intallés dans le Dir. Grâce aux eaux descendues des hauteurs, s'étend au pied de l ׳Atlas un long ruban de terres fertiles qui forment un véritable bocage méditerranéen. Nfis a disparu ; Aghmat n’est plus qu’une bourgade. Mais des témoins plus récents nous permettent de restituer très exactement ce que furent ces premières agglomérations urbaines. Demnat au milieu de ses jardins, de ses oliviers, avec le lacis étincelant de ses seguias, offre l'image réduite de ce que ׳ furent ces capitales rurales, grands ; marchés sans murailles. Toutes ! berbères, elles rayonnaient seulement sur une partie du Haouz et quelques vallées. »
Aghmat correspond à l’Aghmat Ourika des auteurs arabes. Ourika désigne une petite tribu dont Aghmat fait partie. Le mot Aghmat a deux sens. ; Dans le sens large, c’est un vaste espace tant en culture et/ou vergers, pour la ; plupart entourés de murailles. Dans le sens étroit. Aghmat est le lieu où on retrouve nettement quelques vestiges de la prosperite de l'ancienne capitale du Haouz.
Figuiers, amandiers, trembles, grenadiers verdissaient en bosquets dans les jardins d'Aghmat. Les ondes vives dévalant de l'Atlas murmuraient en rus.
Mon imagination me transporte souvent dans l’antique Aghmat, où vivaient ceux des miens dans le bonheur et l’opulence, dans un cadre féerique de vie où sc mêlaient aux chants des oiseaux les mélodies de la prière et de l’étude. Heureux temps engloutis sous les décombres d'une ville en ruine, auréolée de gloire légendaire, que l’Histoire finira un jour par raconter.
Marrakech fut pendant de longs siècles un foyer de diffusion de la science juive pour les régions du Sous, de l,Atlas et des villes de la côté méridionale de l'Atlantique.
H Joseph DADIA
Brit No 38-Joseph Dadia-Aghmat-Redacteur:Asher Knafo
Page 45
תולדות חב"ד במרוקו..ארכיון מרוקו
חב"ד במרוקו..
מבוא
ארכיון מרוקו
מרוקו היא המדינה הראשונה אליה שלח הרבי שלוחים לאחר עלותו על כס הנשיאות. מאז בואם, במשך עשרות שנים, הרבי ניהל בשלט רחוק, אך באופן פרטני, את כל הנעשה על ידי השלוחים בקזבלנקה, מקנס, צפרו, ארפוד, וגם בכפרים הקטנים והנידחים אי שם במדבר סהרה.
מלבד מאות האגרות והמענות לשלוחי הרבי במדינה, התכתב הרבי גם עם רבני ומקובלי מרוקו ובראשם האדמו׳׳ר רבי ישראל אבוחצירא ה״בבא סאלי״ ובנו ה׳׳בבא מאיר', כמו גם עם הגאון הרב שלום משאש, הגאון רבי רפאל ברוך טולידנו, הגאון רבי דוד עובדיה ועוד רבנים חשובים רבים. במקביל שיגר הרבי מכתבים למנהיגי קהילות, מנהלי מוסדות, מורים וגם תלמידים, בנושאים רבים ומגוונים – הוראות ציבוריות והנחיות פרטיות בענייני רפואה, שלום בית וילדים. התכתבות מיוחדת התנהלה בין הרבי ומלך מרוקו, ואף מכתבי זירוז שיגר הרבי למנהלי ארגון הג׳וינט כדי שאלו יתמכו ביד רחבה בפעילות ההולכת ומתפתחת במרוקו. השלוחים מצדם עדכנו את הרבי בכל הנעשה במרוקו וקיבלו תשובות פרטניות בנושאים רבים.
דומה שאין אח ורע להתייחסות פרטנית שכזו של הרבי, בה הפגין יחס וחביבות מיוחדים למקום הראשון אליו שלח את שלוחיו. אלא שעד עתה פורסמו מתוך אוצרות אלה חלקים מזעריים בלבד, ולקראת הוצאת ספר זה לאור קובצו לפונדק אחד הוראות הרבי, אגרותיו, שיחות, "יחידויות" והוראות שהגיעו דרך המזכירות ושלוחים אחרים.
אגרות ומענות אלו נאספו אל "ארכיון מרוקו". לצדן נשמרו זיכרונות השלוחים עצמם, כפי שפורסמו בחיבורים מיוחדים שהפיקו השלוחים ובני משפחותיהם, כמו גם פרסומים רבים, תשורות משפחתיות ועוד. בנוסף לאלו, במהלך עריכת הספר נערכו ראיונות מיוחדים, והחשובים בהם עם אלו שכיהנו ומכהנים כשלוחי הרבי במרוקו וחיים עמנו כיום: הרב שלום והרבנית גיטל איידלמן, הרבנית רייזל רסקין(אשת הרב יהודה ליב רסקין ע״ה) והרב עזריאל חייקין. ראיון מיוחד נערך עם הרב יוסף יצחק מטוסוב, שליח הרבי בטולוז, צרפת, בנו בכורו של מנהל מוסדות חב״ד במרוקו הרב שלמה מטוסוב ע״ה. כמו כן נערך ראיון עם הרב ז׳אן פול (יחיא) אמויאל, שכיהן כמנהל הסמינר בקזבלנקה וכיום מנהל מוסד ״אוצר התורה" בצרפת.
החלק החשוב של ארכיון מרוקו הוא"ארכיון הרב מטוסוב". הרב שלמה מטוסוב שימר במשך שנים ארוכות את התכתבויותיו עם הרבי, עם השלוחים האחרים ואלפי מסמכים אחרים שרובם המוחלט לא פורסם עד עתה. כל אלו מהווים נדבך חשוב בהיסטוריה של חב״ד במרוקו, ושופכים אור על התייחסות הרבי למפעל השליחות והשלוחים בכלל. לצד אלו נשתמרו אצל הרב מטוסוב ובני משפחתו מאות תמונות אותנטיות המהוות תיעוד נדיר ממוסדות חב״ד במרוקו. לכך התווסף לקט נבחר של תמונות מארכיון השליח הרב שלום איידלמן. כאמור, כל החומרים הללו קובצו יחד ל״ארכיון מרוקו״ שהוא הבסיס הרחב עליו נשען ספר זה, המתאר בפרוטרוט את תולדות חב׳׳ד במרוקו.
יצחק ירנן המפואר-ליצחק רואש פיוט לט"ו בשבט
לטו בשבט
סדר שלשים מיני פירות
עשרה מינים מהם, הם פרי גמור, ואין בהם קליפה, לא בפנים ולא בחוץ. והם מכונים כנגד עולם הבריאה.
ועשרה מינים הם, הפרי מבחוץ, והגרעין שלהם בפנים. והם מכונים כנגד עולם היצירה.
ועשרה מינים מהם, הקליפה שלהם מבחוץ, והפרי בפנים.
והם מכונים כנגד עולם העשיה, ואלו הם:
עשרה שכלם פרי:
עֲנָבִים, תְּאֵנִים, תַּפּוּחִים, אֶתְרוֹגִים, לִימוֹנִים, אַגָּסִים, חֲבוּשִׁים, תּוּתִים, סַרְבָשׁ (חֻזְרַר), חֲרוּבִין.
עשרה שהגרעין בפנים:
זֵיתִים, תְּמָרִים, גֻּדְגְּדָנִיּוֹת (דֻּבְדְּבָן מָתוֹק), שֵׁיזָפִים (שׁוֹפְּאִיפָאשׁ), אֲפַרְסֵק, שְׁזִיפִים, מִשְׁמְשִׁים, דֻּבְדְּבָן חָמוּץ, עֻזְּרָדִין (זַעֲרוּר אַקְרָאנִים), שֶׁסֶק.
עשרה שהקלפה בחוץ:
רִמּוֹנִים, אֱגוֹזִים, שְׁקֵדִים, פְּרִישִׁיןְ (קוקוס(, עַרְמוֹנִים, לוּזִים (בנדק), אַלּוֹנִים (בלוט), פַּסְתּוּקִים, פִּנְיוֹנִים (צנובר הארן), בָּטְמָה (פְּרִי אֵלֶּה).
(36) פיוט – לר׳ יצחק רואש הי״ו, נועם ״אל מאד נעלה״
שִׁיר, מִפִּי אֵל יֻשְׁבַּת אֶפְצַח בִּרְנָנוֹת
בְּיוֹם זֶה, ט"ו בִּשְׁבָט חַג הָאִילָנוֹת
בְּיוֹם זֶה, ט"ו בִּשְׁבָט חַג הָאִילָנוֹת
בָּרְכוּ נָא, אָב, בֵּן וּבַת / לֵאלֹהִים, רַב אֱמוּנוֹת
בָּרְכוּ נָא, אָב, בֵּן וּבַת / לֵאלֹהִים, רַב אֱמוּנוֹת
נָא, 'שׁוֹכֵן עֲרָבוֹת בּוֹרֵא אִילָנוֹת
בֶּרֶךְ מֵי נְהָרוֹת וְכָל מִינֵי פֵּרוֹת
יִהְיוּ טוֹבוֹת רַעֲנָנוֹת / מִכָּל טוּב, יִהְיוּ בְּרוּכוֹת
יִהְיוּ טוֹבוֹת רַעֲנָנוֹת / מִכָּל טוּב, יִהְיוּ בְְּרוּכוֹת
יצחק ירנן המפואר-ליצחק רואש פיוט לט"ו בשבט
עמוד 56