מורשת יהדות מרוקו

פרשת אמור אפרים חזן

 'בָּאתִי בְּסֹוד לּולָּב אֶתְּרֹוג ּובַהְּדַסִים'

פרשת אמור ממשיכה את פרשת קדושים בכך שהיא עוברת מציווי הקדושה לכלל ישראל לציוויי קדושה לכוהנים. ציוויים אלה פותחים באיסור להיטמא למת, אלא כי אם לקרוב מדרגה ראשונה: אב, אם בן, בת אח, אחות (הרווקה) ולאשתו הראויה לו ככוהן. על הכוהנים לשמור על שלמות גופם ועל ייחוסם וככלל קובעת התורה "קְ דֹשִׁים יִהְיּו לֵאֹלהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְלּו שֵם אֱֹלהֵיהֶם…" (ויקרא כא, ו), וכפי שהעמיד זאת הרמב"ן: "קדשים יהיו לאלהיהם – הקדושה היא הפרישות כאשר פירשתי בסדר של מעלה (לעיל יט ב). יאמר, שאפילו במותר לישראל יהיו הכהנים פרושים, יבדלו מטומאת המתים ונשואי הנשים שאינן הגונות להם בטהרה ובנקיות", ובדרך השיר ביטא רבי ישראל נג'ארה בפיוטו לפרשת אמור, כך:

לְקַדְמוּתְכֶם שׁוּבוּ בָּנִים / חִישׁ אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים

יוֹשֵׁב רוּם מִמְּכוֹן שִׁבְתוֹ / אָמַר אֶל מֹשֶׁה בִּנְאֻמָיו

אֲשֶׁר כָּל-כֹּהֵן מְשָׂרְתוֹ / הוּא לֹא יְטַּמֵָּא בְּעַמָּיו

אֲבָל יִהְיוּ בָּאֵי בֵיתוֹ / זַכִּים כְּשַׂרָפֵי מְרוֹמָיו

לְהַקְרִיב זִבְחֵי שַׁלָּמָיו תָּמִיד יִהְיוּ נְכוֹנִים

המחרוזת משקפת היטב את ציווי הקדושה על הכוהנים ואת הנימוקים לקדושה זו, הכוהנים, באי בית ה' יהיו זכים כמלאכי מרום, כלומר שווים הם משרתי המקדש למלאכי השרת, כדי שיהיו נכונים תמיד לעבודת המקדש. פתיחת השיר נוקטת דרך עיצוב מיוחדת ואת הציווי למשה בפתיחת הפרשה הוא הופך לבקשה מן הקב"ה. בקשה המתפרשת במחרוזת האחרונה: 'אל הר ציון אשר שמם / השב כהנים ולויים…'. הנושא המרכזי השני בפרשתנו אף הוא עניינו קדושה, קדושת הזמן, "פרשת המועדות" בפי חז"ל. זו סקירה מלאה של כל מועדי הקודש והמצוות המיוחדות לכל מועד ומועד. ברשימת המועדים בולט חג הסוכות ומצוותיו, הסוכה, ארבעת המינים ומצוות השמחה, אלה משכו את לבם של פייטני ישראל לדורותיה, שהרבו לכתוב פיוטים לחג הסוכות על כל מרכיביו. בחרנו להציג את פיוטו של גדול פייטני תימן, רבי שלום שבזי בפיוט לחג הסוכות.

סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ צוּרִי פְּרוֹשׂ עָלַי

וּשְׁמַע לְקוֹל שַׁוְעַת עַמִּי וּמִקְהָלִי:

אוֹר יִשְׁעֲךָ יִזְרַח עַל כָּל בְּנֵי אִישׁ תָּם

תּוֹסִיף בְּשִׂמְחָתָם עֶזְרָם וּמִשְׁעַנְתָּם

יִזְכּוּ רְאוֹת יִשְׁעָךְ, יַעְלוּ בְמִשְׁמַרְתָּם

וַאְנִי לְךָ דוֹדִי תָּמִיד וְדוֹדִי לִי:

לִי יֶאֱתֶה הַחֵן אֶתְעוֹרְרָה שֵׁינָה

וַאְסוֹבְבָה לִרְאוֹת שָׁלֵם וְצִיּוֹנָה

יָשִׁיב אֲדוֹן עוֹלָם דַּלָּה וְאֶבְיוֹנָה

אֶשְׂמַח וְאָגִילָה, אַרְבֶּה בְּמַהְלָלִי:

מֵעַנְנֵי כָבוֹד צוּרִי עֲטִיתַנִי

לֹא אֶמְצְאָה שֶׁמֶשׁ יוֹם הֶעֱלִיתַנִי

וּבְחַסְדְּךָ הַטּוֹב הָאֵל מְשַׁכְתַּנִי

זָכְרָה לְאַהְבָתִי קֶדֶם וּמַחְמָלִי:

בָּאתִי בְּסוֹד לוֹלָב אֶתְרוֹג וּבַהְדַסִּים

עֲרָבָה שְׁנֵי בַדִּים אֲגֻדָּה כְּלָל נַעְשִׂים

וּבְיַד שְׂמֹאל אֶתְרוֹג וָאֶזְכְּרָה נִסִּים

וָאֶעֱנֶה הַלֵּל וָאֶנְעֲמָה קוֹלִי:

נַפְשִׁי לְךָ תָרֹן, תַּנְעִים בְּקוֹל רִנָּה

תַּעְרוֹךְ תְּפִלָּתָהּ בִּשְׁבָח וּבִתְחִנָּה

תַּשְׁפִּיע שְׁלוֹמֶיךָ לָנוּ בְּכָל פִּנָּה

מִשְׂגָּב תְּהֶא לַדָּל וּתְחַדְּשָׁה גִּילִי:

יוֹם יִשְׂמְחוּ עַמָּךְ תוֹסִיף בְּשִׂמְחָתָם

מִמְרוֹמְךָ תַקְשִׁיב אֶל קוֹל תְּפִלָּתָם

תִּגְעַר בְּכָל שָׂטָן, תִּהְיֶה בְעֶזְרָתָם

אַתָּה מְנָת כּוֹסָם, רוֹפֵא לְכָל חֹלִי:

וּלְמַעְרְכוֹת יַיִּן נִרְצֶה לְהִתְעַנֵּג

נַעַן בְּשִׁיר וּשְׁבָח לָאֵל וְנִתְפַּלֵּל

נִדְרוֹשׁ בְּסוֹד לוֹלָב וַהְדָּס וְהָאֶתְרוֹג

גַּם בָּעֲרָבָה נַשִּׂיג לְסוֹד מִלָּי:

סֻכָּה וְתַעֲנוּג יוֹם זֶה וְקוֹל חֶדְוָה

בָּהּ נֵשְׁבָה לִלְמוֹד כִּי הִיא אֱמֶת מִצְוָה

נֹאכַל וְנִשְׁתֶּה בָּהּ, נִתְחַבְּרָה אַחְוָה

אִם אֶחְפְּצָה לָלוּן אִישַׁן בְּעֵת לֵילִי:

פּוֹדֶה זְכוֹר לָנוּ חֶסֶד אֲשֶׁר קָדַם

קַבֵּץ פְּזוּרֵינוּ אֶל הֵיכְלֵי נוֹעַם

בִּזְכוּת בְּנֵי חָכְמָה כָּל יוֹדְעֵי טַעַם

אַתָּה אֱמֶת חֶלְקִי צוּרִי וּמִגְדָּלִי:

1.סכת… עלי: על פי 'ופרוש עלינו סכת שלומך…' בברכת השכיבנו ללילי שבת וימים טובים. 2 .מקהלי: קהל ישראל, על פי תה' סח, כז. 32 .כל… תם: כינוי לעם ישראל, בני יעקב, על פי בר' כה, כז. 4 .תוסיף בשמחתם: שכן חג הסוכות הוא "זמן שמחתנו". עזרם ומשענתם: פנייה לקב"ה 5 .יזכו… במשמרתם: יזכו לגאולה ולישועה ולחדש את מסורת המשמרות והמעמדות בבית המקדש. 6 .ואני… לי: על פי שה"ש ו, ג. 7 .לי… שינה: חן הגאולה יגיע אלי אז אתעורר משנת הגלות, על פי שה"ש ה, ב, וראה מדרש הפסוק בשהש"ר ועוד. 8 .שלם וציונה: ציון וירושלים. 9 .ישיב… ואביונה: הקב"ה ישיב את עם ישראל הדלים בגלותם אל שלם וציונה הנזכרים בטור הקודם. 11 .ענני כבוד: על פי בבלי סוכה יא ע"ב וכדברי רבי אליעזר "ענני כבוד היו", והשווה זוהר חדש, תולדות, עמ' תקנח. עטיתני: כסית אותי מכל עבר, על פי תוספתא סוכה ד, ב. 14-13 .ובחסדך… קדם: על פי יר' לא, ב; ב, ב. ומחמלי: חוזר אל "לאהבתי", כלומר זכור לי את אהבתך לי ואת חמלתך עלי. 18-15 .באתי… קולי: נטילת ארבעת המינים מסמלת עניינים שונים בנסתר ובנגלה, כפי שהובאו בדברי הזוהר ובמדרשי חז"ל. האתרוג ניטל בשמאל בבחינת גבורה ומלכות כנגד הלב מקום החכמה, שני בדי ערבה כנגד משה ואהרן ועניין האגודה הוא בכך שארבעת המינים מסמלים קהלים שונים בעם ישראל המתאגדים יחדיו, וכבר באו משלים וסמלים לעניין במדרש ויקרא רבה ל, י-יא. 18 .הלל: שהלולב ניטל לפני אמירת ההלל, מחזיקים בו כל ההלל ומנענעים בו בקטעי הלל מסוימים. 22-19 .נפשי… גילי: תפילת החג אף היא נערכת בשיר ובשמחה, ושמחה זו ערובה לשפע ולשלום ולחידוש שמחת הגאולה. 27 .ולמערכות יין: זו שבת שבה מקדשים על היין וראה פסחים קו ע"א. להתענג: לקיים וקראת לשבת ענג על פי יש' נח, יג. 30-29 .נדרוש … מלי: מאחר שבשבת אין נטילת לולב ממש, יש ללמוד ולדרוש "סוד לולב". 31 .סוכה ותענוג: שבת חג הסוכות שבו מתקיימים מצוות סוכה ועונג שבת. 32 .בה… מצוה: בסוכה נקיים מצוות לימוד תורה, שכן "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה"

עיון ודיון מרכז הפיוט שלפנינו הוא חג הסוכות הן מצד התוכן והן מצד מעשה השיר. כך היא הפתיחה היוצאת מן הסוכה הממשית אל "סוכת שלום", מטפורה להגנת ה' על עמו. במחרוזת השלישית מפרש הדובר את המטפורה "מענני כבוד צור עטיתני", כלומר ההשוואה לעבר אומרת הגנה מוחלטת מכל הכיוונים כדרך ענני הכבוד שהקיפו את ישראל מכל צד, מעלה ומטה (במ"ר א, ב) הצילום משרב ושמש (ראו טור 12 ,) וכיוונו את דרכם אל ארץ ישראל. ענני הכבוד הסובבים את ישראל מביאים את הדובר לראות בעיני רוחו את כלל ישראל סובבים את "שלם וציונה" בבחינת "סבו ציון והקיפוה" (תה' מח, ג). הכינויים "שלם וציונה" לירושלים מחברים את הקורא לפסוק "וַיְהִי בְָשָׁלֵם סֻכֹוֹ ומְעֹונָתֹו בְצִיֹון"(תהלים עו, ג), והשוו מדרש תהלים לפסוק "מתחילת ברייתו של עולם עשה הקדוש ברוך הוא בירושלים סוכה, כביכול שהיה מתפלל בתוכה, יהי רצון שיהיו עושין בניי רצוני כדי שלא אחריב את ביתי ומקדשי וכיון שחרב הוא מתפלל יהי רצון מלפני שיעשו בניי תשובה שאקרב בנין ביתי ומקדשי, הוי ויהי בשלם סוכו. את מוצא שנקרא בית המקדש שלם…". היציאה אל המדבר מתוך אמונה בקב"ה נחשבת זכות גדולה לעם ישראל, וכדברי הנביא " הָלֹ֡ךְ וְֽקָרָ֩אתָ֩ בְאׇזְנֵ֨י יְרוּשָׁלַ֜͏ִם לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה זָכַ֤רְתִּי לָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ אַהֲבַ֖ת כְּלוּלֹתָ֑יִךְ לֶכְתֵּ֤ךְ אַֽחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה׃(יר' ב, ב). זכות מיוחדת זו מובלטת בטורים 14-13 ובמחרוזת האחרונה, כאשר הדובר מבקש "לפרוע את השטר", ולקיים את הצהרת ה' "זכרתי לך חסד נעוריך", ומכאן הוא מבקש "זכרה לאהבתי קדם" (טור 14") זכור לנו חסד אשר קדם" (טור 3 .) ציור הסוכה עומד ברקע "אור ישעך יזרח", לפי שהסוכה מיועדת לצל וסוככת על הנמצא בתוכה, כי על כן מבקש הדובר כי צל ההגנה לא יעיב על אור הגאולה והישועה. בדומה לזה השינה בסוכה (טור 34 ) מתחברת ומתקשרת להפליא להכרזה "אתעוררה שינה" בראש מחרוזת ב, הכרזה המציינת את הגאולה כפי שראינו בביאור לשיר. שמחת חג הסוגות, "זמן שמחתנו" מודגשת בשיר בדרכים שונות, אך עיקר העניין הוא שילוב שמחת החג בשמחת הגאולה "יום ישמחו עמך תוסיף בשמחתם". לימוד התורה והעיון בסוד ארבעת המינים יביא את הגאולה "בזכות בני חכמה". קיום מצוות הסוכה, לימודם והעיון בסודם, התפילה וההלל יובילו את פזורי ישראל מן הסוכה אל "היכלי נועם".

פרשת אמור-אפרים חזן

Personne au mellah ne comprit la reconversion de Lévi. Il avait un cerveau mécanique et des mains en or. Il n’était pas un hachoir qu’il ne réparât ou une montre qu’il ne remît à l’heure. Ces dernières années, il réparait tout ce que la France écoulait au Maroc. Les vitesses des vélos, les moteurs des ca­mions, les postes de radio. On ne savait de qui il tenait son don et le mellah entier louait son talent et enviait son pouvoir. Les Français venaient le voir avec leurs gramophones en panne, les musulmans avec leurs réchauds à pétrole, les Algériens mêmes – qui se prenaient pour des pupilles de la France, gé­nies de la civilisation, alors qu’ils n’en étaient que des bâtards – recouraient à ses services. On racon­tait que le makhzen le séquestrait régulièrement pour réparer les girouettes, les robinets publics et les horloges de la ville. Il ne parlait pas beaucoup, il ne disait presque rien. Il avait horreur d’être brus­qué et ne permettait à personne de lui tourner au­tour alors qu’il réparait un article :

« Ce n’est pas un être humain pour me demander ce qu’il a et je ne suis pas médecin pour donner un diagnostic. »

איש במלאה לא הבין את המהפך של לוי. היה לו מוח מכני וידי זהב. לא הייתה מטחנת בשר שהוא לא תיקן או שעון שלא דייק לשעה הנכונה. בשנים האחרונות הוא תיקן כל מה שצרפת נפטרה ממנו במרוקו: הילוכי אופניים, מנועי משאיות, מכשירי רדיו. אף אחד לא ידע ממי הוא קיבל את הכשרתו, והמלאח כולו קינא ביכולותיו. הצרפתים באו לראות אותו עם הגרמופונים המקולקלים שלהם, המרוקאים עם תנורי הנפט, אפילו האלג׳ירים שראו בעצמם את בניה המפונקים של צרפת, גאוני הציוויליזציה, בעודם בעצם ממזריה – פנו לשירותיו. סיפרו שאפילו פקידי השלטון העירוני הזמינו אותו תכופות לתקן את השבשבות על צריחי המסגדים והכנסיות, ברזי המים הציבוריים, ואת השעונים המפוזרים על מגדלי העיר. הוא לא דיבר הרבה, לא אמר כמעט כלום. הוא שנא שמלחיצים אותו ולא התיר לאיש להימצא בסביבה בעודו מתקן משהו:

״אף אחד לא ישאל אותי מה הבעיה, ואני לא רופא שנותן דיאגנוזה."

כאשר שאלו אותו מתי לחזור לקחת את הפריט מתיקון, הוא השיב:

׳׳איך אני יודע? בעוד כמה שעות או ימים.”

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

בין השנים 1923־1956 הייתה העיר טנג׳יר מובלעת בין-לאומית בתוך מובלעת ספרדית, שהייתה בעצמה מובלעת בתוך קולוניה צרפתית. השלטונות המרוקניים התנערו ממנה, ספק כדי להענישה על ניסיון התנקשות במלך ספק בגלל עברה המופקר. עם אירופה מולה ואפריקה מאחוריה, קרועה בין פרחי ההיפים לרעלה האסלאמית, היא המשיכה להיות מאורת סרסורים. עיר של תסיסות שסירבו לגווע, של פיתויים שקריאות המואזינים לא דיכאו, של בתי כנסת שנדמו בהדרגה, של סתירות בלתי פתורות. עיר כל ההשראות, ההתנסויות, ההבטחות. פרדס כל האהבות האבודות. בית קברות של שברי מיתוסים. זרים חיפשו בה את האשליה האמנותית שתוציא את חייהם משגרת אפרוריותם, והיא סיפקה אותה למכביר. כל כותב היה לסופר, כל חורז למשורר, כל צובע לצייר, כל מנגן למלחין. עיר מקלט לאנשים מבוזבזים שחיפשו תהילה באמנות.

עם הנשים שנקרו בחייו, המספר חוזר ללא הרף לטנג׳יר לפגישות עם רשל, המחזיקה את חנות הספרים האגדית של העיר. הוא מקבל ממנה את פרשנותה ואת רכילותה, והם מתייחדים בדרכם עם זכרו של דניאל ועם אהבתו שלא מומשה: "אני מניחה שבאחוזותיה העתיקות של טנג׳יר,״ אומרת רשל, ״חבויים מאות אם לא אלפי כתבים. רומנים, תסריטים, שירים, מחזות. לעיר נועד עתיד מזהיר כבירת העולם."

כדרכו, אמי בוגנים מוביל את הקורא בין שברי מיתוסים שבוקעים מאהבות דמויותיו.

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

המשך מהפרק הקודם

חתונה היא משאת נפשם של כל האימהות והאבות, שמנציחים בלחציהם את ניכורם לאהבה. תעשיית השדכנות עומדת מאחורי תעשיית הרבייה. במגזרים החילוניים לא פחות מאשר במגזרים החרדיים. יהודים אינם מכירים אהבה. לכל הפחות לא שמעתי על סיפורי אהבה מרעישים. אולי אהבת רחל המשוררת לזלמן שזר, אם הייתה בכלל אהבה, אולי אהבת לוי אשכול למזכירתו. זה היה לפני שפרצו לחיינו האהבות המתוקשרות בין כוכבי האקרנים, יהיו אלה שחקנים או דוגמנים, שלא לדבר על שחקני כדורגל וזמרים מזרח תיכוניים. הספרות העברית הייתה סמיכה, ועם השנים היא נעשית דרשנית ורבנית יותר ויותר. היא חוזרת לסורה, היא דוגרת את אלוהים בתור המאהב הבוגד הנצחי. הסמיכות היא של הגטו הגדול ביותר שהיה אי פעם. עוד נתגעגע לסופרים כמו דויד גרוסמן וצרויה שלו.

סיפורו של דניאל היה בראשית שנות השמונים, שפסו עברו להן כאילו לא היו מעולם. הבנתי ועיכלתי שמאחורי שברון הלב שלו הסתתר סיפור שלא היה יכול להתפתח לכדי רומן.

״אני מניח שאם אחזור לספרייה לא אתקשה לזהות אותה.״

״מה תגיד לה?"

לא ידעתי לענות. מלבד אולי שישנו בחור, רגיש וחכם, שהתאהב בך. את אינך יודעת עליו דבר, אני אספר לך עליו את מה שאני יודע, עד כמה שאפשר לדעת אדם. הוא שוכב וליבו שבור מרוב אהבה. אם תסכימי לבקר אותו, תגדילי את סיכוייו להתאושש. הקושי שלי לא היה לשכנע אותה לעשות חסד או טובה אלא לזהות אותה:

״אני מניח שאין לך תמונה שלה."

הוא כנראה חשב על הכול:

״תוכל להראות לה את התמונה שלי.״

לא הייתי מתקשה לשבת בכניסה לקומה השלישית ולהראות את תמונתו לבחורות שנהגו לפקוד אותה. זה היה לוקח שבוע עד שבועיים. המשימה הייתה לבטח יותר מרתקת ורומנטית מאשר לנסות ליישב את הסתירות ב״מורה נבוכים״. כבר אז השלמתי עם יהדותי, שבה ראיתי את ״אברציית האברציות״, או בתרגום האקדמיה ״עיוות העיוותים", או ״סטיית הסטיות״. השלמתי עם מעמדי, נבחר על ידי הגורל לגלם את ״האדם האברנטי״ ביותר עלי אדמות, לא זקוק לבירורים נוספים, לא מחז״ל ולא ממפרשיהם, לא מהמקובלים ולא מהשכלתנים, לא מהראשונים ולא מהאחרונים ובעיקר לא מהרמב״ם, שלא ידע בעצמו במה הוא עוסק. אילו היה קם בימינו רמב״ם חדש, סביר להניח שהיה קורא לספרו ״מורה אברנטים״. כבר באותה תקופה נעתרתי להזמנת ספר הצללים הראשון שלי, והוא גולל סיפור אהבה.

״אעביר לך תמונה מחר.״

כאשר חזרתי למחרת הוא לא היה במיטתו, לא במרפסת, לא בחצר ולא בצפייה ברשת הציפורים. הוא כבר לא היה. הוא נפטר בלילה, וכל חיי חשדתי שאם ליבו נשבר מרוב אהבה, הוא נפטר כי לא רצה לעמוד בהסכמתה או בסירובה לפגוש אותו כדי שיבהיר לה למה ליבו נשבר מרוב אהבה. כי הוא לא יכול היה לה.

איני יודע אם דניאל היה מודע לכריזמה שלו. כאשר הוא דיבר, כולם הקשיבו. על אף שהיו בחבורה מבוגרים ומשכילים ממנו, איש לא העז לסתור אותו. לא בגלל שהסכימו איתו או שחששו להתעמת איתו אלא בגלל שבהערה אחת, הוא שינה את זווית הראייה שלנו על מצב הדברים או על הנושא שבו עסקנו. הוא לא ניסה לשנות את המציאות, הוא זרם איתה. כאילו לאיש לא הייתה השפעה על השתלשלות האירועים. הוא השקיף מהצד והעלה כל מיני השערות בלתי שגרתיות. מנהל התוכנית תפס את מקוריות החשיבה שלו. יכול להיות שאף דאג לו, כי אנשים כמותו אינם מחזיקים מעמד בחברת בני אדם. הם רואים אחרת, שומעים אחרת, מרגישים אחרת, מבינים אחרת. לפעמים חשבתי אותו למעורער; לפעמים, לנביא.

מקומו לא היה בתוכנית. היא הייתה כה מוסכמת ושגרתית עד שלא הלמה לא את מזגו ולא את מאווייו. הוא לא היה איש חינוך ולא איש הגות. אולי אמן שלא עסק באמנות כלשהי. הוא סיפר שנהג לאסוף אבני כורכר על החוף ולחבר אותן:

״שום פסל לא יכול להתחרות עם מיליוני שנות לטיפות של המצולות."

הוא לא הסתיר שלא הנושא משך אותו לתוכנית אלא המלגה.

היא פטרה אותו מלהתמודד עם עתידו לתקופה של שלוש שנים.

הוצע לנו להתפנות מכל עיסוק במשך שלוש שנים ולהקדיש את כל זמננו ללימודים. הצעה נדיבה שאי אפשר היה לסרב לה. גם אם שנינו לא התייחסנו לעצמנו כאל מחנכים ולא ראינו את עצמנו מרביצים תורה. בניגוד אליו לא היו לי ייסורי מצפון, מהסיבה הפשוטה שבנק לאומי היה המממן העיקרי. כך מצאנו את עצמנו מתעוררים מתי שהתחשק לנו והולכים לישון מתי שנמאס לנו. פותחים ספר וסוגרים ספר, כותבים שורה ומוחקים שורה. מבלים בשיחות על רומו של עולם.

התוכנית מנתה קרוב לשלושים עמיתים משש או שבע ארצות. מקצתם היו עובדי חינוך בכירים, מקצתם חוקרים, אמנים או אנשי תקשורת. לכל אחד הייתה סיבה אישית להתקבל לתוכנית. אלה רצו להשלים דוקטורט, אלה להרחיב את מחקריהם. אחד בא כדי למצוא אישה, אחר כדי לכתוב ספר בלשים. בשביל אחדים זו הייתה מקפצה למשרה באוניברסיטה, עבור אחרים אתנחתא במרוץ האקדמי. מקצתם לא הבינו את מה שנאמר והתרעמו על שאינם מבינים, אחרים זלזלו במרצים כולם והתקשו לשבת ולהקשיב. דניאל היה היחיד שקרא את המאמרים, שהופצו בכמות אדירה לקראת ההרצאות, ואפילו הקשיב לכל מילה. פעם הוא אמר, בחוכמה שכה אפיינה אותו:

״אתה מכיר דרך טובה יותר להתמודד עם השעמום?״

השם ״עמיתי ירושלים״ הטעה במקצת את המצטרפים. ציפו לתוכנית עמיתים, מצאו את עצמם בתוכנית הכשרה. היא הייתה יוזמה של איש אחד. פוקס הגה אותה, מצא את המשאבים, ביסס אותה. הוא היה בשנות החמישים לחייו ונהג לומר על עצמו שהוא ״אמריקאי גבוה ושמן״. עבורו, העמידה בזמנים קדמה לכול: לתורה לא פחות מאשר לדרך ארץ. לא הייתה שום סיבה לאחר,

והוא לא היסס לגעור בכל מאחר. נוסף על כך קרה לו שהתפרץ בדיונים, אבל ניכר שזה היה מטעמים דידקטיים. הוא רצה לערער אותנו וללחוץ אותנו לקיר. העמיתים האמריקאים לא סבלו אותו, האחרים דווקא העריצו אותו. מאחורי חזותו הנוזפת לא התקשינו לחוש בנשמה רגישה, אוהבת ו… מפתיעה. בשנה הראשונה, היחסים בינו ובין העמיתים היו כה מעורערים ואפילו עכורים עד שאחת סולקה ואחד נטש. בשנה השנייה כבר התרגלנו לאישיותו ולגחמותיו ולמדנו לאחר לא בדקה אלא בחצי שעה, כדי שיהיה לנו תירוץ טוב לאיחור.

פוקס רצה להטמיע בחברה הישראלית ובמערכת החינוך שלה את הערכים שספג באוניברסיטת שיקגו, שבה למד והחל את הקריירה האקדמית שלו לפני שהוזמן לנהל את בית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית. הוא נקשר במיוחד לרעיון ״השיחה הגדולה״(The Great Conversation), שבה דגל אחד מנשיאיה האגדיים. האצ׳ינס הטיף לשיחה חובקת עולם בין מלומדים ומשכילים על בסיס רשימה של מה שכונה מאז ימי הרנסנס ״ספרי המופת של האנושות״. הוא אף התחיל להרכיבה, ופרסם קצת יותר מחמישים ספרים. פוקס תהה מצידו מה יכולה להיות רשימת מאה ספרי המופת שעל כל יהודי שמכבד את עצמו לקרוא. הוא ביקש מאחת מתלמידותיו להרכיבה. איני יודע אם היא עמדה במשימה ומה היא כללה או לא כללה ברשימה.

על אף תמימותו, הרעיון קסם לי. הוא היה יכול להכניס סדר בהמולת הספרים שהשתוללה כבר באותה תקופה. רשימה של מאה ספרים מומלצים יכלה להועיל בהכוונת הקריאה גם אם לא תליתי הרבה בעצם הכתיבה והקריאה. לכתוב לא העיד על סגולה אנושית מיוחדת; לקרוא לא הבטיח רכישת סגולה אנושית

מיוחדת. ריכוז בני העוולה בקרב סופרים אינו גדול יותר או קטן יותר מאשר בקרב מוכרי פחם, וקוראי ספרים אינם אציליים פחות או יותר מאשר דייגים על מזחי העולם. מרוב ספרים, הספרייה העולמית מראה סימני סרבול. גינוני התהילה של הסופרים רק פגמו בספריהם ובכל אלה שקדמו להם. לפי מספר הפרסומים למספר התושבים, ישראל התרברבה בדירוגה הגבוה כמעצמה ספרותית. היא התייחסה ברצינות תהומית למעמדה כערש ספר הספרים, גם אם איש לא ידע היכן חוברו קטעי התנ״ך והאם להתייחס לפרשנותם התלמודית רבנית, בעקבות דרידה, כאל פירוק הספר למדרשים. גם אם הלכו והתמעטו הקוראים עם השנים, לישראל עדיין היה חשוב להבליט שהיא בית היוצר הגדול ביותר בעולם של ספרים. זה יותר אצילי, ויחד עם זאת גם פתטי, מאשר להציב את עצמה כמעצמה עולמית של שבבים או של בישולים. לפחות היא מופיעה כמעצמה של נייר ולא של תבלינים. רק שישראל לא ידעה, אז כמו היום, שאת עטיה היא טובלת בדיו של דמעות כדי לחבר יחד את שברי הגָלויות.

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

עמוד 23

אליעזר בשן

תעודה

תעודות חדשות על סוליכה ממרוקו

פעמים 117

סוליכה הקדושה מתה על קידוש ה׳ במרוקו בשנת צדק״ת (1834). סיפורים ושירים בעברית ובשפות אחרות חוברו על פרשת מותה^, ומקום קבורתה בפאס היה לאתר מקודש, וגברים ונשים עולים אליו. סיפורה של סוליכה פורסם לראשונה בשנת 1837, בספר שייחד אווחניו מריה רומרו לפרשה.

הספר נכתב בספרדית, ושנתיים לאחר הדפסתו יצא לאור בתרגום לאנגלית. המחבר, שכינה את סוליכה ׳הגיבורה היהודייה של המאה התשע עשרה׳, כתב את חיבורו עליה אחרי ה־15 ביולי 1837, כלומר כשנתיים וחצי לאחר מותה. בהקדמתו כתב שפגש עד לאירוע וזה סיפר לו על אודותיו, ושסיפורה של סוליכה וסבלה ריגשו אותו עד כדי כך שהחליט לצאת ממקום מושבו בספרד למרוקו, כדי לראות את המקום שבו נשפך דמה.

הוא שוחח שם עם עדי ראייה, ופגש את הוריה. רומרו הדגיש כי סוליכה הצטיינה בגבורה בגיל של חולשה. המתרגם לאנגלית של חיבורו כתב שהכיר את משפחתה והעריך את התעקשותה של סוליכה לדבוק במסורת אבותיה.

סוליכה נאשמה בכך שלאחר שהתאסלמה עזבה את האסלאם, ועל פי דיני הקוראן חל עליה בשל מעשה זה עונש מוות. החוזר מהתאסלמות מכונה בערבית מֻרְתַד, והחזרה מהתאסלמות נקראת אִרְתַאדַה. למורתד ניתנים שלושה ימים לשוב מן הצעד שעשה, ואם אינו עושה כן – דינו מוות. על פי דין זה הרג אבו בכר, יורשו של מחמד, את כל מי שחזרו מהאמונה באסלאם לאחר מותו של הנביא. גיל הבגרות לאחריות משפטית באסלאם הוא חמש עשרה.

למרות העדויות על פרשת סוליכה, שהתרחשה בימי מלכותו של עבד א־רחמאן השני, ששלט משנת 1822 עד 1859 יש המפקפקים באמת ההיסטורית שבפרשה. בנספח למאמר זה נדפסות לראשונה שתי תעודות המאשרות את אמתות הסיפור על סוליכה.

התעודות נכתבו בידי שני דיפלומטים, אב ובנו, שייצגו את האינטרסים של בריטניה במרוקו. התעודה הראשונה נכתבה בידי אדוארד ויליאם אוריול דרומונד היי (1845-1785  Drummond Hay) שכיהן בתור קונסול בריטניה במרוקו משנת 1829 ועד פטירתו, ושמקום מושבו היה בטנג׳יר. התעודה השנייה נכתבה בידי בנו ג׳ון דרומונד היי (1893-1816), יורשו בתפקיד משנת 1845 עד 1886.

 התעודה הראשונה היא הדברים שרשם דרומונד היי האב ביומן הקונסוליה ביום שני ה־9 ביוני 1834 על פרשת סוליכה. הדברים נכתבו באותה השנה שבה התרחשה הפרשה, וזו העדות המוקדמת ביותר עליה שהגיעה לידינו. התעודה השנייה היא מכתב שכתב דרומונד היי הבן אל שר החוץ הרוזן מאברדין ב־12 באוגוסט 1845, ובו הזכיר את פרשת סוליכה בקשר לפרשה דומה שבה היה הוא עצמו מעורב.

מכתב זה הוא חלק מהתכתבות שהחלה ב־4 באוגוסט באותה השנה, ושנמשכה עד ה־12 בחודש. מסופר בה על נער ברבאט, בנו של יהודי שהתאסלם. ארבעה ימים לאחר שאביו נפטר נלקח הבן מאמו על ידי חג׳ שביקש ללמדו ולשכנעו להיות מוסלמי, אבל הנער סירב להפצרות, והתעקש להישאר יהודי.

הוא ברח לביתו של יעקב צרויה, נתין בריטי יליד גיברלטר שכיהן כסוכן הקונסולרי של בריטניה וצרפת בעיר רבאט. הוא הציג עצמו כמי שמסרב ללכת בדרכי אביו, שהיה יהודי והתאסלם, וביקש מקלט. צרויה דיווח לקונסול הבריטי ולקונסול הצרפתי, ונקט צעדים לבל יוסגר הנער לשלטונות, כדי שלא יאולץ להתאסלם, ולדבריו חשש שגורלו יהיה כגורלה של סוליכה.

במכתבו אל שר החוץ מ־12 באוגוסט הביע דרומונד היי את תקוותו שהשר מאשר את צעדו, וציין כי נזכר במות הקדושים של יהודייה צעירה ילידת טנג׳יר בתנאים דומים מספר שנים קודם לכן, ובעקבות זאת חשב מה עלולה הייתה להיות התוצאה של אירוע זה, לו היו הוא ונציג צרפת מסגירים את הנער, ולולי היו דואגים לו.

 זו אפוא עדות נוספת על פרשת סוליכה הקדושה, שעשתה רושם חזק לא רק על יהודים אלא גם על דיפלומטים אירופים שפעלו במרוקו.

יחסם של מנהיגי היהודים וחכמיהם להחלטתה של סוליכה למות על קידוש השם

כיצד ראו מנהיגי הקהילה היהודית וחכמיה את התנהגותה של סוליכה ? האם עודדו אותה בהחלטתה למות על קידוש השם? לפי הדיווח של דרומונד היי האב, מנהיג הקהילה הפציר בה שלא לנטוש את יהדותה למרות הסיכון, בהאמינו כי האיומים להוציאה להורג לא יבוצעו.

על פי תיאורו של רומרו, אמר לה הקאדי שהתייעץ עם חכמי היהודים, ושאלה אמרו לו כי כדי להינצל מותר לה להתאסלם. מ׳ ריי סיפר על האירוע אגב תיאור ביקורו בטנג׳יר ביומן המסע שלו במרוקו בשנות הארבעים של המאה התשע עשרה.

 לדבריו קרה הדבר בין שנת 1830 לשנת 1832, כלומר לפני שנת 1834. הוא כתב כי ׳הגיעו אליה הרבנים הראשיים של פאס יחד עם אחיה, כדי לשכנעה שתתאסלם. הציעו לה שתעשה זאת למראית עין ביום, ובלילות תישא תפילה לאלוהי האמת עד שיגיע יום גאולתה, וכך תציל את חייה׳.

 בשנתון המיסיונרים האנגליקנים שפורסם בדצמבר 1845 נמסר מפי שליח בשם מיטפורד כי יהודים הציעו כסף כדי להציל את סוליכה.

לפי תיאורו של דוד אורקוהרט (1877-1805), שביקר במרוקו בשנת 1848, כשראה הקאדי שאיומיו על הנערה אינם מועילים, הזמין אליו את הרבנים ואת זקני היהודים ואמר להם כי אם הנערה תתמיד בעיקשותה, יהרוג הסולטאן לא רק אותה אלא את כל יהודי פאס.

משלחת של זקני היהודים הלכה אל סוליכה לכלא, והזקנים אמרו לה שהם משחררים אותה מחטא ההתאסלמות, וכי טוב מותו של אדם אחד ממותו של הקהל כולו, כלומר הם העדיפו שתישאר מוסלמית, ושלא תסכן את הקהילה כולה.

בנימין השני (ישראל יוסף בנימין, 1864-1818), שביקר באסיה ובצפון אפריקה בשנים 1855-1846, כתב כי הניסיון האחרון של הנסיך, בנו של הסולטאן, לשכנע את סוליכה נעשה בעזרת חכמי העיר פאס. הנסיך אמר להם שחיי היהודים בסכנה אם לא יצליחו לשכנע את הנערה לעשות כרצונו.

הם הלכו לכלאה וסיפרו לה על פרשת אסתר המלכה שנישאה לנוכרי והביאה תשועה לישראל, אבל לא נאמר אם השפיעו על החלטתה לקדש את ה׳. לדברי בנימין השני לאחר מותה של סוליכה ביקשה משלחת חכמים בראשות הרב רפאל הצרפתי להביאה לקבר ישראל.

הרב אבנר ישראל הצרפתי כתב בשנת 1879 לכל ישראל חברים בפריז ול׳אגודת אחים׳ בלונדון פרטים על יהודי מרוקו, ובין השאר כתב על סוליכה: ׳בשנת צדק״ת נהרגה על קידוש השם הצדקת הקדושה המפורסמת האישה רבת המעלות שעמדה בניסיון, מרת סוליקא חאגוייל מעיר טאנזא [טנג׳יר] ונהרגה בחרב ונקברה פה פאס, נערה בתולה אשריה ואשרי חלקה׳.

רבי יוסף בן נאיים מפאס סיפר על האירוע ולא הזכיר שחכמים היו מעורבים בניסיון לשכנע את סוליכה לקבל עליה את האסלאם כדי להציל את חייה. הוא כתב על רבי רפאל הצרפתי, ׳שהיה שר וגדול ליהודים מטעם המלכות והיה לו יד ושם בחצר המלכות, וכל גדולי המלכות היו מיודעיו ומכיריו, והיה שולח לה בחשאי מה לאכול׳. הרב לדבריו גם דאג להביא את סוליכה לקבר ישראל.

ז׳ולייט חסין ז"ל ציינה במאמרה על סוליכה כי ׳אפילו רבני ישראל ודברי הכיבושין שלהם לא הניעו אותה מעמידתה האיתנה׳. לדבריה לא ברור איזו עצה השיאו לנערה, אך סביר להניח כי הציעו לה לקבל את האסלאם, כדי להציל את חייה, ולחזור ליהדות בשלב כלשהו.

נראה שיש לקבל את עדותו של דרומונד היי האב על עצם מעורבותה של המנהיגות היהודית בפרשה, באשר קשה להניח שלא כך היה. אבל הקונסול לא ציין מה היה חלקם של הרבנים בעניין, ואולי דבריו של ריי שהבאתי לעיל, העולים בקנה אחד עם מה שכתב אורקוהרט, קרובים לאמת.

סוף המאמר של פרופסור בשן מתוך פעמים 117

פורסם בקטגוריה סוליקה הצדקת….

עמוד 170

הרה״ג רבי יוסף ארוואץ זצ״ל

(מתוך מאמרו של הסופר ר׳ אברהם אלמאליח ז׳׳ל ב״דאר היום״ מ־כ׳ טבת תרפ׳יה.).

אחד אחד הולכים ונאספים אל עמם אותם הפרצופים האהודים, אותם תלמידי חכמים המסיימים פרק בתקופה נהדרה שתחלתה היתה ההתחלה האמיתית של העליה השלישית, אותם בוני הישוב הראשונים שהיו ראשונים באמת, לבנין וליצירה ושירו את אבן־הפנה לבנין ביתנו הלאומי, עוד בטרם זרחה שמש תנועת חבת־ציון בצורה שנתן לה פינסקר, והציונות המדינית בצורה שנתן לה הרצל.

כי, תקופה של עלית נשמה היתה אז לפני כששים שנה בערך התקופה שבה התחילה העליה לציון ע׳׳י יהודי מרוקו. שתי ערים ביחוד התחרו זו בזו בעלית תושביהן לציון: ״ראבט״ אשר על חוף האוקינוס האטלנטי ו״פאס״ עיר בירת מרוקו. כי שתי הערים הללו נתנו לא״י בשנים ההן את המשפחות היותר מצוינות שירו את אבן־הפנה לבנין ארצנו, וצאצאיהן ממשיכים עד היום את עבודת הבנין. שתי הערים ההן, הן הן שנתנו לנו את המשפחות הכבודות אמזאלאג, ארוואץ, בן־שמעון, שלוש, אביכזיר, מויאל ועוד, שראשיהן שברו את כל הגשרים. על הגולה הזניחו בתים וחצרות, מכרו ארמונות ונכסי דלא ניידי ויעלו ציונה על מנת להשתקע בה ולקשר את עתידם הם, עם עתידותיה היא.

לא רדיפות ומצוקות, לא פרעות ושלילת זכויות, לא חיי לחץ ועוני והרפתקאות הם הם שהניעו את העולים הראשונים ההם להזניח את ארץ־מולדתם. כי בתקופה ההיא מלך במרוקו דוקא שולטן רב חסד ומרבה להיטיב, הוא שולטן מולאי אל חסן, שנטה חסד ליהודים וישפיע מטובו עליהם, ויגן עליהם בפני מנדיהם ורבים מבני עמנו היו גם יועציו ובאי ביתו. לא הרפתקאות איפוא הן שהניעו את היהודים המרוקנים לעלות לציון — אלא חבה עמוקה והערצה גדולה לארץ־אבות, שאותן שאבו מתוך הספרים שבהם הגו יומם ולילה, ומתוך הקשר הבלתי פוסק שהיה תמיד בין ״מערב־פנימי״ ובין ״ארבע ארצות הקדש^,׳.

אחד העולים הראשונים האלה היה הרה״ג יוסף ארוואץ שהלך לבית עולמו לפני כחמש עשרה יום ביפו.

הרב יוסף ארוואץ ז״ל נולד לאביו(רבי משה) בראבאט אשר במרוקו בשנת התר״ז ליצירה. בהיותו בן י״ב עלה עם אביו ואמו ושלשת אחיו לירושלים על מנת להשתקע בה ולחיות בה.

שלשת אחיו היו סוחרים ורק הוא בחר להתמסר לתורה ולהגות בה יומם ולילה. הוא היה מתלמידיו של הרה״ג דוד בן שמעון שהיה אז ראש רבני העדה המרוקנית, ושל יורשו הרה״ג אלעזר הלוי בן טובו, שישיבתו הירושלמית בימים ההם היתה מפורסמת בכל א׳׳י.

בהיותו בן י״ח שנה רכש כבר המנוח את התאר ״עלוי” והוא נכנס להשתלם בש״ס ופוסקים בישיבת הרה״ג רפאל מ. פניג׳ל שהיה אז ראשון לציון וחכם באשי בארץ ישראל. הוא הראה כשרונות טובים ושקידה רבה ללמודי קדש ולכן קרבהו הרב הנ׳׳ל אליו, ויתן לו שעורים בש׳׳ס יחד עם הרה׳׳ג אליהו פניג׳ל שהיה לפני שנים אחדות ראש הרבנים בירושלים.

בהיות הרה״ג יוסף ארוואץ בן עשרים שנה התיתם מאביו וישא את בת הרה״ג יהודה פניג׳ל לאשה. בהיותו מבלי שום אמצעים חמריים, ומאין לו פרנסה קבועה למחיתו, כי הישיבות בירושלים לא היו אז מפרנסות את לומדיהן, היה המנוח בלחץ ובדחק כדרך כל תלמידי חכמים בימים ההם שלמדו תורה מעוני. בהיותו כבן כ״ה שנה, יצא לחו״ל, לשליחות מצוה לאסוף נדרים ונדבות לטובת ביהמי׳ד ״דורש ציון״.

המנוח הצטיין במעלות רבות וביחוד במתק שפתים וקבלת כל אדם בסבר פנים. מעלותיו אלו שבהן היה יכול להשפיע השפעה מרובה על כל רואיו— עמדו לו בכל שליחותיו אשר נשלח מטעם כוללות המערבים, בית אל, משגב לדן. בכל המדינות שאותן בקר: טריפוליטניה, טוניסיה, אלג׳יריה; מרוקו ואיטליה ידע לרכוש הרבה לבבות לציון ולמוסדותיה הדתיים והצבוריים. הצלחתו החמרית, חוץ מהרוחנית כמובן, היתה גדולה מאד בכל המקומות ההם. הוא הביא סכומים רבים לטובת המוסדות שבשמם נשלח ועזר הרבה לקנית חצר ביהי׳ח ״משגב לדך״, ולבנין הבנינים החדשים שנבנו בה.

אולם, הצלחתו של הרה״ג ארוואץ עלתה למרום פסגתה בהיותו ציר ירושלים במדינות איטליה, אוסטריה וערים אחדות בגרמניה. בכל המדינות הללו עשה המנוח רושם כביר על כל רואיו, במבנה גוו, בהדרת פניו במתק שפתיו ובידענותו וחכמתו.

שתי פעמים נתקבל המנוח לראיון פרטי אצל מלן איטליה, (ויקטוריו עמנואל השני) פעם בשנת 1896, ופעם בשנת 1902, ובכל פעם מלאו דפי העתונים האיטלקים והכלליים את תהלתו. הוא נשא לפני המלך והמלכה נאום יפה בעברית ודבריו תורגמו לאיטלקית ונדפסו בכל העתונים שיצאו בזמן ההוא. גם ברכת הנותן תשועה למלכים תורגמה לאיטלקית.

הרה״ג יוסף ארוואץ היה בחייו עסקן פעיל בירושלים ולקח חלק חשוב ביסוד הרבה ממוסדותיה הצבוריים והדתיים והיה גם ממנהלי העדה המערבית בירושלים במשך שנים רבות, וחבר בית הדין, יחד עם הרבנים: הרב משה מלכה, והרה״ג בטיטו.

בשנת 1903 הוכרח הרה״ג יוסף ארוואץ ז״ל להעתיק את דירתו ליפו בכדי להיות יותר קרוב לבנו, מר משה ארוואץ שנמנה בימים ההם לסגן המנהל הראשי של הבנק אפ״ק ביפו.

בעיר זו הפצירו נכבדי העדה הספרדית במנוח להיות רב ומו״ץ, והוא קבל ברצון את המשרה הזאת וישמש במשרת רב ראשי ומו׳׳ץ לעדה הספרדית במשך שנים אחדות שלא על מנת לקבל פרס. במשך ימי כהונתו במשרה זו התחבב על כל מכיריו, כי במתק שפתיו וביחסו האדיב לכל הפונים אליו והבאים אתו בדברים— רכש את כל הלבבות לאהבה אותו.

מפני נתינותו הצרפתית לא היה יכול המנוח להיות ״חכם באשי״ רשמי בימי שלטון הטורקים בארץ, ולכן נשאר תמיד ראב״ד מבלי אצטלא רשמית, בהמנות הרה״ג בן ציון עוזיאל לראש הרבנים ביפו ואגפיה, הוסיף הרה״ג ארוואץ לשמש בתור דיין ומו״צ בבית הדין המאוחד לספרדים ולאשכנזים.

בימי מלחמת העולם הראשונה הוכרח המנוח לקחת את מקל הנדודים בידו בתור נתין צרפתי, וללכת עם הגולים לאלכסנדריה, שבה התישב ״עד יעבור זעם״ : עם כריתת ברית השלום העולמי חזר הרה״ג ארוואץ עם כל משפחתו לארץ משאת נפשו וישתקע שוב ביפו וישמש שוב בתור דיין בעדה המערבית המאוחדת אשר בעיר זו.

בכל ימי חייו, היה הרה״ג ארוואץ ז״ל, אוהב שלום ורודף שלום, מתווך ומפשר, מקרב ומשפיע, וכל מעיניו היו רק תורה ועבודה וגמילות חסד עם כל דל וסובל.

את עתותיו היה מקדיש ללמוד תורה, ויחבר ספרים אחדים על הש״ס והפוסקים.

בשנת תר״ע הדפיס המנוח את ספר ״הוד יוסף״ חלק ראשון, והוא, כפי שהוא כותב בעצמו:

״קבץ דרושים שדרשתי בקהל עם בארץ ובחו״ל במלי דהוכחה להוכיח ולעורר לב בני עם ישראל לתשובה ולצדקה, וגם לרבות מה שדרשתי בהספדן של צדיקים רבנים וגאונים כפי מה שעלתה מצודתי, וכפי מה שחנן החונן לאדם דעת בפלפול ובאגדה דבר דבור על אפניו. ובסופו יכיל גם מקצת מתשובות^, אשר הצרכתי להשיב שואלי דבר להלכה ולמעשה, בפי מה שראיתי בספרן של ראשונים ואחרונים. וכפי מה שהוספתי מדעתי העניה לאסוקי שמעתתא סיעתא דשמיא ולהשלים את האהל נתתי בו מקצת מחדושי תורתי, מה שנמצא אצלי בכתובים מימי חרפי בפלפולא דאורייתא בים התלמוד הגדול והרחב״.

על הספר הזה באו הסכמותיהם של הרה״ג יעקב שאול אלישר, הרה״ג חיים חזקיה מדיני, הרהי׳ג אברהם יצחק הכהן קוק, דייני מרכש ודייני עיר מולדתו של המנוח— ראבט (מרוקו).

ישנם עוד בכתובים החלק השני והשלישי של הספר הזה. וחלק גדול משאר כתביו נכתב בימי המלחמה בעזבו את הארץ ואחדים נמצאים עדין בידי משפחתו.

עם מותו של הרה״ג יוסף ארוואץ, אבדו העדות הספרדיות של א׳יי בכלל ועדת יפו בפרט שבה פעל ועבד המנוח הרבה שנים — את אחד הרבנים שבהם התפארה, רב שהתמסר תמיד לעניניה, ויקדיש את רוב עתותיו להרמתה.

הנאומים וההספדים שנשאו ביום פטירתו ע״י רבני הספרדים והאשכנזים ביפו ביניהם הרבנים הגדולים רפאל בן שמעון, בן ציון עוזיאל, אהרונסון, יוסף הלוי, שניאור סלונים ודיסקין ופאפולה שכלם תנו את תהילותיו מעלותיו הטובות והבליטו את מדותיו התרומיות— הם המופת היותר חותך על המקום החשוב שתפש המנוח בחייו ביהדות ארץ־הישראלית ועל החלל הגדול שהשאיר בה אחרי פטירתו.

יהי זכרו ברוך.

ההודעה שהופיעה בדאר היום

ביום החמישי כ״א כסלו(תרפ״ה) נפטר ביפו הרה׳׳ג יוסף ארוואץ זי׳ל בשנת השבעים ושמונה לחייו.

המנוח היה מגדולי התורה של עדת הספרדים ביפו וא״י ושמש שנים רבות בתור דיין ומורה הוראה בקהלת יפו ומיום הוסד משרד הרבנות ביפו־ת״א היה אחד החברים המסורים והפעילים.

להלויתו נהר קהל עצום מתושבי העיר ומחוצה לה והספידוהו ראשי הרבנים ליפו ת״א הרה״ג ב״צ עוזיאל על יד בית המנוח והרה׳׳ג ש. אהרונסון ע״י בית הכנסת לעדת הספרדים.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– הרה״ג רבי יוסף ארוואץ זצ״ל

עמוד 322

אמרתי לו שאין לי לאן ללכת אחרי שחרורי. הוא נתן לי את הכתובת של ההורים שלו בתל-אביב ואמר שהם יעזרו לי עד שאסתדר. איזה אדם טוב, בעל לב זהב! הודיתי לו מאוד על עזרתו ונפרדנו לשלום. הייתי עצוב ממה ששמעתי. היה קשה לי להאמין. כשהסתובבתי במחנה פגשתי חבר ותיק מהאנייה ״יהודה הלוי״. הוא סיפר לי שידיד שלי, בן עירי, נמצא בחיפה ואמר לי היכן הוא גר. שמחתי מאוד. כעת אני אזרח רגיל. קיבלתי מקצין העיר תלושים ללינה ואוכל לשבועיים ועליי לחפש עבודה. בכל מקום אליו נשלחתי כדי למצוא עבודה, עברתי את כל המבחנים ועל פניו הכל היה נראה בסדר. ואולם, משנודע מקום מוצאי, ראיתי פרצופים מתפתלים שאמרו לי שאינני מתאים לעבודה. ראו פלא – לפני כמה דקות הייתי מתאים והנה פתאום אני לא מתאים! הכיצד יהודים מרשים לעצמם דברי שקר, כזב ומרמה ללא בושה? נגמרו תלושי הלינה, אוכל ועבודה אין. נזכרתי בידידי רחמים עובדיה והלכתי לראות את משפחתו, שם קיבלו אותי בחמימות. הם חיכו לי, שכן שמעו עליי מהבן שלהם. סיפרתי להם שהתלושים שהיו לי נגמרו ועבודה אין, וכי אין לי מקום לשהות בו. הם הזמינו אותי להישאר אצלם עד שאסתדר. יש עוד אנשים טובים בעולם הזה, חשבתי לעצמי. זה חימם לי את הלב. הודיתי להם מאוד. באחד הימים שלחו אותי מטעם הלשכה לבית הספר החקלאי מקווה ישראל, שם חיפשו פקיד לעבודה במשרד. נסעתי לשם ביום גשום, בחנו אותי בכל עבודות המשרד ונראה היה כי הכל כשורה. אמרו שאוכל להתחיל בשבוע הבא. שמחתי מאוד. לפני שיצאתי קראו לי, ושאלו כבדרך אגב – ״מאיפה אתה?״ עניתי לתומי: ״ממרוקו!״ ואבוי לאשר רואות עיניי – בן רגע מבע פניהם משתנה והנה מודיעים לי שאינני מתאים לעבודה זו! שוב! ״תאלמנה שפתי שקר הדוברות… בגאווה ובוז״. לבי איים לפרוץ מחזי מרוב הכעס והעלבון שחשתי. זעמתי על השקר! על הטמטום ועל עזות המצח! שאלתי אותם בכעס: ״אתם יודעים בכלל מי הקים את המקום הזה שבו אתם עובדים? לא? לא יודעים? הקימה אותו חברת ״אליאנס״ בשנת 1860. אתם בוגדים בכל העקרונות של ארגון זה, שמתבסס על שוויון, עזרה ליהודים, מלחמה בגזענות ובאנטישמיות, בדיוק ההפך מכפי שאתם נוהגים עכשיו נגד חייל משוחרר, בוגר ״אליאנס״ במרוקו. כנראה לא עלה על דעת המייסדים, שיהודי בישראל יצטרך עזרה נגד גזענות כמו בארץ של גויים אנטישמים. ״אליאנס״ האמינה במימרה ״כל ישראל ערבים זה בזה״,וקראה לעצמה ״כל ישראל חברים״. איפה הערבות כאן? אתם גזענים עלובים ויהודים ללא בושה!״ אף אחד לא ענה לי. הקשיבו ולא ענו. יצאתי משם נרגז, כעוס ומתוסכל עד מאוד. אני פשוט לא מבין, מה הבעיה שלהם? האם לקבל עבודה זה בבחינת מתת חסד? האם אין זו זכותו של כל אדם להתפרנס בכבוד? אני פשוט לא מבין את האנשים האלה. והם קוראים לעצמם תרבותיים? לרוע מזלי ירד גשם חזק, ולא מצאתי מחסה מהגשם. עד שהאוטובוס הגיע הייתי כל כך רטוב, שכבר לא שמתי לב ואף לא היה אכפת לי אם מת אני או חי באותו רגע. דמעות ירדו מעיניי, ״אפפוני מים עם נפש״,״ואשאל את נפשי למות״, וחשתי כי טוב מותי מחיי. אינני יכול להבין את השנאה הזו. איך אפשר לבנות מדינה על יסודות מושחתים כאלה? והרי עודנו בתחילת תהליך הקמת המדינה. עולי מרוקו באים מאהבת ארץ- ישראל ולא כדי לתור אחר חיים טובים יותר. הם חיכו לגאולה וזו בשבילם הגאולה! המצב מבחינת האפליה, סביר להניח, ילך ויחמיר. אי אפשר לייסד מדינה על יסודות מוסריים מושחתים. חברה כזו סופה שתתמוטט. הודעתי לאנשים הטובים שאני רוצה לנסוע לחיפה לבקר ידיד שלי ואולי שם אמצא עבודה. על כל פנים, הם הצטערו מאוד על אכזבתי ואמרו לי שאם דרכי לא תצלח בחיפה, אוכל לחזור אליהם וכי הם ישמחו תמיד לראותי. נסעתי לחיפה, פניי מועדות לכתובת שהייתה באמתחתי: רחוב סטנטון, שכעת נקרא ״שיבת-ציון". הגעתי בערב שבת. אשת ידידי פתחה את הדלת. מקץ שיחת חולין מנומסת, ולאחר שהזדהיתי, שאלתי היכן בעלה. היא ענתה שהוא בחדר האמבטיה, ועל כן ישבתי והמתנתי. ראיתי לפניי שולחן מלא סלטים מפורסמים שלנו ממרוקו. כל היום לא בא אוכל לפי, ואני משתאה למראה שולחן זה, ערוך ומלא דברים שאני זוכר מבית אבא ושטרם טעמתי מאז. ישבתי וחיכיתי עד שידידי יסיים עיסוקיו. כשיצא אמר שלום, אך שלום קר שאינו מבשר טובות. לא היה חיבוק ואף לא שמחה להיפגש עם ידיד ותיק מקץ זמן רב. כעת הוא נשוי לאישה ממרוקו. זאת הבנתי מהסלטים שהיו על השולחן. השיחה הייתה קרה, מרוחקת ובקושי מנומסת. לא הרגשתי נוח בכלל. לא הציעו לי אפילו כוס מים. ישבתי נדהם ונכלם! לא כזאת הם ילדי ספרו! וכי מה אירע? בזמן קצר נהפכו לזרים? שכחו את קבלת הפנים וקבלת האורחים שלנו? אבוי לנו! הזוהי השפעתה של המדינה? התארחתי בביתו שעה או שעתיים, עד שלבסוף הבנתי שהם מחכים שאלך טרם שיתחילו לסעוד את לבם. קמתי ונפרדתי מהם נבוך ומתבייש, ויצאתי. כשהגעתי לרחוב, נפגשתי עם מישהו אחר מיוצאי ספרו. הוא נדהם לראות אותי עם דמעות בעיניים. ״מה קרה לך?״, שאל בדאגה. סיפרתי לו על אכזבתי המרה. ״באתי במטרה לבלות אתם את השבת, והנה לא הציעו לי אפילו כוס מים״. גם הוא נדהם! קשה להאמין! מה קרה לאנשים שלנו? כל כך מהר שכחו את המנהגים המקודשים שלנו? ואז אמר לי: ״לא רחוק מפה, במורד הרחוב, גר קרוב משפחה שלך, יקותיאל עוליאל״. ״באמת?״ שאלתי, ובלבי שמחתי מאוד. הוא הורה לי בכיוון הבית, ואכן שם הייתה קבלת פנים כפי שהייתי מצפה לה. זו כבר רוח אחרת! ממש שמחה גדולה לראות אותי.

יקותיאל היה הבן של הדודה, אחותה של סבתי מצד אבא. אלו תמיד הצטיינו ביחסי קרבה חמה בין קרובי המשפחה. סיפרתי להם מה עבר עליי עד שחרורי זה עתה מן הצבא, ומה קרה לי עכשיו אצל פלוני, ודמעות ירדו מעיניי. הם אמרו לי, ובפרט בתו יעל, שהייתה לה נשמה טובה, שאשאר אצלם ככל שאני רוצה. זה הקל על לבי מאוד. יקותיאל היה תלמיד חכם ויכולנו לקיים שיחה מעניינת ומרגשת. גם הם היו עולים חדשים, אבל כבר מסודרים. ערכנו קבלת שבת מפוארת בשירה ובזמרה, וחשתי כי שמחת החיים שבה אליי. בפרט שמחת השבת האהובה עליי, שבה תמיד הרגשתי את הנשמה היתרה. ביליתי אתם את השבת והם לא נתנו לי לחזור לתל-אביב אלא הפצירו בי לנסות את מזלי בחיפה, העיר שאהבתי מאוד. אהבתי את הכרמל שהוא הנוף הראשון שראיתי בארץ; אהבתי את הנוף על הים, את הצמחייה, הכל נראה קסום ומזמין, עיר אירופית של ממש, עם נוף מקסים. השבת עברה בשלום. הגיע יום ראשון. הלכתי ללשכת עבודה. בדרך קניתי עיתון כדי לדעת מה הולך בארץ. כשנכנסתי ללשכה, עומד תוהה ובוהה מהיכן להתחיל ולאן ללכת, שלף לפתע מישהו בכוח מתחת ידי את העיתון ושאל בכעס: ״איך אתה מעז לבוא לכאן עם עיתון כזה?״, לא הבנתי על מה הוא מדבר. שאלתי אותו מה קרה. ממש נבהלתי. האיש שאל: ״אתה לא יודע מה אתה קורא?״ עדיין לא הבנתי. ״שב!״ אמר לי, ״אתה לא יודע איזה עיתון זה?״ עניתי שלא. אמר לי: ״תראה, זה עיתון של הפשיסטים עוכרי ישראל!״ אני נדהם ולא מבין מה זה בכלל פשיסטים, אבל עוכרי ישראל אני מבין מה זה. התפתחה שיחה ונודע לו שאני חייל משוחרר ממרוקו, עולה חדש. הוא התחיל להסביר לי על החיים בארץ ועל המפלגות. ״העיתון שבידי הוא עיתון ״חרות״ של אנשי אצ״ל ופה זה הסתדרות העובדים״. ״זה לא שייך אחד לשני״, אמר לי, ״תזרוק את העיתון הזה לזבל, כי פה הם שונאים את זה. תקנה עיתון ״דבר״ של ההסתדרות ותדע לך שאם לא תהיה חבר מפא״י לא תגיע לכלום ולא תקבל עבודה. מפא״י שולטים במדינה ובכל דבר כאן״. הוא נתן לי קורס מזורז על מפא״י ועל מאבקי הכוחות של המפלגות בארץ.

הודיתי לו ונזכרתי במה שאמר לי ידידי הקצין ממחנה השחרור. ״עוד דבר״, אמר לי, ״אם אתה רוצה להתקבל לעבודה תשנה את מבטא העברית שלך, תבטא כמו האשכנזים וככה לא ידעו שאתה מזרחי, מפני שאתה לא נראה מזרחי״. אוי ואבוי! – חשבתי, לאן הגענו. הודיתי לו מאוד על עזרתו ועל עצותיו והלכתי להירשם, אבל המבטא שלי הוא המבטא הנכון ואני לא מוכן לסרס ולעקם אותו. מדי יום הלכתי ללשכה ועמדתי בתור. תור ארוך, עומדים ומדברים, יום אחרי יום, ועבודה בשבילי אין. איכשהו החברים שהכרתי בתור ודיברו יידיש – קיבלו עבודה, ואני היחידי שעדיין לא מצאו לו עבודה. אחרי שבוע התחלתי לחשוד שמשהו פה לא בסדר. הגעתי לאשנב ושאלתי את האיש בפנים: ״איך זה שכל אלו שהיו אחריי בתור קיבלו עבודה ורק אני לא?״ הוא ענה שאתאזר בסבלנות. עברו עוד כמה ימים ודבר לא השתנה. באחד הימים שאלתי אותו: ״אדוני, יש לך ילדים?״ והוא ענה: ״כן״. אמרתי לו: ״אני פה לבד. אין לי משפחה ואין לי מה לאכול, אני רוצה לעבוד, לא צדקה. כמה זמן עוד?״ הוא הרים עליי את הקול ואמר שאני מפריע. עניתי לו שאני לא הולך מפה עד שייתן לי עבודה והוא ענה בכעס: ״תלך מפה או שאקרא למשטרה!״. ״באמת?! מה אני, פושע בעיניך? מפני שאני רוצה לעבוד לפרנסתי? אני אומר לך שאני לבד פה ואין לי מה לאכול או איפה לישון! תן לי עבודה!״. ״אנחנו נמצא לך, עכשיו תן לאחרים בתור לגשת, אתה סתם מפריע״. ראיתי שוב שעל שכמותו נאמר ״והבור ריק אין בו מים״, אבל נחשים ועקרבים יש בו למכביר. ראיתי שאין לו לב, לא של יהודי ולא של בן אדם. זדים ורשעים אנשי חמס. זהו מצב מייאש! לא תיארתי לי שיש שנאה כזו נוקבת ויורדת עד תהום בין יהודים. מה זה? כולם פה משוגעים? איך זה שאנחנו אהבנו כל יהודי וכאן אני סובל מיחס כל כך גרוע מיהודי כמוני? אני מבין שהערבים שנאו אותנו בגלל הדת שלנו שהיא שונה, אבל כאן אנחנו יחד, שייכים לאותו עם ולאותה דת, אני פה בשביל מטרה נעלה ונאצלת, לבנות את המדינה, לקלוט את בני עמנו מארצות שונות. איך ניצור עם אחד עם שנאה תהומית כזו? אני באמת סובל בנשמתי יותר מאשר בלבי הקרוע. אין פה לא הבנה ולא רחמנות. יש אטימות ואכזריות. מקץ שבועיים חשתי אי נעימות כלפי מארחיי – הקרובים שלי – וחשבתי, אולי אנסה שוב בתל-אביב. נפרדתי מקרוביי. הם לא רצו שאלך, אבל עמדתי על כך. הודיתי להם ונסעתי לתל-אביב. אולי שם יתמזל מזלי. התחלתי לצחוק. מדוע? ובכן, נזכרתי בבלעם שבלק מלך מואב הביא אותו לקלל את בני ישראל מפני שפחד מהם. אבל בלעם, במקום לקלל, נמצא מברך. בכל פעם בלק אומר לו – אולי נשנה את המקום ומשם תוכל לקלל את העם. מאום לא עזר. אני, אם כן, משנה מקום ואולי אשנה מזל. יש לי עסק עם אנשים בעלי לב אבן ומטומטמים. בלי אהבה, הבנה ועזרה הדדית נקים פה עמים שונים עם תהום רובצת ביניהם, ללא גשרים, עד שכל העסק ירד לטמיון. הלוא עוול אי אפשר לסבול לנצח. לזה חיכינו אלפיים שנה? מגיע זמן שזה יתפרץ מאליו, ואז מה? לתקן את המעוות, כמובן! אז למה לחכות? אפשר לתקן עכשיו! על זה נאמר עם חכם ונבון? איפה החכמה? איפה התבונה? בלית ברירה חזרתי למשפחה הזו בתל-אביב, משפחת אפרים ותמר עובדיה שבנם שלח אותי אליהם. הם שמחו לראותי. סיפרתי להם על ההרפתקאות שלי בחיפה. הם הבטיחו לעזור באמצעות הקשרים שלהם. למחרת קראו בעיתון שמחפשים פקיד במשרד הדתות. הסבירו לי איך להגיע ואיחלו לי הצלחה. הגעתי למשרד הדתות. נתנו לי כל מיני מבחנים והיו מרוצים מאוד, אבל בסוף, שוב חזרה השאלה ״מאיפה אתה?״, ועניתי כרגיל ״ממרוקו״. כנראה שהם היו סקרנים באשר למבטא שלי, והנה שוב הפרצופים מתעקמים וההבעה מתפתלת, ולא יודעים איך לשקר ולהגיד לי שעבודה זאת לא מתאימה לי. בלי בושה! אלו דתיים ? ! ככה נוהגים יהודים דתיים ? בשקר ובשנאת יהודים ? גזענים! התמלאתי זעם. אמרתי להם: ״אתם מחללים את דת ישראל! אפילו על גר כתוב בתורה ׳וגר לא תונה ולא תחלצנו׳. איך אתם לוחצים ומרמים אותי? איך אתם כאנשים דתיים מתנהגים כך?״

ואולם הם התעלמו ממני, ואני עמדתי מזועזע ומאוכזב. התרסתי בפניהם: ״שפתכם שפת שקר ולשונכם לשון רמייה״, ויצאתי בטריקת דלת. חזרתי ללשכה ושם נפגשתי עם ידיד ותיק. תוך כדי שיחה סיפרתי לו על אכזבתי מהאפליה הזאת. הוא אמר לי: ״אתן לך עצה. תראה, אם לא היית אומר לי מאיפה אתה, לא הייתי מנחש שאתה ממרוקו. למה אתה לא משנה את המבטא שלך? תבטא כמו האשכנזים ותגיד שאתה מצרפת. האמן לי שרק ככה תשיג עבודה״.

ואלו הם הדברים שכתב עליי מאוחר יותר ק׳ שבתאי במאמר ״חדש בקיבוץ״, שהיה אשכנזי:״…יש מרוקנים ויש מרוקנים. כאלה שמבט אחד דיו להעמידך על כך. שהם באים מקזבלנקה, מביזרט או מעיר אחרת מצפון־אפריקה וכאלה שעד אשר תשמע מפיהם כי הם באים משם, לא תעמוד על כך מדעתך אתה. הבחור הצעיר שנכנס לביתי נמנה בהחלט על הסוג השני. לא צבע הפנים ולא אופן הכניסה, לא סגנון דיבורו ולא שיחו. וסיגו, לא העברית הטהורה הגנדרנית שמקצת שבפיו ולא הקומה הנורמלית ומבנה גופו. בקיצור, שום דבר לא העיד עליו שהוא בא מאחת הארצות שבצפונו של אותו חלק עולם שאין לו ׳עיתונות טובה׳ לא בעולם הגדול ולא אצלנו בעולמנו הקטן. עד שלא סיפר כי משם הוא, לא הבינותי כי אכן כך הוא… שקענו בשיחה. הבחור דיבר על חייו בארץ זו, שהם פקעת של צרות צרורות, עלבונות, מרירות, אפליות וכיוצא באלה, ועל החיים שם באפריקה… ועל מנת חלקם של אחיו עולי צפון־אפריקה אצלנו במדינת ישראל. הדברים הללו היו חדורים משהו, שגם בעיניי, הסבור כידוע, ש׳מרוקני משול ליהודי׳ נראה חדש מעיקרו. מכל מה ששמעתי ממנו היה כה רך ועדין, כה בלתי רגיל בפיו של בחור ממרוקו, שישבתי ותמהתי: מנין לו ל׳מרוקני׳ צעיר זה, היושב בארץ זמן כה קצר, בערך שנתיים וחצי, הבחנה כה דקה בדברים כה מסובכים…״.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה

עמוד 273

6. 6. זמירות שבת והפיוט ׳מזמור שיר ליום השבת׳

שרים זמירות שבת ובכללן פיוטים נוסח ׳יגל יעקב׳, ובמרכזם הפיוט ׳מזמור שיר ליום השבת׳ לר׳ מסעוד אביחצירא. כך היה מנהגו של ר׳ ישראל אביחצירא לשיר מזמור זה תחילה לאחר אכילת הדגים, ולאחר מכן היה שר שירים שהוא עצמו חיבר, ובכללם שירי דודו, ר׳ יצחק אביחצירא.

להלן הפיוט ׳מזמור שיר ליום השבת' כולו, מלווה בפירוש ומקורות.

מזמור שיר ליום השבת

תבנית השיר: השיר עשוי בתבנית מעין אזורית ובו שלוש עשרה מחרוזות. בכל מחרוזת שבעה טורים: שלושה טורי ענף דו צלעיים תואמי חריזה, ועוד צלע בחריזת קבע אזורית.

חריזה: אב. אב. אבב. גא(=רפרין). דה.דה.דה.א / וז.וז.וזא / …

משקל: שמונה הברות בכל טור.

סימן(=חתימה): מסעוד אביחצירא. מקור: יגל יעקב, נתיבות תשס׳׳א, עט׳ קיד.

הרפרין(הפזמון) ׳סוד שבת זכור ושמור / אות ברית בינו וביני׳ מושר בסוף כל מחרוזת.

מבוא לפיוט: הפיוט מתמקד בהכנות לשבת ביום שישי, בתפילת מנחה וערבית של שבת, הכול על פי מקורות האריז״ל: שער הכוונות ופרי עץ חיים לר׳ חיים ויטאל. הפיוט פותח בהשפעה של השבת על ימות החול, עובר להכנות של יום שישי: הקניות והבישול; קריאת פרשת השבוע שניים מקרא ואחד תרגום; טבילת מצווה; רחיצת פנים, ידיים ורגליים שסגולתה לבטל את הקליפות; לבישת ארבעה בגדים לבנים ומשמעם הסמלי, תפילת מנחה והכוונה בה לעילוי הנשמות; ׳יציאת שדה להקביל / את פני שבת מלכתא׳, ותכליתה להעלות ׳ניצוצות קין והבל / לעלות מגו עמיקתא׳; הדלקת שני נרות כנגד ׳שני מאורות מזהירים / אד־נו״ת פשוט וא״ל מלא׳; עניית ׳ברכו׳ שיש בה להשפיע ברכה והמשכה של קדושה; תפילת עךבית באימה / בקול גדול בסוד טעם / ברכות שמע בנעימה / בבונה ובטוב טעם׳… ועדות הקידושין ב׳ויכולו׳.

מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת / אֶעֱנֶה חֶלְקִי גַּם אֲנִי

לְעוֹרֵר לִבִּי אַהֲבַת / צוּר עֲשָׁנִי וַיְכוֹנָנִי

וּלְעָבְדוֹ תָּמִיד בְּחִבַּת / רֹב חַסְדּוֹ אֲשֶׁר זִכַּנִי

לְהַלֵּל בְּפִי וּלְשׁוֹנִי

5 סוֹד שַׁבָּת זָכוֹר וְשָׁמוֹר / אוֹת בְּרִית בֵּינוֹ וּבֵינִי

סְגֻלַּת שַׁבָּת יְקָרָה / מַשְׁפַּעַת בְּיָמִים שִׁשָּׁה

שָׁלֹשׁ מִשַּׁבָּת שֶׁעָבְרָה / וּמִן הַבָּאָה שְׁלֹשָׁה

צָרִיךְ כָּל אָדָם זְכִירָה / לְהַמְשִׁיךְ עָלָיו קְדֻשָּׁה

מזמור…השבת: פתיחת הפיוט בפתיחת המזמור מתה׳ צב, א, והוא השיר הראשון שהושר לכבוד השבת על ידי אדם הראשון(זהר ח״ב קלח ע״א). אענה…אני: עדה״כ איוב לב, יז ׳אענה אף אני חלקי אחוה דעי אף אני׳. כאן: גם במובן אשיר(אחבר שיר), כמו ׳ענו לה׳ בתודה׳(תה׳ קמז, ז) במובן שירו(רד״ק), וכן ׳עלי באר ענו לה׳(בט׳ כא, יז) שאונקלום תרגם ׳שבחו לה׳. 2. לעוךר…ויכונני: לעורר את לבי ואת אהבתי לה׳ שבראני. לעורר לבי אהבת: עדה״כ שה״ש ב, ז. צור עשני ויכונני: עדה״כ דב׳ לב, ו. 3. ולעבדו…זפני: לעבוד את ה׳ מתוך אהבה על חסדיו אתי. ולעבדו תמיד בחבת: כמו ׳ולעבדו בכל לבבכם׳(דב׳ יא, ג). 5. סוד…ושמור: השיר מוקדש לענייני השבת ורעיונותיו הקשורים בזכירתו ובשמירתו. שבת זכור ושמור: מצוות השבת האמורה בי׳ הדברות בשמות כ, ח, ׳זכור את יום השבת לקדשו', ובדברים ה, יב, ׳שמור יום השבת לקדשו׳. אות…וביני: השבת היא אות בין ה' לישראל, על פי שמות לא, יז. 6. סגלת שבת יקרה: כוחה של השבת וברכתה חשובות. משפעת ממים ששה: השבת משפיעה מכוחה הרוחני על כל ששת ימי החול. 7. שלש…שלשה: מבחינה הלכתית הימים א-ג נחשבים ונכללים במושג ׳אחר שבת׳(שעברה), וימים ד-ו במושג ׳לפני שבת' (הבאה) לעניין גטין ולעניין הבדלה, שמי שלא הבדיל במוצ״ש יכול להבדיל עד יום ג׳ ועד בכלל(בבלי פסחים קו ע״א וש״ע או״ח הלכות שבת, סימן רצט, סעיף ו), אולם כאן כוונת המשורר בעיקר לעניין הרוחני של השבת, על פי שער הכוונות לאריז״ל(להלן: שעה״ב) ב, עט׳ טז-יז, ופרי עץ חיים (להלן: פע״ח) ב, עט׳ שפ- שפב, המשמשים מקור השראה לפיוט. על פי שעה״כ האדם זוכה בקבלת השבת לתוספת נר׳׳ן (נשמה, רוח, נפש) המסתלקים במוצ״ש וחוזרים לאחר סעודה רביעית. שליש משבת שעברה: הנשמה נשארת כל יום א׳ ומסתלקת בליל ב׳, הרוח נשארת עד יום ב׳ ומסתלקת בליל ג׳, והנפש נשארת עד יום ג׳ ומסתלקת בליל ד', וזה הכוח שהשבת משפיעה ל׳שלוש משבת שעברה׳. לפיכך על האדם לכוון את מחשבתו הטובה ביום א׳ כנגד הנשמה, להגביר לימוד תורה ביום ב׳ כנגד הרוח ולעסוק במעשים טובים ביום ג׳ כנגד הנפש, כגון ביקור חולים. ומן הבאה שלשה: ימים ד-ו. בימים אלה על האדם לכוון ולהתכונן לקבל תוספות נר״ן של השבת הבאה: ביום ד׳ יתכונן לתוספת נפש על ידי מעשים טובים, ביום ה' יתכונן לתוספת רוח על ידי הגברת לימוד תורה, וביום ו׳ – לתוספת מחשבה טובה. 8. צךיף…זכירה: בכל יום על האדם לזכור את יום השבת ולהתכונן לקראתו, לכן הימים נזכרים בצמוד לשבת: ׳אחד בשבת/ ׳שני בשבת׳״. כמו הנוסח בשיר של יום, ׳השיר שהיו הלויים אומרים׳: ׳היום שני בשבת/״ ובקהילות תאפילאלת ואחרות אומרים ׳בשבת קודש׳.

כְּדַל כֶּעָשִׁיר כֶּעָנִי

10 עֶרֶב הַשַּׁבָּת יוֹם שִׁשִּׁי / תִּקְנֶה כָּל צֹרֶךְ שַׁבָּתְךָ

תָּכִין בְּעַצְמְךָ תַּעֲשֶׂה / וְלֹא עַל יְדֵי זוּלָתְךָ

אֶל מֶלֶךְ יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא / אֹרֵחַ הַבָּא לִקְרָאתְךָ

מָה תֹּאמַר וּמָה תַּעֲנֶה

וּלְקַדֵּשׁ נֹגַהּ חֵן תִּמְצָא / פָּרָשַׁת שָׁבוּעַ תִּקְרָא

15 שְׁנַיִם מִקְרָא בִּקְדֻשָּׁה / וְאֶחָד תַּרְגּוּם בְּמוֹרָא

טְבִילַת מִצְוָה לְרַחְצָה / תִּטְבֹּל בְּמִקְוֵה טָהֳרָה

אָז בִּצְדָקָה תְּכוֹנְנִי

דִּין מַיִם חַמִים תַּדִּיחַ / פָּנִים יָדַיִם רַגְלַיִם

סוֹד שַׁלְהֶבֶת יָהּ תָּשִׂיחַ / פָּסוּק הַכָּתוּב לְחַיִּים

להמשיך עליו קדשה: כדי להמשיך עליו את קדושת השבת. 9. כדל כעשיר כעני: זכירת השבת מוטלת על כל אחד. 10. ערב…שבתך: על פי בבלי שבת קיז ע״ב: ׳לעולם ישכים אדם להוצאות שבת שנא׳ ״והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו״(שמות טז, ה)׳, ושו״ע שם, סימן מ, סעיף א. 11. תכין…זולתך: מן הדוגמאות של חכמי התלמוד על פי בבלי שבת קיט ע״א: ר׳ אבהו היה נופח באש, רב ספרא היה חורך את הראש, רבא מלח דגים… והשווה ש״ע שם. 12. אל…כסא: ה׳ הוא אורח השבת הבא אצלנו על פי נוסחי ׳אתקינו סעודתא׳. ארח…תענה: מה תענה לאורח הפוקד אותך אם לא התכוננת לכבודו. 14. ולקדש נגה חן ונמצא: על ידי קריאת שניים מקרא ואחד תרגום (=שמו״ת) מעלים את קליפת נוגה לקדושה (פע״ח, שם, עט׳ שפג). 15. שנים…תרגום: על פי בבלי ברכות ח ע״א: ׳אמר רב הונא… לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום', וראה גם שו״ע שם, סימן רפח. על פי שעה״ב, עמ׳ כד, גם קריאת שמו״ת היא הכנה לשבת, ׳והכינו את אשר יביאו׳. 16. טבילת…טהרה: האר״י היה טובל לאחר קריאת שמו״ת, שאז יש באדם כוח לקבל תוספות קדושת שבת(שעה״ב, עט׳ כה). המקור לטבילה בערב שבת על פי שעה״ב שם הוא על פי זהר תרומה קלו ע״ב, ׳דרב המנונא סבא עליו השלום היה סליק מנהרא כל ערב שבת׳. 17. בצדקה תכונני: על פי יש׳ נד, יד. כאן: כנראה, על ידי הטבילה מתכונן לקבל תוספות קדושת שבת. 18. דין מים…רגלים: על פי בבלי שבת כה ע״ב: ׳כך היה מנהגו של ר׳ יהודה בר אלעאי ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו׳, וכן נדרש שם על הפסוק ׳ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה׳(איכה ג, יג) – ׳זו רחיצת ידים ורגלים בחמין/ וראה שו״ע, הלכות שבת, סימן רס, סעיף א. 19. סוד…תזניח: המים החמים בערב שבת הם מעשה סמלי לשלהובא דאשא (=שלהבת אש), והוא כוח של גבורה היורד מלמעלה כל ערב שבת כדי להכניע ולהוריד לתהום את הקליפה הרוצה גם היא לעלות מעלה לקבל שפע על חשבון הקדושה. על ידי רחיצת פנים, ידיים ורגליים בחמין ערב שבת מכניעים את הקליפה של מעלה ומסירים את הזוהמה הדבקה באדם במקומות אלה(שעה״כ שם, עמ^׳ כח-כט, ופע״ח ב, עט׳ שפד). שלהבת יה: על פי שה״ש ח, ו, ׳רשפיה רשפי אש שלהבת יה׳. כאן: כוח אש רוחני, שלהובא דאשא, המכניע את הקליפה.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי- מזמור שיר ליום השבת

עמוד 52

הרה״ג רבי שמעון אשריקי זצ״ל .

ראב״ד לעדת המערבים בירושלים (תרפ״ב — תרפ״ז)

רבי שמעון אשריקי נולד בשנת תרי׳׳ט -1859- בעיר מוגאדור שבמארוקו. אביו ר׳ חיים, היה סוחר עשיר ומפורסם בעירו, בזכות מעשה הצדקה הרבים, יושרו ועדינות נפשו. הוא גם פעל בהנהגת הקהילה. וניצל את קשריו הטובים עם ה״קאיד״ כדי לסייע לאחיו מעול גלותם, ולהקל מעליהם את המיסים הכבדים שהטילו חדשים לבקרים, אדוני הארץ.

ביתו של ר׳ חיים, היה בית ועד לחכמים, לעניים, ולכל עובר אורח. שמו הטוב הלך לפניו כאיש עדין, אדיב, ובעל לב רחב. ישר ונאמן במשאו ומתנו, נקי כפיים ובר לבב. ועל כן התחבב על כל מכיריו ויודעיו, וכולם פה אחד הללו את שמו וברכוהו.

בשנת תרכ״ד החליט ר׳ חיים לעלות לארץ ישראל עם אשתו ובנו שמעון, כדי לחונן את עפר ארץ ישראל המקודשת, שאותה כה אהב וכה חלם עליה. הוא היה בין החלוצים הראשונים שהשתקעו בעיר יפו. אך לא זכה לדאבון לב להאריך ימים, וכעבור שנה מיום עלותו ארצה השיב את נשמתו לבוראו, בעוזבו אחריו אלמנה צעירה ובנו שמעון שאך מלאו לו שש שנים.

אשתו האלמנה שהצטיינה בחכמתה חריצותה וחסידותה, מסרה את בנה בידי הגאון רבי שלמה בוחבוט זצ״ל כדי שיספוג ממנו תורה ויראה.

[רבי שלמה בוחבוט היה יליד העיר רבאט שבמארוקו. ובצעירותו עלה לאה״ק והתישב ביפו, ושם הרביץ תורה ברבים. בין שומעי לקחו נמנו אנשים שאח"כ התפרסמו בשמם הטוב. כגון הרבנים מסעוד הכהן אלחדאד ראש ק״ק חסידים בית אל. שמעון אשריקי ראב״ד לעדת המערבים ואחרים. הוכר כאחד הרבנים הגדולים בדורו, ונודע במדותיו התרומיות ובתכונות נפשו הנעלות. בו התמזגו כל המעלות אשר מנו חכמים באנשי המופת. הצטיין בדרשותיו ונועם אמריו שצודדו נפשות הקהל. מתוך רצונו שלא ליהנות מזה, התעסק במסחר שעות אחדות ביום וממנו מצא מחיתו, כאשר כהו עיניו מזוקן, בעיקר מרוב עיונו בספרים בלילות, עלה לירושלים ונחשב בין יחידי ישיבת ״חסד אל״. נלב״ע ביום י״א תשרי תרס״א, ונספד ע״י חבריו הרבנים נחמן בטיטו ומנשה שמחון. (החבצלת שנה ל״א תרסייא גליו! ב.) חבר ס׳ קהלת שלמה, ביאור אגדות על התנ׳׳ך. כ״י בידי בנו הרב שבתי בחבוט נ״י. (מ. ד. גאון. בספרו יהודי המזרח בארץ ישראל, כרך בי). בנו של הרה״ג הנז^,, הגאון רבי שבתי בוחבוט זצ״ל שימש כראש הרבנים בארם צובא (חלב) ובביירות. חיבר הרבה ספרים באגדה, בדינים, במוסר ובמדות, וכן שו״ת כלם כ״י. אחדות מתשובותיו הובאו בשרית ישכיל עבדי להגר״ע הדיה זצ׳יל, ובמאסף. ופסק אחד בענין עגונה הובא בס' ״עם מרדכי״ להגר״מ עזראן זצ״ל. נלב״ע בביירות י״ז אייר תש״ח, והובא למנוחות בירושלים בכ״ז אדר בי תשיי׳א],

בישיבתו של הר״ש בוחבוט הנז׳, למד רבי שמעון אשריקי מספר שנים, ועשה חיל בלמודיו. כשרונותיו הגדולים, פקחותו המופתית והבנתו הגדולה, סייעו בידו לגדול בתורה וביראה, ושמו הטוב הלך לפניו כבחור מורם מעם, עילוי, ולמדן מופלג.

תקופה חדשה בחייו של רבי שמעון, החלה כאשר אמו הצדקת נישאה בהסכמתו, למופת הדור, הגאון הצדיק רבי אברהם אשכנזי זצ״ל, ששמש באותם ימים הראש״ל ורבה של ירושלים.

הראש״ל רבי אברהם אשכנזי אשר היה ידוע ומפורסם לאיש מופת, צדיק וגאון מפורסם ובעל מדות תרומיות. הביא לביתו את רבי שמעון, ואימץ אותו כבן. בבית צדיק זה, גדל רבי שמעון על ברכיהם של גדולי וגאוני הדור. בפקחותו בהתמדתו ובכשרונותיו העילויים, שאב מתורתם, שתה בצמא את דבריהם, והתאבק בעפר רגליהם. אביו החורג, לא מנע כל טוב ממנו. הדריכו ולמדו בכל מקצועות התורה, עד כי רכש לו ידיעה עמוקה ויסודית בכל מכמני התורה והמשפט.

בין רבותיו ומכריו של רבי שמעון אשריקי, נמצא הגאון רבי אברהם פנסו. מגדולי רבני ירושלים המפורסמים. אשר גילה את כשרונותיו ותכונותיו המיוחדים של רבי שמעון, והציע לו את בתו בוליסה סול לאשה. [ארבע בנות היו לו לרבי אברהם פנסו. שהשיאן לת״ח: והם, רבי נסים אלישר, בנו של הראש״ל יש״א ברכה. רבי שמעון אשריקי. רבי רפאל כהן שאקו, הנמנה בין רבני ירושלים וטובי עסקניה, פעמים אחדות היה שד״ר הכוללות לחו״ל, תחלה בשנת תרמ״ה לתורכיה, ואח״כ נסע מטעם כוללות עדת המערבים, כולל חברון, ביה״ח משגב לדך, וק״ק חסידים ״בית אל״, להודו, תוניס, אלגי׳ר, מרוקו, ועוד. היה חבר בבית דינו של הראב״ד רבי וידאל חנון אנג׳ל זצ״ל, והעמיד תלמידים הרבה. והחתן הרביעי, רבי אלעזר מיוחס].

בבית חותנו, מצא רבי שמעון אשריקי מעין חדש שממנו שאב תורה והשכל, בהיות שבית חותנו היה מרכז לתורה ובית ועד לחכמים. כאן ניתנה לו האפשרות להתמסר לתורה בלי כל דאגות.

בן כ״ד שנים נשלח רבי שמעון, בשליחות הכולל ע״י ישיבת ״בית אל״ לערי מרוקו. הארת פניו היפים, חכמתו ותבונתו, דבורו הצח וקולו הנעים, עזרו לו מאד בשליחותו זו. בכל מקום שדרכה רגלו נתקבל בסבר פנים יפות, וכולם הרימו את תרומתם ביד נדיבה לטובת ישיבת ״בית אל״. בשליחות זו שהה משך כארבע שנים, והוכתרה בהצלחה גדולה. לאחר שבע שנים, שוב יצא כשד"ר לערי מרוקו, והפעם מטעם הכולל לעדת המערבים. רי״ח ילוז בספרו ״תולדות אליהו״ מציין, כי בהרבה כפרים במרוקו, נפגשו הוא ואביו זצ״ל, עם ר׳ יוסף ארוואץ שהיה שד"ר לעדת החסידים ״בית־אל״ ועם ״הרה״ג נעים זמירות ישראל ר׳ שמעון שריקי ז״ל שד״ר המערבים, ומאוד התענגו בחברתם במשך ימי שבתנו יחד״.

כעבור זמן מה יצא שוב ר׳ שמעון כשד"ר לערי טוניס מטעם העדה הספרדית. גם בית החולים ״משגב לדך״ שלחוהו לכלכותה שבהודו, כדי ליישב את הסכסוך אשר פרץ בין גבאי המוסד ובין נציב אחד בשם כהן שלא רצה להתפשר בענין תרומתו.

את תפקידו כשד"ר מלא רבי שמעון באמונה. לא עשה ממנו עושר, וכל ימיו חי בצמצום ובצניעות, והתמסר כל כולו למען הכלל והפרט. שנים רבות שימש כחבר בבית דין הצדק של העדה הספרדית, וכאשר נפטר הראב״ד של עדת המערבים, רבי יוסף חיים הכהן זצ״ל בשנת תרפ״א, נבחר רבי שמעון לממלא מקומו, וינהל את כל עניני עדתו בכשרון רב. חבריו בבית דין, היו הרבנים הגדולים רבי אליהו לעג׳מי, ורבי יעקב בן עטר, זכר צדיקים לברכה.

רבי אליהו אלעג׳מי זצ״ל, נולד בשנת תרל״א במרוקו, ולאחר עלותו לאה״ק נמנה לאחד מראשי המקובלים המכוונים בישיבת ״בית אל״, והיה ידוע ומפורסם לאיש אלקים קדוש, כן היה בקי בכל כתבי האר״י ז״ל.

ומכוין כל הכוונות ומסדרם על נכון, בבקיאותו וידענותו בקבלת האר״י הוא ערך וסידר את סידור הכוונות של הרש״ש. מלבד היותו חסיד, ומראשי המקובלים בבית אל, היה מראשי עדת המערבים בירושלים. נלב״ע כ^, אייר תרפ״ז.

רבי יעקב בן עטר זצי׳ל. בצעירותו עלה מעיר אזמור שבמרוקו לירושלים, ויהי בין מייסדי עדת המערבים. פעמים רבות יצא כשד״ר לטובת העדה, ובלה במסעותיו הממושכים חליפות כ׳׳ה שנים, הוא חיבר את הספר ״בית אלקי יעקב״. והוא המחבר את הפיוט המפורסם ״אערוך מהלל ניבי״ בשבח הגאון אדמו״ר רבי יעקב אביחצירא זיע״א. נלב״ע ר״ח מנ״א התרפ״ד.

כעת הגיעו לידי כת״י מהר״ר שמעון רביבו ז״ל, ושם כתוב לאמור שר^' יעקב בן עטר סיפר לו כי בהיותו שד״ר בפעם הראשונה במארוקו הלך לעיר אופראן כדי להשתטח על קברות הקדושים שבמערת אופראן הידועה בקדושתה בשל הקדושים הקבורים בה שמסרו נפשם על קדוש ה׳. וכאשר הוא נכנס לתוך גבול המערה היה נדמה לו שהוא מהלך על גבי קוצים ולא יכול היה להמשיך ללכת עד שהוכרח לחזור לאחוריו, ובמו עיניו ראה שלא היו שם קוצים כלל וכלל, וידע שקדושתם של הטמונים שם גדולה עד מאוד.

בספר הנפלא ״הסבא קדישא אדמו״ר סידנא בבא סאלי זיע׳׳א׳׳ (נתיבות תשמ״ה). מסופר כי בביקורו של האדמו״ר יש״א ברכה זצ״ל בירושלים בשנת תרפ״ב. הוא הקדוש פנה לבית הדין של עדת המערבים בכדי לקבל את הסכמתם להדפסת ספרי הרב הקדוש ״עטרת ראשנו״(כך מכנים את הגאון הקדוש וחסיד רבי דוד אביחצירא זיע״א שנהרג על ק״ה). ומצא שם את שאהבה נפשו. שלשה גדולי עולם, וכל אחד מהם עמוד משלושה עמודי עולם. עמוד התורה — הראב״ד ר^' שמעון אשריקי זצ״ל, למדן מופלג ובקי עצום בש״ס ופוסקים. מעיין רשום, הפותר כל בעיה קשה וסבוכה כלאחר יד. עמוד העבודה— עבודת שמים המקובל האלקי ר׳ אליהו לעג׳מי זצ״ל. עמוד גמילות חסדים— הרה״ג יעקב בן עטר זצ״ל. לשלשה גדולי עולם אלה נקשר אדמו״ר הבבא סאלי זצ״ל באהבה רבה, וקבע ללמוד אתם יחדיו ובנפרד, ועד ימיו האחרונים הזכירם לטובה והתגעגע לאותם ימים טובים, ימי השלוה והמנוחה בלימוד התורה כחפצו בלי כל טרדה. מכל אחד מהם כפי ערכו למד והשתלם, מר׳ שמעון — הנהגת בית הדין ולהתנהג עם בעלי דינין ודרך ההוראה והפסק, מרי אליהו — כוונות הרש״ש. מרי יעקב— כל מידות טובות והנהגות שראה בגדולי עולם במשך מסעותיו הארוכים.

על דברי ימיו של רבי יעקב בן עטר זצי׳ל, יש להוסיף, כי בשנת תרנ״א, הוא הגיע ללישבואה שבפורטוגל, בתור שד״ר לק״ק חסידים בית אל, שם פגש ביהודי עשיר שהיה מילדי המערב הפנימי, ושמו מסעוד כהן, שהגר בצעירותו לעיר באיאה שבברזיל, ולרגל מסחרו הגיע ללישבואה.

ר״י בן עטר, שהיה בעל מתק שפתים, ובעל השפעה רבה. הציע לעשיר הנז׳ לייסד ישיבה בירושלים לעדת המערביים, בה ילמדו עשרה תלמידי חכמים מבני העדה. והוא העשיר, יספק להם את התמיכה הדרושה לפרנסתם ולמחייתם; העשיר השיב בחיוב, והקציב סך מסויים לעשרה לומדים וכן דמי שכירות מקום לישיבה. הישיבה נקראה בשם ״משמרת כהונה״, ושימש בה רבי יעקב כראש הישיבה. הנדיב מסעוד כהן הנז׳, עמד בהתחייבותו, ובמשך כל ימי חייו לא פסק מלשלוח את הקצבה לישיבה הנז׳, ואף אחרי מותו בצוואתו הניח קרן לישיבה הנז׳ שמפירותיו תמשיך הישיבה להתקיים. (ראה בשו״ת ״רחמים פשוטים״ להרחמ״ן נאים זצ״ל, בהלכות צוואות ומתנות סימן ו׳ עמי מ״ט, תשובה ארוכה מארץ מדה ע״ע הצוואה של הנדיב הנז׳).

מיתת בתו של רבי שמעון אשריקי זצ״ל, מרת וידה אשת הסופר החכם ר׳ יצחק יחזקאל יהודה בי״ד אדר תרפ״ז, העכירה את רוחו, ומני אז סבל יסורים מריס וקשים שקבלם באהבה, מרוב יגונו נסתמא מעיניו ונפל למשכב, והוא האריך בחליו על ערש דווי במשך שנתיים עד כי נתבקש לישיבה של מעלה בכ״ו סיון תר״ץ והוא בן שבעים ושתים שנה, זיע״א.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– הרה״ג רבי שמעון אשריקי זצ״ל

עמוד 316

ילדת בת 7 נאנסת על־ידי בן־אחיו של מושל טנג׳יר

אונס של נערות ושל נשים יהודיות על־ידי בני מרום הארץ וכן על־ידי מוסלמים אחרים אירעו במרוקו במקומות שונים, בעיקר בעתות של מהומות והתנפלויות.

שלמה אבן וירגא, מחבר ׳שבט יהודה׳, כותב כי זמן קצר לאחר שהגיעו המגורשים לפאס ׳בא ערבי אחד, וראה נערה יפה מבנות ישראל, ולעיני אביה ואמה בא עליה והלך לו׳. בהמשך מסופר כי תקע בבטנה רומח כדי להורגה כי חשש שמא התעברה.

בפאס נאנסו בנות ונשים יהודיות בשנת שי״ח (1558). במכנאס בשנת תפ״ח (1728). ר׳ משה בירדוגו(1731-1679), שפעל במכנאס, כותב על אשה שבעלה הלך למדינת הים, והיא הלכה לבית שר העיר (מושל) של טנג׳יר ונאנסה על־ידו. לפי תשובת החכם היא נאמנת, כי העידו עליה שהיא אשה צנועה ושיצאה מבית השר בוכייה ובגדיה קרועים. על גוי שניסה לאנוס אשה יהודייה בביתה בפאס כתב ר׳ שאול ישועה אביטבול(1809-1739) שפעל בצפרו.^״ לפי ידיעה שפורסמה בשבט תרמ״א (1881) עונתה יהודייה על־ידי אחד מקרוביו של מושל מחוז.

אונס נערות וחילול כבודן של נשים יהודיות (1897-1829)–אליעזר בשן

עמוד 126

הגאון החסיד רבי מסעוד הכהן אלחדאד זצוק״ל.

מגדולי חכמי המערב בירושלים.

רבי מסעוד הכהן אלחדאד זצ״ל, עלה בצעירותו ממרוקו לירושלים. בלוית אביו רבי דוד זצ״ל שהיה ת״ח חשוב, ולימים מהרבנים הבולטים בקרב העדה המערבית בירושלים.

לאחר שהשתלם רבי מסעוד בישיבותיה של ירושלים, בתורת הנגלה ומלא כרסו בש״ס ופוסקים. התמסר כל כולו לתורת הנסתר, והסתופף בצלם של גדולי המקובלים בישיבת ״ק״ק חסידים בית־אל״. בשנת תרס״ג נתמנה רבי מסעוד, לראש הישיבה וקיבל את התואר ״הרב החסיד״ שהוא התואר הניתן לראש ישיבת המקובלים ״ק״ק חסידים בית־אל״.

במשך עשרים וארבע שנים (תרס״ג— תרפ״ז, 1927־1903) שימש בה כראש הישיבה. ושמו נודע לשם ולתפארת בשל גדולתו חסידותו וקדושתו שהיה להפליא, ונודע לאיש אלהים קדוש. בשנות חייו האחרונות סבל יסורים רבים, כי ניטלה ממנו היכולת להלוך ברגליו, ומעריציו הרבים נשאוהו על כתפותיהם אל בית התפלה הנ״ל בימי מועד ושבת. תקופה ארוכה היה מוטל על ערש דוי, והיה נושא את גורלו בדומיה. שנים רבות נחשב לזקן המקובלים. הוא האריך ימים, ובשנת ק״ז לחייו נתבש״מ בעש״ק כ״ד סיון תרפ״ז.

מחיבוריו: ״כח מעשיו הגיד לעמו״, דרושים לשבתות ולמועדים (ירושלים תרס״ו). ״בן יכבד אב״ חידושים על התורה וש״ס (ירושלים תרס״ו). ״שמחת כהן״ שו״ת על הקבלה. ערכוהו וסדרוהו לדפוס הגאונים והמקובלים טובים השנים, רבי שלום הדאיה ובנו רבי עובדיה הדאיה זצוק״ל. (נדפס ירושלים תרפ״א). אודותיו ראה: יהודי המזרח בא״י. נר המערב טולידאנו. מלכי רבנן. שו״ת ישכיל עבדי חלק שמיני בח׳ דע״ה והשכ״ל. ובישכיל עבדי ח״ב— דרוש שנשא עליו הגהמ״ח. זיע״א.

רבים הם הסיפורים והנפלאות, שנרקמו סביב קדושתו של רבינו מסעוד הכהן זצ״ל. שמו נודע ונתפרסם כמלומד בניסים, אשר דבריו הקדושים ותפילותיו, היו נשמעים בשמים. רבים היו המשכימים לפתחו ומתדפקים על דלתותיו, כדי לבקש ממנו ברכה וישועה לסבלם ולמצוקתם,

רבים נושעו על ידי תפילותיו, והיו מספרים על הנסים ועל הנפלאות שנעשה להם על ידי ברכותיו של צדיק.

כאן המקום להעלות שתי מעשיות, הממחישים את כח קדושתו של רבינו מסעוד זצ׳׳ל, ואינן אלא שתי טיפות בודדות, מתוך ים גדול של מעשים מופלאים שנעשו על ידו, בכח תפילותיו וצדקתו.

המספר הינו איש אמונים. רבי משה דוד חדאד בן הרה׳׳ג נסים זצ״ל מעיר נאבל שבטוניסיה, שהיה מקורב וידוע אצל כל גדולי הדור, ואף הכיר את רבינו מקרוב, והיה ממעריציו, (ישנם שו״ת ממנו בספר ״ישכיל עבדי׳^, להגר״ע הדאיה זצ״ל)(את סיפור המעשה העלה אותם ר׳ משה הנז׳ בספרו, ״מאמר אסתר״ שהוציא לאור בשנת תש״ו, לזכר אשתו הצדקת, מרת אסתר בת הר״ר יעקב מאמו ז״ל ונכדת הרה״ג הדיין המצויין, רבי יהודה בהרה״ג יעקב חי גז זצ״ל. המכונה הרב יג׳ץ (ר״ת יהודה גז נר״ו), בעל המחבר ג׳ ספרים על התורה, על חומש בראשית נדפס בירושת״ו בשנת התרע״ה, חלק שמות ויקרא, נדפס בשנת תרצ״ג. וחלק במדבר דברים, נדפס בשנת תרצ״ו. כל החלקים הנז׳ קרא את שמם ״נחלי יהודה״ וגם ״נחלי יעקב׳׳, ״אבי הנחל״, ׳׳ירך יעקב״. כי שיתף עם ספריו דברי אביו הרה״ג ר׳ יעקב חי גז זצ״ל.

הרב יג׳׳ן הנז׳, בימי זקנתו עזב את משרתו כסא הרבנות בעירו נאבל שבמחוז תוניסייא, ועלה לירושלים ונלב״ע ביום כ׳ סיון התר״ן.

בבוא הרב יג״ן לירושלים, נתמנה בתור דיין בבית הדין של העדה המערבית. הרב אברהם צוקרמאן בעל הדפוס צוקרמאן בירושלים, סיפר לרבי משה חדאד הנז׳, כי סיבת התמנותו של הרב יג״ן זצ״ל לדיין, היה ע״י מעשה, שפעם אחת, כשהיה הרב יג״ן מתפלל בבית הכנסת ר׳ יוחנן בן זכאי, נכנס לשם רב אחד צדיק ומקובל, ונגלה לפניו עמוד אור מזהיר על ראשו של הרב יג״ן, ואז נתפרסמה גדולתו וקדושתו, ובחרו בו לשרת ברבנות בעדת המערבים.)

הר״ר משה חדאד הנז׳ מספר כי בעת לידתה של אשתו מרת אסתר, בשנת תרנ״א. ״היה מתארח בביתם ידיד נפשי רבין חסידא הרה״ג המקובל האלהי המפורסם בפלאיו לשם ולתהילה, כמהר״ר מסעוד הכהן חדאד זצוק״ל, ראש עדת בית אל קהל חסידים בעיה״ק ירושת׳׳ו, שבא בכבודו בתור שד״ר לטובת עדתו הקדושה, ואז הוא עשה לה זבד הבת ונתן לח שם אסתר, וברכת צדיק נתקיימה בה, כי חננה היוצר חכמה בינה ודעת ושכל טוב ויראת ה׳ היא אוצרה…״.

הוא מוסיף ומספר, דברים שהוא עצמו היה עד להם:

הרמה״ח זצ״ל (ר״ת הרב מסעוד הכהן חדאד) בשנת התרס׳׳ב בא לעירינו בתור שד״ר ״בית אל״ פעם שנית. ועד ראיה אנכי שנעשה על ידו עובדה פלאית. והיא: בזמן ההוא היה מושל ישמעאלי שמו אצדק ג׳ינב שונא ליהודים בעירנו. והיה מתנגד לגביר אחד, שמו שלמה פארינתי. ובשבוע ההיא ממש, היה רודף אחרי בניו, לתופשם ולתתם בבית הסוהר, והם בורחים ממנו. ותביעתו עליהם, על כי הם אומרים שיש להם בידם הרשאות ממשלת צרפת שהם נתינים לה, והוא מכחיש אותם. כשיצא הרב הנז' לקחת נדבתו מגבירי עדתנו והלכנו יחד עמו, כשבאנו לגביר הנז', אחר שקבלנו בכבוד גדול. אמר לו, סלח נא אדוני הרב, אני שמעתי על הוד כבודו שהוא בעל פלאות וכמה נסים נעשו על ידו. הנני מחלה את פני קדשו, למלא את בקשתי, ולבקש רחמים מאל צור עולמים, שיעקור מעירנו את המושל שלנו.

וספר לו את העובדה הנז'. אחרי התבוננות הרב היטב בדבריו. אז השיבו:

יהיה לבו בטוח בהשי״ת, כי אחרי שלושה ימים יתעקר המושל הזה מהעיר.

וכן היה ביום ג׳ ממש, המושל, קבל תילגראם מאת הממשלה לצאת מהעיר.

וכל העם מקצה המה ראו כן תמהו על הנס הגדול שנעשה ע״י הרב. והגביר הנז' בא לפני הרב, והיה מחבק ומנשק לו את ידיו ורגליו, והעניקו במתנה גדולה. ונדר על עצמו להתנדב נדבה שנתית לעדת בית אל לכל נפש מב״ב סך מה, והתמיד לתת את נדבתו הנז' עד יום מותו ובניו אחריו.

ועוד שמעתי מפי מגידי אמת רבות מפלאיו. אך אספר פה ב׳ מעשים מפליאים, ששמעתי מפי ידי״ן הרה״ג הראב״ד כמהר״ר ציון ביתאן הרב הראשי לטריפולי נר״ו שנעשו לפניו.

א׳. המנהג היה בטריפולי, בעת שהשד״ר רוצה לנסוע לכפרים, לא יסע יחידי, כי אם שולחים עמו החכם הנכבד של העיר, ללוותו בשליחותו לשם.

ובבוא הרמה״ח ז״ל בשליחותו, בהיות שהוא איש קדוש בעיני העם. בחרו לשלוח עמו, רב נכבד הרצ״ב הנז'. כשנסעו יחד לכפר מרצתה. והם באמצע הדרך, והעגלון לפתע פתאום צעק ואמר: אהה אדוני הרבני, הנה אבדנו,אבדנו, עומדים אנו כעת בסכנה גדולה. ופנה להרצ״ב: הלסטים פ׳ וד׳ חבריו באים לקראתנו מזוינים,ואלו ידועים ומפורסמים שאין מידם מציל. אז הרצ״ב חרד חרדה גדולה. ופנה להרב וגעה בבכיה. ואמר לו, אדוני הרב לא שמעת מה אומר העגלון, שאנו עומדים בסכנת דרכים ועת צרה גדולה היא לנו. השיב הרב לו, מה יש, מה יש. ? השיב הרצ״ב, הנה לסטים מזוינים לפנינו להרגנו. אז הרב שתק ושם ידיו על עיניו שלושה רגעים, ואח״כ הסב פניו לעגלון ואמר לו, אל תירא ואל תחת, לך לשלום. ושום אדם לא יראה אותנו, ולא יוכלו ליגע בנו, ולא יעשו לנו שום דבר. העגלון הלך לדרכו הוא ירא ומפחד. והלסטים קרבו לעגלה והיא הולכת. ועברו לדרכיהם ולא פנו להם כלל ועיקר. וכשעברו את הדרך המסוכן. העגלון העמיד את העגלה וירד, ונפל לפני רגלי הרב, והיה מנשק את עפר מנעלו ואומר, ברוך אלהי ישראל שהצילנו מכל רע ועל ידי רו״מ, וברוך אתה לאלהיך שהוא מקבל ברצון בקשתך ותפלתך, ברוך פודה ומציל. בהגיעם לעיר הנז' העגלון, לא רצה לקבל מהרב בשום אופן שכרו. עד שנתכעס עליו הרב, אז לקח בצער גדול. ובהגיעם, העגלון פרסם את כל המעשה לכל יהודי העיר. ואז נתפרסם הרב לבעל הנסים.

ב. בבואם לבית בעה״ב הקבוע של שד״ר בית אל. מצאו כל בני הבית בוכים ומבכים על בנם היחיד, שהוא חולה. והרופאים אמרו נואש, ומהומה גדולה ביניהם. בהכנס הרב לבית, ושומעו בא אחריו, אז נקבצו כל בית הבעה״ב, ואביו ואמו של החולה. ונפלו לארץ לפניו, בבכי ובתחנונים שיבקש רחמים על בנם לפני ה^׳, שיקום מחליו. אז הרב נכמרו רחמיו ואמר, הוציאו כל איש מעלי מהבית. ורחץ את ידיו, ונכנס לחדר החולה. עמד והשתקע בתפלה שהשתפכה בתוך קסם מתעלה. וכשגמר תפלתו, יצא שש ושמח. ופנה אל הבעה״ב ואמר לו, הנני מבטיחך בעזר הבורא רופא חולים, כי בנך יתרפא מחליו, וישוב לאיתנו בריא אולם, ולא יאונה לו כל רע. וכן היה, אחר איזה שעות נהפך החולה לטובה ונתעורר מחוליו ודרש מים לשתות. ונראו עליו סימני החיים. ומעט מעט הוטב מצבו בחמלת ה׳ עליו. וכשבאו הרופאים לבקרו, המה ראו כן תמהו. כי נפלא הדבר בעיניהם. הוריו, כמעט נשתגעו מרוב שמחה מפעולת הצדיק, אשר נתקדש שם ד׳ על ידו. ומב׳ המעשים האלו נתודע שמו ברבים לאיש קדוש בעל מעשים פלאיים, וכל בני עיר העריצוהו בכבוד גדול והעניקוהו בנדבתם כראוי לו, והצליח בשליחותו הצלחה מרובה. אם אמרתי אספרה כמה גדול כחו בקדושה ממעשיו ומפלאיו לא יכילם ספר.

הרב הנז' זכה לזקנה ולשיבה מכשורה. האריך ימים על כסא הרבנות בעדת חסידים עד מאה ושמונה שנים. נתבש״מ בעיה״ק ירושלם תו״ב, עש״ק כ״ד לח׳ סיון התרפ״ז אחר חצות היום. חבר כמה ספרים כח מעשיו. בן יכבד אב. שמחת כהן ב״ח. שו״ת ע״ד הסוד ודרשות. כלם נדפסו בירושלים. זיע״א.״.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– הגאון החסיד רבי מסעוד הכהן אלחדאד זצוק״ל.