אל נא נשכח, לפני עשרים שנה היתה “תל-אביב” כברת אדמת חול וישימון, דומה למדבר שומם של הרים וגבעות אשר תנים יהלכו בה. אדמת חול, נקי מעשב וענף ירק, מלבד אי אלה גפנים-קמלים הנטועים זעיר פה וזעיר שם, נטושים ועזובים. וכיום, “תל-אביב” פורחת בעציה, ביפי נופה ובגניה הפרטיים והצבוריים.

אם לבוא ולרשום את כל ההרפתקאות שעברו על עיר צעירה זו נצטרך למלאות ספר גדול. ועל כן אסתפק בעובדות אחדות והיותר חשובות.

כששים חברים מהמתישבים הראשונים זוכרים עוד את האספות המרובות שהיו לנו בעיר יפו בבית הקפה של ליפשיץ לשם הגשמת הרעיון על דבר יצירת ישוב חדש ע"י מחוללו עקיבא ויס יזכר לתהלה. בקפה זה נחתך גורל הענינים לפי מזג רוחנו לשמחה ולעצב. זה לא היה כלל מן הדברים הקלים ביותר לרכוש כברת אדמה משכנינו, גם אחרי התשלומים, הפצויים, קבלת הקושאן וכו'. משום שפתאום צצו כפטריות ממש, בעלים חדשים המכריזים את בעלותם על המקום, אחרי שנגמרה הקניה של אדמת “תל-אביב”, ותקעו אהליהם וגרו בהם מזוינים בחרבות מוכנים למלחמה, בטענם שהאדמה היא אדמתם, ורק אחרי פצויים וחכוכים בזמן לא מועט נשתחררה האדמה.

דרכי השמירה על הבטחון בשכונה הצעירה לא היתה סוגה בשושנים, לקן גנבים היתה סביבת “אחוזת-בית”. המה התרכזו בעיר בחומות הבנינים העתיקים שבדרך יפו ופתח-תקוה. לשמירה מנה הועד ערבים מזוינים שידעו להתחקות על עקבות הגנבים. מרובים היו מקרי הגנבות ושומרים יהודים אין להשיג ומה עוד שהשמירה היתה אז בחזקת סכנת-נפשות ממש. באין ברירה הוכרח הועד להטיל חובה על כל אחד מהחברים לשמור על השכונה בתורנות יחד עם השומרים הערבים, כדי לשים עין באותו זמן גם עליהם. כשהיה מגיע תורי לשמור לא הרגשתי בלילה החולף בו הגיע גם תורו במקרה של הא' דיזנגוף לשמור, למרות הרוחות והגשמים ביליתי בשיחות מלאות תקוה ועדוד, על “אחוזת בית” בעתיד הקרוב, עם הא' דיזנגוף חברי לתור.

מסירות הועד לשכונה היתה מופתית. הכל נעשה במרץ לא רגיל ובכחות לא אנוש, מי שהוא פלאי דחק את הקץ. הועד לא ידע לאות יומם ולילה, נערכו תכניות להרחבת הגבולות, נסללו דרכים חדשות והטפול בישוב הרענן נעשה בזהירות רבה. מחוללי הישוב ידעו והרגישו את עתידו וערכו לגולה הישראלית, עד כמה שהיא עוקבת באהדה ורטט כל כבוש שעל אדמה בארץ-ישראל. במסירות עמד דיזנגוף על משמר העבודה ועודד את יתר חבריו לפעולה. על כותב הטורים האלה הטיל את ישוב הסכסוכים שהיו מתהוים בין השכונה והממשלה, או עירית יפו, אפנדים וסתם שכנים שבאו בטענות של חזקה. כמעט בכל המקרים עלה בידי הודות לאל לפשר בין הצדדים בדרכים שונות.

אחד היסודות היותר מוצקים שעליהם נבנתה “תל-אביב” הוא המשמעת. משמעת סמלית שררה בתוך הועד ובין חברי השכונה. כולם הרגישו כאחד בערך המטרה של ישוב יהודי על אדמת האבות, חברי הועד שרתו את המולדת מאהבה נפשית עמוקה. כל נגודים פנימיים לא התעוררו, טובת השכונה והתפתחותה היתה לנגד עיני כלם. לא היתה כל זכות לנטיה פרטית או מפלגתיות צרה וזעומה. הכל משרתים באהבה ובאידיאל למטרה אחת. בשמחה אמתית היו חברי השכונה ממלאים את החלטות הועד, כצו קדוש ממרומים, למרות שלא היה אז משמר. החברים בעצמם שמרו בדיקנות על חקות הועד מבלי שיעירו את תשומת לבם על כך ומכאן העובדה של “תל-אביב” כיום הזה. משמעת זאת צריכה לשמש דוגמת-חיים, לכל הישובים העברים ההולכים ומתהוים בארץ ישראל.

כשהתחילה השכונה להתפתח ולקבל לאט צורה של עיר, על ידי בנינים נוספים, כבישים סלולים, מדרכות, צנורות-מים, נקיון וסגירת שער השכונה בשלשלת ברזל בימי שבת ומועד, מבלי להרשות לעגלות להכנס ולהפריע בעד קדושת חגי ומועדי ישראל, קפץ עלינו רוגזם של פקידי הממשלה והשכנים. מרוב קנאה לעיר נקיה ומודרנית, התחילו להשטין ולקטרג, ולהעליל עלינו עלילות-שוא ורבות ולהבאיש את שמנו בעיני הממשלה. יום יום ותלונות חדשות, פעם על דבר זה ופעם על דבר אחר, מבלי כל הגיון ויסוד, צר היה לאויבינו לתת לנו להקים עיר למופת מתוך שלות היצירה. ומשום כך לא היתה לנו מנוחה מהם.

כדאי להזכיר עובדה אחת מבין עובדות רבות: באחד הלילות נתפס גנב ב“אחוזת-בית”, השומרים הובילוהו לבית הא' דיזנגוף. הוא צוה להוביל את הגנב לבית הועד עם החפצים הגנובים ולשמור עליו. בינתים, נשלחה הודעה למשטרת יפו על המאורע, כעבור זמן קצר הופיעה המשטרה והחוקר הכללי. בראותנו זאת חשבנו שלטובתנו הוא, שהמשטרה מהרה לבוא אל מקום המאורע, ברם, טעינו, במקום לחקור את הגנב שגניבתו בידו, התחיל החוקר לחקור אותנו: מי תפש את הגנב, ומי פקד לשים אותו בבית הסוהר של השכונה, למה שפטתם אותו וכו' וכו'. נערך פרטיכל מלא רעל ושנאה, מדברי בדיות והזיה, שאין בהן קורטוב של אמת ועל ידי זה היו שמים מכשולים על דרך התפתחות הישוב ומהלך חייו הקבוע.

תל-אביב נעשתה לעיריה מאליה, עוד בתקופת שלטונם של התורכים. אז היתה עיריה רק ביפו והרשיונות להקמת הבנינים הראשונים ניתנה על ידה. חוקת בנין מיוחדת לא היתה קיימת ועירית יפו לא התענינה באיזו צורה ומדה יוקם הבנין ובפרט מחוץ לעיר. מה שענין אותה, המס שעל הבונה לשלם לה לפי שטח אמות הבנין ותשלום נוסף בעד אמות החזית והגזוזטראות אם ישנן. השגחה מיוחדת על הבנינים לא היתה, אלא אך ורק בראשית הבנין ביום הנחת יסודות הבית היתה העיריה שולחת את ראש הבנאים הממונה לזה, כדי לשמור על הבונה לבל יכנס אל גבולות הרחוב. את הרשיונות הראשונים קבלנו מעירית יפו, אחרי שערכנו חשבון מדויק: כמות שטח האדמה, מספר הבתים, האמות, מדות האורך והרוחב, תכנית החזית וכו' וכו‘. הרשיון היה ניתן על ניר רשמי אחד האומר: ניתן רשיון לבנין עשרים בית בשכונת היהודים “אחוזת-בית” בשטח כך וכך אמות, כך וכך ארכה ורחבה של החזית, הגזוזטרה וכו’ והמנהלים בשכונה זו אחראים שהבונים לא יכנסו בבנינים לגבולות הרחובות ונתקבל סכום כזה וכזה. התאריך והחתימות של הגזבר וראש העיריה ושלשת חברי העיריה וחסל. על סמך זה למדנו את התורה ולרשיון השני והשלישי לא נזקקנו להגיש תכניות כלל, אלא קבלנו רשיונות כללים על אלפים אמה לבנין או חמשת אלפים אמות מרובעות, כך אמות חזית, כך גזוזטראות, כך אמות לקומה השניה והתשלומים כנהוג. בהמשך הזמן ניתן לנו הרשיון להטיל מס על כל בנין לפי הפרופורציה, ונעשינו לעיריה עצמית, בלי שום קונצסיה אפילו מקושטא. וממשלתנו האדירה הנוכחית נתנה לנו במקום עיריה “בורו”, ומשאירה אותנו בבור, למרות שידוע לה היטב כי אין עוד בארץ עיריה כזו ביפיה והדרה, ובכל זאת נתנה לשכנינו בערים השונות זכות עיריה עצמאית אעפ"י שאינן יכולות להתחרות בעירנו ששמה “תל-אביב”, אולם מה נתאונן, זהו גורל כל מפעל טוב ונעלה שעתיד מזהיר לו. על אף כל המכשולים והתלאות “תל-אביב” תצעד בעוז ובגאון קדימה במסלולה שהתוו לה בוניה.

אחרי העובדה שהזכרתי לעיל על דבר הגנב ועריכת הפרטיכל המלאה רעל ושטנה על ידי החוקר הכללי, עלה בידינו להסביר לממשלה את צדקתנו ויצאנו בשלום ובכבוד מהענין הזה. דבר זה עורר בנו לתבוע מהממשלה שתקבע באיזורנו שמירה מיוחדת של המשטרה. הממשלה הסכימה לתביעתנו ופקדה על עירית יפו לקנות מגרש לשם בנין בית למשטרה בשער תל-אביב. בקופת עירית יפו לא נמצא סכום הכסף הדרוש למטרה זאת ועל כן נאלצנו לקבל ממנה רשיון חדש להקים בנינים על עוד אלפים אמה והשתמשנו בהזדמנות זאת והעמדנו תנאי, שאם לא נספיק במשך שנה למלאות את שטח האדמה בבנינים חדשים בידינו להשלים גם אחרי שנים אחדות. והודות לזה שהישוב הלך והתרחב והיינו זקוקים לעוד רשיון לפני תום השנה, היתה לעירית יפו האפשרות מהמס שקבלה מאתנו לרכוש מגרש מתאים לבנין בית המשטרה. עבר זמן ובעיריה באו חלופי גברא שבטלו את הקמת בית המשטרה והחליטו מחוסר כסף למכור בפומבי את המגרש ולהשתמש בדמי שויו למטרות אחרות יותר חשובות. ועד שכונתנו החליט לרכוש את המגרש הזה, לכל [לבל] ירכשו זר בתוכנו. למטרה זו מלא הועד את ידי הא' דיזנגוף וידי, לקנות את המגרש לפי הסכום שקבע. כאשר הוזמנתי יחד עם דיזנגוף לעירית יפו ביום הקבוע והאחרון למכירה, נפגשנו שם במתחרה קשה, באפנדי אחד מהמיוחסים ביותר. אם אנו הוספנו על הקניה בגרושים הוא הוסיף בנפוליונים ולבסוף המגרש עבר לרשותו במחיר יקר מאד. מראשית חשבנו שהאפנדי הזה קנה בכונה תחילה את המגרש כדי למכרו לנו אחר כך בריוח הגון. אולם נתברר לנו שהוא קנה את המגרש לעצמו מתוך קנאה ושנאה ליהודים. בין המגרש והמבוא לתל-אביב נשארה סמטא צרה מאד ועזובה שהוא התכון לרכשה בכח הזרוע ובהשפעת החוק האוסר לבנות על סמטא צרה כזו המבדילה בין אדמתנו ובין הדרך הראשית. האפנדי שרצה לזכות בסמטא זאת, התחיל לבנות חנויות לצד רחוב יפו-תל-אביב ופתח דלתות גם לצד רחוב הרצל הגובל עם הסמטא השיכת לשכונתנו, כדי שהסמטא הזאת לא תהיה ניכרת על ידי החנויות שיהיו פתוחת [פתוחות] לרוחה גם לצד רחוב הרצל. כל הנסיונות שלנו לתווך בינו וביננו עלו בתוהו הוא נשאר בעקשנותו. עלבון כזה לא יכל ועד השכונה לשאת וכדי שלא ישנו עולות כאלו, החליט למנוע מהרשע להשיג את זממו, לגזול חלק מאדמתנו, להקים חנויות ארוכות הפנים וצרות העומק. נוכחנו שלבנין כזה דרוש זמן רב ובינתים, העיריה והממשלה יפריעו בעדנו. הסכסוכים והמשפטים יתרבו, מפני שהשפעת האפנדי גדולה בעיר על כן התחכמנו כיצד להוציא את הדבר לפועל בסוד וזהירות רבה ואמנם נעשה על ידינו דבר יוצא מהכלל. ערכנו תכנית לבנין ארבע חנויות והכינונו כל חברי הבנין הנצרכים על מגרש קרוב לאדמת הסמטא, העמדנו שני עמודים גדולים ותלינו עליהם מנורות-לוקס, שכרנו ארבע קבוצות בנאים ופועלים ושעה אחרי שקיעת החמה התחיל הבנין לאור הלוקסים והבוקר אור – וארבע חנויות הוקמו מהמסד ועד הטפחות עם גג ביטון מוצק. הדבר היה לפלא גם בעיני תושבי השכונה כיצד נבנו החנויות בין לילה, מבלי שידעו מקודם והרגישו בכך. כעבור זמן הוכרח האפנדי לשלוח להא' דיזנגוף ולהתחנן ממנו שיקנה מאתו את המגרש, והוא נרכש על ידי הועד לא לפי המחיר שהוא בקש אלא בנכוי כל ההוצאות וההפסדים שנגרמו לנו.

מקרים כאלה היו במקומות אחדים בתל-אביב; אחדים מהשכנים שאדמתם גובלת ליד אדמתנו, דוקא על די הרחובות היותר מרכזיים והנהדרים, לא הרשו לנו להמשיך את הדרכים וגם סרבו למכור לנו האדמה במחירים מתאימים, על כן העמיד הועד רפתות ואורוות על ידי הדרכים שחסמו את הגבולות, עד שכעבור זמן בלית ברירא אחרת מכרו את אדמתם, הרפתות נהרסו והעיר הלכה והתרחבה לארבע רוחותיה.

תל-אביב קנתה לה שם טוב בין היהודים בכל ארצות פזוריהם אשר שמעו את שמעה למרחוק. היא נעשתה לילד שעשועיו וטפוחיו של העם העברי בארץ עתידו. כמגדל אור הבקיעה את קוי אורה לחשכת הגולה ובשרה את צעדי הגאולה. כשמלאו לה ארבע-חמש שנים מיום הוסדה, כבר היתה למרכז היהדות בארץ, ללב החיים הצבוריים-הלאומיים, לגורם ומניע חשוב בתנועת תחיתנו. ב“תל-אביב” הצעירה-הרעננה, קבעו להם ישיבת קבע כל המוסדות הלאומיים והמפעלים התרבותיים: הסופרים, המורים, החנוך, התרבות, מוסדות צבוריים, המשפט העברי, הכשרת-הישוב וכו'. רכוז המוסדות והמפעלים האלה הכניסו רוח חיים נעלים בעיר וקבעו לה צורה של עיר מודרנית השואפת להעפיל למרום הפסגה. מכל ערי ומושבות הארץ נהרו לתל-אביב לנוח ולהנפש, להתענג על אוירה הזך וליהנות מסגולותיה. האספות המרובות והישיבות התכופות, הן למוסדות ולמפעלי העיר והן של המושבות שגם הם נתקיימו בתל-אביב, בהיות ומנהליהם ומנהיגיהם גרו בה, עוררו את הישוב מלקפא על שמריו.

רבות עשתה תל-אביב להפצת השפה העברית ברשת בתי הספר שלה. ילדיה בבית וברחוב לא נשאו על שפתותיהם מלה זרה. כל אלה מהעולים שרגלם דרכה על חוף יפו, הרגישו מיד בהכנסם לשערי תל-אביב שהם בארץ מולדתם כי השפה העברית צלצלה במתקה ונעימותה בכל בית עברי ברחוב ובמסחר. אם אנו רואים בערים אחרות בקיום של מוסדות תרבותיים, חסד וצדקה, זהו רק הדוגמה החיה שלקחו מתל-אביב שהצטיינה בכל זאת.

“תל-אביב” למרות היותה מפתחת מתוך כוון טהור ומצפון נקי, הביטו עליה הממשלה והשכנים בכל קצוות הארץ, בעין חשד, בקנאה מסותרת בפחדם פחד שוא מהישוב העברי ההולך ומכה שרשים עמוקים בקרקע המולדת ומשום כך התחילו לקטרג על היהודים בגלות ובסתר ושפכו קיצון של שופכין על ראשינו ומנהיגינו מעל דפי עיתונותם. חטאת הרעל והשנאה הכבושה, עכבו בעד מהלכו הרגיל של הבנין והיצירה בתל-אביב ונתהותה אטמוספרה מחניקה שלא אפשרה לנו את מלוי התפקידים החשובים שהטלנו על עצמנו בקדמת ופריחת העיר לפני המלחמה העולמית תחת השלטון התורכי.

בתקופה זו, כשנה לפני פרוץ המלחמה העולמית, עמדו על זה אחדים ממיסדי תל-אביב, מילידי הארץ, ויסדו אז לשם הכחשת הדבות בהעתונות הערבית ועוד, את אגודת “המגן” שבפרוטרוט יסופר עליה בפרק הבא.

אבל כל זה היה לפני המלחמה. אולם איזה שנים אחרי המלחמה העולמית והצהרת בלפור, התפתחה תל-אביב במשך שנים אחדות בצעדים כל כך מהירים, יפים וגדולים שהיה לפלא לכל העולם.

חג יובלה העשרים בשנת תרפ"ט היה לחג לאומי עברי גדול אז הצטלמו הששים המיסדים הראשונים של תל-אביב לאות זכרון בתולדות בנין הישוב.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930- פרק י': יסוד תל-אביב ובנין הגימנסיה

35% 

מותו של מויאל היה שיחת היום בין ראשי חובבי ציון, שהחליפו ביניהם מכתבים נרגשים. ש״י פין, מראשי החובבים, כתב לפינסקר: ״כרעם בגלגל החרידתני השמועה הלא טובה מפטירת הגביר היקר והנכבד ה׳ מויאל, כמעט אמרנו הלא יחיו יושבי הקולוניות בצלו, והוא יכלכלם וינהלם בכשרון דעת, ובו בטח לבנו להפקיד את כספנו בידו. והנה הוא לוקח מאתנו. וה׳ ינחמנו ויאיר עינינו למצוא איש אחר, רועה נאמן ופרנס טוב כמוהו״. עוזרו הראשי של הברון רוטשילד, מיכאל ארלנגר, כתב לפינסקר מיד כשנודע לו על פטירת מויאל: ״אין מלים בפי להגיד לך כמה הכאיבה לי בשורת האבל שמכתבך הביא אלי, טרם נודע לי על פטירתו של מר מויאל ביפו. אכן, מהלומה כבדה היא לחברת חובבי ציון. איש כמויאל קשה למצוא, וביחוד במזרח, שם היה המנוח חזיון נדיר באמת״. קלונימוס זאב ויסוצקי, שהיטיב להכיר את מויאל והעריכו(אם כי לעיתים, כפי שראינו לעיל, הביע כלפיו דעות מנוגדות), כתב אף הוא בצער גדול על המנוח, מיד כשנודע לו דבר פטירתו. את רגשותיו העזים הביע במכתב לאלעזר רוקח: ״כרעם ביום בהיר הייתה לי בשורתך הנוראה על ידי הטלגרף ביום אתמול בבוקר, על דבר מות האדון הרב ה׳ מויאל ז"ל. לבי התפוצץ בי שלא אדע מה אומר ומה אדבר על האסון הנורא אשר קרה את כל חובבי ציון, שעיניהם נשואות זה כמה אל האיש היקר הזה אשר ידע לכלכל דבריו במשפט. ולמה אדאג ראשונה: אם למות האיש היקר הזו או להריסה אשר תוכל לצאת ממותו לכל הענין אשר אנחנו עוסקים בו?! האיש היקר הזה כבר נתפרסם בכל מכתבי העיתים [העיתונים] כמנהל כל הקולוניות, ועתה בהוודע דבר מותו תרפינה כל ידים וכל לבב חובבי ציון ימס ולא ימצאו אנשי חיל את ידיהם לשוב ולכונן את הסדרים שנית. ומי יודע עוד את הרעה הנשקפת לנו״.ויסוצקי ביטא חשש אמיתי לגורל מפעל ההתיישבות הרך של חובבי ציון בארץ ישראל, שבלעדי מויאל עתידו לוט בערפל. למזלם, ולמזלו של היישוב, נחלץ בשעה הקשה ההיא, בעקבות מות מויאל, אדם שלא אחת השמיצו אותו על יחסו לתנועה הלאומית – שמואל הירש. הדירקטור, כפי שכונה מנהל מקווה ישראל, היה לא רק ידיד אישי של מויאל. הוא ניאות לרשת את מקומו בראשות פעולות חובבי ציון בארץ. אין להעלות על הדעת שנתן את הסכמתו למינוי ללא אישורו של הברון רוטשילד, מה שמוכיח את הקשר ההדוק של הברון למפעל ההתיישבות בכלל ולקשר שלו עם חובבי ציון בפרט.

ראוי לקרוא מה שכתב העיתון המגיד בנושא זה: ״והנה כאשר ידאב לב כל חובב ציון על מות ה׳ מויאל, האדם היקר והנכבד שהיה נתון בכל לבו ונפשו לטובת הקולוניות ודאג להן עד רגעי חייו האחרונים, כן נמצא תנחומין בזה כי בא על מקומו הדירקטור הנכבד ה׳ הירש… איש יותר מוכשר כמוהו בעניין זה איננו, כיד הניסיון הטובה עליו ועניני הישוב זה עשרים שנה, ובאהבתו הגדולה לעניין הישוב בהשכל ודעת. עתה בטוחים אנחנו כי בעזהי״ת [בעזרת השם יתברך] עניני הקולוניות יתנהגו במישרים כמקודם לשמחת כל חו״צ. גם האנשים שבחר לו להיות עוזרים לו המה נכבדים וישרים אשר יעשו מלאכתם באמת ואמונה ואהבה להעניין הגדול״.

כאמור, אין ספק שהירש לא היה מסכים לקבל את מינוי נציג חובבי ציון בארץ ישראל, אילולא אושר הדבר על ידי הברון רוטשילד. האישור הזה, מתברר, היה מותנה בזמניותו. הברון, באמצעות ארלנגר, נתן את ברכתו להירש, אך עם סייג ברור אחד. וכך כתב ארלנגר להירש: ״בוודאי הכל יתאבלו על מות ה׳ מויאל ז״ל, אדם כה נאמן ומסור, ולאגודת חובבי ציון זה אסון של ממש. הוא החזיק בכל חוטי הארגון וסידר הכל במהירות ובשכל טוב. ד״ר פינסקר מצר על אבדה זו, העלולה לפי דבריו להעמיד בסימן שאלה את פעולתם הארגונית״. בהמשך מכתבו ציין ארלנגר, כי העמדת הירש בראש חובבי ציון בארץ משמחת לכאורה, אולם יש קוץ באליה והדבר הובא לידיעת פינסקר: ״סידור ארעי זה לא יוכל להימשך הרבה לנוכח העיסוקים הרבים של האדון הדירקטור ותפקידו הרבים שיופרעו״. פינסקר, לפי המכתב להירש, כתב לארלנגר שהמינוי מעורר בקרב החובבים דאגת מה, שכן ״עד כה לא היו להם קשרים אתך, ואין הם יודעים מה יחסך אליהם ואל מושבותיהם״. ארלנגר הבטיחו שהירש יפעל במהירות ובנאמנות, אך הדגיש שהוא יוכל לעשות זאת רק במשך זמן קצר.

בסוף מכתבו של ארלנגר להירש יש גילוי מעניין, הכתוב תחת האותיות נ״ב: ״דומה שאמש נשלח מכתבו של מר רוטשילד אל מר מויאל. הוא אמר לי שברצונו לכתוב אליו. צחוק הגורל!״

בקרב חובבי ציון לא הכול היו מרוצים ממינויו של הירש. אריה ל׳ לבנדה כתב לפינסקר, מופתע: ״נראה שהרחקנו לכת. הייתכן שהוא שינה פתאם את השקפתו? דבר זה קשה להאמין.

נצטרך להחליפו, כדי שהעניינים יימצאו בידיים נאמנות״. פינסקר לא קיבל את דעתו, וגם משה לייב לילנבלום כתב לאחר כמה שבועות: ״הירש עושה בצדק מעשהו״.בעיתוני ארץ ישראל הודגש שוב ושוב כי הירש הסכים לקבל את המינוי באופן זמני בלבד. וכך כתב הצבי: ״האדון הנכבד ה׳ הירש קבל על עצמו לע״ע [לעת עתה] את התמנות חובבי ציון אשר היה בידי הר״א [הרב אברהם] מויאל ז״ל, לטובת החברה ולאהבת המנוח ז״ל. החברה חובבי ציון נחמה בטלגרף את האבלים לאמר כי האסון נגע עד לבבם וגם שלחה טלגרם לאדון הירש לתת לו די תודה על קבלתו הדבר לע״ע״. הירש פעל במהירות. הוא כינס ביפו ב-25 בדצמבר 1885 ישיבה של הוועד הפועל של חובבי ציון בארץ ישראל, שכלל חברים שבחר – כולם מיפו וסביבותיה, ולא מירושלים. אלעזר רוקח הושאר על ידו כמזכיר, והוא שכתב את הפרוטוקול, המתחיל בדברי הספד חמים למויאל: ״אחרי האסון אשר קרה במות האדון הנכבד ה׳ אברהם מויאל ז״ל(ביום א', י״ב בטבת תרמ״ו), אחד מחובבי ציון האמיתיים ואשר בו שמו כל אחינו ברוסיה מבטחם כי ינהל בחכמתו ובישרת לבבו את כל עניני הישוב, רחש לב האדון הנכבד המצוין באהבתו לעמו, סי׳ שמואל הירש, מנהל מקוה ישראל, לקבל עליו – לפי שעה – ההשגחה העליונה על כל עניני הישוב והמושבות שקבלו חובבי ציון עליהם לתמכן ולסעדך.

הוועד הפועל – להוציא את הירש הידר ואת רוקח המזכיר – כלל את יהושע אוסביצקי, מנהל מושבות הברון ראשון־לציון ועקרון, דוד גוטמן ואברהם זלמן איכילוב מפתח-תקווה, ישראל בלקינד מגדרה והסוחר היפואי יעקב הרצנשטיין.

הישיבה דנה בנושאים שוטפים של המושבות פתח-תקווה, גדרה ויסוד המעלה, לרבות ענייני כספים פעוטים, כמו כיסוי נסיעותיו של בלקינד מגדרה ליפו. על רוקח הוטלה משימה נוספת לתפקידו כמזכיר הוועד הפועל ביפו – לשבת בפתח-תקווה ולהיות למעשה ״משגיח״ המושבה. בישיבה השנייה, אשר נערכה גם היא ביפו לאחר ארבעה ימים, נמשכו הדיונים המעשיים ומדי פעם הוזכרו פעולותיו של מויאל למען המושבות והאיכרים. כן נזכרה בעיה מציקה: הכספים של חובבי ציון שהיו בידי מויאל היו מעורבים עם כספיו שלו ו״יעברו איזה שבועות בטרם יתבררו החשבונות מהירושה של המנוח״.

מתיישבי שלוש מושבות חובבי ציון – פתח-תקווה, גדרה ויסוד המעלה – חשו עצמם בתקופה הראשונה שלאחר פטירת מויאל כיתומים ממש. הירש, שלא כמויאל, לא היה אדם חם, לבבי ומקורב לבריות. לאנשי גדרה ויסוד המעלה הייתה הרגשה שהם נזנחו לחלוטין. בדיווח מצפת בסוף אפריל 1886 נמסר כי מתיישבי יסוד המעלה "הולכים קידר ושחוח [קודרים וכפופים) בלחץ העוני והדוחק כי לא ניתן להן מאומה מתמיכת חובבי ציון. חובותיהם הכלליים והפרטיים אשר אמר מויאל לספרדי דניאל ברוך לשלם להם – לא שלם״.

לאחר שתמו ימי האבל, חזר ויסוצקי לנושאים ארציים בהרבה והתעניין בכספים שהוציא מויאל על המושבות בשבועות חייו האחרונים ועל מה שנותר בחשבונותיו. הוא לא הסתיר את דאגתו, שללא יד מכוונת, ״יפוצו מעט הצאן [אנשי המושבות] בהלקח מהם רועם ומנהלם״ – כך ראה את מויאל. עתה חזר לרעיון לשגר לארץ ישראל בדחיפות את יוסף סטרבולסקי, כדי שיעסוק שם בענייני הכספים של חובבי ציון, לצידו של שמואל הירש. עניין סטרבולסקי ירד עד מהרה מן הפרק, משום שהלה תבע סכום כסף ניכר עבור שליחותו, ובלשון הימים ההם זה נראה כך: ״הוא קצב לו [לעצמו] פרס [תשלום] גדול אשר לא תוכל חברתנו לעמוד בו, אשר אוצרה דלל וחרב״. ויסוצקי הציע לפינסקר לשלוח לארץ ישראל בהקדם, על חשבונם, שני חברים בכירים בהנהגת חובבי ציון, כדי שיבדקו את המצב שם, כפי שעשה הוא בשנה הקודמת, ויציעו הצעות לגבי ניהול המושבות בתקופה שלאחר כהונת שמואל הירש.

בחודשים הראשונים של 1886 המשיך ויסוצקי לעסוק בנושאים השונים שבהם טיפל מויאל. הוא לא הסתיר את כעסו על רוקח, שבאחד ממכתביו האשים את מויאל באי נאמנות לפעולות חובבי ציון, והוא סבר כי זה מעשה נבלה, וחבל שפינסקר ולילנבלום נטו להאמין לו. ויסוצקי דחק ברוקח להסדיר את כל חשבונותיו של מויאל, לפני שהירש ייסע לאירופה ופנה בעניין זה אל פינסקר בתביעה שגם מצדו תצא הוראה לרוקח להשלים את המשימה, אחרת יודח מתפקידו.

ויסוצקי, שיחסו למויאל – כפי שתואר בעמודים הקודמים – היה אמביוולנטי, ועובר מצד לצד, חזר לסורו בפברואר 1886 והאשים במכתב לפינסקר את מויאל באי סדרים ובחוסר דיווח להנהגת חובבי ציון על ההוצאות הכספיות של שלוש מושבות החובבים בארץ. במכתבו הסביר, שבעבר שינה את יחסו אליו, מחיובי לשלילי, משום שלא נענה לדרישתו לדווח על העת על ההוצאות הכספיות שבהן היה מעורב לטובת המושבות ושלא דאג להפרדה, בחשבונותיו, בין כספי חובבי ציון וכספו שלו. את אמונו המלא של הברון רוטשילד במויאל ובהתנחלותו הכספית הסביר ויסוצקי בעובדה שהירש, מנהל מקווה ישראל, פיקח עליו ודאג שכל כספי הברון יטופלו כהלכה.

נראה כי אף על פי שמויאל קיבל את ברכת הדרך מוויסוצקי, שהפך אותו למעשה למנהיג היישוב מטעמה של תנועת חובבי ציון, הוא נהג בו בגישת כבדהו וחשדהו, כאשר ה״חשדהו״ מופיע אצלו במקום הראשון. כמו אנשי הברון רוטשילד, שלא היו בטוחים מלכתחילה כי כוונותיו של מויאל כשרות – וקשה היה להם להאמין או להבין שאיש עסקים יפואי מוכן לעשות כה הרבה ל״שם שמיים״ תמורת עמלה זעומה לכל היותר – כך גם ויסוצקי. אצלו נוספה גם הנקודה העדתית, שהוא לא טרח להסתירה. מוצאו ה״ספרדי״ של מויאל היה חשוד בעיניו והוא ציין יותר מפעם אחת, שקשה לסמוך על אדם, ועוד בתפקיד כה מרכזי, שהוא ״לא משלנו״.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-מותו של אברהם מויאל

עמוד 150

א־ב־ד

א־ב־ד – 1 אִבֵּד: ומא יסמטס פראשו ויכון מאבד עצמו לדעת = [על האדם לחשוב היטב מה הוא עושה,] ולא יזיק לעצמו ויהא מאבד עצמו לדעת / מ״ב, פתיחה ב, עמי 16.

הערת המחבר: הפועל השאול אבד אינו מצוי בקורפוס שבדקתי, אך הוא שכיח בדיבור: לָאהּ אִיבְּדְהָא נשמה  lah ibbdha nisama (ד) — קללה בלשון סתרים המכוונת כלפי הגויים, ופירושה: שאלוהים [לאה] יאבד את הנשמה [הזאת]; כְסוֹ דִי אִיבְּדוֹ ־ חסר מי שילמד אותו לקח (מ). אלה שתי ההוראות המוזכרות גם אצל בר־אשר(היסודות,§ 27).

בלשון הדיבור, למשל : יאבד זכרו = קללה המכוונת תמיד כלפי גוי(דמנאת).

2 אבד. [כן יאבדו, כן יאבדו אויבי ה׳]

אבות 1 – abot כינוי לאבות האומה אברהם, יצחק ויעקב:

1) הומא תלתא דלאבות tlata dlabot)) ־ הם שלושת האבות

2) לבלאד די פאיין סכנו אבותינו אברהם יצחק ויעקב = [באר שבע] העיר שבה גרו אבותינו אברהם, יצחק ויעקב

3) יוסלו אדעווא קאבותינו הקדוסים  והטהורים ־ הביאו את התלונה לאבותינו הקדושים והטהורים  [ארץ אבותנו] [בחיר שבאבות)

• בני הדורות הקודמים:

1-כאנו אבותנו יטלעו לשלש רגלים = [מעשה בזמן ש]היו אבותינו עולים לשלש רגלים

2-מן זיהת אבותיו הקדושים חלקם בחיים ־ [רבי… היה מפורסם] מצד אבותיו הקדושים, חלקם בחיים

3-די פאס כברו אבותם ואבות אבותם ־ [הם אינם גדלים באותם תנאים קשים] שגדלו [בהם] אבותם ואבות אבותם / ע׳ 72. [זכות אבות, מעשה אבות] [מנהג אבותנו)

~ אבות העולם 1 – abot ha^c01am כינוי לאבות האומה:

1) דזבאדו אבות העולם מן ענדו = יצאו אבות העולם מאצלו [מאצל הקב״ה] / ש״ח 2.

2) זרא אליהו הנביא ז״ל לענד אבות העולם ולענד משה רבנו ?= רץ אליהו הנביא זכור לטוב אצל אבות העולם ואצל משה רבנו.

2 כינוי לגדולי החכמים הקדמונים: אבות העולם ע״ה כאנו ימססיוו 24 סאעא קאמלא בחפצי שמים ־ אבות העולם עליהם השלום היו עסוקים [מילולית: מעבירים] 24 שעות מלאות [של היממה] בחפצי שמים

ו. אבטאחא – ראה הבטחה.

אביון. [חייב במתנות לאביונים, חייבות במתנות לאביונים, עני ואביון)

אביל – אבלות: תכמל 30 יום דלאביל = [היא] תגמור את 30 ימי האבל

אבילות – ראה אבלות.          

מלשון הדיבור: וואכא די נהווא פלאבל ־ אפילו מי שהוא [נמצא] באבל (פ). אולם המילה המקובלת ברוב המקומות היא אבלות, ובעיקר המקבילות הערביות bhzan ,loqar (מ).

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

עמוד 98

פרשת מקץ לְָך שֶׁמֶש / וְיָרֵחַ / כְמֹו עֶבֶד כְמֹו אָָמָה

ניחוחות ספרד בפיוט אשכנזי

חן מיוחד נסוך על פרשת מקץ. היא חלה בשבת חנוכה, ולעתים מדובר במפגש משולש: חנוכה, שבת וראש חודש. לא נתעצלו הדרשנים ומצאו קשרים בין ענייני החנוכה ופרשת 'מקץ', כגון: המילה 'שְׁנָתַיִם' שבפסוק הפתיחה 'וַיְהִ י מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים…' שנדרשה ראשי תיבות: 'שמאל נר תדליק ימין מזוזה'. עוד קשרו את הפסוק 'וַתֵּ רֶ ב מַ שְׁ אַ ת בִ נְׁיָמִ ן מִ מַ שְׁ אֹת כֻּלָם חָ מֵּ ש יָדֹות' ) בר' מג, לד( לתפילת 'על הנסים', שבה נאמר 'מסרת גִ בורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך', ובסך הכול חמש פעמים 'ביד' כנגד חמש הידות.

אך נראה כי הקשר הממשי בין פרשת מקץ לחנוכה טמון בבסיס הדברים, במעין נוסחה המלווה את עם ישראל וגורלו מאז ימות עולם: משעבוד לגאולה, מאפילה לאורה וחוזר חלילה, ופרשת מקץ – כמוה כחג החנוכה, מציינת את גאולת יוסף ועלייתו לגדולה. הנה 'בַעַל הַחֲלמֹות' מגשים חלומותיו בעזרת החלומות, והביטוי 'בַ עַ ל הַ חֲ ֹלמֹות' מקבל כפל משמעות, לא רק הנער החולם אלא גם מי ששולט בפתרון החלום, 'צָ פְׁ נַת פַ עְׁ נֵּחַ ', ומשמעות נוספת: מי שיודע להכין תכנית פעולה מפורטת בהתאם למסר האלוהי העולה מן החלום. התכנית מרשימה מאוד את השומעים ובעיקר את פרעה, והחולם הגדול עולה לגדולה, והכול קוראים לפניו 'אַ בְׁ רֵּ ְך'. מעתה הופכים החלומות לסמלים של הצלחה וברכה, וכך עושה רבנו ברוך בן שמואל ממגנצא מחשובי הפייטנים באשכנז, אשר תרם לזמירות השבת את הזמר הנודע 'ברוך אל עליון אשר נתן מנוחה', בפיוט לחתן שכתב בתבנית ספרדית ובמשקל ספרדי בְּיוֹם טוֹבָה / וְנֶחָמָה / אֲלֻמָּתְךָ הֲלֹא קָמָה

לירידת החתן

בְּיוֹם טוֹבָה / וְנֶחָמָה / אֲלֻמָּתְךָ הֲלֹא קָמָה
רְאִיתִיךָ / כְמַלְאֲךְ צוּר / יְדַעְתִּיךָ מְלֹא חָכְמָה
וְטוֹבוֹת רָב / עֲלֵי רֹאשְׁךָ / יְבוֹאוּן לָךְ בְּיָד רָמָה
כְּמֶלֶךְ בַּ / גְּדוּד תִּשְׁכּוֹן / בְּתוֹךְ לֶשֶׁם וְאַחְלָמָה
עֲלֵי מַעְלוֹת / תְּהֵא עֹלֶה / כְּמוֹ טָלֶה לְרֹאשׁ כִּימָה
לְךָ הָאוֹר / וְתוֹצִיא אוֹר / כְּאוֹר מֵאִיר בְּתַעְלֻמָה
לְךָ חָתָן / הֲלֹא נִתַּן / יְקָר חָכְמָה וְתַעְלֻמָה
וְהֶחָתָן / כְּמוֹ מַתָּן / בְּסֵתֶר יִ כְפֶּה חֵמָה
לְךָ שֶׁמֶשׁ / וְיָרֵחַ / כְּמוֹ עֶבֶד כְּמוֹ אָמָה
לְךָ עַיִשׁ / וְכָל-בֶּן-אִישׁ / מְשָׁרְתִים לָךְ [בְּ]רֹב אֵימָה
לְךָ רָמַת / גְּדוֹל אֶרֶז / יְפֵה רַעְנָן גְּבַהּ קוֹמָה
לְךָ בֶּרֶךְ / אֲנִי בָרֵךְ / אֲבָרֵךְ בְּקוֹל רָמָה
הֱיֵה [זָרִיז] / כְּרָץ לִקְרַאת / שְׁלֹשֶׁ[ת] מַלְ אֲכֵי רוֹמָה
וְכַיּוֹלְדוֹ / אֲשֶר חָפַר / בְּאֵר מַיִם בְּעֵת צָמָא
הֱיֵה שָׁלֵם / כְּבָא שָׁלֵם / וְסוֹף יָרַד מִצְרַיְמָה
וְתִתְבָּרַךְ / כְמוֹ אַבְרַךְ / [וּ]מַשְׁבִּיר בָּר כְּחוֹל יָמָה
וְכַלָתְךָ / לְעֻמָּתְךָ / אֲשֶׁר בָּרָה כְּמוֹ חַמָּה
כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ / לְמֶמְשֶׁלֶת / וְנִדְגֶּלֶת וַאֲיֻמָּה
וְתִפָּקֵד / כְּמוֹ חַנָּה / לְבֵן חָנָה בְּעִיר רָמָה
וְיָעֹז בָּךְ / חֶסֶד נְעוּרִים / חֲסָדִים לְתַשְׁלוּמָה
אֲשֶׁר נִתְכֹּו / נֲנָה שִׂמְחָ / תְךָ הַיּוֹם וְנִתְאָמָה
בְּעֵת יֵשַׁע / בְּעֵת רָצוֹן / אֲלֻמָּתְךָ הֲלֹא קָמָה.

1 .ביום טובה: ע"פ קה' ז, יד. אלמתך… קמה: ע"פ בר' לז, ז. 2 .מלא חכמה: ע"פ: מְלֹא רוח חָכְמָה ה', דב' לד, ט. 3 .רב: כינוי לקב"ה. ביד רמה: ע"פ שמ' יד, ח ועוד. 4 .כמלך… תשכון: ע"פ: 'ְ וְאֶשְׁכּוֹן, כְּמֶלֶךְ בַּגְּדוּד; איוב כט, כה. לשם ואחלמה: מאבני החושן, על פי שמ' כח, יט ועוד. 6 .ותוציא… כאור: ע"פ: 'וְהֹוצִיא כָאֹור צִ דְקֶך', תה' לז, ו; וְתַעֲלֻמָהּ, יֹצִא אוֹר., איוב כח, יא. 7 .נתן יקר: ע"פ אס' א, כ. חכמה ותעלמה: ע"פ, איוב יא, ו. 8 .מתן… חמה: ע"פ: מַתָּן בַּסֵּתֶר, יִכְפֶּה-אָף;    וְשֹׁחַד בַּחֵק, חֵמָה עַזָּה, מש' כא, יד. וכיוון הפייטן לנאמר בירושלמי, ביכורים פ"ג ה"ג: 'שלשה מוחלין להם עונותיהם גר והעולה לגדולה והנושא אשה'. 10-9 .לך… אימה: ע"פ חלומותיו של יוסף, בר' לז, ט-י. לך… אמה: השמש והירח הנם כעבד וכשפחה למול החתן. 10 .עיש: מערכת כוכבים. 11 .ארז… קומה: ע"פ: הִנֵּה אַשּׁוּר אֶרֶז בַּלְּבָנוֹן, יְפֵה עָנָף וְחֹרֶשׁ מֵצַל–וּגְבַהּ קוֹמָה, יח' לא, ג. 13 .כרץ… רומה: כינוי לאברהם אבינו, ע"פ, בר' יח, ב. 14 . וכיולדו… צמא: כינוי ליצחק, ע"פ:  וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת-בְּאֵרֹת הַמַּיִם ע"פ, בר' כו, יח. 15 .כבא… מצרימה: כינוי ליעקב כבא שלם: ע"פ: 'וַּיָבא יַעֲקֹב שָלֵּם…, בר' לג, יח. וסוף… מצרימה: ע"פ: בר' מו, ח. 16.כמו… ימה: כינוי ליוסף. אברך: ע"פ: וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו, אַבְרֵךְ, בר' מא, מג. ומשביר… ימה: ע"פ, בר' מא, מט; מב, ו. 17 .ברה… חמה: ע"פ: 'בָרָ ה כַחַ מָ ה', שה"ש ו, י. 18 .כמו… לממשלת: ע"פ: 'אֶת הַּשֶמֶש לְמֶמְשֶלֶת ב ביֹום', תה' קלו, ח. ונדגלת ואימה: ע"פ: 'אֲיֻּמָה כַנִדְגָלֹות', שה"ש ו, ד, י. 19 .ותפקד… חנה: איחולים לכלה שתיפקד 3 בבנים כחנה, ע"פ שמ"א א, כ. לבן… רמה: כינוי לשמואל, ע"פ: 'ּותְשֻּבָתֹו הָרָמָתָה כִי שָם בֵּיתֹו', שמ"א ו, יז ועוד. 20 .חסד נעורים: ע"פ: 'חֶסֶד נְעּורַיְִך', יר' ב, ב. 22 .בעת… רצון: ע"פ: 'בְעֵּת רָצֹון עֲנִיתִ יָךּ ובְיֹום יְשּועָה עֲזַרְתִ יָך', יש' מט, ח. אלמתך… קמה: סיים במה שפתח

רבנו ברוך ב"ר שמואל ממגנצא הוא אחד מגדולי הפוסקים ומחשובי הפייטנים באשכנז. נולד במחצית השנייה של המאה ה-12( כנראה בצרפת), ונפטר בשנת 1221 במגנצא. היה תלמידו המובהק של ר' אליעזר ממיץ, וכן היה תלמידם של ר' יהודה ב"ר קלונימוס, ר' אפרים ב"ר יצחק מרגנשבורג ועוד. רבנו ברוך שימש כדיין, ולשם כך יצא לפרקים מעירו מגנצא לערים אחרות. הוא חתם על התקנות. רבנו ברוך שימש גם כש"ץ וכפייטן. הוא חיבר פיוטים, קינות וסליחות על גזירות הקהילות. השפעת הפייטנים הספרדים ניכרת במידה רבה בפיוטיו. 1 פיוטיו נאספו והוהדרו בידי א"מ הברמן. הפיוט האשכנזי הוא רשות לעצמה. צמיחתו נבעה מתוך ההשפעה שקיבל מן הפיוט בארץ ישראל ובאיטליה. לימים התפתח בתחומים ובסגולות שירה המיוחדות לו. עם זה קלטו מנהגי אשכנז לא מעט מפיוטי הספרדים בעיקר משירת רשב"ג וריה"ל וממילא ומתוך כך ניכרת השפעת הפיוט הספרדי על הפיוט באשכנז. אחד הפייטנים האשכנזיים החשובים שהושפע מן הפיוט הספרדי הוא פייטננו, רבי ברוך ברבי שמואל ממגנצא, המוכר לנו מן הזמר לשבת 'ברוך אל עליון' רבי ברוך חי, כאמור, בתקופה קשה ליהודי אשכנז, וגזירות ופרעות מתקופת מסע הצלב השלישי מצאו ביטוי נאמן ביצירתו. אחת מקינותיו 'אצבעותי שפלו ואושיותי נפלו' נכנסה לסדר הקינות של תשעה באב במנהגי אשכנז. הפעם מציג פיוטנו עת שמחה, שבת חתן, בקהילת מגנצא של המאה הי"ב. יש לציין כי באותה העת שבת חתן ושמחותיה נתקיימו באשכנז בשבת שלאחר החתונה. בשבת זו זכה החתן לקריאה מיוחדת בתורה ולהפטרה מיוחדת היא הפטרת 'שֹוש אָ שִ יש', מישעיהו סא, הפטרה המעלה כמה וכמה דימויים של חתן וכלה. עוד זכו החתן והכלה לסדרת פיוטים מיוחדת לכבודם. פיוטנו מיועד 'לירידת חתן' לאמור, פיוט הנאמר לפני ירידתו של החתן מן התיבה לאחר עלייתו לתורה ולאחר שקרא את ההפטרה המיוחדת לחתן ולאחר שזכה לפיוט מיוחד 'מי שברך לחתן'. שבת חתן זו חלה, ככל הנראה, בשבת 'מקץ' שהיא גם שבת חנוכה. בראש הפרשה, כידוע, עלייתו של יוסף לגדולה, וכך הופכים חלומותיו לסמל של הצלחה וברכה. ואכן, מרבה רבנו ברוך להשתמש בסמלי חלומותיו של יוסף כדברי ברכה ושבח לחתן. השיר פותח ומסיים: 'אלומתך הלוא קמה' – מחלומו הראשון של יוסף, והתיאור הופך לציור של הצלחה וביטוי ליום הטובה, בהמשך מכריז הפייטן 'ידעתיך מלוא חכמה', והוא ממשיך ומדגיש 'יקר חכמה 1 הברמן, רבינו ברוך. 4 ותעלומה' כנאמר ליוסף: 'אֵּ ין נָבֹון וְׁ חָ כָם כָמֹוָך' )בר' מא, לט( והכינוי 'צָפְנַת פַעְנֵּחַ ' הניתן ליוסף )בר' מא, לט; מה(. בטור התשיעי פונה הפייטן לחלומו השני של יוסף )שם, לז, ט( ומברך את החתן 'לך שמש וירח כמו עבד כמו אמה'. על הציור חוזר הפיוט בתיאור יופיה של הכלה: '…אשר ברה כמו חמה, כמו שמש לממשלת…'. תמונה אחרת מסיפור הצלחתו של יוסף עולה בטור יב, וחוזרת בטור טז 'ותתברך / כמו אברך / ומשביר בר כחול ימה'. הברכה בטור זה באה בעקבות הטורים הקודמים שבהם נתברך החתן כי ידמה לאבות האומה ויהיה שלם כיעקב, שנאמר בו 'וַּיָב ֹא יַעֲקֹב שָ לֵּם עִ יר שְׁ כֶם' )שם, לג, יח( "וסוף ירד מצרימה". ירידתו של יעקב מצרימה מתחברת למסגרת הקישורים והדימויים לסיפור יוסף השולט בשיר כולו. עוד טור המתייחס לענייני דיומא והפעם לחג החנוכה 'לך האור / ותוציא אור / כמו מאיר בתעלומה' וקשר את הציור גם ליוסף 'המוציא לאור' תעלומות. השיר כתוב במשקל ספרדי, בחלוקה קצבית של שתי צלעיות קצרות ולאחריהן צלע כפולה. התבנית כולה היא בעקבות משקל המרנין המוכר לנו מפיוטים כמו 'דרור יקרא' ,'אדון עולם'. גם ציורי הלשון ולשונות השבח ותיאורי הכלה מושפעים בהחלט מן השירה והפיוט בספרד. השפעה זו בולטת במשחקי הלשון והחזרות בשיר. כך הוא הסיום מעין הפתיחה, המציב מסגרת לשיר כולו וכך הם הצימודים של מילים חוזרות בשינוי משמעות ומשחקי לשון נופל על לשון, כגון: המילה 'תעלומה' הבאה בכפל משמעות: פעם במשמעות חושך ופעם במשמעות דבר נעלם ונסתר, וכגון בין טור יב לטור טז ומשחק הלשון בטור יט ועוד. נמצאת למד כי פייטננו רבי ברוך ברבי שמואל מביא ביצירתו ממיטב פיוטי אשכנז ומנהגיה בניחוח שירת ספרד ומיטב זמרתה, ועל פי הפיוט שלפנינו נוכל לומר כי אכן פייטן מוכשר ובעל יכולת הוא רבי ברוך.

פרשת מקץ לְָך שֶׁמֶש / וְיָרֵחַ / כְמֹו עֶבֶד כְמֹו אָָמָה -ניחוחות ספרד בפיוט אשכנזי-אפרים חזן

רפאל בן־טולילה מביא בפני קהלו את פרטי האגדה על האבן שנפלה מן השמיים בתוך נרטיב משפחתי המתמקד בסיפור מות אביו. הסיפור נפתח בהוצאת האב להורג במהלך מלחמת האזרחים בספרד, ונחתם בנוסח ׳הצוואה׳ שמסר האב לסנגורו הנוצרי קודם ההוצאה להורג. זוהי הצוואה הנמסרת לנו מפי סבו של רפאל. מסגור האגדה בתוך הסיפור הביוגרפי על מות אביו של המספר, ומסירתה בתוך הקשר רחב הפורש את הקשר הבין־דורי במשפחתו הם מהותיים הן להבנת הסיפור כולו והן לשיוכו הסוגתי. הסיפור נפתח במילים ׳אבי לא ידע על קיומי', המבטאות שבירה וניתוץ של השרשרת המשפחתית של המספר, ומסתיים בתיאור שיחתם המרגשת של הסב ונכדו, המובאת כניסיון איחוי של הקרע שנוצר במשפחה עם מות האב. בין הפתיחה לסיום מתאר רפאל את תהליך התחקותו כילד אחר אגדת האבן שהציתה את דמיונו. הוא מביא בפנינו את הסיפור על האבן שנפלה מן השמיים מפי סבו, ועד מהרה מתברר שהסיפור כמו נועד לחבר את שהופרד ולשמור על שרשרת המסירה העוברת מדור לדור לבל תינתק. הבחירה באבן כסמל לרציפות הדורות מהדהדת את פירושו של רש״י לברכת יעקב ליוסף לפני מותו, בבראשית מט, כד: ׳ וַתֵּ֤שֶׁב בְּאֵיתָן֙ קַשְׁתּ֔וֹ וַיָּפֹ֖זּוּ זְרֹעֵ֣י יָדָ֑יו מִידֵי֙ אֲבִ֣יר יַֽעֲקֹ֔ב מִשָּׁ֥ם רֹעֶ֖ה אֶ֥בֶן יִשְׂרָאֵֽל׃׳. רש״י מפרש את הביטוי ׳אבן ישראל׳ כ׳לשון נוטריקון אב ובן׳, דהיינו כסמל להמשכיות הדורות מאב לבן(ומאוחר יותר יש שידרשו אחרת את הנו״ן במילה ׳אבן׳ ויוסיפו: מאב לבן ולנכד). זהו גם מקור המנהג להניח אבן על מצבה. ניתן אפוא לומר שהאגדה על האבן בנוסחו של רפאל היא ביטוי מטפורי להנחת אבן על קבר אביו, על כל המשתמע ממנהג זה כמובהר לעיל. בבבלי, סוטה לד ע״א נרמז הנוטריקון גם בדברי הגמרא: ׳כי ישאלון בניכם מחר לאמֹר: מה האבנים האלה לכם וגו׳. סימן לבנים שעברו אבות את הירדן׳.

עניין נוסף המזדקר לעין כבר בתחילת סיפורו של רפאל הוא טשטוש התחומים בין עולם החיים לעולם המתים. הטשטוש ניכר לראשונה כשהמספר מתאר את עצמו כילד המדבר אל תמונת אביו המת התלויה בסלון ביתו, 'כאילו היה חי^,. ההתייחסות אל המתים כאל מי שמתנהלים בין החיים הולכת וגוברת עם התקדמות הסיפור, אם כי לרוב אנו עשויים לפרש אותה כנובעת מתפיסת הילד החווה את הדברים. כך למשל, בעת ביקור המשפחה בבית הקברות ביום השנה למות האב, תוהה רפאל הילד 'איך המתים חיים ומה הם אוכלים^, ואיך המתים יכולים לשאת טונות של שיש מעליהם^,. עם זאת, הגבולות המעורפלים בין העולמות הם אינם נחלתו הבלעדית של הילד התמים; כבר בפסקת הפתיחה עולה כי השקפה זו עומדת בלב אגדת האבן עצמה: ׳סיפור מרתק על אבן שנפלה מהשמיים וקברה שישה אנשים חיים^,. יתרה מכך, לקראת סוף הסיפור מתברר שעניין זה מרכזי אף יותר, ולא די בכך שששת האנשים נקברו חיים, גם חנוך הסנדלר – הצדיק העומד במרכז המקבילה הסיפורית של רפאל – עלה השמיימה ולא נותר מתחת לאבן.

רפאל התוודע לראשונה לאגדת האבן שנפלה מן השמיים בהיותו ילד. יום אחד, תוך כדי משחק ברחובות טיטואן, הגיעו הוא ואחיו לבית הקברות ושם שמע לראשונה את סיפור המעשה. כעבור שנים אחדות, בהיותו בן שבע, שמע שוב את האגדה על האבן בזמן ביקור בבית העלמין. היה זה ביום השנה למות אביו. אימו, שהלכה יחד עם חמשת אחיו לפקוד אה קבר האב, הורתה לו להישאר בביתם עם סבו ועם המשרתת שהייתה קונה את שתיקתו ׳בעזרת שדיה הגדולים והרכים^,. רפאל לא רצה להחמיץ את טקס האזכרה ולכן דלק אחרי אימו ואחיו ברחובות העיר. בכל פעם שהיה מתגלה לעיניהם, היו בני המשפחה מנסים להחזירו הביתה ׳בצעקות ואיומים^,. אך בכיכר המרכזית בטיטואן, ׳כיכר ספרד^,, נחל ניצחון – בני משפחתו נואשו מניסיונותיהם להשיבו הביתה והתירו לו לבוא עימם. אפשר שבכך נרמז ניצחון נוסף: הבן מנצח גם במלחמה על זיכרון האב שלא הכיר, האב שמת בספרד בזמן מלחמת האזרחים טרם הולדת בנו. אפשר שסגירת המעגל של הנרטיב המשפחתי ואיחוי הקרע הבין־דורי נרמזים כבר כאן.

אל מול היעדרותו של גוף האב בולט הגוף הנשי(כבדוגמת תיאור המשרתת שהובא לעיל), ובפרט גוף האם, בשלווה ובביטחון שהוא נוסך בילד. עוד קודם שהגיעו לבית הקברות מספר רפאל: ׳התחושה של ידי הקטנה בתוך ידה הבטוחה של אמא נעמה לי מאוד׳. ידה הבטוחה והנעימה של אימו עומדת בניגוד ליד הזיכרון הקרה של אביו, למצבות ׳האילמות׳ שסביבו ובייחוד לאבן ׳השמימית׳. סיפור נפילת האבן מן השמיים שסיפר אחיו הטיל עליו מורא, אך למרבה המזל שוב הופיע גוף האם כמקור נחמה וכמפלט מן הבעתה שאחזה בו: ׳הרגשתי קור מתפשט בגופי. נצמדתי לרגליה החמות של אמא ובקשתי ממנה שתיקח אותי הביתה׳. שוב מתפרש הגוף הנשי כקוטב של חיים העומד בניגוד למות האב ולמוות באשר הוא. אף על פי שהילד רפאל מתקשה להכיל את המוות, ויותר מכך מתקשה להחיל את סופיותו על העולם האנושי, כמספר מבוגר הוא מצליח לחצוץ בין החיים למוות באמצעות מטפורות דיכוטומיות: חי/דומם, ובעיקר יד האם כאורגניזם חי לעומת יד הזיכרון לאביו העשויה מאבן; חום/קור; צעקות (האם)/אילמות (האב, המצבות); אי סדר/ סדר. הדיכוטומיה האחרונה המשוקעת בדבריו של רפאל מפרידה לא רק בין המתים לחיים, אלא גם יוצרת הבחנה בתוך עולם המתים בין אלו הקבורים באזור המתואר כ׳נקי ומסודר אך מת לגמרי׳, שם גם קבור אביו, לבין אלו שקבריהם פזורים ׳באי סדר ניכר׳ בחלקו העתיק של בית הקברות. באזור הישן, המסודר פחות, שבו גם המוות סופי פחות, שוכנת האבן המציינת את מקום עלייתו של חנוך השמיימה. בשטח זה נמצאות מצבות צנועות שאינן נושאות את שמות הצדיקים הקבורים תחתיהן, אלא שמותיהם הולכים לפניהם ו׳שגורים בפי כל׳. העובדה שרפאל אינו מציין בסיפור את שם אביו, אינו ׳מחוקק׳ אותו על הנייר, הופכת את המקבילה כולה למצבת זיכרון לאב, כזו הדומה יותר למצבות הצנועות, האלמוניות של הצדיקים בחלקו העתיק של בית העלמין. עובדה זו יחד עם דברי הסב החותמים את הסיפור מקנים לאב, כפי שאראה בהמשך, מעמד של צדיק שאיננו ׳מת לגמרי׳.

טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים- רפאל בן־טולילה

עמוד 42

מבוא היסטורי, תרבותי ולשוני

ג. תנועת ההשכלה העברית

יוסף שיטרית חשף במספר מחקרים את פעילותם של יחידים ושל חוגי משכילים בלוב, בתוניסיה, באלג׳יריה ובמרוקו ברבע האחרון של המאה ה־.19 הוא תיאר בהם את דפוסי התארגנותם ופעילותם של המשכילים ובעיקר את עמדותיהם, כפי שנוסחו בעיתונות העברית שפורסמה באירופה עבור קהל קוראים אירופי. המשכילים הגיעו להכרה כי קהילותיהם נחותות מהבחינה הפוליטית, הביטחונית, הכלכלית והתרבותית ביחם לקהילות שעליהן למדו מקריאה בעיתונות היהודית האירופית, וביקשו לתקן את המצב. בנוסף חשף שיטרית יצירות ספרותיות של חלק מהמשכילים. רובה המכריע של הפעילות המשכילית בצפון אפריקה התרחשה בערי החוף, שבהן נוצרו הזדמנויות למגעים עם תרבויות מחוץ למרוקו דרך מפגשים עם מבקרים יהודים ולא יהודים ודרך עיתונים וספרים שנשלחו מאירופה. ההשכלה העברית חדרה לצפון אפריקה בשלהי תקופת ההשכלה באירופה, בימים שבהם התנועה הלאומית היהודית כבר החלה לצבור תנופה באירופה. האחרונה נתפסה בעיני המשכילים במרוקו כשלב בהשתקמותו של העם היהודי. לפיכך יש לבחון את ההשכלה בצפון אפריקה בדרך שונה מזו האירופית ויש להגדיר לה פֶּרְיוֹדִיזַצְיָה[ א.פperiodization ] [תִּקּוּף (פריודיזציה) הוא מתודולוגיה בחקר ההיסטוריה, בעזרתה קובעים היסטוריונים פרקים מוגדרים ברצף האירועים שנרשמו לאורך הזמן. החלוקה לתקופות המוצעת בהיסטוריוגרפיה איננה "טבעית"; כל חלוקה נובעת מפרשנות של היסטוריון או אסכולה של היסטוריונים לרצף אירועים ומהלכם. ובקביעת תיקוף ישנה אמירה או מכלול אמירות על מהותה של תקופה.א.פ]שונה, שהרי החלה מאוחר יותר והמשיכה להתפתח גם במחצית הראשונה של המאה ה־20, במקביל לתנועה הלאומית והעברית החדשה.

למשכילים בצפון אפריקה קווים ביוגרפיים משותפים לא מעטים: מרביתם נולדו בעשור השישי של המאה ה־19; הם התחנכו במסגרות חינוך מסורתיות של הקהילה, וחלקם גילו בקיאות בשפות זרות, שאותן למדו באופן עצמאי,- הם למדו בישיבה, התמצאו בארון הספרים היהודי ושלטו בשפה העברית ברמה שאפשרה להם לקרוא עיתונות וספרות משכילית שנכתבה באירופה; פעילותם המשכילית לא צמחה מהכשרה במוסדות תרבותיים, אלא הייתה פרי החלטה אישית שגמלה בהם לאחר שהתוודעו לתנועת ההשכלה בעיתונות ובספרות העברית או דרך מפגש עם משכילים מחוץ לצפון אפריקה; המשכילים השתייכו למעמד הבינוני או הנמוך בקהילות ולא היו בני משפחות רבנים מיוחסות, ועל כן ניתן לראות בקבוצה זו אליטה אינטלקטואלית חדשה שהתגבשה בצפון אפריקה בשלהי המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20; הם השתייכו לזרם ההשכלה המתונה, שלא ראה בהכרח סתירה בין ערכי ההשכלה לערכי הדת והמסורת היהודית.

נמצא תיעוד על פעילותם של משכילים יחידים ושל חוגי משכילים במרוקו בערי החוף מוגאדור, טנג׳יר ואספי ובעיר מכנאס שבמערב הפנימי. הם קראו עיתונות וספרות משכילית מאירופה, וכתבו בעיתונות המשכילית מאמרים העוסקים בהיבטים שונים של חיי קהילותיהם. בולטת פעילותו של חוג המשכילים במוגאדור, ובראשו כתיבתם של המשכיל יצחק בן יעיש הלוי ושל המשכיל והמשורר רבי דוד אלקאים. בן יעיש הלוי כתב מאמרים שפורסמו בעיתון הצפירה בשנים 1894-1891, ובהם ביטא את השקפת עולמו המשכילית ואת רעיונותיו החברתיים והתרבותיים. הלוי כתב על מעמדם המשפטי הנחות של היהודים במרוקו ועל הצורך לשנותו. הוא סבר כי הפעלת לחץ על הסולטן מצד ארגונים יהודיים אירופיים ומעצמות זרות תביא לשיפור המצב. עוד התייחס לחשיבות ההשכלה ולחשיבותה של הלשון העברית, ויצא נגד שיטת ההוראה של המלמדים בעירו. הוא הפנה חיצי ביקורת נגד אמונה בשדים ורוחות, רפואה עממית, קמעות או עלייה לקברי צדיקים. הוא יצא גם נגד סדרי הקהילה וארגונה, ובמאמריו העלה הצעות להרחבת המלאה, להקמת בית חולים יהודי ולייסוד בית ספר מקצועי לילדי הקהילה. אין ספק שהלוי הושפע מתפיסות ואידאולוגיות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות שהתוודע אליהן בעיתונות המשכילית האירופית, אך מכתביו אנו למדים על האופן שבו תרגם אותן למציאות הפוליטית, החברתית והתרבותית של יהדות מרוקו בסוף המאה ה־19.

לצידו של יצחק בן יעיש הלוי ולאחריו פעל גם רבי דוד אלקאים. הוא פרסם בעיתונים הצפירה והיהודי מאמרים בשלל נושאים חברתיים ותרבותיים הנוגעים לקהילתו, וייחד בהם מקום נרחב לתיאור אירועים שונים בחיי הקהילה היהודית בעירו. בשירתו התבטאו חווייתו של המשכיל הנחשף לעברית החדשה ולספרות ההשכלה ונסחף על ידן, וכן רצונו להנחיל את השפה לקהלים רחבים יותר. במאמריו ובשיריו מצטיירות שאיפתו הלאומית והשתתפותו בפעילות ציונית בעירו. רבי דוד אלקאים הוא דוגמה מובהקת לשעטגז שנוצר במרוקו בין תנועת ההשכלה לתנועה הלאומית, ובתוכה התנועה העברית החדשה. ככותב בעברית בדור תחיית הלשון הוא תיאר בשיריו את אהבתו ללשון העברית: ״בת מלך היא, ובה תשוקתי, והיא סגולת נפשי ברגשתה […] תמיד באהבתה שוגה, ותאותה בוערת בקרבי בעתתו". בה בעת הוא היה מודע למגבלות העברית ולקושי להתבטא בה בכתב, ותיאר את מחקריו: ״חקרתי נתיבתה, מה רבה עבודתה! – בקרוא כל קורא בה קריאתו / תורתה ותעודתה, לבנות שיר בתכונתה, במדה, במשקל הברתו, פועל, שם ומילתה, ושיתופי תיבותה, ושם נרדף – כל שם בתבונתו״. הרעיונות שביטא אלקאים בשיריו הם אלה שמצא קרוב לוודאי בעיתונות ובספרות ההשכלה. הוא שימש אחד בסוכני התרבות הראשונים במרוקו בשדה התרבות העברית החדשה.

יחד עם פעילותם של רבי יצחק בן יעיש הלוי ורבי דוד אלקאים הכניס שיטרית תחת מטריית תנועת ההשכלה גם את רבי דוד בוזגלו ורבי רפאל חיים שושנה, שפעלו במחצית הראשונה של המאה ה־20. רבי דוד בוזגלו נודע בבקיאותו בעברית. הוא כתב שירים ולחנים והיה לאחד מהיוצרים בקנון שירת הבקשות וממפיציו במרוקו וגם לאחר עלייתו לארץ. רבי חיים שושנה, מורה לעברית ומשורר, פעל במראכש ובקזבלנקה ולאחר מכן בישראל. עוד מנה עימם שיטרית את רבי דוד דנינו, שפעל אף הוא בקזבלנקה במחצית הראשונה של המאה ה־20 ופרסם ספרות דו־לשונית, בעברית ובערבית יהודית, של הגות ופרשנות הכוללת דרשות וסיפורים ממקורות שונים. דנינו עיבד לעברית ולערבית יהודית יצירות ספרותיות אירופיות. הידועה שבהן היא הקומדיה האלוהית של דנטה אליגיירי; הוא העניק לה את השם ״שרביט הזהב״. שלום בר־אשר כתב מאמר על דמותו ויצירתו של דנינו ובו הראה כי גם דנינו, כמו הלוי ואלקאים, התייחס בכתביו לאירועים שהתרחשו בקהילתו ובכלל התפוצות היהודיות. כך לדוגמה ביקר את קהילת קזבלנקה על הפערים הכלכליים העמוקים השוררים בה בין עניים לעשירים, ומתח ביקורת על יהדות גרמניה על שלא הבחינה באנטישמיות בראשית דרכה. דמויותיהם של בוזגלו, שושנה ודנינו מחזקות את הטענה כי תנועת ההשכלה העברית המשיכה להתקיים במרוקו במהלך המחצית הראשונה של המאה ה־20. אישים אלה מדגישים דווקא את הכריכה יחד של תנועת ההשכלה עם התנועה העברית החדשה. אף ששיטרית ובר־אשר הגדירו אותם כמשכילים ניתן באותה מידה להגדירם כסוכני תרבות בשדה התרבות העברית החדשה, משום שגם בה לקחו חלק פעיל.

שיטרית סיכם את אחד ממאמריו על תנועת ההשכלה באמירה כי ״יש לציין כאן במיוחד שקרקע נוחה זאת לצמיחתה של תנועת השכלה עברית במרוקו לא נוצלה כלל לטיפוחה של תנועה רחבה ומאורגנת״. על אלה אוסיף את דבריו של שלום בר־אשר, כי ״בתחום היצירה הספרותית נראה שהלם המפגש עם המערב לא הצמיח אנשי רוח בעלי שיעור קומה״. שני החוקרים טענו שלתנועת ההשכלה העברית היה פוטנציאל גדול שלא מומש, לא בכמות (מספר המשתתפים) ולא באיכות (היצירות). אולם שניהם לא סיפקו הסבר זולתי ״הלם המפגש עם המערב״. אפשר להוסיף ולהקשות: מדוע חלחלה תנועת ההשכלה למרוקו רק ברבע האחרון של המאה ה־19 ומדוע לא הגיעה לממלכה כבר בשנות השבעים של המאה ה־18, בעת שהתגבשה בגרמניה?

תנועת ההשכלה הייתה תנועה יהודית־אירופית שצמחה בנסיבות ההיסטוריות של אירופה. תהליכי ההשכלה נבטו ביהדות אירופה לאחר שאוכלוסיית הרוב הנוצרית נפתחה אליהם והניעה יהודים להסתופף בחוג ההשפעה של ההשכלה. בארצות האסלאם המצב היה שונה: ההשכלה יובאה מן החוץ, והיה זה המיעוט היהודי שהקדים במרבית המקרים את סביבת הרוב המוסלמית. יתרה מכך: גם כאשר הייתה בשיאה מנתה תנועת ההשכלה במזרח אירופה ובמערבה כמה מאות חברים בלבד. כתנועה קטנה ללא גוף פוליטי וללא משענת כלכלית שיסייעו בהפצתה הייתה יכולתה להתפשט מוגבלת ולכן הגיעה למרוקו באיחור, וגם אז היה זה בעיקר לערי החוף ולחוגים מעטים ומצומצמים. בשעה שזרעי תנועת ההשכלה החלו לנבוט בצפון אפריקה כבר התלוו אליהם ניצנים של התנועה היהודית הלאומית ושל התנועה העברית החדשה, שהופיעו יחד; אלה קיצרו למעשה את משך חייה של תנועת ההשכלה במרוקו; ובולם במקביל האיצו את התהליך הכולל של התפתחות התנועה הציונית. היעדר תעשיית דפוס בממלכה תרם אף הוא את חלקו: תנועת ההשכלה המקומית לא יכלה להתרחב ללא כתב עת עברי מסוג זה שהיה באירופה והיה כלי מרכזי להתקשרות בין משכילים. יחד עם אלה חדרה למרוקו גם ההשכלה המערבית שזכתה לגיבוי פוליטי ולמשענת כלכלית מצד כי״ח והשלטון הקולוניאלי. הם סייעו בהפצתה ודחקו למעשה את רגליהן של התנועות היהודיות. למרות זאת אני מראה בספר כי בתנועה העברית החדשה, להבדיל מתנועת ההשכלה, השתתפו שוחרי שפה רבים ונוסדו אגודות וכתבי עת שלא ניתן היה לייסד כמותם במרוקו בסוף המאה ה־19. התנועה העברית החדשה זכתה לתמיכה של גופים פוליטיים וחברתיים במרוקו, באירופה ובארץ ישראל, ובכללם גם כי״ח לאחר ששינתה את מדיניותה בעקבות מוראות מלחמת העולם השנייה, והם תרמו לפריחתה.

מבוא היסטורי, תרבותי ולשוני על יהדות מרוקו במאות ה־19 וה־20– לשונות היהודים.ג. תנועת ההשכלה העברית

הנער שנמצא

מעשה היה באחד מנכבדי המוסלמים שבכפר א־נטיפה (כיום: פום אלג'ומעא –[Foum el Joum3a], המצוי בין כפרי הרי האטלס, שביום בהיר נעלם בנו, ולא נודעו עקבותיו. כל בני הכפר יצאו לחפש את הנער ברחבי הכפר ומחוצה לו בסביבות ההרים, אך החיפושים אחריו לא העלו דבר.

אביו של הנער, שהיה מנכבדי הכפר, האשים את היהודים בכך שחטפו את בנו, ולפיכך הכריז והודיע, שאם בנו לא יימצא לאלתר – יגורשו היהודים כולם מהכפר.

היהודים נחרדו למשמע הגזירה הקשה שניחתה עליהם כרעם ביום בהיר. בצר להם הם פנו לרבם רבי שלום בר חנין, כדי שיעמוד בתפילה בערב בתגובה, אמר להם החכם לקרוא לאביו של הנער שיגיע אל ביתו.

משלחת מהקהילה היהודית יצאה אל ביתו של הנכבד המוסלמי, כדי להביא לפניו את בקשתו של החכם. הנכבד המוסלמי נענה לבקשה. כשדרך על מפתן ביתו של החכם, עמד החכם על רגליו ואמר לו: ״בנך נמצא עתה במקום פלוני״. מיד יצא האב אל המקום שאותו הזכיר חכם היהודים, ומצא שם את בנו. המעשה התפרסם, ושמעו של החכם היהודי יצא למרחוק.

בקרב יוצאי העיירה א־נטיפה, נפוצה הייתה המסורת, כי רבי שלום זכה לגילוי אליהו הנביא. ומעשה שהיה כך היה: באחד הפעמים ביקשה רעייתי להיכנס אל החדר הצר שבו ישב ועסק בתורה, והנה להפתעתה ראתה בפתח החדר אור מיוחד כעין אש. היא הבחינה כי אדם זר יושב ולומד תורה יחד עם בעלה, ונחרדה למראה זה, שכן היא הייתה כל אותה העת בבית ולא חשה בכניסת מאן דהו לבית, אך חששה להפריע לבעלה בעת לימודו.

כעבור שעות מספר, יצא רבי שלום מחדרו. או אז ניגשה אליו ושאלה אותו לפשר האור שבקע מחדר הלימוד, ומי הוא אותו אדם זר שעסק עמו בתורה. רבי שלום השיב לה: ״אשרייך רעייתי שזכית לראות את מ­שנאמר עליו ׳אשרי מי שראה פניו בחלום; אך זאת אבקש ממך, שלא תספרי זאת לאף אדם עלי אדמות, כל ימי חי’”. מעשה זה התפרסם רק לאחר הסתלקותו.

החכם רבי שלום בר חנין, נולד בעיירה סקורה שבמרוקו למשפחת בן דוד. בעקבות אסונות שאירעו במשפחתם, שינה אם שם המשפחה ל׳בר חנין- מלשון רחום וחנון, שירחם עליהם האל ויושיע אותם. עלה לגנזי מרומים ביום כ׳׳ב בטבת תרח"צ (26 בדצמבר 1937), והקהילה היהודית כולה ליוו אותו למנוחת עולמים, כשאליהם הצטרפו גם ערביי הסביבה. זקני העיירה א־נטיפה סיפרו, כי בעת הלווייתו של החכם נראתה צורת מנורה מאירה מהשמיים עד לביתו של הצדיק. בערב ראש חודש מנחם־אב שנת תש״ס (2 באוגוסט 2000), הועלו עצמותיו ארצה, ונטמן בבית העלמין בשדרות.

יהדות מרוקו-אבותינו ואמותינו ספרו לנו-משה חיים סויסה-הנער שנמצא-רבי שלום בר חנין

עמוד 249

אִילָא עְמְלְתִי אְלְחִ'ְר – עְמְלוֹ בְּסְתָאר

תרגום – אם עשית טוב – עשה בצנעה. בסתר.

הסבר – אם אדם רוצה לעזור שיעשה זאת בסתר ולא בגלוי. ולא ילך ויגיד וישאל מי רוצה או זקוק לעזרה. עזרה שהיא בסתר היא המצווה והצדקה האמיתית. הסבר בסיפור –

פעם היה איש אחד שהיה עשיר מאוד והוא פחד להתחתן שמא הילדים יקחו לו מהכסף שלו. ככה אסף ואסף וראה אין החיים עוברים לו אמר אני עכשיו יחפש מישהו שבאמת זקוק ואני אלך ואתרום לו מהכסף שלי. הלך למישהו שיש לו 12 ילדים ואמר לו: ״האם אתה רוצה את הכסף שלי שאני אתן לך ואעזור לך?״ אמר לו: ״לא, מה פתאום אני צריך את הכסף שלך? יש לי ברוך השם ילדים הם יעזרו לי אם אני אצטרך״. הלך למישהו שעבד קשה ושאל אותו: ״אתה רוצה את הכסף שלי שאני אעזור לך?׳ אמר לו: ״מה פתאום?! יש לי ברוך השם עבודה היא תעזור לי אם אני צריך״. הלך והלך והסתובב ימים רבים בשוק פתאום פגש אדם קרוע ובלוי ועני כזה מקבץ נדבות ומסכן ואמר לו: ״אתה רוצה את הכסף שלי שאני אעזור לך?״ אמר לו: ״לא, מה פתאום? אלוהים הוא שיעזור לי אם הוא רוצה״.

אמר האיש: ״מה, אף אחד לא רוצה את הכסף שלי?״ טוב. מה עשה? הלך ומכר את כל ההון שהיה לו ובתים ובתי חרושת, הכל. הכניס הכל לכד אחד וקבר את הכד מתחת לעץ. ככה חי עד שנגמר לו הכסף.

יצא לחפש איפה קבר את הכד. אבל כיוון שעברו שנים רבות שכח איך נראה העץ והתחיל לחפור ולא מצא. חפר במשך כל היום וכל הלילה ולא מצא. עד הבוקר פתאום הוא הרים את עיניו ראה את העץ איך שהוא חפר מצא את הכד. בא להוציא את הכד תפסו אותו צבאו של המלך ואמרו לו: ״הכסף הוא של המלך לא שלך״. הוא נשבע להם שהכסף שלו. ושהוא קבר אותו שם. הם לא האמינו לו. לקחו אותו ואת הכד למלך. הוא בא בפני המלך כולו קרוע ומלוכלך ועייף ומסכן כמו מקבץ נדבות ונשבע בפני המלך כי הכד מלא הכסף שלו הוא. המלך אמר למשרתים שלו, קחו אותו תלבישו אותו טוב תתנו לו מקלחת טובה ואוכל ושתייה ותביאו אותו אליי.

ככה עשו.

הוא הובא בפגי המלך לבוש. והמלך אמר לו: ״אתה לא מכיר אותי, אבל אני מכיר אותך. אתה אותו האיש שלפני הרבה שנים רצית לתת לי, העני שקיבץ נדבות בשוק, את כספך לעזרה״. מיד שאל אותו: ״אז איך הגעת להיות מלך?״

אמר לו: ״כשבאת לתת לי את כספך הבנתי שאדם צריך לעזור לעצמו ורק אז אלוהים יעזור לו. באותו היום עזבתי את השוק ויצאתי מהעיר לעיר אחרת. בעיר הזו הייתה מהפכה ובלגן. המלך מת והרגו את יורשיו ולא היה מי שינהיג אותם. חכמי העיר החליטו כי מי שיכנס בשער ברגע מסוים יהיה מלך וזה הייתי אני. מאז אני מלך ומנהיג אותם. אתה רואה? אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. ומי שרוצה לתת בפומבי עזרה לא מתקבל. רק מי שנותן בסתר ועוזר בסתר״.

זוהאר תא טאח מן פמהא- زوهار تا يطيح من فومها-פיה מפיק מרגליות-יעל לזמי עמ' 88

لا تقل ما لا تعلم, ولا كل ما تعلم

לַא תַקֻל מַא לַא תַעְלַם, וַלַא כֻּל מַא תַעְלַם.)

אל תאמר מה שאינך יודע, ואף לא כל מה שאתה יודע.

אל לך לפטפט בפני אנשים על דברים שאינך בקיא בהם. הם ילעגו לך. ובעיקר, אל תגלה את כל הידוע לך, כדי שתוכל לנצל זאת בבוא הזמן.

למד לשונך לומר: איני יודע, שמא תתבדה ותאחז(ברכות, ד׳).

السر بين إثنين درج ـ وبين ثلاثه ـ فتح الباب وخرج

אִ(ל)סִר בֵּין אִתְנִין – דַרַג׳, וְבֵּין תְלַאתֶה – פַתַחִ־(א)לְבַּאבּ וְחַ׳רַג׳.

הסוד בין שניים — מעלה, ובין שלושה — פותח את הדלת ויוצא.

בין שניים הסוד נשמר.

גלה סודך לאחד מאלף (יבמות ס״ג).

אנשי שלומך יהיו רבים, ובעל סודך אחד מאלף (בן־סירא, א׳, עמ׳ ה׳, מהדורת מ.צ. סגל,

ירושלים, תרצ״ג).

סוד בין שניים, ובשלושה אינו נסתר (מבחר הפנינים, שער כ״ט).

إن كان بدك تناكيه اسكت وخليه

אִן כַּאן בִּדַכּ תְנַאכִּיהְ, אֻסְכֻּת וְחַ׳לִיה.

אם ברצונך להרגיזו(מוטב) תשתוק ותעזבנו.

ישנם אנשים האוהבים לריב עם הזולת ולהרבות דין ודברים. כדי להיפטר מהם, מוטב

שלא לענות להם.

בעוד רשע לנגדי, ריב מעורר, יהי שתקי כלי נשקי וזיני (שלמה בן משולם דאפיירה, דיואן, מהדורת ש. ברנשטיין, באפס יד, עמי 4).

חכמת ערב-1001 משלים, אמרות ופתגמים ערביים-רחמים רג'ואן

עמוד 36

מלחמת העולם השנייה

כידוע, מלחמת העולם השנייה פרצה בשל שאיפות גרמניה הנאצית להרחיב את גבולותיה ובד בבד להשמיד את הגזע היהודי הנחות, כדבריה, השמדה פיזית ורוחנית. באותה עת התלבטה הנהגת היישוב היהודי באם להקדיש את מאמציה למאבק בספר הלבן או בגרמניה, ולבסוף החליטה לשתף פעולה עם הבריטים, ויהודים רבים התגייסו ליחידות הצבא הבריטי. ליהודים היה אינטרס בשיתוף פעולה עם הבריטים להגן על ארץ ישראל ואף להילחם מחוץ לגבולותיה. גנרל ברקר דחה הצעה זו מחשש להתקוממות הערבים, אך למרות הדחייה הוסיף היישוב היהודי להפגין רוח של התנדבות ושיתוף פעולה, וחלקו אף התפקד לכוח הלוחם שמנה כ 136,000- איש ואישה. בסתיו 1939 החליטו הבריטים להקים יחידות מעורבות ליהודים ולערבים שישמשו טכנאים וחופרים. בהנהגת היישוב הייתה מחלוקת בדבר הגיוס לצרכים אלו, ואף על פי כן גייסו הבריטים חיילים ללא השתתפות מוסדות היישוב. הבריטים טענו שהמרד הערבי הסתיים, ואין צורך בכוח מגן יהודי, לכן הם גירשו אניות מעפילים ועצרו 43 חברי 'הגנה' שהשתתפו בקורס מפקדים 'לחיל השדה'. מחד גיסא גברה המתיחות בין הבריטים ליישוב היהודי, ומאידך גיסא הוכרה 'הסוכנות היהודית' כגוף מתווך העוזר ליהודי הגולה. הוכנו תכניות הגנה על המזרח התיכון והוחדרו סוכנים סמויים לסוריה כדי לבדוק מהן מזימות משטר וישי הצרפתי ששיתף פעולה עם גרמניה.

מצבה של בריטניה הורע כשגרמניה השתלטה על יוון וכרתים בראשית 1941 . באביב הגיע המצביא הגרמני ( ארוין רומל ) 1944-1891  לשערי מצרים. הבריטים נזקקו לעוד כוח לוחם וכלי נשק, אפילו נשק בלתי חוקי, בשל המצב המדיני שנוצר סביבם. בד בבד גיבשה ה'הגנה' מערכת צבאית חדשה בקנה מידה ארצי בעקבות המאורעות הבין-לאומיים. ב 1941- הוקמו 'פלוגות המחץ' (הפלמ"ח) כיחידות מיוחדות של ה'הגנה'. לפלמ"ח היו שני תפקידים: פעולות נגד התקוממות הערבים וסיוע לבריטים במידת הצורך.

ביוני 1941 כבשו בעלות הברית את סוריה ופרס. ארץ ישראל הייתה בסכנת פלישה של הגרמנים, והבריטים הכינו תכניות לנסיגה מארץ ישראל ומצרים. סכנת הפלישה של הגרמנים הייתה גם בצפון הארץ בעקבות פלישתם לברית המועצות ועד לסטלינגרד ולשדות הנפט בקווקז. אירועים אלו הביאו את הנהגת היישוב לתגבור 'הנוטרות' 'וההגנה' הבלתי לגאלית. אלא שבקיץ 1942 נבלם רומל וצבאו באל-עלמיין שבמבואות אלכסנדריה, וסכנת הפלישה לארץ חלפה.

במאי 1942 התקבלה בפומבי תכנית מדינית בוועידת בלטימור בניו-יורק, ולה שלושה סעיפים: פתיחת שערי הארץ לעליית יהודים, מסירת הפיקוח על העלייה ועל פיתוח הארץ לידי הסוכנות היהודית והקמת קהילייה יהודית בארץ. לתכנית בלטימור הייתה השפעה רבה על היישוב היהודי בארץ, יותר משהשפיעה על ארצות הברית, בעקבות טביעת האנייה 'סטרומה' בים השחור ב 24- בפברואר 1942 , לאחר שהבריטים סירבו להתיר את כניסתה לארץ ישראל. בדצמבר 1943 דנו הבריטים בחלוקת הארץ – קנטוניזציה, אך למרות ההצעה הורעו יחסי היהודים עם הבריטים שניסו להחליש את כוחו המדיני והביטחוני של היישוב. באותם ימים הלכו ונתבררו ממדיה של השואה, לכן היישוב היהודי רצה לסייע עוד לבריטים, אך הם שלחו רק מעטים לאירופה הכבושה. ה'הגנה' לחצה להגביר את שיתוף הפעולה עם הבריטים. בקיץ 1944 הוקמה 'הבריגדה היהודית' והצטרפה לקרבות בצפון איטליה, כאשר המלחמה הייתה קרובה ל קצהּ.

יש לציין את הפילוג שחל בין היישוב המאורגן ובין 'האצ"ל' ו'הלח"י' בעקבות מחלוקות אם להילחם  בבריטים. אברהם שטרן)יאיר 1942-1907ראה בבריטים אויבים, ואילו דוד רזיאל – 1941-1910 סבר שיש לארגן את כול הכוח היהודי למלחמה נגד גרמניה הנאצית. עד 1946 פגע האצ"ל בבניינים ובמחנות של הבריטים, אף שראשי היישוב ניסו למנוע מראשי האצ"ל לפגוע בבריטים, והבריטים מצדם תבעו מ'הסוכנות' להפסיק את פעולות הארגון. פעולות האצ"ל הובילו לתקופת 'הסזון' ולשיתוק פעולותיו על-ידי ה'הגנה' מאוקטובר 1944 ועד למאי 1945 . ב 5- בנובמבר 1944 רצחו אנשי לח"י את הלורד אלפרד מוין1944-1880  שר המדינה הבריטי למזרח התיכון, ובעקבות הרצח הוחלט לנקוט צעדים נוקשים נגד הלח"י ולהסגיר את אנשיו לבריטים. אבל כאמור, רק לזמן קצר הצליחו 'הסוכנות' וה'הגנה' לשתק את האצ"ל, ובאביב 1945 חידש הארגון את פעולותיו. ערב סיום מלחמת העולם השנייה עדיין הייתה ההנהגה הציונית שבויה בכבלי 'הספר הלבן של 1939 ' אך הייתה אופטימית לאור הבטחת הקבינט לענייני ארץ ישראל ועמדת מפלגת הלייבור הפרו-ציונית. בצד הביטחוני היו הישגים להנהגת היישוב בהקמת 'הפלמ"ח', הבריגדה היהודית', בשמירה על כוחה של 'הנוטרות' ובהפסקת 'הסזון.

סוף ימי המנדט הבריטי ופרוץ מלחמת השחרור

ב 8- במאי 1945 הסתיימה מלחמת העולם השנייה. ב 22- במאי ניסחה הסוכנות מחדש את תביעותיה בנוסח החלטת בלטימור והדגישה את העלייה המיידית של פליטי השואה ואת ארץ ישראל כמקום מקלט בלעדי ליהודים. 'הסוכנות' הביעה ביטחון בהסכמה של ארצות הברית וברית המועצות בדבר הקמת מדינה יהודית שהערבים ישלימו עמה. ראש ממשלת בריטניה צ'רצ'יל סירב לתת הבטחה, כיוון שהמעצמות היו טרודות בסיום המלחמה במזרח הרחוק ובדיונים להסדרי שלום לאחר המלחמה.

הציפייה להחלטת ממשלת בריטניה בדבר עתידה של הארץ, אי שיתוף נציגים יהודים בהסדרי השלום לאחר המלחמה ואכזבה ממפלגת הלייבור, שביולי 1945 עלתה לשלטון ודגלה במדיניות 'הספר הלבן של 1939 הביאו את בן-גוריון להורות ב 1- באוקטובר 1945 על תחילתו של מאבק נגד הבריטים מצד כל הפלגים ביישוב. בן-גוריון סבר שיש לזמן את האצ"ל והלח"י לשיתוף פעולה מלא במרות אחת כדי להבטיח אחדות ביישוב ובקרב הלוחמים, וכך צמחה 'תנועת המרי העברית'.

'תנועת המרי' פעלה בחסותה המלאה של הסוכנות היהודית. פעולותיה היו שידורי תעמולה, עצרות מחאה, שביתות, שחרור כ 200- מעפילים ממחנה המעצר בעתלית, פעילות למען העלייה וההתיישבות ופגיעה במתקנים בריטיים. הפעולה הראשונה הייתה פגיעה ברשת מסילות הברזל ב 153- נקודות בארץ ב'מבצע ליל הרכבות' ב 1- בנובמבר 1945 . עוד פעולות בולטות של 'תנועת המרי' היו 'ליל הגשרים' – פיצוץ 11 גשרים שחיברו בין נקודות מרכזיות בארץ. יצוין שלמרות קיומה של 'תנועת המרי' שמרו האצ"ל והלח"י במידה רבה על עצמאותם. אנשי האצ"ל חטפו חמישה קצינים בריטים, ומעשה זה היה הקיצוני שבפעילות 'תנועת המרי'.

הבריטים בראשות הפילדמרשל ברנרד לו ויקאונט מונטגומרי, 1967-1887  החלו לנקוט צעדים נוקשים נגד היישוב. ב 23- ביוני ניתנה פקודה למבצע 'ברודסייד', שמטרתו הייתה פגיעה בפלמ"ח ובהנהגה של הסוכנות וחיפוש מסמכים המפלילים את הפעילות הבלתי לגאלית של הסוכנות. ב 29- ביוני החל מבצע בריטי המכונה 'השבת השחורה', ובו נעצרו ראשי 'הסוכנות' וחבריה, נערכו חיפושים יסודיים, ובמהלכם נתגלה מחסן נשק של ה'הגנה' בקיבוץ יגור. הפעולות של ה'הגנה' חודשו. וייצמן דרש להפסיק את ההתנגדות ואיים להתפטר מנשיאות 'ההסתדרות הציונית'. 'ועדת x ', שהייתה ממונה על הפסקת פעילות 'תנועת המרי' הסכימה ברוב דעות לחדול, אבל האצ"ל והלח"י המשיכו במאבק. ב 22- ביולי פוצץ האצ"ל את מלון 'המלך דוד' בירושלים. פעולה זו גונתה מצד ה'הגנה' ו'הסוכנות'. ב 30- ביולי פורסמה 'תכנית מוריסון-גריידי', שעיבדו מומחים אנגלים ואמריקאים, ולפיה היה אזור יהודי, מחוז ירושלים והסביבה, מחוז הנגב ואיזור ערבי שיכלול את שאר ארץ ישראל. התכנית המחישה את הפער בין עמדות היישוב, התנועה הציונית והבריטים.

היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון

הבריטי -1948-1914-משה עובדיה-הרקע ההיסטורי-ארץ ישראל ויהודיה