מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-משפחת בטיטו-בחבוט
שבתי ב״ר שלמה בחבוט
יליד יפו ביום כ״ג שבט תר״ל. ראשית חנוכו קבל מאביו הרב ז״ל, ואח״כ למד עם חו״ר העיר. בהיותו בן י״ט עלה עם הוריו ירושלימה. אז נשא לאשה את בת הגביר הנודע לשם עזריה די בוטון, והותנה כי עליו להמשיך את השתלמותו. מכאן ואילך הקדיש את עצמו וזמנו לתורה, ויהי לומד בקביעות ובשקידה בישיבת חותנו ר׳ עזריה הנ״ל, בתברת הרה״ג כמוהר״י מאיר במשך ט״ו שנים תמימות, ש״ס ופוסקים. תוך כדי כך קנה ידיעות בשפות ערבית, תורכית, צרפתית ואשפניולית. בשנת תרם״ו חזר ליפו עיר מולדתו, ושם נתקבל לחבר ביה״ד. בימי מלחמת העולם הוכרח לצאת את הארץ, ונתמנה לרב בעיר קליז, קליקיה דסוריא, וישב שם עד שנת תרפ״א. בינתים הוזמן לשבת על כסא הרבנות בארם צובא, ונשאר בעיר זו עד חרף תרפ״ד. כמטרת חייו בחלד, הציב לו הרב הנכבד את רעיון אחוד הלבבות, ובכל מקום בואו אינו פוסק מהטיף על ערך השלום בעולם, ודרשותיו ספוגות מוסר ואהבת ישראל. לעבודת קדש זו הוא מסתייע גם בספרי השכלה ומחקר, שהוא הוגה בהם בעתות הפנאי. במשך העתים נסע פעם לחו״ל בשליחות בית חנוך יתומים הספרדי בירושלים, עזד לארגון משרד הרבנות ביפו, להרחבת פעולות קדימה, חברה להפצת השפה העברית בעיר, וכו'. משלהי תרפ״ד ואילך, הוא מכהן כרב ומו״ץ לקהלת היהודים בביירוט. אחד מפסקיו בענין עיגונא הובא בספר ״ע״ם מרדכי״ לר״מ עזראן, ותחומים עמו יוסף ארוואץ ומחבר הספר הנ״ל.
שלום בחבוט
רב ומקובל ובעל מדות. הרביץ תורה הרבה בעיה״ק ירושלים, בבית הת״ת לעדת המערבים והצטיין בשיטת חנוכו ובהוראותיו. מפי מכיריו שמעתי, כי היה תארו כדמות מלאך אלהים, בזקנו הלבן והנאה היורד על פי מדותיו, בעיניו, הבוערות והשופעות אש קודש, בפניו הצוהלים והשלוים, ועל הכל ניבו העדין, סבלנותו ביחס לכל תופעות החיים וענותנותו היתרה. נלב״ע בירושלים.
שלמה בחבוט
יליד רבאט במרוקו. בצעירותו עלה לאה״ק והתישב ביפו, ושם הרביץ תורה ברבים. בין שומעי לקחו נמנו אנשים שאח״כ התפרסמו בשמם הטוב כגון הרבנים מסעוד הכהן אלחדאד ראש ק״ק חסידים בית אל, שמעון אשריקי ראב״ד לעדת המערבים ואחרים. הוכר כאחד הרבנים הגדולים בדורו, ונודע במדותיו התרומיות ובתכונות נפשו הנעלות. בו התמזגו כל המעלות אשר מנו חכמים באנשי המופת. הצטיין בדרשותיו ונועם אמריו שצודדו נפשות הקהל. מתוך רצונו שלא ליהנות מזה, התעסק במסחר שעות אחדות ביום וממנו מצא מחיתו. כאשד כהו עיניו מזוקן, בעיקר מרוב עיונו בספרים בלילות, עלה לירושלים ונחשב בין יחידי ישיבת ״חסד אל״. נלב״ע ביום י״א תשרי תרס״א, ונספד ע"י חבריו הרבנים נחמן בטיטו ומשה שמחון. החבצלת שנה ל״א, תרס״א גליון ב.
שמואל ב״ר שלום בחבוט
מחו"ר ירושלים הצנועים. התפרסם בעומק עיונו בש״ס ובפוסקים ובשקידתו העצומה בחבורי רבנן קדמאי ובתראי. כל ימיו סבל עוני ומחסור ואולם דלותו התמדית המתמדת לא השפיעה במשהו על מזג רוחו, ולא הרפתה ידיו והחלישה מרצו בתלמודו. אלא להיפך. אביו הרב החסיד והמקובל ר' שלום ז״ל עזר לו במקצת בכלכלת ביתו. מחידושיו בהלכה נדפסו בספרי רבני התקופה ומהם קל להבחין את בקיאותו הרבה בכל חדרי התורה. נלב״ע בירושלים, ה' שבט תרע״ח.
נחמן בטיטו
נולד בשנת תר״ו במראקש, מרוקו ומת בירושלים ט״ו אלול תרע״ה. בעודו נער עלה עם הוריו לארץ. את חנוכו קבל בישיבות חכמי הספרדים בירושלים שרב היה מםפרן בעת ההיא. אתר פטירת הרה״ג דוד בן שמעון המכונה צוף דב״ש בי״ח כסלו תר״מ, נבחר לאחד ממגהיגי עדת המערבים. בשנת תרנ״ט, בערוב ימיו של הרה״ג משה מלכא, פרצה מחלוקת גדולה בין אנשי העדה המערבית ויפרדו לשתי סיעות. האחת דבקה בר״מ מלכא והשניה בחרה את ר׳ נחמן לרב, ועל פי הצעת כמה מרבני ועסקני ירושלים, הואיל הרב הראש״ל יעקב שאול אלישר לאשר את מנויו בתור רב ראשי לעדת המערבים. אחרי מות הרב מלכא בכ״ד אב תרס״א, הצטרפה סיעתו לר' נחמן, ומאז נהל את העדה המערבית בהשכל ודעת, וירכש את אהדת כלם בלי הבדל, בהתגלע ריב הרבנים הגדול בירושלים בשנת תרס״ט, לרגל שאלת הרבנות הראשית, נמנה מטעם הממשלה המרכזית למ״מ תכם-באשי וראש״ל.
פרק הזמן ההוא, היה הנורא ביותר בחייו, כי מטבעו היה רך המזג ובני הסיעה המתנגדת ואפילו מוקיריו ומעריציו לא יכלו לסלוח לו את חטאו זה על כי נאות לקבל את המשרה הנ״ל. מאז מררוהו וישטמוהו והוא נשא את הכל בדומיה כי היה תמיד מן הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים. מצב עדת המערבים שדלל אז וחרב, מסבת המריבות וכדומה, השפיע לרעה על בריאותו ויקרב את קצו. נוסף לכשרונותיו המצויינים בתורה היה בעל זכרון נפלא ובלתי שכיח, עניו, נוח לשמים ולבריות, צדיק ותמים בכל הליכותיו, חובב ציון, נאמן שמעטים כמוהו, והוכר ע״י הצבור כאחד מגדולי התורנים שבדור. השתתף בחידושי תורה בקבץ ״תורה מציון״ של הרב צוקרמאן, חוב. ב. םי, כה. ירושלים תרמ״ז. בין השנים תרמ״ד — תרמ״ו, הוציא יחד עם הרב חזקיה שבתי ס׳ שמות מעם לועז לאדינו ב׳ חלקים בגליונות גליונות מדי שבוע, עבור מנויים שחתמו על כך. פעולה תרבותית זו היתה חשובה בעתה, הואיל ועלי ספרות מדרשית אלה, חנכו והדריכו את בני המון העם. ישב על כסא הרבנות בירושלים מיום כ״ה שבט תרם״ט עד יום ה' חשון תרע״ב.
צ י ו נ ו : ציון במר תבכה וירושלים תתן קולה, על האי שופרא דבלי בארעא דרופתקא דאוריתא
צדיק וענו מדוכא ביסוריו עומד בפרץ ירושלים, ראש רבני בני מערבא וראש״ל, הרב הנ. המפורסם
כמוהר״ר נחמן בטיטו זצ״ל, מ"ך ביום ט"ו אלול ש. תרע״ה, תנצב״ה.
רפאל יצחק בטיטו
מרבני ועסקני הצבור בעדת המערבים בירושלים. נמנה בין ״שבעת הנרות״ אשר נבחרו להיות פקידים ומשגיחים וגזברים, שעל פיהם יתנהלו כל עניני כוללות המערבים בעיה״ק, שהרשות בידם לעשות כחפצם ורצונם בין השאר לגזור ולקנוס ולהעניש כפי ראות עיניהם. על הסכמה זו תתם הרה״ג דוד בן שמעון המכונה צוף דבש, ובית דינו בשנת תרכ״ו. ונראה שהיה אביו או אחיו של הרב נחמן בטיטו, אשר ישב על כסא הרבנות בירושלים. לוח
א״י, שנה י״ד עמ.
עמוד 142
Saïd Sayagh L'autre Juive Roman
Saïd Sayagh
L’autre Juive
Roman
Elle était très belle, Sol, Zoulikha en arabe, la jeune fille juive tangéroise.
Elle s’était liée d’amitié avec une voisine musulmane, Tahra, chez qui elle se rendait quand elle n’en pouvait plus des remarques de sa mère.
Un jour, Tahra informa le pacha que la petite Sol voulait se convertir à 1 Islam. Devant le pacha, Sol nia toute intention de laisser la foi de ses ancêtres. Elle fut condamnée à mort pour apostasie.
Elle devait avoir entre quatorze et seize ans. Sa famille, ainsi que la communauté j uive de Tanger, souhaitant la sauver, lui conseillèrent de se convertir en apparence et portèrent l’affaire devant le sultan.
Moulay Abderrahmane, le sultan du Maroc, à l’heure où la France conquit l’Algérie, plia sous la pression des faquihs musulmans et confirma la condamnation à mort.
Le courage de la jeune fille marqua les esprits de l’époque, musulmans compris. Ce roman s’inspire d’un fait historique : le martyre d’une jeune juive marocaine de Tanger, exécutée à Fès en 1834.
L’auteur est né à Meknès dans une famille aux origines complexes, descendants de juifs convertis à l’Islam, chez qui se mêlent les héritages de Fès, de Mogador, de Tétouan, de Tanger, d’al Andalous et de l’Atlas.
Historien, il a soutenu une thèse publiée aux éditions du CNRS en 1986. Agrégé d’arabe, il enseigne cette discipline à Montpellier.
Suite de la page 63
Dans les confins de l’Est, les escarmouches ne s’arrêtèrent pas. Le gouverneur Houmman el-Jirari envoya lettre sur lettre au sultan pour l’avertir de la colère et de l’impatience des tribus Angad, Hamian, Ait Iznassen, Doui Mnia et autres Oulad Jrir. Il lança des appels à secourir les musulmans et libérer la terre de l’Islam souillée par les chrétiens. Toutes les provinces furent atteintes par ce mouvement. La Siba, dissidence, gagna du terrain. Les tribus Oudayas qui soutenaient le Makhzen se révoltèrent, suivies par d’autres tribus. Même les esclaves Boukharis qui n’avaient pas reçu leur solde entrèrent en dissidence, vendirent leurs chevaux et se vengèrent des violences et déplacements forcés dont ils avaient souffert.
Le trésor du Makhzen commença à se vider; les impôts ne rentraient plus et les difficultés s’accumulaient pour le grand palefrenier, ministre de la Guerre. Le syndic des Oumana, trésoriers, qui faisait office de ministre des Finances reporta, pour l’exemple et pour le maintien de la tradition, sur les ports et les juifs toute la charge fiscale. De leur côté, les Tangérois commencèrent à ne plus supporter ni les commerçants chrétiens dont le nombre augmentait, ni les missions européennes dès lors que le sultan avait signé, avec les Anglais, un pacte qui obligeait chaque État à assurer la sécurité des ressortissants de l’autre État résidant sur ses terres.
Les habitants de Tanger considérèrent cela comme une souillure de la terre musulmane. Ils assimilèrent les contacts des juifs avec les étrangers à une rupture du pacte de la Dhimma qui interdit l’alliance avec les ennemis de l’Islam. Leur colère augmenta d’autant plus qu’ils pensèrent qu’un certain nombre de commerçants juifs devenaient de plus en plus puissants et exerçaient une influence grandissante sur le pacha, chargé par le sultan des relations avec les nations chrétiennes.
Pire que cela, certains juifs ne respectaient plus la règle de la Dhimma, s’habillaient comme les chrétiens, ne mettaient plus la chéchia et la djellaba noire. Il y en a
meme qui ne quittaient pas leurs babouches en présence du pacha
Et, parmi les dernières nouvelles en provenance de Fès, on apprenait que deux adeptes de la zaouïa Derqaouïa avaient été tués à Oran, alors qu’ils haranguaient la foule pour 1e Jihad contre les Français.
Un jour radieux comme le sont les jours du printemps, lssachar revint, haletant, à la maison.
Quest-ce qui t’arrive? lui demanda Sol
-J’ai vu des mokhaznis qui frappaient Saadia Benattar le cordonnier, sur le dos.
־ Malheur, Pourquoi ? Qu’est-ce qu’il a fait, le pauvre ?
- Ils lui ont infligé huit cents coups. Il n’avait plus de peau. Il hurlait, hurlait… et s’est évanoui.
- Mais pourquoi ? Dis-moi pourquoi ?
- Un espagnol a été attaqué par des coupeurs de routes qui lui ont dérobé son argent.
- Saadia, qu'est-ce qu’il a à voir avec cette histoire ?
- Les mokhaznis ont trouvé, à l’endroit où l’espagnol a été attaque, une babouche que Saadia avait fabriquée…
- C est son travail. Il est cordonnier.
- Ils lont frappé pour qu’il leur dise à qui il avait vendu la babouche. Mais lui ne savait plus.
- Et après ?
- Les juifs sont arrivés et l’ont ramassé. Il était comme mort, ses jambes et ses côtes cassées.
- Le pauvre ! Comment va-t-il faire ? Comment va-t-il faire pour nourrir ses enfants ? C’est l’arbitraire !
- Tous les jours, il y a des affaires comme celle-ci. Nous n’y pouvons rien.
- Et ils se turent…
- Les actes arbitraires étaient innombrables.
- Shamoun s’était querellé avec un musulman. La foule l’avait lynché, lui avait arraché la langue et laissé dans une mare de sang. Le prétexte invoqué était qu’il avait injurié l’Islam.
- Shlomo qui avait nommé un tuteur musulman pour une transaction commerciale avait perdu son capital et les bénéfices. Le tuteur avait nié son engagement.
- Sans parler des bandes qui kidnappaient les enfants et réclamaient des rançons. Beaucoup d’enfants étaient violés, comme le voulait l’usage avec les prisonniers chrétiens en attente de rachat. Des fois, certains notables s’en chargeaient et les élevaient dans la foi musulmane
Saïd Sayagh L'autre Juive Roman
- Page 66
ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג– פיתוח האינטליגנציה– זכרון ולימוד–
– לחינוך הילד להסתכלות ולציור נודע ערך כפול: ע״י ההסתכלות המדוייקת עוטים העצמים אינדיבידואליות, תכונותיהם מובלטות והדרך פתוחה עתה לעיצוב מושגים ולהפשטה. דבר זה מצריך, כמובן, את התערבות הלשון ולפיכך אנו מחזירים את הקורא לפרק המוקדש לפיתות פונקציה זו.
ההסתכלות מהווה כמו כן את התנאי העיקרי ללימוד מדעי־הטבע. עם ילדים פרימיטיביים אלה, יותר מאשר עם כל ילד אחר, יש להתחיל בהסתכלות בתהליכים המתרחשים בטבע, דבר שניתן להגשימו בקלות בסביבת מוסד או קיבוץ. התפתחות הצמח והתנהגות בעל החי ישמשו, בהכוונת המדריך, כנקודת מוצא להשוואות ואחר כך למיון.
הכלל הנקוט בידינו — יש לשמור תמיד על קיום המוחשי, אך יש לספק לילד את הכלים הנחוצים, דהיינו את הכלים המילוליים, על מנת להסדיר ולארגן את ידיעותיו. רק בדרך זאת אפשר להפוך את הפעילות ההסתכלותית במוחשי לנקודת מוצא לפעילות מופשטת. זוהי פעילות תפיסתית למחצה ורכישה לשונית למחצה. ברמה התפיסתית ישמשו משחקי פסיפס מסובכים יותר ויותר הזדמנות להפעלת אספקטים רבים של התפיסה החזותית. לפעמים נוטים לראות את המשחקים הללו כילדותיים מדי בשביל מתבגרים, אך אין לשכוח כי לצעירים הצפון־אפריקאיים לא ניתנה, בהיותם רכים בשנים, ההזדמנות לשחק בכל מיני משחקים המסייעים לפיתוח הפונקציות השכליות. בכדי לפתור פסיפס צריך הילד לקרב זו לזו שתי צורות הגזורות באופן שרירותי, וזוהי כבר פעילות מורכבת של ניתוח צורות, ובעזרת צבעים או ציורים עליו להכיר אחר כך כמה קטעים כשייכים לשלמות אחת (נתקלנו כזכור בקשיים בפעילות דומה במקצת — זיהוי ציורים בלתי שלמים).
יש להתחיל בפסיפסים פשוטים, בעלי צבעים עזים וציורים ברורים וגזורים לצורות סדירות, ואחר כך לעבור לציורים גיאומטריים מסובכים, הגזורים לקטעים בעלי צורות פחות סימטריות.
שיטת הפסיפס תאפשר לקבוע את התפיסה של צורות גיאומטריות פשוטות, וכן להעניק לה גמישות. יש לציין, כי ילדים רבים (מעל לגיל 12) אינם מבחינים בקלות בשרטוט של מלבן בציור דלהלן:
אם נרגיל את הילד לפרק את הצורה בכל הדרכים האפשריות, נוכל אחר כך להתחיל בניתוח התכונות הגיאומטריות. למשל, נבקש את הילד לבנות צורה סדירה מתוך היסודות הבאים, המוצגים בערבוביה (בתחילה מציגים לפניו את המודל המוגמר — מעגל).
את החינוך לציור יש להתחיל מראשית. מטרתנו הראשונה היא שחרור הילד מכל המעצורים הנובעים הן מהרגלי סביבתו והן מהרגשת אוזלת ידו. יש להניח לו להתבטא כרצונו בציור חופשי ולגוון את מכשירי העבודה, שכן ילדים מסויימים מתבטאים ביתר קלות במכחול ובצבע מאשר בעיפרון. יתר על כן, שלב ראשון זה עשוי לסייע בפתרון כמה קשיים ריגושיים.
השימוש בציור החופשי לשם מטרה זו צריך להימסר לידי מומחה, אך כל מחנך חייב להכיר בתפקיד זה של הפעילות הגראפית. בגלל הנאמר יש להימנע מלחרוץ משפט — העלול להתפרש על ידי הילד כשלילי — על ציור בו ניתן לו חופש פעולה מלא. שלב זה של ציור חופשי יביא את הילד לידי שימוש במכשיר כבכלי מוכר. בשלב הבא יש לכוון את פעילותו המוטורית ע״י הפנייתו להעתקת ציורים (דרך נייר שקוף) ואחרי כן להעתקה של דוגמאות בעלות קווים פשוטים מאד. רק לאחר מכן אפשר להתחיל בציור עפ״י דוגמה, וכאן יש להקפיד — לגבי ילידם שאינם מגלים כשרונות אמנותיים, ואלה הם הרוב — על דיוק, ייצוג הפרטים ושמירה על הפרופורציות, יותר מאשר על הערך האסתיטי (לילדים בעלי כישרון אמנותי יש כמובן לתת חופש לצייר כרצונם).
רק לאחר שההסתכלות תהיה משביעת־רצון אפשר לתת מקום לאספקטים האסתיטיים. באשר לציור הגיאומטרי, ישמשו תרגילי העתקה בעזרת מכשירים מדוייקים (סרגל, מד־זוית, מחוגה) השלמה מועילה לתרגילי הפסיפס. יש להרגיל :את הילד לצייר בדייקנות ציורים גיאומטריים, תחילה על בסים דו־מימדי ואחר כך בפרספקטיבה תלת־מימדית. דבר זה מהווה לא רק תרגיל מצויין לפיתוח הכושר לעיצוב המרחב ולהסתכלות, כי אם גם הכנה להעתקה ולקריאה של תוכניות (במכניקה, בנגרות, בתפירה וכד׳).
- 4. מן הפעולה אל המחשבה: ההפשטה והלשון
האדם נבדל משאר בעלי החיים בחשיבות הנודעת אצלו לדימוי הפנימי (הרפרזנטאציה) של העולם הסובב אותו ושל מעשיו. אם ראה פעם אילן, יוכל, גם בעבור זמן, להעלות את תמונתו בדמיונו מבלי לראותו שנית; יוכל לתת לו שם, ומעתה דיו שיעלה שם זה במחשבה ומייד תתקשר אליו דמות העץ ; יוכל לחשוב כיצד לטפס עליו, ולדמות כל תנועה, בלי לבצע פעולות אלה ממש ; יוכל להשתמש במלים המובנות גם לזולת, ולמסור לאחרים על פעולת הטיפוס לפרטיה, בלי שיצטרך לבצע את הפעולה או לתארה לפניהם בתנועות; יתר עלי כן יוכל למסור כל אלה לבן שיח שאינו רואה אותו גם אם הוא עוור או נמצא מעבר למחיצה או בקצה קו טלפון, כיוון שהמלים שהוא משמיע מעוררות אצלו מייד שורת משמעויות.
המלים, שאנו משתמשים בהן כדי לציין דברים, נקראות סמלים או סימנים, הסימן מעורר דימויים במחשבה. השימוש בסימנים כה רגיל ומוכר לנו עד כי נראה מיותר לדבר עליו. אך לאמיתו של דבר, זוהי תופעה מיוחדת במינה. ראשית, משום שכאמור נבדל בה האדם משאר החי; שגית, משום שהיא קשורה בהתפתחות חשיבה שחלה בחלקים מסוימים של מערכת העצבים (קליפת המוח הגדול); שלישית, בהיותה יסוד להתקדמותה של התרבות האנושית כולה; ולאחרונה — היות ואינה מצויה אצל התינוק משעת לידתו אלא מתפתחת עם הזמן.
לא נתעכב על הבעיות המורכבות שנידונו בתורות פסיכולוגיות שונות ביחס לתפקידי הדימוי, וננסה לסכם בקצרה את הנקודות המקובלות על הכל.
התנהגות אנושית מורכבת בחלקה מתגובות מיידיות שניתן להשוותן לרפלכסים. כך, למשל, כאשר דוקרים אדם בכף ידו, האורגניזם שלו מגיב ומפעיל את היד מבלי שיזדקק למחשבה; זהו רפלכס פיסיולוגי פשוט. תופעה דומה קיימת גם בהתנהגות מורכבת יותר: אם יעבור אדם רעב ע״י מאפיה וייכנס לקנות לחם בלי לחשוב אם יוותר בכיסו הסכום הדרוש לדמי נסיעה הביתה, הרי פעולתו זאת היא בחזקת תגובה מיידית.
ככל שהילד רך יותר בשנים כן שולטות יותר התגובות המיידיות בהתנהגותו. אם יבקשו מילד צעיר לפתור בעיה שלמעלה מכוחו הוא יגש אליה בצורה בלתי־מאורגנת הנידונה לכשלון. אם יבקשו ממנו להשיג חפץ תוך התגברות על מכשולים — יהיה מסוגל לבצע את המשימה אלא שלא יהיה מסוגל לתאר את כל מה שעשה על מנת להצליח: הוא יכול לפעול, אך אינו מסוגל עדיין לחשוב — לדמות בנפשו את פעולתו — לא אחרי ביצועה ועל אחת כמה וכמה לא לפני כן.
כדי להשתחרר מתגובותיו המיידיות דרושה לאדם היכולת להפנים את פעולותיו, היינו להעלותן בדעתו מבלי לעשותן. צריך שפעילות פנימית תבוא במקום הפעילות החיצונית על מנת להשהותה, לתקנה או לבטלה.
הפעילות הפנימית אפשרית רק הודות למערכת סמלים וסימנים. הלשון היא מערכת הסימנים המשוכללת ביותר, משום שהיא נותנת ביטוי למספר הגדול ביותר של גוונים ודקדוקים ובעיקר — משום שאפשרית בה חליפת דימויים ומחשבות בין בני אדם. לגבי הלשון מוטב לומר ״סימנים״ מאשר ״סמלים״ כי המונח ״סמל׳׳ מיוחד לנתון המעלה על הדעת נתון אחר, כגון, היונה — סמל השלום, צבע שחור — סמל לאבל.
מעבר למערכת התגובות המיידיות קיימת איפוא מערכת שנייה, זו של המוצגים הסמליים, בה שלטת הלשון. חשיבותה של מערכת זו בולטת בהתנהגות. אחד מתפקידיה הראשונים הוא ארגון הפעולה תוך כדי מעשה. לדוגמא, יובא ניסוי: אנשים אחדים שעיניהם נקשרו, למדו להכיר את פיתוליו של מבוך בעזרת מקל שניתן להם; כולם נזקקו למספר נסיונות עד שיכלו לעבור במבוך ללא תעיה. התברר כי האנשים שניסחו לעצמם את פרטי הדרך בעזרת הלשון (״ישר, פעמיים ימינה, שמאלה״ וכו') נזקקו למספר נסיונות ממוצע קטן פי 4 מהאנשים שלמדוה רק באורח מוטורי — 30 נסיונות לעומת 123 ; אלה שנעזרו בדימוי חזותי נזקקו ל־68 נסיונות. אלה שהסתייעו במערכת הסימנים המשוכללת ביותר — היא הלשון — זכו איפוא להצלחה הגדולה ביותר.
ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג– פיתוח האינטליגנציה– זכרון ולימוד–
עמוד 119
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה
– ״מעניין״, אמר יהושע. ״התחלת הסיפור נחמדה וסופו עצוב״. ־ אמרתי לו: ״אני מחייך על החלק הראשון ועצוב על החלק השני. אני עצוב ודואג כי בגלל שנאת חינם נחרב בית שני. אני חונכתי על ברכי היהדות ועל אהבת ישראל. לא הבדלנו בין יהודי ליהודי, נאמר: ׳כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר׳. בזה פתחנו כל פרק בלימודי פרקי אבות״.
סיפרתי לו על אכזבתי ועל תסכולי מהקבוצה, כמו שנאמר ״והבור ריק אין בו מים״.ורש״י אמר ״מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו״. אלה אין בהם תורה ואין בהם דרך־ארץ. אנשים שסבלו כל כך – איך יכולים להיות אכזרים?, והלוא נאמר: ״כל מי שאינו מרחם על הבריות כידוע אינו מזרעו של אברהם אבינו״. אני לא אומר, חלילה, שהם גויים, אלא שאין בהם תורה. יהושע הקשיב בנחת וכשסיימתי אמר לי:
־ ״גם אני אתן לך ציטטה, נראה אם אתה זוכר אותה: ׳והוי דן את כל…׳-תמשיך״, אמר לי.
– ׳האדם לכף זכות׳, של יהושע בן פרחיה׳׳.־ ״אני רואה שאתה תלמיד חכם, ועל מי אתה מדבר? חשבת עליהם קצת? חשבת שאולי הם מקנאים בך? אתה אדם משכיל והם רק מתחילים. הם חיים בריקנות, באו מהרס ומחורבן. לך יש משפחה במרוקו ואפילו בארץ, ולהם אין כלום! משפחותיהם עלו באש ובעשן. הם בודדים וגלמודים וחייהם הם טרגדיה גדולה. אל יטעה לבבך בראותך שהם צוחקים. זה סתם כיסוי. יש בנפשם צלקת עמוקה המשסעת את חייהם. כעת הם משקמים את הריסות חייהם. הם באו מחורבן ואילו אתה באת מבית מבוסס, אתם לא סבלתם מנוראות המלחמה. זה בכלל פלא שהם עדיין שפויים, אחרי מה שעבר עליהם. אתה צעיר וחכם, תתאזר בסבלנות ותבין לנפשם. אל תכעס עליהם.
הם נראים ומתנהגים כקשוחים רק למראית עין. בפנים הם חלשים וטובים״.
לפני שהלכתי אמרתי לו שאני לא כועס עליהם שהם מעליבים אותי. – ״אני רק דואג, מפני שבקרוב יתחילו להגיע ממרוקו המונים, אולי מאות אלפים, והם לא כולם כמוני. מרוקו היא ארץ ענקית, ויש הבדלים גדולים בתרבות ובחינוך מעיר לכפר. אין יהודי העיר רבאט, לדוגמה, כיהודי כפר בדרום. ואולם, פה חושבים שכל המרוקנים עשויים מקשה אחת. אם אני – שאני מחונך ותרבותי כפי שאתה אומר – מתייחסים אליי בבוז ובשנאה, מה יהא על אותם יהודים עלובים שבאים מכפרים לא מפותחים? איך נחיה במדינה עם מחיצות שנאה בינינו? מה יהיה על העם שלנו בעוד דור או שניים? נחיה בקנטונים נפרדים ? לא יעלה על הדעת, כי עוד אין לנו מדינה. אנחנו עדיין מיעוט יהודי מוקף ים של ערבים שכל מטרתם היא להשמידנו. איך נעמוד מולם ונשרוד אם לא נהיה מאוחדים? זה מה שמדאיג אותי. לא מה שאני רואה כעת, אלא מה שיהיה בעוד כמה שנים. מאיפה אתה חושב שיבואו עולים לאכלס את המדינה? אין מקום אחר פתוח לעלייה. רק מצפון־אפריקה תבוא הישועה למדינה.
הם ייגאלו מהגלות והמדינה תרוויח אוכלוסייה יהודית מושרשת בתרבות עם ישראל. על כך אני דואג״.
־ ״אל תדאג כל כך, נקווה לטוב. העם שלנו הוא עם חכם, נמצא דרך לחיות יחד בשלום״.
הודיתי לו על המילים הטובות ועל ההקשבה. הוא הזמין אותי לבוא לבקרו בכל עת שארצה ואמר שישמח לדבר אתי. נפרדתי ממנו לשלום ויצאתי כשאני מהרהר בדבריו. יש אולי אמת במה שהוא אמר ולכן צריך לחשוב, ולא לשפוט אותם. היה זה משב רוח מרענן שהייתי זקוק לו, כי לא היה לי עם מי לדבר והייתי מבודד וכעוס. אדם זה הקל עליי בכך שפתח את ביתו לפניי וקיבל אותי בסבר פנים יפות כיאה ליהודי טוב. על זה אני מכיר לו טובה, וגם על שפתח את עיניי להבנת בני הנוער מהקבוצה שלי.
אחרי כשבועיים נתבשרתי שהם שולחים אותי לירושלים. המורים דיווחו שאני במקום הלא נכון ושאין לי מה לעשות שם. אני שמח שמשאלתי ההגשמה ואני הולך לחיות בירושלים. רב לי שבת בעמק הבכא הזה ואצה לי הדרך לצאת מכאן, מאווירה מדכאת ושלילית. החברה שלי באה בהסתר לראות אותי ולהיפרד ממני, אמרה שלום ובכתה. צר לבי עליה. היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי ומצטערת שאני עוזב. ניחמתי אותה ועודדתי אותה ללמוד ולהתפתח, ולא לשים לב להערות השליליות של חברי הקבוצה. אמרתי לה שגם אני אוהב אותה, אבל מקומי לא פה. איחלתי לה כל טוב ויצאתי לדרך באוטובוס לירושלים, עיר הקודש, העיר המהוללה. איזה מזל! בירושלים אוכל לבקר את בני משפחתי. שני הבנים הגדולים גרים מחוץ לעיר העתיקה. עליית הנוער ארגנה לי מקום מגורים אצל אחת המשפחות וגרתי בחדר אחד עם הבן שלהם.
עליית הנוער רשמה אותי כתלמיד בבית ספר מסחרי והתחלתי ללמוד. ואולם, הייתה לי בעיה. לא היו לי ספרים, מחברות, עפרונות. לא כלום! לא הבנתי מדוע! כיצד אלמד? לא מספקים לי ציוד שאני צריך. באותה כיתה היו אתי עוד צעירים מעליית הנוער ולהם כן קנו את כל הציוד שנדרש כדי ללמוד. פניתי, אם כן, למשרד עליית הנוער והסברתי שאני לא יכול ללמוד בלי הציוד שצריך. ענו לי שאחלוק עם התלמידים האחרים! רוב התלמידים היו מקומיים, תלמידים טובים שניסו לעזור לי, אבל היה קשה. אחד נתן לי מחברת, השני נתן לי עיפרון. ניסיתי לחלוק בספרים עם אחרים אבל זה לא היה מעשי. נוסף על קורסים של עבודה משרדית היו גם שיעורים בשפה העברית וספרות. בכך, אפשר לומר שהייתי מצטיין, אבל הבעיה בעינה עמדה ומהמשרד אין היענות. במשרד' עליית הנוער, נפגשתי באנשים שהחמיצו לי פנים והרגשתי עוינות של ממש. מנהלת המשרד, כמו המזכירה, שפעה ארס ושנאה עיוורת לעולי מרוקו. נעדר מהן כל רגש יהודי אנושי. בכל דיבורם הביעו רוע-לב, זלזול ואכזריות. כל שנותר היה שיכו אותי, וגם על כך לא הייתי מתפלא, הודות לאופן בו היו מתנערים ממני כל פעם שבאתי באיזה עניין. סיפרתי לבן דודי על הבעיה שלי והוא הבטיח לקנות לי את כל מה שצריך, וכך היה. המורה לשפה וספרות עברית התפלא שאני בקיא בכל החומר הזה ועזרתי לכמה תלמידים מקומיים במקצועות האלה. הכל היה קל מאוד בשבילי. כעת התעוררה בעיה אחרת בקרב המשפחה אצלה גרתי. הם לא סיפקו לי מזון כדרוש. נתנו לי מנות רעב ממש. מעולם לא הייתי זללן, ותמיד הסתפקתי במועט – ואולם זה עבר כל גבול. תמיד התחשבנו -אפילו על פרוסת לחם דקה. קשה להאמין, פשוט הרעיבו אותי. פניתי שוב למשרד וסיפרתי למזכירה, שהייתה יהירה ותקיפה מאוד. היא ביקשה ממני לבוא ביום שישי לעזור לה. לא ידעתי במה מדובר. התייצבתי במשרדה ביום ו׳ בבוקר, והיא ביקשה שאחכה בפרוזדור. היא יצאה עם שני סלים גדולים ונתנה לי להחזיק אותם. משם הלכנו לשוק. היא קנתה ואני סחבתי את הסלים שהלכו והתמלאו. כשסיימה, נסענו באוטובוס עד לביתה בבית הכרם. הורדתי את שני הסלים הגדולים בביתה כשכולי רטוב מזיעה, וזהו. אפילו כוס מים היא לא נתנה לי, ופשוט אמרה לי לחזור לעיר. היא השתמשה בי כסבל, והשפילה אותי באופן שאין כדוגמתו. יצאתי מביתה המום! איך אחזור העירה? שהרי היא אף לא ציידה אותי בכסף לאוטובוס. חזרתי, אם כן, ברגל עד מקור ברוך. אצל המשפחה שאצלה גרתי, גם בשבת הכל ניתן במידה ובמשורה. הכל בצמצום. פרוסת לחם קטנה עם ריבה וכוס תה – זו הייתה ארוחת בוקר. לא נתנו עוד פרוסת לחם או עוד כפית ריבה. קמצנות חולנית של ממש. אפילו בשבת לא אפשרו לי לשבת עמם ליד השולחן. אכלתי בגפי במטבח את מנת הרעב שנתנו לי. שבוע לאחר מכן הלכתי למשרד וסיפרתי להם על המצב. תגובתה של המנהלת הייתה עוינת ומעליבה מאוד. ״מה?״ שאלה, ״במרוקו אכלת טוב יותר? כל הזמן אתה מתלונן!״ יצאתי בשקט נזוף ונעלב. המזכירה ביקשה שוב שאבוא ביום שישי לעזור לה, ואמרה שתסדר לי משפחה אחרת. ושוב, כמו בשבוע שעבר, עזרתי לה וחזרתי העירה ברגל. מקץ שבוע שלחו אותי למשפחה אחרת, שם גרו עוד חמישה בחורים גדולים ממני.
הייתי בן 17. אוכל אמנם לא היה חסר, ואולם הבחורים היו חצופים מאוד, גסי רוח, ולא הפסיקו לדבר רע אודות הספרדים. הם התנכלו לי כל הזמן, דיברו אליי בבוז, בציניות וצחקו על המבטא שלי. הם עבדו במקומות שונים והיו בורים וחסרי תרבות. אני דגלתי בכל מאודי במשפט: ״יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך״. איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם״, ״כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו״, הוה מקדים בשלום כל אדם״, ״קשה לכעוס ונוח לרצות״ ועוד ועוד. דגלתי תמיד, וקיימתי מה שנאמר ״הוה מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״. אני והספר היינו בלתי נפרדים. תמיד היה בידי ספר. כאשר צריך היה לשבת במקום כלשהו לחכות למישהו או למשהו, קראתי. קשה היה לי לבטל זמן. מצרך יקר ומוגבל בחייו של אדם. בחלתי בגסות רוח ובבדיחות גסות, ולעומת זאת הבחורים האלה היו בורים. על שכמותם נאמר ״אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד״. לא הייתה להם – לא תורה, לא תרבות ולא דרך ארץ. באחת הפעמים, כאשר פרסתי פרוסת לחם, הגיח אחד הבחורים מאחור ודחף את ידי. הסכין נשמט מידי ונפל על אצבעי שנחתכה עד אמצעה. עד היום נותרה צלקת. במקום להצטער על מעשיהם, הם התלוצצו על כך. לעומתם, הייתה בעלת הבית אישה טובה. היא הביאה יוד, ניקתה את הפצע, חבשה אותו והטיפה להם מוסר על התנהגותם. ממש בריונים. כל העניין הזה היה זר לרוחי ופגע בי מאוד. לכן, נשארתי בחדר שלי, אותו חלקתי עם אחד מהם. נמנעתי מלהיות בבית אם לא היה בכך צורך והייתי עסוק בלימודיי ובקריאת ספרים. הלימודים היו קלים מאוד עבורי. את השפה והספרות כבר למדתי בסמינר בקזבלנקה, ויתר המקצועות היו בבחינת לימודים טכניים קלים. פעם ביקש אותי חבר ללכת אתו לבית המשפט, להעיד לטובתו. ביקשו ממני להישבע בשם התנ״ך. ביקשתי להישבע בהן־צדק. השופט הסתכל עליי בשנאה עזה ואמר: ״אם היה בידי הייתי מכניס את כולכם, כל עולי מרוקו, לבית הסוהר״. נותרתי המום. עיניו הקרינו משטמה וכעס מפחיד. יצאתי משם מבולבל ונרגש.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה
עמוד 259
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano. Choukroun.
CHICHE
Nom patronymique vraissemblablement d'origine hébraïque, altération phonétique de chaïch, le marbre, blanc comme le marbre, au figuré immaculé, pur, à rapprocher du berbère Melloul et de l'espagnol Albo. Toutefois l'origine arabe est aussi plausible désignant une forme de poignard. Ismael Hamet ajoute que le diminutif de sa forme féminine, Chouicha pourrait être à l'origine du patronyme Suissa. Autre forme: Chisse. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté en Algérie (Alger, Tlemcen, Oran, Blida, Miliana, Mascara, Ghardaïa, Orléansville, Saïda) et en Tunisie (Tunis, Nabeul).
ANDRE (1913-1983): Mititant communautaire né à Alger. Il fut en 1947 parmi les fondateurs du réseau d'écoles professionnelles de l'ORT en Algérie et ensuite son président. Installé à Paris après l'indépendance de l'Algérie, il devait y mourir en 1983.
FELIX: Publiciste et journaliste à Tunis dans les années quarante et cinquante. Il fut à partir de 1948 rédacteur de l'hebdomadaire politique et d'informations, "L'Echo de Tunis". En 1946 il publia à Tunis en hommage aux Juifs tunisiens ayant combattu dans l'armée française: "Le Livre d'or et de sang: les Juifs au combat, citations 1939-45. de Bir Hakeim au Rhin et au Danube".
DAVID: Vice-président de la communauté de Nabeul au début des années cinquante.
CHIKLY
Nom patronymique d'origine vraissemblement italo-arabe, indicatif d’une origine: l'ile de Chikly au large de Tunis sur laquelle Charles Quint avait fait construire un château fortifié qui porte ce nom. Il est probable que ce nom avait été donné initialement par des navigateurs italiens en souvenir de la ville de Scicli dans la province de Cyracuse en Sicile. Autre orthographe: Chekly, Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Tunisie, à Trais et Sousse; et dans le Constantinois, en Algérie (Bône, Guelma).
GILBERT: Auteur d'une saga sur sa famille à Tunis, du XIXème siècle à nos jours, les Chikly et les Ammanou, "Tramway pour Bab Soueika", pour montrer que ce ne sont pas seulement les familles illustres qui ont une saga qui remonte au loin dans le passé.
CHIQUITO
Nom patronymique d'origine espagnole, indicatif d'une particularité physique, l'homme de petite taille, diminutif affecteux de chico, le petit. A rapprocher du patronyme espagnol qui a le même sens Betito, de l'hébreu Katan et de l'arabe Sghir. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement en Algérie, dans l'Algérois.
CHKERAN
Nom patronymique d'origine arabe, indicatif d'une particularité physique, diminutif de Choukrora, le petit blond, le petit rouquin. Au XXème siècle, nom extrêmement rare, porté, semble-t-il par une seule famille à Meknès, Maroc.
HAYIM CHIRAN: Homme de théâtre et de télévision israélien, directeur de l'ensemble culturel inter-disciplinaire de musique et de danse "inbal" à Tel-Aviv. Ancien directeur des programmes à la Télévision Educative Israélienne. Né à Meknès, il monta en Israël après des études de théâtre et de cinéma à Paris. Entré comme metteur en scène à la Télévision Educative dès sa fondation, il réalisa de très nombreux programmes et produisit trois grands films de télévision consacrés au judaïsme nors-africain: "Retour aux sources", un des premiers films sur le retour en pèlerinage des originaires du Maroc dans leur pays de naissance; une adaptation de "La statue de sel" d'Albert Memmi qui lui valut le prix de l'UNESCO; une biographie du plus grand poète hébraïque du Maroc, rabbi David Hassine, "Téhila ledavid" et un film sur la communautée juive de Mogador. Militant sépharade, il cherche à travers son oeuvre à revaloriser leur patrimoine culturel.
CHOUKROUN
Nom patronymique d'origine arabe, indicatif d'une caractéristique physique, augmentatif de Sghr, blond, rouquin, textuellement le très rouquin. A rapprocher du patronyme de formation identique Alachkar, déformation de Alz'ar, le blond, que nous avons déjà étudié. Selon une autre explication plus savante qui était connue des seuls Musulmans parmi lesquels ce nom est très répandu, ce serait un titre de noblesse attribué aux soldats qui avaient traversé le Rhône lors de l'avance musulmane en France jusqu'à la défaite de Poitiers en 732 (Chok-Rhône, celui qui a traversé le fleuve Rhône). Citons pour mémoire l’explication avancée par rabbi Yossef Messas et basée sur le défaut de prononciation des Juifs marocains qui fait ressembler ce patronyme au substantif "skron" qui veut dire le verrou. Au Maroc, le berceau de la famille est dans le nord, dans la chaîne du Rif, dans la région d'El Khylia. Le nom était déjà porté par des familles juives en Espagne où il est attesté à partir du XTVeme siècle, et au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque, précédé de l'indice de filiation: Benchoukroun. Autres formes: Chokron, Sekroun, Chocron, Benchocron, Benchekroun. Au XXème siècle, nom moyennement répandu, porté au Maroc (Tétouan, Mélilia, Larache, El-Ksar, Tanger, Debdou, Oujda, Fès, Mélilia, Berkane, Casablanca); et en Algérie (Tlemcen, Sidi Bel-Abès, Alger, Blida, Boghari).
- ABRAHAM: Saint dont on ignore la biogrpahie et dont le tombeau à Oujda était revendiqué à la fois par les Juifs et les Musulmans. Pour les Juifs il était identifié comme rabbi Abraham Benchekroun et pour les Musulmans comme Sidi Mohamed Benchocron, descendant du célèbre marabout Mohamed Ben Attia mort en 1389. Etant donné son caractère sacré pour les Musulmans, son accès était interdit officiellement aux pèlerins juifs qui s'y rendaient en secret (I. Voinot: Pèlerinages judéo-musulmans au Maroc).
- YOSSEF: Rabbin à Fès au XViiième siècle. Rabbi Yossef Benaïm cite dans son dictionnaire biographique des rabbins marocains, "Malké Rabanan", un arrêt signé de lui en 1732.
- TSION: Rabbin connu à Constantine à la fin du siècle dernier, de la seconde génération des rabbins confrontés aux effets de la modernisation et de la laïcisation apportées par l'occupation française.
YAHYA: Notable de la communauté du presides espganol de Mélilia. Il édifia en 1883 la première synagogue de cette enclave espagnole au nord du Maroc qui porte encore à ce jour le nom de la famille, slat Chocron.
VEUVE L.: Editeur du bi-mensuel "Message d'Israël" à Alger en 1946.
- AHARON (1855-1948): Fils de rabbi Moché. Rabbin juge et commerçant né à Mélila. Il s'installa avec sa famille à Oujda en 1912. Son fils, Yéhiel qui fit ses études rabbiniques à Debdou, a publié à Jérusalem des documents sur l'histoire de sa famille ainsi que la correspondance de son père.
- ISAAC M.: Rabbin né en Algérie. Après des études au Séminaire Israélite de France, il fut nommé rabbin à Oran, puis à Miliana, et ensuite directeur des études hébraïques à Alger. Il fut promu en 1948 grand rabbin de la ville de Dijon, en France, poste qu'il occupa jusqu'à sa mort en 1952. Auteur d'un manuel d'études religieuses pour les jeunes, paru en 1944, d'une introduction à la Bible et d'un livre devenu classique, intitulé "Le Judaïsme: doctine et principes" (1951).
- JOSEPH: Rabbin de Médéa, en Algérie tué en avril 1956 sur les marches de la synagogue par les terroristes du F.L.N. dans le cadre de leur lutte pour l'indépendance. Son assassinat renforça les Juifs algériens dans leur opposition à l'indépendance et leur option pour l'Algérie française.
CHARLES: Professeur d'administration publique à l'Université de Montréal, né à Fès. Membre de l’Association des Professeurs américains et canadiens pour la Paix au Moyen-Orient. Il fut au début des années soixante un des fondateurs de la communauté sépharade de Montréal dont il fut un des premiers présidents.
- CHARLES: Médecin et militant communautaire à Montréal, originaire de Casablanca. Un des premiers dirigeants de la communauté sépaharade de Montréal. Président de la Fédération sépharade du Canada qu'il représenta aux 29ème et 30ème Congrès Sionistes de Jérusalem.
HENRY: Plus connu sous son nom de plume de Henry Leconte. Fils d'Ephraïm Julien Choukroun. Journaliste et directeur de journal, né à Sidi Bel-Abès en 1906. Après avoir enseigné la philosophie à Tlemcen et à Paris, il entra en 1936 dans le quotidien "Oran Républicain” et fit ensuite une brillante carrière dans la presse parisienne et comme correspondant de l'agence France-Presse. Correpondant de guerre sur le front d'Italie en 1943-44. Président puis président d'honneur de l'Association des journalistes européens. Auteur d'un grand nombre de livres, dont "Les Cavaliers du ciel"; "André Moynet pilote de combat"; "Le Voleur de Dieu"; "L'homme qui acheta le trône du monde".
- AVNER-ISRAEL: Rabbin né à Fès, directeur de la Yéchiva sépharade "Ner Israël" à Bné Berak. C’est sur son initiative que fut imprimé pour la première le livre de rabbi Eliahou Sarfaty "Kol Eliahou:, commentaires de la Torah (Jérusalem 1995).
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano. Choukroun.
Page 318
תולדות חבד במרוקו…כיצד התפתחה שליחות שכזו?
כיצד התפתחה שליחות שכזו?
שלוחים של רבותינו נשיאינו היו עוד בימי אדמו״ר הזקן. בדורות הראשונים היו אלו חסידים שנסעו למחוזות אחרים כדי לקרב לחסידות, אולם אדמו״ר הרש״ב, האדמו״ר החמישי של חב״ד ואביו של אדמו״ר הריי׳׳צ, החל בשליחת שלוחים לחיזוק הקהילות היהודיות ברוסיה וגם בערי בוכרה וגרוזיה. בין השלוחים הידועים היו מחשובי רבני חב״ד – הרב שלמה יהודה לייב אליעזרוב ואחיינו הרב אברהם חיים נאה ששהו בקרב עדת הבוכרים בסמרקנד, ואילו הרב אברהם לוי סלוין, הרב שמואל לויטין והרב שמריהו ששונקין נשלחו לגרוזיה וערי הקווקז.
ייתכן כי המקומות הנזכרים נבחרו כי מבחינה גיאוגרפית אלו היו מקומות שאפשר היה להגיע אליהם. בהמשך לכך ביקש אדמו״ר הריי״צ להרחיב את גבולות השליחות גם לצפון אפריקה.
כדי להוציא את השליחות לפועל עסק אדמו׳׳ר הריי״צ בבירורים לגבי יהדות צפון אפריקה. אחת הפעולות לבירור מצב היהודים במדינות אלו היתה שיחה עם יהודי בשם יצחק לוי שהגיע מצפון אפריקה. כך עולה מתיאור מעניין שפורסם בספר "ימי בראשית":
היום שלח כ״ק אדמו״ר שליט״א לקרוא להאברך מר יצחק לוי. כ״ק אדמו׳׳ר שאלו על דבר מצבם של היהודים הספרדים בצפון אפריקה.
מר לוי תיאר את בעיית הלימוד, בכך שהלומדים מתמקדים בלימוד התנ״ך ולא בגמרא. הוא סיפר כי לאחרונה הגיעו צעירים ממרוקו ללמוד בישיבת מיר, וזאת גם כדי לשפר את מצבם הגשמי, והרבי אמר שאפשר לשלוח אותם כמורים למרוקו ו״אנחנו נפרנס אותם״. הרבי גם הורה לו למצוא ספרדים אחרים מלומדים, המוכנים לנסוע לצפון אפריקה כדי ללמד.
במקביל, החלו גישושים ראשוניים מול הג׳וינט, כאשר הרב בנימין גורודצקי – בא כחו של הרבי ומנהל הלשכה האירופאית לעזרת פליטים וסידורם – נפגש עם מר משה בקלמן ממשרד הג׳וינט בפריז, והציע בפניו את תכנית תנועת חב׳׳ד עבור יהדות מרוקו. בתחילה מר בקלמן לא חשב לאשר תכנית חדשה זו, כי סבר שארגון הג׳וינט לא יכול לקחת על עצמו התחייבויות חדשות, בגין היקף העשייה של הארגון ברחבי העולם שהתפתח במהירות מאז מלחמת העולם השנייה, ובמיוחד שהארגון מזרים תקציבים לארגונים אחרים במרוקו. הרב גורודצקי מצדו לא התייאש ולא התרשם מהתחמקויותיו.
למרות שהג׳וינט לא הראה נכונות לדבר על תקציב והיה ברור כי ייסוד מוסדות ושליחת שלוחים למרוקו יעלו הון עתק, הרי שאדמו׳׳ר הריי״צ כבר נתן את ההוראה להתחיל בשליחות בפועל. היה זה בשלהי חודש טבת תש׳׳י, שבועיים לפני הסתלקותו, כאשר פנה אל חתנו הרבי והורה לו לפעול בצפון אפריקה. כך סיפר הרבי בעצמו באגרת מכ״א סיון תשי״א:
שבועיים לפני ההסתלקות של כ״ק מו״ח אדמו״ר זצוקללה׳׳ה נבג״מ זי״ע הוא אמר לי, שהיה צריך להתחיל בעבודת חינוך הכשר בצפון אפריקה, שם נמצאת קבוצה גדולה של יהודים – כן ירבו – ויהודים יראים, והחפצים בחינוך כשר עבור ילדיהם, אלא שמפני העניות הגדולה שלהם לחלק גדול מהם אין אפשרות להוכיח זאת [להעניק חינוך כשר].
יומיים לאחר שתמו שבעת ימי האבל, בכ' שבט, פנה הרבי אל הרב ליפסקר כדי לקיים את דברי אדמו״ר הריי״צ. כך היתה מרוקו למקום השליחות הראשון שהרבי שלח אליו שלוחים עם עלותו על כס נשיאות חב״ד.
השגחה פרסית בעיר ניס
הרב ליפסקר קיבל את אגרת הרבי בהפתעה גמורה, בהבינו שלאחר כל טלטלותיהם בנכר יוטל כעת עליו ועל זוגתו להתמסר להפצת היהדות במדינה זרה לחלוטין. למרות כל החששות והתהיות הרב ליפסקר לא היסס; הצעה של הרבי לדידו זו הוראה גמורה, ולאחר התייעצות קצרה עם רעייתו שיגר את הסכמתו לרבי. כחודש לאחר המכתב הראשון כבר כתב הרבי מכתב שני ובו משיב על הסכמת ר׳ מיכאל להתחיל בעבודתו בענייני חינוך ב״צפון אפריקה״, ולשם כך הורה לו לפנות אל הרב בנימין גורודצקי כדי שיסייעו לצאת לשליחות. במקביל הרבי עדכן את הרב גורודצקי בהפניית הרב ליפסקר אליו. בתקופה הבאה הרבי המשיך לסייע ולהדריך בקשר ליציאה לשליחות, ובעיקר עודד לפעול במהירות כדי להציל נפשות מישראל. עם הזמן התבהר לרב ליפסקר כי כבר אדמו״ר הריי״צ התכווין לשלוח שלוחים דווקא למדינת מרוקו בה חיו אז מאות אלפי יהודים, אך בפועל השגת הוויזה נתקלה בקשיים.
בינתיים הרב ליפסקר המשיך בתפקידו, כמגייס תרומות עבור ישיבת ״תומכי תמימים" בברינואה שליד פריז. הישיבה הוקמה על ידי החסידים הפליטים מרוסיה מספר שנים קודם לכן ובאותם ימים מצבה הכלכלי של הישיבה היה קשה. המשפיע וחבר הנהלת הישיבה הרב ישראל נח בליניצקי הציע לרב ליפסקר, שעד שתסודר הוויזה יסע הרב ליפסקר לערים אחרות כדי לגייס תרומות לישיבה. בפועל נסע הרב ליפסקר לעיר ניס למשך שבוע בלבד, וכיוון שהכל בהשגחה פרטית הנה דווקא מניס הגיעה הישועה.
בעת שהותו בניס סיפר לידידים ומכרים על הקשיים בהשגת הוויזה למרוקו. את השיחה שמע גם בעל האכסניה בה התארח, והוא שאל ”מרוקו?״ ומיד פשפש במגירה במשרדו ומצא כרטיס ביקור עם תמונה של יהודי תושב מרוקו שביקר באכסניה לאחרונה. התברר כי היהודי ממרוקו היה בנו של הרב ברוך טולידנו, רבה של העיר מקנס. בגין מקרה מופלא זה הרב ליפסקר מציין בזיכרונותיו כי זו היתה נסיעה של השגחה פרטית.
משימת גיוס התרומות בניס הסתיימה. הרב ליפסקר שב לפריז, שיגר מכתב לרב טולידנו והאחרון שלח לו מסמך ״דרישה”, דהיינו שהוא מזמינו להתארח אצלו במקנס וכך יוכל לקבל וויזה. עם ה״דרישה" ניגש הרב ליפסקר לשגרירות מרוקו, קיבל וויזה ולאחר התארגנות קצרה יצא למרוקו.
היה זה בשלהי אייר שנת תש״י. כפי הוראת הרבי הנזכרת נסע הרב ליפסקר בגפו למרוקו ובהתאם ל״דרישה” התיישב בעיר מקנס. עם בואו דיווח לרבי והמענה של הרבי היה כי יתחיל תיכף ומיד בעבודתו. כשבועיים לאחר שהגיע כתב מכתב נוסף לרבי, בו סיפר על קשריו עם הרב ברוך טולידנו. הרבי כתב לו שלא יחשוש להאריך במכתביו כיוון שהוא רוצה לדעת את המצב בכלל ואודות פעולותיו בפרט. על כך הוסיף הרבי כי התפלל בציון אדמו״ר הריי״צ להצלחת העבודה במדינות אפריקה הצפונית:
בהיותי אתמול על ציון כ״ק מו״ח אדמו״ר הכ״מ, הזכרתי להצלחה בעבודה במדינת אפריקא הצפונית וחזקה על רועי ישראל שלא יפרדו מצאן מרעיתם ומה עד עתה עומד ומשמש, אף מכאן ולהבא עומד ומשמש להמשיך ברכה והצלחה בכל מעשי ידי השייכים אליהם ובפרט שימלאו שליחותם ככל האפשרי ובהצלחה בגשמיות וברוחניות.
הרב ליפסקר ייסד ישיבה (כפי שיפורט להלן) ובמקביל פתח בפעולות רבות למען יהודי המקום. לאחר זמן שב הרב ליפסקר לפריז כדי להביא את בני משפחתו למרוקו, ובימים אלו נסע גם הרב בנימין גורודצקי למרוקו. בכך פתח הרב גורודצקי סדרת ביקורים במרוקו שנמשכה עשרות שנים. את מטרת ביקורו הראשון הגדיר הרבי באגרות אליו: לסייע לבסס את העבודה הראשונית ולראות את הנעשה כדי לדווח לרבי כאשר יגיע לארצות הברית, ובכלל זה לבדוק איזו עזרה ניתן לקבל מהיהודים המקומיים בתחום ההוראה ובתחום הסיוע הכלכלי. הרב גורודצקי סייר בערי וכפרי מרוקו ובמיוחד במקנס בה החל לפעול הרב ליפסקר, ובמקביל נפגש עם מנהל הג׳וינט במרוקו, מר ויליאם ביין. האחרון מצדו הבהיר לו כי לא נראה לו שיש להביא למרוקו אנשי חב״ד כדי להקים מוסדות, אלא במקרה הצורך יש להביא חסיד אחד בעל ידע בחינוך וצרפתית, כדי לסייע למוסדות הקיימים". הוא כנראה לא שיער את גודל המהפכה שעתידה להתחולל תוך ומן לא רב…
בחודשים הבאים הפעילות הלכה וגדלה, התחזקה והתבססה, ובינתיים הרבי עשה רבות כדי לשלוח עוד שלוחים למרוקו ולהרחיב את הפעילות, זאת חרף העובדה שהתקציבים מהג׳וינט עוד לא נראו באופק.
תולדות חבד במרוקו…כיצד התפתחה שליחות שכזו?
Jacques Godel et David Bensoussan, Souvenirs de la Seconde Guerre mondiale Brit no 32 redacteur Asher Knafo
Jacques Godel et David Bensoussan, Souvenirs de la Seconde Guerre mondiale
Sans mon permis de conduire, et sans savoir conduire, on m’affecta « chauffeur de Jeep ». J’étais un peu un taxi. Ma seule obligation était de faire le plein, tenir le véhicule propre et d’être en tenue de sortie. Ensuite j’attendais qu’un officier commande mon véhicule pour le conduire, le plus souvent à Rabat. Mais après les vaccinations d’usage (D.P.T.), le manque d’hygiène, même à l’infirmerie, fit que je contractais une hépatite assez grave. Pas de traitement. Repos et régime « lacté ». Mais comme ma famille était à Casablanca, je pus les rejoindre avec une permission de convalescence. Entre temps, la situation se tendait sérieusement au Maroc. En décembre 1943, début 1944, des émeutes éclatèrent simultanément dans la plupart des grandes villes du Maroc. À Rabat, les troubles furent particulièrement importants, avec une menace directe sur la population juive de Salé. C’est pourquoi des chars de la 2e D.B. furent déployés autour de la Médina et au pont entre Rabat et Salé. Dans notre ville de guitounes, nous étions un peu à l’écart de tout. Nos conditions de vie étaient primitives. Peu ou pas de journaux, pas de radios, mais nous n’étions sans savoir ce qui se passait dans cette Afrique du Nord, qui se transformait tous les jours.
Vichy et le Giraudisme, sous la pression des Alliés, et des résistants, évadés de France, qui avaient occupé des situations importantes sous la IIIe République, se ralliait peu à peu à de Gaulle et son gouvernement provisoire. L’armée, la marine, adoptait (peut-être à contrecœur) la Croix de Lorraine. Le décret Crémieux était rétabli. Les prisonniers des camps de Vichy au Maghreb enfin libérés et c’est ainsi que je fis connaissance de Aaron Sfartz, dentiste roumain, cousin éloigné de ma mère, cité page 185 dans le livre de M. Jacob Oliel « Les camps de Vichy ». Après sa libération, il était affecté au Service dentaire, divisionnaire 2e D.B., mais non en sa qualité de dentiste (mais ceci est une autre histoire).
À mon retour de convalescence, ma place de chauffeur avait été prise par un autre ; et on m’affecta comme tireur d’un canon antichar. En avril 1944, la 2e D.B. reçut l’ordre de rejoindre l’Angleterre. Et nous ferions route vers Oran, d’où nous devions nous embarquer pour la Grande- Bretagne.
Le voyage de 4 jours en camion fut merveilleux pour moi. J’aimais beaucoup Rabat, malgré nos conditions de vie. Une fois les émeutes calmées, je retrouvais la beauté de la ville et de ses environs. Nous avions, malheureusement, peu de contact avec ses habitants et nous n’avions aucune vie juive à proprement parlé. Pourtant, nous étions assez nombreux à la 2e D.B. et au 501 RCC. Évadés de France, nos frères algériens, mobilisés. Mais aucun effort pour célébrer le culte. Ce n’est qu’après la guerre que j’ai appris l’existence du Rabia Zaoui qui était affecté à la 2e D.B.
Donc, c’est avec un certain regret que je laissais la ville derrière moi. Mais rapidement, la beauté du paysage marocain emplit mes yeux. Meknès et la merveilleuse Fez (j’ai retrouvé ces impressions plus tard en Andalousie), Taza, Oujola, puis Sidi Bel Abbés et enfin Oran. Que de contrastes entre le Maroc et l’Algérie !
À Oran, nous étions pour quelques jours dans un camp de préembarquement, géré par les Américains. Enfin des douches, de la bonne nourriture et les films d’Hollywood tous les soirs. Et puis un jour nous partîmes pour Mers El Kebir, et de là, l’Angleterre.
Je n’ai passé que dix mois en Afrique du Nord, amis à une période très importante pour l’histoire de la France et de ce qui étaient ses possessions. L’antagonisme de Gaulle, Giraud a déterminé le destin de la France de façon irréversible. J’ai vu de Gaulle pour la première fois en août 1943 à Casablanca, puis en avril 1944 avant notre départ, quand il est venu nous inspecter, car nous étions son ancien régiment reconstitué.
C'est donc mes sonvenirs, pour autant qu'ils reviennent à ma mémoire. Je ne suis jamais retourné au Maroc, peut-être à mon regret.
Avec mes amitiés
Jacques Godel
- Je vous joins une copie de la carte d'identité délivrée à Casablanca le
22juillet 1943. Comme vous pouvez le constater, nous étions considérés comme « réfugiés ». Sans commentaires !
Par ailleurs, voici les titres de deux livres ; l'un sur les évadés de France « Aux frontières de la liberté », Robert Belot, publié chez Fayard en 1998 ISBN 2-213-59175X 35-11-9175-017 ; l'autre, « L'Afrique du Nord dans la guerre 1939-1945 », Chris,me Levisse-Touzé, publié chez Albin- Michel en 1998, ISBN 2-226-10069-5.
Montréal, octobre 2010 Cher Monsieur Godel,
Votre témoignage représente pour moi un repère essentiel, autrement oblitéré par le temps. J'ai toujours été fasciné par le revirement des alliances du pétainisme ouvertement pro allemand au gaullisme proaméncain, qui, j'en suis persuadé, encouragea les nationalistes marocains à s'exprimer plus ouvertement encore. Je suis curieux de savoir comment la garnison vit-elle l'agitation nationaliste au Maroc car certains de ses leaders furent internés en janvier 1944.
Je suis impatient de vous lire,
David Bensoussan
Bethesda, Maryland, le 12 novembre 2010
Cher Monsieur Bensoussan,
Voici le récit des événements survenus le 28 janvier 1944, à Rabat, dont j’ai le témoin.
Ce jour-là, j’étais chargé de conduire, en Jeep, un officier de mon régiment le 501 RCC. Il devait se rendre à l’infirmerie divisionnaire, à Rabat, occupant les locaux du Conservatoire de musique.
Arrivé à destination en début d’après-midi, cet officier me dit d’aller au cinéma et de le reprendre dans deux ou trois heures. Après l’avoir quitté, je conduisais vers le centre-ville lorsque non loin de l’hôtel Balima, je fus arrêté par une foule qui s’enfuyait éperdument, totalement prise de panique. Les commerçants de l’avenue baissaient leurs rideaux de fer. Derrière cette foule, de très nombreuses personnes, en djellabas, couraient à toutes jambes, tout en projetant en hauteur d’énormes pierres qui semblaient retomber au sol avec une certaine précision. Sentant le danger se rapprocher de moi, je fis demi-tour en Jeep pour aller me réfugier à l’infirmerie divisionnaire.
Là, le calme était tout relatif, et je me souviens clairement d’un colonel de gendarmerie, armé et casqué, mais rendu inconscient par une horrible blessure au visage, fracassée et ensanglantée. Vers 4 ou 5 heures de l’après-midi, l’officier revint et je le mis au courant de ce que j’avais vu. Un peu moqueur, il me dit « En Afrique du Nord, vous vous habituez aux émeutes ». De retour au cantonnement, dans la Forêt des Zaers-Temara, il y avait une énorme agitation. La 4e compagnie était sur le point de quitter la forêt, pour se diriger sur Rabat. Nous apprîmes que nous étions consignés et en état d’alerte. De toute évidence, l’événement auquel j’avais assisté n’était pas un cas isolé. L’étendue de la révolte était sans doute considérable, puisque les autorités venaient de faire appel à des blindés pour aider à retrouver l’ordre. Consignés, nous étions peu informés sur ce qui se passait à Rabat. Au camp, la vie continuait au ralenti.
Après quelques jours, la colonne de blindés retourna au cantonnement et nous pûmes interroger nos camarades. Voici la synthèse des récits de nos compagnons. Bien sûr, ce sont des informations de seconde main, mais je crois qu’ils nous firent part de ce qu’ils avaient fait et vu. La révolte était générale, elle s’étendait à toutes les médinas, c’est-à-dire Rabat et Salé. La police, d’autres troupes, les gendarmes s’efforçaient de rétablir l’ordre. La 4e compagnie de chars était déployée pour protéger et isoler les points chauds de la ville, c’est-à-dire autour de la Médina, bloquant le pont Rabat-Salé, et protégeant le Mellah, où la population se sentait menacée. Les chars étaient attaqués par des jets de pierre, et même, paraît-il, au cocktail Molotov.
D’après les renseignements fournis par ces soldats de la 4e compagnie, l’intervention des tirailleurs sénégalais mit fin aux émeutes. Mes compagnons qui protégèrent le Mellah (je ne sais combien de chars, peut- être une section, c’est-à-dire cinq) me dirent combien les habitants israélites fraternisèrent avec eux, comme reconnaissants de la protection offerte. Quant à l’usage des armes par la colonne blindée, je n’ai aucun renseignement. Nous restâmes consignés environ une autre semaine, puis tout reprit son cours normal.
La cause de ces événements est bien connue. Le 11 janvier 1944. L’Istiqlal promulgue la « Déclaration d’indépendance ». Le 28 janvier 1944, les autorités françaises arrêtent M. Balafrej ainsi que de nombreuses autres personnalités marocaines. De là des troubles importants à Rabat-Salé et dans d’autres villes du Maroc, dont Fès.
Au cours de notre dernière conversation téléphonique, je vous avais mentionné un sous-officier de mon régiment, le sergent Verrons, qui me fit part de renseignements sur ces événements. J’ai de fortes raisons de penser qu’il était attaché de renseignement. En effet, il fut le premier à nous informer, moi-même et deux autres camarades, sur le fait que les révoltes avaient éclatées simultanément à Rabat-Salé, Casablanca, Fès et d’autres villes. Mais surtout, il nous fit part du parachutage et de l’arrestation de trois Français membres d’organisation vichystes, dont, d’après Verrons, le fils d’un très haut gradé français dont il ne pouvait dévoiler le nom. Ils étaient impliqués dans les émeutes. Retrouvés et jugés, ils auraient été passés par les armes.
Je ne fais que vous rapporter des conversations vieilles de décennies, dont je garde toujours un souvenir très vif. C’était la grande aventure de ma vie.
Je vous joins copie des pages 347-357 et 420 du livre de Christine Levisse-Touzé «L’Afrique du Nord dans la guerre 1939-1945 ». Ce qui me paraît intéressant c’est la note 15, page 420 ainsi que tous les autres textes.
J’espère que le récit de ces vieux souvenirs vous sera utile pour votre article.
Je reste à votre disposition si vous avez besoin de renseignements complémentaires.
Avec l’expression de toutes mes amitiés, et peut-être à bientôt.
Sincèrement Jacques Godel
Jacques Godel et David Bensoussan, Souvenirs de la Seconde Guerre mondiale
Page 60
השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן- יוֹסֵף אִבֵּן־חַסְדַאי
יוֹסֵף אִבֵּן־חַסְדַאי
חי בסאראגוסה במחצית הראשונה של המאה הי״א
אחרי חורבן קורדובה בשנת 1013 נפוצו תושביה היהודים לכל קצות ספרד. כמה ממשכיליה וסופריה המובהקים תקעו את אהלם בסאראגוסה שבצפון־מזרח המדינה. עיר זו הפכה לבירת אחת הנסיכויות החשובות שקמו על חורבות המדינה המוסלמית האחידה, והמהגרים וילידי המקום כוננו כאן אחד ממרכזי התרבות היהודית במאה הי״א והעשירו את השירה ואת המדע גם יחד. אחד הקשישים בין משכילי סאראגוסה היה אבו עמר יוסף אבן־חסדאי, בן למשפחה רמת־היחם וידיד נעוריו של שמואל הנגיד. יש לשער, שגם יוסף עבר לסאראגוסה מן הדרום. כנראה לא הרבה אבן־חסדאי לחבר שירים, ולא אנו בלבד אלא גם בני הדור שלאחריו לא הכירו אלא מקצת מן המקצת מפרי עטו. בידינו נמצאת כיום המפורסמת שביצירותיו, אשר זכתה לשם מיוחד — ואל יהא הדבר קל בעינינו, שהרי בתקופה הספרדית לא ניתנו שמות לשירים אלא במקרים נדירים מאוד. אותו שם, ״השירה היתומה״, אינו בא להביע רוח בדידות או יתמות, אלא מותאם להוראת המלה ״יתימה״ הערבית, והיא ״יחידה במינה״, שכן בשירתו זאת ראה המחבר את יצירתו העיקרית. היא נועדה לשמואל הנגיד ועל כן עמל לשכללה
ככל האפשר«
אֲרוּסָהּ אַתְּ(-הנגיד)-וְהִיא לָעַד בְּתוּלָה,! וְאִם לָהּ אָב(-המחבר) וְהִנֶּהָ יְתוֹמָה!
(שירה יתומה, 43)
לחיבור ״השירה היתומה״ נתעורר אבן־חסדאי בהשפעת מאורע, שפרטיו אינם ברורים לנו היום. שואה ירדה אז על אחת מקהילות ישראל והחריבה אותה עד היסוד, ובין שרידיה־פליטיה נמצאו שני אחים, אולי קרובי משפחתו של המשורר. הוא החליט לפנות לנגיד ידידו, שיקבלם תחת חסותו והכניס את בקשתו לחלק האחרון של שירתו. כנראה נכתבה יצירה זו בשנת 1045, כי הוא מזכיר בה לשבח את הנער העילוי יהוסף (נולד בשנת 1035) ה״משעשע במשנה״, וקרוב לוודאי שהוא קיים את הכלל של מסכת אבות: ״בן עשר למשנה״. הנגיד השיב לאבן־חסדאי אף הוא בשירה רבת־פאר והידור, ובין השאר הודיע לו שעניינם של שני האחים יהיה בראש דאגותיו.
משכילי התקופה הספרדית החשיבו ביותר את ״השירה היתומה״׳ ומשה אבן עזרא מייחד לה, שלא כמנהגו, שורות מספר בסקירתו על התפתחות השירה העברית. הקורא בן־זמננו אולי יתלהב פחות ממנו משפע ״קישוטי המליצה״ שביצירה זו; אולם גם הוא ידע להעריך את מלאכתו ואומנותו של המחבר המתגלות בכל פרט ופרט, וחושבני שיש ב״שירה היתומה״ לפחות שתי פיסקות הגורמות עונג אסתיטי רב: הפתיחה המתארת את נדודי־הלילה של דמות הצבי המגיע לערשו של המשורר ונראה לו בחלום, ושורת האנטיתיזות (הקבלות־ שבניגוד) השנונות על סגולות עטו של הנגיד.
שירה יתומה
הֲלִצְבֵּי חֵן גְּבוּרַת אוֹן וְעָצְמָה / לְהִתְעַטֵּף רְדִיד אָפֵל כְּשַׂלְמָה
וְלִרְעוֹת כּוֹכְבֵי נֶשֶׁף וְלִתְעוֹת / בְּעִי מִדְבָּר מְעוֹן פַּחַד וְאֵימָה
וְלָצֵאת מֵחֲדָרִים אֶל חֲרָדָה / וּמֵהֶמְיַת נְבָלִים אֶל מְהוּמָה?-
יצירה זו נתפרסמה אצל יהודי ספרד בשם ״שירה יתומה״ ויתכן שהוא ניתן לה כבר על ידי המחבר (לפי הרמז בבית 43); אלחריזי מביא אותה בתוספת התואר הנ״ל. יש לפרש אותה לפי הוראת המלה הערבית המקבילה (יתימה), ״יחידה במינה״. השירה היתומה נכתבה לכבודו של שמואל הנגיד סמוך לשנת 1045 והנגיד השיב לאבן חסדאי בדברי שיר במשקלה. — משקלה של השירה היתומה: המרובה.
1—11. פתיחה שאין לה כל קשר לעצם הנושא, כמקובל ברבים משירי התהלה הערביים והעבריים. המשורר מתאר בגוף ראשון את חוויתו של חולה אהבה הזוכה ליהנות מחברת חשוקו בחלום לילה. הוא מגיע לענין העיקרי של שירו על ידי מעבר פתאומי ומפתיע (11—12) וגם זה נעשה בהתאמה לטעם אסכולתו הספרותית. 1. הצבי(גם העופר) — כינוי לחשוק בשירת האהבה הספרדית. החשוק מרוחק מחושקו (המשורר) ורק בלילה יוכל להתראות אתו. אז קמה דמות הצבי הישן מערשו ועוברת כל מרחק שהוא בלי מעצור ומבלי לפחד מפני הסכנות; גבורת און ועצמה – תמיהה על הגבורה שמראה היצור החלש והעדין;
להתעטף — לשקוע באפלת הלילה, כדרך ״עוטה אור כשלמה״ (תה׳ קד, ב). 2. ולרעות — ציור ערבי שמקורו בחייהם של אנשי המדבר, המבלים את הלילות בחוץ ומסתכלים בצבא השמים; הכוכבים מדומים לעדר צאן; בעי מדבר (השווה מיכה א, ו; יר׳ כו, יח) — במקום שמם. 3. חרדה — הדרך המסוכנת;
השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן- יוֹסֵף אִבֵּן־חַסְדַאי
חי בסאראגוסה במחצית הראשונה של המאה הי״א
עמוד 172
קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה- תעודות-כרך א'- תעודה מספר 35 – המסר הוא התחשבות במיעוטי יכולת
ב״ה הת׳׳קנא – 1791
בתלת כחדא הוינא ואסהידו קדמנא החכם השלם כהה״ר שלמה אביטבול והי׳[והיקר] יעקב ן׳ ימין ה"ן שרביט בתע״ג[בתורת עדות גמורה וברורה] אן הומאן כאנו חאצ׳רין אשעה די פאס ג׳מע אלקאייד ע״א אלקהל באס יקרא עליהום אמר למלך יר״ה וקרא עליהום לאמר ומביין פלברא דלמלך יר״ה באיין יעטיוו כללות הצבור קנטאראיין דלמאל אוכרא דון שאיין עטאוו בלחאק קאל לקאייד ע״א מפי עצמו באיין מא יעטיווסי פיהא אצ'ועאפא דליהוד מא יעטיוו גיר די הומא מנדרין וברר יעקב הנז׳ בעדותו באיין קאל אלקאייד ללקהל עטיווני נתום למאל ומשיוו ללמלאח פרטו עלא למלאח די כיף ידהרלכום עכס״ע [עד כאן סיימו עדותם] וקבלנוה כדחזי וחתי׳ הכא תמ׳׳ת והי״ז בשנים עשר יום לחדש אייר הוא חדש זו שנת ה' אלפים וה' מאות וחמשים ואחת ליצי׳ [1791] והכל שו״ב וקיים.
ישראל יעקב א״א מרדכי נ״ע עולייל ס״ט – אברהם אדהאן סלט״א
תרגום
כשהינו בשלשתינו העידו לפנינו החכם השלם רבי שלמה אביטבול והיקר יעקב בן ימין המכונה בן שרביט בתורת עדות גמורה איך שהם היו נוכחים בשעה שהשר אסף את הקהל והקרא עליהם את מאמר המלך ירום הודו ובמכתב מאמר המלך מבואר שכל הצבור יתנו ממון קנטאראיין אחרים חוץ ממה שנתנו כבר, אבל השר אמר מפי עצמו שההטלה הזאת לא יתנו בה האנשים העניים והדלים. יתנו רק האנשים הנראים והיכולים. למאל ומשיוו ללמלאח פרטו עלא למלאח די כיף ידהרלכום עכס״ע [עד כאן סיימו עדותם] וקבלנוה כדחזי וחתי׳ וברר יעקב הנז׳ בעדותו שהשר אמר לקהל תנו לי סכום הממון הנז׳ ולכו למללאח וחלקו אותו לפי ראות עיניכם. עד כאן סיימו עדותם שקבלנוה כראוי וחתמנו פה שנים מתוך השלשה והי״ז בשנים עשר יום לחדש אייר שנת חמשת אלפים וחמש מאות וחמשים ואחת ליצירה.
קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה- תעודות-כרך א'- תעודה מספר 35 – המסר הוא התחשבות במיעוטי יכולת
נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים כפעילות חינוכית.- סטלה קורקוס-מנהלת בית ספר ופעילה בחיי הציבור ואחרות
למרות שנולדה באנגליה לא הייתה הגברת קורקוס אזרחית בריטית, שכן בעלה, משה,
היה נתין מרוקני בעל חסות צרפתית. כך כתב ג׳ונסטון, קונסול בריטניה במוגדור, לשגריר סאטוב (Satow) ב־15 באפריל 1895 (30/33/4/7 pro). עד שנת 1904 לא העסיק אותה הנושא האישי שכן הייתה שקועה בעבודה חינוכית וציבורית. לאחר פטירת בעלה בעקבות מחלה ב־26 בדצמבר 1903 חלתה גם היא ולאחר שהתאוששה החלה לטפל בכך. ב־28 בנובמבר 1904 פנתה אל שר החוץ הבריטי, הרוזן לנסדאון(Lansdowne; כיהן מנובמבר 1900 עד נובמבר 1905), בבקשה לקבל אזרחות בריטית, משום שעל פי דבריה אין לאישה אפשרות לחיות בארץ זו ללא חסות זרה. המכתב נכתב תחת הכותרת ״מנהלת ׳עוז והדר׳ בית־ספר לבנות של אגודת אחים, מוגדור״. חילופי המכתבים בנדון התנהלו בין גורמים שונים עד ה־18 ביולי 1922 וניתן ללמוד מתוכם פרטים נוספים על חייה ופעולותיה.
למכתבה הראשון צירפה תעודות לידה ונישואין של הוריה, המוכיחים ששניהם היו אזרחים אנגליים. היא תיארה את פעולותיה וסיפרה שפתחה בית־ספר בחסותה של ״אגודת אחים״ מלונדון, וכן שהייתה האישה הראשונה שהחלה ללמד אנגלית במרוקו והייתה גאה על כך, שמוגדור הייתה כמעט מושבה אנגלית. היא צירפה העתקים של דינים וחשבונות אודות בית־הספר, שנכתבו על־ידי שגרירי בריטניה במרוקו קירבי גרין(Kirby Green), שכיהן משנת 1886 עד שנת 1891, ארנסט סאטוב (Satow), שכיהן משנת 1893 עד שנת 1895 ויוסף וסט רידג׳ואי(West Ridgeway). בית־הספר היה מוכר לדבריה היטב על־ידי ארתור ניקולסון(Nicholson), שכיהן בתפקיד שגריר משנת 1895 עד שנת 1905. היא ביקשה, שהנמען יקח בחשבון את עבודתה הטובה וירשום אותה בקונסוליה הבריטית במוגדור כאזרחית בריטית.
העתק ממכתבה הועבר ב־3 בינואר 1905 ממשרד החוץ לקונסול הבריטי בטנג׳יר. השגריר ניקולסון כתב לשר החוץ ב־12 בינואר, שהאישה נולדה אזרחית בריטית אך איבדה את אזרחותה לאחר שנישאה לנתין מאורי, מר קורקוס, שנפטר. עליה לקבל אישור על קבלת אזרחותה הישנה ורק אז תוכל להירשם כאזרחית בריטית. בהתחשב בשירותה בבית־ספר בריטי יש לטפל בה באופן יוצא מהכלל ולתת לה חסות בריטית. החלטתו של שר החוץ הייתה חיובית ואכן ב־14 במרס 1905 קיבלה תשובה ממשרד החוץ ובה הוראה משר החוץ לקונסול בטנג׳יר לרשום אותה כאזרחית בריטית בסגנות הקונסוליה במוגדור. אולם נראה, שסטלה לא הובנה כראוי. הובן כנראה שכל רצונה לקבל חסות (על פי סעיף 16 בוועידת מדריד 1880) ולא אזרחות. ב־7 באפריל 1905 כתב מאדן, סגן הקונסול הבריטי במוגדור, לקונסול בטנג׳יר, מר וייט (White), שבעקבות הודעתו לגברת קורקוס שאין בידו הוראה לרשום אותה כאזרחית החליטה האישה שלא להירשם כבעלת חסות בריטית שכן ברצונה לקבל אזרחות בריטית מלאה שממנה יוכלו ילדיה ליהנות.
הבעיה נפתרה רק כעבור 17 שנים. לאחר שפנתה שוב לשר הפנים הבריטי ב־15 במאי 1922 החלה התכתבות שנמשכה עד ה־7 באוקטובר באותה שנה. מהתכתבות זו ניתן ללמוד פרטים אישיים אודותיה ואודות משפחתה. על פי מכתב שכתבה ב־18 ביולי 1922 מתברר, שחזרה לאנגליה רק לאחרונה, ובעוברה דרך קזבלנקה הודיעה, שעקב מחלתה החליטה לא לפתוח את בית־הספר שניהלה, להסתפק במתן שיעורים פרטיים לתלמידים מתקדמים ובוגרים. אבי בעלה היה אזרח צרפתי ואילו בעלה נולד במוגדור בשנת 1852. הבעיה הייתה שרשמית נולד בעלה במרוקו. אולם כשהיה בן שש קיבל אביו אזרחות בריטית. הנחתה הייתה, שכשם שאבי בעלה אזרח בריטי כך גם בנו. נטיית השלטונות הייתה להעניק לה אזרחות בריטית בהתחשב בתרומתה לחינוך וכן בהתחשב בעובדה, ששני בניה שירתו בצבא הבריטי ואחד מהם ניהל עסקים עם חברות בריטיות. זאת ועוד, בנה הבכור, אברהם, שקל לחזור לאנגליה ולשרת בצבא ובקשת האזרחות היא למעשה למענו. מסקנת שר הפנים הייתה, שהיא ראויה להכרה על שירותיה ועל אלה של בניה ולכן המליץ על התחשבות מיוחדת בבקשתה (ההתכתבות בנושא אזרחותה מצויה בתיקים:
.(FO 99/410, 425, 427; FO 631/10
לסיכום, ידוע על פעילותה החינוכית והציבורית המיוחדת של סטלה קורקוס החל משנת 1885 עד שנת 1922, כלומר במשך כ־37 שנים. שנות הפעילות האינטנסיביות
.1909 במיוחד היו בין 1885 ובין
נוסף על הגברת קורקוס פעלה במוגדור גם הגברת אנהורי מנהלת בית־ספר פרטי JC, 23 Feb. 1900, p. 24; 6 July) בשנים 1906-1900, ששפת ההוראה בו הייתה אנגלית
.(1906, p. 23; 17 Aug. 1906, p. 23; 14 July 1911, p. 9
מנהלות ומורות
מן הראוי לציין אחדות ממנהלות בתי־הספר לבנות. המנהלת הראשונה של בית־הספר
לנערות בתיטואן הייתה הגברת בן שימול. בתחילת המאה ה־20 ניהלה את המוסד הגברת כרמונה והגברת חג׳ואל ניהלה את בית־הספר לנערות בלאראש (בתיטואן הגברת כרמונה: 39 .AJA, 1902/3, p. בלאראש: 165 .BA1U, 1909, p).
הגברת נ׳ בן שימול פתחה את בית־הספר לבנות בפאס בשנת 1899 (37 שנים לאחר פתיחת בית־הספר לבנות בתיטואן). בשנת 1900 כתבה דו״ח על נשות פאס ובו ביקורת פמיניסטית על תופעות אחדות כגון הציות והשעבוד של הנשים לבעליהן. לדבריה עסקו המשרתת ובעלת הבית באותן מלאכות הבית ובקושי ניתן היה להבחין ביניהן, והיחס המפלה כלפי האישה החל עם לידתה. לעומת השמחה שנלוותה ללידת בן הייתה התגובה ללידת בת אדישות. הוריה רצו להיפטר ממנה מוקדם ככל האפשר והתוצאה הייתה נישואי בוסר. אולם הגברת בן שימול הייתה אופטימית באשר לחינוך הבנות. ההורים הפתוחים לקדמה היו לדבריה הראשונים שהביאו את בנותיהם ללמוד בבית־הספר, ומספרן עלה בהתמדה. תחילה למדו בבית־הספר 20 בנות בלבד ועתה קרוב מספרן למאה. גם הרב הראשי, הרב רפאל אבנצור, חשב תחילה שילמדו בו כתריסר בנות בלבד והוא הופתע לראות את הצלחת בית־הספר ואת העלייה במספר הלומדות. התברר, שבנות הפסיקו את לימודיהן כדי להינשא. הן רצו אמנם להמשיך את הלימודים גם בהיותן נשואות, אך המנהלת אסרה לקבלן כאמצעי לחץ נגד נישואי בוסר. למרבה הצער לא היה בכוחה למנוע כליל תופעה זו של נישואי בוסר. הורים אחדים סיפרו לה, שסירבו להצעות נישואין לבנותיהן, והיא ראתה בכך הצלחה חלקית.
הגברת חמו, רעייתו של משה, ייסדה וניהלה את בית־הספר בטנג׳יר בתחילת המאה ה־20, ואילו הגברת אורורה בן שמחון, רעייתו של שלמה נהון, לימדה בו במשך יותר מ־40 שנה. הגברת אבנצור מבית־הספר לבנות בטנג׳יר הכינה בשנת 1908 בזאר, שהכנסותיו שימשו למימון קורס ללימודי מסחר לבנות. הגברת קסטרו ואנדה הייתה מנהלת בקזבלנקה במשך שנים רבות. בשנת 1960, כאשר סיימה את תפקידה עברה לטנג׳יר.
מנהלת בית־הספר במראכש, הגברת מ׳ קוריאט, דיווחה באוגוסט 1902 על מצב הנשים בעיר זו ועל מטרת החינוך של הבנות. היא הייתה ביקורתית בנושא יחסם של הבעלים לנשותיהם, הנדחקות לפינה והמוצאות אושר בכך שאינן מוכות על־ידי בעליהן. היא בחנה את מצבה של האישה במשפחה אמידה, שאינה נאלצת לעבוד. לדבריה אין האישה מעזה להרים את קולה בנוכחות בעלה, ודעתה אינה חשובה, היא אינה מעזה לגונן על ילדיה מפני חמת זעמו של בעלה, ואף אינה יושבת ליד השולחן עם בעלה ועם בניה, המקבלים את המנות הטובות. האישה, בנותיה והמשרתת סועדות בחדר נפרד את הנותר ממנות הגברים. בשמחות משפחתיות אין האישה יושבת עם הגברים(הגברת קוריאט עצמה הייתה היחידה, שזכתה לכבוד חריג זה). תופעה נוספת שזכתה לביקורתה הייתה ריבוי הנשים. בבית אחד התגוררו לעתים שתי נשים, שלכל אחת מהן קומה משלה ובדרך־כלל חיו בהסכמה. אולם הבנות של שתי הנשים נהגו זו בזו כזרות והעובדה שהיו בנות לאותו אב הייתה חסרת משמעות לגביהן שכן ראוהו לעתים רחוקות בלבד. לדעת הגברה קוריאט תפקידן של המחנכות לשנות את היחס לנשים ולחנך אישה שאינה תלויה בבעלה. אם תהיה משכילה יותר יראה בה בעלה שותפה לחיים ודעתה תיחשב בעיניו. בנות שתלמדנה שנתיים־שלוש תהיינה אומללות פחות מן הבנות שלא למדו. המפתח למעמדן טמון אפוא בחינוך.
מנהלת אחרת הייתה סטלה טולידאנו, מנהלת בית־הספר של כי״ח במראכש, שנפטרה בגיל צעיר(בשנת 1925).
סליה לוי בן ג׳ו הייתה גם היא מחנכת דגולה, שהתפרסמה בזכות הבית שפתחה לילדים יתומים בקזבלנקה בשנת 1948. סליה נולדה בשנת 1898 בתיטואן ובילדותה עברה עם הוריה לארגנטינה. בגיל שבע התייתמה מאמה וחיה אצל משפחות אומנות במשך כארבע שנים. בגיל 13 חזרה למרוקו עם אביה ובגיל 16 נסעה לצרפת ללמוד בסמינר למורות. היא חזרה למרוקו לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה ולימדה בבתי־הספר של כי״ח בתיטואן, במאזאגאן ובקזבלנקה במשך 12 שנים עד נישואיה בשנת 1930 למורדוך בן־ג׳ו, נכדו של הרב מרדכי בן־ג׳יו. כעבור חמש שנים התאלמנה. בשנים 1940-1939 סייעה במסגרת תפקידה בג׳וינט לפליטי השואה שהגיעו למרוקו בימי מלחמת העולם השנייה. בפברואר 1948 ייסדה בקזבלנקה מוסד לילדים יתומים בשם ״מורדוך״ על־שם בעלה וניהלה אותו. מספר הילדים עלה מ־30 ל־100. היא גילתה יחס אישי ואמהי לכל ילד וכונתה על־ידי התלמידים, שרובם עלו ארצה, בכינוי ״סנדקית״. בשנת 1974, בהיותה בת 76, עלתה גם היא ארצה ולמדה עברית. הייתה סמל לאצילות, ליושר ולמסירות לזולת. תלמידיה שמרו אתה על קשר עד סוף ימיה. היא נפטרה בשמחת תורה תשנ״ט בהיותה בת.99
[1]את הפרטים קיבלתי מהגברת דינה הניג, שהגברת בן־ג׳ו הייתה דודתה. כן שלחה לי צילומים של שני מאמרים אודותיה, הראשון בכתב עת בשם Noar, שפורסם בעת חנוכת הבית, והשני שהתפרסם בקנדה בשנת 1988, לאחר טקס שנערך לכבודה בבית־האבות ״תפארת בנים״ בנתניה לרגל הקדשת חורשה לכבודה בהר הצופים: 24-26 ,1988 ,Peretz, 1948, 10-12; Levy וכן מהרב שמעון ועקנין, שחיבר שיר שבח לכבודה.
נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים כפעילות חינוכית.- סטלה קורקוס-מנהלת בית ספר ופעילה בחיי הציבור
עמוד 108
גרוש יהודים משלשה כפרים באזור האטלס בתחילת 1891-אליעזר בשן. נספחים
נספח: תעודות
1
25 בפברואר 1891. תמצית של מכתב מסוכנו של י״ש לוי במלאח של אלוג׳אן על גרוש 700-600 יהודים משלשה כפרים באזור הסוס. סבל המגורשים בחורף, והנזק שעלול להיגרם לסוחרים במוגדור
F099/280
Précis of letter from Okha Kaslassy, an agent of J.S.Levy in the Mellah of Eloojan ( S.or S.E. of Sheshowa)
25 February 1891
The Lieutenant Governor El Minbeeh is causing the Jews of the three Mellahs, viz Eloojan, Ait Abdallah and Emintanout, to quit their homes at once, and leave the neighbourhood, stating that he has royal orders in so doing. Population estimated 600 to 700 souls. They complain that the severe winter weather will cause great distress to the children and old people: and, if the trading members of the community are thus sent away, the chances of their recovering debts due to their Mogador principals will be ruined.
2
27 בפברואר 1891. הקונסול הבריטי במוגדור לשגריר בטנג׳יר. המידע על הגרוש הובא לידיעתו. מקווה שהתערבות השגריר תבטל הגזרה או תדחה מועדו
F0 99/280
Mogador, 27 Feb(ruary) 1891
His Excellency W.Kirby Green, Dear Sir William,
My interpreter, Jacob S. Levy has brought under my notice the complaint- precis of which I inclose of certain Jews inhabiting three Mellahs in Soos, who appear to be threatened with expulsion by their Deputy Governor El Minbeeh, acting, he alleges, on the Sultan's orders.
This seems to be a hard case and I make it known to Your Excellency in the hope that Y.E.s intercession may procure the revocation or a reasonable suspension of execution, of so arbitrary an order.
I am Signed Cha(rles) A. Pay ton P.S. Levy and another merchants here have practical interest in the matter, having business relations and money owing to them among the communities in question.
3
4 במרס 1891. הקונסול הנ״ל לממונה על השגרירות בטנג׳יר. מבקש התערבות דיפלומטית לביטול הגרוש. שגריר צרפת הבטיח לפנות לסולטאן בנדון.
FO 99/280
British Consulate Mogador 4 March 1891
- H.E. White Esq(uire)
- H.Ms Charge dAffaires Tangier.
Sir,
I have the honour to transmit herewith a despatch and its enclosures, which I addressed last week to Her Majesty's late Minister Sir W. Kirby Green, asking His Excellency's intercession on behalf of
certain communities of Jews threatened with arbitrary and summary eviction.
The said despatch has been returned to me by Mr Jacob S. Levy who would be grateful for any assistance from Her Majesty's Legation on behalf of the poor Jews in whom he and others are interested. I understand that the intercession of the French Minister Mr Patenotre, who started yesterday for the Court, has also been invoked and promised. It seems rather hard that, when Jews here and at Morocco, suffering from over crowding, are petitioning for additional house- room, whole communities should be suddenly rendered homeless in the interior.
signed Cha(rles) A. Payton
גרוש יהודים משלשה כפרים באזור האטלס בתחילת 1891-אליעזר בשן. נספחים
עמוד 355
אס בידייא מא נדיר, דון לכחל ולחזאני ־ קינה בערבית יהודית על חורבן אגאדיר-רבי דוד בוזגלו
אס בידייא מא נדיר, דון לכחל ולחזאני ־ קינה בערבית יהודית על חורבן אגאדיר-רבי דוד בוזגלו
קינה זו, המתפרסמת כאן לראשונה, מתמקדת אך ורק באסון הכללי ואינה כוללת כל רמז לקרבנות היהודים. המשורר מדגיש כאן בעיקר את חוסר האונים של הנספים ובמיוחד של הילדים ושל התינוקות, ואת ייסוריהם של בני המשפחה והקרובים הניצולים, שאף לא יכלו לבוא לעזרת יקיריהם שנשארו חיים מתחת להריסות. השיר מתחיל בתמונות של שמחה ושלווה מתוך חיי היום־יום, שאינן נושאות כל צל של איום ושל פחד או אסון(טורים 3־6). תמונות אלה מבליטות את גודל ההפתעה ואת עצמת המכה שניחתה על התושבים עם היבקעות האדמה והיבלעותם בקרבה של רבים כל כך מבני המקום (10-7). הסטרופות העוקבות מתארות את תגובת היגון והאבל של הניצולים על מות קרוביהם ואהוביהם ועל צורות המוות המזוויעות של ילדים ותינוקות. ההורים מקוננים על בניהם המוטלים בפינות בלי אפשרות לזהותם (14-11), הילדים הקטנים והתינוקות צורחים בלי כל אפשרות שמישהו יבוא לעזרתם עד לגוויעתם ברעב ובצמא (18-15), הרווקים והרווקות מוכים בהלם ומיואשים מאבדן חברותיהם וחבריהן(22-19).
לעומת הנוסחאיות המודגשת והפוליפוניה המאזכרת של הקינה הקודמת, הנובעת ממסורת הקינה העברית לדורותיה ומלשון הקינה עצמה, הבין־טקסטואלית במהותה, המשורר מעלה כאן בעיקר תמונות מרעידת האדמה וזוועותיה ומן המציאות המרה שלאחר האסון. תגובזת הניצולים הן תגובות אנושיות אוניברסליות, והצגתן הישירה או תיאורן הפשוט משרה אוירה של חוסר אונים והשלמה עם הגורל. עבור המשורר הן השמחה והשלווה שלפני האסון הן האסון עצמו וזוועותיו נגזרים מפי האל, ואין אלא לקבלם על אף כל הקושי והייאוש שבדבר.
האופי האוניברסלי של השיר בולט גם במערכים הלשוניים הכמו־מוסלמיים הרבים של השיר. רד״ב משתמש כאן בלקסמות ובצורות השאובות בעיקרן מן הערבית המוסלמית של שירת המלחון של מרוקו ומלשון היום־יום של הדיאלקטים הערביים־המוסלמיים. אלה הם למשל הפעלים נדיר (טור 1), סאלמין(5), מטייסין (13), יתבאכאיו (15), שמות העצם והצירופים השמניים לקרא ויא סאדאת (7), כלילהא (19), רמסת עין (20), זיוואני (22), וכן מילת השיח דון (1) או ההגייה הקולית של העיצור ^ במילים לפוגאני (9) וגאלת (10). על אף שאילות אלה מן השימושים המוסלמיים לשון השיר מעורבת בעיקרה וכוללת, כצפוי, גם מערכים לשוניים ערביים־יהודיים. מבני כלאיים כאלה נראים היטב בלקסמה סלוואני (טור 6), שהיא צורה פואטית מוארכת של סלוואן. צורה זו, שאינה נפוצה בדיאלקטים הערביים־היהודיים, נושאת כאן משמעות של ״שקט ושלווה״ בהשפעת המונח העברי שלוה הקרוב לה מבחינה פונטית.
מבחינה פרוזודית הקינה מורכבת מסטרופת פתיחה המשמשת מדריך ומחמש סטרופות בעלות מתכונת מעין־אזורית עם שני טורי ענף ושני טורי אזור דו־צלעיים. מבני החריזה שתשת, אבאבבתבת, גדגדדתדת, הוהוותות, זחזחחתחת, טיטייתית. המשקל 12 הברות בטורים עם 6 הברות בכל צלעית לרוב.
הלחן והמשקל של הקינה הורכבו על ה״תמרור״ של קינה ידועה אחרת לט׳ באב, ״ארים על שפיים קולי בבכיתי״, למשורר בשם יצחק. המקור: כ״י מ׳ אביכזר.
1 אס בידייא מא נדיר, / דון לכחל ולחזאני?
עלא כלייאן אגאדיר / מא תסחא סי עייאני.
[=מה ביכולתי לעשות, מלבד השחור והאבל?
על חורבן אגאדיר לא יתייבשו דמעותיי.]
גאלס לבו מעא ולאדו, / לא דרור ואלא מחאס.
לחבאב האדו בהאדו / פארחין, סאלמין מללבאס.
5 מננהום די חלאלו נעאס; / פרק דאך לפראס האני.
מננהום פארח מעא נאס / פי סדור וסלוואני.
[=האב יושב עם בניו, בלא כאבים ובלא מיחושים.
הידידים והקרובים זה עם זה מסובים בשמחה ובחוסר דאגה.
ביניהם כאלה שערבה להם שנתם, על יצועיהם שלווים.
ביניהם כאלה שבילו עם חברים בשמחה ובהנאה.]
אמר אללאה ונאדא, / וטח לקדא, יא סאדאת.
נתהא לפרח ותקאדא, / וסאעת לקרח קד אתאת.
נסקקת לארד לילת לטלאת / באמר לפוגאני,
10 וזמיע מן פיהא כלאת; / גאלת, יאך רבי עטאני.
[=גזר האל וקרא, והפור נפל, הו רבותיי.
נגמרה השמחה וכלתה, ושעת היגון הפתיעה.
נסדקה האדמה בלילה של יום שלישי בפקודת האל,
וכל מה שעליה אכלה; אמרה, הלא האל זימן לי.]
לוואלדין ינווחו / עלא מא זרא פי אולאדהום.
מא קדרוס יצייחו, / יבס אלכלאם פי חלוקהום.
וילי עלא מא זראלהום, / מטייסין פי ארכאני.
מא בקא חד יעקלהום. / ואס יטפי ניראני?
[=ההורים מקוננים על אשר קרה לבניהם.
לא יכלו לצעוק, יבשו המילים בפיהם.
אויה לי על מה שאירע להם, מוטלים הם בפינות.
אף לא אחד יכול לזהותם. מה יכבה את אש יגוני?]
אסגאר גיר יתבאכאיו / פלחפארי אלמדללמא,
ולמרדעין יתזאגאיו, / מא ינדקו סי בכלמא.
מאתו בדיך לגממא / בזוע ולעטשאני.
וטלעת רוחהום לשמא, / תסכי ללאה לגאני.
[=הקטנים אינם מפסיקים לבכות בבורות החשוכים.
התינוקות צורחים, אינם מוציאים הגה מפיהם.
נספו מתוך ייסורים צמאים ורעבים.
עלתה נשמתם לשמים, בתלונה לאל הפרנסה.]
לערוסא עלא כלילהא / תנוח פרידא וחאזנא;
20 פרמסת עין מסאלהא, / מא תלא הינאך ולא הנא.
לערוץ מן פראקו פנא, / קאטע רזא, יא כוואני.
לא פרחא ואלא הנא, / וזהו כיף זיוואני.
[=הכלה על אהובה מקוננת גלמודה ואבלה.
כהרף עין אבד לה, לא נשאר לא שם ולא כאן.
החתן שנגזר עליו להיפרד נתכלה, מתוך ייאוש, הו אחיי.
לא נשארה לו לא שמחה ולא הנאה, פניו שחורים כעורב.]
אס בידייא מא נהיר / דון לכחל ולחזאני?
עלא כלייאן אגאדיר / מא תסחא סי עייאני.
[=מה ביכולתי לעשות, מלבד השחור והאבל?
על חורבן אגאדיר לא יתייבשו דמעותיי.]
אס בידייא מא נדיר, דון לכחל ולחזאני ־ קינה בערבית יהודית על חורבן אגאדיר-רבי דוד בוזגלו
10/02/2023
עמוד 366
רבי דוד בוזגלו-יוסף שיטרית
נספח
שמונה משירי רד״ב וארבעה שירים על המשורר
- 1. ספדו והילילו כי עיר אגאדיר חוסלה – קינה על חורבן אגאדיר
קינה עברית זו נכתבה עם גרסתה הערבית, המתפרסמת בהמשך, בידי רד״ב לאחר שנמסר על המספר העצום של הקרבנות שנספו ברעידת האדמה באגאדיר בפברואר 1960. דובר אז על יותר מעשרת אלפים הרוגים, וביניהם כאלפיים יהודים. בקינתו זו המשורר מתמקד בעיקר במהירות הרבה שבה קרה האסון (טורים 10-1), וכן בכלליות האסון, שפגע בכל קבוצות האוכלוסייה בלא הבדל דת, גזע, מין וגיל (15-11). הוא גם מתריס על כך שנספו אפילו תלמידי ישיבה, שלא חטאו ולא פשעו, ומניח במובלע כאילו האסון קרה משום כפרת עוון (20-16). הקינה מסתיימת בתפילה לרחמי האל על הנספים ולניחום המשפחות האבלות (25-21).
קינה זו נכתבה על פי המשקל והלחן – ה״תמרור״ – של קינה ידועה לט׳ באב, שמקוננים אותה בליל תשעה באב, ״הלנופלים תקומה״. מבחינת המשקל לפנינו שיר מעין־אזורי הכולל חמש סטרופות בנות חמישה טורים כל אחת עם שלושה טורי ענף ושני טורי אזור דו־צלעיים. מתכונת החריזה אבאבאבתשתת, גדגדגדתשתת וכר. בכל צלעית בין שש לשמונה הברות.
המקור: כ״י מ׳ אביכזר. ראה גם הלוי, המביט.
1 סִפְדוּ וְהֵילִילוּ / כִּי עִיר אָגָאדִיר חֻסְּלָה.
אָבוֹת וּבָנִים שָׁם נָפְלוּ, / יָרְדוּ חַיִּים שְׁאוֹלָה;
וּמִשְׁפָּחוֹת נֻושְּׁלוּ – / אַלְמוֹן וּשְׁכוֹל בִּן לַיְלָה,
חֲרָדָה וְשַׁמָּה – / עִקְבוֹתֵיהֶם לֹא נוֹדְעוּ.
5 וְקוֹל נִשְׁמַע בְּרָמָה / כְּקוֹרֵא תּוֹךְ שְׁמָמָה.
אֲנָשִׁים וְנָשִׁים, / בַּחוּרִים גַּם בַּחוּרוֹת,
צְעִירִים וִישִׁישִׁים, / מֵינִיקוֹת וּמְעֻובּרוֹת,
יַלְדֵי חֵן קְדוֹשִׁים / עִם כְּבָשׂוֹת טְהוֹרוֹת –
עַד לֹא זָרְחָה חַמָּה / וּכְבָר אָבְדוּ נִבְלְעוּ
10תֹּךְ עִמְקֵי אֲדָמָה, / כָּל עוֹד בָּהֶם נְשָׁמָה.
עַל עַרְבִים בְּתוֹכָהּ, / אַחֵינוּ תּוֹשָׁבֶיהָ,
פָּעֲרָה אֶת לוֹעָהּ / אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ;
וְגַם נוֹצְרִים גָּרוּ בָּהּ / מָשְׁכָה תּוֹךְ רְגָבֶיהָ.
חֲרוֹן אַף וְחַמָּה / לִתְחִנָּתָם לֹא שָׁעוּ;
15-וּבְפַחַד וְאֵימָה / כָּרְעוּ בֶּרֶךְ וְקוֹמָה.
רַב חֶסֶד, רַב חֲנִינָה, / אֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ?
תַּלְמִידֵי בֵּית אֻלְפָּנָא / אֲשֶׁר בְּצִלְּךָ חָסוּ
לִשְׁאֹל הָיוּ לְמָנָה, / וּבְתוֹךְ עָפָר נִרְמְסוּ.
תּוֹרַת אֱמֶת שׁוֹמֵמָה / עַל בָּנִים כִּי גָּוְעוּ;
20-צוֹעֶקֶת מַר: וְלָמָּה / כָּבוּ מְאוֹרוֹת וְעַל מָה?
אֵל מָלֵא רַחֲמִים, / הָאֵר פָּנִים אֲלֵיהֶם,
וְעִם צַדִּיקִים וּתְמִימִים / גּוֹנֵן בִּכְנָפֶיךָ עֲלֵיהֶם;
וְשָׁלֵם נְחוּמִים לָהֶם / וְלַאֲבֵלֵיהֶם.
קוּם וּקְרָא לָהֶם נֶחָמָה / וְרַב טוֹבֵךְ יִשְׂבְּעוּ.
25 הֱיֵה לָהֶם לְחוֹמָה / כִּי יְמִינְךָ רוֹמְמָה.
מקורות וביאורים
1-ספדו והילילו: ירמיה ד, ח; חוסלה: הושמדה, שאוב מן העברית החדשה.
2-ירדו ח״ם שאולה: על פי במדבר טז, ל, לג.
3-נושלו: איבדו, שכלו את בניהם; אלמון ושכול: על פי ישעיה מז, ט: בן לילה: יונה ד, י.
4-חרדה ושמה: על פי ירמיה כה, יא ויח ״לחרבה ולשמה״; עקבותיהם לא נודעו: על פי תהלים עז, כ.
5-וקול נשמע ברמה: על פי ירמיה לא, טו; כקורא תוך שממה: על פי ישעיה מ, ג ״קול קורא במדבר״.
8-ילדי חן: ילדים יפים ומהוגנים, על פי הצירוף ״יעלת חן״ (משלי ה, יט); כבשות טהורות: מלשון חז״ל.
9-עד לא… וכבר: מלשון חז״ל.
10-עמקי אדמה: על פי משלי ט, יח ״בעמקי שאול״; כל עוד בהם נשמה: בעודם בחיים, על פי איוב כז, ג.
11-על ערבים בתוכה: על פי תהלים קלז, ב בשינוי משמעות: ערבים אינם עצים, אלא התושבים הערבים של העיר.
12-פערה את לועה: פתחה את פיה, נבקעה ובלעה; ארץ אוכלת יושביה: על פי במדבר יג, לב: כאילו בלעה אותם בתוכה.
13-וגם נוצרים גרו בה: עד לרעידת האדמה גרו באגאדיר אלפי צרפתים ובני אירופה בגלל הפעילות העסקית שלהם בדיג, במסחר וביצוא ויבוא; משכה תוך רגביה: קברה אותם, על פי שירת הקינות.
14-חרון אף וחמה: צירוף של שני ביטויים מקראיים, חרון אף, אף וחמה, להרכב שמני אחד עם האנשה של התכונה כדי להימנע מהתרסה בוטה כלפי הבורא.
15-בפחד ואימה: מתוך בהלה, על פי שמות טו, טו; כרעו ברך וקומה: קיבלו עליהם את הדין ולא נאבקו בלית ברירה, מהעדר מצילים.
16-אלה הצאן מה עשו: הכוונה לתלמידי ישיבה החפים מפשע, שבטור הבא, על פי דברי הימים א כא, יז.
17-תלמידי בית אלפנא: ילדי היהודים שלמדו בישיבות ובתלמודי תורה; בצלך חסו: על פי תהלים לו, ח. ברעידת האדמה נהרגו בבת אחת כארבעים תלמידים שלמדו בישיבה אחת.
18-לשאול היו למנה: ירדו חיים לקברותיהם, על פי שמות כט, כו; ובתוך עפר נרמסו: נקברו בתוך ההריסות של הבניינים שקרסו.
19-תורת אמת: מלאכי ב, ו; שוממה: משתוממת ומתאבלת; גועו: נספו באסון.
20-צועקת מר: על פי יחזקאל כז, ל; למה… ועל מה: הכפלה שכיחה בלשון הפיוט להדגשת תחושת אי־ההבנה; כבו מאורות: נקפדו חייהם של צדיקים.
21-אל מלא רחמים: מלשון חז״ל והתפילה; האר פנים: על פי מקורות שונים בספר תהלים.
22-גונן בכנפיך עליהם: על פי לשון חז״ל.
23-ושלם נחומים להם ולאבליהם: על פי ישעיה נז, יח.
24-קום וקרא: על פי יונה א, ב; ורב טובך ישבעו: על פי ירמיה לא, יד.
25-היה להם לחומה: הֱיֵה להם למגן ולמחסה, רחם עליהם, על פי מקורות מקראיים ולשון התפילה; כ׳ ימינך רוממה: כי אתה כל־יכול, על פי תהלים קיח, טז.
רבי דוד בוזגלו-יוסף שיטרית
עמוד 363
מתוך ויקיפדיה:
רעידת האדמה באגאדיר בצרפתית: Tremblement de terre d'Agadir de 1960; בערבית: زلزال أكادير 1960) התרחשה ב–29 בפברואר 1960 בשעה 23:41. רעידת אגאדיר הייתה רעידת האדמה החזקה ביותר בתולדות מרוקו עד אותה שנה. עוצמתה הייתה 5.7 בסולם מגניטודה לפי מומנט, והיא גרמה לכ-12,000 עד 15,000 הרוגים ולכ-25,000 פצועים . מחקר חדש משנת 2020 מעריך מספר גדול יותר של הרוגים, בין 12,000 ל-20,000. לפחות 35 אלף אנשים נותרו ללא קורת גג. מספר ההרוגים היווה כשליש מאוכלוסיית העיר באותה עת. אגאדיר אכלסה קהילה יהודית גדולה וחשובה, ועל פי הערכות כ-1,500 יהודים נספו ברעידת האדמה