מורשת יהדות מרוקו

 

ב. טקסי החתונה בפאס

תיאור זה של טקסי החתונה לקוח מתוך רומן אוטוביוגרפי שכתבה יהודייה ילידת פאס (בשם נעוריה גרציה כהן) שיצאה מן הקהילה בצעירותה, התחתנה עם קצין בכיר צרפתי לא יהודי וחיתה אתו בצרפת. סיפורה זה וסיפורים נוספים שהיא כתבה מנסים לשחזר את תנאי חייה ואת האווירה ששררה בקהילת פאס לפגי עזיבתה את הקהילה. נקודת הראות שהיא מציגה כאן משלבת ולמעשה מכליאה את תחושותיה ורשמיה כבת הקהילה עם תחושותיה של אישה שעזבה את הקהילה ומסתכלת עליה ממרחק ואף בביקורת מסוימת.

המקור: ,Dégrada [Gracia Cassou], Retour sur un monde perdu 52-61 .Paris [1971], pp

• DEGRACIA(1911-1985). Pseudonyme de Gracia COHEN épouse CASSOU. Première femme de lettres juive marocaine.
• Gracia Cohen née à Fès, au Maroc, le 19 juillet 1911, est la quatrième de six enfants Son père, David Cohen, fils d'un riche propriétaire terrien, a le goût des voyages (Paris, Londres, Jérusalem), mais ses biens lui sont confisqués sous le protectorat français qui s'installe à Fez. un an après la naissance de Gracia.Sa mère, Yacouth Cohen, très pieuse, est la fille du Grand rabbin du Maroc, Haim Cohen. Gracia est élève à l'école Franco-Israélite de Fès jusqu'au Brevet élémentaire, et, comme ses soeurs, elle travaille pour aider sa famille. Elle est quelque temps secrétaire dans un cabinet d'assurances, puis quitte le Maroc en 1936. La même année, elle donne naissance à Biarritz à Claude qu'elle confie d'abord à une nourrice. Elle travaille ensuite à Bordeaux où elle épouse en janvier 1940 à la mairie, le lieutenant en cavalerie, ingénieur de formation, Pierre Cassou. Ils auront six enfants, Colette, plus tard épouse Roumanoff, Michèle, Jean-Pierre, Evelyne, Jacques et Georges. En 1948, son époux reconnaît Claude, le premier fils de Gracia, qui vit dorénavant avec eux.
• Pendant pratiquement toute la Seconde guerre mondiale, la famille Cassou vit au Maroc. Elle habite ensuite à Hyères de 1945 à 1956, puis à Paris. Pierre Cassou, alors commandant est affecté de 1959 à 1962 en Algérie où sa famille le rejoint. Ils sont de retour à Paris, puis à Nîmes où il termine sa carrière avec le grade de général. Dès sa retraite, le couple rejoint Paris.
• Le mariage de Gracia Cassou à Bordeaux a été un mariage civil, et elle élève d'abord ses enfants sans aucune éducation religieuse. En 1953, lorsque son fils Jean-Pierre tombe très malade, elle fait le voeu de revenir à la religion de ses pères. Elle introduit alors les fêtes juives dans la vie familiale, fait circoncire ses trois garçons par un chirurgien, et amène ses enfants et son mari à la synagogue. A Paris, elle devient une militante très généreuse de la WIZO, l'organisation internationale des femmes sionistes. Elle se trouve à son aise dans ce milieu de la bourgeoisie juive et participe régulièrement aux ventes de livres de la WIZO au cours desquelles elle signe ses propres ouvrages. Elle fréquente assidûment la synagogue et s'occupe de plusieurs oeuvres de bienfaisance à Paris et en Israël où son père et ses deux frères ont immigré. Malade du coeur, elle fait part à ses enfants de son souhait d'être enterrée en Israël. En 1985, elle participe à une voyage organisé pour un club de riches donateurs en Israël, et y décède. Elle est enterrée au Mont des Oliviers, à Jérusalem.
• Le premier ouvrage que Gracia Cassou fait paraître, sous le pseudonyme de Degracia, est Mariage mixte,en 1968. Elle en fera paraître deux autres, Retour sur un monde perdu, en 1971, et Un sacré métier, en 1974, sous son nom d'épouse, Gracia Cassou. Tous trois sont édités à compte d'auteur, et ce fut sans doute un des regrets de Gracia Cassou de ne pas avoir été retenue et publiée par un éditeur. Après la parution de Retour sur un monde perdu, le 24 février 1972, elle déclare au Midi Libre : << J'ai toujours eu envie d'écrire et plaisir à le faire. J'ai découvert ma vocation à l'âge de dix ans. J'ai toujours écrit, mais ce ne fut pas facile. J'ai élevé mes sept enfants. >> Elle affirme aussi que ses oeuvres ne sont absolument pas autobiographiques. Les thèmes qu'elle y traite, — le mariage mixte, ou l'installation des autorités coloniales à Fès — reflètent cependant des situations qu'elle a personnellement vécues.

Avec Mariage mixte, Gracia Cassou a été, en 1968, à cinquante-six ans, la première juive d'origine marocaine à faire paraître un roman en français. Elle y traite, à partir de sa propre expérience, d'un thème que d'autres écrivains juifs maghrébins, comme Albert Memmi dans Agar (Paris, 1955), avaient déjà abordé, mais qui ne l'avait encore jamais encore par une femme marocaine. Outre les trois ouvrages qu'elle se charge de faire éditer et de distribuer autour d'elle, Gracia Cassou a également laissé plusieurs manuscrits inédits. Des monstres, vous dis-je, qui était annoncé en 1974, n'a semble t'il jamais été édité. De même, la pièce de théâtre, << Hortense ou la femme terrible >>, qu'elle évoque en 1972 dans le Midi Libre, n'a pas été éditée.

• Mais ce sont surtout ses souvenirs du Maroc qui ont suscité de l'intérêt auprès de ses coreligionnaires. Ainsi pour illustrer l'histoire des juifs à Fès, une revue israélienne francophone, Noam, afait paraître des extraits de Retour sur un monde perdu. Dans cette autobiographie à peine romancée, l'héroïne, Lydicia Gozlan est, comme Gracia Cohen, une des premières petites filles du mellah de Fès à entrer à l'école Franco-Israélite dans les années 1920 :
• C'est seulement vers la mi-décembre que mon père se décida à me conduire à l'école. Cet établissement scolaire n'existait d'ailleurs que depuis le mois d'octobre.
            L'École Franco-Israélite, ainsi l'appelait-on, était sise au Mellah, au fond d'une impasse caillouteuse mais où le soleil entrait à profusion, chose assez rare dans le quartier…[…]
            Ni David, ni moi-même ne parlions un seul mot de français. Aussi fut-ce par le truchement d'une interprète que la surveillante questionna mon père. […]
            Durant toute la matinée, je restais debout dans la cour, en compagnie d'autres petites filles qui étaient nouvelles comme moi. Nous n'osions pas nous parler. Nous nous épions les unes les autres. Le seul fait de nous retrouver à l'école nous impressionnait.
            Nous étions la première génération de filles à fréquenter cet établissement.
            Toutes les juives du Mellah étaient analphabètes.
            Il y avait bien sûr l'école de l'Alliance Israélite qui enseignait le français à un tout petit nombre, presque tous des hommes adultes, mais seulement des hommes, à l'exception d'une femme ou deux, au grand maximum.
            Alors que dès l'âge de quatre ans, la Synagogue était obligatoire pour les garçons — uniquement pour les garçons — qui recevaient une bonne éducation religieuse et profane.
            La fille juive avait droit à un enseignement oral religieux complet et quotidien, donné surtout pas sa mère et complété, plus tard, par le mari. Car toutes les jeunes fille se mariaient. Elles étaient donc destinées à devenir des épouses et des mères de famille. Un point. c'est tout. (Degracia, Retour sur un monde perdu,  33-35)
            Au bout de cinq années d'école… j'obtins mon Certificat d'études primaires, avec mention Bien.
            Au Mellah, ce diplôme était un événement considérable, à cette époque. Dans la rue, sur mon passage, les gens se retournaient et disaient avec respect et considération :
            — Tu vois, la fille de David, elle a son certificat. A leurs yeux (moi, une fille), je savais lire, écrire et parler le français. Que demander de plus ? Pourtant, j'étais irrésistiblement attirée à savoir davantage… Je sentais un besoin impérieux de continuer mes études. Malheureusement, je me heurtai à un obstacle sérieux : mes parents. Ils s'y opposaient formellement. (Idem, p. 77)

החתונה היהודית בפאס-מחברים שונים-החתונה בפאס על פי ריאיון עם תושבות פאס

עמוד 428

חידושי פעלים:

על אלה שחמקו לביתו הוא כותב ״חמוקי ביתו״, על ברכה גדושה ומלאה כותב ״ברכה מושפעת וגדודה״. על הכנת מטעמים כותב ״קום צודה בקשתך וטעם למסעדי״. על רבקה המכסה את יעקב בעורות עזים כותב ״וביערות עזים ידו גלדה״.

חידושי שמות עצם:

עזרה ־ מעזור, מלכות ־ מלכתיה, חייב טובה ־ נש2ן, יקירי ־ מאודי, מחלוקת ־ חלוק.

ר׳ דוד אלקיים מתלונן על כי השפה העברית אינה מפותחת דיה, דבר המאלצו לשנות מילים וניקוד:

" קוצר שפתנו הקדושה מפני הגלויות והטלטולים ולא נשאר רק מה שכתוב בתנ"ך לבזה ובזה נשאר קצרה, ולא תתמלא תאוות המשורר להוציא כל רוח שירתו כראותו, ולשון הימים רחבה…"

למרות מגבלתיו בלשון העברית, הוא מתנחם בכך ששירתו משרתת את הציבור :

" די בקהלי בו אעמוד אתפלל…

עמי ולאומי

שיחתם כשי ואשכר

היא שעמדה לי"

 

תוכני הקצידות

ר׳ דוד אלקיים בקצידות שכתב, ושהוכנסו ל״שיר ידידות״, מעלה בכתב בפירוט רב את תוכן הפרשה של כל שבוע בשילוב דו־שיח בין הדמויות בפרשה. על הקצידות שכתב אומר ר׳ דוד:

"שירים אלה על ניגוני הערבים נקראים "לקצאייד" מפני שמספרים בהם עניין אחד בכל אחת ואחת, עניין שבחיים או גנות חשק וכו', ולכן יש בהם שהוא בעל ששה או שבעה או עשרה בתים ר"ל ארוכים, אבל רק עניין אחד מדבר המשורר, גם אנחנו צריכים לחבר על עניין אחד בכל פיוט"

הערת המחבר: בניגוד ל״סראבא״ שהיא צורה אחרת של הקצידה, במקור הערבי היא מצומצמת באורכה. דוגמאות ל״סראבה״ בשירת הבקשות מופיעות בפרשת ״מקץ״ מס׳ 259, 268 ב״אעירה שחר״.

מתוך ״שירי דודים׳׳, עמי 118, ספר הכולל את פיוטיו של הרד״א כפי שנכתבו בכתב ידו של ר׳ מרדכי זעפרני ז״ל, ידידו של הרד״א, שהיה ש״צ וסופר סתם במוגדור, קיבל את רשותו של הרד״א להעתקת שיריו.

להלן ציטוטים ממספר קצידות מ״שיר ידידות״ המציגות את יפי כתיבתו: מפרשת ״בראשית״:

"ברא שחקים ספור בהרים

בין מים למים סבבו

עליונים ירטיבו…

חיות ובהמות צביון תארם

למינם זה מזה נשתנו וכל רמש למינו…:

 

מפרשת "וישב"

"אלה בני יעקב איש אהלי

יוסף נער עולה

עם בני נשי אביו, אבל

קץ שעשועיו לא גבל-בין הרי יבול

אהבת אביו לו היתה פלא

בין אחיו תפלא

על כן קנאתם רבתה ולבל

ישמע הזק יאבל תבלו תבלו"

מפרשת ״משפטים״:

 

 

צירופה של הקצירה ל״שירת הבקשות״

בצירופה של הקצירה ל״שירת הבקשות״ היה הגיון רב: בתקופה זו, ראשית המאה ה־20, הקצידה הערבית היתה פעילה ואהודה מאוד ברחוב, ויהודים רבים נהנו לשמוע אותה. היה חשש שמא היהודים יימשכו אחרי הקצידה הערבית. ר׳ דוד אלקיים קיבל עליו את המשימה לקרב את היהודים לקצידה הכתובה בלשון הקודש, בעברית, והמורכבת על הלחנים הערביים המוכרים והאהודים ברחוב. כך יצא שהוא כתב קצידה לכל פרשה, ויחד עם שני העורכים הנוספים של ״שיר ידידות״ הוחלט על צירופה ל״שירת הבקשות״.

עובדת היותו מעורכי ״שיר ידידות״, יחד עם חיים אפריאט ודוד יפלח, עזרה לו לשבץ בקובץ 23 קצידות שחיבר מתוך סך כולל של 89 קצידות המופיעות בקובץ.

ר׳ דוד אלקיים כתב שירים נוספים, ואת כולם הוא קיווה להוציא לאור בספר שנקרא ״שירי דודים״, כשהמימון שלו יהיה מרווחים שונים שיקבל מהקובץ ״שיר ידידות״. בסופו של עניין, הספר ״שיר דודים״ לא יצא לאור.

לאחר פטירתו של הרד״א, בנו עבר לאגדיר ולקח איתו את הספריה העשירה שהיתה לאביו, ובכללם גם ספר השירים והפיוטים בכתב ידו של אביו. ברעידת האדמה שהיתה באגדיר ב־1.3.1960 אבדו כל ספריו של ר׳ דוד. יד המקרה הצילה את פיוטיו של ר׳ דוד. ידידו הקרוב, ר׳ מרדכי זעפרני, העתיק בכתב ידו את חיבוריו של ר' דוד ־ שירים, פיוטים וקצידות, וכך ניצל מאבדון חומר יקר וחשוב זה.

מעיון בספר ״שירי דודים״, שערך ר׳ מרדכי, מגלים כי הרד״א כתב פיוטים רבים ונוספים. בתוכני חלק מהפיוטים ניכרת הגישה החינוכית שלו להטיף ולהעיר לחברה בה הוא חי. באחת הקצידות, שחיבר רד״א על היחסים בין העניים לעשירים, הוא מתלונן על כי ״חכמת המסכן בזויה״ וכי:

"הס מלהזכיר חכמת העני

כמעט קט, פסו ידיו רפו

מני נבצרה מחשב זמני

בעל הון טכסיל-טוס מרעפו"

בקצידה אחרת הוא מסב את תשומת לב הקוראים למסיבות הפאר, שעורכים הגבירים במוגדור, ואותן הוא רואה כמיותרות. באחד מהפיוטים הוא קובל כנגד אחד מעשירי הקהילה שבעיר שיקר את השכירות החודשית לדירותיו.

בשיר זה, המופיע ב״שירי דודים׳׳ עם׳ 128־126, הוא כותב: ״פיוט זה חיברתיו בראותי כי איש אחד מבני מרום הארץ הוקיר דירות הבתים אשר היו לפנים מעט בזול ועתה העלה מחיר שכירותם והוקירם הרבה…״

הפעילות הציונית המסוימת בה נטל חלק בחוג המשכילים, שפעל במוגדור בשנות ה־ 40 לחייו, משפיעה גם על תכנים שכתב. בעצם, הוא אינו מחדש דבר בעניין, שהרי כל הפיטנים בימי חייו כתבו על הנוסחה החוזרת במעגלים חוזרים ־ ייסורי גלות, שבח לה׳, הציפיות לגאולה והכיסופים לא״י. את פעילותו הציונית בעבר מציין בסוף הקצידה שחיבר לפרשת ״וארא״ בה הוא כותב על הציפיות המשיחיות לגאולה קרובה:

ובן דוד קום יבוא ויגאלנו

ולירושלימה, בית מחניים

בבנין מקדש בניה ונוחמו

קת פדות נשלמה….

 

ר׳ דוד מוסיף לכתוב על געגועיו לארץ־ישראל. באחד השירים הוא כותב על רצונו העז לחיות בארץ, בשיר הוא מתאר את מסעו באתריה המוכרים של ירושלים:

"יפעת משדי תנהר לו

פתאום הר הזיתים למולו

שכינה תוך היכלו

מגדל דוד מעל לו

ונהר שבילי עזיאלי

והפליא בחסדו יצדיקני

בעודי חי אנשק אבותינו ועציו

אדרוש שלום פרזיו ואחונן עפרו"

 

ר׳ דוד כתב שירים נוספים על עצירת גשמים, בשבח החכמה, שיר לימודי על הדקדוק העברי ועוד. ההשכלה בה עסק בעבר משפיעה על סגנון כתיבתו: פונה להורים ללמד את ילדיהם מלאכה המפרנסת את בעליה. הוא פונה לכלל לנהוג בצורה הוגנת בגויים במצוות שבין אדם לחברו.

כמו בדברי הפתיחה על ר׳ דוד אלקיים, יש לחזור שנית ולציין את כישוריו האמנותיים:

הוא היה בעל יכולת ציור מופלאה. הוא כתב שלטים לחנויות ולבנקים במוגדור, אנשים מכובדים הזמינו אצלו כתובות, ואותן הוא כתב על קלף. הוא ידע לצייר אותיות משולבות בעברית ובצרפתית, חרט מצבות קבורה מאבן טבעית או משיש, עסק בנגרות אמנותית עדינה, כמו היכלות לבתי־כנסת ועמודים לספר תורה. הוא היה גם רפד עור ויצר קופסאות ותיבות למזכרת.

פעם אחת הזדמן ר׳ דוד אצל אדם חשוב במוגדור והביט בו לפרק זמן ממושך. אותו האיש שאל את ר׳ דוד: ״מדוע אתה מביט בי זמן כל־כך ממושך?״. ר׳ דוד ענה לו, שיודיעו מאוחר יותר את הסיבה לדבר. ר׳ דוד חזר לביתו וצייר את האיש באופן מדויק.

מלאכתו היתה מרובה אך פרנסתו מועטה היתה, והפרוטה לא היתה מצויה בכיסו. הוא חי בדוחק ובצמצום. באחד משיריו הוא כותב, כי המצב עוד ישתנה ולא יהיה הבדל בין עשיר לעני:

"טובי ושלמה / עני מעשיר לא יוכר

ובני אמללי / דעת נשוא לא אוכל"

 

סיכום

בהקדמה לספר ״שיר דודים״ נכתב על הקצידות של הרד״א: ״קצידותיו מתוקים,

כדבש מלקקים, כחלב יונקים, כמים מזוקקים, כדם בעורקים, כטל שחקים, כשמן לפרקים וכיין משקים, מדוקדקים ומדוייקים, כזוהר מבריקים, זיו ונוגה מפיקים, אין עליהם חולקים, סופם חזקים, שיר המעלות ממעמקים״. גם אם השפה מליצית היא, דומה שאין חולקים על הפרסום ועל האהבה להם זכו קצידות אלו.

בי׳ בניסן שנת הת״ש, 1942, נסתלק ר׳ דוד אלקיים ז״ל לבית עולמו והוא זקן ימים, בן 92 שנה במותו. הוא נקבר במוגדור ועל מציבתו נכתב:

"דרך כוכב מיעקב האי גברא…מהללים חכם

עצום ורב שבעתיים, אז שר דוד את שירותיו

במשקל ובמדה….וקראם שירי דוד מעין המתגבר…

מלך האיר לחברתו זכה וזכה את הרבים,

דודי נתן ריחו בדקדוק לכל נתיבותיו ויהי

דוד לכל דרכו משכיל בחכמה…דוד לקאיים ז"ל

נצר מגזע האר"י הגדול הרב המופלא….איך

אדונינו עדי עפר הגיע עם רבי שמעון בר יוחאי

יום ה' בש"ק עשרה ימים לחודש ניסן…."

 

הקצידות שחיבר ר׳ דוד אלקיים על כל פרשה, הן שהביאו לו את הפרסום בקרב קהילתו במוגדור ובקרב יהודי מרוקו עד היום. למעשה, שמו מוכר רק למי שקם לערבי ״שירת הבקשות״. כך קורה שפייטן משורר מוכשר ומיוחד כמו הרד״א כאילו נשכח מלב רבים. בעצם, לחלק גדול מאיתנו הוא אינו מוכר כלל.

בכל מקרה, ר׳ דוד אלקיים ז״ל הינו משורר בעל שיעור קומה מגדולי המשוררים של יהדות מרוקו החל במחצית השנייה של המאה ה־19. משורר שהיה גם חכם, משכיל ואמן.

התשובה על כך, שיוצרים חשובים ביהדות המורח בכלל וביהדות מרוקו בפרט אינם זוכים לתשומת הלב הראויה, מצוינת בדברי המבוא והסיכום שלי.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-ר׳ דוד אלקיים ־ אמן הקצידה במוגדור.

עמוד 123

חיי שרה – ערוך פרשת חיי שרה

 מאור חתני חיש יזרח / עם בת נדיבים

פרשת חיי שרה עומדת בסימן חילופי הדורות: עם מותה של שרה הגיעה העת לבנות את בית יצחק. אברהם שולח את עבדו זקן ביתו אל ארם נהרים 'לקחת' אישה ליצחק ממשפחת אברהם. שבעת הפסוקים המתארים את דאגתו של אברהם לזיווג ליצחק מרשימים ביותר והופכים למעין צוואה לדורות. מנהג קדום הוא שקוראים לחתן בשבת שלאחר חופתו קריאה מיוחדת בספר בראשית בפרשת 'ואברהם זקן' (בראשית כד, א-ז), הפרשה המספרת את סיפור זיווגם של יצחק ורבקה. קדמותו של המנהג ניכרת בזה שבקריאה זו נשתמר המנהג העתיק של קריאת התרגום בצמוד לקריאת התורה. מנהג זה נשמר בקהילות צפון אפריקה כפי שהוא. בקהילות מסוימות במזרח עולה החתן בסדר הפרשה השוטפת ואת פרשת 'ואברהם זקן' ותרגומה קוראים מן החומש. בקהילות אחרות נעלם המנהג, והחתן עולה למפטיר וכיו"ב. מסורת קדומה לשירי החתונה העבריים ותחילתם בהלכות נישואין, אלו שבע ברכות הנאמרות תחת החופה ובשבעת ימי המשתה. במסכת כתובות דף יז ע"ב נזכרים כמה לשונות של שיר הנאמרים לכבוד הכלה, כגון דברי בית הלל בפי רבי יהודה בן אילעאי, 'שהיה נוטל בד של הדס, ומרקד לפני הכלה ואומר 'כלה נאה וחסודה', או, למשל, עדותו של רבי דימי שם הכי משרו קמי כלתא במערבא לא כחל ולא שרק לא פרכוס – ויעלת חן' והפיוט העברי הקדום שידע רק צורות שיר הקשורות בתפילה, מערכות קרובה ויוצר וכד', שילב את השירים  לחתן כפיוטים הליטורגיים הללו. דוגמה מופלאה למערכת קדושתא מפוארת לשבת חתן אנו מוצאים במורשתו של הקליר בקדושתא 'אהבת נעורים מעולם' שפרסם ע' פליישר. בפיוטיה של קומפוזיציה זו ניתן לראות מעין תבנית יסוד ובניין אב לפיוטי החתונה במורשת השירה העברית לדורותיה מצד ההתייחסות לחתן ולכלה. הפייטן מרבה לספר בשבחיהם ולהעתיר עליהם ברכות רבות, תוך שהוא קושר ברכות אלה לדוגמאות היסטוריות של הזוגות במקרא מאברהם ועד דוד. הפייטן הופך את החתונה המשפחתית למעין סמל ודוגמה לאהבת הדוד והרעיה וחיבורה של כנסת ישראל לקב"ה לקראת הגאולה העתידה. ההרחבה למעגל הלאומי נעשית במעברים רטוריים מבריקים מעניין לעניין ולעתים עולה תמונה רב-משמעית לשני הכיוונים.

ובכן ומשוש חתן על כלה

אַדֶּרֶת מַעֲטֵה הוֹד וְהָדָר כְּאֵיתָן יְאֻפַּד חָתָן

בָּנִים בָּנוֹת בְּיַלְדוּת וּבְזֹקֶן כְּעֶדְנָה תְּחַבֵּק כַּלָּה

גִּיל וּמָשׂוֹשׂ כְּיָצָא לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה יְעֻטַּר חָתָן

דֶּרֶךְ יֹשֶׁר וָטוֹב כְּנִתְרוֹצְצָה בְּבָנִים תֻּנְהַג כַּלָּה

הוֹן וְעֹשֶׂר וּמִקְנֶה כְּאִישׁ תָּם יִנָּתֵן לְחָתָן

וּכְרָחֵל וְלֵאָה אָשֵׁר בְּנוֹ בַּיִת תְּבֹרַךְ כַּלָּה

זֶרַע בְּרָכָה וּמְלוּכָה כְּגוּר אַרְיֵה יַגְזִיעַ חָתָן

חִנְיָטִים תְּאוֹמִים כְּפֶרֶץ וְזֶרַח אָחִיו תְּיַחֵס כַּלָּה

טוּב חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים כְּפֹּרָת יִנָּתֵן חָתָן

יַלְדֵי אַהֲבָה וְחִבָּה כְּבַת פּוֹטִיפֶרַע תַּחֳנַן כַּלָּה

 

 

1-איתן: כינוי לאברהם, על פי ילק"ש תהלים , קעח. יאפד: יולבש ויקושט כבאפוד. 2 . כעדנה: היא שרה, על פי בר' יח, יג. 3 .כיצא… בשדה: כינוי ליצחק, על פי: 'וַיֵּצֵּא יִצְחָק לָשּוחַ בַשָדֶּה לִפְנֹות עָרֶּב' -בר' כד, סג-. 4 .כנתרוצצה בבנים: רבקה, עליה נאמר: 'וִיתרצֲצּו הַבָנִים בְקִרְבָה' -בר' כה, כב-. 5 .כאיש תם: יעקב, על פי 'וְ יַעֲקֹב אִיש תָם יֹשֵּב אֹהָלִים' -שם, שם, כז. 7- .כגור אריה: יהודה, שנאמר בו: 'גּור אַרְיה יְהּודָה מִטֶּרֶּף בְנִי עָלִיתָ כָרַע רָבַץ כְאַרְיֵּה וכְלָבִיא מִ י יְקִימֶּנּו' -שם, מט, ט-. יגזיע: יפריח ויצמיח כגזע. 8 .חניטים: צאצאים, על דרך: 'הַתְאנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ ', שה"ש ב, יג. 9 .כפֹרת: הוא יוסף, שנאמר בו: 'בֵּן פֹרָת יֹוסֵּף בֵּן פֹרָת עֲלֵּי עָיִן' -בר' מט, כב-. 10 .כבת פוטיפרע: כאסנת בת פוטיפרע אשת יוסף, -שם, מא, כב-.

משעול נוסף הנסלל מפיוט זה לפיוטי הדורות הוא בשימושי המקראות על רמיזותיהם ושיבוציהם. פסוקי מקרא שיש בהם שמחת חתן וכלה וברכה לבני הזוג, ברכה לצדיקים וליראי ה', ופסוקי אהבה משיר השירים ומדברי הנביאים, הקושרים את החתונה ומרחיבים את משמעותה לתקווה גדולה ולגורל האומה בקשריה עם דודה. אף הכינויים וציורי הלשון העולים במערכת פיוטים זו נבנים על ציורי צמיחה ופריחה ותנובה.

הפתיחה 'ובכן ומשוש חתן על כלה' מתוך ההפטרה המיוחדת לשבת חתן, הפטרה שממנה עולים גם כמה ממנהגי החתונה הקדומים, מהם מפורשים, כגון קריאת הפטרה מיוחדת לחתן 'שֹוש אָ שִ ישבַה'… כֶּחָתָן יְכַהֵּן פְאֵּר וְכַכַלָה תַעְדֶּה כֵּלֶּיהָ ' -יש' סא, י- ועד לרמז לעטרות חתנים וכלות בין קפלי ציורי הלשון. אף שגב הלשון והחגיגיות המיוחדת בדרכי העיצוב של היצירה – כל אלה יהיו מכאן ואילך מיסודות פיוטי החתן בשירה העברית.

מכוח אותה מסורת המשיכו בספרד לכתוב פיוטים לחתן ואף דונש, ראשון המשוררים 4 בשיטה החדשה בספרד, כתב שיר לחתן 'דבק חתן בדתך' והוא 'פיוט לחתן לספר תורה'. נמצא כי מצד מסורת השיר קשורים שירי החתונה אל מסורת השירה העברית ואל הפיוטים לחתן שנאמרו בבית הכנסת, על כן קרובים הם קרבה יתרה לשירת הקודש. מחרוזת בודדת של שיר חתנים שכתב דונש זכתה להיקלט קליטה מוחלטת דווקא במנהגי אשכנז. כוונתנו למחרוזת הידועה הנאמרת לקראת הזימון לשבע ברכות:

דְּוַי הָסֵר וְגַם חָרוֹן

וְאָז אִלֵּם בַּשִּׁיר יָרוֹן

נְחֵנוּ מַעְגְּלֵי צֶדֶק

שְׁעֵה בִּרְכַּת בְּנֵי אַהֲרֹן

 

אין ספק כי לפנינו מחרוזת מתוך שיר שלם ודונש 'חתם' את שמו באותיות הראשונות. כביכול, לבו אמר לו, כי עתידה מחרוזת זו לנדוד אל מנהגי אשכנז דווקא ולסמל את אחדותה של תרבות ישראל. מכל מקום הפיוט המלא של דונש לחתן 'דבק חתן בדתך / יברך אל רעותך' כולל ברכה לחתן ולכלה ובכלל ברכת החתן ברכה לכלל ישראל 'יבורך בך ישראל / ותתפאר עדתך' ומסיים באמירה המשובצת 'תהי ברוך בבואך וגם ברוך בצאתך' והיא הנאמרת עד היום לחתן במנהג הספרדי עם תום הקריאה המיוחדת בפרשת 'ואברהם זקן'. הכתובות בכתבי היד -גם האשכנזיים- מציינות פיוט זה 'כשירד החתן מן הבימה'. עדות לכך שהשירה והפיוט המלווים את החתן בעלותו לתורה הם מנהג קדום ומשותף לכלל הקהילות אלא שנשתמר בעיקר בקהילות המזרח וצפון אפריקה. השירה המאוחרת מציגה מעין מיזוג בין שירי החתונה שאופיים קרוב לחילוני לבין הפיוטים לחתן המשתלבים בתפילה ובבית-הכנסת. מזיגה מעין זו מצויה כבר בכמה משירי החתונה הספרדיים, ובעיקר באלה של ריה"ל, והשפעתם ניכרת על השירה המאוחרת שמצאה בהם דוגמה לדרכה. מדרך הטבע כוללים שירים אלה שבחיהם של החתן והכלה, וברכות משוגרות להם, ובהם נתלית בקשת גאולה לכלל ישראל, וייסוד לזה האהבה שבין החתן והכלה, המעלה זכרם של חסד הנעורים ואהבת הכלולות בין כנסת-ישראל לדודה. בעקבות שירי החתונה הספרדיים משתמשים אף שירינו בכמה מן המוטיבים של שירת החשק, אלה מותאמים לעניין האהבה ההדדית בין בני הזוג ולשמחת הנישואין. חן רב מוסיפים תיאורי יופיה של הכלה במתכונת תיאורי היפהפיה החשוקה: 'סות הדר עדיה /ובגדי חן יקרים // והוד וזוהר לחיה / דמות הלל שחרים // אברך על יופיה / ליוצר מאורים' -'משכיל שיר'-; ובשיר אחר -'ממעונות אריות'- מתואר החתן 'הפיקו אלקים חוקו / קומה לצורר ענקים…'. לשונות ודימויים של אור וציורים מעולם הצומח משולבים בשירי החתונה. בקבוצה זו ניכרים השירים המיועדים לעלייה-לתורה בסיום הקושר אותם לברכות התורה 'ושמו ברכו, עדת אל בצהלה' 'משכיל שיר ידידות'. בין שירי החתונה מיוחד הוא השיר 'מלכי אתה תנחמני' ששלוש מחרוזותיו הראשונות עוסקות בעניין הגאולה, ולכאורה המעבר אל שבח החתן ואל ייעוד הפיוט הוא ללא קשר, אך אם נזכור כי עניין אהבת הכלולות והנישואין משמשים בד-בבד גם כסמל וכמשל לעניין הגאולה, נוכל לתאר אפשרות שבה עיקר השיר עומד על הסמל ורק מיעוטו מתייחס למציאות המציעה את הסמל, והוא מעין בבואה לתבניתם של שירי השבח בספרד

. המעמד החגיגי של שבת החתונה חייב עיטור פייטני לעליית החתן לתורה. באשכנז פיתחו את 'הרשויות' לחתן. ובמזרח נתחברו פיוטים לא מעטים לכבוד החתן העולה-לתורה. פייטני צפון אפריקה הוסיפו ועיטרו כל פסוק ופסוק משבעת הפסוקים בפיוט קצר המקדים את הפסוק או את תרגומו, והמתקשר אליהם בדרך השרשור. ממורשתו של רבי מוסה בוג'נאח איש טריפולי הגיעו לידינו ארבעה פיוטים לפסוקי 'ואברהם זקן': פיוט לתרגום פסוק ג, פיוט  לפסוק ד, פיוט אחר לתרגומו של פסוק זה ופיוט רביעי מבשר את פסוק ז. מתוך כך נראה שרבי מוסה כתב פיוטים לכל שבעת הפסוקים ולתרגומיהם, אך ייתכן בהחלט שהוא רק הוסיף פיוטים במקום שהיו חסרים או במקום שהפיוטים הישנים לא סיפקו את בני קהילתו. עיקרם של פיוטי 'ואברהם זקן' בקשה על הגאולה, כשהם נסמכים על זכותו של הזקן השולח את עבדו. חלק מן הסיומות יוצרות דו-משמעות מעניינת בין הפסוק בהקשרו המקראי לפסוק המסיים את השיר והמתכוון לעניין הגאולה. מובן מאליו שברקע הדברים עומד עניין החתונה – המתקשר באופן אליגורי לעניין הגאולה והמשמש נושא מרכזי בחלק מן הפיוטים. הפיוטים כאמור, הם קצרים ומעמידים מחרוזת בודדת בתבנית מעין אזורית.

מַלְכָּא רָבָא/ קְיָם סָבָא/ רְחִימָךְ תִּדְכַּר לָן !

שְׁזִּיב עַמָּא, / לָךְ רְחִימָא / מִגּוֹ חֵיוָן קַלָּן!

הַּב רְוָוחָה / לָן וּמְשִׁיחָא / שַׁדַּר וְתוּב עֲלָן!

בְּדִיל שְׁמָךָ / פְּרוֹק עַמָּךְ /  וְתִשְׁרִי גוֹ הֵיכָלְךָ

וּבְדִיל סָבָא נְאַם לְעַבְדֵיה / וַאֲקַיֵּם עֲלָּךְ

 

1 .מלכא רבא: כינוי לקב"ה המלך הגדול, על פי תה' מז, ג. קיים… לן: ברית אהובך הזקן זכור לנו והוא על פי הסליחה 'רחמנא אדכר לן קיימיה דאברהם רחימא'. 2 .שזיב… רחימא: הצל את עמך האהוב עליך. מגו חיון קלן: מתוך החיות הבזויות והוא כינוי לרשעי אומות העולם. 3 .הב… עלן: תן רווח והצלה לנו ומשיח שלח ושוב אלינו. 4 בדיל… היכלך: בעבור שמך, הצל עמך ותשכון בתוך היכלך. 5 .ובדיל… עלך: ובזכות הזקן, שאמר לעבדו 'וְ אַשְבִיעֲך' ומכאן אל קריאת התרגום לפסוק זה -בר' כד, ג-

מִי נְשָׁמָה שָׁם וְרוּחַ בֶּאֱנוֹשׁ, / שֶׁלְּקָחַנִי

מִמְּעוֹן אָבִי וְשָׂמַּנִי לְרֹאשׁ / עַם וְהִנְחַנִי

עַד הֲלוֹם, וּלְנִשְׁבְּרֵי לֵב לַחְבֹּושׁ / הוּא שְׁלָחַנִי

אֶבְטְחָה בִּשְׁמוֹ וּמֶנְהוּ אֶשְׁאֲלָה / לַעֲשׂוֹת חֶפְצִי

צִיר אֲשֶׁר יִשְׁלַח לְבַל יִתְנַהֲלָה / כִּי אֶל אַרְצִי

 

1 .מי נשמה שם: מי ששם נשמה ורוח באדם. 2-1 .שלקחני ממעון אבי: על פי בר' כד, ד 'אֱלהֵּי הַשָמִַים אֲשֶּר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי'. ושמני לראש עם: אב המון גוים -בר' יז, ד-. 3 .ולנשברי לב לחבוש:על פי תה' קמז, ג, ועניינו כאן: שהיה אברהם מגייר גרים -בר"ר לט, יד, עמ' 379 – 5 .ציר: המשיח. כאן מבקש אברהם על כלל ישראל. כי אל ארצי: רמז לפסוק היעד וכאן הכוונה לארץ ישראל.

על המחבר רבי מוסה בוג'נאח חי בטריפולי המאה הי"ז ונפטר בשנת ת"ם -1680 . אישיותו של רבי מוסה בוג'נאח ועשרות הפיוטים שכתב שופכים אור חדש על חיי הרוח של יהודי טריפולי במאה הי"ז, נושא שהיה לוט בערפל. רבי מוסה הוא למעשה הפייטן היחיד בעל שיעור קומה נכבד כל כך מבין יהודי טריפולי. על פי המסורת שבידי רבי אברהם כלפון, רושם קורותיהם של יהודי לוב, היה רבי מוסה סגי נהור והוא נשלח על ידי אביו למצרים ללמוד שם תורה. חלק גדול מפיוטיו הם בעלי ייעוד ליטורגי ואמורים להשתלב בתפילה. הם סובבים סביב תפילת 'נשמת', שבה שולבו פיוטים שונים בכמה מקהילות צפון אפריקה. זהו גם המנהג המשתקף מקובצי השירה והפיוט הטריפוליטניים הקדומים, ברם יש לציין כי מנהג זה של שילוב פיוטים לפני תפילת 'נשמת', בתוכה ולאחריה לא נתקיים בידיהם של יהודי לוב. מלבד פיוטי תפילה כתב רבי מוסה פיוטים לברית מילה ולחתונה והרבה פיוטים בתהילת ה' ובנושא הגלות והגאולה ללא קשר לתפילה מסוימת. בולטים במיוחד פיוטים שכתב בשבח התורה ובשבח לימודה. ההערצה הגדולה ללימוד התורה ולתלמידי החכמים משקפת אווירה של למדנות ואהבת תורה. בולטים ביופיים השירים האליגוריים באהבת התורה המשלבים יסודות שונים משירת החשק החילונית, המועברים אל מישור המשל ובונים תמונה הנראית כמעט כשיר חול גמור. בדבר זה הולך רבי מוסה בעקבות פייטנה המרכזי של צפון אפריקה, מנדיל אבי זמרה. רבי מוסה הכיר היטב את שירת ספרד והשפעתה של זו ניכרת היטב בשירתו ויש לה חלק באיכותה. אף הוא הצטיין בהעמדת תבניות שירים מורכבות ומופלאות ולעתים מדהימות – מחרוזות ארוכות מאוד בעלות טורים ארוכים המתחלקים לצלעיות רבות, או בעלות טורים קצרים בחריזה צפופה היוצרת עושר צלילי. שירתו מצטיינת בשעבוד התחביר לתוכן תוך העמדת אינוורסיה תחבירית )שינוי סדר המילים במשפט( או לשון קצרה המחייבת את הקורא לתת את הדעת למשפט הנתון. באופן מפתיע אנו מוצאים בין שיריו שיר חול קצר, 'מקור זמרה בלבי', שיר התפארות בסגנון שירת ספרד, ואפשר שיש כאן רמז לשירת חול שכתב המשורר ושלא הגיעה לידינו. שיריו של רבנו מוסה נקלטו בקהילתו, טריפולי, ואצל יהודי תוניס והם מהווים מרכיב מרכזי בקובץ השירים החשוב 'שירי זמרה' )ליוורנו תרל"ב( הכולל את מבחר הפיוטים שנהגו בתוניס. שיריו יצאו לאור במהדורה מדעית מבוארת בצירוף מבוא נרחב לשירתו ולשירת תקופתו.

 עיון ודיון נראה שרבי מוסה כתב פיוטים לכל שבעת הפסוקים ולתרגומיהם, אך ייתכן בהחלט שהוא רק הוסיף פיוטים במקום שהיו חסרים או במקום שהפיוטים הישנים לא סיפקו את בני קהילתו. בידינו ארבעה פיוטי פתיחה: שניים בארמית לפסוקי התרגום ושניים בעברית לקראת פסוקי המקרא. הראשון מביניהם מיועד לעטר את התרגום לבראשית כד, ג: אַשְׁבִּיעֲךָ–בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ:  אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה, לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי, אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ השבועה שמשביע אברהם את עבדו 'מתהפכת' בפי הדובר לשבועה ולברית שכרת ה' עם אברהם, שבועה הנזכרת בפסוק ז, הפסוק האחרון של הקריאה וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע-לִי לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת. דברי הסליחה הקדומה בארמית 'רחמנא אידכר לן קיימיה דאברהם רחימא' )=הרחמן זכור לנו את בריתו של אברהם האהוב( עולים כמעט מעצמם. עיבודה של הקריאה מן הסליחות בשיר מתאים את האמירה לבקשה ולמעמד הקריאה, כך הכינוי 'סבא' לאברהם מחזיר אותנו 'וְאַבְרָהָם זָקֵּן בָא בַיָמִים' ולתרגום 'ואברהם סיב…'. הפנייה 'מלכא רבא' )=המלך הגדול( לקב"ה באה להתאים את הכינוי לבקשה לגאול את ישראל מידי האומות. מעמד שליחת השליח לארץ המולדת הופך מעין דוגמה לשליח המשיח המתבקש להישלח לגאול את ישראל ולהשיבו לארצו, וכל זה נתלה בזכותו של אותו זקן שאמר לעבדו 'ואשביעך'. כך מתחבר הסיום לפתיחה, ואברהם הסב עוטף את השיר כולו, וכך מתקשר השיר לייעודו אל פסוק התרגום שייקרא מיד לאחר הפתיחה השירית. הפיוט הבא מהווה פתיחה לפסוק ד ובעקבות הפסוק הדובר הוא אברהם עצמו, המספר על בחירתו ועל שליחותו וייעודו 'לנשברי לב לחבוש', ואל מי שבחר בו הוא מתפלל כי ימלא חפצו ורצונו, כי השליח הנשלח יתנהל ישירות 'אל ארצי', וכך נקשר השיר אל הפסוק שייקרא ובו בזמן הפך לתפילה לגאולת ישראל מפי האב המייסד של האומה. הפיוט העוקב לתרגום של אותו פסוק הוא הרחבה של בקשת הגאולה, המשך בארמית של השיר הקודם. הכינויים לקב"ה 'אלה רב' 'רבון כל עלמין' מדגישים את שלטון האל בעולם,והכינויים 'בריה' ו'עמיה' לישראל מדגישים את מחויבותו לעמו ולבנו, מעין השקפות למחויבות של אברהם לבנו ליצחק. המחרוזת הרביעית שבידינו המיועדת לפסוק האחרון בקריאה לחתן, עיקרה ברכה לחתן ולכלה. ברכה הנתלית בציורי לשון של אור, צמיחה, שמחה והצלחה. הצירוף 'שוש ישיש' מקשר אותנו להפטרה הקדומה לחתן, וגם אם לא נקראה הפטרה זו בפועל בימי המשורר, היא מתבקשת ומתקשרת למעמד מיוחד זה. הברכה לחתן אינה נשארת במישור הארצי ובמסגרת הקהילתית, והיא מעבירה אותנו אל גאולת ישראל הכללית, ואף כאן בציור מיוחד המקשר חתונה ואהבה לגאולה 'ובימיו ישוב צבי ברח למעון אהבים'. הצבי הבורח הוא הדוד משיר השירים -ח, יד-, המתפרש כמשיח או כקב"ה עצמו, והוא נקרא לחזור ל'מעון האהבים', לבית המקדש ולארץ ישראל. עיקרם של פיוטי 'ואברהם זקן' הם אפוא בקשה על הגאולה, כשהם נסמכים על זכותו של הזקן השולח את עבדו. חלק מן הסיומות יוצרות דו-משמעות מעניינת בין הפסוק בהקשרו המקראי לפסוק המסיים את השיר והמתכוון לעניין הגאולה. מובן מאליו שברקע הדברים עומד עניין החתונה – המתקשר באופן אלגורי לעניין הגאולה והמשמש נושא מרכזי ברבים מפיוטי החתונה.

חיי שרה – פרשת חיי שרה- רבי מוסה בוג'נאח-אפרים חזן.

 

רבני פאס וחכמיה

יעקב בן אבני מחכמי פאס במאה השישית. נזכר כעד בפסק דין משנת התקט״ו/1755 שבא לפטור את ר׳ אברהם מאנסאנו מתשלומי מס, בתור תלמיד חכם.

 

שם טוב בן אברהם נגיד בפאס. הודח בשנת הרכז/1467.

 

שלמה אבוהב מחכמי פאס במאות השלישית והרביעית. בן דור גירוש ספרד וחתום על תקנה משנת הש״ה/1545. (מלכי רבנן, דף קטז—2).

 

סלימאן אוחנא (= שלמה אבוחנא) חי במאה הרביעית כנראה יליד מראקש התיישב בפאס ולמד בה תורה. מפאס עלה לצפת במאה הרביעית ונחשב לאחד מגדולי המקובלים בדורם של האר״י הקדוש זצ״ל, מרן ר׳ יוסף קארו ור׳ משה אלשיך. כתב ספרים, תפלין ומזוזות. נזכר בספרי השו״ת של חכמי דורו והדורות הבאים.

חיבר פירוש על ספרא וספרי ומכילתא ופי׳ תנ״ך. נדפס ממנו רק הפירוש על ספרי (בוילנה תרכ״ו) בסוף הספרי עם הגהות: הגר״א. יתכן ונדפס ממנו גם פירוש לספר יצירה עם הגהותיו. מצבתו ידועה עד היום בבית הקברות בצפת.

ב י ב ל ׳: נר המערב — מלכי רבנן; ר׳ יצחק בן ואליד, ״ויאמר יצחק״ ח״א דף ט׳.

 

משה אבושדיד נולד ברבאט והתיישב בפאס ולימד בה תינוקות של בית רבן. חי במאות החמישית והשישית. בסוף ימיו עלה לארץ ישראל ונפטר בה.

 

יצחק אבי זרדיל (=אבירג׳יל) מחכמי פאס. מונה כאפוטרופוס על יתומים בי׳ כסלו ש״ם/1580, כיהן כדיין בשנים השמ״ח/1588 והש״ן/1590 (כרם חמר ל, לב, לג, פב ורי״ד) וחתום על הסכמה משנת השנ״א/1591. בית הכנסת שלו שנקרא על שמו נהרס בשנת הת״ז (= הת״ב ?)/1647 בפרעות שהיו אז ביהודי פאס.

 

דוד אביטבול חי במאה הה׳ והו׳. כיהן כסופר שטרות ונמצא חתום עם ר׳ אברהם בן סוסאן בשנת התקט״ו/1755. מרדכי אכיטבול אבי ר׳ שמואל.

 

שמואל אביטבול ב״ר מרדכי. מחכמי פאס במאות השניה: והשלישית. חברם של ר׳ אהרן מלכא ור׳ אהרן בן סמחון שיחד שאפו לעלות לארץ־ישראל. אולם עם הגיעם לתלמסאן חזרו בהם לעירם.

 

אביטבול — ראה בוטבול.

 

ראובן אבירג׳יל. מחכמי פאס, לערך במאה הרביעית. ומכונה בן קיקי אבירגיל — ראה אביזרדיל.

 

אברהם אוג׳ואילוס (=אגוילאילוס־אוזווילס) חי במאה הג׳ והד׳ חתום על כמה תקנות שנתקנו בשנים הש״ה—השי״א/1551—1545. בשנת ר׳שכ״ה/ 1565 לא היה בחיים.

 (מלכי רבנן, ע—1, סח—3).

 

יעקב אגואילוס ב״ר שמואל חי במחציתה הראשונה של המאה החמישית. נזכר בשטר משנת התק״ו/1746.

(כרם תמר, תקנות, כב, כד, כה).

 

אברהם אדארוקי משוחטי פאס הנודעים במאות הרביעית והחמישית. חתום על פסקי דין בדיני טריפות וכן הובאו הדושים משמו בס׳ ״מראה׳ עינים״ לר׳ אליעזר בהלול המצוי בכ״י. יתכן ונקרא גם ״ר׳ אברהם טבח״.

 

אברהם אדהאן מחכמי המערב במאה השישית. יתכן וידוע גם בשם ברהום. חתום בפס״ד בשנת התק״ל/1770. עם ר׳ דוד בוטבול.

 

חיים אדהאן ב״ר שלמה. מחכמי פאס במחצית הראשונה למאה השישית.

 

יהודה אבן אדהאץ ב״ר מכלוף. נמנה על ראשי קהילת פאס החתומים על תקנה האוסרת ריבוי סעודות, מחדש אייר התמ״ח/1688.

 

יוסף אדהאן שמשו הנאמן של ר׳ יהונתן סירירו. חי במאה השישית בפאס.

 

יעיש אדהאן הי בפאס במאה הרביעית.

 

משה אדהאן בה״ר יעקב בה״ר משה חי במאה הו׳. ובקונטרס הקינות לר^׳ חיים דוד סירירו ישנה קינה שקונן עליו בהקמת מצבה על קברו.

 

סעדיה בן אדהאן הי במאה הה׳. היה שוחט ובודק. חתום על פס״ד עם הרבנים יוסף אלחדאד ואברהם אדארוקי.

 

שלמה אדהאן חי במאה הה׳(בר חיים ?). ומתואר על ידי היעב״ץ ״ספרא רבה דישראל״ ויתכן שהוא זה שנזכר שמו בין הרבנים שהספידו את ר׳ שלמה עמאר בפטירתו בשנת התנ״א/1691. ונמצא חתום עם חכמי פאס על הסכמה משנת התצ״ג/1737.

 

שלמה אדהאן מחכמי פאס במאה השלישית. כתב אגרת בחדש אב התקמ״ח/ 1788 לר׳ יוסף אירגאם ונזכרת בספרו ״מנחת יוסף״.

 

אדונים הלוי בן לבדאט — ראה דונש

 

אברהם אדרוטיל (=אדרוטאיל) ב״ר שלמה בא עם המגורשים לפאס בשנת הרנ״ב/1492 בהיותו כבן עשר. למד תורה לפני ר׳ יעקב לואלי. הוא השלים ספר הקבלה להראב״ד. ובהקדמתו מתאר סבלות המגורש״ם הוא נפטר לפני שנת הש״ה/1545. היה מעורב במחלוקת הנפיחה.

 

שלמה אדרוטיל (=אדרוטאיל) אבי ר׳ אברהם הנ״ל. בא עם המגורשים בשנת הרנ״ב בהיותו כבן שבעים שנה. בספרד למד תורה לפני ר׳ יצחק קנפנטון. וכדברי בנו בהשלמת ספר הקבלה להראב״ד ״… תלמידו של ר^׳ יצחק קנפנטון גאון ספרד ושימשו עשרים שנה ויהי בקי בתלמוד ובעת הגירוש יצא מספרד בהיותו כבן שבעים שנה ויבא לפאס ונפטר שם ביום ראשון של פסח בשנה הראשונה לצאת בני ישראל מספרד…״ כנראה מת במגיפה שהיתה באותה שנה והפילה חללים רבים במיוחד מהמגורשים.

 

רבני פאס וחכמיה-דוד עובדיה

עמוד 251

ר׳ דוד אלקיים אמן הקצירה

השנים חולפות והרד״א מתקרב לערבים חובבי השירה האנדלוסית, הוא אף מושפע ממשוררים יהודיים שחיו בעירו מוגדור, שמקור שירתם היה ממשוררים מוסלמים ממרוקו ומאלג׳יר. את שיריו ואת הקצידות שחיבר התאים ללחנים ערביים מוכרים.

ר׳ דוד אלקיים אמן הקצידה זכה, ו־23 מהקצידות שחיבר מופיעות בסדרות השונות של ערבי ״שירת הבקשות״. בכל סדרה מופיעה לפחות קצידה אחת. בסדרות לשבתות ״חיי שרה״, ״וישב״, ״ויגש״ מופיעות 2 קצידות.

בהקדמה לדיוואן שלו על הסגנון בקצידות הוא מנסה להסביר את שיטת כתיבת הקצידות:

"אלו הם השירים שהם קטנים המה בנויים על שירי ערב….ולכן תמצא לפעמים מלים עמוקות מן הפשט. ואל תאשים אותי, כי כשתעמיק בהבנה תמצא כי כונתי על דברי חז"ל או מן המדרש או מן הדקדוק….וצריכים אנו לשים אותיות ומלים נופלות על משקלם כאשר דיברנו לעיל בכדי שיהיה השיר כלול ורגיל בפי כל מצד ידיעתו בניגון ערב, כי בע"ה(בעוונותנו הרבים) ניגון ישראלי לא נדע ולא נשמע.,

עפ״י קטע זה מתברר, כי הרד״א הוסיף לקצידות מלים חדשות שאינן קיימות בלשון העברית־ הטיית צורה שלא כמקובל או העמדת צורה חדשה בהטייה של פעלים ושל שמות עצם. הוא אף מתנצל על כי לעתים משנה הוא את כללי הניקוד. בדרך זו ניסה הרד״א להתאים את הקצידות לתבנית המוסקלית הערבית המקורית, וזוהי בעצם פעולת התרכיב.

בקצידות שכתב קיימים מאפיינים מהשירה האנדלוסית הערבית עם מאפיינים של השירה העברית המסורתית מימי הביניים (מתקופת ״תור הזהב״ בספרד) ושל השירה העברית החדשה. בסגנון כתיבתו הוא לא דילג, כמובן, גם על השפעות מהשירה המקראית. בכתיבתו מוכיח הרד״א את בקיאותו במקרא, במשנה, בתלמוד, במדרש, בהלכה, בזוהר ובקבלה. הרד״א גילה מקוריות בלשון העברית בהוספת חידושי מלים וחידושי צורות.

העביר שעורי ״זוהר״ במוגדור בלילות שני וחמישי של ימי החורף בבית הכנסת שנקרא על שמו. השיעור הועבר בערבית ־ מרוקאית. לפני מותו ביקש את ידידו ר׳ מרדכי זעפרני ז״ל להמשיך ולהעביר את השיעור ב״זוהר״ גם לאחר מותו.

להלן דוגמאות אחדות המבטאות את פרי כתיבתו של הרד״א בנדון :

משחקי לשון:

בפרשת ״חיי שרה״ הוא כותב בקצידה:

"ידעה שרה, לבה נופל

פרחה נשמתה, כי בעולל /זקנתה

עול/עלילות עוללי"

״עולל זקנתה״ הוא בן זקוניה ־ יצחק, ״עלילות עולל״ הם מעשי הכבש שנשחט. ״עולל״

מתאים לעלם וגם לכבש רך.

בפרשת ״בראשית״ הרד״א כותב ־

"תחתונים לא יצריכו

מחצו/לא יוצבו

צבעם לבן מצהב

גבהם לבב ירהב

אך קיטור שם ילהב"

בקטע זה הוא כותב על מעשי הבריאה שנבראו ע״י הקב״ה ומשתמש בפעלים דומים בשורש ובאותו צליל ־ יצריבו, נחצבו, יוצבו. וכן : מצהב, ירהב, ילהב.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-ר׳ דוד אלקיים ־ אמן הקצידה במוגדור.

עמוד 116

פלאי פלאים

בו. השפחה הכוגדגית

היה האל בכל מקום, על הארץ ועל פני היקום, ומעשה שהיה בעשיר מופלג שלו בת יחידה, אותה אהב מאוד. שמע יופיה הגיע לאוזני בן המלך, ולפיכך שלח בן המלך להביא את הבת לפניו. משראה את יופיה, נקשר לבו אליה בעבותות של אהבה, ופנה לבקש את ידה מאביה העשיר. אביה נעתר לבקשת בן המלך ונתן לו את בתו לאשה.

באחד הימים, בגבור געגועיה להוריה, אמרה בת העשיר לנסיך: ״אישי היקר, חלפו ימים רבים מאז עזבתי את הורי, ועז רצוני לראות את פניהם, ולו לזמן קצר״. ענה הנסיך: ״עתה טרוד אני בענייני הממלכה ולכשאתפנה אקח אותך״. ״ענייני הממלכה יטרידוך שנים רבות, בעלי היקר, כי זו דרכה של המלוכה״, אמרה בת העשיר, ״ועתה, הרשה נא לי לרכוב אל עיר הורי בהשגחתה של שפחתי השחורה והטובה״. נעתר הנסיך להפצרות אשתו וביקש מהשפחה שתשגיח היטב על גבירתה. אמרה השפחה: ״בשם האל והאמונה, יהא אדוני סמוך ובטוח שאביא את גבירתי אל מחוז חפצה בשלום״. למחרת, עם עלות השחר, רכבה בת העשיר על סוס אביר, כשהיא מלווה בשפחתה ופניה אל בית הוריה. בדרכן, כשרכבו ליד נהר, בלמה השפחה את סוס גבירתה וביקשה ממנה לרדת ולפוש מעט מתלאות הדרך. ירדה בת העשיר והתישבה לנוח על שפת הנהר. ולמי הנהר היו סגולות פלא, שאם טבל בו אדם לבן היה יוצא ממנו שחור ושחור היה עולה לבן. השפחה זה מכבר עמדה על תכונתו זו של הנהר וזממה להרע לגבירתה. אמרה השפחה לגבירתה: ״השמש עומדת באמצע השמיים והחום מעיק, פשטי את בגדייך ונטבול בנהר״. אמרה בת העשיר: ״בגדי קלילים ואווריריים ואין אני צריכה לטבול בנהר. אך אם רצונך בכך, רשאית את לטבול בו כאוות נפשך״. פקדה עליה השפחה בתקיפות ואמרה: ״אחת דינך – לטבול מרצונך או שלא מרצונך״.

פשטה בת העשיר את בגדיה ואת עדייה, ושתיהן טבלו בנהר. עלתה הגבירה מן הנהר שחורה, והשפחה – לבנה. לבשה השפחה את בגדי גבירתה וענדה את עדייה, עלתה על הסוס האביר, ובת העשיר לבשה את בגדי השפחה והשתרכה אחר הסוס. מחתה בת העשיר את הדמעות שזלגו על לחייה ואמרה: ״אם זה רצון האל, אקבלהו״. הוריה, שהמתינו לה מאז שעות הבוקר, קיבלו אותן בשמחה ובסבר פנים יפות. ירדה השפחה מעל הסוס, נפלה על צוואר ״אביה״ ואמרה: ״אבי, אבי מה רבו געגועי אליך״. תמה העשיר שבתו אינה פונה אליו כמנהגה וקוראת לו ״אבי שלי״, וכשהסתכל בה מקרוב ראה ששפתיה עבות מדי ולחייה שרוטות, אך לא העיר לה דבר על כך, כי חשש פן תעצב אל לבה. אמר בלבו: ״יתכן שאווירה של אותה עיר שינה את פניה״. משהגיעו לבית הוריה, הכינו לבת העשיר המדומה את היפה שבחדרים ואת מיטתה הציעו במצעי משי רכים. אחר מנוחה קצרה קראו לה לשולחן שהיה ערוך בכל טוב וביקשו ממנה לקרוא לשפחה שתסב אתם לשולחן. בת העשיר המדומה התנגדה ואמרה בקול גס: ״לא! אצלי בבית הנסיך איני נוהגת להושיב את השפחות סמוך לשולחני. שפחתי נוהגת לאכול את ארוחותיה במטבח. תנו לה לאכול שם!״ נימת קולה צרמה את אוזנו של האב, אשר סבר שאווירה של העיר הזרה שינה גם את קולה שהיה בעבר רך כקטיפה. לכן לא אמר דבר, כדי לא לצערה. באותה שעה אכלה בתו האמיתית את ארוחותיה במטבח כשדמעות זולגות מעיניה. למחרת היום אמרה ״הגבירה״ לעשיר: ״שלח את שפחתי למרעה, איני רוצה שתתרגל לחיי בטלה״. עשה העשיר כדבריה, ושלח את השפחה למרעה.

כשהגיעה לאחו שופע הירק התישבה על אבן, דמעות החלו זולגות מעיניה והחלה שרה כמקוננת בניגון עצוב:

״הוי שפחה בוגדת,

זהבי את עונדת.

זו התמורה על טוב לבי,

מה תאמר אמי? מה יאמר אבי?

 

פלאי פלאים

הוי שפחה בוגדנית,

למה לי זאת עשית?

את על סוס אביר רוכבת,

ואני פגועה סובבת.

 

הוי שפחה רעת לבב,

כאבי עצום ורב.

את הפכת לגבירה,

ואני בוכה מרה״.

פתאום החלה משתוללת סערה, ארובות השמיים המטירו בכי של דמעות. הכבשים הקיפו את בת העשיר, בכו יחד עמה ומיאנו ללחך עשב. כך ישבה בת העשיר מדי יום ביומו על אבן ושרה שירים נוגים ועצובים, וארובות השמיים המשיכו להמטיר בכי של דמעות. הכבשים בכו וכחשו, לא אכלו ולא שתו. כה כחושות היו, עד כי הרוח היתה מטלטלת אותן כאילו היו קש וגבבה. ראה זאת העשיר וביקש להתחקות אחר הכבשים ולראות בשל מה הרעה הזאת. למחרת הוא צעד אחריהן בדרכן למרעה. בת העשיר התיישבה על אותה האבן וכמדי יום שרה את שיריה הנוגים. וכבמטה קסם נפתחו ארובות השמיים וגשם של דמעות נתך ארצה. הכבשים הקיפו בעצב את בת העשיר ובכו יחד עמה, לא אכלו ולא שתו. פנה העשיר אל השפחה ושאל: ״על מה ולמה את בוכה?״ השיבה לו: ״הרי אתה אבי שלי, לא תאמין כשאספר לך״. מששמע את המלים ״אבי שלי״, הבין כי היא בתו האמיתית, נפל על צווארה ובכה גם הוא. סיפרה לו בתו על דבר נהר הפלא, ועל הקורות אותה בדרך. אביה הוביל אותה לביתו והושיב את בתו האמיתית לצד השולחן וקרא לשפחה. משנכנסה השפחה וראתה את הגבירה האמיתית יושבת במקומה, החלה לצעוק: ״אבי, אבי ביקשתי ממך לא להושיב את שפחתי ליד שולחני״. ענה לה העשיר: ״שתקי, מרשעת שכמותך, איך תעזי לדבר כך על בתי?״ השפחה נראתה כנשוכת נחש ואמרה: ״אוי לי אבי, אוי לי אבי, מה זה עלה בדעתך?״ ״מה זה עלה בדעתי, את שואלת? מיד תובילי אותנו לנהר המקולל״, אמר העשיר והוסיף, ״בתי מאז ומעולם קראה לי ׳אבי שלי׳, שפתיה דקות, פניה חלקות וקולה רך כקטיפה. די לך להתחזות. קחי אותנו לנהר״. השפחה הובילה אותם לנהר ושתיהן טבלו בו. בת העשיר שבה להיות לבנה והמשרתת שבה להיות שחורה. כשהגיע הסיפור לאוזני הנסיך, הוא שאל את רעייתו מהו לדעתה העונש שראויה לו השפחה הבוגדנית, ובת העשיר השיבה: ״שחרר אותה וצווה עליה שתרחיק מכאן״. ענה הנסיך: ״את בעלת לב חנון ורחום מדי. אמנם זהו משפטך, אך רצוני שיקשרוה לזנב הסוס שתהיה נגררת אחריו, ושבשרה ייקרע לגזרים״. אכן זה היה סופה של השפחה הבוגדנית, וזה סופם של כל המשיבים רעה תחת טובה.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין האצילים.

מסמטאות המלאח סיפורים עממיים של יהודי מרוקו-יעקב אלפסי-פלאי פלאים-השפחה הבוגדגית.

עמוד78

• 49

ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת האיש העלוב אשר היה ראש חברת גומלי חסדים ויהיה גומל עם החיים ועם המתים יר״א וסמ״ר משה בן יוסף בן גיגי נ״ע אשר נלב״ע ועלה בשמי…

• 50

זאת מצבת קבורת הזקן הבשר מרדכי בן יהודה מרציאנו שנלב״ע ביום ר״ח טבת שנת תשי״ב תנצב״ה. 1952

• 51

זאת מצבת קבורת הזקן הכשר יוסף בן נונא מרציאנו שנלב״ע ביום עשרים לח״ו חשון שנת תשי״ב תנצב״ה.

• 52

זאת מצבת קבורת משה בן חמו נפטר ביום תענית דבור יום 15 שבט

עאם 1949

M.B.

53

זאת מצבת קבורת הבחור ונחמד אשר נתדכא ביסורים קשים ומרים כל ימיו ונקטף במבחר ימיו הוא הוא העלוב וקצר ימים אליהו בן שלמה המכונה ענקונינא נ״ע שנלב״ע ביום ב״ב לחו׳ אדר ש׳ תש״ו

לפ״ק תנצב״ה.

• 54

מצבת קבורת החבר ירא אלהים וסר מרע מרדכי בן כה״ר דוד מרציאנו נ״ע שנלב״ע ביום תשעה לחודש אייר ש״ש תש״ה תנצב״ה.

• 55

זאת מצבת קבורת הזקן הכשר החבר אהרן… שנת תש״ו..

 

 

56

ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת האיש יר״א וסמ״ר ישר ונאמן מתהלך בתומו גומל חסד לעמו והוא מחברת גומלי חסד ועתים קבע בחוקה דיומא גם בי״ח פרקי משנה ותלים בכל יומא נהנה מיגיע בפיו משכים ומעריב ופורש כפיו הזקן הכשר המנוח ראובן בן יצחק בן סוסאן נולד פה דבדו יע״א ג׳ לחו׳ תשרי תרל״ו נתבש״ם ב׳ לחו׳ מר

חשון ש׳ תש״ט תנצב״ה.

REOUBEN D'ISAAC BENSOUSSAN DÉCÉDÉ LE 14   NOVEMBRE 1948

57

זאת מצבת קבורת הזקן הכשר יצחק שרביט המכונה ספריווי נלב״ע

שנת התש״ה תנצב״ה.

58

זאת מצבת קבורת ירא אלהים וסר מרע זקן ונשוא פנים פזר נתן לאביונים מגזע ישישים ונבונים הר׳ אליהו בן משה מרציאנו נ״ע שנלב״ע בשלושה ימים לחו׳ שבט ש׳ תש״ט לפ״ק והיו ימיו שמונים

שנה תנצב״ה.

ELIE MARCIANO DÉCÉDÉ LE 2.2.49   A L'AGE DE 80 ANS

59

זאת מצבת קבורת איש תם וישר החבר מחברת זוה׳׳ק המנוח החכם השלם כמוהר״ר רבי יעקב בן רבי דוד הכהן שנפטר לב״ע בשנת

התש״ט תנצב׳׳ה.

60

מצבת קבורת מרדכי המכונה מריטך די משה מרציאנו להרהאר ז״ל.

ו6

זאת מצבת קבורת איש תם ר׳ דוד בן מרישא כהן בן חידא…

62

… משה בן אהרן די יוסף בהן…

 

 

                                                         63

•  

זאת מצבת קבורת הזקן הכשר מנא דכשר שנתייסר ביסורים קשים המי רפאל ב״ר משה מרציאנו נ״ע ויהיו ימיו ע״ה שנה נלב״ע ביום ב׳ לחו׳ אב הרחמן ש״ש התשט״ו לפ״ג פה דברו יע״א תנצב״ה.

• 64

זאת מצבת אהרן די יעקב מרציאנו תנצב״ה. 1954

שורה מס׳ 4

• 65

מצבת המי הזה״כ יצחק… תרמ״ו.

• 66

זאת מצבת קבורת איש תם וישר שלמה עכו שנלב״ע שנת תש״ו

תנצב״ה

• 67

זאת מצבת קבורת האיש העניו ירא אלהים ציון בר דוד מורציאנו שנלב״ע… ת״ש לפ״ק תנצב״ה.

• 68

זאת מצבת קבורת רחמים בן שלמה מרציאנו משישו נלב״ע ביום ט״ו לחו׳ טבת ש״ש תרצ״ט תנצב״ה.

RAHAMIM DE SALOMON MARCIANO MCHICHO 1939

69

זאת מצבת קבורת הזה״ך החבר אהרן בן מכלוף מרעילי שנלב״ע ביום ו׳ לחו׳ תמוז שנת תרח״ץ תנצב״ה.

AHARON BEN MAKHLOUF MARELLY NE EN 1858   DÉCÉDÉ LE 5.7.1938

 

                                                                     70

•  

זאת מצבת קבורת הזה״ך יוסף בן יעקב משישו מרציאנו שנלב״ע ביום ו׳ לחו׳ אייר ש״ש תרח״ץ לפ״ק תנצב״ה.

• 71

זאת מצבת קבורת הזה״ך ירא אלהים משה בן יהודה הכהן נלב״ע יום ב״א לחו׳ שבט ש״ש תרח״ץ תנצב״ה.

• 72

זאת מצבת קבורת מימון סעדון אוטאטי נלב״ע ביום שנים ועשרים יום לחו׳ כסלו ש״ש תרח״ץ תנצב״ה.

• 73

זאת מצבת קבורת ענוותן כהלל איש תם וישר ונתדכא ביסורים קשים ומרים ועם כל זה היה משכים ומעריב לבה״ך ה״ה המי כה״ר יצחק בן חמו ז״ל ויהיו ימיו אשר חי על פני האדמה שנים ושבעים שנה ונפטר לב״ע ביום שמונה עשר לחו׳ כסלו … פה דבדו יע״א.

• 74

זאת מצבת קבורת העלוב וקצר ימים משה בן דוד בלשגר נלב״ע ביום ב״ג לחו׳ תשרי שנת תרח״ץ תנצב״ה.

• 75

זאת מצבת קבורת העלוב וקצר ימים משה בן יהודה בן חמו שנלב״ע ביום י״ב לחו׳ אלול ש״ש תרצ״ו תנצב״ה.

• 76

זאת מצבת קבורת הזה״כ ירא אלהים מסעוד די אברהם בן חמו

שנלב״ע בן מאה שנה…

77

זאת מצבת קבורת הזה״ך אהרן בן יצחק בן חמו שנלב״ע יום ד׳ לחודש סיון ש״ש תרצ״ו תנצב״ה

אבני קודש-ת אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א

עמוד 34

(130) — קצידה — שילוב שמות פרשיות התורה ושילוב דוד חזק-קיים בסופה ע״מ יא-יב/יא-יב/יא-יב/יא הגאים במחרוזת א׳ יא-יא/יא-ה — במחרוזת ב׳

בשקל ״דאתי ליום מאזאלא בין לעוצף והול"

 

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֵ-ל, אָדָם בִּדְמוּתוֹ

נֹחַ נוֹחָה הֵימֶנּוּ רוּחַ כָּל־נִבְרָא

 

לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ

וַיֵּרָא אֵלָיו נָחָשׁ־שָׂטָן בִּמְהֵרָה

 

לְחַיָּיו יָרַד עִמּוֹ, פִּתָּה אוֹתוֹ.

תּוֹלְדוֹתָיו — עֲלֵיהֶם נִקְנְסָה גְּזֵרָה

וְיֵצֵא וְיָשׁוּב לַאֲחֻזָּתוֹ:

 

וַיְשַׁלְּחֵהוּ הָאֵ-ל בִּגְזֵרַת דִּין

וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לִפְנֵי גַּן עֵדֶן

וַיְהִי מִקֵּץ כִּי פַּגָּם בִּשְׁנֵי דַלְתִין

וַיֵּצֵא בְּדִין:

 

וַיִּגַּשׁ הוּא וְזַרְעוֹ וּמִשְׁפַּחְתּוֹ

חַיָּיו גַּם מִיתָתוֹ בְּיָדוֹ נִמְסָרָה

שֵׁמוֹת קָרָא הוּא לַנִּבְרָאִים אִתּוֹ

וַיַּרְא אֵ-ל כִּי לֹא מָצָא לוֹ נֶגְדּוֹ עֶזְרָה

 

בָּא אֵלָיו וְהוּא נִרְדַּם תּוֹךְ שְׁנָתוֹ

שָׁלַח יָדוֹ אֶל הַצֶּלַע וֶהֱסִירָהּ

יֶתֶר, בָּשָׂר סָגַר אֵ-ל בְּחָכְמָתוֹ: וְיֵצֵא

          

מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים, מִדַּעְתּוֹ, נָשָׂא —

תְּרוּמָה מִמֶּנּוּ וּקְרָאָהּ אִשָּׁה

וִיצַוֶּה אוֹתָהּ בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה

לִהְיוֹת לְאִשָּׁה:

 

תִּשָּׂא כָּל־דְּבָרָיו, גַּם כָּל־מִצְוָתוֹ,

בְּהַקְהֵל, כָּל נַפְשָׁהּ בְּנַפְשׁוֹ נִקְשְׁרָה

פְּקוּדֵי אֵ-ל שָׁכְחָה, עָזְבָה אִמְרָתוֹ

וַיִּקְרָא   לָהּ הַנָּחָשׁ וִידַבֵּר סָרָה

 

וַיְצַו אוֹתָהּ לְמַלֹּאת שְׁאֵלָתוֹ

וַיְהִי בְּיוֹם נִטְמְאָה וְהִיא נִסְתְּרָה,

הָאִשָּׁה, כִּי הִשְׁלִיךְ בָּהּ זוּהֲמָתוֹ: וְיֵצֵא

 

וְזֹאת אֲשֶׁר הָיְתָה לָהֶם תַּקָּלָה

אַחַר אֲשֶׁר עָבְרוּ עַל מִצְוָה קַלָּה

 

קְדוֹשִׁים הָיוּ מִטֶּרֶם נִבְעָלָה

לְאִישׁ־קְלָלָה:

 

וַיֶּאֱסֹר לוֹ אֱ-לֵהִים בִּתְבוּנָתוֹ

בְּהַר שָׁמִיר הִשְׁלַכְתָּ זֹאת הָאֲמִירָה

 

חֻקָּה אַחַת הָיְתָה בְּיוֹם צַוֹּתוֹ

בַּמִּדְבָּר קִבְּלוּ קְלָלוֹת עֲשָׂרָה

 

נָשָׂא חֶטְאוֹ עַד שׁוּבוֹ לְיוֹלַדְתּוֹ

וּבְהֵעָלוּת עִם כָּל־מֵתֵי מְעָרָה

יִשְׁלַח א-ל לְפִשְׁעוֹ וְגַם חַטָּאתוֹ: וְיֵצֵא

 

וְיִקַּח שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא

חֻקּוֹת אֵ-ל אָשֵׁר קִיֵּם בְּאַהֲבָה

 

יֵרָאֶה לִפְנֵי אֱ-לֵהִים בִּתְשׁוּבָה

בְּשִׂמְחָה רַבָּה:

 

גַּם פִּינְחָס יִשְׂמַח עִמּוֹ בְּשִׂמְחָתוֹ

בִּרְאוֹת רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נוֹסְעִים בְּזִמְרָה

 

דִּבְרֵי אֵ־ל קִיְּמוּ, מִצְוֹת תּוֹרָתוֹ,

מִתְחַנְּנִים לָאֵ-ל כְּנֶגֶד כָּל עֶבְרָה

 

עֵקֶב הָלְכוּ כָּל־אִישׁ אַחַר חֶמְדָּתוֹ

רָאוּ וַיָּשׁוּבוּ לִפְנֵי אֵ-ל הַנּוֹרָא

שׁוֹפֵט אִישׁ כְּמִשְׁפָּטוֹ וּכְצִדְקָתוֹ: וְיֵצֵא

 

אָז יֵצְאוּ לַחֵרוּת בְּכָל־הָעוֹלָם

יָבוֹאוּ וִיקַבְּלוּ שָׂכָר מֻשְׁלָם

 

יִתְיַצְּבוּ כְּמַלְאָכִים בְּהִלָּם

אָז יֵלְכוּ כֻלָּם:

הַשָּׁמַיִם יִשְׂמְחוּ בְּשִׂמְחָתוֹ

כְּבִרְכַּת אָבוֹת הַשּׁוֹכְנִים בַּמְּעָרָה

 

דָּוִד בֶּן יִשַׁי תַּצְלִיחַ מַלְכוּתוֹ

אֲזַי דִּגְלוֹ תָּרִים אֻמָּה נְצוּרָה

 

חַי זַךְ קַיָּם יִבְנֶה עִיר חֶמְדָּתוֹ —

יְרוּשָׁלַיִם, כִּי הִיא בֵּית הַבְּחִירָה

אָז יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ בְּתוֹךְ עֲדָתוֹ:

 

כנפי שחר

(סבו) הנושא: אדה״ר, חטאו ותשובתו, ואגב שילוב שמות פרשיותיה של תורה, רשות ל״ברכו״.

לאחוזתו — לאדמה שממנה לוקח. פגם בשני דלתין — עבר על ״עשה״, שהיה לו לשמור על עץ־הדעת ולא שמר, ועל ״לא־תעשה״, שלא היה לו לאכול ממנו — ואכל (עי מעשה חרש;. דלתין — דלתות, פתחים. ויגש… — לעבוד את האדמה, להוציא לחמו ממנה או ימות ברעב. כי לא מצא — אדם — לו — לעצמו יתר — מקום הצלע שנותר ריק. בשר סגר… — סגר אותו ה' בבשר. משפטים ישרים… — דברים מכוונים אמר כאשר ידע שממנו הורמה אשתו: ״לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה

זאת״. בהקהל — כשנזדווג לה. וידבר סרה — ״לא מות תמותון…. לאיש קללה — הנחש. בהר שמיר השלכת… — זאת האמירה שצויתיך השלכת אותה בהר מלא שמיר ושית, קוצים וברקנים; אגב רמז לעונש ״וקוץ ודרדר תיצמיח לך״. נשא חטאו – קבל ענשו. שגורש מג׳יע. ובהעלות… — אבל בתחית המתים יקום גם הוא. ישלח א-ל לפשעו — יסלח, יסיר את פשעו מלפניו, לי שלחו נא זאת מעל פני(ש״ב יג. יד). ע״ב מענין אדה״ר, מכאן עובר המשורר לשומרי מצוות ובעלי תשובה. ויקה שכרו… — מי שקיים חוקות ה׳ יקבל שכרו בעוה״ב. יראה — יקובל וירצה. ראשי המטות — הכוונה לשלוש כתות של מלאכי השרת. שבשעה שהצדיק נפטר מן העולם, יוצאות לקראתו… (כתר קד.). דברי א-ל קיימו… בעלי מצוות הם הראויים להתחנן לה על כל צרה. שלא תבוא. עקב הלבו… — מחרוזת זו והסמוכה לה תואמת לעונת הפרשיות – אלול ועשרת י־ת. שופט איש — רמז ליום הרין. יצאו לחירות — זכאים. יתיצבו במלאכים — רמז ליום כפור, שכולם בתענית ובתפלה לבושים בגדים לבנים ומעוטפים כמלה״ש (שוח״ט בז). במלת ״יתיצבו״ רמז לנוהגים לעמוד כל יום כפור, לילו ביומו. בהלם — בזהרם ויפעתם.

קצידה — שילוב שמות פרשיות התורה ושילוב דוד חזק-קיים בסופה-פרשת חיי שרה

״שירת הבקשות״

פרק עשירי

ר׳ דוד אלקיים ־ אמן הקצידה במוגדור

כיצד היינו מתייחסים לאדם ברוך כשרונות שהצטיין בפיסול, בציור, בנגרות, בעיצוב שופרות וכנורות, בחריטה, בכתיבת שלטים ובכתיבת כתובות ועוד? היינו בודאי אומרים כי הוא עילוי ו״איש אשכולות״. אם נוסיף לכל הנ״ל תחום נוסף שבו הוכיח את כישוריו ־ כתיבת שירה ופיוט ־ נוכל לומר עליו שהוא יוצא דופן, חריג ביכולתו, אמן מחונן ועוד. אמן כזה היה ר׳ דוד אלקיים, ולא לחינם הוצמד אליו התואר ״אמן״.

מעיון במספר מאמרים העוסקים בר׳ דוד אלקיים (להלן הרד״א) אפשר לומר בודאות, כי הוא ראוי לכל התארים. הוא מוגדר כ״אחד מגדולי המשוררים העבריים בצפון אפריקה, ואולי אף הגדול שביניהם״.

במה זכה ר׳ דוד אלקיים ז״ל לתארים אלה? מי הוא היה? ומה היו סגולותיו בכלל, ובתחום חיבור הקצידות בפרט?

הוא נולד ב־1851 במוגדור. הוא היה דור שישי בעיר זו ונקרא ע״ש סבו שלמד תורה עם הצדיק ר׳ חיים פינטו זצ״ל. עוד לפני שנודע בעירו כמשורר, יצא שמו כסופר וכעיתונאי. הוא שלח כתבות על החיים היהודיים בקהילתו לעתונים העבריים ״הצפירה״ ו״היהודי״, שיצאו לאור בלונדון. בשנים 1893־1892 בהיותו בן 42־41, הוא שאף להרחיב את השכלתו והחל לכתוב שירי חכמה. הוא אף הצטרף לחוג משכילים, ובמסגרתו פעל יחד עם חברו הקרוב יצחק בן יעיש הלוי. הם עסקו בכתיבת שירה עברית והשתדלו, כנראה, לדבר עברית ביניהם ולהשתתף בכך במאמצים לתחיית הלשון העברית.

הערות המחבר:אחד המאמרים החשובים העוסקים בר׳ דוד אלקיים נכתב ע״י החוקר יוסף שטרית: ״ר׳ דוד אלקיים משורר, אמן ומשכיל״ המופיע בספרו של חנניה דהן ״מקורות השירה היהודית במרוקו״ וב״אפיריון״ מס׳ 1. את הדיוקן המקצועי עליו הוא חיבר בעזרת ראיונות שערך בקזבלנקה עם מספר ממכריו של ר׳ דוד אלקיים.

חוג המשכילים:פעילותו של החוג באה על רקע פריחתה של התנועה הלאומית העברית במאה ה־ 20 בצידה של המודרניות הצרפתית שדיברה על חיי קידמה, חופש וצדק חברתי. תוך כדי חדירתה של מודרניות לחיי היהודים, הוכשר כח אדם שיתאים את עצמו לנהל ולקדם את הקהילה היהודית לתוך חיים חברתיים, תרבותיים וכלכליים חדשים. על דמויות וחוגים בהשכלה העברית במרוקו ועל הרקע לתופעת ההשכלה העברית במרוקו בפרט ובצפון אפריקה בכלל ראה מאמרו של יוסף שטרית ״מודרניות לאומית עברית מול מודרניות צרפתית״ מתוך החוברת ״יהודי צפון אפריקה במאות ה־ 20־19״ של ״האוניברסיטה הפתוחה״.

יצחק בן יעיש הלוי (1895־1850) עיתונאי עברי ראשון במרוקו ששלח כתבות לעיתונים ״הצפירה״, ״המגיד״ ו״המליץ״ שדרכם ניסה להזעיק את יהדות מערב אירופה כדי שתפעל לשיפור מצבם החברתי והפוליטי של יהודי מרוקו•

פעילותו של הרצל, מעשיה של ההסתדרות הציונית והתפתחותו של היישוב היהודי בארץ־ ישראל שילהבו את דמיונם של הרד״א ושל חבריו. כך קורה שהפעילות הציונית מתעוררת במוגדור, כבשאר תפוצות הגולה. בין השנים 1895־1885, בהיותו בן 44־34 שנה, כותב הרד״א את שירי החכמה וההשכלה שלו. הוא מגלה עניין רב בהשכלה כמקור החכמה וכזו שתשפר מצבם של יהודי מוגדור בפרט ומרוקו בכלל:

"אמרתי אחכמה, בגללה אצתי

חמדת צלבבי זרתי

אש בקרבי מתלקחת

קצור קצרה בינתי וידיעתי

קדם ואחור רצתי"

הוא גילה אהבה עזה לשפה העברית אותה הוא משבח בפיוט שכתב. בהקדמה לפיוט כותב הרד״א: ״פיוט זה לילדים וילדות המנגנים בבית הספר להתלמד בהברות ומשקל הנגונים, בשירים, כלי זמר, והוא על יקרת השפה״. בנוסף לרצונו כי ילדי ישראל ילמדו ויכירו שירה עברית, הוא משבח שירה זו באחד משיריו וכך הוא כותב:

"עורי שפת אמת, שפה ברורה

שובי לימי נעוריך נדורה….

שפה בין השפות, מה לך נרדמת?

התנוססי, ואל תהי נכלמת"

 

מחשש לזעמם של הרבנים ובני הקהילה, החוג, יחד עם ר׳ דוד, התכנס כמעט במחתרת. למרות הכל סבל ר׳ דוד מחשדותיהם של בני הקהילה, אשר אף העלילו עליו שחדל לקיים תורה ומצוות. על כך כתב באחד משיריו:

"לו אף זו, שמעתי ונרגזתי

ראיתי ונבהלתי

רגל זרים עלי פוסחת

לאל חשבו בלתי ילדת מחרשת

קיים חי לעיד

כי דתי לא פרעתי

תורה היתה וטר מקל תפארתי

אהבתיה בעין נפקחת"

לאחר שנים פג טעמן של החכמה ושל ההשכלה. הרד״א מכה על חטא על שהתקרב להשכלה:

"פיוט זה על החכמה

והעושר ואורך הימים

הכל הבל וריק נגד יראת הדת לבד"

התפכחותו של ר׳ דוד אלקיים מההשכלה חלה בסוף המאה ה־19 באמצע שנות ה־40 לחייו. מאז הוא שקע בעולם השירה והפיוט.

[1] ומאוחר יותר, גם הצהרת בלפור שנמסרה ב־2.11.1917 שלהבה את דמיונו ואת דמיון חבריו לחוג המשכילים. בעת הצהרת בלפור היה ר׳ דוד אלקיים בן 66 שנה. בעת ששמע על הצהרת בלפור הוא כותב: ״אל תמיתני/ אנא ה׳ טרם אראה בית נכונה/בתי ציון בעשרן/די מצרה שבעה לה׳ נפשנו/אקריב קרבני/עולתי מנחתי״. יש להניח כי שיר זה נכתב בהשפעת התקופה בה פעל, יחד עם משכילים נוספים ממוגדור, בארגון פעילות ציונית שנמשכה עד תחילת המאה ה־20.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-ר׳ דוד אלקיים ־ אמן הקצידה במוגדור.

עמוד 115

 

שבת "חיי שרה" – שבת החיבור שלנו לחברון – עיר האבות.

"מערת המכפלה" – שער עליית הנשמות לגן עדן.

"חיי שרה – הצדיקים מחיים ימיהם,

והרשעים ימיהם מחיים אותם"(רבנו-אור-החיים-הק').

 

הרב משה אסולין שמיר.

 

"ויהיו חיי שרה, מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים –

 שני חיי שרה" (בר' כג, א).

 

"ש – רה מ – אה ש – נה" {ר"ת}  ש-מ-ש {בעל הטורים}.

שרה האירה את חייה כמו שמש,

וממשיכה להאיר את דרכן של כל האימהות הצנועות בעם ישראל.

הדוגמה הראשונה לכך היא – כלתה רבקה אמנו:

 

"ויביאה יצחק האהלה שרה אמו –

ונעשית דוגמת שרה אמו" (רש"י בר' כד סז).

 

מידות החסד והצניעות אצל רבקה אמנו,

הן תוצאה של מידות הדגל של שרה אמנו.

 

פרשת  "חיי שרה", היא הפרשה היחידה הנקראת על שם אישה, והיא מתמקדת בשלושה נושאים מרכזיים:

הנושא הראשון: בתחילת הפרשה אנו נפרדים משרה אמנו, ובסופה מאברהם אבינו.

כדי לנסות לתמצת את גדולתם הרבה, נביא את דברי הגמרא (בבא קמא צז' ע"ב) המספרת שהוטבעו מטבעות עם דיוקניהם של אברהם ושרה. מצד אחד זוג זקנים, מצד שני בחור ובתולה. זו בעצם תמצית חייהם: גם בהיותם זקנים, הם המשיכו ללא לאות להפיץ את דבר ה' בעולם, כעלם ועלמה צעירים, בבחינת דברי רבי שמעון בן עקשיא: "… זקני תורה, כל זמן שמזקינים – דעתם מתיישבת עליהם, שנאמר: "בישישים חכמה ואורך ימים תבונה" (קנים ג', משנה א'. איוב יב).

 

אברהם אבינו הוביל את האנושות לחיבור בין אלוקי השמים לאלוקי הארץ. כלומר, הקב"ה קיים לא רק בשמים, אלא הוא משגיח ומנהל את העולם, בבחינת דברי הנביא ישעיהו: "השמים כיסאי – והארץ הדום רגלי" (ישעיה סו א). וכדברי רש"י בפרשתנו: "אמר לו {אברהם לאליעזר}: עכשיו הוא אלוקי השמים ואלוקי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי, היה אלוקי השמים ולא אלוקי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ" (בר' כד, ז). רש"י מסביר לנו, מדוע כאשר אברהם השביע את אליעזר הוא אומר: "אלוקי השמים ואלוקי הארץ" (בר' כד, ג), ואילו בפס' ז, הוא מזכיר רק "אלוקי השמים".

עד אברהם, האנושות האמינה באלילים, וגם האמינה שאלוקים בשמים, אבל אינו מעורב בנעשה בארץ.

אברהם אבינו לעומת זאת, הוכיח שניתן לפעול בעזרת הא-ל מעל לטבע, היות וה' שולט בטבע, כמו בניצחון על ארבעת המלכים, לידת יצחק בגיל מאה, העקידה, ההכרה בו כ"נשיא אלוהים בתוכנו" מצד מלכי צדק מלך שלם, למרות שהיה גר בארץ. גם בני חת אומרים לאברהם: "אדוני נשיא אלהים אתה בתוכנו – במבחר קברינו קבור את מתך" (בר' כג, ו). וכן ההתקפלות של פרעה ואבימלך כלפי אברהם ושרה וכו'.

 

הנושא הראשון המתפרש על פני 20 פס', מתאר את קבורתה של שרה אמנו בחברון, כאשר שם הפרשה "חיי שרה" – מבטא את צדקותה, בבחינת "צדיקים במיתתם קרויים חיים" (ברכות יח א-ב).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "… ובזה תהיה החזקה. ומעתה יתיישב טעם שחזר הכתוב לומר פעם ב' 'ויקם השדה', לומר כי אחר שקבר אברהם וגו', בזה הושלמה הקימה של השדה לאברהם" (בר' כד א).

יוצא שהאחיזה הראשונה שלנו בא"י, החלה עם מקום קבורתה של שרה, דבר המבטא קשר נצחי.

בהמשך, מתוארת קבורת אברהם ע"י יצחק שהיה בן 75, ישמעאל בן 89, ויעקב בגיל 15.

 

הנושא השני המתפרש על 67 פס', מתאר את חילופי המשמרות בין אברהם ושרה ליצחק ורבקה, הנכנסים בברית הנישואין. אברהם השקיע מאמצים כבירים במציאת בת זוג הולמת ליצחק. הוא השביע את אליעזר שיקח אישה לבנו רק ממשפחתו בארם נהריים. אליעזר שהיה עבד נאמן, השקיע יצירתיות רבה כדי לברך על המוגמר.

רבקה אמנו מתגלית כאשת חסד כמו שרה אמנו, כאשר היא משקה את אליעזר והגמלים.

 

בהמשך אנו נגלה, שרבקה הייתה צנועה, כשרה אמנו. כאשר יצחק יצא לשוח בשדה כדי להתפלל על הצלחת השידוך כדברי חז"ל, הוא נשא את עיניו והנה שיירת הגמלים מתקרבת לעברו.

מהכיוון השני, רבקה נושאת עיניה ורואה את יצחק – "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים… ותישא רבקה את עיניה ותרא את יצחק" (בר' כד, סג-סד). כאשר עיניהם מצטלבות, יצחק מתמקד בגמלים ולא ברבקה היפה מפאת צניעותו. גם רבקה "הטתה את עצמה לצד אחד להסב פניה ממנו, בגלל צניעותה כדברי רמב"ן, והיא גם כיסתה פניה.

יוצא ששתי המידות חסד וצניעות, שאפיינו את שרה אמנו – היו מושרשות גם אצל רבקה אמנו.

גם ההשגחה העליונה הייתה מעורבת בשידוך – "ויאמרו מיהוה יצא הדבר" (בר' כד, נ).

 

מסר חינוכי בשידוכים וא"י: הקמת "בניין עדי עד" על אדני התורה, ואחיזה בא"י נחלת אבותינו, מחייבים השקעה ויצירתיות, ואז הקב"ה יברך על המוגמר, בבחינת: "וברכך יהוה אלוהיך – בכל אשר תעשה" (דב' טו, יח).

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל שלוש שאלות:  

1. מדוע נאמר פעמיים: "ויהיו חיי שרה", שני חיי שרה"?
2. 2. מדוע כתוב "ויהיו" שזה לשון צער, ולא "ואלה ימי חיי שרה" כמו אצל אברהם?
3. 3. האם שרה אמנו מתה טרם זמנה, היות ולדברי חז"ל, נשמתה פרחה כאשר נודע לה על העקידה, או ניתן לומר שהיא השלימה את מכסת ימיה, והעקידה היוותה בסך הכול גורם מזמן? 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב כך: הייתור של הביטוי: "שני חיי שרה", מלמד אותנו על שתי אפשרויות שונות:

א.  שרה אכן השלימה את חייה, ורק נפטרה מצער בזמן העקידה, ולכן נאמר "ויהיו" שזה לשון צער.

 

ב. או, שרה לא השלימה את מכסת חייה ומתה מצער בזמן העקידה. מאידך, הקב"ה יתעלה שמו נתן לה שכר מלא גם על השנים שנחסרו ממנה, היות ואם הייתה ממשיכה לחיות, וודאי שהייתה צדיקה, וכל זאת לפי הכלל האומר: "החושב לעשות מצוה ולא עשאה מאונס, כאילו קיימה. את זאת דורש רב אשי מהכתוב: "ולחשבי שמו" (מלאכי ג, טז). כלומר, החושב לקיים מצוה לשמו יתברך ולא יכל, כאילו עשאה (ברכות ו ע"א). וכדברי קודשו: "ושני חיי שרה, כיוון אל השאר – שכל שנותיה היו חיים ממנה, והאירו מכבודה".

 

ג. כמו כן, השימוש בביטוי "חיי שרה", מלמד אותנו לדעת רבנו-אוה"ח-הק': "הצדיקים מחיים את ימיהם – והרשעים ימיהם מחיים אותם" (זהר, חיי שרה. קכד ע"א – ע"ב).

כלומר, שרה אמנו שעברה תלאות רבות כמו עקרות, נדודים וחטיפות, היא מסתכלת תמיד קדימה בגלל אמונתה כי רבה ש"כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד". וכדברי רש"י לכתוב: "שני חיי שרה – כולן שווין לטובה".

 הביטוי הנ"ל רומז לכך שיש לשמוח לא רק ב"טובה" אליה אנו מגיעים כמו שרה לאחר לידת יצחק, אלא גם בדרך אותה עברנו כדי להגיע "ל-טובה", היות והכל מאתו יתברך – "כולן שווין לטובה".

. 

בעל הטורים אומר: שרה אמנו מסמלת את השמש, דבר הרמוז באותיות הראשונות של המלים "ויהיו חיי ש-רה מ-אה ש-נה…", בבחינת הכתוב: "וזרחה לכם יראי שמי, שמש צדקה ומרפה בכנפיה" (מלאכי ג, כ).

כידוע, השמש מחיה את עולם כולו, כך שרה אמנו כאם האימהות, היא האירה את דרכה באור יקרות, וממשיכה להאיר את דרכן של כל בנות ישראל לאורך כל הדורות.

הדוגמא הראשונה לכך היא רבקה אמנו הבאה אחריה, והולכת בדרכה כדברי רש"י לפס': "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו – ונעשית דוגמת שרה אמו.

כל זמן ששרה הייתה קיימת, היה נר דולק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל. ומשמתה פסקו, וכשבאה רבקה חזרו" (רש"י בר' כד סז).

 

איך ניתן להסביר את עניין "הנר דולק מערב שבת לערב שבת אצל שרה ורבקה"?

 "הדלקת הנר מנין? חוה כיבתה נרו של אדם, דכתיב: 'נר יהוה נשמת אדם' (משלי כ, כז), לפיכך תשמור הדלקת הנר". (תנחומא נח). הנשים זכו לקדימות במצות הדלקת נרות קבלת שבת, כדי לתקן את חטא חוה שאכלה מעץ הדעת, האכילה את בעלה, וגרמה לכיבוי {מיתת} "נר ה'" אצל בני אדם  – "כי עפר אתה, ואל עפר תשוב".

הדלקת נרות שבת, מהווה התנתקות מעולם החול, וכניסה לקדושת השבת, המהווה מעין עולם הבא – מעין גן עדן ממנו גורשה חוה, ואליו שואפים לשוב. אצל רוב הנשים, הדלקת הנרות מלווה בהרגשת התעלות רוחנית.

שרה ורבקה משכו את אותה חוויה רוחנית של אורות השבת, גם להמשך ימות השבוע. לכן, הקב"ה גמל להן, ועשה להן נס מעל הטבע, כך שהנרות ידלקו כל השבוע, דוגמת נר התמיד בבית המקדש שדלק מערב עד בוקר.

שרה אמנו התעלתה מעל הטבע, בכך שקיבלה את הניסיונות הלא קלים אותם עברה, בבחינת "כולם שווים לטובה".

כנ"ל לגבי כל אחד מאתנו, ככל שנתעלה מעל הטבע בעבודת ה', נוכל לזכות  בנסים ונפלאות, דוגמת שרה.

 

שרה אמנו זכתה לכך, היות והאירה את דרכן של נשים רבות אותן גיירה כדברי המדרש לפסוק: "והנפש אשר עשו בחרן". אברהם גייר את האנשים, ושרה גיירה את הנשים להן דאגה מבחינה כלכלית ורוחנית, בכך שהנחילה להן אמונה בקב"ה, וקיום מצוות בהן מחויבות נשים, כאשר בראש כולן, מידת הצניעות כפי שיוסבר להלן.

כמו כן, היא דאגה להן גם מבחינה כלכלית בכך שביחד עם אברהם אבינו, הם קבלו את אורחיהם בפנים מאירות, וסיפקו להם א.ש.ל = אכילה, שתיה, לינה, והכל ברוחב לב דוגמת קבלת המלאכים שנראו להם כערביים, להם הכינו סעודת מלכים: "בן בקר רך וטוב – ג' פרים היו, כדי להאכילם ג' לשונות בחרדל" (רש"י בר' יח ז).

 

רבנו-אור-החיים-הק'  ממשיך ואומר: "עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך: 'ויהיו חיי שרה'. פירוש, בצער היו חיי שרה מאה שנה, כי בכולן הייתה בצער. עד תשעים שנה, והיא בחבלי לידה שלא ילדה לאברהם. וצא ולמד מה שאמרה רחל ליעקב: 'הבה לי בנים, ואם אין – מתה אנוכי'. ומצ' עד מאה בקירוב, שהיה ישמעאל רודף את יצחק להורגו כאומרם ז"ל: "רבי עזריה משום רבי לוי אמרו: ישמעאל נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק – ועושה עצמו מצחק" (בר' רבה נג י).

יוצא שרק בעשרים ושבע שנים האחרונות לא הייתה בצער "כי אז בטחה בבנה, כי כבר גירש אברהם את ישמעאל".

 

 לסיכום: חיי שרה נמשכו 127 שנים המתחלקים כך: 100 השנים הראשונות היו בצער, לכן נאמר: "ויהיו חיי שרה" – "ויהיו" לשון צער: עד גיל 90 לא ילדה, ולכן חייה היו בצער. בעשר השנים הבאות, שרה הייתה בצער, היות וישמעאל ניסה להורגו דבר שציער אותה, ולכן ביקשה מאברהם לגרש את הגר וישמעאל.

יוצא שבמשך 100 שנים הייתה בצער, ורק ב- 27 השנים הנותרות, הייתה בשמחה.

 

"בת ק' כבת כ' לחטא… ובת כ' כבת ז' ליופי (רש"י).

"שרה" – מלשון שררה. "יסכה" – מלשון נסיכה.

למרות גדולתה ויופיה – היא נהגה בצניעות.

 

רש"י נדרש לכך, בגלל הפירוט: "מאה שנה, ועשרים שנה, ושבע שנים" במקום לומר מאה עשרים ושבע שנים.

בת ק' כבת כ' לחטא. מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, אף בת ק' בלא חטא. בת כ' כבת ז' ליופי".  הגר"צ סלנט בספרו (באר יוסף) שואל על הסיפא "בת כ' כבת ז' ליופי". הרי המודעות ליופי אצל בנות, קיימת בגיל בוגר כמו 20, ולא בגיל 7, ולכן היה צריך לומר ההיפך: בת ז' כבת כ'?

תשובתו: כידוע, שרה נקראת גם בשם "יסכה" ככתוב: "ושם אשת נחור מלכה בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה" (בר' יא, כט).  רש"י ע"פ הגמרא מפרש: "יסכה זו שרה ע"ש שסוכה ברוח הקודש, ושהכול סוכין ביופיה" (מגילה יד, א). הפירוש הראשון מורה על נפשה הגבוהה, ואילו הפירוש השני משקף את יופיה הנדיר (מגילה טו, א).

 הקשר בין שני הפירושים: היות ושרה הייתה צנועה ולא התגאתה ביופיה למרות שכולם התפעלו ממנו, הקב"ה זיכה אותה לסכות ברוח הקודש.

"בת ק' כבת כ'": את המשך הפסוק הוא מסביר כך: בגיל 100 אחרי תלאות רבות, נשארה בתמימותה כמו בת 20, ולכן המדרש מייחס לה את הפס' (תהלים לז, יח) "יודע ה' ימי תמימים…" – זו שרה שהייתה תמימה במעשיה.

שרה אמנו הייתה אישה יפה מאוד בכל הגילאים. התמונה שלה בת מאה, כמו בת עשרים. ובת עשרים כבת שבע. כל זה מסביר מדוע גם בזקנותה, נחטפה בגלל יופייה ע"י המלכים פרעה ואבימלך.

גם אצל משה רבנו נאמר בסוף ימיו: "לא כהתה עינו ולא נס לחו" (דב' לד, ז), למרות היותו בן 120 שנה.

 הצדיקים מאירים ומתקנים את כל איבריהם, לכן הזקנה לא שולטת בהם.

 

הזיווג הנכון – לאור הזיווג של רבקה ויצחק.

 מהלך הזיווג הנ"ל – משקף את חיי המעשה אותם עובר כל זוג.

 

א. "ויאמרו… מיהוה יצא הדבר".

1. הרצון הטבעי לזיווג 2. המאמץ להשגתו 3. המעורבות האלוקית.

     

פרשת הזיווג של יצחק ורבקה, משתרעת על פני 20 פס' המתחלקים לשלושה רבדים.

ברובד הראשון, הרצון של אברהם להשיא את בנו, וכל זאת בהמשך לרצון הטבעי של יצחק להינשא.

ברובד השני, השתדלות אברהם המטיל את השליחות על זקן ביתו אליעזר, ומשקיע בזה הכנות בכל התחומים: מינוי שליח נאמן כמו אליעזר לביצוע המשימה. המיקוד על קשרי נישואין עם משפחתו, ולא מבנות כנען, ואפילו לא עם ביתו של אליעזר עבדו הנאמן. אברהם גם מתפלל לה' שישלח מלאכו להצלחת השליחות. במבצע, אברהם השקיע ממון רב – עשרה גמלים נושאים כל טוב לרבות צמידי זהב.

 גם אליעזר השליח, עשה מאמצים כבירים כדי לברך על המוגמר, למרות שבת הייתה לו, ובשמחה היה שמח להשתדך עם יצחק.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר, שגם אליעזר "בטוח היה באדונו {אברהם} שתפילתו מקובלת אשר התפלל – הוא ישלח מלאכו", והוא גם הוסיף "להתפלל לאלוקי אדונו שיקרה לפניו" כדברי קודשו.

פועל יוצא מכך הוא: בשביל זיווג טוב בבחינת "ענבי הגפן בענבי הגפן", יש להשתדל ולהתפלל הרבה.

יש האומרים שגם יצחק התפלל "לפנות ערב" להצלחת זיווגו ככתוב: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (בר' כד, נ), באותה שעה שאליעזר התפלל "לעת ערב – לעת צאת השואבות" (בר' כד, יא).

 

ברובד השלישי:  ההתערבות האלוקית ככתוב: "ויאמרו, מיהוה יצא הדבר…". (כד, נ).

עניין הזיווג, נגזר מן השמים  כדברי רבי יהודה בשם רב: "ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני" (סנהדרין כב, א).

למעשה, שלושת הרבדים הנ"ל משקפים כל זיווג:

 א. הרצון להינשא ככתוב "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, והיו לבשר אחד" (בר' ב, כד).

 ב. ההשקעה ביישום הרצון להינשא.

 ג. המעורבות האלוקית בהצלחת השידוך, או אי הצלחתו.

 

ב.  זיווג הולם – "ענבי הגפן בענבי הגפן" – איך וכיצד?

   סוגים שונים של זיווג.

 

א.  אהבה – רק אחרי הנישואין: רק אז יכולים להגיע לאהבה אמתית ככתוב: "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה, ותהי לו לאשה – ויאהבה". לפני כן, יש לבטוח בה' ולבדוק  בעיקר את ההתאמה.

ב.   הזיווג מן המעיין: השידוך של יצחק ורבקה התקיימו ליד מעיין המים. אהבתם פרצה מאליה עם נישואיהם כמו מעיין המים  בו המים מפעפעים כל הזמן, לכן יצחק אבינו אהב את רבקה מיד עם נישואיהם.

ג.  הזיווג מן הבאר: השידוך של יעקב אבינו ומשה רבנו היו ליד הבאר. בשונה מן המעיין, את הבאר יש לחצוב כדי להגיע אל מאגר מי התהום. גם אהבתם תתגלה רק מאוחר, לאחר שיחצבו אל מקור נשמתם.

ד.  הזיווג מן הבור: זהו זיווג ללא תוצאות חיוביות כמו בור אשר אין בו מים, אבל מלא נחשים ועקרבים ל"ע.

ה.   מעורבות ההורים: בחלק הארי של השידוכים, יש לשתף את ההורים בבחירת בן/בת זוג כמו שראינו בשידוך של יצחק ורבקה, ויעקב והאימהות. חכמי הקבלה אומרים שהקב"ה נטע בהורים את היכולת לראות למרחוק את מידת התאמת הזיווג לב"ב.  

 

ג.  "אעשה לו עזר כנגדו" (בר' ב, יח).

הביטוי "לו" רומז לזיווג מן המעיין. "עזר" – רומז לזיווג מן הבאר.

"כנגדו" – רומז לזיווג מן הבור.

 

ידועה האמרה המובאת ברש"י לפס' הנ"ל: "זכה – עזר, לא זכה כנגדו להילחם". בקשר בין בני זוג, קיימות שתי אפשרויות: אם האיש זכה – מלשון זיכוך, האישה תהיה לו לעזר. לא זכה – היא כבר תדע להילחם בו כדברי רש"י,

בתורת החסידות נאמר שתפקידה של האישה הוא לשמש כמראה לגבר, כך שכאשר היא מתנגדת לו, מן הראוי שיבדוק את הליכותיו, וינסה לתקן את דרכיו.

הרב יצחק גינזבורג שליט"א בספרו "ברית הנישואין", מעלה עוד אפשרות אותה הוא לומד מהביטוי בפסוק "אעשה לו".  הביטי "לו" רומז לכך שהאישה תתמסר "לו" – לבעלה, דבר שיגרור אחריו התמסרותו לאשתו, וכך יהיו להם חיים על מי מנוחות בהם כל אחד מבין את השני. הביטי "לו" רומז ל-לו' צדיקים הנמצאים בכל דור.

כוונת הביטוי "איזו היא אישה כשרה? שעושה רצון בעלה", רומז לכך שהאישה עוזרת לבעלה לפתח את הרצון הפנימי שבו, וכך הוא יצליח להוריד שפע לו, לאשתו ולבני ביתו דרך "צ-נ-ו-ר" {אותיות ר-צ-ו-ן}. 

נראה שהביטוי "לו" רומז לזיווג מן המעיין. "עזר" – רומז לזיווג מן הבאר. "כנגדו" – רומז לזיווג מן הבור.

 

ניתן גם לפרש את הביטוי "עזר כנגדו" כך: באמצעות היותה "כנגדו" במקרים מסוימים בהם נראה לה שהוא טועה, בכך היא מצילה אותו מנפילות וטעויות, וכן להיפך. אם שניהם יהיו באותה דעה ללא ביקורת, הם יפלו לעיתים קרובות, היות ואין מי שיתריע על סכנות האורבות להם מהחלטות שגויות.

 

בקורס מנהלים בו השתתפתי, נאמר לנו ע"פ מחקרים, שלקראת כל דיון בפני הצוות, על המנהל להביא לדיון, פתרונות שונים ומגוונים לאותה בעיה, דבר שיוביל אחרי סיעור מוחין, לפתרון הטוב ביותר.

 כנ"ל בחיי הנישואין. לכל בעיה ניתן לגשת מזוויות שונות, כך שכולם יהיו נשכרים.

הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות אישות הלכה י"ט – לאיש, והלכה כ' – לאישה, דורש דרישות שונות מבני הזוג, היות ואינם דומים צורכי האיש לאלו של האישה. ברגע שכל אחד מבני הזוג יודע את תפקידו, ויפנים את הצרכים של בת/ן הזוג ויתחשב בהם, חיי הנישואין יתנהלו על זרי דפנה…

 

"אלוקים מושיב יחידים ביתה,

          מוציא אסירים בכושרות" (תהלים ס"ח ז).

 

"קשה זיווגו של האדם – כקריעת ים סוף" (סוטה ב ע"א).

מה המשותף לזיווג ולקריעת ים סוף?

 

המהר"ל: כמו שבקריעת ים סוף הקב"ה שמר את הים קרוע בניגוד לטבע עד שעברו בנ"י,

 כך בנישואין – יש להתפלל ולעמול כל הזמן בשימור הזוגיות עליה נאמר:

"מושיב יחידים {כל יחיד לעצמו} ביתה {ביחד בבית אחד}"… בכושרות".

"בכושרות" = בכו – שרות" = בכי או שירה – תלוי בבני הזוג.

אמר רבה בר בר חנה: "וקשין לזווגן כקריעת ים סוף,

שנאמר "אלוקים מושיב יחידים ביתה – מוציא אסירים בכושרות" (סוטה ב ע"א).

 

רבינו בחיי מציין את המדרש – מים התחתונים נקראו מים בוכים… כי בשעה שחילק הקב”ה את המים {ביום השני לבריאה}, נתן אלו למעלה למטה. התחילו המים התחתונים בוכים… אמר רבי אבא – בבכי נתפרשו המים התחתונים מן העליונים, אמרו: אוי לנו שלא זכינו להיות למעלה להיות קרובים ליוצרנו, מה עשו, העזו פניהם ובקעו תהומות וביקשו לעלות, עד שגער בהן הקב”ה… אמר להם הקב”ה הואיל ולכבודי עשיתן כל כך – אין להם רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם שנאמר: "מקולות מים רבים, אדירים – משברי ים אדיר במרום ה'" ולא עוד אלא שעתידין אתם ליקרב על גבי מזבח בניסוך המים" (רבנו בחיי ויקרא).

פועל יוצא מן המדרש הנ"ל הוא: המים התחתונים בכו בגלל הריחוק מקב"ה, לאחר שביום השני הופרדו על ידי הרקיע. ביום השלישי נעשה תיקון ע"י הפרדה בין המים ליבשה, כך שגם המים התחתונים ישמשו את ה' בניסוך המים וכו'. כמו כן, לפני אמירת שירה לקב"ה ע"י המים העליונים, הם יצטרכו לקבל רשות מהמים התחתונים. כלומר, חיבור בין הרוחני העליון לגשמי התחתון.

לאור זאת, ניתן להסביר את הביטוי "בכושרות" = בכי – ושירות. כלומר, בקריעת ים סוף בה נבקעו המים לשנים, גם המים התחתונים הבוכים – הצטרפו אל השירה של המים העליונים. לאור זאת ניתן להסביר את הקשר לבני הזוג בה הגבר מסמל את העולם הרוחני בבחינת המים העליונים, ואילו האישה את העולם הגשמי בבחינת המים התחתונים, אבל מצד שני, קיים חיבור רוחני ביניהם, בכך שכל אחד מהם זקוק לשני.

 

 מהסיבה הנ"ל, קבעו חכמים בקריאת המזמור של יום שני, את הפרק הרומז למחלוקת קרח ועדתו: "שיר מזמור לבני קרח", כדי להראות לנו שגם כאשר חילק הקב"ה את המים לשניים לטובת יצירת כדור הארץ ובריאת האדם עלי אדמות, זה לא כל כך חיובי, בגלל שיש בו ריח של מחלוקת.

בהמשך המזמור, נאמר: "כי הנה המלכים נועדו – עברו יחדיו… נבהלו נחפזו. רעדה אחזתם שם – חיל כיולדה" – זה רומז לדעת המדרש, למחלוקת בין יהודה ליוסף בנושא הצלת בנימין.

שוב רואים אנו שיש להתרחק מהמחלוקת גם כשמדובר בדברים חיוביים.

 

שבת "חיי שרה" – שבת החיבור לחברון – עיר האבות.

"מערת המכפלה" – שער עליית הנשמות לגן עדן.

 

   ראשית הקניין בארץ ישראל.

"ונזכרה הפרשה להודיע – מעלת ארץ ישראל על כל הארצות, לחיים ולמתים.

  ועוד – לקיים דבר ה' לאברהם לו נחלה" (רבי אברהם אבן עזרא. בר' כג, יט).

 

"ויקם שדה עפרון… לאברהם למקנה…

ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר" (בר' כג, יז – כג).

 

"תקומה הייתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך" (רש"י).

"אחר שקבר אברהם את שרה…

 בזה הושלמה הקימה של השדה לאברהם" (רבנו-אוה"ח-הק').

 

מאז ומעולם, יהודים רבים פקדו את מערת המכפלה בחברון, דרכה מתחברים בתפילה ובתחנונים לאבינו שבשמים, בזכות האבות והאימהות הקשובים לתפילותינו, כפי שעולה מהעליה לחברון לאורך הדורות:

 

כלב בן יפונה התפלל שם, כדי להינצל מעצת המרגלים: "ויעלו בנגב, ויבוא עד חברון" (במ' יג, ע"ב. סוטה לד, ע"ב).

 דוד המלך החל את מלכותו בחברון, ככתוב: "וישאל שאול ביהוה לאמר: האעלה באחת ערי יהודה? ויאמר יהוה אליו: עלה. ויאמר דוד: אנא אעלה? ויאמר: חברונה" (שמ"ב ב', א').

 הרמב"ן ביקש להיקבר ליד מערת המכפלה כפי שעולה ממכתבו, ויש אומרים שהוא אכן קבור ליד שבע המדרגות המפורסמות, והרשימה ארוכה מני ים.

 

 במשך השנה, יהודים רבים פוקדים את מערת המכפלה, כאשר בחול המועד סוכות ופסח, מגיעים אלפים מבני ישראל לעיר האבות, כדי להתחבר לחברון בעבותות אהבה, כיאה לשמה העברי חברון – המחברת בין עם ישראל לאביהם שבשמים, בין בני ישראל לאבות ולאימהות, וכן בין איש לאחיו דוגמת "ירושלים שחוברה לה יחדיו" – המחברת "ועושה כל ישראל חברים" כדברי רבי יהושע בן לוי (מדרש שוחר טוב פרק קכב).

 

בשבת "חיי שרה", מערת המכפלה זוכה לעדנה, כאשר רבבות מעם ישראל עולות לרגל כדי להתחבר לאבותינו ואימהותינו בחברון.

 

שבת "חיי שרה" נקבעה כאות הזדהות עם תושבי חברון המהווים שליחים של עם ישראל, היות ובפרשה מסופר על קניית מערת המכפלה ע"י אברהם אבינו, בה קבר את שרה אמנו.

בעצם, שרה אמנו היא היהודייה הראשונה שזכתה להיקבר במערת המכפלה שנקנתה ע"י אברהם אבינו, לאחר שגילו לו מן השמים את סודה המקודש כמקום בו נקברו אדם וחוה.

 

הזהר הק': חברון מהווה את השער לגן עדן (זוהר בר' ל"ח ע"ב, מאמר "ז" היכלות דגן עדן).

כמו כן, היא מהווה את המקום  דרכו עולות הנשמות לגנזי מרומים (זהר בר', ל"ח ב').

 

 האלשיך הק': "כי תקרא חברון – על התחברות של המערה ההיא עם העולם העליון כנודע אצלנו – כי היא כניסה לגן עדן הארץ" (פרשת 'חיי שרה').

 רבי אברהם אזולאי כותב בספרו 'חסד לאברהם':

"והפתח שדרך בו נכנסות הנשמות – הוא דרך מערת המכפלה. ולא שיהא הגן במערה תחת הקרקע – אלא שמשם יכנסו הגשמי אל הרוחני" ('חסד לאברהם'. מעין חמישי, נהר מ"ד).

מערת המכפלה: פתח גן עדן – מקום התעדנות הנשמות; חברון – חיבור הרוחני בגשמי.

 

פרשנים רבים כמו רבנו יונה (על פרקי אבות ה, ג) וכן "מגן אבות" לתשב"ץ, כוללים את קניין מערת המכפלה בתוך עשרת הניסיונות בהם התנסה אברהם אבינו, היות והקב"ה הבטיח לו את כל ארץ ישראל, והנה כאשר נפטרה שרה נוות ביתו, לא הייתה לו פיסת קרקע משלו כדי לקבור אותה. אברהם המאמין, אינו מתלונן ואינו שואל שאלות.

התורה משקיעה 20 פסוקים כדי לתאר את קניית מערת המכפלה ע"י אברהם אבינו המשלם עבורה 400 שקל עובר לסוחר, סכום גבוה גם בתקופה ההיא.

 

השאלה המתבקשת, מדוע אברהם התעקש על רכישת "מערת המכפלה… בכסף מלא… לאחוזת קבר" (בר' כג, ט), ולא הסתפק בשטח קטן לקבורת אשתו כמקובל, וכפי שהציע לו עפרון, ואף בחינם?

 

רבי אברהם אבן עזרא אומר: "ומאז נתקיים השדה לאחוזת קבר – לו ולזרעו. ונזכרה הפרשה להודיע – מעלת א"י על כל הארצות לחיים ולמתים. ועוד – לקיים דבר ה' לאברהם לו נחלה" (בר' כג יט).

רבי אברהם אבן עזרא מצביע על שני עקרונות חשובים ביחסינו לארץ ישראל:

העיקרון הראשון, מעלת א"י לחיים ולמתים, לכן רואים אנו שגם רבנים גדולים שנקברו בחו"ל, צאצאיהם דאגו שעצמותיהם יובאו לקבורה בארץ ישראל.

העיקרון השני: לקבוע עובדות בשטח, ולא להסתפק בהבטחה האלוקית, ולכן אברהם אבינו השקיע רבות להשגת אחוזת קבר, דבר שהוא נצחי, ולא ניתן להעברה ולקניה, היות ואיש לא יקנה קבר.

כמו כן, אברהם אבינו סלל לנו את הקשר הנצחי לארץ ישראל.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה… ואחרי כן קבר אברהם… ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר מאת בני חת" (בר' כג, יז – כ): "ומעתה יתיישב טעם שחזר הכתוב לומר פעם ב' 'ויקם השדה' – לומר כי אחר שקבר אברהם, בזה הושלמה הקימה של השדה לאברהם, וזולת זה הגם שבערך עפרון נחתמה גזירתו שסילק זכותו, אבל עדיין אינו נקרא של אברהם כי הדין כנזכר, ואחר שקבר וכו' – ויקם וגו'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שלמרות שע"י העברת הכסף פקעה בעלות עפרון על הקרקע, בכל זאת יש צורך בחזקה שנעשתה ע"י קבורת שרה, כדברי הרמב"ם בענייני קנין מגוי (רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פ"א הי"ד). לכן, נאמר הביטוי "ואחרי כן" בפס' יט', ופעמיים הביטוי "ויקם שדה עפרון". פעם ראשונה, עם קבלת הכסף, ופעם שניה – עם הקבורה, וכך בעצם, נעשה קנין גמור גם לפי ההלכה.

 

מדרש הביאור אומר: המערה נקנתה בארבעה דברים:

א. בכסף – ארבע מאות שקל עובר לסוחר.

ב. בשטר – כפי שכתוב בתורה "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה, השדה והמערה אשר בו, וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב" (בר' כג, יז).

ג. בעדים – בסיפור הקנין נכחו עדים – "לעיני בני חת, בכל באי שער עירו וכו'".

ד. בחזקה – מיד לאחר הקנין, נקברה שרה.

רש"י אומר: "תקומה הייתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך.

 

אברהם אבינו ברוח קודשו, גילה שבמערת המכפלה קבורים אדם וחוה כדברי המדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק לה) לכתוב: "ואל הבקר רץ אברהם" (בר' יח, ז). "רץ אברהם" – רדף אחרי הפר ונכנס למערת המכפלה ומצא שם אדם הראשון ועזרו {חוה}, שוכבים על המטות וישנים, ונרות דולקים עליהם, וריח טוב עליהם כריח ניחוח. לפיכך חמד המערה לאחוזת קבר".

 

האלשיך הק' (בר' יח, ג): אברהם אבינו שהיה נביא, וככל יהודי גם סוחר ממולח, לא גילה לאיש את חשיבות המערה: "וגם נתאחר הרבה בהספד, ובסוף עשה כאילו רוצה להיפטר ממתו ולא לחפש קבר לפי מעלת שרה".

בעל הטורים אומר: "ואל הב-ק-ר" – אותיות "ואל הק-ב-ר רץ", שרץ אחריו למערה.

כמו כן, "ואל הבקר רץ – גימטריא "למערה רץ".

 

ייחודם של מערת המכפלה בחברון,

 בית המקדש בירושלים, וקבר יוסף בשכם.

הערים הנ"ל, נקנו בכסף מלא ע"י אבותינו.

לכן, הערבים מחברון, שכם וירושלים – הכי שונאים אותנו.

 

"ויקן את חלקת השדה… {שכם}. אמר רבי יודן ברבי סימון: זה אחד משלושה מקומות שאין אומות העולם יכולים להונות את ישראל לומר גזולים הם בידכם, ואלו הם:

1. מערת המכפלה – דכתיב: "וישקול אברהם לעפרון את הכסף… ארבע מאות שקל עובר לסוחר" (בר' כג, טז).

א.  בית המקדש – דכתיב: ויתן דוד לאורנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות" (דברי הימים א, כא).

ב.  קבורת יוסף בשכם דכתיב: "ויקן את חלקת השדה… מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה" (בר' לד, יט. ב"ר)

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

סיפור על אברהם אבינו שהשלים מנין בביכנ"ס בחברון, בערב כיפור.

ביכנ"ס "אברהם אבינו" בחברון.

 

ברובע היהודי בחברון, שוכן ביכנ"ס ע"ש אברהם אבינו הזוכה למבקרים רבים. במאורעות תרפ"ט {1929}, פגעו הפורעים הערבים ביהודי חברון, ולא פסחו על ביהכנ"ס ע"ש אברהם אבינו אותו החריבו. השבח לא-ל שהשיב אותנו לנחלת אבותינו בחברון, וחיבר אותנו מחדש למערת המכפלה. ביהכנ"ס הנ"ל שופץ מחדש, וזוכה לביקורים רבים שבאחד מהם השתתפתי בהדרכת הרבנית לווינגר. היא הצליחה לרתק אותנו בסיפורי מופת בהם השתתפה עם בעלה הרב משה ע"ה בשיקום ביהכנ"ס, והתפתחות הישוב היהודי ביש"ע בכלל, וחברון בפרט.

 

המקובל רבי נפתלי מספר מדוע נקרא ביהכנ"ס בחברון ע"ש אברהם אבינו.

בימי רבי יצחק ארחא – תלמידו של האר"י הק', התקשו תושבי חברון במציאת מניין לתפילה בימות החול. בשבתות וחגים לעומת זאת, התאספו יהודים מהסביבה, וכך יכלו להתפלל בציבור.

בערב יום הכיפורים, התאספו היהודים לתפילה בביהכנ"ס שבחברון. דמדומי השקיעה הגיעו, אבל העשירי למניין בושש להגיע, כך שהיו רק תשעה מתפללים דבר שימנע מהם לומר קדיש ולקרוא בתורה וכו'.. המתפללים שהיו מחסידי עליון, נשאו עיניהם לשמים והתחננו לקב"ה שיושיע אותם וישלח להם יהודי אחד לתרופה.

תפילתם עשתה רושם בשמים, והנה אל מול עיניהם המשתאות, מתקרב לו לאיטו איש זקן לכיוון שערי ביהכנ"ס. מיד הציעו לפניו אוכל לסעודה המפסקת, אבל הוא סיפר להם שכבר סעד. שמחו שמחה גדולה והודו לקב"ה שמנע מהם את הצער להתפלל ביחידות ביום הקדוש. את האיש כיבדו עד מאוד ביום כיפור, ובמוצאי היום הקדוש, כל אחד מהמתפללים רצה לזכות בצדיק שיסעד על שולחנו. היות ולא הגיעו להסכמה, עשו הגרלה, והגורל נפל על חזן ביהכנ"ס ששמח שמחה עילאית.

האורח אכן התלווה לחזן, אבל בהגיעם לשערי הבית, הזקן נעלם כאילו לא היה. החזן הצטער מאוד, אבל בחצות הלילה הופיע אצלו הזקן בחלום, וכך סיפר לו: "אני אברהם אביכם שכנכם ממערת המכפלה. באתי להשלים לכם מניין, היות וראיתי את צערכם ורצונכם העז להדבק בקב"ה מתוך קדושה עם עשרה יהודים כשרים.

על שם האירוע הנפלא והמופלא הנ"ל, ביהכנ"ס קיבל את שמו: "אברהם אבינו".

 

"אור זרוע לצדיק"

למקובל הרה"צ רבי אברהם אזולאי ע"ה

 שזכה להיכנס ולצאת בשלום  – לפתח גן עדן במערת המכפלה.

יום ההילולא שלו – כד' מרחשון ה'ת'ד {1643}.

 

המקובל האלוקי רבי אברהם אזולאי ע"ה (1570 – 1643). נולד בפאס שבמרוקו. בשנת 1600, הוא עלה לא"י והתיישב בחברון. הוא עבר לירושלים עקב מגיפה, ושוב לחברון שם עלה לגנזי מרומים ביום כד' חשון ה'ת'ד.

הוא היה תלמידו של רבי חיים ויטאל ע"ה {תלמידו המובהק של האריז"ל}, ולמד יחד עם רבי שמואל ויטאל בנו של רבי חיים ויטאל. הוא הושפע רבות גם מתורתו הקבלית של הרמ"ק = רבי משה קורדברו השונה מתורת האריז"ל.

הוא פרסם ספרי קבלה רבים כמו "אור החמה" – פירוש לזהר, "חסד לאברהם" על הקבלה. "בעלי ברית אברהם" על התנ"ך, "הגהות על הלבוש", 'הגהות על הרמב"ם', "כנף רננים" על כוונות האריז"ל, "אור הגנוז" – פירוש לשונות הזהר העמוקים. {ספר שאבד} וכו'. ספריו פורסמו אחרי מותו.

לפי המסופר בהקדמה לספר "אוצרות חיים" המהווה מבוא לקבלה מאת רבי חיים ויטאל ע"ה, רבי אברהם אזולאי ורבי יעקב צמח נסעו לסוריה לקברו של רבי חיים ויטאל כדי להציל את כתביו המהווים את עיקר תורת האריז"ל שנקברו יחד אתו. לאחר יחודים קבליים, הם קיבלו את אישורו של רבי חיים ויטאל לחפור בקבר, ולהציל את כתבי היד המסולאים מפז.

הוא זקנו של החיד"א = רבי חיים יוסף אזולאי ע"ה, תלמידו של רבנו-אוה"ח-הק'.

 

בתקופת המקובל רבי אברהם אזולאי ע"ה, הגיע מושל טורקי לביקור במערת המכפלה. כאשר השקיף מבעד לפתח צר המוביל אל מעמקי המערה, נפלה לו החרב פנימה. כמה מאנשיו הורדו בחבלים כדי להעלות את החרב, והועלו ללא רוח חיים. הוא הבין שרק היהודים בזכות קדושתם כי רבה, הם אלה שיוכלו להציל את חרבו. הוא דרש מהם בתוקף להוציא את החרב, אחרת דינם לעונש קולקטיבי, כדרכם של העריצים הטורקים.

 

גם אצל היהודים, עברה מסורת מדורי דורות, שאין להיכנס פנימה בגלל קדושת המקום, וכל הנכנס – נשמתו פורחת.

חכמי חברון דנו בנושא, ואף הגיעו למסקנה שיש לעשות הגרלה ביניהם בה יבחר "המתנדב" להוציא את החרב.

רבי אברהם אזולאי הידוע כחסיד מקודש, "זכה" בהגרלה. לאחר שהתקדש כדבעי, הוא ירד פנימה עם שחר, שם התגלה אליו אליעזר עבד אברהם, שהלך לבקש אישור כניסה עבורו מהאבות. האישור אכן התקבל, ורבי אברהם צעד פנימה בדחילו ורחימו.. כבר בצעדיו הראשונים הרגיש התעלות רוחנית של טעם גן עדן, וביקש להישאר במקום, לאחר שהעביר את החנית לסולטאן דרך חבלים.

 האבות שידלו אותו לצאת, והבטיחו לו שכבר למחרת הוא יפטר מן העולם, ויגיע לגן עדן.

 אכן, לאחר עלייתו, הוא אסף את בני ביתו ואת חכמי חברון, וסיפר להם חלק ממה שראו עיניו. לאחר התקדשות והטהרות, נשמתו עלתה לגנזי מרומים דרך חברון, המחברת בין עמ"י לאביהם שבשמים.

 

גרגירים מתורת רבי אברהם אזולאי ע"ה.

 

"במעלת המחזיק תלמיד חכם"

(רבנו אברהם אזולאי, שהיום יום ההילולה ה- 377 שלו.

מתוך ספרו הקבלי 'חסד לאברהם'. מעין שני. נהר לב).

 

עם הארץ התומך בתלמיד חכם מבחינה כלכלית,

עושה את עצמו תיק ולבוש לתלמיד חכם,

תלמיד חכם, נקרא בן המשמש את אביו שבשמים שלא על מנת לקבל פרס, היות ו"שכר מצוות בהאי עלמא ליכא" כדברי חכמים, ולכן אין לו בעולם הגשמי כלום.

 

בשבת, לא מבשלים ולא מכינים אוכל נפש, היות ומאכל השבת הוא רוחניות ולא גשמיות. "הטעם לכך, תוספת הנשמה שיש לשאר בני אדם בשבת, יש לתלמיד חכם גם בימי חול, לפי שהוא נעשה כשבת, בזמן שהיה לו נשמה יתירה, ובאותו שימוש בתורה שעשה בחול, נשתתף בו נשמה יתירה דשבת, כנזכר בזוהר (תרומה דף קלו).

 

לעולם, יש לתלמיד חכם נשמה יתירה,

ובשבת יש לו כפליים"  כדברי קדשו.

 

כאשר עם הארץ תומך בתלמיד חכם, הוא זוכה למיתה נקיה כמוהו,

 "כי הצדיקים מתים ע"י סכין בדוק {והרשעים בסכין פגום} שהוא מסיטרא דקדושה, ולכן הם נקרבים על גבי המזבח למעלה, בסוד 'ואישי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון".

 

מסר לדורנו:

א.  תמיכה כלכלית ביד נדיבה בתלמידי חכמים, בבחינת דברי הגמרא: "הרוצה לנסך יין על גבי המזבח – ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין" (יומא עא א).

ב. "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיהו ל, כ). יראת כבוד ויראת הרוממות בפני תלמידי חכמים.
לצערנו, בעידן הרשתות  החברתיות, ישנם חכמים בעיניהם המרשים לעצמם לדבר סרה וצרה בתלמידי חכמים, בכך שמקטלגים אותם לפי ראות עיניהם, ועל כך כבר נאמר:

 "אמר רבי יהודה: לא חרבה ירושלים  – אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים" (שבת קיט ב).
לצערנו, הביזוי נעשה בשם ה' כאנשי סדום עליהם נאמר: "ותשחת הארץ – לפני {בשם} האלוקים". אנשי סדום חיפשו צידוקים בדציי"ם למעשיהם.

 

 

חשיבות לימוד הקבלה ("אור החמה" על הזהר).

 

"ומצאתי כתוב מה שנגזר למעלה שלא יתעסקו בחכמת האמת, היה לזמן קצוב עד תשלום ה' אלפים ר"נ {1490}.

מן המובחר שיעסקו בקבלה ברבים, גדולים וקטנים כדאיתא בפרשת נשא, מאחר שבזכות זה, עתיד לבוא מלך המשיח, ולא בזכות אחר".

 

רבי בנאה –

האמורא הא"י שחי בסוף עידן התנאים וראשית אמוראים,

וביקורו במערת המכפלה.

 

רבי בנאה נהג לסמן מערות קבורה, כדי להימנע מטומאת מתים. הוא הגיע למערת המכפלה כדי למדוד את המקום ולסמן אותו, כפי שעשה בקברים אחרים. בפתח המערה הוא פגש את אליעזר עבד אברהם, ממנו ביקש להיכנס לפנים המערה, ולראות את אברהם. אכן, אברהם הסכים, ורבי בנאה נכנס ומדד את המקום.

כאשר ניסה למדוד את מערת אדם הראשון, יצאה בת קול ואמרה: "הסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמו אל תסתכל". הוא ענה לה שבא לציין את המערה. תשובתה הייתה: "כמידת החיצונה, כך המידה הפנימית" (בבא בתרא נח ע"א). באגדה הנ"ל ישנם סודות עילאיים. הרי"ף אומר: "כל המעשה אירע בחלום" (כפתור ופרח, הוצאת לונץ, עמ' ש).

 

שבת שלום ומבורך

 משה אסולין שמיר.

 

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור עולם ובקרוב מאוד את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה"

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה, עזיזה בת חניני ע"ה שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. מאיר בן סימי לבית מאסטי ע"ה. יגאל בן חיים בן מיכל ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. זהר בת שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

 

 

 

פרשת לך לך אפרים חזן

אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָהָם בְּדוֹרוֹ/ אֶרֶז לְבָנוֹן נֶהֱדָר

פרשות לך לך-וירא הן פרשותיו של אברהם אבינו, אֵ יתנו של עולם. 'עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם', כך מוסרים לנו חכמינו במסכת אבות (ה, ג). השורש נס"ה, ממנו נגזר מאוחר יותר השם 'ניסיון', שמנסה האל את האדם, נזכר במקרא רק לגבי העקדה. ואכן נושא העקידה עולה במשנה, באגדה, בתפילה ובמסגרות שונות בפיוט ואף קבע ז'אנר פיוטי לעצמו, כפי שנראה בעיוננו בפרשת וירא. כנגד זה לגבי שאר תשעת הניסיונות אין במקרא רמז כלשהו כי מדובר בניסיונות, כי על כן הועלו הצעות שונות במדרשים למיניהם לגבי מנייתם של עשרת הניסיונות, התיאור המפורט של ניסיונות אלו בא בפרקי דרבי אליעזר (פרקים כו – לא) כאן נבנה תיאור הניסיונות כמערכת בת חמישה זוגות, וזאת על פי אבות דרבי נתן המפרט 'שנים ב'לך', שני בשני בניו, שנים בשתי נשיו, אחד עם המלכים ואחד בין הבתרים, אחד באור כשדים ואחד בברית מילה'.

כפי שניתן לראות, לא כל הניסיונות הנמנים כאן ברמזים מעוגנים במסופר בתורה ולא לגבי כולם ברור כי בניסיון מדובר. בין כך ובין עשרת הניסיונות, על פי המניינים השונים, יוצרים מבנה לסיפור חייו של אברהם, ומציגים אותו בגדולתו תוך התפעלות נלהבת מאישיותו, כמשתקף מן התיאור הנלהב של הרמב"ם את דרכו של אברהם אבינו לאמונה באל אחד. לאחר שסקר את התהליך שהביא את בני האדם להתרחק מבורא עולם ולהתחיל להאמין בעבודה זרה עד שכל העולם שקע באלילות, נולד אברהם והוא מקטנות מחפש את האמת עד שהוא מגיע להכרה בבורא עולם. דבריו של הרמב"ם הם המנון לאברהם, אבי המאמינים: כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו, ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם, ב ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו, כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו.

כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם, וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו 1 ספרים. מתוך דברי הרמב"ם ניתן לזהות ארבעה מן ניסיונות, ברם הם מובלעים בתוך סיפור הדברים, כמי שאינו רוצה להתחייב, אף על פי שבפירושו למשנה במסכת אבות הוא מזהה את עשרת הניסיונות על פי פרקי דרבי אליעזר. עוד זאת ניתן לומר כי שלב החיפוש אחר הבורא וההכרה באל אחד הוא הניסיון הנמנה ראשון כמעט בכל המניינים.

בקפיצה של מעל שמונה מאות שנה אנו מבקשים להציג את פיוטו של רבי דוד קיים בן מוגדור אשר במרוקו מעורכי ספר השירים 'שיר ידידות', קובץ הפיוטים של שירת הבקשות של יהודי מרוקו. נוסף על חלקו בעריכה הוסיף רבי דוד פיוטים פרי עטו לכל פרשה ופרשה מן הפרשות שבהן נוהגת שירת הבקשות, ובפרשת לך לך העלה בשיר מורכב במתכונת מיוחדת הקרויה קצידה (מרוקאית) את קורות אברהם בפרשתנו תוך שהוא מייחד מקום, לאותם עניינים שנחשבו לניסיונות מבלי לציין זאת, וזה סיפור הפרשה בסגנון יצירתו המורכב של רבי דוד קיים:

אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָם בְּדוֹרוֹ / אֶרֶז לְבָנוֹן נֶהֱדָר
הִבִּיעַ לִקְחוֹ כְּסַמַּי מָזוֹר:

קָבַל אֶת דִּבְרִי א–ל חַי יוֹצְרוֹ / מֵאֶרֶץ קוֹץ וְדַרְדַּר
אַרְצָהּ כְּנַעַן, שָׁם רַגְלָיו יִבְזֹר:

אַרְצָה מִצְרַיִם יָרַד בְּעָבְרוֹ / כִּי כָבֵד הָרָעָב, דָּר —
בְּאָהֳלָם קִנֵּן, כֹּחוֹ אָזוּר:

 

הִבִּיט בְּאִשְׁתּוֹ, פִּקְדָּהּ בִּדְבָרוֹ / כִּי יָפְיָהּ סוֹחֶרֶת רָר
"אֲחוֹתִי אַתְּ!", כִּי בָךְ אֶמְצָא מַעְזוֹר:

5-שָׁרִים רַבִּים הִלְּלוּהָ אָמְרוּ / מַרְאֵה זִיוָה כִּסְמָדָר
בֵּיתָה פַּרְעֹה תִּקַּח, כִּי כֵּן גָּזוּר:

אֱוִילִים שָׁבוּ שָׁרָה / בֵּית מֶלֶךְ נִבְעָר
מִבְּנוֹת מֵאֻשָׁרָה / עוֹד מְעַט מִזְעָר
יָפָה נָאוָה נֶהְדָּרָה / עַל כֻּלָּן תִּנְעַר

נְכוֹתוֹ הִרְבָּה, כַּסְפּוֹ וּבִצְרוֹ / הִרְעִיף עָלָיו כַּמָּטָר
עֶבֶד וְשִׁפְחָה, גַּם כֶּשֶׂב וָשׁוֹר:

10-צוּר קִנֵּא לַצַּדִּיק, גָּדַר גְּדֵרוֹ, / לְאֵשֶׁת חֵיקוֹ נָטַר
נֻגַּע פַּרְעֹה וְגַם כֹּתֶל וָשׁוּר:

קָרְאוּ, הוֹכַח וְחֵמָה עָבְרוּ, / מַדּוּעַ פִּיךָ תֶאְטַר ?
מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי ? — לֹא בְּמִישׁוֹר!

קַח אִשְּׁתְּךָ לְכוּ אַל תְּאַחֲרוּ / כָּל-מָקוֹם מֻגָּשׁ מָקְטָר
פְּקָדָם לְהַרְבּוֹת לוֹ בְּכִישׁוֹר:

מִקֶּדֶם לָעִי נָטָה שַׁפְרִירוֹ / שָׁחָה שָׁם, וְשָׂם מִשְׁטָר
בֵּינוֹ וּבֵין לוֹט וּבָנָה גִּשּׁוּר:

בַּר לֵבָב עָלָיו שָׂרָה / דְּבַר אֵ–ל הוּעַר
15-אֶרֶץ עֵדֶן מִדְבָּרָה / כַּרְמֶל וְיַעַר
אֱחוֹז בְּקַו מִשְׁטָרָהּ / הִתְהַלֵּךְ וּסְעַר

יָדַע כִּי הָאֱ-לֹהִים עֲזָרוֹ / עָלָה קִצְפוּ וַיֶעְתַּר
לְבֶן–אָחִיו כִּי נִשְׁבָּה בְּמָצוֹר:

הָרִיק חֲנִיכָיו, חַיִל אֲזָרוֹ, / אַחַר מְלָכִים חָתַר
הֵשִׁיב רְכוּשׁ וּנְפָשׁוֹת וַיַּעְצוֹר:

מֶלֶךְ רָם עִם הוֹדוֹ וַהֲדָרוֹ / מִכֵּס מַלְכוּתוֹ נִתַּר
הֵבִיא אֶשְׁכָּר, וַיְבָרֶךְ לְאֵ–ל צוּר:

20-רְכוּשׁ קַח, מִשּׁוֹרוֹ עַד חֲמוֹרוֹ, / לְכָל–אִישׁ חֶלְקוֹ בַּתַּר
אַךְ הַנְּפָשׁוֹת בִּרְצוֹנִי אֶנְצֹר:

קָפַץ נִשְׁבָּע, קִיֵּם מַאֲמָרוֹ / מִנַּעַל עַד חוּט נִסְתָּר,
לֹא אֶקַּח, מִן הַזָּהָב עַד הַצּוּר:

רַק שֶׁאָכְלוּ בִּמְשׂוּרָה / יְלִידֵי נֹעַר
וְחֵלֶק אַנְשֵׁי צוּרָה / לְבַד בְּמִשְׁעָר
אַל תִּתְהַלֵּל בִּיָהְרָה / פִּיךָ אַל תִּפְעַר

25-דָּאֲבָה רוּחוֹ כִּי רַב יְקָרוּ / פֶּן מִזְּכוּתוֹ נֶחְסַר
"אַל תִּירָא אַבְרָם", שָׁמְעָה וַתִּצּוֹר:

אֵ-לִי, עֵינִי לְךָ יְשַׁבְּרוּ / הָעֶבֶד יְהִי טַפְסָר ?
בֶּן–מֶשֶׁק בֵּיתִי — קִנְיָנִי יֶאֱצֹר ?

לִי הִבְטַחְתָּ, כִּי בָּנַי יַזְהִירוּ / כִּצְבָא מָרוֹם אַל יוּסַר,
יוֹצֵא חֲלָצַי, לוֹ הוֹנִי נְצֹר:

מִמְּרוֹם דִּבְרִי–א–ל לוֹ נָהֲרוּ / אַל תְּהִי זַעַף וָסָר
הַבֵּט וְהִתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר:

כְּדִבְרִי, בָּנֶיךָ לְיָא יְסַפְּרוּ, / הֶאֱמִין בּוֹ, עוֹד לוֹ סָר,
אַךְ בִּירֻשַּׁת–אֶרֶץ חָקַר בַּצּוּר:

30-מָה לְךָ תַּרְבֶּה חֲקִירָה / ש–דַּי בּוֹ גָּעַר
שַׁלֵּשׁ עֶגְלָה בִּבְתִירָה / תּוֹר גּוֹזָל נַעַר —
קַח, וְקַבֵּל בִּגְזֵרָה / וְאֶל תְּעַרְעַר

וְדַע כִּי זַרְעֲךָ יֵט צַוָּארוֹ / לְעֹל, אֲשֶׁר בּוֹ יֶעְשַׁר,
אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנִים לְעַם מָצוֹר:

 

אַחַר יֵצֵא בְּמַרְבִּית אוֹצָרוֹ / וּשְׁבָטָיו שְׁנֵים עָשָׂר
וּבְשֵׂיבָה טוֹבָה תַּחֲרֹשׁ תִּקְצֹר

35-שָׂרָה שָׁמְרָה דִּבְרִי אֵ–ל, מוּסָרוֹ / אָמְרָה, דְּבָרוֹ יָשָׁר
נָתְנָה לוֹ שִׁפְחָה, כִּי רַחְמָהּ עָצוּר:

אִם אַבְרָהָם הִבְטִיחָהוּ יוֹצְרוֹ / גַּם זֶה בְּעֵינֵי מֻכְשַׁר
אוּלַי אִבָּנֶה וְיָחֹן הַצּוּר:

הָגָר הָרְתָה, כְּאִישׁ יַיִן עֲבָרוֹ / עַל גְּבִרְתָּהּ וַתָּשַׁר
שִׁפְחָה עַל רַעְיָה גָּאֲתָה כַצּוּר:

שִׁפְחָה רָעָה וּצְרוּרָה / לֹא הוֹן לֹא מֹהַר
רַבַּת אָוֶן וּמְאֵרָה / מִבֵּיתִי נְאַר
40-יָצְאָה, בָּרְחָה מְצֵרָה / כִּי גִּזְעָהּ מוּאָר

דַּרְכֵי אֵ-ל גָּדְלוּ, וּמָה גָּבְרוּ, / אָב הֲרַחְמָן לֹא נָטַר —
אֵיבָתוֹ לְזֶרַע יוֹשֶׁבֶת שׁוּר:

גִּלָה מַלְאָכוֹ בַּעֲנַן אוֹרוֹ / שַׁעַר דִּמְעָה כְעָתָר
כְּבוֹדוֹ עַל הַנֶּעֱלָבִים יָשׂוּר;

שׁוּבִי, שִׁמְעִי כָּל אֲשֶׁר יִגְזוֹרוּ / זַרְעֵךְ אַרְבֶּה כְעָתָר
יִשְׁמָעֵאל תִּקְרָא שְׁמוֹ בְּעֵין 'שׁוּר:

קַיָּם בִּבְרִיתוֹ לְמוּל בְּשָׂרוֹ / וּבְנֵי בֵּיתוֹ לֹא נוֹתַר —
כָּל זֵכֶר אֲשֶׁר לֹא מַל וַיִּבְצֹר:

45-חָזָק נֶאְזָר בִּגְבוּרָה אֲזָרוֹ / חוֹתַם בְּרִיתוֹ נָטַר
יִתְגַּדל שְׁמוֹ בְּנֵבֶל עָשׂוֹר:

ביאור הקצידה

1 .בדורו: רומז אל פרש"י לבר' ו, ט נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו– '…ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום'. ארז לבנון: רומז למדרש בתנח' לך לך, ה ובבב"ר מא, א (תיאודור-אלבק, עמ' 387-386 .)כסמי מזור: כתרופה למכה, והוא על פי המדרש, 'ראוי היה אברהם להבראות קודם אדם הראשון, אלא אמר הקב"ה, שמא יקלקל ואין מי שיתקן… ברא הקב"ה את אברהם באמצע הדורות, כדי שיסבול דורות שלפניו ודורות שלאחריו', בר"ר יד, ו (תיאודור-אלבק, עמ' 130 ,)והשוו: אבות ב, ה. 2 .מארץ קוץ ודרדר: ארצם של רשעים על פי המדרש 'שהיו אוכלין ושותין ופוחזין… ]וארצם מעלה קוץ ודרדר[, בר"ר לט, ח -תיאודור- אלבק, עמ' 371 . רגליו יבזור: ילך, יפזר רגליו, על פי הלשון בבבא קמא ס ע"ב. 3 . ארצה מצרים ירד: בר' יב, י. דר… קנן: לשעה, שלא ירד להשתקע אלא לגור שם, על פי בר"ר מ, ב (תיאודור-אלבק עמ' 382 .)כחו אזור: שכל נסיונות של רעב 'כולם לא באו אלא בימי בני אדם גיבורים', על פי בר"ר מ, ג -תיאודור-אלבק, עמ' 383 . 4 .הביט באשתו: רמז למדרש שעד עתה לא נסתכל בה מתוך צניעות, פירש"י לבר' יב, א, על פי תנח' לך לך ה; וראו גם: ב"ב טז ע"א. פקדה: ציווה עליה. כי יופיה: על פי בר' יב, יא. כסוחרת דר: רמז למדרש שאברהם החביא את שרה בתיבה, ולפי שתבעו את המכס, והוא היה מוכן לשלם גם בעבור אבנים יקרות, פתחו את התיבה ומצאוה (בר"ר מ, ה )תיאודור-אלבק, עמ' 385 .)מעזור: חידוש לשון של הפייטן, ורמז לבר' יב, יג. 5 .שרים… תיקח: ראו פירש"י לבר' יב, טו: 'הללוה ביניהם לומר הגונה זו למלך'. כסמדר: כצעירות ורעננות, וראו בר"ר מה, ד )תיאודור-אלבק, עמ' 451 .)6 .אוילים: הם המצרים, על פי יש' יט, יא. שבו שרה: השוו: בר"ר מא, ב )תיאודור-אלבק, עמ' 389 .)מלך נבער: הוא פרעה, על פי יש' יט, יא. 7 .מבנות מאשרה: 'שהכול בפני שרה כקוף בפני אדם', ב"ב נח ע"א. מעט מזער: שלא נשארה בבית פרעה אלא זמן קצר. 8 .תנער: מכולן היא נראית צעירה כנערה. על דרך המדרש 'בת עשרים כבת שבע', בר"ר נח, א )תיאודור-אלבק, עמ' 618 .)וחידש הפייטן משמעות בפועל זה על יסוד הלשון במסכת עירובין נג ע"ב: 'עלץ בנערה אהרונית עירנית והעירתו'. 9 .נכותו: אוצרו, על פי בר' יב, טז. ובצרו: זהבו, על פי איוב כב, כד. 10 .גדר גדרו: הגן עליו והקיפו כחומה. לאשת חיקו: את אשת חיקו. נטר: שמר מפני פגיעתו של פרעה; וראו: בר"ר מא, ב )תיאודור- אלבק, עמ' 389 .)נגע: נצטרע, על פי המדרש שם. כתל ושור: קירות וחומות לקו אף הם, על פי המדרש. 11 .קראו: פרעה לאברהם. הוכח: תוכחה על משקל הסכם, לצורה ראו: דמאי כב, ג. עברו: בתוך השיחה. תאטר: תסגור, על פי תה' סט, טז. מה… לי: ראו בר' יב, יח. לא במישור: לא נהגת עימי ביושר. והלשון על פי יש' יא, יד. 12 .קח אשתך: בר' יב, יט. מגש מקטר: אלו המתנות, שם, טז. פקדם:

וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים , שם, כ. בכשור: בצורה ראויה וכשרה. ואף זה חידוש לשון רד"ק. 13 .מקדם לעי: על פי בר' יב, ח; יג, ג. שפרירו: אהלו, על פי יר' מג, י. שחה שם: וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם יְהוָה., בר' יג, ד. משטר: סדר וחלוקה, וראו גם בר' יג, ט ובר"ר מא, ח )תיאודור-אלבק, עמ' 395 .)ובנה גשור: אף-על-פי שהתרחקו זה מזה, שמר אברהם על הקשר עם לוט, וראו גם תנח' לך לך ג, י. גשור: גשר )לא כשם פעולה(, חידוש הפייטן הוא. 14 .שרה… הועד: לאחר שנפרד ממנו לוט נתגלה ה' לאברהם, ראו: בר"ר מא, ח )תיאודור-אלבק, עמ' 395 .)15 . ארץ עדן מדברה: על פי יש' נא, ג. 16 .אחוז בקו משטרה: על פי בר' יג, יז, והמשטר הוא בהליכה המסודרת. וסער: התהלך בה בסערה, שהליכתו הוא מעשה קניין, והוא רמז שתהא נוחה להיכבש לבניו )ב"ב, ק ע"א(. 17 .ידע… עזרו: אברהם בטוח היה שה' יהיה בעזרו על פי בר"ר מג, א )תיאודור-אלבק, עמ' 415 .)עלה קצפו: נצטער וזעם על מה שקרה. ויעתר: הִּ רבה להצטער, ולשון עתר וריבוי על- דרך מש' כז, ד. 18 .הריק חניכיו: בר' יד, יד. חיל אזרו: ששילח מבין חניכיו כל הירא ורך הלבב, בר"ר מג, ב )תיאודור-אלבק, עמ' 416 .)חתר: התאמץ והשתדל. ויעצור: שביקשו למנותו מלך עליהם )בר"ר מג, ו(. 19 .מלך רם: מלכי צדק, בר' יד, יח. אשכר: מנחה, הוציא לחם ויין שם. 20 .רכוש… אנצור: דברי מלך סדום שם, כא. בתר: חילק, ראו שם, כב. 21 .קפץ נשבע: אברהם נשבע הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ…. אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל …', שם, כב-כג. מן הזהב עד הצור: מזהב ועד אבן פשוטה. 22 .במשורה: בצמצום ובמידה. ילידי נער: על פי הנאמר בבר', יד, כד. 23 .אנשי צורה: הם בעלי בריתו של אברהם: אשכול, ענר וממרא. במשער: בשיעור הנכון ולא יותר. 24 .אל תתהלל: על פי הנאמר בבר' יד, כג. 25 . דאבה רוחו: על פי המדרש 'תאמר שנתקבלתי שכרי בעולם הזה' בר"ר מד, ד )תיאודור-אלבק, עמ' 428 .)אל תירא אברם: דברי ה' אליו )בר' טו, א(. שמעה: רוחו שדאבה. ותצור: שמר הדבר בלבו. 26 .עיני לך ישברו: על פי תה' קמה, טו. העבד יהי טפסר: הייתכן כי עבדי יירשני ויקבל את גדולתי? בן משק ביתי: בר' טו, ב. קניני אצור:יצבור את רכושי. 27 .בני… מרום: בר' טו, ה. 28 .נהרו: האירו. והתיצבה על מצור: על פי חב' ב, א. ובמדרש שנינו: א"ר יהודה העלה אותו למעלה מכיפת הרקיע הבט נא מלמעלה למטה, בר"ר מד, יב )תיאודור-אלבק, עמ' -432  29 .בניך… בצור: מה ששאל 'בַ מָּ ה אֵ דַ ע כִּ י אִּ ירָּ שֶ נָּה' )בר' טו, ח( לא כקורא תיגר, אלא אמר לו באיזו זכות, על פי בר"ר מד, יד )תיאודור-אלבק, עמ' 435 .) האמין בו: בבר' טו, ו. בירשת ארץ: לגבי זכותו לרשת את הארץ. 30 .מה… גער: 'מפני מה נענש אברהם שנשתעבדו בניו למצרים… שהפריז במידותיו של הקב"ה שאמר במה אדע', נדרים לב ע"א. 31 .שלש עגלה: בר' טו, ט. גוזל נער:גוזל צעיר. 32 .וקבל בגזרה: שהם כנגד השעבוד, על פי בר"ר מד, טו )תיאודור-אלבק, עמ 437' 33 .ודע… מצור: על פי בר' טו, יג-יד. יעשר: שם, יד. לעם מצור: למצרים, על פי יש' לז, כה. 34 .במרבית אוצרו: באוצר רב, ברכוש גדול. ובשיבה טובה: בר' טו, טו. תחרוש תקצור: יעברו ימיך, על דרך בר' ח, כב. 35 .שרה… ישר: שרה הצדיקה עליה את דין עקרותה. נתנה… עצור: על פי בר' טז, א-ג. 36 .אם… יוצרו: שהקב"ה הבטיח לאברהם בנים. גם… מכשר: אף זה דבר ראוי, ולכן נתנה את הגר לאברהם. אולי… הצור: כדבריה 'אּולַי אבנה ממנה, בר' טז, ב. 37 .הגר הרתה: שם, ד. כאיש יין עברו: הריונה גרם זחיחות דעת כשל שיכור. על… כצור: ששכחה מקומה ונתגאתה על גברתה על פי בר' טז, ד. גאתה כצור: לבה גאה כסלע רם. 38 .רעה וצרורה: שנעשתה צרה, אישה יריבה לגברת, והייתה כפוית טובה. לא… מהר: שלא הייתה אלא פילגש. 39 .רבת… נאר: שנהגה בחוסר יושר כלפי מטיבתה. מביתי נאר: במרי רוחה טענה שרה כלפי אברהם, על פי בר' טז, ה. וכאילו ביקשה לגרשה מן הבית. 40 .יצאה ברחה: על פי הנאמר שם, ו. גזעה מואר: לפ שהיא מבני מצרים שהוא מבני חם המקוללים, ראו: בר' ט, כה. 41 . אב… שור: הקב"ה לא העניש את הגר על מעשיה. יושבת שור: זו הגר, שברחה והגיעה לדרך שור, בר' טז, ז. 42 .מלאכו: ראה שם. בענן אורו: על פי איוב לז, יא, שנגלה לה על עין המים. שער דמעתה כתער: שערי דמעות לא ננעלו, ברכות לב ע"ב, וכן שערי תפילה, איכ"ר ג, לה. עתר: תפילה, על פי בר' כה, כא. כבודו… ישור: שאינו מתעלם מן העלובים, וראו יש' סו, ב. ולפי ששרה עינתה את הגר הקב"ה ראה בעוניה. 43 .שוב: על פי בר' טז, ט-י. ארבע כעתר: יהיו בריבוי ובשפע, על פי מש' כז, ד. ישמעאל… שור: על פי בר' טז, יא-יב. בעין שור: כי שם, על העין בדרך שור, נגלה המלאך להגר. 44 .קים… מל: על פי בר' יז, מב-נז, ובנושא אברהם. ויבצור: לשון חיתוך וגזירה ולשון התחזקות וביצור. 45 .חזק נאזר בגבורה: כינוי לקב"ה. בגבורה אזרו: חיזקו והרבה כוחו, והמלה 'גבורה' נקראת כפל. חותם בריתו נטר: שאברהם שמר על מצוות המילה. יתגדל שמו: יתגדל שם ה' ששמר על אברהם.

על המחבר רבי דוד קיים (אלקיים) הנו אחד משלושת העורכים של קובץ הפיוטים 'שיר ידידות'. בהקדמה לקובץ מודיעים העורכים כי חלק מן הרווחים יוקדשו להוצאה לאור של קובץ השירים של רבי דוד 'שירי דודים'. ספר שירים זה לא יצא לאור. לאחרונה נתגלה עותק של הספר בכתב-יד נאה והוא פורסם במהדורה 3 פקסימילית בצירוף מבוא מאת י' שיטרית. הדיוואן כולל 87 שירים מהם אחד בארמית ושניים בערבית-יהודית. 27 מן השירים נדפסו כבר ב'שיר ידידות', אלו הן הקצידות שכתב רבי דוד לפרשות השבוע מבראשית ועד שבת זכור. הקצידות הללו מעלות את סיפור הפרשה בצורה דרמטית תוך שילוב יסודות מאגדות חז"ל ומן הפרשנות. שיריו של רבי דוד הם בעלי נשימה אפית רחבה ומצטיינים בתיאורים מפורטים ובדיאלוגים מעניינים. בצד שירה מקראית זו כתב רבי דוד שירים נוספים, מהם ליריים רגישים ומהם בעלי מגמה דידקטית-מוסרנית; באחד משיריו הוא יוצא כנגד מסיבות פאר מיותרות. רבי דוד היה גם צייר אמן וגלף מעולה, ועיטורים שעיטר כתובות שונות מפורסמים ביופיים. הוא היה במגע עם משכילי אירופה ואף פרסם כתבות אחדות ב'הצפירה' וב'היהודי'.

משהו מרוחה של ההשכלה האירופית ניכר בחלק משיריו, בעיקר בשירי ההלל שלו לחכמה ולהשכלה ובשיריו ללשון העברית. רבי דוד מודע היה לענייני לשון ולענייני שירה, ומודעות זו באה לביטוי בהקדמות שהקדים לשיריו, בדרך מבנה השיר ובדיון בענייני המנגינות לשירים. הוא מתנצל שהוא נזקק למנגינות זרות ומזכיר כי המנגינות העבריות המקוריות מימי הבית אבדו לבלי שוב. בהתמודדותו עם הצורות החדשות של הקצידה חוזר רבי דוד לדרך חידושי הלשון במתכונת הפייטנות הקדומה, ושירתו כוללת חידושי מילים  וחידושי צורה נועזים . בחינות ספרותיות מצד הצורה והתבנית ומצד התשתית המקראית נבחנו בעבודתה של א' בן-סעדון, מעניינים בשירתו.

עיון ודיון הפיוט פותח בהתפעלות רבה מאישיותו של אברהם, אשר כבש את לבבם של בני דורו, שראו בו 'נשיא אלוהים', כדבריהם של בני חת (בראשית כג , ו). המילה 'בדורו' באה להדגיש את מעורבותו של אברהם ואת המשימה שנטל על עצמו 'לתקן עולם במלכות שדי', וכפי שתיאר זאת הרמב"ם: 'והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד'. עוד יש במילה 'בדורו' כדי להבדיל את אברהם מנח שעליו נאמר 'בדורותיו', מלבד המובא בביאורנו יש בשינוי הזה כדי לציין שאברהם התפלל על בני הדור וביקש עליהם, ואילו נח לא ביקש על בני דורו. דימוי הארז הבא בטור זה רומז אל הפסוק: צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה.(תה' צב, יג) לאמור יש בצדיק מעצמת הארז ומיופיו ויש מתנובת התמר ומפריו. תולדות חייו של אברהם מתחילים בשירנו, כמו במניינים רבים של עשרת הניסיונות, ברמז הכרה באל אחד 'קבל את דברי אל חי יוצרו', אך הרמז מופנה באחת אל ניסיון ההליכה אל ארץ כנען, ומכאן לניסיון הבא 'ארצה מצרים ירד' וכבר מגיע ניסיון נוסף 'אוילים שבו שרה בית מלך נבער'. הצלתו אינה מאחרת לבוא, ופרעה מצווהו 'קח את אשתך לכו אל תאחרו', ואם נרצה יש כאן מעין רמז למעשה אבות סימן לבנים לעת יציאת מצרים. עם החזרה לארץ כנען נופל עליו ניסיון מלחמת המלכים ומניסיון זה לניסיון ברית בין הבתרים וגזרת גלות מצרים תוך ההבטחה 'בניך לא יספרו', אך המציאות עדיין קשה ושרה כמהה לבן 'נתנה לו שפחה כי רחמה עצור', 'הגר הרתה' והתוצאה 'שפחה על רעיה גאתה כצור', מכאן לניסיון המסיים את פרשתנו ניסיון המילה 'קיים בבריתו למול בשרו'. המבנה הצורני המיוחד של הקצידה המרוקאית ומתכונת החריזה יוצרים מצלול מיוחד הממקד את הקורא. כך הוא צליל הרי"ש במחרוזת הראשונה, וצליל זה של הרי"ש נשאר כחלק מן החרז לאורך השיר כולו, והשינויים החלים בחריזה מבליטים את קביעות הרי"ש.

מתוך כך בולט החרז 'דר' על משמעויותיו השונות: את הציווי 'לך לך' שמע אברהם 'מארץ קוץ ודרדר', ובכך המחיש הפייטן את הפגמים של ארם ואנשיה, בהמשך 'כי כבד הרעב דר / באהלם קנן' מציין החרז 'דר' את הזמניות והארעיות בירידה מצרימה. בפעם השלישית מתארת המילה 'דר' את יופיה של שרה ואת 'מראה זיוה כסמדר'. בתוך כל עושר הצליל והמוסיקה המיוחדת מפתח המשורר דימויים ומטפורות, רמזי מקראות ומדרשי חז"ל, תוך שימוש מפתיע בלשונות נדירים מן המקרא והרבה חידושי לשון מקוריים ומעוררי עניין. הפיוט בונה דרמה מרתקת ומרבה בציטוטים מפי גיבורי הסיפור דבר זה מצטרף לכך שמחרוזות השיר בנויות מחמישה טורים ארוכים ושלושה טורים קצרים, כאשר הטורים הארוכים מספרים ומפרטים את סיפור הדברים ואילו הטורים הקצרים הם מעין תמצית ותגובה שירית למסופר כמין מקהלה הצופה מן הצד ואומרת דברה על המתרחש על הבמה. ובעת ביצוע הפיוט באשמורת הבוקר של השבת נבנית מעורבות הקהל והאהדה הגדולה לאבות לקראת קריאת הפרשה בעוד שעות אחדות.

פרשת לך לך-אפרים חזן

פרשת נח

יוֹנָה מָצְאָה בֹו מנוח / וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ

אפרים חזן

בתוך סיפור המבול על עצמתו הרבה, חורבן העולם והתחלה חדשה, בולטת התמונה המופלאה של שני שליחים בעלי כנף. האחד, העורב, המסרב למלא שליחותו והוא ׳יוצא יצא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ (בר׳ ח,ז)׳. והשליחה השנייה היא היונה, הממלאה את שליחותה שלוש פעמים. בפעם הראשונה: 'וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה… וְיִשְׁלַח יָדוֹ וְיִקָּחֶהָ ׳(ח,ט). ובפעם השנייה: 'וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה… וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ'. ובפעם השלישית: ׳ וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד'ח,יב).

תמונה זו של היונה הנאמנה מזדהה יפה עם כנסת ישראל שנמשלה ליונה בציורי שיר השירים ובמדרשי חז״ל, וכדברי בעל התרגום לפסוק ׳ לַמְנַצֵּחַ עַל יוֹנַת אֵלֶם רְחֹקִים…: ׳לשבחא על כנשתא דישראל דמתילא ליונה שתוקא בעדן די מתרחקין מן קרויהון וחזרין ומשבחין למרי עלמא…׳.(תהלים נו, א)

משוררי ישראל הרבו להשתמש בדימוי היונה וכינו בו את כנסת ישראל והשתמשו בציורי היונה ובפיתוחיהם לתאר את שירת הגאולה ובדבר הזה הגדיל לעשות רבי יהודה הלוי. שהפיח חיים חדשים בציור השגור והכניס בו רעננות רבה.

הפיוט ׳יונת רחוקים נגני היטיבי׳ למשל, פותח בציור שגרתי של היונה, אך בהמשכו הוא קורא ׳ופני אלי קנך לדרך אהלך׳. ציון הקן במשפט זה ממשיך את ציור היונה שבראש השיר, ומעלה לפני הקורא את משמעותו המקורית והסתפק המשורר בפיתוח קל בלבד, כנגד זה יש שהמשורר ממשיך ומפתח את הציור השגרתי לעלילה מורכבת למדי, כגון השיר ׳יונה נשאתה׳:

יוֹנָה נְשָׂאתָהּ / עַל־כַּנְפֵי נְשָׁרִים

וְקִנְּנָה בְחֵיקְךָ /בְּחַדְרֵי חֲדָרִים –

לָמָּה נְטַשְׁתָּהּ / נוֹדְדָה בַיְעָרִים?

וּמִכֹּל עֲבָרִים / פֹּרְשֵׂי מַכְמֹרִים.

יְסִיתוּהָ זָרִים / בֵּאלֹהִים אֲחֵרִים,

וְהִיא בְמִסְתָּרִים / תִּבְכֶּה לְבַעַל נְעוּרִים.

 

וּבֶן־דִּישָׁן וְדִישׁוֹן / יַחֲלִיק לָהּ לָשׁוֹן,

וְתִשָּׂא אִישׁוֹן / לְאִישָׁהּ הָרִאשׁוֹן

 

היונה שקיננה קודם בחיק, נודדת עתה ביער, ופורשי הרשתות אורבים לה מכל עבר. אין ספק, הציור השגרתי ׳יונה׳ לובש פנים חדשות ורעננות. עוד קיימת בסטרופה זו דרך מיוחדת של העמדת ביטוי מקביל או מנוגד ללשון הציור השגרתית. כאן ׳כנפי נשרים׳, ׳הנשרי בצד ׳היונה׳ אף הוא מחזיר אותנו אל המשמעות היסודית של המילה. ואע״פ שלפנינו ציור מובהק, שהרי אין יונה ממשית נשאת על כנפי הנשר.

נמצאנו למדים, כי המשורר משתמש בשתי דרכים כדי לפתח ציור שגרתי ולתת תוקף מחודש ויכולת ביטוי, האחת העמדת ציור מקביל או מנוגד מאותו התחום: צל כנגד אור, נשר כנגד יונה וכד'. והאחרת המשכת הציור ופיתוחו בעניין מענייניו של אותו הציור עצמו.

ציור זה של כנסת ישראל כיונה נאמנה חביב היה על פייטני ישראל בכל הדורות, ובמורשתו של גדול משוררנו בימי הביניים – רבי יהודה הלוי – קרוב לעשרים פיוטים הפותחים במילה יונה / יונת / יונים וכיו׳׳ב .

מכל התיאורים הנפלאים של היונה־כנסת ישראל נציג את המפורסם בכולם מתוך הזמר לשבת ׳יום שבתון אין לשכוח – יונה מצאה בו מנוח׳, שבו כיוון ביונה אל כנסת ישראל וצייר אותה כיונתו של נוח בבראשית ח, ט. המשורר לא הסתפק בציור שהעמיד בראש השיר, והוא חוזר אליו בסופו כשהוא מסיים ׳כאשר נשבע על מי נח׳, זהו שיבוץ בשינוי לשון מתוך ישעיהו נד, ט ׳ כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אָעִיר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ'.נמצא סיפור המבול ורישומיו עוטפים את פיוטנו תחילה וסוף בבחינת ׳כל פרשה שהייתה חביבה על דוד, פתח בה באשרי וסיים בה באשרי׳(בבלי ברכות י, ע״א), ופירשו התוספות שם ׳לאו דווקא פתח באשרי וסיים באשרי, אלא חתימה מעין הפתיחה׳. כך הופך הפייטן את סיפור המבול למעין משל למצוקות ימי השבוע ואת השבת להצלה הגדולה ולמנוח לרגלה של היונה – ישראל המיטרפת בין גלי מצוקות הגלות.

הנוסח הנפוץ

יוֹם שַׁבָּתוֹן אֵין לִשְׁכֹּחַ
זִכְרוֹ כְּרֵיחַ הַנִּיחוֹחַ
יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ
וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ

5-הַיּוֹם נִכְבָּד לִבְנֵי אֱמוּנִים
זְהִירִים לְשָׁמְרוֹ אָבוֹת וּבָנִים
חָקוּק בִּשְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים
מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ

וּבָאוּ כֻלָּם בִּבְרִית יַחַד‏
10-נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע אָמְרוּ כְּאֶחָד
וּפָתְחוּ וְעָנוּ יְיָ אֶחָד
בָּרוּךְ הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ

דִּבֵּר בְּקָדְשׁוֹ אֵל בְּהַר הַמֹּר‏
יוֹם הַשְּׁבִיעִי זָכוֹר וְשָׁמוֹר
15-וְכָל פִּקּוּדָיו יַחַד לִגְמֹר
חַזֵּק מָתְנַיִם וְאַמֵּץ כֹּחַ

הָעָם אֲשֶׁר נָע וְכַצֹּאן תָּעָה
יִזְכּוֹר לְפָקְדוֹ בְּרִית וּשְׁבוּעָה
לְבַל יַעֲבֹר בָּם מִקְרֵה רָעָה
כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ עַל מֵי נֹחַ

הנוסח המקביל

יוֹם שַׁבָּתוֹן אֵין לִשְׁכֹּחַ
זִכְרוֹ כְּרֵיחַ הַנִּיחוֹחַ
יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ
וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ

הַיּוֹם נִכְבָּד לִבְנֵי אֱמוּנִים
זְהִירִים לְשָׁמְרוֹ אָבוֹת וּבָנִים
חָקוּק בִּשְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים
מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ

וּמִתּוֹךְ עֲרָפֶל הֵאִיר אֹפֶל,‏
וְעַל עָב הֵרִים יֹשְׁבֵי שָׁפֶל,
וּמִגְדַּל צָרִי אֶרְאֶה נֹפֵל,
אַךְ אָנֹכִי מָלֵאתִי כֹח.

דְּרֹךְ בַּנַּעַל אוֹיְבִים וְצָרִים‏
וְגַם הַמְעַד קַרְסֻלֵּי זָרִים
וְאָז יַעֲנוּ לָךְ עַמִּי בְּשִׁירִים
אֵל הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ.

הָעָם אֲשֶׁר נָע וְכַצֹּאן תָּעָה
יִזְכּוֹר לְפָקְדוֹ בְּרִית וּשְׁבוּעָה
לְבַל יַעֲבֹר בָּם מִקְרֵה רָעָה
20-כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ עַל מֵי נֹחַ

1-יום שבתון: על פי שמ^׳ טז, כב-כג ׳ויאמר אלהם הוא אשר דבר ה׳ שבתוןשבת־קןש לה׳…׳ ובעשרת הדברים, שם, כ, ח-י;. אין לשכוח: כנגד ׳זכור את יום השבת לקדשו׳ (שמי כ, ז). 2. זכרו: ריחו, על פי הו׳ יד, ח, ורמז גם למצוות ׳זכור׳. כריח הניחוח: על דרך ׳ וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ!׳, בר׳ ח, כא, והצירוף מתקשר לסיפור המבול וההצלה ממנו. 3. יונה… מנוח: על פי ׳ולא מצאה היונה מנוח׳, בר׳ ח, ט. והיה זה ביום השבת: ׳ותשב אליו היונה לעת ערב ודא ערב שבת׳, תיקוני זוהר, תקונא עשרין וחד ועשרין, נד, ע״ב. 4 יונה: היא כנסת ישראל. ושם… כח: ביום השבת, על פי איוב ג, יז, ואולי רמז גם למנוחת הרשעים בגיהנום בשבת (בבלי סנהדרין סה, ע״ב). 5. היום נכבד: על פי ׳מה נכבד היום מלך ?שךאל׳₎ שמ״ב ו, כ¡ ׳לקדוש ה׳ מכבד וכבדתו׳, יש׳ נח, יג. לבני אמונים: לבני ישראל הנאמנים לה׳, על פי יש׳ כו, ב. 6. זהירים לשמרו: מקיימים מצוות ׳שמור את יום השבת לקדשו׳(דב׳ ה, יא). אבות ובנים: כנאמר ׳אתה ובנך ובתך…׳(שם, שם), והלשון על פי יר׳ ו, כא. 7. לחות אבנים: לוחות הברית, על פי דב׳ ד, יג. 8. מרב… כח: מידי האל, אשר לו הכוח והגבורה, על פי יש׳ מ, כו. 9-16. ובאו…לגמור: חוקרים שונים מפקפקים בייחוס שתי מחרוזות אלה בנוסח ׳הנפוץ׳ לריה״ל (ראו: נפתלי בן מנחם, זמירות של שבת, ירושלים תש״ט, עמ׳ קעא). 9. ומתוך… אפל: ממקום משכנו של האל בערפל(מל״א ח, יב) האיר לעמו את חשכת הגלות והרימם משפלותם בזכות השבת. 10. יושבי שפל: עלפי ׳ועשירים בשפל ישבו׳, קה׳ י, ו. 11 .מגדל צרי: גדולתם ושלטונם של אויביי, ורמז למגדל בבל . 12. אך… כח: על פי ׳ואולם אנכי מלאוני כח׳, מיכה ג, ח. –13 14 דרך בנעל: הלשון על פי: ׳והדריך בנעלים׳, יש׳ יא, טו ועניינו השפלת האויב. המעד קרסלי: על דרך: ׳ולא מעדו קךסלי׳, תה׳ יח, לז. זרים: אויבים אכזרים והשוו יח׳ כח, ז. 15. ואז… בשירים: יודו לך, על דרך: ׳אז מץיר מ׳\ךאל את השיךה סזאת עלי באר ענו לה׳, במ׳ כא, יז. 16. המהלך… רוח : על פי תה׳ קד, ג. 17. ובצאן תעה: על דרך: ׳כצאן תעינו׳, יש׳ נג, ו.18. זכר… ושבועה: זו השבועה המתוארת בהמשך ומסיימת דברי השיר, ורמז גם אל ברית האבות, ׳זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור: אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק ׳, תה׳ קה, ח-ט ועוד. 19. מקרה רעה: פורענות. 20. באשר… נח: על פי ׳ כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ / יש׳ נד, ט. ופסוק זה מביא עמו את נבואות הנחמה בישעיהו.

על המחבר

רבי יהודה בן שמואל הלוי נחשב, בצדק, למעולה במשוררי תור הזהב של שירתנו הספרדית. יצירתו מאחדת בה את כל המעלות הטובות ואת כל הסגולות הנפלאות היכולות לבוא בשירה. הוא חי בתקופה קשה ליהודי ספרד (1075-1141); מלחמות של קבוצות מוסלמים בינן לבין עצמן ומלחמות בין מוסלמים לנוצרים פוגעות בראש ובראשונה ביהודים חסרי המגן, כדברי ר׳ יהודה הלוי: ׳בין צבאות שעיר וקדר / אבד צבאי ונעדר… הם כי ילחמו במלחמתם / אנחנו נופלים במפלתם…׳. מצב קשה זה גרם להרגשה של דיכאון ורפיון בקרב היהודים, ובין אויביהם נשמעה הטענה, כי מצבם השפל והבזוי של היהודים מלמד, כי דתם ותורתם אינן נכונות, שהרי הן אינן עוזרות להם להצליח כעם. נגד טענה זו כתב רבנו יהודה הלוי את ספרו(הכתוב בלשון הערבית יהודית) ׳ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת המושפלת׳, או כפי שהוא ידוע מתרגומו העברי, ספר ׳הכוזרי׳. ואכן הספר תופס מקום של כבוד בעולם המחשבה היהודי. השם העברי מלמד על המסגרת הספרותית של ספר נפלא זה – הסיפור על מלך הכוזרים המחפש את דת האמת, ולאחר חקירות ודרישות הוא מגיע אל היהדות. בספר זה מדגיש ריה״ל את חשיבותה של ארץ־ישראל ואת שבחיה, וכאדם השלם עם עצמו מגיע הוא להחלטה, כי עליו לעלות לארץ־ישראל. הוא עוזב את כל טוב ספרד. את כל הישגיו החומריים והרוחניים הוא משאיר שם בארץ הולדתו כדי לחיות בין חורבות ארץ מולדתו. הוא הגיע למצרים והתקבל בכבוד רב ורבי רצו להחזיק בו, עד שהוא מבקשם ׳אם רצון נפשכם למלאת רצוני / שלחוני ואלכה לאדוני׳. למרבה המזל, פרקים חשובים מחיי ריה״ל מתועדים במסמכים מן הגניזה , ומהם אנו למדים, כי משוררנו עלה הפליג בספינה מאלכסנדריה לארץ ישראל, משאת נפשו. תקופה זו בחיי ריה״ל העניקה לשירה העברית את השירים היפים ביותר בתולדותיה מאז ימי התנ״ך, הלא הם שירי הים והמסע ושירי הגעגועים לציון. ביניהם השיר המוכר כל כך ׳ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך׳, שהוקבע כקינה לתשעה באב. ונעשה דגם לעשרות קינות ושירים במתכונתו.

מלבד שירים אלה שהם שיא בפני עצמו, כתב רבי יהודה הלוי שירי חול ושירי קודש רבים ויפים. בין שירי הקודש מצויים גם שירים רבים בנושא הלאומי של גלות וגאולה וגעגועי העם לארצו ותקוותו לגאולה. יש להבחין בין שירים לאומיים אלה לבין שירי ציון ושירי המסע.

האחרונים הם שירים מתוך חוויה אישית-ביוגרפית של ריה״ל, ואלו הראשונים נובעים מן החוויה הלאומית המשותפת לכל העם.

עיון ודיון

על הפסוק ׳כטוב לב המלך׳ (אסתר א, י) נאמר בבלי מגילה יב, ע״ב: ׳שבת היה שישראל אוכלין ושותין, מתחילים בדברי תורה ובדברי תושבחות׳. דברי התושבחות הם שירי השבת וזמירות השבת, שראשיתם בספר תהילים ב׳מזמור שיר ליום השבת׳(תה׳ צב)׳. שירי השבת הפכו לחלק בלתי נפרד מן השבת עצמה. נושאיהם וענייניהם של שירי השבת מוגדרים וברורים. עיקרם שבחה של שבת וסגולותיה ושבחם של שומרי השבת ושכרם, גדולתם של ישראל, שהקב״ה בחר בהם מכל עם והנחילם שבת קודשו, וגדולת השבת, שהקב״ה בחר בה מכל הימים והנחילה לישראל. כמו כן נידונים בשירי השבת ההכנות לשבת והכיסופים לקראתה, אף סיפור הבריאה משמש נושא לזמירות שבת, שכן השבת היא סיומה המוצלח של הבריאה והיא זכר למעשה בראשית. שירי השבת מזכירים גם את התפילות המיוחדות לשבת ואת ברכות קדושת היום, שבהן עורך המתפלל שבחה של שבת וקדושתה.

שירי השבת מתאפיינים בכך, שעניין הגאולה בא בדרך כלל בחתימתם. האומה כולה תזכה לגאולה עקב שמירת השבת על דרך מאמר חז״ל: ׳אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלין׳(שבת קיח ע״א).

בתקופתנו זו, תקופת ׳זמירוני השבת׳, הרואים אור חדשים לבקרים כמזכרות לאירועים משפחתיים, כמלווים התכנסויות שונות או כמייצגים מנהגי זמירות שבת בקהילות שונות, אנו רגילים למאות מהדורות והוצאות של קובצי זמירות, ואין אנו מעלים בדעתנו כי הסוגה המיוחדת של ׳זמר לשבת׳ החלה במאה העשירית עם פיוטו של דונש ׳דרור יקרא׳, קודם לכן עלה נושא השבת כחלק מן הנושאים שפרנסו את הפייסנות הקדומה על פי צרכיה. משנתחדשה הסוגה החלו להיכתב זמירות לשבת באשכנז ובספרד, ומפליא הדבר כי בתקופה של מאתיים שנה מדונש ועד רבי יהודה הלוי לא הגיעו לידינו זמירות שבת ספרדיים, גם לא מגדולי הפייטנים.

על כן בולטים שירי השבת שכתב ריח״ל. בידינו ארבעה שירים וכולם כיסופים, געגועים ואהבה עזה לשבת ולעם ישראל. השבת תופסת מקום מרכזי בהגותו של רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי והדבר משתקף היטב בזמירות השבת, כך למשל בפיוט ׳יקר יום השבת תגדיל׳, הלועג לאומות:

הָאוֹמְרִים אַךְ דְּבַר לָשׁוֹן / לְדַמּוֹת יְמֵיהֶם לְיוֹם קָדְשִׁי

אֱדוֹם מִקֶּדֶם לְיוֹם רִאשׁוֹן / עֲרָב מֵאָחוֹר לְיוֹם שִׁשִּׁי

פרשת נח- אפרים חזן