יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר'שלמה חלואה-יוסף שטרית-שירה ופיוט ביהדות מרוקו-התשנ"ט
ג. בין־טקסטואליות שקופה ועקרון ההעתקה: כתוצאה ממלאכת כתיבה זאת, המשייכת את עצמה למסורת תרבותית מוגדרת וממשיכה מסורת זאת ביודעין, רכש השיח השירי בשירתם של רש״ח ושל משוררי מרוקו(והמזרח, ואף בשירה העברית עד לעת החדשה בכלל) מבנה בין־טקסטואלי שקוף. בשירים החדשים דומה כאילו המצבים המתוארים, האירועים המסופרים, הדמויות המוצגות, העמדות הננקטות, המבנים הטיעוניים המפותחים והמשמעים הנארגים – כל מרכיבי השיח השירי ־מאזכרים טקסטים אחרים ומשחזרים חלקים מטקסטים קודמים, מקראיים במיוחד. אלא שאין כאן אזכור או שחזור לשמו, כי אם בניית עולמות סמנטיים־פרגמטיים חדשים על יסוד עולמות שיח ישנים שיש אליהם זיקה ישירה ומחויבת המציאות הן מבחינה אידאולוגית־תרבותית והן מבחינה לשונית. ההקשרים השיחיים החדשים מזוהים דרך הכתיבה עם ההקשרים השיחיים הטקסטואליים הקודמים ושואבים מהם את המבנים השיחיים התשתיתיים, את התכונות התיאוריות ואת הצורנים והמבנים הלשוניים המתאימים לבניית העולמות החדשים.
במלאכת הבנייה הסמנטית־הפרגמטית הזאת של הטקסט החדש מופעל אחד העקרונות הכלליים ביותר ביצירת משמעויות חדשות ועולמות משמעיים חדשים בשפות הטבעיות. זהו עקרון ההעתקה – במובן של העברה – שלפיו מעבירים תכונות הקשריות מהקשר מוכר אחד(או שמניחים שהוא מוכר לבני השיח בתרבות מוגדרת) להקשר חדש שהדובר או הכותב מזהה אותו או משווה אותו עם ההקשר הקודם. תכונות הקשריות (או פרגמטיות) הן כאן כל אותן יחידות משמעות הבונות את המבעים ואת האמירה ביחידת טקסט כלשהי המהווה הקשר טקסטואלי מוגדר או בנוי בידי הדובר או הכותב – דהיינו תיאורים (ולאו דווקא שמות תואר) של מצבים, של אירועים או של דמויות, אמירות, סַמָּנים טיעוניים, עמדות, אסטרטגיות שיח, מבני שיח – והמקבלות ביטוי לשוני מפורש או מובלע בתוך הטקסט. אלא שהעתקה זו של תכונות פרגמטיות להקשר החדש אינה נעשית במישרין מהקשר אחד להקשר שני. שעה שהעתקה זו פועלת כפעולה סמנטית בסיסית, חדל ההקשר המקורי לשמש כהקשר ספציפי, מוגדר היטב בתוך רצף טקסטואלי כלשהו, והוא מקבל מעמד של הקשר־על או של הקשר טיפוסי או מוטפם, ליתר דיוק. הטפסה זאת של הקשר ההתייחסות אינה יכולה לחול על כל הקשר והקשר מתוך רבבות ההקשרים שמזמנים לנו החיים או הטקסטים השונים, אלא על הקשרים ייחודיים, ציבוריים במהותם וידועים לכלל הדוברים או לקבוצה משמעותית בתוכם, שכל תרבות ותרבות מבררת לה. כאלה הם למשל ההקשרים השונים של עולם המקרא או של כל יצירה ספרותית, אמנותית או תרבותית שזכתה וקיבלה משקל תרבותי רב־השפעה בחברה ובתרבות כלשהי. זו הסיבה שתכונות מועתקות אלה יכולות להיות מיוחסות לדמויות שונות זו מזו או למצבים ולאירועים שונים זה מזה בידי אותו הכותב(המשורר) עצמו או בידי כותב (משורר) אחר. הטפסת ההקשר המקורי מאפשרת אוניברסליזציה של תכונותיו.
אולם מה שמאפיין את ההעתקה הבין־טקסטואלית בשירת יהודי צפון־אפריקה (ובשירת השיבוץ בכלל) הוא, שהעתקה זאת אינה נוגעת לתכונות ההקשריות המופשטות או המוסקות מהבנת הטקסט בלבד, אלא היא מבוססת גם ובאותו הזמן על חלק גדול מהיצגיהן הלשוניים והמבניים המקוריים של אותן התכונות המועתקות. כאן הלבוש הלשוני־הטקסטואלי שלהן הוא חלק בלתי נפרד, ולעתים נראה אפילו כאילו הוא החלק העיקרי, בתכונות המועברות מהטקסט המקורי לטקסט השירי החדש.
ד. מעתקים בין־טקסטואליים ויצירה לשונית בפיוט: כאמור, התכונות ההקשריות־ הפרגמטיות המועברות מהקשר טקסטואלי אחד להקשר טקסטואלי שני אינן תמיד אותן תכונות שקיבלו ביטוי לשוני מפורש בטקסט המקורי. אולם מה שמעניין אותנו כאן בהבנת השיטה הלשונית שביסוד יצירתו של רש״ח (ושל המשוררים העבריים בצפון־אפריקה בכלל) הוא אותם מעתקים בין־טקסטואליים שקופים או שקופים למחצה של לשונות המקרא, לשונות מספרות חז״ל או לשונות מכל מכלול טקסטואלי מאוחר, ההופכים את לשון הפיוט והשירה למעין תשבץ או מעשה רקמה שכל חומריו ומבניו, או כמעט כולם, נדלו כאילו ממקור אחר. אופי זה של הצמדה יתרה של הצורות הלשוניות והמבנים הלשוניים המקוריים לתכונות הפרגמטיות המועתקות אינו צריך להפתיע. הוא קיים בכל פעילות שיחית יום־יומית המבליטה
את האופי הסמכותני של האמירה, כגון בשימוש הטבעי בפתגמים ובאמרות כנף, שהם מבעים (בין־טקסטואליים מובהקים) המחייבים את אמירתם בפי הדובר בצורתם המקורית, או המפעילה את עשרות ואולי אף מאות הנוסחאות הטקסיות של חיי היום־יום – הברכות, הקללות והאמירות המוסגרות הכבולות. גם כאן, בתרבות הרבנית המסורתית ובשירת הפיוט הממשיכה אותה, אין עוררין על אמתותם וסמכותם הנצחית של מאמרי כתבי הקודש ואמרות ספרות חז״ל ועל אופיין הסגור והקבוע של גרסאות הטקסטים המייסדים.
מבחינה זאת כל שימוש ביסוד לשוני או בצירוף שיש לו הד במקורות הוא מעין ציטוט של המקור ופעולה פרשנית על מקור זה בו בזמן, גם אם נראה שהוא מתפקד בצורה עצמאית במסגרת הטקסט החדש. ברם אופי זה של ציטוט שהוא פירוש הוא רק חלקו השקוף של מעשה הכתיבה ובניית המשמעות בטקסט. חלקו האחר והחשוב של השימוש במעתק הבין־טקסטואלי הוא ביחסים הסמנטיים־הפרשניים הנוצרים דרכו בין ההקשר הטקסטואלי החדש לבין ההקשר הטקסטואלי המקורי, ולעתים גם בינם לבין הקשרי־ביניים פרשניים או טקסטואליים אחרים המתייחסים גם הם לאותו מקור של המעתק. שימוש סמנטי אחר משמש המעתק בשירים בעלי כוונה היסטורית־תרבותית. כאן אין תיאור ממשי, עצמאי, של המציאות ההיסטורית־ התרבותית החדשה שביסוד השיר, אלא רמיזה לאירועים ולמצבים העכשוויים דרך מעתקים בעלי פשר כפול בהקשר המקורי ובהקשר העכשווי, כאילו מה שהיה הוא מה שהווה. בלי ידיעת הנתונים ההיסטוריים־התרבותיים המתוארים או המרומזים ממקורות שמחוץ לשיר חלק גדול מאבני השיבוץ נראה כמעשה קישוט רטורי בלבד; ולא היא! אלא התייחסות מרומזת לפרטים משמעותיים במציאות המתוארת. קשר מסוג אחר – מעמת במקום לגשר או לרמוז – נוצר בין שני ההקשרים כאשר הם מנוגדים ביחס לכיוון הטיעוני, הרטורי או התוכני של הטקסט המקורי; או אז הניגוד יוצר מצבי צחוק ולעג, אירוניה והומור. הקשרים בין־ טקסטואליים אלה נפוצים בשירת הסטירה וההומור העברית, וניתן למצוא אותם גם בשיריו הסטיריים־הלעגניים של רש״ח, כגון שירו על זרש או על הנגיד המתחזה.
יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר'שלמה חלואה-יוסף שטרית-שירה ופיוט ביהדות מרוקו-התשנ"ט-עמוד 198
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-מש' אלישר
חיים ירוחם וילנא
בן הרב יעקב וילנא בע״ס ״מאורות נתן״. מגדולי רבני ירושלים. נתמך בה מתוך לחץ ועוני. הכניס עצמו בתור ערב על אביו שהתחיב לישמעאלי אחד בשם חסן ג׳עוני, סך 1137 זהובים לפדיון קהלת האשכנזים בירושלים, ונתוםף לזה רבית על רבית שעלתה לכדי 2200 זהוב. מתוך היותו שרוי בפחד ובדאגה לכסוי החוב הנ״ל, נאלץ לצאת לחו"ל לכלכל שיבתו בלחם צר ומים לחץ, כי לא השיגה ידו גם את זה בעיה״ק ירושלים ת״ו. הרא״ל פרומקין בספרו תח״י, מביא דברי הרב יש״א עליו. — ״ונכדו ידי״נ הגאון הרב יעקב שאול אלישר כתב לי שזקנו החסיד ר' חיים ירוחם קבל בסוף ימיו שליחות חברון, והלך לערי פרס ובעונות לא זכה לשוב לאה״ק כי נטבע בנהר חדקל, ובנו הרב הגדול ר' יעקב וילנא הוא אשר השלים שליחותו בערי פרס ובבצרה.״
חיים הלוי פולאקו
מרבני חברון באמצע המאה הששית לאלף זה. מסופר כי ידע כל תלמוד ירושלמי בעל פה. הרב יש״א מסר עליו לרא״ל פרומקין שר' חיים נפסד בשנת ת״ר. וברשימת תולדותיו שנדפסה בלוח א״י לשנת תרס״א מזכירו בשם: הרב הגדול סבא דמשפסים ר״מ ור״מ בעיה״ק חברון, כמהר״ר חיים הלוי פולאקו. והלאה: מזה חמש ושבעים שנה ואני הייתי אז בן ס״ו, זוכר שהרב הקדוש המקובל האלקי כמהר״ר יעקב אלישר היה תושב עיה״ק חברון ת״ו, והיה לו קרקע ובתים שם. מעדות זו מתחור, כי הוא אחיו של ר׳ אליעזר ירוחם וילנא אלישר, אבי הרב יש״א ברכה ז״ל. גס בהסכמת הרה״ג הראש״ל אברהם אשכנזי לס' בני בנימין, לאביו חורגו של הרב יש״א יזכר הרב ז״ל: … ראב״ד מקודש שקדשוהו שמים, יעקב שאול המכונה בכור אלישר הי״ו זרע קדושים אראלים ותרשישים, כאשר ראיתי כתב יחוסו ומאן גברא רבא קמסהיד עליה הרב הגדול חמופלג בזקנה ר״מ ור״מ דעיה״ק חברון תו' כמהר״ר חיים הלוי זלה״ה ואנא נפשאי הכרתי תתימתו וחותמו״. ר״א ריבלין בס׳ תחיי מעיד, כי ראה תעודה שבה העיד הרב חיים הלוי פולאקו בתורת עדות גו״ש, ביד הרב יעקב שאול אלישר, האומרת שהוא הנהו מגזע היחס בן הרב המופלא יעקב מוילגא, בן הרב ירוחם מוילנא בן
להאשל הגדול ר׳ יעקב וכו', ותתום שם פולאקו. תאריך התעודה הזו הוא מחדש סיון שנת ״כי אנשים אחים אנחנו״ לפ״ג תר״ה. ובמכתב מירושלים שכתבו ר' מנחם מנדל בשנת תקפ״ג והוסיף עליו בשוליו ר׳ נתן נטע בהרב סעדיה, נזכר שמו של ר׳ חיים זה מתוך דאגה וחרדה:… ולמען השם לכתב אלינו תמיד הכל בפרטות ע״י הטאטאר ההולך מסטאמבול לעכו, או אם יודע לו דרך אחרת לשלוח לידינו לפה לירושלים יעשה זאת, ורק יזהר וישמר, לבל תגע בהם — חינו בכתבים — יד ר״ח אלישר…
חיים משה אלישר
מכונה חמ״א. בנו בכורו של הרה״ג יעקב שאול אלישר. נולד בירושלים ביום ג׳ שבט תד״ה ונפטר בה ביום ד. שבט תרפ״ד. עודו בגיל רך ראו בו הוריו סימנים של חריצות, כשרון ושקידה. את חגוכו קבל בחדרים ובישיבות. אח״כ שמע לקח מפי הרה״ג הדאב״ד יוסף נםים בודלא ז״ל, וכן מאביו הרה״ג יש״א ברכה ז״ל. בין חבריו נמנו הרב רפאל אהרן בן שמעון, הרב יצחק מולכו ואחדים. בהיותו בן י״ד שגה גשא לאשת את בת הרה״ג רפאל מאיד פאניזייל, ראש״ל בירושלים בעת ההיא. מתוך שאיפה להתפרנס מיגיע כפיו התל מתעסק בימי צעירותו במסתר׳ אך קבע עתים לתורה, ועד מהרה התפרסם כאחד מטובי הלמדנים בעיה״ק. בשנת
תרנ״ג עלה אביו על כסא הרבנות, וימנה אז את בנו ר' חיים למ״מ במג׳ליס אידרה. הוא מלא את תפקידו בתור בא כח צבור היהודים במוסד הנ״ל בחריצות ובנאמנות, משנת תרנ״ג עד תרם״ו. בין שאד סגולותיו אשד חונן בהן יצוין, כי שלט בשפות המדינה ערבית ותורכית, ועקב היותו מספיק מזון וצידה לצבא התורכי בא״י היה מכובד מאד בעיני גדולי הרשות. בגלל כל הטובות אשר עשה עם תושבי העיר בלי הבדל דת ולאום, כבדתו הממשלה באות כבוד עוםמאניה מדרגה רביעית. הרבה מזמנו הקדיש לצרכי צבור, וישתתף ביסודם ובהנהלתם
של כמה מוסדות חסד, ביניהם שעדי צדק, משגב לדך, ועוד. אחר כבוש הארץ ע״י הבריטים השתדל ועבד לטובת אחוד העדות השונות בירושלים ותוך כדי כך, כהן כשנתים ימים במשרת ראש״ל וראש הרבנים באה״ק. לזכותו יש לזקוף את יסוד ועד הרבנים המאוחד שהוא היה אחד מנשיאיו, ואשד שם לו למטרה ״לעיין ולפתור בהסכמה הדדית שאלות במילי דשמיא ודמתא הנוגעות לחזוה התורה וכבוד ישראל״, וכעבור זמן מה, את משרד הרבנות לעדת ישראל. בעת ובעונה אחת עמד בראש ועד הרבנים לעדת הספרדים שהתקים כשנה אחת בערך, בין תרע״ט לתר״פ. בין הזמנים הדפיס אחדים מספרי אביו ז״ל בהם, שאל האיש, שו״ת ופסקים
על הטורים, תרם״ו, הכולל גם פני חמ״א, תשובותיו וחידושיו הוא, ובשנת תר״פ הדפיס את חבורו הגדול ״משה האיש״ שהוא שו״ת על כל חלקי השו״ע. מדברי הקדמתו בם, ״שאל האיש ופני חמ״א״ תתבלט אישיותו הצנועה, שהאמת היא נר לרגליה בכל הליכותיה.— וזה ודויו שם: ״מדרך האמת כפי כחי לא נטיתי, ולהתלבש במעטה שאינו שלי מעודי מאסתי, רק מרוחי וראשית אוני לפי מעוט שכלי פעלתי שויתי. מעולם לא הלכתי בגדולות ובנפלאות ולא להתפאר ולא להתיהר ולא לקנות שם, עשיתי את מה שעשיתי.״ בדרושו אשר נדפס
בראש חלק ב. מספר בני בנימין, תותם שמו במלים אלו: הקול היה מן העפר שועל יוצא מקודש הקדשים, דל ורזה וניבו נבזה, אנא עבדא בדיה קלה הצעיר וכו'. מלבד חבוריו הנ״ל, השאיר הרב אחריו קונטרסים אחדים בכ״י.
צ י ו נ ו : וי לארעא דישראל דחסרא נברא רבא, זה האיש אדוני הארץ מגזע היחס ורם המע ל ה
נהנה מיגיעו וישנא ע ו ל ת מפ ורסם בדורו לש״ט ולתהלה, ברח משררה ועסק בתורה השיב לשואליו
ההלכה ברורה ספריו המלאים רוח חכמה משה האיש, שאל האיש ופני חמ״א יזכירו א ת שמו לתפארת
הרה״ג הראש״ל חיים משה אלישר נדכה ביסור' וכל מכאובים, ויצתה נפשו בטהרה ביום ד. שבט
תרפ"ד ליצירה ת נ צ ב ״ ה
יוסף ב"ר אברהם אלישר
מן הראשונים מבני משפחה דמה זו. הוציא לאור ס , ״גגיד ומצות״ להרב המקובל יעקב חיים צמח ז״ל הרופא. היה באמשטרדם בשנת תע״ב, כנראה בשליחות הכוללות, ואגב אורחא הדפיס שם את הספר הנ״ל וחתם בהקדמתו ״תושב עיה״ק ירושלים״.
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-מש' אלישר
העלייה החשאית ביוזמת ׳המסגרת׳ וסיוע מבריחי הגבול הספרדים והמרוקאים
שארית הפליטה במ.
לפי הערכתנו הזהירה, לאחר עלייתם של כ־10 אלפים (כולל 6,000) מאירמה ״מתאחרים״ וכו' ישנם בוודאי ובוודאי עוד כ-10 אלפים מועמדים. אם המצב המדיני והכלכלי היה כיום במ. כפי שהיה באוקטובר 1961 היו בוודאי עולים בהזדמנות הראשונה. אלה יהודים העולים ״בכוח״ ובראותם את משרדי ״של״ פתוחים ונהנים מחסדי השלטון – אינם מוצאים לנחוץ כעת להרשם. הם יודעים שאם יירשמו לעלייה וירצו להפך ל״מתאחרים״ ־ ״של״ תתחיל לנדנד ולאיים.
מלבד זאת ישנם כ-20 אלף יהודים רובם מאירמה והשאר מטנג׳יר ומאז שדרכוניהם בכיסם ורוצים לעלות רק כשירגישו בימים ״מעוננים״. אלה בחלקם המעמד הבינוני אשר יהוו בחודשים הקרובים מטרה ישירה בה נשתדל לפגוע.
אם נעריך את מספר היהודים הנשארים, מלבד שני סוגים אלה, לעוד 50 אלף (הערכות במספרים הן שונות), הרי כ-30 אלף עד 40 מביניהם אינם חושבים כלל לעלות וכ-10 אלפים הנותרים חושבים לעלות מאוחר יותר. ייתכן שיזוזו אם ירגישו בבדידות ושהם האחרונים על כן חייבים לצאת.
ביקוד במרוקו 1965
ביקרתי במרוקו בימים כ״ט בשבט-ג׳ באדר א׳ (1-4.2.65). קדמו לביקור שיחות עם החברים בפאריס, ולאחריו היו לנו דיונים ממושכים עם החברים ועם אנשי היא״ס בפאריס.
בביקורי זה הקדשתי יום אחד לסיור באזור הדרום ושלושה ימים לעיר הראשית.
הסיכומים והרשמים הבאים בדין־וחשבון זה הם מסקנות הן מההסתכלות במקום והן מהשיחות עם מנהלי האזורים, מנהלי הפעולה במקום ובפאריס.
כללי
המגמה הכללית של יחסינו עם השלטונות, בדרגים השונים, היא לטובה ולחיוב. כל עוד נכון האיש על כיסאו, אין, לכאורה, סכנה לעבודתנו ואין חשש לחופש היציאה.
בשדה התעופה כבנמל, אצל השלטונות במקומות כבמרכז, חשים רוח של ״שיתוף פעולה״.
עם כל זה גברה אצל אנשי השלטון האחראים לעבודתנו הרגישות לנושא העלייה. מי שהיה הממונה על ענייני הביטחון בכפיפות לשר הפנים [ הכוונה למוחמד אופקיר], נתמנה עצמו לתפקיד שר הפנים ועודנו מחזיק בידיו את ניהול ענייני הביטחון, והוא מגלה – אולי מסיבה זאת של קבלת תוספת אחריות – רגישות נוכח כל פרסום, שאילתא בפרלמנט וכדומה.
כך חוזרת ועולה מפעם לפעם הדרישה ליתר דיסקרטיות, להפסקות ביציאה מסיבות שונות, וכך עדים אנו למצב, שתוך המגמה הכללית של הקלות ישנן תקלות והחמרות בעבודה יומיומית. ביטוי לכך – ההפסקות המסורתיות ביציאה כל אימת שהאיש יוצא את גבולות המדינה והדרישה האחרונה להחלטת משרדי היא״ס לבל יבלטו כל כך לעין הציבור.
הרגישות הזאת של ידידינו מחייבת אותנו, והחלטנו, על כן, להיענות למשאלות שונות – לרבות המשאלה בדבר העברת המשרדים – ובלבד שלא יהיה להם פתחון־פה שאין העבודה מתנהלת על-פי מושגי הדיסקרטיות שלהם. במידה שאנו מסוגלים למנוע התקפות אופוזיציה או פרסומן מחוץ לגבולות מ. ־ הרינו עושים זאת.
רצון היציאה
מספר היהודים שנשאר במדינה נאמד בכ־70 אלף נפש, מהם כ־45 אלף נפש בקאזה.
מתוך ציבור זה כ־30 אלף הנם מועמדים לעלייה ועוד כעשרת אלפים מועמדים ליציאה לצרפת ולקנדה. יתרם רואים את עתידם במקום.
אין ספק, כי הגענו לשכבות אוכלוסייה שאינן ״זזות״ מהיום למחר, שתכניות היציאה שלהן מותנות מצד אחד באפשרויות של חיסול רכוש וכדומה, ומצד שני באפשרות של קליטה וסדור בארץ. ועל כן, כשמדובר על 30 אלף מועמדים, אין המדובר על מועמדים לשנה הקרובה, כי אם תוך שנתיים־שלוש, תוך ירידה מספרית משנה לשנה עקב דלדול המקורות.
רצון היציאה של היהודים הוא אפוא כללי (הישארות קהילה של 25־30 אלף יהודים, שרידי קהילה שמנתה למעלה מרבע מיליון נפש, איננה סותרת הנחה זו), והסיבות לכך שונות: א) חרדה לגורלם היהודי; ב) קשרי משפחה עם רבע מיליון היהודים יוצאי מ. שבארץ; ג) המצב הכלכלי המחמיר; ד) החששות מפני זעזועים מדיניים שיפגעו בביטחונם ובמעמדם.
שני גורמים אחרונים אלה פועלים גם בקרב חלקים אחרים של האוכלוסייה, שאינם נמנים על אדוני הארץ. הצרפתים עוזבים את המדינה וחוזרים למטרופולין. זו ודאי תוצאה של ערביזציה במינהל הציבורי ושל המצב הכלכלי המחמיר, ובחלקם מושפעת יציאה זו גם מיציאת היהודים, וכל אלו סיבות להרעה נוספת במצב הכלכלי – שרשרת סיבות ותוצאות, מעגל קסמים ללא מוצא.
ובעוד שהצרפתים חוזרים לצרפת, מתחלקים היהודים היוצאים, לעולים ולמהגרים לצרפת ולקנדה. המגמה האחרונה גברה בתקופה האחרונה, ובעיקר מגמת היציאה לצרפת. פונים לשם בעיקר אלה אשר נפגעו כתוצאה מהערביזציה, כגון עורכי-דין, והמשפחות הגרורות אחריהם. אין נתונים מדויקים על תנועה זו. אומדים את מספר היוצאים לצרפת באלפים לשנה. מספר היוצאים לקנדה מוגבל למאות אחדות בשנה.
היציאה בתקופה הקרובה
החודשים ינואר, ובעיקר פברואר, היו חודשי שפל ביציאה. מספר היוצאים איכזב אותנו, אף־על-פי שגם בינואר-פברואר 1964 היו ממדי היציאה דומים. אוכזבנו, מפני שבחודשי הקיץ והסתיו שקדמו לינואר, היינו עדים להתעוררות ליציאה בממדים שלא שיערנו בראשית השנה. מתברר, שהחודשים האלה הם חודשי שפל בנסיעות אל מעבר לים; אף הצרפתים אינם יוצאים בתקופה זו.
כאמור, רצון היציאה עודנו קיים ולקראת האביב והקיץ, ובעיקר לקראת סוף שנת הלימודים, יש לצפות שוב לגידול במספר היוצאים. בעוד שבשנה שעברה פעלו הגזרות שהוטלו על הוצאת כסף והמצב הכלכלי הכללי לגידול פתאומי במספר היוצאים, הרי עתה, אף שאין שינוי במצב, ניטל העוקץ הדרמטי ואין בהלה ברחוב היהודי.
חברינו מעריכים, כי השנה תסתכם בכ-12 אלף יוצאים, דהיינו אלף לחודש בממוצע.
בביקורי זה נתקלתי בתופעה שלא היינו רגילים לה בעבר: חוסר כל אפשרות לצפות מראש את תחזית היציאה. בגלל ההרכב והאופי של תנועת היוצאים מגששים חברינו באפלה ואין להם כל אפשרות לקבוע מראש מי וכמה יפליגו, או ייצאו בדרך אחרת, אף תוך השבועות הקרובים ביותר. הננו נתונים לכוונותיהם ולרצונותיהם המשתנים של המועמדים ליציאה.
בחודש מרץ צפויה יציאה של כ-800 נפש; חודש אפריל הינו חידה בגלל חג הפסח. יש אומרים שהחג ממעיט את מספר היוצאים ויש אומרים שרבים יעדיפו לצאת לפני פסח.
חוסר הוודאות בנוגע למועדי היציאה של היהודים, אף של אלה שהם מועמדים ודאיים לעלייה, בולט במקומות הקטנים.
בעיות הטיפול בעלייה
בפגישה שקיימנו עם מנהלי האזורים, ואשר בה השתתפו כל השליחים הפועלים בשטח, נסקרו בעיות הטיפול בעלייה זו.
עובדינו זוכרים בחלקם את ימי היציאה ההמונית וכולם כאחד מדגישים את ה״מהפכה השקטה״ שהתחוללה באופי תנועת היציאה, עד שאין להשוות את העבודה היום כלל וכלל לזו שלפני שנה-שנתיים, וזאת על אף העובדה שחלק מבין העולים עדיין בא מקרב השכבה הדלה חסרת האמצעים. אף הללו אינם זזים באותה קלות.
יש לפתח יותר תכניות המכוונות לקבוצות-עולים, כגון:
עליית נוער. במסגרת זאת עלו תוך השנתיים האחרונות כ-450 צעירים. לפי ההערכה עלו תוך הזמן הזה כשלושים אחוז של הורי הילדים. הרחבת פעולתה של עליית הנוער פירושה חדירה לחוגים נוספים ו״הזזת״ הורים, קרובים וכר.
סטודנטים. לעליית הסטודנטים בקיץ 1964 היה הד חיובי רב. מבלי לציין את האספקטים השונים של מפעל המילגות לסטודנטים יוצאי צפון־אפריקה, יש לראות מפעל זה כמנוף לעלייה. הניסיון מוכיח שסטודנטים אשר עלו ״גוררים״ אחריהם אחים, הורים, קרובים. הרחבת מפעל זה פירושה – תוספת עלייה של בעלי השכלה, העלאת קרן העלייה, עידוד עליית קרובים. כאן יש להדגיש, שלגבי הסטודנטים שעדיין נמצאים בצפ״א עת לעשות עכשיו, שהרי בעוד שנה-שנתיים יתדלדלו המקורות.
מורים. בשנה האחרונה עלו כעשרים מורים ובני משפחותיהם, ועליית המורים לא כדי ללמד על עצמה יצאה; יציאתם עושה רושם. זו קבוצה המונה כשלוש מאות בתי-אב. תקן המקצוע ידוע וניתן לתיאור מדויק; הצורך במורים בארץ ידוע. אם יש ענף שבו אפשר להבטיח לבעל תעודה בעודו בחו״ל תעסוקה – זה הענף. התרכזות בהעלאת מאה מורים פירושה, מבחינת עלייה (שלא לדבר על התרומה לחינוך בארץ), מאה משפחות ואות לתלמידי בתי-הספר, להוריהם…
נוסף על קבוצות מוגדרות אלו יש ליזום עליית קבוצות אחרות, כפי שיעלו הצורך והאפשרות מפעם לפעם, וכן יש להתרכז בטיפול כולל ויסודי בעלייתם של אנשי מפתח, כגון רבני קהילות.
מקרים סוציאליים
לאחר הגלים הראשונים, כשהפעולה התרכזה יותר בקהילות הגדולות, באה הקפדה יתרה על כללי הבחירה. עם זאת נמשכה היציאה ה״בריאה״ במספרים ניכרים. יציאה זו הבליטה ומבליטה את המשקע של נחשלים שנשאר בקהילות קטנות ובינוניות, ואף־על-פי שעדיין לא הגיעה השעה להסיר כל הגבלה ולהעלות מקרים סוציאליים וקשים, יש לדעת שבעייה זו תלך ותחריף, כי לא כל המקרים ניתנים לסידור בתוך המדינה וחלקם קשורים באיזה אופן שהוא למשפחות המבקשות לעלות.
המילוי הקפדני אחר ההוראות של הבחירה מביא לידי כך שהיום אין מעלים בדרך־כלל גם מקרים שאינם בגדר מקרים הזקוקים לסידור קבע על חשבון הציבור, כגון חולים הזקוקים לאשפוז, נכים וכד׳. היום נמנעת עלייה גם ממשפחה בריאה שראשה בן 52, אשתו בת 50, וחמשת ילדיהם בגיל 15-1. לפי הכללים אין כאן מפרנס, והווריאציות של משפחות כאלו מרובות ובעייתן היא היעדר מפרנס (בגלל גיל מעל 45, או אלמנה צעירה שצריכה לדאוג לשניים־שלושה ילדים).
הגבלה זאת, לא זו בלבד שהיא מונעת עליית אותן המשפחות הבריאות, המבורכות בילדים, אלא אף עלייתן של משפחות קרובות וקשורות. מן ההכרח למצוא פתרון הדרגתי לבעייה זו, שאם לא כן תלך ותחריף.
לסיכום
בשנה הקרובה יעלו, כפי שמקווים, כשנים־עשר אלף נפש. דמות העלייה משתנה מתקופה לתקופה, הדגש עובר מעניין לעניין ועלינו לבדוק מפעם לפעם הן את הכלים הארגוניים והן את שיטות הפעולה. החומר שאנו עוסקים בו היום אינו אחיד בטיבו ובטבעו ועלינו להתאים עצמנו לתנאים המתחדשים ומשתנים.
יהודה דומיניץ, אישיות בכירה במחלקת העלייה של הסוכנות היהודית בירושלים,
יהודה לייב דוֹמיניץ (Dominitz); 20 באפריל 1926 – 30 במאי 2009) היה פעיל ציוני ואיש ציבור שעסק רבות בנושאי העלייה לארץ ישראל. היה מנכ"ל המחלקה לעלייה וקליטה של הסוכנות היהודית. יקיר ירושלים.
העלייה החשאית ביוזמת ׳המסגרת׳ וסיוע מבריחי הגבול הספרדים והמרוקאים
02/02/2020
La famille Mamane, issue de la famille du Rambam-Maimonide
Le Rav Shalom Ben Màmâne,
de mémoire berne.
Le premier que nous connaissons, est le Rav Shalom Ben Mamane, qui vécut à la fin du 17ème et au début du 18ème siècle. Il fut l’un des sages de la ville, notaire auprès du tribunal rabbinique et l’un des shohatims les plus experts de sa génération, on retrouve son nom cité dans le livre «Avné chaïch» au sujet d’un problème concernant la «chehita», de même nous retrouvons son nom dans le livre «Divrei Mordehai», posant quelques questions à l’auteur.
Le Rav Shlomo Ben Mamane,
de mémoire bénie.
Il est le fils du précédent. Le Rav Shlomo Ben Mamane qui vécut au 18ème siècle, est décrit en ces termes : «Président du de la communauté israelite, un grand Sage, dont les bonnes actions sont nombreuses.»Il fut un des dirigeants de sa communauté et fut nommé «président de la ville de Sefrou», et depuis il fut surnommé, «président d’Israël». Il était un exemple de bonté et de générosité, très actif dans les activités de Tsedaka, et notamment au sein des collecteurs de fonds en provenance d’Israël, dont le but était de maintenir les institutions religieuses en Terre Sainte. Nous possédons encore aujourd’hui les lettres qui témoignent des liens forts qui l’unissaient aux Rabbins d’Israël.
Le Grand Yehoshoua Haim Aaron Ben Mamane
de mémoire benie.
Un Grand nom de la Thora
Il est le fils ainé du précédent .Le Rav Yehoshoua Haim Ben Mamane, célèbre en tant que Grand Rabbin, poète, commentateur, vécut au 18ème et début du 19ème siecle, décède en 1858. durant la fête de Souccot, il la passait entièrement dans sa Souccah, accompagné de ses livres, et ne s’autorisait à en sortir uniquement pour se rendre à la synagogue.
President de la communaute
Ainsi, outre sa grande sagesse en Torah, il agit énormément pour sa communauté, dans le domaine matériel. De par sa richesse et sa sagesse, il fut choisi pour présider communaute et on le nommait communément : «Président d’Israël». Il prit la défense des juifs,et fut jeté en
prison, puis torturé à cause de sa rébellion face au gouverneur de la ville. Toutes ses richesses et ses terres furent confisquees.
La famille Mamane, issue de la famille du Rambam-Maimonide.page 13
עם ר"ם-שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם-ק"ק צפרו-הרב ד"ר רפאל עמרם ממן-ייחודיותה של תורת ארץ ישראל
ייחודיותה של תורת ארץ ישראל
כידוע, אין לך דבר בלתי טבעי לישראל כמו הגלות. כפי שכותב המהר״ל מפראג(נצח ישראל, פ״א) ״אין ספק, כי הגלות היא שינוי ויציאה מן הסדר, שהשי״ת סדר כל אומה במקומה הראוי לה, וסדר את ישראל במקום הראוי להם שהוא ארץ ישראל. והגלות מן מקומם הוא שינוי ויציאה לגמרי. וכל הדברים כאשר הם יוצאים ממקום הטבעי, והם חוץ למקומם, אין להם עמידה במקום הבלתי טבעי להם, רק הם חוזרים למקומם הטבעי, כי אם היו נשארים במקומם הבלתי טבעי להם היה הבלתי טבעי נעשה טבעי. ודבר זה אי אפשר שיהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי… וכן ישראל בעצמם אם היו עומדים בגלות לעולם, שאין זה מקומם הראוי להם. כי מקומם הראוי להם לפי סדר המציאות: להיותם בארץ ישראל ברשות עצמם ולא ברשות אחר… כמו שאמרו חז״ל ״אין לך דבר שאין לו מקום״… וכמו כן הפיזור אינו דבר טבעי… וכל פיזור עומד להתכנס יחד, ולפיכך פיזור ישראל בין האומות הוא דבר יוצא מן הטבע. שמאחר שהם אומה אחת ראוי שיהיו עומדים יחד להיות אחד… ומאשר האומה הישראלית אומה אחת בלתי מחולקת ומופרדת יותר מכל האומות, ראוי שיהיו מקובצין יחד. ומזה נראה כי הפיזור להם בפרט אינו טבעי כלל״.
והרב אלימלך בר שאול זצ״ל בספרו ״מערכי לב״ (פ׳ י״ח) ממשיך ואומר:
״ושמא יאמר אדם, יש תורה בגולה, אף אתה אומר לו בלשון חז״ל: ״אין תורה ־ כתורת ארץ ישראל <ב״ר, ט״ז>. שמא יאמר, יש חכמה בגולה, אף אתה השב לו: ״ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל״(שם>.
וכך מטעים הראי״ה קוק זצ״ל את הנושא בכותבו: ״תורת חו״ל אינה מכרת רק לדאוג בעד הנפש הפרטית, בעד השלמתה הרוחנית והחומרית, הזמנית והנצחית. לא כן היא תורת א״י: היא דואגת בעד הכלל, בעד האומה. בעד נשמתה ורוחה. בעד גופה ונפשה. בעד ההווה של כולה ובעד העתיד של כולה. ובעד הרושם החי של העבר של כולה כאחד. הפרטים כולם הם מתכנסים בקרבה ומתעלים בעילויה. זהו כלל החדוש הפנימי, העסוק והמרהיב, של תורת ארץ ישראל״(משנת הרב, מבוא). ובמקום אחר מרחיב הראי״ה קוק זצ״ל וכותב: ״בא״י שפע רוח הקודש מתפרץ לחול על כל ת״ח שמבקש ללמוד תורה לשמה, וקל וחומר על קבוץ של תלמידי חכמים. והרוח הכללי, השופע בנועם והולך ומתפשט, הוא הרודד את הפרטים, הוא המרחיב את ההלכות. הכל מלמעלה למטה. מה שאין כן בחו״ל. רוח כללי קדוש אי אפשר לשאוף באויר טמא ועל אדמה טמאה. אלא כל פרט ופרט מן התורה מעלה איזה ניצוץ, איזו הארה, להתקרב אל רוח אלקים חיים, השוכן על עמו בארץ חיים״(אגרות ראי״ה סהדו״ק, ז).
אכן א״י היא ארץ הקודש, היא הנקראת ״נחלת ה׳״(שמואל א/ כ״ו) ולכן אסרו חז״ל: ״כל הדר בחו״ל כאילו עובד עכו״ם, וכן בדוד הוא אומר: ״כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמר לך עבוד אלקים אחרים״, וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלקים אחרים, אלא לומר לך: כל הדר בחו״ל כאילו עובד אלקים אחרים(כתובות, ק״י) וכפי שמפרש המהרש״א במקום, ״דומה כמי שאין לו אלוה, כאילו אינו מקבל את הקב״ה לאלוה, אלא עובד עבודת כוכבים כשאר גויי הארצות עובדי עכו״ם״.
והגראי״ה קוק זצ״ל מפרש את הדברים בזו הלשון: ״אי אפשר לאדם מישראל שיהיה מסור ונאמן למחשבותיו הגיונותיו רעיונותיו ודמיונותיו בחוץ־לארץ, כתכונת הנאמנות הזאת בארץ ישראל. הופעת הקודש, באיזו מדריגה שהן, נקיות הן בארץ ישראל לפי הערך. ובחוץ לארץ מעורבות הן בסיגים וקליפות מרובים. אמנם לפי גודל התשוקה והקישור של האדם לארץ ישראל, הרי רעיונותיו מזדככים מיסוד אוירא דא״י החופף על כל מי שמצפה לראותה״(אורות).
וכך מבאר ״החתם סופר״ בתשובותיו(יו״ד רל״ג-רל״ד) שעדיפותם של יושבי א״י על פני יושבי חו״ל, אינה רק מפני שמקיימים כאן עוד מצוות התלויות בארץ. אלא מפני שכאן בא״י, ישנה קדושה גדולה מאז ומעולם, ואפילו בזמן שהכנענים שלטו בה. ואם כן קל וחוסר בימינו, שכבר נבנו בה שני בתי מקדש וישראל ירשו אותה ירושת עולמים.
ורק כך ניתן להבין את דברי הנביא: ״כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים״ (ישעיה ב/ ג׳) כי קדושה עצמית זו של א״י מתגלית ומופיעה ע״י ההתיישבות של עם ישראל עליה. וכך מבאר הרמב״ם בספר המצוות, במצוות קידוש החודש <מצוה קנ״ג> שכל קדושת החודשים, וממילא החגים והמועדים, נובעת מכך שישנם יהודים שנמצאים בארץ ישראל. יהודים אלו, הם למעשה המקיימים את המושג ״כלל ישראל״, וכוחם ככחו של בית הדין הגדול, אם חלילה לא ישארו יהודים בא״י, כותב הרמב״ם, יתבטלו כל החגים והמועדים בכל תפוצות ישראל, כל כוחם ויכולתם של יהודי חו״ל לקיים חלק גדול מהתורה, נובע ממציאותם של יהודים – יהיו אשר יהיו – בארץ ישראל. ומעיר הרמב״ם, שחלילה לקב״ה מעשות כדבר הזה, שלא ישארו יהודים בא״י, שהרי זה כאילו נמחה עם ישראל ח״ו – והרי הקב״ה הבטיח שלא ימחה את ישראל לעולם.
דברים אלו, מבטאים את מרכזיותה של ארץ ישראל כמרכז רוחני לכל עם ישראל, כי אוצר הטבע של ארץ ישראל החשוב ביותר, הוא קדושתה ורוחניותה. על כן, אוירא דא״י מחכים, נבואה, אמונה בשלמותה ושכינה חלים רק בארץ ישראל. ניתן להגיע אל השלמות בתלמוד תורה וקיום מצוות רק בארץ ישראל. ואכן היהודי היחיד יכול להגיע אל שלמותו כיחיד, והעם כולו ככלל רק בארץ ישראל.
סמליה של האומה העברית וההסטורית על אלפי שנותיה קיימים בישראל, כגון הר הבית ושריד בית מקדשנו, הכותל המערבי, עיר דוד, קברות האבות וכו'. בסמטאות הללו הלכו שופטים, מלכים ונביאים עבריים. כאן לחם דוד בגוליית, כאן צעדו לוחמי המכבים. ורק כאן אפשר להתרפק בדמעות על אתרים מקודשים המעוררים השתייכות והתפעמות גם בנשמתו של יהודי הרואה עצמו, רחוק מאמונה.
לא ייפלא אם כן, שמאז שגלו מארצם, ראו יהודי הגולה את א״י כמולדתם וכמרכז חייהם הדתיים והרוחניים, והתפללו יום יום לשיבת ציון ולקיבוץ גלויות.
וא״כ ברור לנו, איך הרמב״ם מגיע אל פסיקה הלכתית מדהימה באוסרו: ״לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו״ם ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל״. (הל׳ מלכים פ״ה י״ב>. ומציין שם הרמב״ם ש״גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל, ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה, וכן הוא אוסר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו״ <שם הל׳ י׳).
ומכח זה, יובנו לנו בחדות דברי הגמרא במסכת חגיגה <ה:> על הפסוק שנאמר בנביא ירמיה ״ודמע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה״׳ (ג, יז) ואמר ר׳ אלעזר שלש דמעות הללו למה, אחת על מקדש ראשון ואחת על מקדש שני, ואחת על ישראל שגלו ממקומן. ואיכא דאמרי אחת על ביטול תורה. בשלמא למאן דאמר על ישראל שגלו היינו דכתיב כי נשבה עדר ה׳, אלא למאן דאמר ביטול תורה מאי כי נשבה עדר ה׳, כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה.
וכן מלמדנו רבנו יהודה הלוי זצ״ל, בספרו הכוזרי (ב׳, כ׳) כי קדושת ארץ ישראל הינה קדושה עצמית באוסרו: ״והנה ידיעת שבתות ה׳ וסועדי ה׳ תלויה בארץ שהיא נחלת ה׳,… כי מציון תצא תורה … וממה שזכרו רבותינו ממעלתה, יארך סיפורו״. ואכן הכל מעלין לארץ ישראל. וכפי שמפרש הרה״ג שלמה אבינר שליט״א בפירושו לכוזרי ״שקדושת הזמן קשורה לארץ ישראל ושבמשך כל הדורות השתוקקו בני ישראל לארץ הזאת מעבר לכל חשבון, אפילו היתה שטופה בעבודה זרה, משום שארץ ישראל היא בעבורנו ארץ החיים, ״אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים״ (תהלים קט״ז ט׳) זו ארץ ישראל (רש״י שם, ילקוט שמעוני ח״ב תתעד). אנחנו עם ישראל, יונקים חיים מהארץ הזאת… אכן, בזמן בית שני, סירב רוב עמנו לעלות. הרי בבבל, ב״ה, היו ישיבות אדירות ועצומות, ובארץ ישראל היתה מצוקה כלכלית ורוחנית, רדיפות, התנכלויות והשפעות זרות. על כן עלו עם זרובבל ״עשרה יוחסין״(קידושין ס״ט א׳) אנשים ריקים ופוחזים ומקולקלים בעריות. אבל היא הנותנת, כל זה הוא חשבון לטווח קצר. לטווח ארוך, ראינו מה נותר מיהדות בבל ־ מאומה לא. בארץ ישראל פרחו התנאים והחשמונאים, וכל התורה שבעל פה, המשנה והגמרא, צמחו מאותם ״עשרה יוחסין״, מן החוטאים המקולקלים שעלו לארץ ישראל(אגרות הראיה, א, עס׳ שסח). הירושלמי גדול לאין ערוך מהבבלי, הלכה כבבלי רק ספני שהוא מאוחר לירושלמי, ו״הלכה כבתראי״ (רי״ף סוף עירובין,). וכן חלק הבבלי על הירושלמי רק במקום שראה צורך ובדרך כלל לא העיר כלום, ובכלל, לגבי התלמוד הבבלי נאסר בגמרא: ״במחשכים הושיבני״ – זה תלמודה של בבל. (סנהדרין כ״ד א/ ואגרות ראיה, א, עמ׳ קכ״ג״.
ולכן חז״ל הרחיקו לכת וקבעו ״הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מורידין״ ודנו האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל שתצא שלא בכתובה, והפכו, כאשר האיש אינו רוצה לעלות עם אשתו לארץ ישראל שיוציא ויתן כתובה. (כוזרי ב/ כ״ב). וממשיך הרה״ג שלמה אבינר שליט״א ומבאר: ״עניינה של ארץ ישראל הולך ומתבאר באופן כללי. ניתן להגדירה במילה אחת: ״ארץ החיים״,… ארץ של מילוי חיים ישראליים בעבורנו, ואפילו נבואה, ארץ ישראל היא הארץ המתאימה לנו מטבע יצירתנו. הדבר הגדול, הנשגב והכללי, האידיאלי, המופשט והאבסולטי הזה, מתפרט בפרטי המצוות, התורה אינה מתחילה מן המצוות, אלא מהעניינים העליונים האלקיים המופשטים, ולעניינים אלו חייב להיות ביטוי ממשי במציאות עולם־הזה – אלו הן המצוות. המצוות הן האחיזה הארצית, הממשית, המציאותית של התורה המופשטת האבסולוטית. ומתוך כך ראינו שתי דוגמאות לפרטי מצוות שעניינן ארץ ישראל: א. ״הכל מעלין לארץ ישראל״, ענין זה דוחה את הקשר היותר עליון של חיבור בין איש לאשתו, שהוא קשר בניינו של עולם, ״פרו ורבו״. ב. מעלת ארץ ישראל גוברת על מעלות רוחניות- ליסודיות-חינוכיות- דתיות, עד כדי כך, שדירה בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה גויים, עדיפה על דירה בחוצה לארץ אפילו בעיר שרובה יהודים. כלומר, ארץ ישראל מתנשאת בערכה מעל ההתגדלות הרוחנית־חינוכית-השפעתית של הפרט. אמנם כבר נפסק ברמב״ם(הלכות מלכים ה׳, ט׳), שסותר לצאת לחוצה לארץ לשאת אישה או כדי ללמוד תורה, אך כל זה רק באופן זמני״.
מכל הנאמר, למדים אנו, על עליונותה החד משמעי, של תורת ארץ ישראל על פני תורת חוץ לארץ.
עם ר"ם-שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם-ק"ק צפרו-הרב ד"ר רפאל עמרם ממן-ייחודיותה של תורת ארץ ישראל-עמ' 21
זוהאר תא טאח מן פמהא- زوهار تا يطيح من فومها-פיה מפיק מרגליות-יעל לזמי
אילא יקדר עלא פאס – יח'ליהא
תרגום – אם יתגבר על פאס [עיר הבירה] – יחריב אותה.
הסבר – פאס היא עיר הבירה הגדולה והיפה של מרוקו שבה גר המלך. ואם אתה כבן אדם אחד יכול להשתלט עליה לבד אז הרוס אותה.
זאת אומרת, אין חוק צדק. אין צדק בעולם. הצדק מטאפורי כמו העיר פאס.
*הערה: [של ד״ר משה כהן] מאז הגירוש, השושלות המוסלמיות שרצו לכבוש את כל מרוקו, השתדלו להציג את פאס כעיר הראשונה במרוקו.
אילא כּבּרת בלע'אתו קדד בלע'את בּוה-ירזאע עדו
תרגום – אם גדלה הנעל [של הבן] כנעלי אביו – יהפוך [הבן] לאויבו.
הסבר – הפתגם נאמר לבנים ואבות. האבא לא מסתדר עם בנו לאחר בר המצווה של הבן ומתחילים הוויכוחים ביניהם. הבן והאב לא מסתדרים. הבן יהפוך לאויבו של האבא. הבן בדרך כלל מכבד את האימא כל הזמן יותר מהאבא. גם בלידתם הם נולדים עם הפנים למטה כדי לא לראות את ערוותה של האם.
הוכחה [לדברי המפתגמת] – בימי פרעה שידע את סוד הלידה, הוא ביקש להרוג את הבנים לפני בכיים הראשון על פי פניהם המופנים כלפי מטה.
מיילדות [אמא דינה ז״ל המטפלת של המפתגמת] לפני בכיית הילד אמרה לו ״ברוך הבא באליהו הנביא״
וכשנולדה הבת לפני בכייה הייתה אומרת ״אללאה יסתארךּ״ אי ״יסתארךּ אל אללאה״.
המפתגמת טוענת שהיא הייתה מתלווה אליה ושומעת את דבריה.
אילא כּון מא חבּבּית הדאךּ די הווא בצנעייתו – תחבּבּ האדךּ די הווא בחמארתו?
תרגום – אם היא לא רצתה את בעל המקצוע [המלאכה] – תאהב / תרצה בעל חמור?
הסבר – אם לא רצתה את ההוא שיש לו עבודה והוא פועל ומתפרנס בכוחות עצמו – תרצה את זה עם החמור?
זוהאר תא טאח מן פמהא- زوهار تا يطيح من فومها-פיה מפיק מרגליות-יעל לזמי עמ' 84
שלוחי ארץ ישראל חלק א'-אברהם יערי-הדפסה והפצת ספרים על ידי השד"רים
ר׳ יום טוב קריספי, שליח ירושלים במרוקו בשנת תע״ח (1718), זכר את מיטיבו ר׳ יעקב ן׳ צור מחכמי מכנאס, ובחזרו משליחותו ובעברו דרך אלכסנדריה של מצרים, קנה שם את ספר ״שיירי כנסת הגדולה״ שנדפס באותן השנים בקושטא, ושלח אותו לידי מיטיבו הנכבד, וכתב עליו הקדשה זו: ״קניתי אותו לשם הרב המובהק הדו״מ בנן של קדושים כמוהר״ר יעקב בן צור גר״ו בסך א״ם ד״ת פה נא אמון היום כ״ה תמוז התפ״ב, יה״ר שיראה בניו יושבים על כסא ההוראה…כה דברי צעיר המשתלח מעה״ק ירושלים ת״ו יום טוב קריספי ס״ט״.
שלוחים לעצמם מדפיסים ספרים וכן אנו מוצאים ״שלוחים לעצמם״, כלומר תושבי א״י שלא נשלחו על־ידי שום איש, לעצמם אלא יצאו מחמת דחק לחוץ־לארץ כדי להתפרנס, מדפיסים ספרים בדרכם כדי להבנות מהם, ומפיצים אותם בין נדיביהם. כך עשה, למשל, מוכר־הספרים מצפת ר׳ מנחם יעקב ב״ר אלעזר יהודה, שהדפיס בשאלוניקי בשנת ש״ם (1600) את הספר ״שיר השירים״ עם תרגום לאדינו, ובהקדמתו הוא מתאר בפרוטרוט את הרפתקאותיו בדרכו. אחר־כך הדפים בויניציאה בשנת שס״ג(1603) את הספר ״אורים ותומים״, פירוש על ישעיה וירמיה לר׳ מאיר עראמה, ובהקדמתו הוא מספר: ״הפעם אודה את ה׳ אשר הנחני באורח מישור אחרי אשר עברו עלי מקרי הזמן וטרדותיו… זאת נחמתי בעניי ובא לידי ספר הלז…ותכף קמתי… ואמרתי עת לעשות לה׳…ואולי בזה אחזור לאיתני הראשון בביתי…בעיר גדולה…צפת…שכל ימי שמשתי תלמידי חכמים בין בגופי בין בממוני והייתי נהנה מיגיע כפי במכירת ספרי קדש ובסבת הרעב יצאתי ממחיצתי והייתי הולך נע וגד בארצות הנכריות… עד שמצאתי עיר גדולה של חכמים [ויניציאה]… שלח ידיו בשלומיו איש אמונים והוא פלאי ונתן לי הנייר ומעות…
היו גם אנשים מתושבי ארץ־ישראל שיצאו במיוחד לחוץ־לארץ לשם הדפסת ספר, ומשהגיעו לשם כינו את עצמם בתואר ״שליח״ מתוך אמתלא שנשלחו במיוחד ע״י חכמי א״י לשם הדפסת הספר, כי בתואר ״שליח״ היתה משום סגולה להצלחה. כך, למשל, עשה ר׳ דוד ב״ר מרדכי אשכנזי, שיצא בשנת תק״ה (1745) מירושלים לאיטליה כדי להדפיס שם את שאלות־ותשובות הרדב״ז [רבי דוד בן זמרא נולד בספרד בשנת ה'רל"ט 1479 [לפי כתב־יד שנמצא בגנזי ירושלים. הספר נדפס על־ידו בויניציאה בשנת תק״ט (1749), ובמכתב לאחד מרבני איטליה שאת עזרתו ביקש, כתב: ״באתי להודיע לכ״ת שבאתי מימשלם תוב״ב וששלחו אותי רבני ירושלם להדפיס את ספר…״ ועל סמך זה הוא חותם: ״שליח ירושלים תוב״ב״.» וכן עשה ר׳ אברהם עייאש, שיצא מירושלים לחוץ־לארץ לשם הדפסת ספר־דרושיו של אביו ר׳ יהודה עייאש בשם ״וזאת ליהודה״, ובהקדמה לספר, שנדפס בזולצבאך בשנת תקל״ו (1776), הוא קורא לעצמו ״שלוחה דרחמנא מעיר הקודש ירושלם תוב״ב להדפסת ספר וזאת ליהודה״.
שלוחי א״י העבירו גם שלא מדעת ספרים ממקום למקום, כי בדרכם רכשו ספרים, ישנים וגם חדשים, לצורך עצמם, ובהגיעם למקום אחר הראו את הספרים לחכמי המקום והללו השתמשו בהם. כך מספר ר׳ יעקב ן׳ צור, מחכמי מרוקו, על ספר שראה בידי ר׳ חיים יעקב ב״ר יעקב דוד שליח צפת בצפון־אפריקה בשנות תפ״א—תפ״ח (1721—1728) : ״ובבוא לכאן החכם השלם כמה״ר חיים יעקב שליח א״י, הביא עמו ספר בני יעקב [שו״ת לר׳ יעקב שלטון, נדפס בקושטא בשנת תע״ד] וראיתי שפסק כך. י גם ר׳ יעקב ב״ר יוסף כלפון, מחכמי מרוקו, כותב בשנת תק״ף (1820) לערך, ששליח א״י ר׳ חיים שלמה פראנקו, בעברו דרך עירו, השאיל לו ללילה אחד ספר שהביא אתו. היו גם שלוחי א״י שבצאתם לשליחותם לקחו אתם ספרים שונים למכירה, ומכירת הספרים היתה כלולה בתוך עצם עבודתם. עתים עשו כך לשם ריוח צדדי, כי חלקם בכספי השליהות לא הספיק להם. ועתים דרשו השולחים שגם הריוח ממכירת־הספרים יחולק בין השולחים והשליח, ממש ככספי התרומות, והתנו שכל ריוח שמרויח השליח בדרכו יהא מוקדש למטרת השליחות, והשליח לא יקבל אלא את חלקו הקבוע בלבד.
ר׳ אברהם ב״ר יצחק אשכנזי, שיסד בית־דפום עברי בצפת. בשנת של״ז (1577), לקח אתו בשעה שיצא בשליחות הישיבה בטבריה לתימן בשנת של״ט (1579) ספרים שונים למכירה, בין ספרים שנדפסו בבית־דפוסו ובין ספרים אחרים. המשורר התימני ר׳ זכריה המכונה יחיא אלצ׳אהרי מהלל את השליח על אשר ״הביא ספרי הקדש…שלא ביקש אלא דמיהם… שכוונתו להתרחק מהנאת כבוד תורה… ותכלית בקשתו היתה להרביץ תורה, וליהודים היתה שמחה ואורה, ויפשטו בכל ארץ התימן, לכל משכיל ומבין מזומן, ויגיע מהם למגדלות״, הם בתי־הסוהר, שבתוכם היו רבים מיהודי תימן כלואים בימים ההם.
שליח חברון שיצא לתימן בשנת ת״ן (1690) לערך, לקח אתו אף הוא ספרים למכירה ״ומכרם בדמים יקרים״ והרויח ריוח הגון, מה שהביא לידי סכסוך בינו ובין שולחיו, כי השולחים טענו שהתנו אתו בפירוש, ״שכל מה שיזמין לו הי״ת, בין נדרים בין נדבות בין מתנות… ואפילו מציאה בדרך… שיתחלק לשלשה חלקים, ב׳ חלקים לק״ק [השולח] וחלק אחד לראובן [השליח]״ ודרשו לכלול בכלל זה גם את הריוח ממכירת הספרים, והשליח טען, שאין זה דומה למציאה ״שהיא באה בלי קרן ובהיסח הדעת, וזה הנידון אם לא היה מוליך הספרים מהיכן היה בא לו הריוח״, ולכן דרש את כל הריוח ממכירת הספרים לעצמו. הדבר הובא לפני ר׳ יוסף הלוי נזיר, מחכמי חברון ואח״כ אב״ד מצרים, שפסק לטובת השולחים.
שני שלוחי א״י שעמדו לצאת ממצרים לתימן בשנת תצ״ד. (1735), ר׳ יעקב בונשיניור שליח חברון ור׳ רחמים נוח שליח ירושלים, לקחו אף הם אתם ספרים למכירה בתימן, ואיש אחד ממצרים הלוה להם כסף לשם כך, על מנת שהריוח יהא בשותפות לשלשתם, ובין התנאים שהתנו ביניהם, קבעו גם תנאי למקרה שהשליח ״יתן מהספרים הנזכרים לשום בעל־הבית הדר שם בערים ההנה ויתנו לו מתנות רבות בעבורם״, מה שמראה באיזו שמחה קיבלו יהודי תימן את הספרים.״ ואם אנו מוצאים עתה בתימן ספרים מהדפוסים הראשונים שבאיטליה ושבתורכיה, וביניהם טפסים יחידים בעולם, ומשתוממים מאין הגיעו ספרים אלו לתימן, בהעדר כמעט כל קשר בין יהודי תימן ויהודי אירופה, עלינו לזכור את התפקיד שמילאו שלוחי ארץ־ישראל בהפצת הספרים בתימן.
הם הם שהביאו לידי התפשטות השלחן ערוך והקבלה הצפתית בתימן. וכאן ראוי להזכיר' גם את הקשר בכיוון ההפוך בין יהודי תימן ויהודי ארצות אירופה בתיווך שליח א״י. כתבי־היד הראשונים מגנזי תימן וחיבוריהם של חכמי תימן הובאו לארץ־ישראל, ודרכה לבתי־העקד באירופה, ע״י שליח ירושלים ר׳ יעקב ספיר, האיש הראשון שקשר קשר של קיימא בין יהודי תימן ויהודי שאר הארצות.»
בין שלוחי א״י שעסקו בדרכם במכירת ספרים, יש להזכיר לבסוף את ר׳ רפאל ישעיה אזולאי בן הרב חיד״א, שהיה שליח טבריה באירופה בשנת תקמ״ה (1785). וכאן המקום לציין, שאביו החיד״א, אף שלא עסק במכירת־ספרים, הרי ניצל את שני מסעותיו בשליחות חברון כדי לראות בעיניו בקהילות ישראל, בגנזי צבור ובבתי יחידים, ספרים עתיקים וכתבי־יד, ואסף מהם מה שניתן לאסוף, וספרו הביבליוגרפי הקלסי ״שם הגדולים״ הוא במדה רבה פרי מסעותיו בשליחות ארץ־ישראל.»
ולא החיד״א בלבד, שעיקר עיסוקו והתענינותו בספרים ובמחברים, אלא גם שלוחי ארץ־ישראל אחרים השתמשו בשעת־הכושר של נדודיהם כדי לגלות כתבי־יד בלתי מצויים ולהביאם אתם לארץ־ישראל. הם חיפשו לא רק באספים הנמצאים בידי יהודים, אלא גם בגנזי מוסדות וחכמים נוצרים. חיד״א ביקר בספרית האקדמיה בפאריז. ואפילו קנאי כר׳ משה חאגיז לא נמנע מלבקר את הביבליוגרף הנוצרי י. כ. וולף, כדי לראות את אוסף הספרים וכתבי־היד העבריים שברשותו, והפליג בדברי שבח למלומד הנוצרי ולאוספו. ר׳ יעקב אריה שליח ירושלים בארצות ערב בשנת תל״ט (1679) הביא אתו העתק כתב־יד ספר הפרכוס המיוחס לרב האי גאון. ר׳ יום טוב אלגאזי מצא בדרך־ שליחותו באירופה בשנות תק״ל—תקל״ה (1770—1775) את כתב־היד של הלכות בכורות ונדרים להרמב״ן, ונתעורר להדפיסו בצרוף פירושו המפורסם. ר׳ חיים שמואל הכהן, שליח טבריה באיטליה באמצע המאה התשע־עשרה, הביא משם כתבי־יד מרובים הנמצאים עד היום בטבריה. 18 ר׳ נתן עמרם, שליח חברון באירופה בשנות תקצ״ד—תר״ג (1834— 1843) הביא מנסיעותיו כתבי־יד מרובים. בשביל ר׳ חיים ן׳ ואליד, שליח ירושלים בארצות צפון־אפריקה במחצית השניה של המאה התשע־עשרה, העתיקו שם מתוך כתב־יד שאלות־ותשובות של חכמי המדינות ההן.19 ר׳ רפאל אהרן ן׳ שמעון, שליח עדת המערביים בירושלים למרוקו בשנת תרמ״ז(1887) יסד בפאס חברת ״דובבי שפתי ישנים״ לשם הדפסת כתבי־יד של חבורי חכמי מרוקו.
כללו של דבר, לשלוחי א״י היו הזדמנויות יותר מאשר לרב סתם בקהילתו לראות ספרים יקרי־מציאות וכתבי־יד בלתי ידועים, ועל־ידיהם נתגלו ונשתמרו כתבי־יד אלה, או גם נודעו ברבים ויצאו לאור הדפוס.
שלוחי ארץ ישראל חלק א'-אברהם יערי-הדפסה והפצת ספרים על ידי השד"רים-עמ' 79
התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674- ר׳ דניאל בהלול
קדושת ״השישיים״
האמונה בקדושת השישיים נשתמרה מאז גם אצל יהודי מרוקו שהחזיקו בה עד התקופה האחרונה. בראשית המאה הנוכחית, בשנת 1900 , שהיא שנת תר״ם (660) לספירה שלנו, נמצאו במרוקו מחשבי קצין, יהודים ולא יהודים, שחישבו ומצאו ששנת הגאולה הקרובה היא שנת תרס׳׳ו (666) כלומר שנת 1906. הדים לאמונה זו ששררה באותם ימים בקרב קהילות יהודי מרוקו אנו שומעים באחד השירים שנכתב בשנת תר״ס 660 (1900) על־ידי ר׳ דוד קיים, משורר יהודי ממרוקו. שם השיר ״אל יושב שמימה״ והוא חלק ממחרוזת שירים לפרשת ״וארא״, ותוכנו מעניני פרשת השבוע ״עשר מכות מצרים״ ובמובן גם צרות עם ישראל והכמיהה לגאולה. הבית האחרון המסיים את השיר אומר:
ולירושלמה בית מחניים
בבניו מקדש בניה ינוחמו
וספה ותמה שנאת עם עיים
עם מחרף בי חטאתיה נכתמו
קץ פדות נשלמה חשבון שישיים.
עוד שישים וששה נקוה בו יושלמו.
[שיר ידידות – עמוד שס״א]
המשורר מבטא את בטחונו שקץ הפדות נשלם בשישיים, כלומר ב־660 ומקוה כי יושלם לחלוטין כאשר יתוסף לשישיים עוד שש, כלומר ב־666.
צידוק ההמרה אצל יוסף בן צור
יוסף בן־צור, שראה את עצמו נביא ומשיח, מצדיק גם הוא בהתלהבות רבה את מעשה ההמרה. כמו כל ראשי התנועה גם הוא מאמץ את האידיאולוגיה הידועה של ההמרה ומוסיף עליה ״חידושים״ משלו. הוא חוזר בשם המגיד על ההסבר שניתן לו, לפיו שבתי צבי קיבל עליו את דה האיסלם על מנת לאסוף את ניצוצי הקדושה שהם פזורים בין אומות העולם בתוך הקליפות וכדי להצילן ולהעלותן מתון הטומאה כי על־ידי המצאותו של המשיח בתוך הטומאה, ניצוצות הטהרה השבויות בתוך הקליפות ידבקו בו ועל־ידי כך יציל אותן ״כי כל מין למינו״.
צידוק ההמרה אצל דניאל בהלול
ועוד טעם אחר בפיו של יוסף בן־צור כדי להצדיק את המרת המשיח, והוא ״יסוד המצנפת הטהור׳/ ור׳ דניאל בהלול בשמו של יוסף בן־צור, מסביר:
״אמר הבחור נ״ב (נאמן בית) הידוע כי מלת שב״ת רומז ליסוד אות ברית קודש ושבתי אדונינו יר״ה (ירום הודו) הוא רומז למלת שב״ת שבאלפא ביתא שהוא שבתי הנודע וכשם שהאות ברית קודש שהוא יסוד מחופה בערלה בקליפות שהקליפות מסתבכים עד המקום ההוא שהוא העטרה כנודע, ולכן הוא רמז שהאדם נולד ומכתר בערלה על העטרה ואנו חותכים הערלה ונשאר קדוש הילד כן שב״ת שהוא שבתי שהוא האות ברית קודש בעצמו בא מחופה בערלה שהוא המצנפת עד שיבוא השם ב״ה (ברוך הוא) ויסיר לו המצנפת ויסיר לו הערלה, אז תתגלה הקדושה שהוא יסוד ב״ה ובזה תבין היטב מה שכתוב בס׳ פרקי היכלות לרבותינו ר׳ ישמעאל כהן גדול ור' עקיבא שאל מטטרון רתימה וענה זרובבל בן שאלתיאל שכשיבוא משיחנו בעה״ו (בעזרת השם וישועתו) אדונינו לעולם שישאר שבעה שנים שיסתיר ה׳ פניו ממנו כעד שבעת ימי המלה שאין ראוי לבוא בקהל הילד הזה ואח״כ ביום השמיני הוא ראוי לבוא בקהל, שבתי נסתתר בקהל הז׳ שנים שמשנת התב״ז (1667?) חודש אלול עשה המצנפת ונסתתר בז׳ שנים וב״ה ישרה שכינתו עליו ויבוא בקהל שאז יסיר הערלה בעה״ו.״
פרוש דבריו של ר׳ דניאל בהלול הוא ש״שב׳׳ת״ שבאלפא ביתא רומזת לברית קודש שהיא ברית מילה והשם שבתי רומז למלה ״שב״ת״, וכשם שהעטרה של המילה מכוסה בערלה ורק לאחר שאנו חותכים את הערלה ביום השמיני נעשה הילד קדוש כך שבתי צבי שהוא בבחינת ברית קודש בעצמו גם הוא מכוסה בערלה – כלומר מצנפת, עד שיבוא הקב״ה ויסיר לו את המצנפת בשנה השמינית שהיא הערלה, ורק אז תתגלה הקדושה וכך תבין מה שגילה מטטרון לזרובבל (ראה הנבואה לעיל) שהקב״ה יסתיר פניו מהמשיח שבע שנים כנגד שבעת הימים שאין הילד ראוי לבוא בהם בקהל ה׳. שבע השנים מתחילים מחודש אלול תכ׳׳ו (1666), (במקור של כתב־היד כתוב אלול תכ״ז – בודאי פליטת קולמוס), עד שנת תל״ג(1673), אך בשנה השמינית שנת תל״ד יסיר הקב״ה המצנפת שהיא בבחינת הערלה כמו שמסירים הערלה מהילד ביום השמיני, ואז ישרה הקב״ה שבינתו עליו ויבוא בקהל.
ובמקום אחר שואל יוסף בן־צור: למה שבתי צבי ״חזר תוגר ולא אדום״? כלומר למה התאסלם ולא התנצר? והוא משיב מפני שכל ניצוצות הקדושה שישנם בנצרות נמצאים אצל התוגר (תוגרמה – תורכיה – שפרושו מוסלמי) (״ענייני שבתי צבי״).
תפישה זו המעדיפה את התוגר על פני האדומי, היינו את האיסלם על פני הנצרות, פותחה על־ידי חכמי השבתאות והופצה על־ידי פרשני התנועה. הם הסבירו כי תורת האיסלם נקראת ״תורת חסד״ כי הישמעאלים אין להם אלא מה שמסרו להם אבותיהם ועל כן נקראת תורתם ״תורת חסד״ ואילו תורת ישראל נקראת תורת אמת, ועל־ידי האקט של ההמרה, כאשר שבתי צבי היה מזמר וקורא ״בתורת חסד״ שהוא הקוראן של האומה הישמעאלית היה מקיים מה שנאמר במשלי ל״א: ״פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" כלומר שהוא נכנם בתורת החסד וצירף על־ידי כך את תורת החסד אל תורת האמת וזהו הפרוש למה שכתוב ״חסד ואמת נפגשו״ (תהלים, פ״ה 11), היינו שתי התורות יחד נפגשות בשבתי צבי.
עדויות על יוסף בן צור
התופעה של התגלות משיח בדמותו של אדם כיוסף בן־צור הוא נושא למחקר לפסיכולוגים ולסוציולוגים, אן אולי דוקא משום היחוד שבאישיותו, הופעתו היתה משכנעת, אמינה, ועשתה רושם רב, והעדות של אותו ״יהודי מסאלי״ משקפת כנראה את המציאות. היהודי מסאלי כותב לאחיו מליוורנו, ״שכל אנשי המערב כקטון כגדול עשו תשובה גדולה יותר ויותר מהתשובה שעשו בזמן שבתי צבי יר״ה״.
אחד מרבני מרוקו, ר׳ אברהם בן־עמרם כותב לחברו ר׳ בנימין דוראן מאלג׳יר מכתב נלהב. הוא מספר לו שלאחר ששמע על הבחור ממקנס ועל הסודות שהוא מגלה בתורה לא יכול להתאפק והחליט לראות במו עיניו את הבחור והלך אליו, לקח עמו ספר זוהר וספרים אחרים, והתכון לשאול אותו דברים סתומים בזוהר. הבחור עשה עליו רושם עז. הוא מצא בו כל המידות הטובות, עניו, ירא שמים וכו'.
בלילה הראשון שהה במחיצת יוסף בן־צור עם עוד שני חכמים מן העיר אלקצאר (עיר צפונית לפאס). ״ונשארנו בהקיץ עד אחר קריאת הגבר (ער אור הבוקר) והיה אומר לנו דברים נחמדים וסודות עליונים, על הקץ והיד אומר אותם בלשון צח ומצוחצח ואילו היו לו ג׳ או ד׳ פיות היה מדבר בכלן כמו נהר מלא.״
ר׳ אברהם בן־עמרם מסכם את ביקורו אצל יוסף בן־צור בזו הלשון: ״בקיצור באתי משם שמח וטוב לב שנתברר לנו שאינו לא רוח ולא שד ב״מ (בר מינן) מפני שהוא מיושב בדעתו וכל דבריו על ייחודו יתברך.״
רבים וטובים, ביניהם תלמידי חכמים שכיהנו במשרות רמות ברבנות בקהילותיהם, נגרפו גם הם בהתלהבות ונתפסו בהזיות משיחיות. אכן הציפיות שיצר יוסף בךצור היו גבוהות.
בין הרבנים הידועים שנתפסו להזיותיו של יוסף בן־צור היו: ר׳ יעקב אבוהב שעתיד בשנת ת״מ (1680) לשמש בכהונת אב בית־דין בעיר טטואן. בשנת תל״ה (1675) הוא כותב את האני מאמין שלו לר׳ שלמד הלוי יצ״ו: ״בערב פסח הבא יתגלה משיח אלוקינו בלי ספק והוא אדונינו המלך שבתי צבי יר״ה.״ ומוסיף ר׳ יעקב אבוהב: ״שהלכו יהודים מכאן לשם וראוהו ואמר סודות נעלמים שלא נשמעו מעולם ולא נראו… והטוב שאמר שלא יבואו חבלי משיח כלל.
ר׳ ידידיה צרפתי, בן התקופה, היה בין המחזקים את ידי הנאמנים לאחר האכזבות של שנות תל״ה ותל״ו, וקבע את זמן הגאולה העתידה לשנת עת״ה (1715). עיין להלן.
בין הוגי הדעות של ההתגלות החדשה של המשיח היה ר׳ דניאל בהלול, אותו הזכרנו. ר׳ דניאל נמנה כאמור עם חבורתו של יוסף בן־צור והיה מחסידיו וממעריציו ואף שימש שופר לכל דרשותיו.
ר׳ אלעזר בהלול ור׳ שמואל בהלול, שני בניו של ר׳ דניאל, הלכו גם הם בעקבות אביהם ונתפסו לאמונה במשיח. ר׳ אלעזר בהלול כתב ספר בשם ׳מראה עיניים״, בו הוא מרבה לצטט את אביו; ור׳ שמואל בהלול גם הוא היה מורה הלכה בישראל. שניהם זכו לכינוי ״אדירי דארעא״.
אותו ר׳ דניאל עצמו שסיים בכתב־ידו את העתקת הספר ״ירח יקר״ למקובל האלוהי ר׳ אברהם גאלאנטי (שהובא למרוקו על־ידי ר׳ אלישע אשכנזי) על פי מצותו של ר׳ יעקב בן־צור זצ״ל לאחר שר׳ חיים טולידאנו לא הספיק לסיים את העתקתו. הוא אינו מהסס לסיים את העתקת הספר בהבעת תקוה בביאת נביאנו נתן וכו'.
גם היהודי מסאלי מעיר במכתבו אל אחיו בליוורנו שיוסף בן־צור מגלה סודות וחידושים בתורה שאפילו רבנים וחכמים גדולים לא ידעו ״עד אשר לא נמצא חכם בכל חכמי המערב שיכול לנצחו.״
האם סימני התעוררות מחודשים אלה של התנועה הם סימפטומים המוכיחים ומעידים על כושר השרדותה של התנועה במרוקו לתקופה ארוכה, או אלה הם הבהובים אחרונים של להבת התנועה לפני שתדעך ותכבה לחלוטין?
התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674- ר׳ דניאל בהלול עמ' 125
הקהלה והשד"רים-הרב דוד עובדיה זצ"ל
סמוך ירושלים תבוב״א
למעלת ותהלת ידידינו הגביר המרומם והנעלה לש״ט ותהלה. רודף צדקה וחסד. אוהב התורה ולומדיה נדיב לב הזריז במצוות כמהרד סי׳ אהרן לבאז יצ״ו.יחי שמו לעד, כיר"א
ידיד ה׳ו הנה לשלום אין קץ!
טעמא דאיכא דיבור אליך השר לחלות פניך אודות חברתינו הקדושה חסד ואמת תבב״ץ אשר יגיע לידו תו"ד משטר פעולותיה המיוסדים על יסוד העבודה ואדני היראה. ותלי״ת במעט בכל ערי המערב קבלו את חברתינו. ויתנו את ידם לבא בבריתה ה, ישלם פעלם. האמנם למח״ת גם כי שלחנו הרבה כתבים עוד לא זכינו להיות מבעלי תשובה. ובאשר כי עתה נוסע להתם ידידינו הרב הכולל בישראל להלל דט״ל כמהר״ר שלמה אלעלוף נ״י חלינו פניו שיוליך להם את המכתבים האלה, ומפיו ישמעו את סדרי הנהנת חברתינו המתנהגת בטוב טעם ודעת כי עיניו ראו ולא זר ובאשר את שמעו שמענו חפץ חסד ומרבה להיטיב. ע״כ נגשנו לבקש מלפניו שיעורנו על המצות היקרות האלה בכל כחו להיות גבאי חברתנו במח״ק הוא ואתו מני' הגביר היקר רוצ״ו סי׳ דוד לקבי יצ״ו. טובים השנים איש את רעהו יעזורו. לחלק קבוצת המכתבים האלה. לשם בעליהם. ולהלהיב את רוחם הטהורה על המצות היקרות האלה. ואל תקטן המצוה היקרה הואת בעיניו. כי לפי גודל טרחה וכבדה. כן רב שכרה. וגמירי גדול המעשה. בטחנו ברב חסדם כי לא ישיבו פנינו ריקם. ואנן מהכא נברך את שמם הטוב. כי יהיה כבוד ביתם. הון ועושר בביתם. וצדקתם עומדת לעד, ועיניהם תחונה בנחמת ציון ובנין ירושלים כיר״א
כ״ד פקומ״ש החברה הדושו״ט מק״ל, בעה״ח בש״א לחדש תמת ש, התר״ן ליצירה. המצפים לתשובתם הרמתה ברב עו ושלום.
|
עה׳ |
עה׳ |
הצעיר |
שמואל |
עה׳ |
עה׳ |
|
חיים שלם |
יוסף |
חיים משה |
אלעלוף |
עיוש שמואל |
ראובן |
|
אצראף |
אלמאליח |
סמאנא |
הי״ו |
בוחבוט הי״ו |
בוינום |
כי תראה ערום וכסיתו, ומבשרך לא תתעלם. מפי עוללים ויונקים יסדת עוז.
מציון ישפות ה, שלום. ורב ברבה וטובה. ויקר וגדולה, מעטה תהלה, ואורך ימים ושנות עולמים בטוב ובנעימים
אדונינו היקר! זה כשתי שנים נוססה בקרבנו רוח טהרה ויראת אלדים. ליסד חברה קדושה. חברת חסד ואמת לטובת כוללנו ק״ק בני מערבא יצ״ו אשר לרגלי העוני והמחסור השורר בעדתנו באופן נורא ואיום. כולנו כצאן תעינו. איש לדרכו פנינו, ותהיין כמה מצות רמות ונעלות אשר המה מוסדות תוה״ק שכוחות במת מלב. ולא מזדון חלילה, אך מעצר רעה וינון. הדלות והאבחנות אשר דכאה לארץ חית כל יושב ציון בכלל. ולעדתנו בפרט. אי לזאת! למטרה זו כוננו יסודות החברה לחזק בדקי התורה הנשכחות. ולעודדן ממצב שפלותן, ובאשר עיני״ק יחזו בהיריעה החוברת את כל התקנות ומפעלי החברה המיוסדים על אדני התורה והמצוה. ותלי״ת במשך הימים האלה חפץ ה, בידינו הצליח לשמור ולעשות את בל תנאי החברה בכלל ובפרט. נם בשנתי, זאת באשר נברה מחלת הראננה בארצנו. התנדבו נדיבי ונכבדי חברתנו להלוות למצות פקוח נפשות ועשינו בקור חולים כללי לבל עניי עדתנו. וזה משפטו: להעניים השוכנים בבתי מחסה אשר לבוללנו עשינו תמחוי בבל יום. בבקר תבשיל מקמח, ובערב בשר וארז. וליתר העניים מנינו שני ת״ח לסובב בבתים ובחצרות ולחלק להם בשר וארז נא. ולהיותר צנועים שלחנו אליהם מעות, עד אשר ריחם ה׳ על עמו. ויסלק חרון אפו מעלינו. ובאשר עיני צדיק תחזינה בחשבון נ לוי הכנסה והוצאה אשר נוציא לאור בקרוב בע״ה! האמנם סנור לבבנו יקרע מראות ברע היתומים ובני עניים. תשב״ר, ערומים הלכו מבלי לבוש, כבלויי הסחבות ובגדים צואים בסו מערומיהם. רגליהם מיחף נגפים בצור נגף ובאבן בושל, עד שפך דם עליהם, ובפרט בימי החורף אשר הקור והקרח הגדול מנשל בארצנו ביתר שאת, עורם צפד על עצמם, השלג יאבל את בשרם ועצמותיהם יגרם, וענינו רואות ובלות ואין לאל ידינו להושיע. בי לפי מיעוט ההכנסה מפעה״ק לא נובל לבלבל את ההוצאה הרבה הואת אשר יצטרך אליה לפחות סך אלף פראנק ואת היותרת.
ובאשר בי את כבודו ידענו לאיש חסד ומרבה להטיב. גב״ר. ע״ב נגשנו לחלות פני״ק, אנא שר החסד, חוסה נא ורח על צעירי הצאן האלה. החונים בתורה ה, יומם ולילה. הבל שאין בו חטא, הנתונים לחרב ביום וקרח בלילה. ובחסדו הגדול יסייענו על המצוה הגדולה הואת, מצות הלבשת ערומים אשר מתן שברה בצדה, בכתוב כי תראה ערום וכסיתו ובר אז תקרא וה׳ יענה. בטחוננו בהי בי דברינו אלה היוצאים ממעמקי לבבנו יפעלו בלב שומעם פעולת החמלה והחנינה. ובעל הגמול ישלם גמולו מנה אחת אפים. אורך ימים ושנות עולמים. ועיניו תחזינה בנות ציון בב״א.
כ״ד מנהלי החברה חסד ואמת תבב״ץ דק״ק בני מארוקו בעה״ק
ירושלים ת״ו בש״א לחרש שנת התר"נ לפ״ק הדוש״ט ברב עז
ושלום.
עה' ראובן בוינוס – עה' רפאל שמואל בוחבוט ס"ט- עה'מסעוד חי ן' שמעון- עה' חיים משה סמאנא- שמואל אלעלוף
ס"ט- עה' יוסף אלמליח – עה' חיים שלם אצראף ס"ט
תעודת הרבנים
אנן בדידן חו"ר ופקומ״ש כוללות עדתנו ק״ק המערבים הו״ו. לשמחת לבבינו ראינו את החברה הקדושה אשר התנוצצה בקרב עדתנו. ושמה נאה לה חסד ואמת אשר הוסדה מחברים מקשיבים מבני עדתנו אשר התנוסס רוח טהרה בקרב לבם. ואגודתם נוסדה למפעלי החסד ויראת אלדים ולטובת כוללנו. באשר עין הקורא תחוינה מישרים במשטרי תקנותיה. וסדרי הנהנותיה אשר שמו להם לקו. הנם בכתובים בספר הוה. ובל חדרי לבבנו מלאו גיל:
אם הח״ק הנז' תתמוך מעגליה על שבילי היושר אשר כוננו עליהם מוסדותיה. ולצורנו נוחילה יואל אלו-ה לכונן אגורת חברתם לנצח. וחפץ ה, בידם יצלח לשמור ולעשות את אשר קיימו עליהם מוסדותיה. ולצורנו נוחילה יואל אלוה לכונן אגודת חברתם לנצח.
וחפץ ה, בידם יצלח לשמור ולעשות את אשר קיימו וקבלו. וטהור ידים יוסיפו אומץ להגדיל מפעלי חסד בעניינים טובים ומועילים בע״ה. ותהיה החברה הזאת כגפן פורחת לשמחת לב כל אוהב עמו. והבוחר בציון ישלח עזרם מקדש ומציון יסעדם כי תקדמם ברכות טוב. במרומי ההצלחות. כנה״ר וכנא״ה הדושו״ט הבעה״ח פעה״ק ירושלם תובב״א בש״א לחדש סיון המב״ת דשנת התרמ״ט ליצירה בא' סי לראות טוב לפ״ק והיה זה שלום:
ע״ה ב״ה הצעיר הצעיר הצעיר
יששכר אצראף שלמה אבושדיד רפאל אהרן משה מלנה
ס״ט ס״ט ן׳ שמעון ס״ט ס״ט
מקום החותם מקום החותם מקום החותם מקום החותם
הקהלה והשד"רים-הרב דוד עובדיה זצ"ל-עמ' קלב
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19
פרק ראשון
יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19
יפו היא עיר בעלת היסטוריה של אלפי שנים, והיא חוותה עליות ומורדות לרוב במהלך הדורות. לאחר הכיבוש העות׳מאני, במאה ה־16, היא ידעה ימים קשים, והייתה לכל היותר כפר גדול. עיר החוף עכו תפסה את מקומה כנמל הראשי של הארץ. במאה ה-18 החלה התאוששות איטית, אלא שזו נקטעה לחלוטין סמוך לסוף המאה.
בימים הראשונים של מרס 1799 חוותה יפו אסון נורא: הצבא הצרפתי, בפיקודו של נפוליון, שעדיין לא היה קיסר צרפת, תקף אותה במטרה לכובשה. הכיבוש גבה אלפי קורבנות: חיילים טורקים בהמוניהם, חיילים צרפתים במאות, ועוד מספר לא ידוע – אך גם הוא נמדד באלפים – של תושבי יפו, שנקלעו בכף הקלע בין הצבאות הלוחמים. למעשה היה זה טבח שערכו הצרפתים. עד ראייה צרפתי, רופא צבאי בשם ד״ר מאלוס, תיאר את שראה: ״חרון אפו של איש הצבא פרץ את כל הגדרים. הכל ניתן לפי חרב… החיילים גזרו אנשים ונשים, זקנים וילדים, נוצרים וטורקים. כל אשר נברא בצלם אנוש היה קורבן לזעמם״.
הערת המחבר: ל׳ מאלוס נמנה עם משלחת נפוליון למזרח. מצוטט אצל חנה רם, היישוב היהודי ביפו – מקהילה ספרדית למרכז ציוני, 1939-1839, ירושלים 1996, עמ׳ 12. להלן, רם, יפו.
לאחר הטבח שערכו חייליו ביפו, הצפין נפוליון לעכו וערך את ״קרב תבור״ המפורסם שלו – שלאמיתו של דבר היה באזור עפולה של ימינו. כידוע, הוא כשל בניסיונותיו לכבוש את עכו, כשמושל העיר מטעם הטורקים העות׳מאנים, ג׳זאר פאשא, הדף אותו בסיוע אוניות הצי הבריטי. נפוליון חזר ליפו עם גייסות מובסים, הורה להרעיל את חייליו שחלו בדבר ולא יכלו להמשיך איתו, ועזב את הארץ בדרכו למצרים.
העיר יפו נותרה הרוסה ומדממת. הנוסע והחוקר הגרמני, אולריך יאספר זטצן, שביקר בה בשנת 1806 לאחר שנעשה בעיר שיקום חלקי, דיווח: ״יש בה שתי מצודות ועליהן תותחים אחדים. רק שער אחד פתוח בחומה וזה גורם לאי נוחות לתושבים. מאז הכיבוש הצרפתי הרבה מבתיה עוד נמצאים בחורבנם וחושבים על שיקומם. בקרב התושבים יש מוסלמים, יוונים, ארמנים, קתולים ושני שומרונים. מספר התושבים 2,500־3,000. יהודים אין בה״.
רק לאחר שנים אחדות החלה העיר להתאושש. שיקומה של יפו בשנים הראשונות של המאה ה-19 רשום כולו על שמו של מוחמד אגא א-שאמי, שכונה ״אבו-נבוט״ (אבי האלה), מי שהיה מושל העיר במשך 12 שנה (1819-1807). אבו-נבוט היה מושל תקיף, וסופר עליו כי תמיד הלך מלווה במאבטחים ובידו אלה כבדה, שלא היסס להפעיל אותה נגד מי שנראה לו לא נאמן לשלטונו.
הוא תיקן את חומת העיר, שיפץ את דרכיה ובעיקר נודע כמי שהקים מחדש את המסגד המפואר, ה״מחמודיה״. מבנה נוסף הנושא את שמו בולט עד היום ביציאה המזרחית מיפו – סביל(רהט) אבו-נבוט. ב־1819 נעכרו יחסיו עם הממונה עליו, סולימאן פאשא מעכו, והוא הוחלף על ידי אחיינו מוצטפא, ככל הנראה מחשש שזכה לעוצמה שלטונית רבה מדי.
בשנים שלאחר מכן חזרה יפו למעמדה הקודם – כנמל הבית של ירושלים. מעצמות אירופה הכירו בערכה והחלו למנות בה סגני-קונסול, שטיפלו באינטרסים שלהן, במיוחד בכל הקשור לספינות שעגנו בנמלה. בשנים הבאות ימלא אחד מבני משפחת מויאל, יוסף, תפקיד של סגן קונסול של ספרד ולאחר מכן של פרס.
יהודים עברו דרך יפו, אך לא התיישבו בה באותה עת. בשנת 1820 רכש יהודי טורקי אמיד, ישעיה אג׳ימאן, בניין לא הרחק מהנמל, שבשנים הבאות כונה ״בית היהודים״ (דאר אל- יהוד). בשלב הראשון הוא שימש את עולי הרגל היהודים לירושלים.
ב-1831 חלה ביפו טלטלה גדולה, והיא ״החליפה ידיים״. עד אז היה השלטון בידי מושל עכו ושלוחיו בעיר, שקיבלו את סמכותם מהסולטן הטורקי, ואילו משנה זו ולאורך עשור שלם כמעט, שליטי יפו היו מוחמד עלי המצרי ובנו המאומץ אברהים. מוחמד עלי היה שליט ממוצא אלבני שעלה לגדולה במצרים, מרד באדוניו העות׳מאניים, ובשנים 1840-1831 כבש והחזיק חלקים גדולים מארץ ישראל ומסוריה, והגיע עד למרכז אנטוליה. אלי שילר כתב במאמר על הכיבוש המצרי של יפו: ״המצרים כבשו את ארץ ישראל ללא התנגדות של ממש ובלי שהקיזו טיפת דם אחת עד שהגיעו לעכו. זאת, בשל היעדר צבא עות׳מאני בערי החוף, והכוח הגדול והמאורגן שעמד לרשותם. הכוח המצרי כלל כ-20,000 לוחמים (ויש גורסים הרבה יותר), ובהם פרשים, תותחנים ובדווים. לכל חטיבת פרשים היו 400 גמלים לנשיאת מטען ואספקת מים. הצי, שאורגן באלכסנדריה, כלל 18 אוניות חמושות בתותחים, שנשאו לוחמים, ציוד, ארטילריה וחומרי ביצור״.
יפו נכנעה ללא קרב, והפכה למשך כעשור לבסיסו הראשי של צבא מצרים בארץ ישראל. על נסיבות הכניעה כתב שמואל טולקובסקי, מחוקרי יפו הראשונים בזמן החדש: ״למראה הצי המצרי נתאספו טובי העיר יחדיו והחליטו למסור אותה תיכף ומיד בידי אברהים פחה. משלחת יצאה אליו אל אניית הדגל ולא עברו שעות מרובות עד שעלה לחוף חיל משמר קטן והעיר נמסרה לרשותו״.
שנות השלטון המצרי היו תקופה טובה ליפו בפרט ולארץ ישראל בכלל. המצרים הכניסו חידושים, טיפלו טוב יותר מהטורקים קודמיהם בתשתיות ואפשרו כניסת תיירים בקנה מידה גדול יותר מבעבר. כל אלה סייעו לנמל יפו להתפתח ולהתרחב.
על כך כתב החוקר נתן שור: ״השלטון המצרי, היציב, האוהד את בני המערב, פתח את שערי הארץ לרווחה בפני זרם גדל של נוסעים [במשמעות תיירים]. לאחר כל הקשיים שנערמו בעבר על דרכו של הנוסע לארץ הקודש, לאחר כל הסכנות שנשקפו לו מן השודדים וסתם תושבים מוסלמים, נוצר לפתע מצב שונה לחלוטין – השלטון החל לרסן את הנטיות הקסנופוביות [שנאת זרים] של האוכלוסייה המוסלמית וניסה להשתלט אפילו על שבטי הבדואים, שלא ידעו שלטון מהו זה מאות שנים״. הארץ החלה למשוך אליה לא רק הרפתקנים צעירים וחסונים, אלא גם אנשים מבוגרים ואף נשים״.
גם העיר עצמה התרחבה בעקבות השלטון המצרי. חלק מהמצרים שהגיעו עם הצבא לא שבו כשהסתיימה אחיזתה של מצרים ביפו. מקצתם התיישבו בסביבות העיר ובנו כפרים קטנים שכונו ״סכנאת״ – בהם היו סכנאת מוצריה, סכנאת אבו-כביר, סכנאת חמאד וסכנאת אל־ דרוויש. כמה מהסכנאות האלה היו ברבות השנים לשכונות ערביות, שהרחיבו את תחומה של יפו. בסך הכול ידוע על 10־12 יישובים דלים, שבתיהם עשויים בוץ, תושביהם עסקו בעיקר בחקלאות או שהועסקו בשמירה בפרדסים.
אולם אין פירוש הדבר שהכול היה טוב בעת השלטון המצרי. המצרים הטילו חובת גיוס לצבא על בני הארץ, ונתקלו בסירוב. המתח הגיע לשיאו בשנת 1834, עת פרץ מרד נגד השלטון המצרי. השליט המצרי העליון, מוחמד עלי, הגיע במיוחד ליפו עם כוח צבאי גדול על מנת לטפל במצב. בסופו של דבר הצליחו האב והבן לדכא את המרד, שמרכזו היה בעיר שכם, והשקט הוחזר על כנו למשך שש שנים נוספות.
ב-1840 הגיע העידן המצרי המודרני של יפו לסיומו. בלחץ מעצמות אירופה נאלצו מוחמד עלי ואברהים פאשא לסגת מכל אחיזותיהם בארץ ישראל ובסוריה, והארץ חזרה לשלטון טורקי שנמשך עוד 77 שנה, עד שלהי 1917, עת נכבשה יפו על ידי הצבא הבריטי.
השלטון הטורקי החדש-ישן היה שונה במידה רבה מקודמו בתקופה שלפני הכיבוש המצרי. המעצמה העות׳מאנית עברה שינויים, נחקקו בה חוקים שהקלו על המיעוטים וחיזקו את אחיזתן של המעצמות. שלטון הקפיטולציות, כלומר הענקת זכויות יתר לאזרחי המעצמות שנשמרו בקפדנות על ידי הקונסולים שלהן, אִפשר התפתחות מזורזת של כנסיות נוצריות, של מתיישבים מצרים ושל עולים יהודים. יפו, כמו ערים גדולות אחרות בארץ, נהנתה מהתפתחות זו.
אוכלוסיית יפו צמחה באיטיות, אך בקו עולה, במהלך המאה ה-19. פרופ׳ יהושע בן־אריה, במחקרו על ערי ארץ ישראל במאה האמורה, מציין כי מאז הערכתו של זטצן בתחילת המאה (וראו לעיל), הוכפל לערך מספר התושבים עד אמצע המאה, ולאחר מכן אף המשיך לגדול. ב־1880 שוב הייתה הכפלה, ומספר התושבים הגיע ל־10,000. כאמור, גם מעמדה של יפו בקרב ערי ארץ ישראל עלה באותן שנים.
במאה ה-19 התפרנסו רבים מתושבי יפו מענפים חקלאיים. בשדות, בגני הירק ובמטעים אפשר היה למצוא גידולים כמו כותנה, תפוחי אדמה, סוגים שונים של ירקות, רימונים, אפרסקים, משמשים, שקדים וענבים. לזמן מה בלט גידול עצי תות, שעליהם היו חומר מאכל לתולעי משי. לאחר דעיכתו של ענף זה תפס את מקומו גידול ההדרים, ששמה של יפו נקשר בו לעולמים – ״תפוזי יפו״ הם מותג בינלאומי.
הימצאות מי תהום בעומק מועט יחסית אפשרה את שאיבתם בעזרת בהמות(באמצעות מתקני אנטיליה), והדבר זירז את התפתחותם של ענפים אינטנסיביים, ובמיוחד צמח במהירות ענף ההדרים. לפי טולקובסקי, שהיה פרדסן והיסטוריון של ענף ההדרים, ראשיתו של הענף ביפו כבר במאה ה־18, והוא התפתח במהירות במהלך המאה ה-19. מעדות של חוקר טבע שבדי בשם הסלקוויסט באמצע המאה ה-18, אנו למדים על מציאותו של תפוח הזהב המתוק ביפו כבר אז. דור אחד לאחר מכן ישנה עדות נוספת, שגם אותה מביא טולקובסקי, לפיה ״העיר מוקפת יער של עצי לימונים ותפוחי זהב״.
הזינוק הגדול של ״תפוזי יפו״ היה תוצאה של אִקלום הזן ״שמוטי״, שהגיע ככל הנראה מסין. זהו תפוז גדול מן הרגיל, מתוק מאוד, כמעט ללא גרעינים, משתמר זמן רב לאחר הקטיף ונקלף בקלות. תכונות אלה הפכוהו ללהיט, תחילה בארץ ולאחר מכן בארצות שאליהן נשלח פרי ההדר. כשאמרו ״תפוזי יפו״, התכוונו בדרך כלל לזן זה.
בן־אריה מסביר את עלייתה של יפו במאה ה-19 באמצעות שתי סיבות עיקריות: ״הסיבה הראשונה נעוצה בעצם היותה עיר נמל-הקשר הישיר והקרוב ביותר לירושלים. עם תחילת עלייתה של זו, בראשית שנות ה-40 (של המאה ה-19), החל עולה עמה גם נמלה הישיר – הנמצא ביפו. הסיבה השנייה היא הסביבה הפורייה, ריבוי המים והאקלים הנוח, שאפשרו לחלק ניכר מן הבאים לעיר, ביניהם גם קבוצות של אירופאים, להתנחל בתוכה ולעסוק בחקלאות או במסחר… במידת מה ניתן לראות באור זה גם את הקמת בית הספר מקווה ישראל, ב-1870״.
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ' 16
Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-ed Ramtol 2017
Le mellah de Meknès fut attaqué une nouvelle fois au mois de Hechban 1737, le jour de l'enterrement du grand rabbin Moshé Dahan, sans cette fois faire de victimes, les assaillants avant tout préoccupés de pillage.
L'insécurité, l'anarchie, la coupure des routes et une période de trois ans de sécheresse devaient faire de la grande famine des années 1737 -38 une des plus grandes catastrophes de l'histoire des communautés juives du Maroc, tragiquement ressentie à Fès et à Meknès, beaucoup trouvant refuge à Tétouan.
" Chaque jour il meurt de faim dix personnes et davantage et elles restent gisantes sur le sol sans sépulture. J'ai vu de mes propres yeux des femmes porter un cercueil sur les épaules.. .Les enfants réclament du pain en pleurant et il n'y en a point.. .La famine sévit à un tel point que nul ne connaît plus son prochain et son parent. Quelqu'un verrait ses fils et ses frères expirer de faim qu'il n'y prendrait point garde. Nous avons vu de nos yeux des pères battre leurs enfants en leur disant : "Débarrassez -moi de votre présence et allez renier votre religion… "
Comme dans toutes les périodes de grande disette; la conversion à l'islam apparut en effet à un nombre non -négligeable comme la seule chance de survie, les apostats étant pris généreusement en charge par la mosquée. En plus de l'impact immédiat sur le moral de la communauté, ces conversions devaient poser à plus long terme d'épineux problèmes religieux. Tel par exemple le cas des conséquences d'un divorce de divorce que rapporte le docteur Maury Amar dans son livre sur les taqanot de la communauté de Meknès :
A la mort (en 1740) du frère d'un converti sans laisser de descendant, s'était posée la question du lévirat, ïboum, la loi juive commandant au frère du défunt n'ayant pas laissé d'enfants, d'épouser la veuve afin d'en assurer la descendance. En cas de refus, il doit alors se soumettre à la cérémonie humiliante dite de halitsa, déchaussement, au cours de laquelle la veuve ôte la chaussure du récalcitrant en lui crachant au visage.
Dans le cas présent, le père de la veuve, un certain Itshak Azérad, avait sondé les autorités musulmanes qui avaient fini par accepter que le converti se prête à la cérémonie du déchaussement afin de libérer la veuve, à condition que cela se fasse dans la plus grande discrétion. Mais en fin de compte, sans doute de crainte de remous en cette période de troubles, une autre solution fut trouvée en statuant que dans ce cas précis la conversion annulait le devoir de lévirat qui est de perpétuer le nom en Israël du défunt et sans possibilité de lévirat, nul besoin de déchaussement.
En 1747, nouvelle révolte ramenant l'insécurité. Le mellah de Meknès fut de nouveau livré au pillage, puis en raison de l'insécurité, il devait rester coupé du monde pendant huit mois, comme le rapporte un témoin contemporain, rabbi Moshé Tolédano : "Que l'Eternel dans sa bonté nous ouvre les portes de la miséricorde, car nous sommes dans la plus grande détresse; nos voisins
Philistins (Berbères) nous ont dépouillé de tout et nous assiègent depuis plus de cinq mois, nul ne peut sortir de la ville et les assiégeants nous guettent…" En 1749, une épidémie de peste décima pendant six mois la communauté faisant jusqu'à 20 victimes par jour et contraignant les survivants à trouver refuge sous les tentes dans la campagne. Le même rabbi Moshé Tolédano rapporte qu'il a dû fuir avec sa famille dans une autre ville et qu'à leur retour ils souffrirent de la famine qui se poursuivit jusqu'en 1751.
LIMITATION DE LA CONSTRUCTION DE SYNAGOGUES
Pour prier Dieu ce n'était pas les synagogues qui manquaient; bien au contraire il fallait réfréner le zèle constructeur des particuliers. Sur fond de détresse économique et de crainte que la construction de nouveaux lieux de culte ne soit interprétée par les autorités comme un signe extérieur de richesse justifiant de nouvelles ponctions fiscales, les dirigeants de la communauté adoptèrent en 1750 une taqana interdisant la construction de nouvelles synagogues. Une mesure semblable avait déjà été adoptée à Fès en 1745, mais à la différence de Meknès où elles étaient propriétés familiales, les synagogues de Fès étaient le plus souvent propriété de la communauté; construites sur ses fonds et dirigées par des parnassim nommés par elle :
" En conséquence, nous avons décidé que pour une période de 10 ans, nul n'aura le droit de construire de nouvelle synagogue, ni de restaurer celles qui tomberaient en ruines; ni de fonder en aucune manière un lieu de prières en son domicile. Tout contrevenant d'une manière ou d'une autre à cette interdiction absolue, sera exclu de la communauté d'Israël et la malédiction sera sur lui et sur ceux qui se joindront à lui. Il ne sera réintégré à la vie de la communauté qu'après versement d'une amende de 1000 onces pour la caisse des pauvres. En foi de quoi nous soussignons :
Rabbi Yaacob Tolédano, rabbi Shélomo Tolédano, rabbi Moshé Tolédano et tous les rabbins reconnus de la ville.
Au bout des dix ans, la taqana devait être reconduite ans et prolongée pour une décade supplémentaire jusqu' en 1771.
Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-ed Ramtol 2017-page 79
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור
אני מתכבד להביא בפניכם את הספר "המנהיג המזרחי הראשון" מאת ד"ר מרדכי נאור, באישורו ובהסכמתו של פרופ' לטר ורבקה (חיון) לטר נינתו של אברהם מויאל..האישורים נמצאים אצלי בהתכתבות פנימית..
ספר זה בא לעשות צדק עם העליות המזרחיות שקדמו לעלייה הראשונה ותרומתן החשובה ליישוב ארץ ישראל….
אברהם מויאל הוא אגדה בחייו.הגיעה העת להחזיר בנושא ראשית היישוב עטרה ליושנה.
קריאה חובה…..
באישורו של מחבר הספר ד"ר מרדכי נאור ובהסכמתו של פרופ' נעם למלשטריך לטר ורבקה (חיון) למלשטריך לטר, בתו של יגאל חיון.
ספר זה מוקדש לזכרו של יגאל חיון נכדו של אברהם מויאל
יגאל היון נולד בפתח-תקווה ביום 19.5.1916 לרבקה בת אברהם מויאל ולדוד חיון יליד דמשק. יגאל היה אח לאברהם ולשלמה, והבכור מבין שלושת האחים.
על פעילותו של הסב אברהם מויאל מרחיב ספר זה. דוד חיון, אביו של יגאל, הגיע לפתח- תקווה בשנת 1904 כאיש חינוך. הוא היה מחנך דגול וניהל במשך 43 שנים את בית הספר פיק״א. לאחר מותו נקרא בית הספר על שמו.
את לימודיו התיכוניים השלים יגאל בגימנסיה הרצליה, ולאחריה סיים לימודי הנדסה אזרחית בטכניון בחיפה בשנת 1940. ב־1942 התגייס לצבא הבריטי ונמנה עם ראשוני הבריגדה היהודית (החי״ל). לחם בחזית איטליה והיה בין משחררי הניצולים במחנות ההשמדה. השתחרר ב-1946.
יגאל שירת כקצין מודיעין בצה״ל, והשתתף במלחמת העצמאות ובמלחמת סיני. בשנת 1952 נישא לד״ר אידה דנון, בת לשני הרופאים הראשונים ביפו, ד״ר משה דנון וד״ר רגינה דנון, שעבדו ופעלו ביפו משנת 1924.
יגאל שימש משנה למהנדס העיר תל-אביב והיה יוזם ומבצע של פרויקטים מרכזיים בעיר. יגאל, שהחיוך לא מש משפתיו, היה איש אציל נפש, ניחן בשאר רוח, היה ישר דרך, טוב לב ואהוב על כל הבריות.
נפטר ביום 19.5.1996 כשכל אוהביו מסביבו.
יגאל היה גאה במורשת משפחתו והיה ער לפער שנפער במרוצת השנים בין ההנצחה של תרומת בני העדה הספרדית לתנועה הציונית ולמאמץ בניין הארץ, לבין הנצחת שאר העוסקים במלאכה. ספר זה בא לתקן את המעוות.
רבקה (חיון) למלשטריך לסר, בתו של יגאל חיון ונינתו של אברהם מויאל, ובן זוגה נעם למלשטריך לסר מקדישים ספר זה לזכרו של יגאל חיון.
פתח דבר
מטרתו של ספר זה היא לעשות צדק עם העליות המזרחיות שקדמו לעלייה הראשונה, ובמיוחד עם אברהם מויאל, בן למשפחה ממרוקו שעלתה ארצה באמצע שנות ה-50 של המאה הי״ט, אשר תרומתו ליישוב היהודי החדש הייתה גדולה ומשמעותית. העלייה הראשונה, שפתחה את עידן העליות ה״ציוניות״ לארץ ישראל, סבלה במשך שנים רבות מקיפוח מתמשך. עורך ספר העלייה הראשונה (1982), פרופ׳ מרדכי אליאב, כתב באירוניה כי ״איתרע מזלה של העלייה הראשונה ולא עמדו לרשותה ׳יחסי ציבור טובים׳״. לאמיתו של דבר, לא רק יחסי הציבור שלא היו פגעו בעלייה חלוצית זו. אף שזכות הראשונות עמדה לה, ויותר מעשרים היישובים שהוקמו בתקופתה תרמו רבות להקמת היישוב החדש, לצד ניצני החינוך העברי והנחלת העברית כשפת כתיבה ודיבור, היא התקשתה להתמודד עם העליות שבאו אחריה: העלייה השנייה – שהביאה את הקיבוץ, את העיר העברית הראשונה, את הסופרים הגדולים הראשונים ואת המנהיגים שצמחו והיו לראשי היישוב ומדינת ישראל לעתיד: העלייה השלישית – שיצרה את הסתדרות העובדים וה״הגנה״, את גדוד העבודה והקימה חבל ארץ חקלאי לתפארת – עמק יזרעאל; העלייה הרביעית – שהפכה את תל-אביב מעיירה לעיר, ובתקופתה נפתחו הטכניון בחיפה והאוניברסיטה העברית בירושלים; והעלייה החמישית על אלפי הרופאים, המהנדסים, האמנים, המוזיקאים וההון הרב שהזרימו לארץ עולי מרכז אירופה. כל אלה נחשבו יותר – הרבה יותר – מאשר ההתחלות הצנועות של העלייה הראשונה. לעומת קיפוחה של העלייה הראשונה, קיפוחן של העליות שקדמו לה גדול עוד יותר. במהלך המאה ה־19, ובמיוחד בשנים 1880-1850, עלו ארצה, לפי הערכות שונות, כ־30 אלף נפש, רובם מקרב אלה שכונו אז ״ספרדים״. הם הגיעו מארצות צפון אפריקה(מרוקו ואלג׳יריה בעיקר), מארצות הבלקן, מהממלכה העות׳מאנית, מהקווקז ומארצות נוספות. חלק גדול מהם התיישב בערי הקודש, עם ירושלים בראש, אולם החלו לצמוח קהילות יהודיות של מאות ולאחר מכן של אלפים ביפו, בחיפה, בעזה ועוד. ספר זה מתרכז בצמיחתה של הקהילה היהודית ביפו, שבמהלך המאה ה-19 עלה מספר אנשיה מאפס ל-5,000, וב-14 השנים הראשונות של המאה ה-20 – עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה – הכפיל היישוב היהודי את כוחו, וביפו ישבו 10,000 יהודים. מתוכו צמחה תל- אביב.
רוב מניינם ובניינם של יהודי יפו עד העלייה הראשונה ב-1882 היו יהודים ספרדים, ובתוכם גדול היה חלקם של העולים מארצות צפון אפריקה, שכונו ״מערביים״. שמות משפחה כמו שלוש, ארווץ, אמזלג ומויאל העידו על מוצאם ממרוקו או מאלג׳יר, ככל הנראה צאצאיהם של מגורשי ספרד.
כמה מבני משפחות ה״מערביים״ עשו חיל ביפו – רכשו קרקעות, נטעו פרדסים, ניהלו עסקים חובקי עולם וייצגו מעצמות בתפקידי סגן קונסול. כאלה היו בני משפחת מויאל, ואחד מהם הוא גיבורו של ספר זה.
אברהם מויאל(1885-1850) היה אגדה בחייו. את שנותיו אפיינה עשייה בלתי פוסקת למען מושבות העלייה הראשונה, עשייה המעמידה לרשות הקורא בן זמננו תמונה לא מוכרת של ימי העלייה הראשונה ושל התרומה הגדולה של פעילים ציוניים מזרחיים – לפני שהמילה ״ציונות״ נולדה. אברהם מויאל היה הבולט שבין פעילים אלו. הוא נולד במרוקו, עלה ארצה בגיל שנתיים, וכל חייו עברו עליו ביפו. מויאל נחשב למנהיג הקהילה ושימש במהלך שנותיו כנציגו של הברון רוטשילד – שראה בו את שליחו הנאמן ביישוב ארץ ישראל. מראשית ימי העלייה הראשונה התמסר מויאל לקליטת הבאים ולפיתוח המושבות הראשונות. הוא הקדיש את כל מרצו ואף את כספו להקמתן של המושבות הראשונות ולקליטת העלייה הראשונה. הוא שקלט את חלוצי ביל״ו, ליווה אותם בשנתם הראשונה בארץ והיה הדוחף והמגונן עליהם מפני השלטון הטורקי וערביי הסביבה בהקימם את גדרה. ייסוד המושבה עקרון(מזכרת בתיה) היה מעשה ידיו, והוא אף התגורר במקום בחודשיה הראשונים. נוסף על כך סייע מויאל לשקם את פתח-תקווה, שנעזבה עוד לפני שהגיעו חלוצי העלייה הראשונה, הקים בה בתים וביסס ענפים חקלאיים; כמו כן עזר ליסוד המעלה ולמושבות הברון, דוגמת ראשון־לציון. הוא אף תכנן להקים שכונות יהודיות בשכם, עזה, רמלה ולוד. מכתבים של חובבי ציון, של הברון רוטשילד ושל כל ישראל חברים, כמו גם דיווחים בעיתוני התקופה, מעידים על כך שידו הייתה בכל מעשה חלוצי.
שיא פעילותו היה בשנת 1885 , כאשר שליח חובבי ציון, איש העסקים והנדבן הנודע, קלונימוס זאב ויסוצקי, סייר בארץ במשך שלושה חודשים, ולאחר שלמד את נושא ההתיישבות, מינה את מויאל לנציג חובבי ציון בארץ. ליאון פינסקר, נשיא חובבי ציון, אישר את המינוי בהתלהבות. כך, התנועה הכל כך אשכנזית של ציוני רוסיה, מינתה יהודי מזרחי לנציגה הבכיר בארץ ישראל, ולמעשה למנהיג היישוב החדש.
מנהיגותו של אברהם מויאל נבעה מכישוריו המיוחדים להכיר את דרכי התנהלות השלטון הטורקי בארץ ומיכולתו ליצור אסטרטגיה חכמה ומתוחכמת. זו אפשרה את תנופת בניין הארץ ואת קליטת העלייה בד בבד עם יצירת תשתית יחסים של אמון וכבוד הדדי בין קבוצות האוכלוסייה השונות, לרבות בין ערבים ויהודים. דוגמאות רבות לכך מפורטות בין דפי ספר זה.
פעילותו של אברהם מויאל נגדעה באופן פתאומי בשלהי 1885. הוא נפצע ברגלו, ובשל טיפול כושל נפטר בייסורים גדולים בגיל 35. עד רגעיו האחרונים המשיך לטפל בבעיות המושבות הצעירות.
המחנך ומייסד בית הספר פיק״א, בית הספר העברי הראשון בפתח-תקווה, מר דוד חיון, נשא דברים בשנות ה־40 של המאה ה־20 בטקס בבית ספרו, ואמר בהתייחס לשכחה של תרומת יהדות המזרח להקמת היישוב הציוני:
"אחת התכונות היפות ביותר של הספרדים היא להצניע לכת. הם ידועים בתור ענווים, נחבאים אל הכלים ואינם בשום פנים ואופן רודפי כבוד ומחפשי תהילות ותשבחות. אבל התכונה הזאת היא-היא שהייתה בעוכרינו. ייתכן מאוד שבדברי ימי היישוב תיזכר לטובה, אבל על פי רוב היא שגרמה לשכחה מעליבה ולסילוף האמת. היא גם שלא מאפשרת להוציא משפט צדק, לא בקשר לתולדות היישוב ואף לא ביחס לאישיו הפעילים ביותר״. כדי ללמוד על אברהם מויאל יש להתחיל במקורות – ביפו של המחצית הראשונה של המאה ה-19, בתרומתם של עולי מרוקו, מאה שנה ויותר לפני העליות הגדולות מארץ זו, ובקורותיה של משפחת מויאל ביפו, שבנה השני, אברהם מויאל, היה אחד המנועים הראשיים של המכונה ההתיישבותית שזה עתה החלה לפעול.
ד״ר מרדכי נאור
המחבר מבקש להודות למשה אלון, שטרח הרבה ואסף חומרים על משפחת מויאל ועל פעילותו של אברהם מויאל לקידום ההתיישבות היהודית בארץ. ערן ליטוין המשיך והביא נתונים ומקורות בשלב מאוחר יותר. שניהם תרמו לרוחב היריעה של ספר זה. ־מובאות מטקסטים של המאה ה־19 מובאות כלשונן – בכתיב חסר.
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור
עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"- הקבלה בצפון אפריקה במאה השש עשרה והשבע עשרה
על פי חלמיש, סדר קבלת שבת בתפילת ליל שבת בספר "היכל הקודש" נכתב על פי הנהגות רבי משה קורדוברו והאר"י. ואולם על פי רבי יעקב ששפורטש, כותב ההקדמה לספר "היכל הקודש ", לא הושפע רמב"ם אלבז מקבלת צפת או מקבלת ספרד: "לכן בראותי תפארת הספר הזה הגם שלא חידש אלא מה שלקט מספרי המקובלים קודם שנתפשטו ספרי ר' משה קורדוברו ז"ל וספרי האר"י ז"ל".
רבי יעקב איפרגאן נולד בשנת שמ"א – 1581 -, ובהקדמה לספרו "מנחה חדשה" הוא מכנה את עצמו "יעקב צורף" כנראה בשל עיסוקו בחוכמת הצירוף. בשנים ש"ע–שע"ה כתב את ספרו "פרח שושן" פירוש קבלי על מסכת אבות, ובשנת שע"ט כתב את הספר "מנחה חדשה" פירוש קבלי על התורה, שכתיבתו נמשכה תשעה חודשים בלבד.
בשנת שנ"ח גורשו היהודים מהאזור שישבו בו בתרודאנט. חבורת המקובלים בראשות הרמב"ם אלבז התפרקה, ומקצתם עברו לאלג'יר, לאקה ולאיפראן, כפי שכתב רבי יעקב איפרגאן בהקדמה לספר" מנחה חדשה" הוא תיאר בהקדמה את כל התלאות שעבר, את הרעב, את הביזיונות ואת הגירוש מהכפר אקא עד לתאמגראת ומשם לאיפראן, ומספר שפדה את נפשו בכסף: "ויהי כאשר ישבנו בכפר אקא והיינו יושבים בהשקט ושלוה, ימים ושנים ובאו האויבים ולחצונו ]…[ ואנחנו נמלטנו בחסד האל יתברך עמנו ]…[ ופדיתי נפשי בממון רב וברחתי ]…[ ונסעתי משם לכפר אופרן יע"ה".
מכתביו של רבי יעקב איפרגאן עולה כי לא הכיר את תורת האר"י שצמחה בתקופתו וגם לא את תורת רבי משה קורדוברו שקדמה לה, ועיקר לימודו היה מהכתבים הנזכרים רבות בחיבוריו: "היכל הקודש", ביאור התפילה לימי החול, לשבת ולימים טובים לרמב"ם אלבז; פירוש הרקנאטי לתורה; "אבני זכרון" לרבי אברהם אדרוטיאל, ממגורשי ספרד; "תולעת יעקב" לרבי מאיר אבן גבאי; "שערי אורה" לרבי יוסף ג'יקאטיליה, מגדולי המקובלים בספרד ומי שהיה תלמידו המובהק של רבי אברהם אבולעפיה; פירוש רבי מנחם ציוני לתורה, שבחיבורו "פרח שושן" ציטט אותו איפרגאן כמה וכמה פעמים.
חלמיש מעלה אפשרות שרבי יעקב איפרגאן הכיר את הספר "כתם פז" ומצביע על נקודות דמיון בין דבריו לבין דברי רבי שמעון אבן לביא, אך מציין כי אפשר שדמיון זה נובע ממקורותיהם המשותפים.
בספר "מנחה חדשה" רבי יעקב איפרגאן מסביר מושגים קבליים עמוקים, כמו עשר הספירות, ספירת הכתר, אין-סוף, האצלה, צחצחות, הסיטרא אחרא והקליפות, ללא שום קשר לקבלת האר"י. אין בספריו אזכור של תפיסה קבלית לוריאנית או קורדובריאנית, והוא מסתמך כאמור על מקורות קבליים מוקדמים. כמו כן הוא מייחס חשיבות רבה ללימוד הקבלה: "אדם חייב לעסוק בתורה ולידע סודותיה ולחפש גנזיה כי באמצעותם ידע סוד ה' והשגחתו".
איפרגאן רואה באדם את נזר הבריאה, וייעודו הוא לעבוד את הבורא. הוא מדגיש את עליונות ישראל על האומות, כפי שמתחייב גם מתפיסתו את הקדושה והטומאה בעולם, ומציג רעיונות קבליים מובהקים בדונו בחשיבות לימוד התורה וקיום המצוות.
לסיכום, במרוקו נשמרה תורת קבלה קדומה וייחודית בתרודאנט ובעמק דרעה, והיא לא הושפעה מקבלת ספרד וצפת. המקובלים הבולטים בחבורה היו רבי יעקב איפרגאן ורבי דוד הלוי. בערים הגדולות כמו פאס ומכנס, שבהן היו המגורשים דומיננטיים, נראתה לאחר הגירוש השפעה של קבלת ספרד. קבלת צפת חדרה למרוקו רק בסוף המאה השבע עשרה ובתחילת המאה השמונה עשרה, ואז נכתבו בה ספרי קבלה בהשפעה לוריאנית. גם לאחר חדירתה של קבלת צפת למרוקו המשיכה הקבלה במרוקו, בעיקר בדרום המדינה, לשמור על ייחודיותה.
ספר הזוהר היה מרכזי ביצירה הקבלית ובלימוד הקבלה במרוקו, ורא"א כתב את פירושו לספר הזוהר,"אור חמה", על פי הספר "אור יקר" של רבי משה קורדוברו. לדעתי בחירתו של רא"א לכתוב פירוש דווקא לספר הזוהר מבטאת את ההשפעה שהשפיעה קבלת מרוקו, שספר הזוהר היה כאמור מרכזי בהגותה הקבלית. כמו כן נכתבו פירושים לזוהר גם בתקופה מאוחרת לו במרוקו או בידי ילידי מרוקו.
עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"– הקבלה בצפון אפריקה במאה השש עשרה והשבע עשרה