Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo- La création de la Misguéret-Isser Harel
Au début, on se préoccupa en priorité de l'évacuation des villages isolés du sud. y compris dans les montagnes de l'Atlas. Leurs habitants étaient transportés par camions, véhicules commerciaux et taxis, vers les enclaves, à des centaines de kilomètres de distance, dans les conditions les plus difficiles. Les véhicules vidaier.: leur cargaison humaine à l'approche de la frontière, et de nuit, ils traversaient la frontière, avec l'aide de nos passeurs, par voie terrienne ou maritime. Au débu: les opérations se faisaient lentement et prudemment, mais une fois l'expérience acquise, le rythme des convois s'est accru. Et avec la montée du flot arrivent aussi .es échecs et les coups durs.
Des convois ont été interceptés par les services de sécurité marocains, leurs membres arrêtés et durement torturés – mais malgré cela, les convois au lieu de cesser n'ont fait qu'augmenter.
les véritables héros de cette épopée, de ce drame émouvant, c'était les olim eux-mêmes. Bien sûr ils ne pouvaient le faire seuls. Il fallait quelqu'un pour les encadrer, organiser leur transport, leur préparer des gîtes et leur faire traverser la frontière vers les enclaves espagnoles.
Je me suis rendu en visite à quatre reprises dans les pays du Maghreb. J'ai parcouru tous les grands centres juifs: Casablanca, Rabat, Marrakech, Fès et Meknès. En visitant les quartiers juifs, les mellahs, j'ai rencontré des juifs qui se sont assemblés autour de nous pour nous serrer la main. J'ai vu dans leurs yeux que nul ne nous dénoncerait aux autorités qui étaient pourtant en permanence à nos trousses.
Il n'y a presque pas d'agglomération juive à laquelle je ne suis pas arrivé, jusque dans les montagnes de l'Atlas. Dans l'un de ces petits villages il m'est arrivé quelque chose d'émouvant. Le village comptait une quarantaine de familles juives. Le rabbin local, qui était en même temps le chef de cette petite communauté, n'était pas sur les lieux. Au moment où nous allions repartir, est apparu un homme jeune et il s'avéra que c'était l'homme que nous cherchions. Nous nous sommes présentés comme un groupe de juifs "intéressés au sort de ses frères", mais il a souri et nous a répondu en excellent hébreu, qu'il était vain de faire semblant, car il savait bien que nous étions les Israéliens responsables de l'organisation de la Alyah et il ajouta: "j'ai entendu parler de vous et c'est pour vous rencontrer que je me suis rendu à Marrakech".
Puis il nous a demandé, quand arriverait leur tour à la délivrance, car ils attendaient avec impatience depuis trop longtemps. En quittant les lieux, j'ai donné consigne à mes hommes d'évacuer sans délais la communauté de ce petit village. Et c'est ce qui devait arriver. Au bout d'un court laps de temps, ils étaient tous en Israël, hommes, femmes et enfants.
Il y avait en Israël deux camps quant à la question de principe de la Alyah des juifs du Maroc. La première, celle de Nahoum Goldman, prônait une approche diplomatique discrète auprès des autorités marocaines. Il accordait une importance minime à l'action spéciale de sortie des juifs du Maroc et était favorable à une politique de sélection sévère des candidats à la Alyah et à la limitation de leur nombre. A la tête de l'autre camp, le chef du gouvernement David Ben-Gourion, la ministre des Affaires Etrangères Golda Méir et Zalman Shragaï. Les trois étaient de tout cœur pour une grande Alyah du Maroc, tout en menant parallèlement un combat public contre les autorités de ce pays, et favorables à une politique libérale en matière de sélection des olim.
En 1958, sous la pression de l'Egypte et des nationalistes locaux, le roi Mohammed V devait décider d'adhérer à la Ligue Arabe, et dans ce cadre fut ordonné l'arrêt des relations postales, télégraphiques et téléphoniques entre le Maroc et Israël. Notre réponse devait être claire et ferme: la mise sur pied d'un service postal clandestin indépendant alternatif qui devait se révéler comme un immense succès. L'intention de couper les juifs du Maroc d'Israël avait totalement échoué. Les autorités marocaines devaient essuyer un autre échec en essayant de stopper la sortie et la Alyah des juifs vers Israël.
Parmi les nouvelles initiatives de la Misguéret, l'acquisition en 1960 d'un petit bateau qui naviguait en Méditerranée. Adapté à sa nouvelle fonction par les spécialistes de la Marine, doté de l'équipement de sauvetage nécessaire, il fut rebaptisé Egoz. Jusqu'à fin 1960, il devait effectuer avec succès 12 traversées avec une quarantaine de passagers à chaque fois.
La catastrophe survint à la 13ème traversée: l’embarcation coula au cours d'une violente tempête, avec ses 44 passagers dont le radio israélien, agent du Mossad, Haïm Serfaty. Ce fut une terrible tragédie qui nous a tous boulversés, la Misguéret, le judaïsme marocain, l'Etat d'Israël et l'ensemble du monde juif.
A la suite de ce drame, les journaux marocains ont lancé une campagne venimeuse contre le sionisme et l'Etat d'Israël, accusant les juifs marocains de trahison. La Misguéret devait décréter l'état d'urgence et prendre toutes les mesures pour l'auto défense. Mais elle ne s'est pas contentée de rester sur la défensive et est passée à une contre-offensive virulente et courageuse contre les autorités marocaines, visant également à encourager et à relever le moral de la communauté juive. Début février, la Misguéret diffusa dans tout le Maroc dix mille tracts en français, lançant un véritable défi aux autorités qui réagirent avec une extrême vigueur.
Nombre de militants de la Misguéret furent arrêtés et cruellement torturés. Mais cette fois encore les autorités devaient subir un cuisant échec. Ils ne devaient pas réussir à briser la Misguéret, ni réussir à mettre fin à la sortie des juifs vers Israël.
Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo– La création de la Misguéret–Isser Harel-page 101
קצידה — סי׳ אני חיים למוהר׳׳ח פינטו זצ״ל-הנושא: כמיהה לגאולה.
קצידה — סי׳ אני חיים למוהר׳׳ח פינטו זצ״ל
בשקל ״אן לבאגם בלגראם״
א–לִי, תִּפְרַח בַּת / עַמִּי, וְשַׂכֵּל אִישׁ זָר, רָם שָׁלַט בְּכָל–הַדּוֹר
עַל הַכֹּל .יָד–זָר גָּבְרָה. / שׁוּבָה, נֶחְשַׁךְ אוֹר עֵינִי, סַף אֲנִי:
נְצֹר כְּבָבָת / בִּנְךָ אֲשֶׁר תָּמִיד נִזְנַח, וּפִרְצוֹתָיו תִּגְרֹר
אֵלֶיךָ הַשֵּׁ"ם, אֶקְרָא / בְּכָל–צָרָה, אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי:
יָסִיר דַּאֲבַת / מִלִּבֵּנוּ א–לֵהִים חַי, וּבְקִרְבֵּנוּ יָדוּר
יֹאמַר לְשִׁפְחַת שָׂרָה / שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי:
חַי, מִתּוֹךְ לַבַּת / הוֹצֵא אֶת בֶּן–אֲהוּבְךָ — אַבְרָהָם הֶהָדוּר
וְאִם לֹא עַכְשָׁו, מָתַי / יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי?
יְבֻטַּל, יֻשְׁבַּת / וְיִמַּח שֵׁם אֱדוֹם וְגַם בֶּן–קֵדָר מִדּוֹר דּוֹר
וְאֶשְׂמַח כָּל–עִתּוֹתַי / אֲרוֹמִמְךָ, יָ-הּ– כִּי דְּלִיתַנִי:
יַחְפֹּץ יָ–הּ קִרְבַת / בְּנוֹ, אֲשֶׁר יָצָא לַחוּץ וְרָחַק מִמְּדוֹר
קָדְשׁוֹ, וְעִם אַנְשֵׁי שָׁוְא /שֶׁכֵּן הוּא הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי:
מַלְכִּי, תֵּן לְבַת / צִיּוֹן הַנָּחָה וְשִׂמְחָה, וְקָרְבָּן הַנָּדוּר —
וְקָרְבְנוֹת חוֹבוֹתַי / נַקְרִיב לָךְ, קֶרֶן יִשְׁעִי מָגִנִי:
כנפי שחר
הנושא: כמיהה לגאולה.
תפרח — תשגשג. ושכל — השמד. רם — אשר גבה. סף אני — אבוד. נצור כבבת — שמור כבת עין. נזנח — עזוב. ופרצותיו תגדור — הריסותיו תקומם. ידור — ישכון. מתוך לבת — שלהבת. ישוב אפך — ישוך כעסך, ינוח. דליתני — העליתני. הגבר — כאן: עם ישראל. מגני… — מגן בעדי ומעוז ישועתי.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
על ה'אקסודוס' היו לפי האומדן בין 70 ל- 300 מעפילים מוגרבים. במאגר נמצאו 17 מוגרבים ברשימה שמית שהופיעה ב'מגילת 'אקסודוס' שהנציחה את מעפילי אחת מספינות הגירוש לאירופה . הכללתם של מעפילי 'אקסודוס' במאגר למרות שהם לא גורשו לקפריסין נבעה מפני שהספינה הייתה דגל למאבק בבריטים והעפילו בה מעפילים צפון אפריקאים. נח קליגר שפיקד על אחת מאוניות ההעברה לגרמניה וסגנו היה שלמה טובול, מתוניס, ציין שעל ספינתו היו "כ- 200 יהודים יוצאי צפון אפריקה, בעיקר אלג'יראים שהצטרפו במרסיי". מרדכי נאור לא הזכיר בספרו הראשון על עלייה ב' שהיו ב'אקסודוס' צפון אפריקאים. אך לאחרונה תיקן זאת. להערכתו 300 מעפילים מצפון אפריקה הצטרפו ל'אקסודוס' במרסיי. ילדי תנועת 'דרור' סיפרו שבספינה הייתה "קבוצת נוסעים מאפריקה הרחוקה" שלא ידעו אם הם יהודים. יוסי הראל מפקד ה'אקסודוס' הזכיר, שהפליטים הגיעו –לספינה ממחנה העולים 'גרנד אראנס' ליד מרסיי "וביניהם כמה עולים מאלג'יריה". משפחת גז מתוניס סיפרה על התמודדותה עם תלאות המסע ב'אקסודוס'. כותבים נוספים שלא ציינו נתונים כמותיים היו: ברכה חבס, הסופרת של עלייה ב', בספרה 'הספינה שניצחה – – 'אקסודוס', היא לא הזכירה שהיו עליה מעפילים מצפון אפריקה. מנקודת מבטו של ז'ק דרוז'י על פרשת 'אקסודוס' היו על הספינה יהודים כמעט מכול קצוות תבל מסין ועד צפון אפריקה. –ראובן אהרני טען, שהפליגו בה חברי תנועת נוער ממזרח אירופה ומצפון אפריקה. וניה פומרנץ ) זאב הדרי(, ממטה המוסד לעלייה ב' בצרפת, כתב לכבוד 'יום קיבוץ גלויות', שבספינה היו מעפילים צפון אפריקאים. יהודה דומיניץ, שהיה ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית בשנות ה- 80 של המאה שעברה, הזכיר בכנס על ההעפלה מצפון אפריקה שיהודים הגיעו משם והשתלבו בספינות כמו 'יציאת אירופה אקסודוס'. – אביבה חלמיש ב'סיפור האמיתי' על האקסודוס לא ציינה שהיו בספינה מעפילים מוגרבים.
סיפור התלאות והנדודים של מעפילי ה'אקסודוס' לא הסתיים גם לאחר העברתם בספינות הגירוש לאירופה. בדיווח ל'ארנון' [יוסף ברפלד] ממטה ההגנה בתל אביב, נמסר שבתחילת אפריל 1948 הגיעו לצרפת 1,480 ממעפילי 'אקסודוס' ו- 600 מהם עלו ארצה. עד סוף אפריל היו צפויים לעלות 2,680 ממעפילי 'אקסודוס' ובחודש מאי שאר המעפילים היו אמורים לעלות ארצה. בדיווח טלגרפי אחר נאמר שעד מאי 1948 יש "להפסיק את עליית אנשי 'אקסודוס' ולבכר על פניהם צעירים מאומנים ואחרים למאמץ המלחמתי". למברק התלווה איום שהמימון לעלייה ב' יופסק אם הוא לא ישרת את המאמץ המלחמתי [מלחמת השחרור, ב.ד].כנראה, באותה עת סדר העדיפות שנקבע על ידי האחראים לעלייה ב' לא היה נתון למצוקת המעפילים אלא להקמת המדינה. לעומת זאת מעפילי קפריסין לא היו אדישים למצוקת מעפילי 'יציאת אירופה אקסודוס' והציעו לוותר על מכסה חודשית – כמחווה של סולידריות. ניתן לשער, שמעפילים ששהו במהלך המלחמה במחנות השמדה וכפייה עמדו בפני דילמה מוסרית לא פשוטה – – לוותר על זכותם לעלות ארצה.
בדיווח על הספינה 'בן הכט' של התנועה הרוויזיוניסטית נמסר שהיו בה 70 30 מעפילים מצפון אפריקה ובראשם הרב פרג'ון. אפרים פרידמן, השליח לצפון אפריקה, דיווח, בפברואר 1947 , למטה המוסד לעלייה ב' בפריז ש- 70 מעפילים יהודים תוניסאים – – 'פורשים' רוויזיוניסטים, מתכוונים לעלות – דרך צרפת. הוא התכוון, כנראה, לספינה 'בן הכט'. במאגר נמצאו 56 מעפילים מוגרבים.
בספינה 'המעפיל האלמוני' היו בין 17 ל- 30 צפון אפריקאים. יוסף דרור ממלווי הספינה סיפר, יצאנו לדרך כשעל סיפוננו 850 מעפילים יוצאי פולניה, רומניה ועוד ארצות מזרח אירופה וקבוצה קטנה מצפון אפריקה". בראיון אישי עם מעפיל מספינה זו הוא אמר שהיו אתו כעשרים חברים ממרוקו ותוניס שעברו הכשרה ב'קמפ דה פיז'ול' בדרום צרפת. ראובן אהרני טען שעל הספינה היו בני נוער בית"ר ודתיים ממרוקו. במאגר נמצאו 66 שמות של מעפילים מוגרבים ב'המעפיל האלמוני'.
בראיון אישי עם מעפיל מ'לנגב' הוא ציין שהעפילו אתו חמישה חברים ממרוקו שעברו הכשרה ב'קומפ דה פיזו'ל'. לפי נחום בוגנר ב'לנגב' היו שבעה מעפילים מצפון אפריקה. לעומתו, מנחם אורן הזכיר שהיו בספינה מספר צפון אפריקאים. במאגר נמצאו 63 מעפילים מוגרבים ב'לנגב'. לגבי 'משמר העמק' דווח על מעפילים טריפוליטאים [מלוב, ב.ד] שנבחרו לשמור על הסדר בספינה, אבל, בחירתם "הוכחה כאבסורדית מאחר והם דיברו ערבית ואיטלקית והיו צעירים ועדינים מאוד ואילו המעפילים [האחרים ב.ד] דיברו אידיש ושפות סלביות, היו מחוספסים 'בוגרי' השואה ומחנות המוות". אין אומדן של מעפילים מוגרבים בספינה. במאגר רשומים 15 מעפילים לובים.
בן ציון יעקב מלווה הספינה 'לקוממיות' דיווח שהעפילו בה גם צפון אפריקאים. ראובן אהרני הזכיר שבהפלגתה השנייה של 'לקוממיות' ( 8.2.48 ) היו 180 צפון אפריקאים ובמאגר נמצאו 160 מעפילים מוגרבים. יוסקה אלמוג, מפקד ה'נחשון', סיפר שבספינה היו 275 מעפילים צפון אפריקאים כמחצית מכלל המעפילים בספינה. במאגר השמות של ה'נחשון/קסטל' נמצאו 45 מוגרבים מתוכם מעפילים מהעיר ספרו שבמרוקו.
לגבי הספינות האחרות מחופי צרפת ניתן לטעון בהכללה שגם האומדנים שלהם לא היו מדויקים. הדרך בה הוצגו הנתונים על ידי החוקרים מחזקת את הטענה שהמידע על המעפילים לקה בחסר. בפרק המבוא המתודולוגיה של המחקר הוסברו הסיבות לרישום הלא מדויק של המעפילים והעולים כאחד.
מיכל ליס טענה שנתוני העלייה מצפון אפריקה בשנות המנדט היו חסרים מאחר והרישום בין מחלקת העלייה לבין הרשויות לא תואם כראוי. עוד טענה, ש"שיטות רישום שונות ואף אי רישום מדויק הקשו על אפיון דמוגרפי של המיעוט [המוגרבי, ב.ד] שעלה בין השנים 1948 1919 לפלשתינה". לשיטתה בתקופה זו עלו רק 1,000 עולים ממרוקו, תוניס ואלג'יר. להערכתה, הדבר נבע גם מכך ]…[ "שלא היה מגע בין התנועה הציונית המאורגנת לצפון אפריקה". הנתונים שהובאו לעיל מוכיחים שהערכתה הייתה נמוכה מאד ולא עלתה בקנה אחד אפילו עם האומדן הרשמי של המוסד לעלייה ב'.
משהובהרה מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהודי המגרב ומשהוצגו הנתונים על הספינות בהן הפליגו אפשר לשרטט את דיוקנם של מעפילי המגרב כפי שעולה ממאגר השמות.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976
‘Aknïn se traduit textuellement par “le Jacobite” (=les descendants de Jacob); la forme arabe Ya'kübi explique parfaitement ‘Aknïn.
II n’y a que dans quelques Responsa de rabbins marocains que nous rencontrons quelquefois des ‘Akân. Aussi ce diminutif est-il inconnu même des Juifs du Nord du Maroc. C’est par une intuition admirable que D. S. Banett, “Le disciple Joseph ben Simon et Joseph ben Aknin” Tesoro de los Judios Sefardies VII (1964), p. 16, (héb.), a fortuitement entrevu la possibilité d’un lien entre le prénom Jacob, prénom que portait l’ancêtre d’un des Joseph ben Yehuda, et le nom Ibn ‘Aknïn qui était le sien. Il est évident que Banett ignore le diminutif de Jacob, ‘Akân.
On sait que l’erreur qui faisait confondre les deux philosophes, médecins etc. appelés l’un comme l’autre Joseph (ben Judah) ibn ‘Aknïn a été dissipée, cf. A. Halkin, “Ibn Aknin’s Commentary of the Song of Songs”, dans Alexander Marx Jubilee Volume, English section, pp. 402-405; D. S. Banett, art. cit., pp. 11-20:
- Hirschberg, The History of the Jews in North-Africa (Jérusalem 1965), t.1
- 267-270 (héb.); mais la question de savoir pourquoi ils portaient, tous les deux, le nom Ibn ‘Aknïn n’a pas été pour autant résolue. Dans le cadre de ce petit travail, il ne m’est pas possible de m’étendre sur ce problème autant qu’il l’eût mérité. Sans entrer dans tous les détails, j’en dirais seulement quelques mots. Nous avons à faire à dawx personnes différentes: (i) le commentateur du Cantique des Cantiques etc., Joseph ben Judah ben Joseph ben Jacob “Barceloni” qui vécut la grande partie de sa vie à Fès où il écrivit toutes ses oeuvres; (ii) Joseph ben Judah ben Simon ben Isaac “Maghrebi” (le dernier nom, Isaac, n’est connu que par une seule source, l’oriental al־Kifti), le disciple de Maimonide; il quitta Fès pour l’Orient longtemps après son maître. Si le nom Ibn ‘Aknïn est donné au premier Joseph c’est que son ancêtre, avons-nous dit, était le prénommé Jacob. Mais alors on peut s’interroger pour savoir comment un Espagnol (il serait né à Barcelone) pouvait porter un nom judéo-berbère. Son ancêtre, Jacob, est dit aussi “Barceloni”. Or, il n’est pas nécessaire pour cela qu’il fut né à Barcelone. Le fameux R. Isaac al-Fasi était né à la Kala‘a des Beni-Hammad. Son nom al-Fasi vient surtout de ce qu’il ait demeuré longtemps à Fès. Jacob “Barceloni” était dayyan à Barcelone et, sans y être né, y avait longtemps vécu. Jacob était probablement un africain comme tant d’autres dayyanim en Espagne à son époque, de même que son fils Joseph peut être le grand père de notre Joseph ben Judah. Joseph ben Jacob pouvait s’appeler déjà Ibn ‘Aknïn. Le disciple de Maimonide était, lui, un authentique maghrébin. Sa famille et lui même était de la ville de Ceuta. Il n’y a pas de Jacob parmi ses ancêtres. Pourtant, la tradition lui a donné le nom Ibn ‘Aknïn que, vraisemblablement, il porta dé son vivant. C’est, en ce qui le concerne, un nom qui apparemment, ne répond à rien. Cependant, en cherchant de plus près, on peut l’expliquer. Pour un esprit oriental ou arabisé dans une certaine mesure, le prénom Joseph évoque involontairement le prénom Jacob (comparez la règle de la künya arabe) : un Joseph est automatiquement “fils de Jacob”. D’autre part, le nom de famille de ce second Joseph ben Judah était, nous assure-t-on, Ben-Simon et là encore Simon est automatiquement “fils de Jacob”. Voyez, par exemple, le “prophète” des Barghwata, le Juif Tarif dont le père s’appelait réellement peut-être Simon; automatiquement, nous semble-t-il, l’informateur de El-Bekri (notre première source: cf. Description de l’Afrique Septentrionale, tr. de Slane, Alger 1913, p. 259) l’appelle: “Tarif ben Simon ben Jacob” et va plus loin en ajoutant “ben Isaac”. Jacob est lui aussi, automatiquement, “fils d'Isaac”; ces exemples ne manquent pas dans la littérature arabe. Aux yeux de ses contemporains, Joseph ben Judah ben Simon ne pouvait être qu'un “Jacobite”, un ‘Aknïn. Mais, dira-t-on peut-être, ‘Aknïn est judéo-berbère, pourquoi ce nom pour un homme né en Espagne et un autre né dans le grand port cosmopolite de Ceuta? Ici, il faut se rappeler l’importance que prit le berbère sous les premiers Almohades, époque pendant laquelle vécurent les deux Ibn ‘Aknïn: “Les Almohades”, nous dit Ibn Abi Zar’, “bouleversèrent tout à leur arrivée à Fès; autorités, khateb, imam furent remplacés sous prétexte que ne connaissant point la langue berbère leur ministère devenait inutile” (Rawd al-Kartas, tr. Beaumier.
David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976-page135
Said Sayagh-L'autre Juive- le martyre d'une jeune juive marocaine de Tanger, exécutée à Fès en 1834
SIMHA, de panique bondit du lit. Elle étreignit son fils Issachar contre sa lourde poitrine, plongea ses doigts dans sa dense et douce chevelure, lui caressa la tête lentement, tendrement. Elle se mit à chanter : Dors, mon bébé Dodo, mon petit Sans peur,
Et sans douleur
Ferme tes jolis yeux
Dors, dans le bonheur et la tranquillité
Tu sortiras des langes
Tu iras au Talmud Torah
Tu apprendras les lettres
Tu sortiras du Talmud Torah
Tu iras dans la ville
Tu apprendras l’achat et la vente
Tu deviendras ambassadeur
Issachar se calma, ferma les yeux. Simha le mit sur l’oreiller, le couvrit avec un drap brodé et attendit un moment dans le noir, s’assura qu’il dormait, puis revint se coucher. Depuis que sa mère était tombée enceinte, Issachar n’arrêtait pas de se retourner dans le lit, pleurait et criait sans arrêt empêchant ses parents de dormir. « C’est le mauvais œil, l’œil yara » se dit Simha. Elle demanda à la grand- mère de faire le « tadhbir ».
La grand-mère prit un mouchoir et se mit à répéter en le mesurant avec sa main :
« L’œil du voisin et de la voisine,
Celui qui avec son bâton,
Celui qui sort avec son costume,
Celui qui te regarde avec un œil envieux,
Ses yeux éclatent comme des grains de couscous »
L’état de l’enfant ne s’améliora pas.
Alors, la grand-mère dit : « C’est lghial, l’enfant est allaité avec du lait avarié à cause de la grossesse. Il faut le sevrer avant qu’il ne soit trop tard. »
Haïm demanda l’avis du rabbin Tolédano qui lui conseilla d’amener sa femme au mausolée du tsadik Sidi Amram ben Diwan à Ouezzane. Devant cette réponse, Haïm faillit s’étrangler :
- Voici qui confirme l’adage : « Qu’est-ce qui te manque, toi qui es nu ? demande l’un, une bague, mon seigneur, lui répond l’autre. »
- Si tu ne veux pas, amène-la à la Hiloula de Moulay Ighi Daoud Lachkar à Ouarzazate… ou à Sidi Yakoub Moul Lma à Sidi Rahhal…
Haïm avala sa colère et se tut. Les saints sont nombreux et chacun a ses spécialités.
Et qui sait! Simha pourrait exiger une visite à SidiYahya à côté d’Oujda, non loin des confins turcs… ou Haïm Pinto… ou alors Sidi Yahya ben Younes? Ou Ben Zmirou, ou Rabbi Meïr ben Lhanch, ou Lalla Mennana enterrée à Larache et dont les miracles sont innombrables, ou Sidi Haroun Kouhen dit Sidi Kadi Haja… ?
Et pourquoi pas Moulay Driss à Fès, sa baraka n’est pas à négliger.
Vamos a zorear, dit Haïm, acculant au verbe « zar » arabe, visiter, la terminaison infinitive espagnole. Il avait l’habitude de le faire en hakétia
Haïm pouvait tout supporter sauf le ridicule. Ridicule de l’homme qui ne peut satisfaire les désirs de sa femme enceinte. Pire que cela ! Le rabbin pourrait le lui reprocher.
Même les marchands oublient leurs comptes quand leur femme eft enceinte.
Là visite à Ouezzane commença. Plus que la distance, c'est la montée qui rend difficile la hiloula à Sidi Amran ben Diwan. Même les ânes et les mulets s’y arrêtent malgré les coups qui s’abattent sur leurs flancs.
Simha passa une nuit entière à côté du mausolée du saint. Malgré le froid piquant et la peur, elle s’assoupit et fit un rêve de bon augure.
Le souci principal devint de connaître le sexe du bébé quelle portait. En son for intérieur, elle n’avait pas de préférence. Surtout qu'elle avait eu une fille en premier et que le garçon était toujours en vie. Elle ne partageait pas la conviction des juifs beldiyyin selon laquelle la femme devait commencer par une fille pour qu’un garçon lui succède ensuite.
Finalement, la coutume et les remarques incessantes prévalurent. Simha décida d’éprouver les dires des uns et des autres en matière de prévision. Elle commença par tremper une feuille blanche dans du lait, la mit dans le brasero. La feuille devint rouge, signe d’enfant mâle. Si elle était restée blanche, elle aurait annoncé une fille.
Puis, elle eut recours à l’augure avec l’épreuve de Lalla Mimouna à l’entrée de la maison. Le premier visiteur fut Zahra, la fille de Benoliel, l’une des plus belles filles d’Israël de Tanger. C’était un augure qui lui convenait.
Le ventre de Simha lui arrive à la bouche.
Depuis quelques jours, la grand-mère maternelle a commencé les préparatifs pour accueillir le nouveau-né: des langes en coton, de la ouate en laine cardée, une cape en tissu brodé de soie bleue et une brassière brodée de fils d’or. Elle n’a oublié ni bavoir, ni chemise, ni robe, ni nouvelle garde-robe pour la future maman. Le rôle qu’on lui reconnaît est de préparer les menus coupons. Elle tient à accueillir sa descendance du plus beau des accueils.
Elle a informé ensuite, Louya la sage-femme qui n’a pas sa pareille, tant elle est experte, a la main douce en plus de la puissance et la clarté de ses youyous.
La douleur a commencé à tordre les entrailles de Simha. Elle a l’impression que ses os vont se rompre. La douleur est insupportable et l’on s’attend à accueillir un garçon. Louya prépare la cuvette, ordonne de faire chauffer des bouilloires d’eau chaude et de brûler dans les braseros du bois de santal, de la gomme odorante, de la gomme de Java, de l’alun et du Fasoukh qui annule l’effet du mauvais œil.
Les cris de Simha montent au ciel; si elle le pouvait, elle lacérerait la peau à quiconque oserait l’approcher. Elle hurle et s’agrippe avec une force prodigieuse à la corde clouée au mur: « Je suis sous ta proteélion Sidi Haï'm Messas… protège-moi Baba Saleh… Sidi Bel Abbas protège moi… » Le saint musulman aussi n’échappe pas à ses implorations.
En face de la douleur, les femmes se mettent à prier et implorer tous les saints connus et inconnus pour délivrer la parturiente.
La sage-femme suggère de brûler sept échardes prises sur sept marches de l’escalier; rien… Alors que les cris s’intensifient, Benyamin, le fils de la voisine, arrive avec un seau d’eau puisée à la synagogue.
Peu de temps après, la sage-femme sort de derrière la couverture en laine qui tient lieu de paravent et crie: « Une fille, une gazelle, Dieu soit béni » et elle lance des youyous stridents et forts afin que tous les coins de la rue, avec ses maisons et ses boutiques, l’entendent.
Soudain s’élancent des youyous en réponse à ceux de Louya.
Celle-ci plonge son index dans une écuelle remplie d’antimoine noir. Elle trace un trait sur le front du bébé en répétant: « Shaddaï la protège! Shaddaï la protège! » Elle présente à Simha, pour lui redonner des forces, une préparation à l’œuf, à l’ail et à la menthe poivrée.
Le soir, elle lui donnera un bouillon de poule à l’oignon et au gingembre et, si le lait ne monte pas, il faudra aller chercher du colostrum d’une brebis qui vient de mettre bas.
Said Sayagh-L'autre Juive- le martyre d'une jeune juive marocaine de Tanger, exécutée à Fès en 1834.Page 29
תא עם נענע-ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו-אשר כנפו
בבית הכנסת
לאבי ר׳ שלמה חי כנאפו ז״ל ולדוד׳ יצחק קנפו ז״ל שהקסימו אותנו בסיפוריהם.
חְבּ אִיעִיְסְינָא בְּלְחְדַיְית
הוא רוצה להלעיט אותנו בסיפורים
במקום להגיש לנו ארוחת ערב, הוא מספר לנו מעשיות חדרי כל יום.״
אָתָאי בְנַעְנָעוֹ כִיר מְסְלְטָן וְּנְטָעוֹ
תה עם הנענע שלו עדיפים על מלך וכל עושרו
איזהו עשיר, השמח בחלקו(אבות 1: א)
חסרים שניים
בבית הכנסת התאספו לתפילת מנחה. היו שם תשעה מתפללים וילד. חיכו ל״עשירי׳ והוא לא בא. בסופו של דבר שאל החכם את אבי הילד: ״בן כמה בנך?״
״עוד מעט ימלאו לו עשר שנים.״ ־
״והוא לומד תורה
״בוודאי, הוא הולך לסלא –
״אז נשאל אותו שאלה, אם ידע לענות נצרף אותו כעשירי למניין: בני, למי אנו מודים ומתפללים לתיבה או להיכל?״ ״להיכל, בוודאי."
״נעבי בשו,״ – שאהיה כפרתו – אומר האב, ״אפילו לא היסס.״
כיאר, אמר החכם, ״עכשיו עלינו לחפש שניים להשלמת המניין…״
שחרר אחד שמעון רגב
גבאי בית הכנסת פגש בשוק באחד ממתפללי בית הכנסת שלו, ואמר לו בקול בוטה:
״בפרשת ׳בחוקותיי׳ עלית לתורה, נדרת 200 שקלים ולא שילמת את הנדר שלך…"
המתפלל הנהן בראשו לאות הסכמה.
״אתה יודע למה גרמת?״ קורא הגבאי.
״למה גרמתי?״
״בגללך שני מלאכים בשמים עומדים תלויים בצווארם ומחכים שתשלם את הנדר שלך…״
״מה אתה אומר!״ עונה המתפלל בהוציאו מארנקו שטר של 100 שקלים, ״קח, שחרר אחד מהם בינתיים…״
״ומה עם השני?״
"יחכה עד שיכנס הכסף מהביטוח הלאומי…״
וכי הכבדתי עליך? אמיל זריהן
יהודי ממרכש שהה במכנאס לרגל עסקיו. בשבת העלו אותו לתורה, בסיום הקטע שלו,
ברך אותו החזן כמקובל, אבל הברכה הייתה ארוכה ומפותלת. המרכשי, חסר הסבלנות,
חיכה וחיכה לבסוף שמע את המברך אומר בין שאר הברכות: ״ויחזירהו לביתו בשלום…״
כאן פקעה סבלנותו של האורח:
"אתה רוצה להחזיר אותי לביתי, למה? אני מכביד עליך?"
הפרשה אשמה דוד בן מנחם
בעל הקורא הזה היה תמיד נכשל בקריאת פרשת ׳ויקרא׳. הקהל היה מתקן אותו שוב ושוב אבל הוא בשלו: מגיעה שבת ויקרא, שוגה בקריאה.
מדוע כול השנה אתה קורא ללא שגיאות ודווקא בפרשת ׳ויקרא׳ אתה תמיד שוגה?״ שאלו אותו. ענה להם:
"אני לא אשם, הפרשה אשמה.״ "איך יכולה להיות שהפרשה אשמה?״ הראה להם את הפסוק האחרון של פרשת ׳ויקרא׳: ״מכול אשר יעשה לאשמה בה…״(ויקרא ה׳ כו׳)
המוציא לחם מן הארץ אמיל זריהן
מעולם לא דרכו רגלי יסח בבית הכנסת, עד שנולד בנו בכורו. בשעת קריאת התורה קרא הגבאי: ״יעלה יסח אבי-הבן לקרוא בתורה – שלישי.״ יסח עלה לתורה והחזן ציווה עליו: ״ברך!״
אך יסח שתק כי לא ידע מה להגיד. החזן, כדי לעזור לו, לוחש לו: ״ברוך אתה ה׳ אלקינו…״
עיני יסח אורו, והוא קרא בקול את הברכה שידע: ״ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ.״
החזן הביט בו בזעם, הרים את ספר התורה, והניח אותו בידיו: ״
יסח,״ קרא, ״לא תרד מכאן עד שתאכל את ספר התורה…״
מָא יִכְּפָא לְחוֹת, נְזִידוֹ בָטָטָה?
לא ד׳ בדג, עלינו להוסיף תפוחי אדמה?
הגזמת. אתה דורש יותר מדי
עליה לתורה רפי בן דוד
ראובן בן ה-45 לא היה בבית הכנסת ולא עלה לתורה מיום הבר מצוה שלו. הפעם, הוא נעתר לבוא לבית הכנסת לרגל כלולות אחיו הצעיר. החזן קרא לו לעלות לתורה ונתן לו
לקרוא את הברכות מתוך הספר. כאשר סיים את הברכה השנייה של התורה, ברך אותו החזן:
״מי שברך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, הוא יברך את רבי ראובן בן?״ השאלה הייתה מופנית לראובן שענה מיד: ״בן 45.״
"האבא, האבא…״ קרא החזן.
״האבא? בן 86 עד 120…״
לוכָּאן עָארְף משה רְבִינוֹ – לו ידע משה רבנו…
עשיר אחד, ממתפללי בית הכנסת, ביקש משליח הציבור לאפשר לו לקרוא את הפרשה במקומו. לעשיר נדבן אין מסרבים, והאיש עלה לדוכן והחל לקרוא את הפרשה. במהלך כול קריאת הפרשה תיקנו אותו מתפללי בית הכנסת מאות פעמים. לכול דבר יש סוף, וגם קריאת הפרשה הזו הגיעה לסופה. כשירד מהתיבה קרא לעברו אחד המתפללים:
״לוכָּאן עָארְףְ משה רבינו בָאס תְקרָא תוֹרָה, מָא יִעְטִיהַס…״ – אילו משה רבנו היה יודע שאתה תקרא את התורה, הוא לא היה נותן אותה.
אתה כהן או לוי? אמיל זריהן
כשעלה בריהמו בפעם הראשונה לקרוא בתורה, שאל אותו החזן: ״אתה כהן או לוי?״ "אני סנדלר…״ ענה בריהמו.
הָא נוּאָרָה תָּאיתְסוֶּאת – הפונפון נשרף
הְדָּן, יהודי מערי השדה הגיע לעיר הגדולה וחיפש פרנסה. כאשר לא מצא איש שיעסיק אותו, אמר לו חברו ישועה:
״תראה, אתה בעל זקן ארוך. תעמיד פנים שאתה חכם ותתחיל להסתובב בין בתי הכנסת כדי לאסוף כסף".
״אבל, אני אפילו לא יודע לקרוא!"
קרא הְדָּן בבהלה.
״אני אעזור לך, ובלבד שתחלק עמי את כול מה שתקבל.״
כך עשו.
והנה כשהגיעו לאחד מבתי הכנסת.
אמרו לו המתפללים:
"בבית הכנסת הזה אנו נוהגים לבקש מתלמיד חכם־אורח לעבור לפני התיבה בתפילת ערבית.”
״איך אעבור לפני התיבה ואני אפילו לא יודע לקרוא?״ שאל הְדָּן בחרדה את ישועה. ״פשוט מאוד, אני אשב ליד התיבה ואלחש לך כול פסוק, מה שנשאר לך לעשות הוא לחזור אחריי מילה במילה."
"אם אחזור אחריך מילה במילה התפילה תהיה איטית, מה יחשבו המתפללים?״ ״יחשבו שאתה אדם קדוש ובגלל זה תפילתך איטית ביותר…" לפני שעלה הְדָּן לתיבה הזהירו ישועה:
"חזור אחריי בדיוק ואל תשכח להתנדנד חזק כיאות לאדם קדוש." הְדָּן עלה לתיבה שם על ראשו את הברדס שמקצהו השתלשל שרוך המסתיים בפקעת הנקראת נוארה או פונפון. התפילה התחילה, ישועה לוחש: "ברכו את ה׳ המבורך…" והדן חוזר בקול אחריו: "ברכו את ה׳ המבורך…" ישועה לוחש:
"אשר בדברו מעריב ערבים…״
"אשר בדברו מעריב ערבים…" אומר הדן.
ברגע זה ממש, כאשר החזן המתחזה התנדנד יתר על המידה, הנוארה שלו נגעה בלהבת הנר והחלה לבעור. מיהר ישועה ללחוש לו: "היזהר, הא נוארה תאיתסואת…" – הפונפון התלקח. והדן עונה אחריו בקול מתנגן של התפילה: ״היזהר, הָא נוּאָרָה תָאיתְסוּאֶת…"
תא עם נענע-ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו-אשר כנפו-עמוד 20
חתונות יהודיות בצפון מרוקו גילה הדר-בקהילות טנג׳יר, תיטואן, לאראצ׳ה, אלקצר כביר, ארסילה, מליליה וסאוטה שבצפון מרוקו ובקהילת גיברלטר.
פתיחת בתי הספר של אליאנס, כיבוש צפון מרוקו בידי הספרדים בשנת 1912, כיבוש מרוקו בידי הצרפתים והפיכתה של טנג׳יר לעיר תחת חסות בין־לאומית הביאו עמם רוחות מודרניזציה. נערות נשלחו ללמוד בבתי הספר ואך השלימו את לימודיהן בספרד, בצרפת ובארצות הברית. החופש היחסי שניתן לצעירים, כמו יציאה במשותף עם אחיהם וחברים בקבוצות מעורבות לים וטיולים, שינה את דפוסי המפגש והשידוכין, הקטין את פער הגילים בין בני זוג והביא לנישואין מתוך אהבה והיכרות מוקדמת, לצד דפוס הנישואין המסורתי שבו המשפחה בוחרת את בן הזוג. לעתים חברו ההחלטה האישית והמסורת, כנישואי שלמה אמאר סיקסו עם בת דודתו רגינה. על אך הבחירה האישית ביקשו את הסכמת האב. אם סירבו ההורים לבחירת הבן, קיבל הבן, ללא ערעור, את החלטת הוריו.
הערת המחברת: הרב שלמה בן שבת(אחד ממרואייניי) חזר ללאראצ׳ה לאחר שהשתתף בקרבות על ירושלים במהלך מלחמת העצמאות (1948), ובגיל 26 פגש בסטה (19), נפעם מיופייה, מנחישותה וממשפחתה, ושניהם — למרות ביטחונם, בל אחד לחוד, ברצונם להיות זוג — ביקשו את הסכמת הוריהם. ״היו מקרים שההורים סירבו לאשר לחתן את בחירתו והנישואין לא יצאו אל הפועל״(ריאיון עם פורטונה כהן סלמה).
לאחר שנבחרו החתן והכלה וסוכמו בעל פה תנאי הנישואין (בעיקר ענייני רכוש), הגיע שלב ההתחייבויות בכתב ובטקס.
טקס האירוסין
״אפלאבראמיינטו״ — התחייבות במילה, ״דבר הנקנה במילה״. החתן והוריו הגיעו לבית הורי הכלה המיועדת מלווים באנשים מכובדים מהקהילה, אות לכבוד משפחת החתן ולכבוד למשפחת הכלה. אם הכלה הזמינה למאורע נערות צעירות לא נשואות, חברות וקרובות משפחה של הכלה, וכל אחת מהנערות שנכנסה לבית התקבלה בשירה וברכה שבקרוב ישמחו כולם בשמחת נישואיה. החתן לא הגיע בידיים ריקות. הוא הביא עמו, או שלח קודם לכן, מתנות לכלה לפי מעמדו ורכושו — צמידים, עגילים, שרשרת זהב, מספר מטפחות משי ״פנואילר׳ (pañuelo), לעטוף בהן את שערה כמנהג הנשים הנשואות, נעלי בית מקטיפה או משי, רקומות בזהב (xerbiles), בשמים, פרחים, ואת טבעת האירוסין, ה״סורטיכ׳ה די קומפרומיסו״ (טבעת ההתחייבות).
שטר החיזוקין: כדי שלהתחייבות תהיה משמעות משפטית וכדי שלא תתעוררנה אי־הבנות אם השידוך יתבטל, נחתמו התנאים ב״שטר החיזוקין. בשטר נרשמו הנדוניה שאבי הכלה התחייב לתת לחתנו והתחייבות החתן כלפי כלתו לדאוג לה למקום מגורים, לקשט אותה בתכשיטים, להשתתף בחלק מהוצאות טקסי החתונה, ועוד. שני סופרים מבית הדין רשמו את שטר ההתחייבות, והחתן ואבי הכלה חתמו. לאחר החתימה על השטר נערך טקס ה״פנואילו״. הרב נתן בידי החתן צד אחד של מטפחת משי, והחתן התחייב להגן על כלתו ולכבדה. אבי הכלה אחז בצדה השני של המטפחת, והתחייב בשם בתו לשידוכין. טקס ה״פנואילו״ הוא ההשלמה של ההתחייבות במילה, והוא מהווה אקט סימבולי של קניין.
בתום הטקס יצאו האורחים, וכל אחד מהם קיבל חופן סוכריות שקדים מצופים בסוכר בצבעי תכלת, ורוד ולבן(Peladillas). המנהג להעניק ולכבד במיני מתיקה הוא מנהג אירוח שנעשה במשך כל השנה. כשנכנסו אורחים לבית הגישו להם מבחר מיני מתיקה ״להמתיק את הפה״. לחלוקת מיני המתיקה בטקסים ובחגיגות הנישואין משמעות נוספת: כשם שאנו שמחים והחיים מתוקים לנו, כך ימתקו לכם חייכם ובקרוב נשמח בשמחתכם.
– בין האירוסין ובין חגיגות החתונה והקידושין עברה תקופה של כשנה ולעתים מספר שנים. בזמן הזה ניתנה לבני הזוג שהות להתרגל נפשית לזיווג, אם כי המגע ביניהם הצטמצם לראייה בלבד. החתן ביקר לעתים קרובות בבית כלתו, ותמיד הביא עמו מתנות ומיני מתיקה. אם חל יום כיפור באותה התקופה שלח החתן לכלתו פרגית לבנה ל״כפרות״; בפורים שלחו המחותנים מגשים עמוסים במיני מתיקה כמשלוח מנות. לעולם לא נשארו החתן והכלה יחדיו באותו החדר לבד. תמיד ישבה בפינת החדר, או ממש ביניהם, אחות הכלה, דודה, אימא או קרובת משפחה אחרת.
פעם הגיע החתן שלי לבית. היה חם, והוא אמר שהוא עולה למרפסת הגג וביקש ממני להתלוות אליו. אחותי, שהיתה עסוקה, סירבה לעלות אתי, והחתן המתין והמתין. לא יכולתי אפילו לעלות ולהגיד לו שאני לא יכולה לעלות כי אין לי ליווי. במעט בוטלו האירוסין, כי החתן נעלב. [ריאיון עם סימי אמסלם].
עדות נוספת מתיטואן:
בתקופה הזו החתן והכלה התראו אולם תמיד היה אתם בן משפחה. לא נגעו זה בזה, אפילו לא באצבע. ישבה הדודה, הלכה הדודה, באה דודה אחרת; באה האם, הלכה האם, באה האחות. לא היה מי שיהיה עם הזוג, נאלץ החתן ללכת.
בפרק הזמן שבין האירוסין לנישואין יכלו המשפחות להתכונן כלכלית לקראת המאורע, להשלים את הכנת הנדוניה מצד הכלה ולהכין מקום מגורים הולם לזוג הצעיר (מצד החתן).
5 ההכנות לחתונה
3.1 הנדוניה
הנדוניה היא מתנה של המשפחה לבת היוצאת מבית הוריה אל בית חתנה. יש להפריד בין האשואר, שהוא בגדים, תכשיטים, כלי מסבה ו״חדר שינה״, ובין הדוטה, שהוא כסף מזומן. מהנדוניה אנו מבינים שהאישה ומשפחתה מצפות שהחתן יספק את הבית. הנישואין הם עסקה של העברה. הכלה העוברת לבית בעלה מביאה עמה רכוש אשר ישמש אותה ואת משפחתה החדשה, והופכת להיות חלק ממשפחתו. הנדוניה לבנות היתה למעשה חלק בלתי נפרד מהבית ומעיצובו הגשמי והרוחני. ארגז הנדוניה, הקופרה (Cofre) או הארקה (Arca), החל להיטען בחפצים יפים עבור הבת עוד בהיותה בעריסה. המשפחות העשירות החזיקו ארגזי נדוניה מעוטרים בפיתוחי כסף וזהב, ואילו המשפחות העניות הסתפקו בארגז עץ פשוט. גם אלו וגם אלו דאגו למלא את ארגז הנדוניה כדי שבבוא העת תוכלנה הבנות להינשא. הנדוניה היתה התנאי החשוב והעיקרי לקיומם של הנישואין. הורים שלא יכלו לספק לבתם נדוניה התקשו למצוא עבורה חתן הולם. במאה ה־17 נדרשו רבנים לבעיה:
ורוב האנשים אשר בנות יוולדו להם צר ומצוק מצאום. ויום ולילה לא ישבותו מקבוע בליבם דאגה על העתיד מיום לידתן עד הגיען לפרקן ועד בכלל, לדעת איבה יעשו כדי לשלחן ולתיתם לאנשים… לבלתי צאת הבנות מדלתי בית אביהן החוצה להיות לאיש כי אם בנדוניה רבה.
בר אשר, ספר התקנות, עמ׳ 238 : ״צמצום בהוצאות הנדוניה כדי להקל על בנות עניות שאין להן נדוניה ונשארות רווקות עד ילבין שערן״ (אב תנ״ח/1698); (ראה שם). עניין הנדוניות הדיר תמיד שינה מפרנסי הקהילות. הם חרדו מפני אפשרות שבקהילה יהיו רווקים רבים ובמקביל מספר רב של נשים צעירות בלתי נשואות, דבר אשר יביא לפריצות, לחופש מיני ואף להמרות דת. כדי להקטין את הלחץ החברתי ואת הבעיות המוסריות העלולות להיווצר הקימו הקהילות ״קופת נדוניות״ שנועדה להעניק נדוניות ליתומות ולנערות עניות.
חתונות יהודיות בצפון מרוקו-גילה הדר-עמ'320
עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"- הקבלה בצפון אפריקה במאה השש עשרה והשבע עשרה
הקבלה בצפון אפריקה במאה השש עשרה והשבע עשרה
בחקר ראשיתה של הקבלה במרוקו יש לדון בכמה שאלות: האם הייתה במרוקו קבלה קדומה שצמחה במנותק מקבלת ספרד ? כיצד השפיעה על קבלת מרוקו קבלת ספרד, ואחריה קבלת מגורשי ספרד ? האם הייתה קבלה ייחודית בפאס, והאם הושפע ממנה רא"א ? האם השפיעה קבלת צפת על הקבלה במרוקו? חלמיש כותב כי הייתה קבלה קדומה במרוקו גם לפני גירוש ספרד, ומדגים מרבי יהודה בן נסים מלכה, שחי במרוקו במאה השלוש עשרה וכתב פירוש ל"ספר יצירה" ושלום מאפיין אותו "מקובל על דעת עצמו", מרבי יצחק דמן עכו, שהגיע למרוקו מארץ ישראל וחי בסוף ימיו בצפון אפריקה (1250 – 1340), ומרבי דוד בן יהודה החסיד, שהגיע למרוקו מאירופה ושהה בה שנים אחדות. אידל סבור גם הוא כי הייתה קבלה קדומה במגרב, והוא נתלה להוכחה בתעודה שנכתבה בשמו של המקובל ריב"ן, שכתביו היו קבליים- פילוסופיים. גם אליאור סבורה כי הייתה קבלה קדומה במרוקו. קבלה זו ניזונה לדעתה מהשפעות קבליות מקומיות ומספר הזוהר, ועל אף פריחתה של קבלת צפת המשיכה הקבלה במרוקו, בעמק דרעה ובתרודאנט, לשמור על ייחודיותה.
במרוקו היו מרכזי קבלה נוספים פרט לערים הגדולות פאס ומכנס, כמו בעמק דרעה ובתרודאנט שבדרום מרוקו, וישבו בהן חשובי הרבנים של התושבים הוותיקים, ולאחר מכן גם מקצת רבני המגורשים. להבדיל ממרכזי הקבלה בעמק דרעה ובתרודאנט, שהיו בהם מקובלים בעלי שם, את הידע שלנו על פאס כמרכז קבלה אנחנו לומדים מעדויות של כמה ממגורשי ספרד שהגיעו לפאס, כמו רבי שמעון אבן לביא, בעל "כתם פז", ורבי אברהם בן רבי שלמה אדרוטיאל, ממגורשי ספרד שהגיע למרוקו וכתב את הספר הקבלי "אבני זכרון", ספר העוסק בשאלות יסוד בקבלה, ובו הוא מביא מובאות מספרי קבלה רבים שהיו בהישג ידו בפאס.
כך כתב רבי משה קורדוברו על "ספר הצינורות", ספר קבלה שנמצא בפאס: "והועד אלינו שנמצא ספר הצנורות ]…[ ואומרי' שהוא נמצא אצל אחינו שבמדינת פאס". סביר להניח כי ה"אומרים" היו מן העולים אשר הגיעו לארץ ישראל ממרוקו במאה השש עשרה ותפסו מקום של כבוד בחייה הרוחניים והחברתיים של צפת. בפאס פעל גם המקובל רבי יהודה חליווה, שנשכח מלב ורק בזמן האחרון התפרסם הספר שכתב, פירוש לתורה ששמו "כללים נחמדים ע"ד הקבלה", וכן פעל בעיר רבי אברהם סבע, שבספרו הקבלי "צרור המור" מספר על דרשותיו שנתקיימו בכל בתי כנסיות של קהל פאס, ושרד בידינו פירוש שלו לעשר הספירות.
רא"א גדל בעיר פאס וחי בה. בהקדמה ל"חסד לאברהם" הוא מתאר את החיים בפאס טרם עזיבתו כעיר גדולה של חכמים, שהיה יושב איתם ללמוד תורה באהבה ובחיבה. בכל לילה ושבת דרש ברבים, ונפתחו לפניו השגות בקבלה וחידושים בתורה:
זכרתי ימים מקדם כאשר הייתי בימי חרפי עיר מולדתי פאס ]…[ ואני בקרב חכמים שלמים וכן רבים יושב בשבת תחכמוני להתחמם כנגד גחלתם בעמלה של תורה באהבה ובחבה בהוייות דאביי ורבא, ומדי לילה ולילה ומדי שבת בשבתו דבר בעתו הואלתי באר פי ]…[ בדרושים חדשים מקרוב מתוקים מדבש ונופת צופים, ונפתולי אלה"ים נפתלתי גם יכלתי בהסכמת שני העיונים הקבלה והעיון.
בימיו של רא"א ישבו בפאס גם רבי יהודה עוזיאל, רבי שאול סיררו, רבי סעדיה אבן דנאן ורבי שמואל בנו, רבי אהרון אבן חיים ועוד רבים אחרים, וייתכן שלמד תורה מאחד מהם והיה בן חבורתם של אחדים מהם, אבל אין אזכור או אסמכתא לכך.
באשר ליצירה הקבלית במרוקו, חלמיש טוען כי היצירה הקבלית בצפון אפריקה לא הצמיחה שיטה קבלית מיוחדת ועצמאית כמו בקבלת צפת של קבלת רבי משה קורדוברו והאר"י. העיסוק הקבלי במרוקו התבסס בעיקר על ספר הזוהר ועל ספרי קבלה מוקדמים, טרום לוריאניים, כמו "שערי אורה", "גינת אגוז", קבלת הרמב"ן ועוד. היצירה הקבלית בתקופה המאוחרת לה התמקדה בלימוד הפירושים שנכתבו על ספר הזוהר, כמו "כתם פז" של רבי שמעון אבן לביא, שנכתב במאה החמש עשרה, ו"מקדש מלך" של רבי שלום בוזגלו, שנכתב במאה השמונה עשרה: "הרי בכל ארצות המגרב לא נוצרה בזמן החדש שיטה קבלית עצמאית או מיוחדת ולא קמו אישים שטבעו חותם עמוק על התפתחות הקבלה".
כמו כן סבור חלמיש כי מגורשי ספרד שהגיעו למרוקו היו גורם רב משקל ביהדות מרוקו. במגורשים היו מקובלים גדולים וידועים שהיו עשויים להזרים דם חדש ולהנחיל מסורת חדשה, כמו רבי אברהם סבע, בעל "צרור המור", רבי יהודה חייט, בעל "מערכות האלוהות", שמספר בהקדמה לספרו על תלאותיו במרוקו עת הושלך לבית הסוהר וכי רק במאמץ רב ובכסף רב של אנשי הקהילה בפאס השתחרר, ובתמורה השאיר בידם ספרי קבלה רבים ששימשו אותם להרחבת הידע הקבלי ולהפצתו, רבי יוסף אלשקאר, שכתב את "צפנת פענח", ורבי שמעון אבן לביא, בעל "כתם פז", שנולד בספרד בשנת 1485 ונפטר בטריפולי בשנת 1586 בדרכו לארץ ישראל.
רבי שמעון אבן לביא היה משורר, פילוסוף ומקובל מדור גירוש ספרד ומחברו של הפיוט המפורסם "בר יוחאי". שלום מציין כי ספרו "כתם פז" הוא הפירוש היחיד לזוהר שלא הושפע מקבלת צפת וכי נכתב בתקופה קדומה בהרבה, עוד לפני שקבלת צפת השפיעה בקהילות ישראל. הוס טוען כי זהו הפירוש המקיף ביותר שנכתב ללא השפעת הקבלה בצפת, ולכן הוא החיבור הקבלי החשוב ביותר שנכתב בתקופתו בצפון אפריקה ומשמש מקור מרכזי להכרת הקבלה בצפון אפריקה בתקופה המקבילה להיווצרות קבלת האר"י בצפת. המקורות לכתיבתו של רבי שמעון אבן לביא היו ספר הזוהר, ספר הבהיר, ספרות ההיכלות, יצחק הכהן, יצחק אבן לטיף, משה דה ליאון, דוד בן יהודה החסיד, רבי יוסף הבא משושן הבירה, "שערי אורה" ו"גינת אגוז" של ג'קטיליה, הרמב"ן ובני חוגו, "מערכות האלוהות" של רבי יהודה חייט והפירוש על התורה של רבי מנחם רקנאטי.
עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"– הקבלה בצפון אפריקה במאה השש עשרה והשבע עשרה
הספרייה הפרטית של אלי פילו-אברהם מויאל המנהיג המזרחי הראשון-ד״ר מרדכי נאור
המנהיג המזרחי הראשון
אברהם מויאל
ספר זה בא לעשות צדק עם העליות המזרחיות שקדמו לעלייה הראשונה ותרומתן החשובה ליישוב ארץ ישראל.
בצורה קולחת ומרתקת קם לתחייה סיפור היישוב בארץ ישראל בראשית דרכו.
במשך יותר ממאה שנה מקובל היה כי התפתחותו של היישוב היהודי החדש בארץ ישראל החלה עם העלייה הראשונה (1903-1882) שהגיעה ממזרח אירופה יחד עם זרם עלייה קטן שבא מתימן. ספר זה מספר את סיפור ראשית היישוב באופן שונה: החלוצים הראשונים באו עוד קודם לכן מאגן הים התיכון. מהבלקן ובמיוחד מצפון אפריקה (מרוקו ואלג'יריה).
במרכז הספר עומד אברהם מויאל, בן למשפחה ממרוקו שעלתה ארצה באמצע שנות החמישים של המאה הי״ט, אשר תרומתו ליישוב היהודי החדש הייתה גדולה ומשמעותית. הוא, היהודי המזרחי מיפו, נבחר על ידי הנהגת תנועת חובבי-ציון המזרח אירופית לעמוד בראש היישוב היהודי בראשית צעדיו. יפו היהודית, המזרחית ברובה, הרבה לפני שהולידה את תל אביב, קלטה את העלייה הראשונה האשכנזית.
למויאל, מי שהיה איש אמונו בארץ של הברון רוטשילד, היה חלק חשוב בהקמה ובביסוס של המושבות הראשונות – פתח תקווה, ראשון לציון, עקרון־מזכרת בתיה, גדרה ויסוד המעלה. הוא שקלט את חלוצי ביל״ו.
אברהם מויאל היה אגדה בחייו. הגיעה העת להחזיר בנושא ראשית היישוב עטרה ליושנה.
ד״ר מרדכי נאור הוא סופר וחוקר תולדות ארץ ישראל ועם ישראל. כתב וערך למעלה מ-120 ספרים. בעבר מפקד גלי צה״ל, מרצה בכיר באוניברסיטת תל אביב וראש החוג ללימודי ארץ ישראל במכללת בית ברל.
ברית מס' 28, בעריכת אשר כנפו- צמרת-רבקה אביבי-מנחת כהן ממוגדור לירושלים
צמרת-רבקה אביבי
מנחת כהן ממוגדור לירושלים
הרב יוסף חיים הכהן בעל 'מנחתכהן' ו'ויכלכל יוסף'
תרי״א- תרפ״א (1851-1921)
המחברת: צמרת-רבקה אביבי, חיפה, נינת הרב יוסף חיים הכהן, הערות והארות תתקבלנה בברכה לכתובת
תולדות חייו
הרב יוסף חיים הכהן בן יאודה, יליד מוגדור-מרוקו תרי״א (1851). עלה לארץ ישראל, בשנת תרכ״ו( 1866) והתיישב בירושלים, בעיר העתיקה.
נשא לאשה את פרחה (נלב״ע בשנת תר"פ (1920), ומשלא נולדו להם ילדים, בשנת תרנ״ז (1897) נשא שנייה את פרידי בת דוד שרים (נלב״ע בשנת תשכ״ז(1966), ממנה נולדו ארבעה צאצאים: נסים־יהודה־שמעון, רבקה, יפה-גיאמילה ודוד.
הרב יוסף חיים הכהן רב ודיין, אחד מפוסקי ההלכה המובהקים בדורו. משה דוד גאון בספרו ׳יהודי המזרח בארץ ישראל׳ מציין,
"נמנה עם טובי רבניה (של ירושלים). עמד בראש ישיבת 'טובי ישבעו' שעל שם המקדיש הגביר שלום פליכם טובי מנא- אמון(אלכסנדריה, מצריים) שם הישיבה נסמך על הפסוק: "ורויתי נפש הכהנים דשן ועמי טובי ישבעו, נאום ה" ירמיה ל״א, י״ג.
הערת המחבר: ישיבת "טובי ישבעו' בניין גדול בן שלוש קומות הוקם ברחוב הברון(מעלה חלדיה היום), ונודע בשם "כולל המערביים", או "דיר אל־כולל" בפי הערבים. הבניין נחנך בשנת תרכ״ח (1868). בהקדשת הבניין – ש״לא ימכר ולא יתמשכן בשום זמן…" בקומה העליונה הוקמו בית כנסת ובית מדרש, "ישיבה טובי ישבעו" שהקדיש "השר שלום טובי ז״ל"; בקומה השנייה – בית כנסת ותלמוד תורה ודירות לחכמי העדה, בקומת ביניים היה בית תמחוי, ובקומת הקרקע חדרים לעניים, הידועות כ״בתי מחסה". מתוך ' התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים'-מיכן בן יעקב-ע"כ
לימד בישיבת 'פורת יוסף' ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, נמנה בין חסידי בית-אל". שנים מספר שימש ראב״ד, לעדת המערבים בירושלים ונשיא העדה כאחד. מזער על פעילותו גם לרווחת הקהילה ניתן ללמוד מפנייתו במכתב בכתב ידו לועד הסיוע.
מעדויות בני משפחה מסופר כי נשלח כשד"ר לקהילות יהודיות בהרי הקווקז ביניהן לאוזבקיסטן, לבוכרה, תרנ״ד (1894), תרנ״ט (1899) ולאלג'יר, תרס״ג(1903) ובין היתר העביר אליהם ספרי תורה. מתוך הקדמת העורך, אהוד אביבי, נכדו של הרב, לחיבור ׳ויכלכל יוסף׳ 'מהדורת יוסף',
"בבוכרה, שהה הרב יוסף חיים הכהן כשד"ר שנים מספר, בין השנים, שנקפו מהוצאת החלק הראשון והחלק השני של חיבורו 'מנחת כהן', נלמד כי עשה רבות בין גולי בוכרה (העיר קוקאנד מוזכרת בין התורמים שסייעו להוצאת חלקו השני של הספר) הקמת מערכת להעמקת התורה. שהותו הממושכת הביאה אותו ללמוד את שפת המקום בשובו לירושלים התקבל בכבוד ע״י עדת הבוכרים יושבי שכונתם בירושלים".
על הגעתו לבוכרה בשנת תרנ״ט מוזכר בספרם של יצחק הכהן רבין ויהודה הכהן רב- 'זרח כוכב מיעקב – תולדותיהם והליכתם בקודש של רבני בוכארה, בערך על ר' יוסף חיים הכהן נכתב,
"בשנת תרנ״ט הגיע לבוכארה השד״ר מעיר הקודש ירושלים עם הגיעו בישר ליהודי בוכארה בשורת איוב בדבר פטירתם של הרב ראב״ד נסים ברוך זצ״ל מירושלים והרב החסיד אליהו מני זצ״ל מחברון". מתוך מכתב מאת הרב הראשי לבוכארה בעת ההיא הרב חזקיה הכהן רביו לידידו הרב אלעזרוב.
זרח כוכב מיעקב
הרב ר' יוסף חיים הכהן ז"ל ז״ל
בשנת תרנ״ט הגיע לברכארה (חשד״ר שליח דרבנן מעיר הקודש ירושלים. עם הגיעו בישר ליהודי בוכארה בשורת איוב בדבר פטירתם של הרב הראב״ד ר׳ נסים ברוך זצ״ל מירושלים והרב החסיד ר׳ אליהו מני זצ״ל מחברון.
באחד המכתבים ששלח מור אבי ז״ל, אל הרב אלעזרוב, כתב לו שנערך בבוכארה מספד מר על פטירתם של הצדיקים. ועקב כך, חלה ט״ו ימים בכאב עיניים מרוב הבכי ולכן איחר לו את כתיבת המכתב.
את שליחותו הנוספת כשד״ר, בשנת תרס״ג(1903) שהיתה לקצמטינא [קונסטנטין שבמזרח אלג'יר] מציין הרב יוסף חיים הכהן בספרו 'מנחת כהן' מערכת נו״ן דק״ג ע״ב, שם נתבקש להתייחס לסוגייה בתחום האישות וחתם,
"בהיותי מתגורר בשליחות מצווה …פ״ה עוב״י קצמטינא יע״א בש״א לחודש אדר שנת התרס״ג לפ״ג".
בין תלמידיו נמנו, (חתנו) הרב עמרם אבורביע (1892-1966) לימים ר"מ בישיבת פורת יוסף ובישיבת שערי ציון, בירושלים, רב שכונת הנחלאות בירושלים ורב ראשי לעדה הספרדית בפתח תקוה, חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל.
עמרם אבורביע בספרו'נתיבי עם' מגדיר את דרך לימודו של הגאון הרב יוסף חיים הכהן, כך: "שידוע לכל אלה שהכירוהו ושמעו לקח מפיו, כמה היה מעמיק בנתוח סוגיא על כל פרטיה בהיקף רחב, ובזכרונו חי חידודו ופלפולו, חשקנותו ושקידתו שהיו למופת לכל רבני הדור"
תלמיד נוסף היה הרב יוסף שלוש (1888-1960) ראב״ד עדת המערביים בירושלים. אברהם אלמליח, נשיא העדה המערבית בירושלים, עורך הספר 'מנחה ליוסף׳ לתולדות חייו של הרב יוסף שלוש, מתאר בספרו את הרב יוסף חיים הכהן מורו של יוסף שלוש. "את שמעו הטוב של הרב יוסף שלוש שמעתי עוד בהיותי :ער והוא אז תלמיד עילוי בישיבת הרה"ג יוסף הכהן בעל הספר "מנחת כהן" אחד הפוסקים המצוינים בדורו. שממנו למד תורה ויראת שמיס טהורה והשפעתו על מהלך חיי תלמידו הייתה בבירה .״
אברהם אלמליח (תרל״ו-תשכ״ז 1876- 1967), עיתונאי ואיש ציבור ישראלי שהיה ממנהיגי הקהילה הספרדית ביישוב וכיהן כחבר הכנסת בכנסת הראשונה.
אלמליח נולד בשנת 1876 בירושלים ולמד בישיבת "תפארת ירושלים". את השכלתו הכללית והאקדמאית רכש בבית הספר כל ישראל חברים ובבית המדרש לארכאולוגיה "סן אטיין" בירושלים. בבחרותו עסק בהוראה בירושלים, יפו, קושטא ודמשק. בשנת 1904 נמנה בין מייסדי "אגודת צעירי ירושלים" ואגודת "צעירות ירושלים" והחל לפעול בקרב צעירי העדה הספרדית בארץ ישראל.
פעילותו הציבורית של אלמליח נמשכה בהיותו מחלוצי העיתונות העברית בארץ ישראל. בשנת 1914 ייסד את העיתון "חירות", אותו הוא ערך עד 1919, גם לאחר הגלייתו לסוריה בשנת 1916. במהלך מלחמת העולם הראשונה פעל למען היישוב היהודי בארץ ובשובו, ב-1919, מונה לראש לשכת העתונות של ועד הצירים. במסגרת פעילותו בקהילה הספרדית התמודד אלמליח ברשימת העדה הספרדית לאספת הנבחרים הראשונה.1921 הוא כיהן כחבר אסיפת הנבחרים באסיפות הראשונה והשלישית והיה חבר הועד הלאומי במהלך אספת הנבחרים השלישית. במקביל לפעילותו זו היה אלמליח חבר הנהלת הקהילה היהודית בירושלים, חבר הנהלת העירייה וסגן נשיא התאחדות הספרדים. בין השנים 1921 – 1932 עבד לפרנסתו במערכת "דואר היום". חבר הנהלת עיריית ירושלים (1935). לאחר קום המדינה נבחר אלמליח לכנסת הראשונה 14.2.1949 20.8.1951 -מטעם רשימת ספרדים ועדות מזרח. במהלך כהונתו שימש חבר בועדת העבודה ובועדת החינוך והתרבות. בעבודתו המקצועית פרסם אלמליח שורת מאמרים ומחקרים על תולדות ישראל וארץ ישראל. פירסם מאמרים רבים בעתונות העברית בארץ ובחו״ל וכן בעתונות היהודית בשפות ערבית, צרפתית וקסטלנית. בשפות שונות ובין כתביו התפרסם גם המילון העברי-צרפתי ו ערבי-עברי-ערבי. כתב מחקרים על תולדות ישראל וארץ־ישראל,” ארץ-ישראל וסוריה בימי מלחמת העולם”(1928) מנחה לאברהם – ספר יובל לכבוד אברהם אלמאליח במלאות לו שבעים שנה”(1959).
חיבוריו
בכל פרסומיו בחר תמיד הרב יוסף חיים הכהן לציין בהדגשה את העובדה, שהוא יליד מוגדור. מתוך הקדמת המחבר לספריו 'מנחת כהן' וכך הוא כותב:
״ עיר מולדתי מוגאדור יע״א /יכוננה עליון אמן/ מהעירות המצוינות שבערי מרוקו ונתגדלתי פה עיר הקדש ירושלם תובב״א /תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן/ בש״א /בשבת אי/ להודש שב תרס״ב לפ״ק [פרט קט]׳, .
בשנותיו האחרונות הרב יוסף חיים הכהן סבל הרבה מדחק הפרנסה, ולהבין כי ההוצאות של הדפסת ספריו היו גבוהות מעל יכולתו הכלכלית. הוא נזקק לתמיכתם של בעלי ממון מבין מקורביו ומוקיריו. רשימת הנדבנים כוללת אישים, ממצרים- נא אמון, הודו-בומבאי, אזבקיסטן־בוכרה, קוקואנד, טבריה וירושלים. ועל צערו כי לא היה סיפק בידו להוציא לאור את יתר כתביו פרי עטו: 'כחי וראשית אני' על איזה מסכתות ש״ס, 'דרכי חיים' דרושים וחידושים על התורה שלא נמצאו עד היום', נלמד מדבריהם של ראשי אבות הבד״ץ דק״ק הספרדים ירושלים תובב"א שנת העת״ר בהקדמה לחיבור 'מנחת כהן' ח״ב:
"וכל שארית חדושי תורתו הגם כתובים גנוזים תחת ידו, וחבל על האי מרגניתא טבא. כי לא נוכל להינות מטובה:"
א. 'מנחת כהן' ב' חלקים, תרס״ב (1902), עת״ר (1910)
'מנחת כהן', הוא חיבורו היחיד אשר ראה אור בחייו, הסכמותיהם של רבנים, מגדולי ישראל בדורו מצויינות בקדמת הספרים. מהרשימה ניתן להעיד שהרב יוסף חיים הכהן נשא ונתן בעניני תורה עם נציגים מכל העדות, אשכנז וספרד בארץ ובגולה, ביניהם יוסף חיים זאננפעלד, יעקב שאול אלישר־ הר' יש״א ברכה, אליהו דוד ראבינאוויץ תאומים, חיים חזקיאו מדיני, חיים ברלין, יצחק ירוחם דיסקין, משה ב' יצחק טאג'יר, חיים דוד סורנאגה, שמואל נסים, משה נחום וואללענשטיין אריה ליב בהרא״ד, צבי פסח במוהי״ל פראנק, ליפמאן דוד במהר״י, יוסף יהודה בר״ד קלוי, אברהם בלא״א מו״ה יהודה כהן, שאול הלוי הורוויץ, שאול חיים בהה״ג מוהר" ר אברהם הלוי הורוויץ.
גדולי ישראל מתייחסים לחיבוריו, הרה״ג עובדיה יוסף, בשו״ת יביע אומר חלק ח־יו״ד סימן לא, ובשו״ת יביע אומר חלק ה־או״ח סימן יד.
תוכך הספר:
עיניינים והלכות בכללי התלמוד מסודרים על סדר האותיות מאי עד ת' מחולקים לכללות ופרטות משיים ומפוסקים ראשונים ואחרונים. בספר'חכמי המערב בירושלים׳ שחיבר הרה״ג שלמה דיין נכתב, "שמו של הרי״ח הכהן זצ״ל נודע לשם טוב ולתהלה אצל חכמי ירושלים, ספרדים ואשכנזים כאחד. כולם גמרו עליו את ההלל ושבחו את בקיאותו וחריפותו הגדולה והעמוקה בים התלמוד ובמפרשיו. אכן חיבורו 'מנחת כהן' הקנה לר' יוסף חיים הכהן זצ״ל שם עולם אצל גדולי הדור אשר רבים שחרו לפתחו לקבל חוות דעתו הרחבה והמעמיקה. במוחו הגאוני צלל ר' יוסף חיים הכהן זצ״ל לתוך ים התלמוד ודלה מתוכו פנינים. בחריפותו ובבקיאותו הגדולה והרחבה, בירר וליבן את הסוגיא בה דן בבהירות מופלאה וניתח אותה לנתחיה על כל פרטיה ודקדוקיה, לצורותיה ושיטותיה השונות. בו נמזגו גם יחד הבקיאות והבהירות הספרדית עם החריפות והחידוד האשכנזי. בהגיונו הבריא והחד קשר סוגיא אחת לרעותה ודימה מילתא למילתא, עד שהאיר את הדרך המובילה אל המסקנה ההלכתית. בגאון ובעוז ויחד עם זאת בענווה יתרה ובאורך־רוח הנהיג מהרי״ח הכהן את בני עדתו ואת צאן מרעיתו. ובשל מידותיו והנהגותיו האצילות החזירו לו אהבה על אהבתו והעריצוהו והלכו לאורו ולא המרו את פיו, ונתקיים בו"כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא"".
ב. ׳ויכלכל יוסף׳ תשכ״ו(1966), תשס״ח (2008)
הרב יוסף חיים הכהן הפקיד את כתב היד לחיבורו 'ליכלכל יוסף׳ (וכנראה עוד כתבים) בידי חתנו הרב עמרס אבורביע, שערך הגהה והביאו לדפוס בשנת תשכ״ו (1966) בהכלילו כקונטריס בגוף ספרו 'נתיבי-עם'. בשנת תשס״ח (2008) הוצאה לאור מהדורה חדשה (מהדורת יוסף) בתוספת הקדמה ע״י נכדו אהוד בך עמרם אביבי(אבורביע). תוכך הספר:
'ויכלכל יוסף׳ מכיל שו״תים בהם משיב הרב יוסף חיים הכהן מול הרב סניור יצחק בנימין הכהן, הרב אביש אייזן הלוי, הרב משה שפיר הררי, הרב אברהם דב כץ, הרב חיים אזולאי ותשובות נילוות גם משל הרב ש' אליעזר אלפנדרי, והרב יוסף חיים זאננפלעד.
נושאי השאלות והתשובות: מנהגי בית הכנסת, בדין מבטל כיסו של חברו, דין אפוטרופסים תורמין ומעשרין, מנחת ש״ק שלא התפלל שחרית, המדפיסים חידושי תורה בגליונות עיתונים, היוצא למלחמה ומותיר כתב גט, מינוי אפוטרופוס והתניית נכסים.
מאמרים מפרי עטו בהם נתן דעתו בעניניים, יעשה דוהה לא תעשה', 'מצווה הבאה בעבירה' נמצאים בחוברות 'המאסף'.(12)
לסיום, תפילתו של הרב יוסף חיים הכהן בהקדמה לספרו'מנחת כהן',
"הבט בעוני העם אשר בחרת, דדחיקא להו שעתא, הא בבזתא הא במלקיותא, בבעו מינך במטו מינך אפיק להו לחירותא, חושה שלח משיח, ונקם ישיב לצריו, יריע אף יצריח, ורוב שלום עד בלי ירח. אז יאמרו בגויים הגדיל ה', זה ישפיל וזה ירים, לכו חזו המה ראו כך תמהו נבהלו נחפזו.
ולכל בני ישראל היה אור במשובתם, כהנים בעבודתם ולוים בשוכנם זמרו לה' בכנור, תוף וחליל. שם יזבחו זבחי צדק עולה וכליל וכל ״ מנחת כהן" ונראה בהיבנות ירושלים עיר הר קדשנו, עיר ההר ועיר הבית בבי״א".
הרב יוסף חיים הכהך נתבש״ם, כ״ב באלול תרפ״א [1921] נקבר בירושלים, בבית העלמין במורדות הר הזיתים בחלקה לעדה הספרדית בירושלים.
ברית מס' 28, בעריכת אשר כנפו- צמרת-רבקה אביבי-מנחת כהן ממוגדור לירושלים
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי- שבת קודש
ערבית של שבת
החזן עומד ואומר ׳עדותיך נאמנו מאד׳ וקדיש ו׳ברכו׳, ומתפלל תפילת ערבית בנעימה של שבת בכובד ראש לפי הסדר הבא: ברכות קריאת שמע, קריאת שמע, ׳השכיבנו׳, ׳ושמרו בני ישראל את השבת'.
נוהגים לומר בערבית – ׳וינוחו בה׳, בשחרית – ׳וינוחו בו׳, ובמנחה – ׳וינוחו בם׳.
מוסיפים את שתי המילים "יום השישי" לפני "ויכולו" לאחר העמידה.
בחזרה של ׳מעין שבע׳ אומרים את הנוסח ׳ונודה לשמו בכל יום תמיד מעין הברכות ורוב ההודאות לאדון השלום׳, ככתוב ב׳תפילת החודש׳, ולא ׳אל ההודאות׳.
הקהל עונה בברכה ׳מעין שבע׳ את העניות הללו:
׳ברוך הוא וברוך שמו׳ – אחרי'ברוך אתה ה״; ׳עליהם השלום׳ – אחרי ׳אלהי אברהם… יעקב׳; ׳האל הקדוש׳ – אחרי'מחיה מתים במאמרו׳; ׳ביראה ופחד׳ – אחרי ׳כי בם רצה להניח להם'; ׳זכר למעשה בראשית׳ – אחרי ׳לעם מדשני ענג׳; ׳כן יהי רצון׳ – אחרי ׳אלהינו קדשנו במצוותיך׳.
אין אומרים חזרה ׳מעין שבע׳ בשבת שחל בחג, ולא בבית האבלים.
גם בשבת אומרים ׳על כן נקוה׳ שאחר ׳עלינו לשבח', בשונה משאר קהילות מרוקו שאינן אומרות.
בתום ערבית אק אומרים את הפיוט 'יגדל אלהים חי׳ אלא באירועים חגיגיים כמו שבת חתן, ומברכים אש את רעהו בשבת שלום'.
להורים ולחכמים מנשקים את היד, ולשאר אנשים לוחצים יד ומנשקים את היד הלוחצת.
ד. קבלת שבת שלפני הקידוש בבית
- 1. בהגיע האב הביתה ניצבים בני הבית סביב שולחן השבת ואומרים שלום עליכם׳ בנוסח הבא:
'שלום עליכם, מלאכי השלום, מלאכי השרת, מלאכי עליון, מלאכי רחמים, ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא' שלוש פעמים;
׳בואכם לשלום, מלאכי השלום, מלאכי השרת, מלאכי עליון, מלאכי רחמים, ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא' שלוש פעמים;
וכן ׳ברכוני לשלום׳ שלוש פעמים ו׳בצאתכם לשלום׳ שלוש פעמים.
אין אומרים ׳בשבתכם לשלום׳ ולא את הפיוט 'בר יוחאי'
הערת המחבר: אף על פי שהפיוט ׳בר יוחאי׳ מופיע ב׳תפילת החודש', אין אומר־ם אותו בתאפילאלת בשעת הקידוש אלא בבית הכנסת, אבל בשאר קהילות מרוקו יש שאמרוהו לפני הקידוש (נתיבות המערב, עט׳ עה סעיף נא; עטרת אבות, שם סעיף נו).
בריסאני יש שנהגו לומר ׳בשבתכם לשלום׳ שלוש פעמים ו׳בצאתכם לשלום׳ שתי פעמים ואחריו שוב ׳בשבתכם לשלום׳ פעם אחת.
גם בקצר א־סוק יש שנהגו לומר ׳בשבתכם לשלום'
אחר כך שרים ׳אשת חיל׳ בנעימה הפילאלית הידועה, קוראים זוהר ׳זכור את יום השבת לקדשו׳ ו׳אתקינו, שרים ׳אזמר בשבחין׳ ומסיימים ב׳ויהי רעוא', זוהר ׳יומא דא מתעטרא; ׳לשם יחוד׳ לקידוש – הכול על פי נוסח ׳תפילת החודש'
הערת המחבר: הטעם לאמירת ׳אשת חיל׳ על פי הפשט הוא ביטוי של הערכה והכרת הטוב לבעלת הבית שטרחה ועמלה להכנת השבת, ועל פי הקבלה ׳אשת חיל׳ רמז היא לשבת מלכתא (נתיבות המערב, עט׳ עה סעיף נ) או לשכינה, וכ״ב פסוקי ההמנון כנגד כ״ב צינורות למעלה הפתוחים בליל שבת ומשפיעים ברכה(יעקובסון, נתיב בינה ב, עט' 117,115).
סדר ארוך זה – המאפיין את כל קהילות תאפילאלת – אף על פי שנוהג להלכה
גם בשאר קהילות מרוקו, אינו זוכה לביטוי למעשה, והנטייה בשאר קהילות היא לקצר.
בליל יום טוב שחל בליל שבת אומרים את כל הסדר כמו בליל שבת.
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי– שבת קודש–עמוד 68
רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 – הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם
- 1. השהאדה (=העדות)
זהו פסוק הצהרתי המכריז בפשטות: ״אין אלוהים מבלעדי אללה, ומוחמד הוא שליחו של אללה״. לכאורה, זוהי הצהרה בנאלית, המכריזה על מה שנראה מובן מאליו, אך למען האמת יש עומק ומשמעות רבה לנוסחה זו. חלקה הראשון מתריס נגד ריבוי האלילים שהיה נהוג בערב וקובע בצורה פסקנית כי אין אלא אל אחד ושמו אללה, כל יכול ואדון הכל. מכאן גם המאמר השגור בפי מוסלמים בכל אתר: אין שאאה אללה (בדיוק מקבילה ל״אם ירצה השם״ שלנו), המקדימה כל כוונה או הצהרה על עשייה כלשהי, בפרט כאשר אין כוונה לעשות ורצון אללה נותן תמיד את פתח המילוט לאי-העשייה. אבל ייתכן כי חלק ראשון זה גם קובע כי האל האחד, ששמו הערבי אללה, הגם שאין ספק כי שמו נגזר משמו היהודי – אלוהים, הוא האל האחד שגילה את תורתו בערבית לערבים, ומכאן ייחודו כאללה הערבי, שאין משמעות לאלוהים היהודי אלא בהתייחסותו לאללה האסלאמי והאוניברסאלי. יתרה מזו, כפי שנתגלה בקוראן בעצמו, נוסחת הייחוד של האל יוצאת בפירוש נגד שיתופן של שתי ישויות באלוהות הנוצרית – האב והבן, ובעיני האסלאם זהו חטא השירכ (־ השיתוף של ישות נוספת באלוהות), הנחשב ככפירה. אין אל מבלעדי אללה, כלומר אין שחר לכל טענה על מהות נוספת מלבדו, ומכאן אפסות האמונה הנוצרית המחלקת את האלוהות בין האב, הבן ורוח הקודש. הקוראן אכן מכריז כי אללה לא נולד ולא הוליד, כלומר הוא אחד ונצחי, ולא חילק את אלוהותו האחדותית עם מישהו זולתו, וודאי שלא עם בן שלא היה לו. אם כן, עניין אחדותו ויחודו של אללה הוא כה קפדני באסלאם, עד כי כת של (המווחידין, (־המייחדים) השולטת בערב הסעודית כיום, הפכה לסמן הימני הקנאי ביותר של יחוד אללה באסלאם. אולי בשל כך גם פסק הרמב״ם כי אם יהודי נאלץ להמר דתו בכפייה, מוטב שיעשה זאת לאסלאם, המייחד את האל, מאשר לנצרות שעניין ייחוד האל הוא בעייתי בה. אללה יודע הכל ומסוגל לכל, הוא ברא את הכל וגם יפסוק בצדק בין כל הברואים ביום הדין, ויקבע בין הטוב לבין הרע. הוא ינחה את כל האנושות דרך נביאו וספרו הקדוש. אין פלא איפוא כי באמנה של החמא״ס, למשל, נאמר כי ״התכלית הסופית היא האסלאם, הנביא הוא הדגם לחיקוי, והקוראן הוא החוקה שלו”. אין דומה לו ואין שותף לו, וכן אין לו צאצאים, או כל מגבלה אנושית אחרת. אללה הוא גם המוחלט והסופי ואיך ערוך לו. שום ערך או נכס אינו משתווה לו.
כל הנאמר לעיל כמעט היה מתקבל בקלות גם על-ידי יהודים ונוצרים, כי אותו האל האחד הוא גם אלוהיהם. אלא שהאסלאם מוסיף גם חלק שני להצהרת העדות הזו, שהוא בלתי נפרד ממנה ושבלעדיו אין תוקף לכלל הנוסחה, לאמור כי מוחמד הוא שליח האל. שליח, ולא נביא, כי היו נביאים רבים לאנושות שהאסלאם מכיר בהם, מאדם ועד ימיו של מוחמד, והוא איננו אלא האחרון שבהם. עולה כמובן השאלה שאם מוחמד, גם בעיני מאמיניו, הנו נביא כאדם וכשלמה, כנוח וכדוד, אזי איזה מין נביא הוא זה? אבל קיבועו של מוחמד כשליח אללה (רסול אללה), לא זו בלבד שנועד לאשרו כאחרון שבשליחים, אלא גם לטעון שאין להאמין בשליחים אחרים, בני דורו או הבאים אחריו, שאף הם יתקשטו בתואר זה. אם כן, האמונה והצהרתה כי מוחמד הוא שליח אללה, הפכה לעיקר, כמעט שווה ערך לחלקה הראשון של העדות, ורק הצהרת שניהם בצמוד וברצף מעידה על מוטב המוסלם מכל האחרים. הצהרת העדות, עם כל ייחודה ואחדותה, ושיווי המשקל בין שני חלקיה, מדגישה את אנושיותו של מוחמד, שהוא ״רק״ שליחו של האל, ומעלה על נס את ההקפדה הקיצונית על היעדר כל יסוד אלוהי או שמיימי באישיותו, כפי שאירע בנצרות. שאם לא כן, שוב היה עומד חטא "השירכ"בפתח. המוסלמים גם בזים למלומדים המערביים, מגדולי המזרחנים של המאות התשע עשרה והעשרים, אשר קבעו את המונח ״דת מוחמד״, או ״מוחמדניזם״, בהקבלה ל״דת ישו״ או ״דת משה”, הסובבות סביב אישיות המייסד, ממש כמו בודהיזם, דת זורואסטרה או קונפוציאניזם. רק בדורות האחרונים התעשתה האקדמיה על-פי האופנות החדשות ודבקה במינוח המוסלמי של ״אסלאם״ או ״דת אללה״ או ״דרכו של אללה״. השהאדה הפכה לתפילה שגורה, להקדמה לדברים, לטקס המעבר כדי להתאסלם ואפילו לקישוט משמעותי על דגלה של ערב הסעודית. די שאדם שלא נולד מוסלם יחזור על השהאדה שלוש פעמים בנוכחות שני מוסלמים ממין זכר, כדי שבכך הוא יחשב מוסלם, ואוי לו אם יחזור בו, כי אז הוא ייחשב למורתד (־מוסלם שמפנה עורף לאמונתו) ודינו מוות.
רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 – הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם-עמ' 66
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו- אגדת אבן משעל-ח.ז.הירשברג
ההתעוררות המשיחית
מסתבר אפוא, כי ההתעוררות המשיחית הכללית בזאויה, בתאדלה ובמראכש היא שגרמה לרדיפותיו של אל־רשיד. כי אילו נקט שליט זה בקו כללי נגד היהודים׳ בוודאי היה גוזר את גזירותיו בכל מקומות־מושבותיהם, ולאו דווקא במראכש ובחבל תאדלה. הרדיפות היו מתפשטות גם על סלא, אילו הצליח גילאן להחזיק מעמד בה, אבל מעמדה המדיני המיוחד של סלא גרם, שהיא לא היתה כפופה למרותו השלמה של אל־רשיד. ששפורטש מציין כי אין בסלא ׳בית תפלה — בגזרת מלכות׳, ומתקבל הרושם כי זוהי גזירה מאותם הימים ».
מן הראוי לציין, כי אגב חליפת־המכתבים של ששפורטש נודע לנו משהו גם על היקף הפזורה היהודית במארוקו בימיו. נוסף על הקהילות שבאו עליהן עדויות ממקורות אחרים מזכיר הוא עדות בשפך הסום המערבי, באגאדיר ובאילג, וכן בגרים בחבל תאפילאלת המערבי .
החלק האחרון בספר ׳ציצת נובל צבי׳, המחובר קטעים קטעים והרופף מבחינת עריכתו, מסתיים בסיפור על יוסף בן צור, שניבא במכנאם, כי שבתי צבי הוא המשיח האמיתי. אולם בשל צורתו המקוטעת והסתומה יש לדלות את הפרטים החשובים מתוך מקור אחר. אך בטרם ניגש לעשות זאת יש להקדים ולהצביע (גם מבחינת התאריך) על רשימתו של ז׳. מואֶט [1691—1652) Germain Mouette), נוסע שהיה בשבי במארוקו מ־1670 עד 1681], אחד הצרפתים שנשבה על־ידי שודדי־הים בסלא! בספרו רב־העניין על החיים במארוקו מספר הוא בין השאר : ׳בהיותי בסלא הגיעה ספינה נידרלאנדית מאמשטרדם, שהביאה נבואות מהולאנד ליהודים שבמקום הנזכר לראשונה. בין השאר היה תוכנן של אלה הנבואות, שבראשית השנה הבאה, שהיא שנת 1672, ייוולד בהולאנד המשיח, שלו מצפים הם כבר זמן בה רב. היהודים בשומעם בשורה זו חגגו חג־סוכות שני, שמחה ומשתה במשך שמונה ימים.
יום אחד התאספו ראשיהם בביתו של יעקב בואנו די מסקיטה [Jacob Bueno de Mesquita], העשיר מבין אלה הלבושים לפי מנהגי הנוצרים, שברח מספרד מפני האינקוויזיציה. האדון ל׳אוביה [L'Aubia], סוחר מבּאיון [Bayonne], הלך שמה, כדי לברכם. הוא שתה לחייהם ולבואו לבטח של המשיח המדומה. מסקיטה, שהבין כי הוא מלגלג עליהם, פנה אליו בלשון ספרדית : אדון ל׳אוביה, האם מוכן אתה להתערב אתי בארבע מאות פוסו [במקור poso ; בתרגום האנגלי: דולארים], כי המשיח שאנו מצפים לו לא ייוולד בהולאנד בתוך שנה ? ל׳אוביה, שלא ביקש שום דבר שהיה רצוי לו יותר, תקע כפו למסקיטה לעיני כל היהודים, והלה החזיק בה, כדי שההימורים יהיו בני־תוקף, בהצהירו שהוא מתחייב במעמדם לשלם את ארבע מאות האקי ((écus, אם המשיח לא ייוולד בהולאנד תוך הזמן שהוא קבע. מסקיטה נשבע לפני כל החבורה, שיעמוד בדיבורו, ולאחר־מכן הזמין את ל׳אוביה להמשיך בשמחתם. השנה חלפה ביולי. ובאותו זמן בא ל׳אוביה אל ביתו של מסקיטה, כדי לשאול אם נולד המשיח, ובמקרה זה לתת לו את ארבע מאות האֶקי שזכה בהם. הביקור הפתיע את היהודי, שחשב כי ההימורים היו בדיחה בעלמא, והתחיל לחזור בו. אולם ל׳אוביה לא ביטל את זמנו, ופנה מיד אל הטירה וסיפר למושל בשלימות מה אירע ביניהם לפני שנה, בהזכירו את כל יתר היהודים שהיו נוכחים אז, ושהמושל הזמינם לפניו. בשומעו מפיהם מה מצב העניינים, ציווה מיד למסקיטה לשלם את 400 האקי [בתרגום : כתרים (crowns).שהפסיד; ואין כל עירעור על פסק־דינו. וכשיצאו היהודים, חילקו ביניהם המושל ול׳אוביה את 400 הכתר׳.
שלוש נקודות חשובות מצויות בסיפורו של מואֶט, המסיח לפי תומו: סלא כמרכז להעברת תעמולה שבתאית מאמשטרדאם; הציפייה להתגלותו של המשיח בשנת 1672 ; חלקם של אנוסים שמקרוב באו בתנועה זו
סיפור מעשה יוסף בן צור במכנאס, כפי שמתארים אותו עדי־ראייה שבתאים ולא־שבתאים, מאפשר לצרף שורה של פרטים חשובים. לאחר שנתאכזבו התקוות לביאת המשיח (כלומר שבתי צבי) בשנת תל״ב/1672, עורר אותן מחדש אדם פשוט, עם־הארץ ירא־שמים, שלו נתגלה ׳המגיד׳ בליל ראש־השנה תל״ד/1673 ובישר לו את ביאת הגואל, הוא שבתי צבי, בערב פסח תל״ה/1675 אחר ביעור חמץ. נתן הוא נביאו, בעוד שהוא, יוסף בן צור, הנהו משיח בן יוסף. השמועה נתפשטה וחכמי מארוקו ומקובליה מהערים פאס, תטואן, מלא, קצר אל־כביר וממקומות אחרים באו לראותו ולתהות על קנקנו. כאות לאמיתות דבריו הצביע על העובדה שלפנים היה עם־הארץ, אשר לא ידע אפילו ללמוד רש״י, ועתה נתגלו לו רזי־תורה. אולם בשבילנו חשוב האות השני שהוא מוכן לעשות: ׳ואם תרצו אני אלך ברחובה של עיר ואכריז ואומר ששבתי צבי הוא משיח של ישראל ותראו שלא יארע שום נזק לא לי ולא לכם ולא לשום א׳ מישראל׳. אות זה הוא הוכחה, כי הפגנותיהם בפומבי של תומכי שבתי צבי גרמו בעבר צרות רבות לישראל. לאחר שלא נתקיימו דברי יוסף בן צור במועד שניתן לראשונה (ערב פסח תל״ה), בטחו מאמיני ש״צ כי הגאולה תבוא בתל״ו, ובמיוחד עשו תשובה האנוסים שבמערב.
אגדת אבן משעל
עתה עלינו לשוב אל הסיפור הנפוץ במארוקו על אבן משעל, העשיר היהודי בסביבות תאזה, שהצליח להטיל את מרותו על המוסלמים, נעשה ׳מלך׳ עליהם, גבה מסים, ואף נוהג היה לקבל מדי שנה כמתנה מנתיניו אלה בתולה מוסלמיה, שנועדה לבית־הנשים שלו. עד שבא אל־רשיד ונקם את כבודן של הבתולות המוסלמיות, שחיללן היהודי, ובאותה הזדמנות אף שדד את כל רכושו הרב של היהודי. לזכר המאורע הוחג בפאם ׳עיד אל־טלבא׳, חג התלמידים במדרסות, שבו בוחרים את סולטאן התלמידים, הנוהג כמלך, יש לו ׳חצר׳ ווזירים, והוא מקבל מתנות מנתיניו. במאמר מעמיק ניתח פ. סניוואל את המקורות לאגדה ולמנהג ׳חג התלמידים׳ והוכיח, כי במקורות הערביים והאירופיים הקרובים לזמן המאורעות אין כל זכר לאותם הקישוטים הרומאנטיים על ׳מלך יהודי׳ עריץ, המשתוקק לבתולות מוסלמיות. לפי המסורות של הברברים בני יֶזנאסן׳ השוכנים בין תלמסאן למליליה, נודע היהודי כמכניס אורחים ביד רחבה, וכן נהג גם כלפי אל־רשיד, שבא אליו בעורמה, כדי לרוצחו.
סניוואל סבור, שאין להטיל ספק בעובדה גופה, כי אל־רשיד הנרדף, שהיה זקוק לכסף, לא נרתע מלרצוח יהודי עשיר, משלם ג׳זיה ככל היהודים, שלא היה כלל מלך ושמו לא היה אבן משעל. הוא מניח, כי בעזרתו של די קאסטר הצליח לאתר את ׳דאר אבן משעל' כפר הנמצא בשטח מגוריהם של בני יזנאסן, הברברים משבט הזנאתה. לאחר שנכונה שושלת העלווים ניתוספו לאט־לאט הקישוטים הרומאנטיים על ה׳מלך וה׳מלוכה/ ונתפרסמו בנוסחאות שונות, כפי שהביאן מחבר מארוקאני שמת בסוף המאה הי״ט. וכן קרה, שהעשוק נעשה לעושק והרוצח הפך למגן האיסלאם. סניוואל מביא גם מעשיה אחרת, שלפיה הומלך היהודי לאחר מה שאירע לאחד השריפים הערביים, שראה אשה ותבע אותה למשכב ? ומשסירבה זו להתמסר לו, תפס את בנה וזרקו לתוך יורה רותחת. כמחאה על נבלה זו המליכו הערביים את היהודי למלך עליהם.
סניוואל הביא מעשיות אחדות, שיש בהן מוטיבים הדומים לסיפור אבן משעל. לכן מן הראוי להצביע על שני סופרים ערביים, בני המאה הי״ג, שישבו במזרחו של עולם האיסלאם, המוסרים מעשה במלך יהודי רשע שמלך בתקופה הטרום־איסלאמית בית׳רב, היא מדינה של מוחמד. רשע זה גזר ששום נערה לא תינשא לבעלה אלא אם כן בילתה את ליל־כלולותיה עם המלך. כך נהג המלך כלפי היהודיות והערכיות בנות השבטים אוס וה׳זרג' שהתיישבו אז בקרב היהודים. בהגיע תורה של אחת מבנות ח׳זרג׳ להינשא הציל אותה אחיה מקלון. הוא התחפש בבגדי־נשים, נכנם עם הנשים המלוות את הכלה אל המלך והרג אותו. ניתוחה ההיסטורי־ספרותי של מעשיה זו הוכיח כי אין בה שום יסוד היסטורי, והמוטיב ׳תיבעל להגמון תחילה׳ הושאל מסיפור ערבי מקורי»».
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו- אגדת אבן משעל-עמוד 259 20/11/2019