ישראל בערב – ח.ז.הירשברג
ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946
קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב.
חמיר הייתה ממלכה דומיננטית באזורה עד שנת 525. כלכלתה נשענה על חקלאות וייצוא של לבונה ומור, חומרים שהיו נסחרים בהמוניהם באזור מזרח אפריקה ומדינות אגן הים התיכון. חומרים אלו היו מבוקשים ביותר לצד השנהב שהגיע מאפריקה לאימפריה הרומית. ספינות היו מפליגות מחמיר על בסיס קבוע במקביל לשליטה הפוליטית על אזורים במזרח אפריקה. הספר השיוט בים האריתראי מתאר את חמיר והעומד בראשה צ'ריבאל (Charibael) כידידותיים לרומאים:
115 לפנה"ס – 300 לספירה
בתקופה זו חמיר כבשה את סבא ושינתה את בירתה ממריב לראדן ויותר מאוחר שמה שונה לט'פאר, המלחמות שניהלה חמיר כנגד סבא גרמה להגירות מסיביות מאזורי הלחימה לאזור אריתריאה וצפון-אתיופיה ולאחר מכן מהגרים אלו עיצבו את עצמם בתור קבוצה אחת "חבשים" והקימו את ממלכת אקסום שעתידה לשלוט באזור. בהמשך הממלכה החלה לשקוע ומסחרם הגדול שקע בגלל מספר סיבות, הראשונה הנבטים שבצפון חג'אז והשנייה העליונות הרומית במסחר הימי לאחר שכבשה את הלבנט וכן את מצרים והשלישית מלחמת אזרחים בין השבטים השונים.
300 לספירה – עליית האסלאם
תקופה זו מאופיינת במלחמות ובאי סדר. מלחמות האזרחים בתימן וירידת הסחר התימני גרם לרומאים לכבוש את עדן ולהטיל מצור על מריב, מה שלא השתלם לרומאים והם עזבו את חמיר מבלי לכבשה לחלוטין יותר מאוחר ממלכת אקסום פלשה לאזור בעקבות ייסוד ברית צבאית בינה לבין סבא מלחמה זו הייתה מלאה בתהפוכות שבסופו של דבר החבשים כבשו את חמיר בפעם הראשונה בשנת 340 יחד עם העזרה של הקיסרות הרומית. הכיבוש החבשי נמשך עד שנת 370 והממלכות התימניות קיבלו את עצמאותן שוב. לאחר מכן בשנת 450 או 451 סכר מריב נפרץ וגרם לשיטפון גדול, שיטפון זה גרם להגירה של אנשים רבים לממלכות השכנות.
|
ערכים מורחבים – הפלישה החבשית השנייה · ועידת רמלה |
המלך האחרון של חמיר יוסף ד'ו נואס קיבל על עצמו את הדת היהודית והתגייר, והחל בלחימה כנגד הנוצרים בממלכות הטבח הידוע ביותר היה כנגד הנוצרים שישבו בעיר נג'רן [1] בשנת 523 לערך הטבח מתואר גם בקוראן טבח נוסף התקיים גם בעיר ט'אפר כנגד חמירים וחבשים נוצרים נראה כי המלך שהתגייר נלחם כנגד הנוצרים בממלכות. בעקבות הלחימה כנגד הנוצרים הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון הודיע למלך אקסום כלב לגבי פעולותיו האנטי-נוצריות של יוסף ועודד אותו לצאת לפעולה משותפת כנגד חמיר.
הצי הביזנטי נשלח לעבר ים סוף בנוסף לחיילים חבשים מממלכת אקסום, הפלישה המשותפת הזו של אקסום וביזנטיון הצליחה וכוחות אלו הביסו והרגו את מלך חמיר יוסף ד'ו נואס. חמיר הייתה כעת תחת שליטתה של אקסום וזו סיפחה אותה ומינתה נציב לאזור בשם אריאת, שיותר מאוחר הודח ובמקומו מונה נציב חדש בשם אברהא שהיה קצין בצבא החבשי ושלט ביד רמה עד שנת 570.
אברחה יזם גם פעולות צבאיות מצפון לחמיר לאזור חג'אז שם הוא נלחם כנגד שבט קורייש על פי המסורת הערבית אברחה הגיע בכיבושיו עד לעיר מכה אך לא הצליח להרוס את הכעבה המסורת האסלאמית קוראת למערכה זו בשם חארב אל-פיל או מלחמת הפילים (ראו גם:סורת אל-פיל), משום שבלחימה זו הצבא החבשי של אברחה השתמש בפילים ללחימה. לאחר מלחמת הפילים תושבי חמיר החלו להתמרד כנגד השלטון החבשי עם עזרה מהאימפריה הסאסאנית המורדים מינו לעצמם מלך והמרד החל להתפשט ברחבי חמיר בסופו של דבר מרד זה הצליח אך חמיר לא נהפכה לעצמאית אלא סופחה על ידי הכוחות הפרסים של המלך כוסרו הראשון לאימפריה הסאסאנית עד לשנת 638.
תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג
מקומה של אפריקה הצפונית בימי הגאונים
מ א ת ח. ז. הירשברג
משרד הדתות, ירושלים
מקום נכבד ביותר ייחדו לעצמם יהודי אפריקה הצפונית במחצית אלף השנים הראשונות לכיבוש הערבי־מוסלמי בתהליך התפשטותו של עמנו מעבר לבבל ולארץ־ישראל, שני מרכזיו החשובים במעלה באותה תקופה. ידיעות שנשתיירו בתשובות הגאונים ובאגרות ומסמכים אחרים, שנתגלו בגניזה שלקהיר העתיקה, יש בכוהן להעיד על התפקידים החשובים שנועדו לאזור נרחב זה ועל פעילותם הערה של היהודים, שגרו בו, בכל שטחי החיים. על אף כל הזעזועים המדיניים וההכרתיים, שנתנסו בהם תושבי הארץ — והיהודים בתוכם — נמשכה פעילות זו עד להתמוטטות הקהילות היהודיות חשובות בזמן
רדיפות ״המייחדים״.
רוב בניינו של פרק זה שאוב מספרות הגאונים ובני דורם. בכתבי הסופרים הערביים־מוסלמיים דלות הידיעות הישירות על יהודים ואילו נותרו רק הן לאחיינו יודעים הרבה על חייהם בתקופה, אשר משכה משתרע למן ראשית הכיבוש הערבי בסוף המאה השביעית לסה״ג ועד להתיישבותם של מגורשי ספרד ואיי הבאליארים באפריקה החל משנת קנ״א 1391
בגלל אופיין המיוחד של תשובות הגאונים והכרוניקות הערביות קיים פער בידיעותינו על מה שהתרחש בארצות אלה בזמן חילופי גברא בסוף השלטון הביזאנטי ואתחלת הכיבוש הערבי, וכן מטושטשת תמונת המאורעות שלאחר מסע המייהדים ועד לבואם של ר׳ יצחק בר ששת׳ ר׳ שמעון בן צמח דוראן וחכמים אחרים לאלג'יריה. עם זאת גרמו תכונותיהם המיוחדות של מקורותינו, כי הרבה תופעות והתרחשויות הנרמזות בהם יובנו רק כשנסתייע במקורות הערביים י. )
שרשרת הקהילות היהודיות באפריקה.
האיזור המשתרע מערבה למצרים נקרא באותם הימים אפריקיה) — בדומה לשמו בימי התנאים והאמוראים —־ או המערב), וזאת בעקבות הערבים, הקוראים לו מגרבי). אמנם בשימוש מקורותינו בני התקופה כולל ה״מערב״ לעתים נדירות גם את מצרים וכן את ספרדי). מאידך ייחדו לפעמים את השם אפריקיה לעיר מסוימת: קירואן או מהדיה'. )
ברגיל חופפים השמות אפריקיה והמערב,אף על פי שמוצאים אנו את שגי השמות גם יהד ). לפעמים נקראת הארץ ברבדיה — וגם שם זה מצוי עוד מימי התלמוד ״ )
מאלפת ביותר היא רשימת המקומות והאזורים שבהם התגוררו יהודים. שאפשר לדלותם מתוך המקורות. בתור הצעה לדברים שיבואו מגישים אנו אותה בסדר גיאוגראפי של המדינות הקיימות עתה: ההל מקירינאיקה — לוב במזרח ועד לקצות מרוקו במערב, לאורך החוף ובפנים הארץ. תפקידה להמחיש את
שרשרת הקהילות הנמשכת בצורה רצופה. האסמכתא הראשונה רומזת ברגיל לידיעה הקדומה שהגיעה אלינו — לפי מצב המחקר כיום — אף־על־פי שהמקור בו היא נשמרה מאוחר לעתים.
קירינאיקה — לוב יהודיה
אנטבלס = פנטאפוליס ( מצראתה )
רמאדה לבדה ״ )
טולמיתא = פתולמאיס( מסלאתא )
ברקה) טראבלס אל־גרב —
טריפוליטאניה כלומר של המערב ״)
( אל־סרת סבּרת
צורמאן ״) ספאקץ(
נפוסה ״) קרקגא ?
ג׳דואה ״) מהדיר,
מסין קירואן
גדאמס סוסה
ת ו נ י ס י ה תוניס
ג ' ר ב ה . בן־זרת
קאבס ״ אלג׳יריה
אל־חאמה בג׳איה ״
נפזאוה" אל־ג׳זאיר (אלג׳יר
קפצא ״) מיגזאר
והראן ( אוראן )
בפנים הארץ מהמזרח למערב – תאהראת
וארגלאן – תלמסאן
מג׳אנה – תבאלה
קלעת חמאד – מרוקו
אשיר – סבתא
תנגה – טנגה – דראע
סלא – מראכש
פאס – אגמאת
בפנים הארץ – סוס
ואזלילי – תלואית
מכנאס – אלקאבה
סג'למאסה.
למען השלמות והדיוק נזכיר כאן עוד מקומות או אזורים בסודאן ובאפריקה המרכזית, שבהם התגוררו לפי מסורות הגיאוגראפים וההיסטוריונים הערביים יהודים או מתייהדים.
מלל בארץ למלם' דו בארץ למלם
קמנורי בארץ קמנוריה גירא בארץ קמנוריה
תאכלאתין בסודאן המערבי
לאור הידיעות המקוטעות שהגיעו אלינו ברור, שרשימה זו, המכילה ק ר ו ב לששים שמות ודאיים של ערים גדולות ואזורים גיאוגראפיים נרחבים, רחוקה מלהיות שלמה ומלאה. מאידך אין סיכויים רבים, כי יתגלו מקורות חדשים שירחיבו את אופקינו הגיאוגראפיים־היסטוריים בארצות אלה, כשם שקרה ע ם
גילוי אוצרות הגניזה וחקירתם. אין ספק, כי יהודים רבים ישבו בערי פ רזות קטנים וביישובים הרריים וחקלאיים, ואותו כפרי ש " הכפר בינו ובין קירואן עשרה מילין " פרט הוא שיצא ללמד על מקרים דומים אחרים.
עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר
נצח ישראל לא ישקר.
נוכח מצב חמור זה והתחזיות השחורות של " נביאים " למיניהם אשר צעקו להפסיק את העליה, נאלצו הממשלה והסוכנות היהודית למצוא פתרון גואל, ומידי. העמקת המחשבה בבעיה והרצינות שיחסו לה הולידו את הרעיון – התיישבות עולים.
הרעיון הוא רעיון אך הגשמתו אינה מהקלות ביותר, בהתחשב בגורם העיקרי להגשמתו – האדם. איך נהפוך יהודים אלה, סוחרים רוכלים שחיים מן האוויר ותלושים מהאדמה לחקלאים יצרניים ?
הוחל בפעולות הסברה בקרב תושבי המעברות בדברי נועם ובשכנוע שקט, והרעיון התחיל להיקלט במוחם. ולאט – לאט כליקוט שבלים פזורות בשדה התלקטו והתארגנו אדם לאדם, משפחה למשפחה. ועל אף הקשיים המרובים, דיור באהלים או בפחונים במקום בו עתיד היה לקום המושב, חוסר התקציב, חובר מים ועל הכל – חוסר תעסוקה התחלתית, הוקמו בתקופה קצרה עשרות מושבי עולים בנגב, בדרום יהודה ובגליל.
עולים אלה הוכיחו את יכולתם ויוזמתם, ופתחו דרך הצלה לעשרות אלפי אחיהם אשר חיכו לעליה ממרוקו.
לך אל העם הזה.
ועדת השליחות של הסוכנות היהודית, בישיבתה מיום 25/05/1954, הטילה עלי לצאת בשליחות למרוקו לענייני עליה בכלל ולארגון עולים להתיישבות בפרט.
מלבד הפעולה בקרב המבוגרים הוטל עלי לארגן קבוצות צעירים ולשלחם לצרפת להכשרה בחוות " סארדליס " שליד העיר טולוז. אך לרגל התמורות המדיניות במרוקו, תנועת השחרור לעצמאות מרוקו והבעיות הפנימיות אשר עוררה, נדחתה יציאתי למספר חודשים ויצאתי רב ב – י' באב תשי"ד 09/08/1954.
על סיפון האניה " ארצה ".
הפלגתי, כאמור, ב 09/05/54. יחד אתי עלו על האניה בחיפה כ – 230 נוסעים : שישים תיירים חוזרים, שישים תיירים ישראלים שיצאו לחופשה, לטיול או לרגל עסקיהם בחו"ל, עשרה משלמים ושליחים ואנוכי בתוכם, ארבעה יורדים, חמישים וחמישה שלא ידעתי מוצאם ומובאם, ועוד שתי קבוצות נוער של ארבעים איש שעברו קורס הדרכה והשתלמות בארץ לשם פעולה בקרב התנועות ששלחו אותם מארצות שונות.
נוסעים אלה אינם יוצאים באותו מטען של רגשות וחוויה. אעמוד בקצרה על אופיין של קבוצות אלה : בין התיירים החוזרים יש מהם שקשרו – מי במעט ומי בהרבה – קשרים עם הארץ ויושביה. מאף אחד מהם לא שמעתי דבר בגנותה של הארץ, אדרבא בפי כולם שבח, תהילה והערכה על הנעשה בארץ ועל האנשים העובדים בה אשר הייתה להם הזדמנות להכיר אחדים מהם, אף קשרו קשרים אישיים עם מכרים וקרובים.
ביניהם הכרתי אחד מאנגליה אשר אחותו נמצאת בין המתיישבים במושב סתריה.
לישראלים שיצאו לחופשה, וביניהם פקיד ממשלתי, העמדתי את השאלה הפרובוקטיבית " מנין להם מטבע זר הכרוך בשהייתם בחו"ל. תשובתם הייתה שהם נוסעים על חשבון קרוביהם בחו"ל. מובן שהייה זו תשובת התחמקות ותירוץ פורמלי.
אשר ליורדים חזרה ידעתי מתוך שיחתי אתם שרובם ככולם היו מסודרים בעבודה. אך תאוות סיר הבשר והגעגועים ל " מולדת " מוצאם גברו על חיי החופש, כאותו עבד נרצע שהפרידה מאדוניו כבדה עליו ומעדיף העבדות על חיי דרור.
עם קבוצת המדריכים שוחחתי ארוכות ביודעי היטב כח שליחי מצווה הם ועליהם מוטלת המצווה להביא את דבר המדינה בפני חבריהם ולהכינם להגשמת העליה. אך לצערי התרשמתי שקורס ההכנה שאורגן למענם היה לוקה בחסר.
ביו חברי קבוצה שוויצרית, לדוגמא, ששהתה בארץ ארבעים יום, אף אחד לא שמע ולא ידע כי קיים מושב עובדים בארץ.
חברי הקבוצה האנגלו סקסית, שכללה נוער מארצות הברית, קנדה, אנגליה וכו'… ושהתה בארץ עשרה חודשים שמעו אמנם על מושב עובדים, אך אין זה לפי טעמם.
תמוה בעיני הדבר איך צעירים אשר באו להכשיר את עצמם להדרכה בחו"ל לא קיבלו הסבר נאות מפורט על אחת היצירות שלנו – המושב, שאין כדוגמתו בכל העולם. לצערי, ניסיתי למלא חסר זה אך הזמן שעמד לרשותי היה מועט מדי. בכל זאת הסברתי להם בקווים כלליים על המושב ויתרונותיו החברתיים והכלכליים.
הם הביעו בפני את צערם על אשר הסבר זה לא ניתן להם במקום ממקור ראשון ואפילו לא על ידי ביקור באחד המושבים.
בין הנוסעים פגשתי את מנהל הפדרציה הציוני בפאריז – מר נתנאל ( טוני ) גרין ( היום עורך ראשי של העתון בשפה הצרפתית " אינפורמציון דה יזראל ) היוצא בישראל ), אשר היה שותף לתמיהה שלי על שאין תנועת המושבים מקיימת מגע עם הצעירים הבאים ארצה להשתלמות.
הוא גם סיפר לי על הקשיים אשר עמדו לו למכשול כאשר רצה לסדר קבוצת מדריכים בקיבוצים. הקיבוצים דורשים כסף עבור החזקת קבוצות אלה על אף שהן עובדות ארבע שעות ביום כפיצוי על החזקתן, אך אין מי שיכוון ואין מי שיתערב.
מר גרין סיפר לי כי השנה ( 1954 ) יכול היה לארגן בצרפת בלבד כמה צעירים למטרה זו ושהנסיעה לארץ על חשבונם, ומחוסר אפשרות לקליטה בקיבוץ נאלץ היה לוותר על תכניתו. כשרמזתי לו על אפשרות לקלוט נוער זה במושבים, התרגש עד מאוד וביקש ממני לעזור לו בכיוון זה.
פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן-בימי יזיד 1790 – 1792
בשנת 1665 נהרס בית הכנסת בתיטואן, והתפללו בבית כנסת פרטי.
רבי יצחק אבן וואליד – 1778 – 1870 כתב על בית הכנסת הגדולה בתיטואן שהחריבוה הגוים בעונות הרבים בשנת תכ"ה ליצירה….והביאו כל תשמיש בית הכנסת ותכשיטיה…הוקבעו בחצר של הרב יצחק ז"ל שהייתה לו ולכל אחיו ירושה מאביהם ועשאום בית כנסת.
במכנאס נשרפו בתי כנסיות בשנת 1720 כפי שכתב רבי יוסף משאש : " בשנת ת"פ באו גויים בנחלתנו ושרפו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבמכנאס ".
בימי יזיד 1790 – 1792
אחרי מותו של הסולטאן מוחמד אבן עבד אללאה ב – 11 באפריל 1790 ששלט משנת 1757, עלה בנו יזיד, המכונה במקורותינו " המזיד ". הוא הוכרז כסוטלטאן ב – 14 באפריל 1790, שלושה ימים לאחר מות אביו, ושלט עד מותו ב – 10 בפברואר 1792.
בתקופת מלכותו נרצחו יהודים ששירתו את אביו, והוא גזר גזירות שונות, ביניהן גירוש יהודים מבתיהם, וכן שוד רכושם ורציחתם של יהודים בתיטואן, לאראש, תאזה, פאס, מכנאס, ומראכש. גם מוסלמים סבלו ממנו, ומהם שהוצאו להורג.
לדברי רבי יהודה בן עטר השני – 1725 – 1812, בפאס נקרעו ונשרפו ספרי תורה, וכן נהרסו בתי כנסת, ונבנו מסגדים במקומם. רבי יוסף בן נאיים כותב : " כי הייתה הגזרה מאת ה' ובאותה הלילה לקתה הלבנה לקות גדולה כי שרפו שם ספרי תורה בעוונותינו שרבו ".
בהמשך כתב : כל בית הכנסת ובית המדרש נטלו מהם כל הספסלים וההיכלות והתיבות וגנבו כמה ספרי תורה והיה ממש כחורבן בית המקדש " כך היה גם באשר לבית הכנסת של התושבים בפאס.
לא רק בפאס, גם בקהילות אחרות נהרסו בתי כנסת, כך היה במכנאס : רבי יוסף משאש כתב " כשסתרו הקהל בית הכנסת הידועה והנקראת על שם אדוננו הרב אפרים אלקאוואה זיע"א, והיו חופרים היסודות לחדשה, ונמצאת אבן גדולה בחיק האדמה וכתוב עליה באשורית גדולה בזה הלשון :
" זה השער לה'…שנת וירם קרן שהיא שנת תק"ן – 1790 ( אוצר המכתבים חלק ב סימן אלף רסב ), כמו כן נשרפו ונגנבו ספרי תורה, כפי שכתב רבי יהודה אבן עטר.
רבי יעקב אלמליח תיאר איך חוללו ספרי התורה במכנאס :
חרפה שברה לבי יום זה ואנושה, על אילת אהבים
תורה קדושה, איך ביד זר נרמסה אויבים
נְתָנוּהָ בעד נעלים
זוהר אותיותיה כהו ואפלו יריעותיו אִוָה צָר למושב
לו. כסאו והדום רגלו. טלאי גם לאוכף
לשקים בלויים
המשורר רבי דוד בן אהרן חסין 1727 – 1792 תיאר את הפרעות במכנאס , להלן הקינה בשלמותה מתוך הספר " תהלה לדוד " לרבי דוד בן אהרן חסין. פרופסור בשן, מביא רק חלק קטן מן הקינה הארוכה הזו, ואני – אלי פילו – בחרתי על דעת עצמי להביא בפניכם את כל הקינה בשלמותה.
עליית הנוער ותנועת שרל נטר-י.שרביט
צבע עסק בפעילות ציבורית ענפה. הוא השתתף בשמונה עשר וועדים שונים, שכולם נועדו לשרת את הקהילה היהודית. פעילות מסועפת זו הייתה ברקע הפעילות החינוכית בשרל נטר. כך לדוגמה פעילותה של אורט, שסיפקה ארבעים מכונות תפירה שנקנו לטובת הילדים בני המללאח.
בהיות סגן נשיא אורט ידע אלפונסו צבע לטוות את המרקם החינוכי חברתי המורכב שפעמים רבות החל או הסתיים בשרל נטר. הוא היה חבר הקונגרס העולמי היהודי בעת נשיאותו של נחום גולדמן. הדבר איפשר לו מרחב תמרון ציוני יהודי רחב.
יחד עם ויקטור וסם אביטל ובשיתוף פעולה עם נציגי ה – E.N.H , הרבנים יצחק רוש ואברהם חזן וכן אמיל סבן, הסתערו על הבעיה החינוכית חברתית המעיקה של יהודי מרוקו המללאח, ושוב מנקודת מבטו המקיפה, הן בתפילות יום שבת, הן במחנות קיץ שהיוו אמצעי לשילובם בתנועת הנוער שרל נטר.
אלפונסו צבע שימש כנשיא שרל נטר, הוא גייס תלמידים לבית הספר הימי, מייסודו של אורט במרסיי, גם זה במגמה להוציא את הנוער מהקיפאון שהיה שרוי בו ולנתבו לאפיקם מקצועיים מועילים. אלפונסו צבע שקד על שליחות בוגרי שרל נטר להכשרה בקיבוצים דתיים בארץ ישראל, בשיתוף פעולה עם בח"ד בלונדון.
עבור בית הספר לקאדרים של הצופים " ג'ילבר בלוך ", גוייסו בני הנוער של שרל נטר באמצעות ז'אק לוי, אחיו של דניאל לוי, מייסד " הצופים " ובתיאום עם אלפונסו צבע.
ז'אק לוי נתמנה למנהלו של שרל נטר בהתייעצות של אלפונסו צבע עם רובר גמזון ( קאסטור ) ראש תנועת הצופים.
סיף שרל נטר, כמרכז נוער חי ותוסס, הניב הרבה זוגות נשואים שנפגשו בצעירותם בשרל נטר : אלפונסו צבע ורעייתו, דניאל לוי ורעייתו, ז'אק לוי ורעייתו וסם אביטל ורעייתו – ואלה רק כמה דוגמאות בולטות.
מחלקת " הנוער החלוץ " בהסתדרות הציונית העולמית לא יצרה כל זיקה עם שרל נטר, לא מבחינה כספית ולא מבחינה ארגונית, ואולם בעקיפין נוצר קשר, באמצעות דניאל לוי ראש " הפועל המזרחי " ותנועת " בני עקיבא ".
למורת רוחה של שרל נטר, נשלחו שליחי תנועות נוער שלא השכילו להתמודד עם הנוער היהודי המרוקאי ולא התאימו לכיוון המגמה המסורתית של הנוער. אשר אוחיון, חניך תנועת הצופים ולימים שליח ה- D.E.J.J., היווה חוליה מקשרת בין הממסד הציוני בארץ ישראל לשרל נטר.
אלפונסו צבע נתמנה על ידי הרב זאב גולד, ראש המחלקה התורנית של ההסתדרות הציונית העולמית, לנציג המחלקה במרוקו. לשמע דבר עיסוקיו הציבוריים של אלפונסו הפציר בו הרב גולד בכל זאת לייצגו במרוקו, וזאת משום שהבין כי לא יכולה להיות פעילות יהודית וציונית במרוקו מבלי שאלפונסו צבע יהיה נוכח בה.
השליחים שהטביעו את חותמם יותר מכול על אלפונסו צבע היו עקיבא שבת, ראש המחלקה התורנית, ומשה תשבי, ראש מחלקת עליית הנוער.
בשנת 1953 נפגש אלפונסו צבע בארץ עם משה קול, ראש המחלקה לעליית הנוער, והתרשם כי מסגרת זו אינה עונה כדבעי על הצרכים של הנוער היהודי במרוקו, המסורתי והדתי ברובו.
לעומת זאת, "המזרחי " ו " הפועל המזרחי " לא היו ערוכים די צורכם הן מבחינה תקציבית והן מבחינה ארגונית לקליטה מסיבית של בני הנוער ממרוקו, דבר שעורר דילמה מוסרית אצל קברניטי יהדות מרוקו בכלל ואצל אלפונסו צבע במיוחד, ולכן חיפש נואשות אחר פתרון הולם.
הוא נזעק שבעתיים במיוחד לאור שפע מסגרות הקליטה מייסודה של מפא"י ולנוכח הדומיננטיות שלה ביישוב.
אלפונסו צבע נתן את חסותו בסניף של שרל נטר לפעילות ההגנה העצמית, ולפעילות המחתרתית הקשורה בעלייה ב'. הפעילות המחתרתית התנהלה בהנחיית אפרים בן חיים ( פרידמן ), שהציג את עצמו כקצין צרפתי.
אלפונסו צבע פגש בו בסניף שרל נטר עצמו. במקום זה היו מייצרים דרכונים מזויפים ; כאן היו מסתירים פעילי הגנה ונשק ; כאן נוצר הקשר בין " המוסד ", " המסגרת ", בדמותו של משה חביליו, עם החניכים הבוגרים של שרל נטר ובראשם, כאמור, סם אביטל ואלי אוחיון בשנים 1945 – 1948.
איסר הראל, ראש המוסד, הודה בפני אלפונסו צבע כי הנוער היהודי המקוראי עמד מעל לכל הציפיות ואין מופלא ממנו. צבע שימש סגן נשיא הפדרציה הציונית במרוקו, וקידם במרץ את מגמותיו הציוניות דתיות, תוך שמירה על מודוס ויוונדי וכיבוד הדדי
הפדרציה הציונית במרוקו מנתה כשלושת אלפים חברים. נשיא הפדרציה היה פול קלאמארו. הפדרציה עסקה בעלייה, בחינוך הנוער החלוצי, בקיום ועידות שנתיות, בפעילות למען קק"ל, במגביות השקל הציוני ובהשתתפות בוועידות וקונגרסים בין לאומיים.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-ממזרח וממערב כרך ראשון.
ממזרח וממערב כרך ראשון.
אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד.
פתח דבר
זד. שנים מתבצעת באוניברסיטת בר־אילן בתמיכתה של קרן הזכרון למען תרבות יהודית תוכנית מחקר של תולדות היהודים בארצות המזרח. התחלנו במיפתוחה המדעי של ספרות השאלות ותשובות המהווה את המקור העיקרי ועתיר התוכן, בשביל תולדותינו באיזור זה. בעבודת נמלים של צוות חוקרים צעירים הוכנו מפתחות לעשרות רבות של קבצי שאלות ותשובות, ועתה החלנו בפירסום חומר זה בסדרה, שקראנו לה ״עזרי מחקר״ ושתפקידם להקל את עבודתו של חוקר תקופה זו על ידי הכנת כלים ראשוניים. רשימה (לא־מלאה) של המקורות שעובדו עד כה ניתנה בחוברת הראשונה של אותה סדרה: רשימת הישובים היהודיים במזרח ובמגרב במאות הט״ו—י״ז. ואף כי היא מרשימה כשלעצמה בהצביעה על הקבצים של שו״ת שעליהם עברנו, היא מוכיחה גם כי עדיין נותרו קבצים רבים וחשובים המחכים להכנת מפתחות ערוכים ובדוקים, שיקלו על השימוש בהם.
בד בבד עם התקדמותה של עבודת המיפתוח ניגשנו לעיבודו המדעי של החומר שהצטבר לצרכי מחקרים שונים. הקובץ הראשון בתחום זה היוצא כעת, ייחודו בשני דברים: הוא מבוסס כולו על המקורות שעיבדנו, והוא פרי עמלם של פרחי מחקר, שהשתתפו בעבודות ההכנה של המפתחות ועתה זכו להשתמש לפחות בחלק מעמלם. אכן מבחינה מסוימת הקובץ הוא מנחת ביכורים של צוות, כדברי הנביא: איש את רעהו יעזרו (ישע׳ מא; ו).
הזנחת המחקר ההיסטורי של התקופה העות׳מאנית באזורי התיישבותם של הבאים מאירופה הנוצרית גרמה לסילוף התמונה של החברה היהודית במזרח. תפקידם של המחקרים המתפרסמים בקובץ זה ובהבאים אחריו לחקור את תופעות המפגש והעימות בהיסטוריה שלנו בארבע שכבותיה העיקריות:
אופיה של יהדות המזרח ולעומתה זו שבמגרב, יהדות אשכנז ולעומתה יהדות ספרד, גרם להיווצרות ארבע יחידות חברתיות ותרבותיות נבדלות זו מזו. סגולתו המיוחדת של עמנו היא שגם בתנאים אלה הוא שמר על אחדותו. עמים אחרים שחיו בתנאים דומים התפלגו והתפצלו ללאומים שונים, עויינים ואויבים זה לזה. בעם היהודי לבש עימות זה צורה שונה.
למאמר אחד יש נגיעה ישירה לתופעת ה׳גורנים׳, ממגורשי ספרד שהתיישבו מלכתחילה בליוורנו, ומשם עברו רבים מהם לאפריקה הצפונית. למחקר ה׳גורנים׳ במגרב קיבלנו מענק מהזרוע למחקר בסיסי, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, שיאפשר לנו להעמיק בבירור חברה זו.
ממזרח וממערב-כרך שלישי-מאמרים-קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
ממזרח וממערב כרך שלישי.
3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
מחקר זה בא לסרטט קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור ( היעב"ץ ) אחד מחכמי מרוקו החשובים, בן העיר פאס שחי בין השלים התל"ג – התקי"ג – 1673 – 1753. יצירותיו, בהלכה ובמקצועות אחרים ביהדות שרובן עודן בכתבי יד, ותולדות חייו טרם זכו לתיאור מקיף או לניתוח. מאמר זה מבוסס על קובץ תשובותיו " משפט וצדקה ביעקב ", ועל כמה קבצים בכתבי יד של היעב"ץ ושל אחרים, שזכרונם יובא להלן. יש פרטים שונים בתולדות חייו שהיו בלתי ידועים ונתגלו רק תוך כדי עיון במקורות הנזכרים.
רקע התקופה.
התקופה שבה חי ופעל היעב"ץ הייתה בורבה עת סבל ליהדות מרוקו. בתקופה זו שלט המלך מולאי איסמאעיל, שמלך בין השנים התל"ב – התפ"ז – 1672 – 1727. בימי שלטונו הכבידו הוא ומקורוביו על היהודים בכלל ועל יהודי פאס בפרט.
למרות זאת נהנו היהודים מביטחון יחסי הודות ליציבות משטרו. את ימי שלטונו סיכם מורנו פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל, כתקופה " קורות וצללים משמשים בה בערבוביה, ולא קשה לקבוע כי מידת הפורענות מרובה בה "
עם מותו של מולאי איסמאעיל החלה המלחמה על כיסאו בין יורשיו; אי יציבות המשטר הביאה לחוסר ביטחון ולהתכלות לחיי היהודים. אלה האחרונים נוסמסים. המהומות נמשכו כעשרים שנה עד לשנת בתק"ז – 1747. בשנה זו התייצב שלטונו של מוחמד בן עבד אללאה.
הדים לבטחונם המעורער של היהודים בתקופת שלטון מולאי איסמאעיל ולסבלם הרב לאחר מותו, משתקפים בחיבורו של היעב"ץ, שאלות ותשובות " צשפט וצדקה ביעקב ". כבר מעת שחלה מולאי איסמאעיל התחיל לקנן פחד בלב היהודים ממה שעלול לקרות לאחר מותו "
מעת בוא השאלה לא ראינו מאורות ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו מצוק העתים והחתחתים בדרך מעת חלות המלך ירום הודו ואני בעניי נהייתי ונחליתי מקול פחדים אידים כידים ופידים "
ואכן הוא מעיד, כי מאז מיתת המלך רבוּ לפקוד את יהודי מרוקו מקרי שוד, אונס ורצח : " ביום ההפיכה יצא לחוץ ( רבי חייםן טולידאנו ) ותפסו גוי אחד להראות לו ממונו ורצה להורגו וכראות כן נערו…ואמר לגוי התירהו ואני אראה לך הממון : ובמקום אחר :
" כשנכנסה הבולשת לעיר פה מכנאסא בג' בשבת וכ"ט ( התפ"ח ) בו, אירע מעשה שהייתה אישה אחת ובתה בתולה עם קצת נשים אחרות בחדר אחד ונכנס לשם גוי אחד לשלול שלל ולבוז בז…והייתה האישה מספרת צערה לשכנותיה…בראותי הגוי נתן עיניו לאנוס את בתי אמרתי לו הנני אדוני והתעלל בי כרצונך רק אל בתי אל תגע ידך ולא הועלתי כלום בדברי…והתעלל בנו כרצונו "
מתוך כעשרים ושניים מקרי שוד המוזכרים בשאלות ותשובות, אירעו שבעה עשר בין השנים התפ"ח – התק"ה, ומתוך כשישה עשר מקרי רצח אירעו אחד עשר מקרים בתקופה זו. אלו, לבד מעשרות היהודים שנהרגו בפרעות יום ההפיכה ביום כ"ח וכ"ט באב התפ"ח.
נר המערב-י.מ.טולידנו-פרק שלישי
ובכן התעודדו יעקב ובנו שמואל לאסוף את מחניהם ויקדימו ללכת להעיר תאגמדורת הנזכרת לארוב אל הנוצרים הרודפים אחרי יהודי רבאט-אלחג'ר שם חכו יעקב ושמואל להם עד בואם, ותכך כבואם הוקפו הנוצרים ההם מאנשי צבא יעקב ושמואל, ויהיו הרודפים ההם לנרדפים מכל עבר ופנה, ובתגרה ההיא יכלו מחנה היהודים להכות חרם את כל אויביהם אשר נמצאו אז במערכה ההיא עד שמספר הגברים לבד מטף ונשים,, היה ששה עשר אלף איש חללים.
הרב יעקב משה טולידאנו
לא עברו ימים מועטים וימת גם בראנץ נציב סיטה העומדת ביון רוכסי הרים ושאר הייתה אז בירת משכנם וחסנם של הנוצרים במערבו של המדבר סאחרה. במות בראנץ מושל העיר ההיא נפל עוד יותר לב הנוצרים אשר על יד גבול המדינה היהודית וואד דרעא, וינוסו רובם לסגלמסה אך יעקב ושמואל בחפצם להפטר מהם רדפו אותם עד שם ויהרגו מהם עוד שמונת אלפי איש, ויש שירחיקו עוד יותר וילכו למדינת אגמאט אשר בגבול מארוקו.
ואמנם גם לשם רדפו אחריהם אנשי יעקב ושמואל וילחצום ויכו מהם עוד ארבעת אלפים. אז שבו היהודים ויאחזו בכל הערים שישבו כבר בם הנוצרים, מעבר לוואד דרעא צפונה ומזרחה וגם יעקב ושמואל בנו רכזו אז לבירת ממשלתם בהמדינה תאמגרות בה ישבו במנוחה שלוים ושקטים מספר שנים כי פליטי הנוצרים שנשארו בערי החבל ההוא דלו מאד ושיארו מתי מעט, רק פעם אחת התעוררו הנוצרים יושבי העיר סיטה שזכרנו, משם היה עוד מספרם רב.
ויבואו ויחנו על ראש ההר אג'באל ומשם חשבו להתנפל על היהודים בגבול ממשלת יעקב ושמואל, אך בטרם נועזו לגשת הלאה, יצאו לקראתם יעקב ושמואל בחיל כבד ויסתערו עליהם בחרב שלופה עד כי אלצו אותם לשוב על עקבם לעיר סיטא.
ואז צרו אנשי צבא יעקב ושמואל על העיר סיטא שבעה חודשים, עד ארש נכבשה לפניהם. ובחימה שפוכה הרסו את כל מבצרי הנצרים בעיר ההיא, השחיתו וישוסו את תושביה עד בלתי השאיר לה שריד. הם, יעקב ושמואל, ידעו כי כל עוד שהעיר סיטה נקודת המרכז של הנוצרים בכל החבל המדברי וההררי ההוא, עומדת על תלה צריכים הם תמיד להתחשב עמה.
היא תהיה להם בכל עת לצור מכשול ולאבן נגף, וממשלתם לא תכון בידם, ולכן כל כך חשבו כל שך התעמלו ויתיצבו הכן להפילה להבקיעה ולהחריבה כליל, שרק אז יוכלו לבטוח כי לא תהי כל תקוה עוד להפליטים הנוצרים להתקומם ולהרגיז את מנוחתם.
רק שנים אחדות עברו אחרי התרוקן החבל ההוא מתושביו הנוצרים לפנים, וכבר על מקומם החלו המושלמנים לבוא בהמון מצפון הארץ מערי מרוקו המרכזית, ויבואו ויתישבו בעריהמדבר ההוא, לאט לאט התפשט מושבם בכל חבל ואאדי דרעה ואל האירב והלאה נגבה, ומזרחית צפונית, בכל זאת, זמן לא מעט ישבו המושלמנים ההם תחת שלטון היהודים.
יעקב ובנו אחריו שמואל, כמאה שנה חיו בחסות השולטנים ההם באושר ומנוחה ושתיהם היהודים והמושלמנים עזרו להאחבת גבול המדינה היהודית הזאת ולהתבצרות מעמדה וכל זה, כל הקורות האלה, מלחמת היהודים בנוצרים והתחזקותה של הנסיכות היהודית זו, הייתה אז בעצם העת ההיא שיהודי מרוקו בפנים המדינה התענו תחת גלגול מחלות של חליפות המושלים בין סוף השלטון האדריסים ובוא המוראביטין.
שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי
מה הם המקורות לתולדות שליחות ארץ־ישראל ?
המקור שהיה צריך בדדך־הטבע להיות העיקרי, הפנקסים והארמונות של השולחים, מכזיב לחלוטין. אף על פי שאנו יודעים שהמוסדות השולחים בארץ־ישראל היו רושמים בפנקס מיוחד את דבר צאת השליח ואת התנאים לשליחותו, ומשחזר השליח רשמו את תמצית הדין־והשבון שמסר על סכומי הכספים שקיבל ואת שמות המנדבים למקומותיהם, הרי לא הגיע לידינו שום פנקס כזה. וכן לא נשתיירו שום ארכיונות של קהילות ירושלים, צפת, טבריה וחברון ושל העדות והכוללים ששלחו שלוחים. מארץ־ישראל, מקום מוצאם של השלוחים, אי־אפשר היה איפוא ללמוד הרבה. על 
כרחנו נפנינו למקורות אחרים וביקשנו את הידיעות על השלוחים במקום פעולתם בחוץ־לארץ. ואף כאן לא הגיעו לידינו המקורות העיקריים, הפנקסים והארכיונות של המרכזים הגדולים לתרומות א״י באירופה. (יוצא מכלל זה הוא פנקס העתקי אגרות של ״פקידי ארץ־ישראל״ בקושטא מהמחצית הראשונה של המאה השמונה־עשרה, הנמצא בגנזי בית־המדרש לרבנים בניו־יורק, ושבו מצאתי ידיעות רבות על שלוחי א״י). ושוב היה מן ההכרח לפנות למקורות צדדיים.
ואלה סוגי המקורות שמהם שאבתי את הידיעות לקורות השליחות מארץ־ישראל ולתולדותיהם של שלוחי ארץ־ישראל:
אגרות־שליחות ושטרי־שליחות: סוג זה כולל תעודות שונות, כגון: האגרת הכללית שמסרו השולחים לידי השליח: אגרות לנדיבים ולקהילות שנמסרו לידי השליח שיחלקן בכל מקום בואו: שטר כוח־הרשאה משפטי המייפה את ידי השליח לתבוע בבית־דין בשם שולחיו ולגבות תרומות והקדשות וחובות: שטר כוח־הרשאה שניתן לשליח לסדר בחו״ל ענינים פרטיים של יושבי א״י, כגון גביית חוב, קבלת ירושה וכר: שטר הסכם על תנאי השליחות בין משולחים והשליח: שטר אפוטרופסות שבו ממנה השליח אפוטרופוס על נכסיו לימי שהותו בדרך שליחותו: שטר שעבוד כספי השליחות לבעלי חוב: שטר הסכם על חלוקת כספי השליחות בין ארבע ערי הקודש, בין עדות וכוי: אגרות־ חוזר של השלוחים אל הקהילות!
אגרות פרטיות של השליח אל תומכיו ומארחיו: אגרות המלצה על השליח מאת מנהיגי מרכזי תרומות א״י בקושטא, ויניציאה, ליוורנו, אמשטרדם וכוי: אגרות המלצה מאת רבנים וראשי־קהילות הממליצים על השליח בפני קהילות אחרות: אגרות המלצה של השליח הממליץ על שליח עיר אחרת בא״י או על שליח־לעצמו: אגרות הקהילות אל השליח, מהן אגרות־עידוד ומהן אגרות־סירוב: אישור קבלת־כספים חתום בידי השליח: שטר שליח עושה שליח: שטר מינוי גבאי לכספי א״י ע״י השליח: שטר־פיטורין שנתנו השולחים לשליח בשובו, להעיד שנהג באמונה ומילא את כל התחייבויותיו.
רובן של תעודות אלו עודו טמון בכתבי־יד, בבתי־עקר ובידי יחידים, ומיעוטן נדפסו בשעתן על דפים בודדים ע״י השלוחים לשם תעמולה. אולם גם דפים בודדים אלה יקרי־מציאות הן כי לא נשתיירו אלא בטפסים מעטים או בטופס אחד בלבד. מקצת מהתעודות הללו שבכתב־יד ושבדפוס נתפרסמו בדור האחרון ע״י חוקרים שונים, שמהם יש לציין במיוחד את א. מ. לונץ, ד. קויפמן בדור הקודם, ובדורנו י. ריבקינד (שהרבה לעשות מכולם), פ. גראייבסקי, ש. אסף וי. מ. טולידאנו.
פנקסים: סוג זה כולל מינים שונים: פנקסי הקהילות, שבהם רשמו מנהיגי הקהילה שיתנו ביום פלוני סך מסוים לשליח פלוני מא״י, או שבהם אישרו שלוחי א״י שקיבלו ביום פלוני סך מסוים: פנקסי השלוחים, שבהם רשמו ראשי קהילות ונדיבים את הסכומים שמסרו בידו, להיות להם לזכרון לפני השולחים בא״י ולשלוחים לעדות בפגי שולחיהם: פנקסי־זכרון, שבהם רשם לו השליח לזכרון ענינים שונים, כגון מעשיות, משלים, חידושי תורה, הוצאות והכנסות, וכו׳; יומני־מסעות, שבהם רשמו קצת שלוחים את כל המאורעות שאירעו להם בדרך! פנקסי הזכרת־נשמות בקהילות, שבהם נקבעו הזכרות מיוחדות לשלוחים שנפטרו.
תקנות: גם סוג זה כולל מינים שונים: תקנות הקהילות בענין הקצבת כספים לא״י, בענין גביית הכסף, מינוי גבאים וחלוקת הכסף בין ערי א״י: תקנות כלליות של הקהילות שקיבלו תוקף או אישור ע״י שלוחי א״י: תקנות שהתקינו שלוחי א״י מפני צורך השעה. תעודות שונות, שעליהן חתומים השלוחים כעדים, בוררים או דיינים, כגון: כתובות, צוואות, גבי1ת־עדות, שטרי־פשר, תעודות־סמיכה, תעודות־היתר־שחיטה וכוי.
ספרי שאלות־ותשובות: בספרות השו״ת יש למצוא חומר רב לקורות השלוחים והשליחות. והתשובות הללו מתחלקות למינים שונים: קבצי־תשובות שנתחברו בידי שלוחי א״י וכוללים גם תשובות שכתבו בדרך־שליחותם, שעל פיהן אפשר לקבוע לפעמים את כל סדר מסעם! חשובות שלוחי א״י שלפניהם הביאו רבני הקהילות את תשובותיהם לאישור, והן מפוזרות בקבצי תשובותיהם של הרבנים ההם! תשובות על שאלות שנתעוררו בלב השלוחים אגב שליחותם, כגון שאלות על זכויות השליח בהכנסות צדדיות, היתר אבק רבית בכספי הקדש א״י, הקדשות לא״י שהיורשים או האפוטרופסים ניסו להטותם לצורך אחר, סכסוכים בענין חלוקת כספי א״י בין ארבע ערי הקודש, וכו': תשובות להצדיק את גוף השליחות ולבסס מבחינת ההלכה את זכותה של א״י לגבות תרומות מבני הגולה; תשובות על האיסור להשתמש במעות א״י לצרכים אחרים!
שאלות שנתעוררו בלב השליח כיצד עליו לנהוג בדרכו, כגון בספינה בשבת, ביום טוב שני של גליות, בשינוי מנהגים ממקום למקום כגון אכילת בשר נפיחה וכוי! תשובות בעניני היתר עגונה לגבי שלוחים שנהרגו בדרך: תשובות בעניני היתר עגונה שבהם השליח הנודד הוא עד־ראיה או גובה־עדות! תשובות בעניני עזבונותיהם של שלוחים שנפטרו בדרך! תשובות בעניני תקנות שהתקינו שלוחים או פשרות שעשו; תשובות על סכסוכים כספיים בין השולחים והשליח בדבר תנאי השליחות, בין שני שלוחים שהלכו יחד בענין חלוקת ההכנסות ביניהם, בין שליח לקהילה מן הקהילות בגולה, בין שני שלוחים משתי ערים, או בענין תפיסת כספי השליחות לתשלום חוב. התשובות משמשות לפעמים מקור יחיד לידיעתנו על מציאותו של שליח מן השלוחים.
ספרי דרושים והספדים: גם ספרות־הדרוש מקור נכבד היא לידיעת קורות השלוחים, כי אנו מוצאים בה דרושים שדרשו השלוחים בדרך־שליחותם, דרושים שדרשו רבני הקהילות לכבוד השלוחים, הספדים שהספידו השלוחים את הרבנים. הפרנסים או את הנדיבים שנפטרו בימי שהותם בקהילה, והספדים שהספידו רבני הקהילות את השלוחים שנפטרו בדרכם.
ספרי פיוט ושירה: בקצת קבצי פיוט ושירה יש למצוא פיוטים שהובאו מא״י בידי שלוחים, שירים שנתחברו ע״י שלוחים, שירים שחיברו משוררי הקהילות לכבוד שלוחים, וכן קינות על שלוחים שנפטרו בדרך.
חידושי־תורה מפי שלוחי א״י: הללו מפוזרים כמעט בכל סוגי הספרות: פוסקים, חידושים, פירושים, דרושים, מנהגים, תפילות וקבלה. ספרי־תעמולה של שלוחי א״י: לסוג זה הקדשתי פרק מיוחד להלן (עמי 79—98). ספרי־מסעות של שלוחי אי׳י: גם סוג זה תיארתי בפרק מיוחד להלן (׳:מ׳ 136—142).
הסכמות: הסכמותיהם של שלוחי א״י שניתנו בדרך־שליחותם מפוזרות למאות בספרים מכל הסוגים, מכל הזמנים ומכל הארצות, והן אחד המקורות החשובים ביותר לידיעת קורות השלוחים, ולגבי שלוחים רבים הן המקור היחיד. לעתים נשתמרו הסכמות מרובות כל־כך מידי שליח אחד, עד שאפשר לקבוע על פיהן את סדר־מסעיו לפרטיו. (לא כל ההסכמות הללו נרשמו ב״מפתח ההסכמות״ של ל. לוונשטיין, ברלין 1923). אף מהסכמות שקיבלו השלוחים לחיבוריהם בדרך־שליחותם אפשר לעמוד לפעמים על סדר־מסעיהם. ספרים שהובאו לדפוס ע״י שלוחי א״י: בפרק מיוחד (להלן עמי 73—79) דיברתי על מנהגם של שלוחי א״י להדפיס ספרים שונים בדרך־שליחותם, ואמרתי שם שרוב ספרי חכמי א״י נדפסו אגב השליחות. ספרים אלה — בין שהם חיבורי השלוחים עצמם ובין שהם חיבורי אבותיהם ואבות־אבותיהם, ובין שהם ספרי קדמונים שהביא השליח לדפוס מתוך גנזי א״י או מתוך גנזי קהילות הגולה שמצא השליח בדרך־נדודיו — הם מקור נכבד ביותר לידיעת קורות השלוחים. מההקדמות לספרים אלה אנו למדים לא רק על עצם שליחותו של השליח, אלא לעתים גם על טיבה ומהותה, ועל המאורעות בא״י שהביאו לידי השליחות, וגם על דרך־נדודיו של השליח ועל המסייעים שמצא בדרכו. על טפסים רבים של ספרים אלה אפשר למצוא דברי־הקדשה בגוף כתב־ידו של השליח שנתן את הספר במתנה לתומכיו ומארחיו.
Il etait une fois le Maroc-D. Bens
L'importance de l'islam semble déterminante dans la structure sociale et politique
Oui, d'autant plus que les Zaouïas constituaient à travers le pays des centres religieux et culturels dont l'importance atteint parfois celle des seigneuries. Il ne faut pas oublier non plus les structures tribales qui jouaient un rôle important.
Qu'est la zaouïa?
La zaouïa est un centre d'enseignement, un lieu de réunion, un lieu de confrérie où l'on récitait des litanies et un centre religieux. Une zaouïa pouvait être appelée à arbitrer des conflits et disposait parfois d'un pouvoir judiciaire. Une zaouïa pouvait être aussi un lieu de culte centré sur une personnalité à laquelle on accordait des dons miraculeux et de nombreux visiteurs faisaient des demandes que les santons transmettaient au ciel en leur nom. Au cours de l'histoire, il arriva que, durant des expéditions punitives du Makhzen, certains rebelles se réfugiassent dans une zaouïa, cette dernière étant censée représenter un sanctuaire inviolable.
Les zaouïas recevaient des cadeaux de la part de leurs fidèles et des dons émanant de fondations religieuses, les habous. Le Makhzen leur versait également un tiers de la dîme islamique destinée à l'enseignement coranique. Ajoutons que lorsque les dons aux religieux dépassèrent la mesure alors que l'armée elle-même était à court de moyens, il se trouva un conseiller du sultan qui rappela les paroles d'un vizir perse du XIe siècle Nidham Al-Mulk : « C'est l'armée nocturne qui travaille lorsque Votre Majesté se repose tranquillement.» Les zaouïas dépendaient donc indirectement de l'autorité du Makhzen et il arrivait que ce dernier leur confiât certaines tâches gouvernementales.
Les zaouïas étaient donc puissantes
Certaines zaouïas furent extrêmement puissantes : lesNassiriya au Tafilalet (depuis 1674), les Sharkaoui au Tadla (depuis 1601) et les Wazzani (depuis 1727). D'autres confréries telles celles des Derkaouas, desTaïebiya, des Tidjanlin, des Chingueti, des Qadrya et des Kettaniya ont eu également une grande influence. Certaines zaouïas furent extrêmement riches grâce aux dons recueillis et elles développèrent des réseaux d'entreprises lucratifs. A titre d'exemple, la ville de Mogador versait annuellement à la zaouïa deTamegrout rattachée à celle de Nassiriya une tonne de fer et 150 kilos d'acier.
D'autres firent tâche d'huile jusqu'à exercer une influence politique non négligeable, en mettant tout leur poids pour décider du choix du successeur d'un souverain défunt. De façon générale, les zaouïas furent plus puissantes dans les régions éloignées du royaume. Le chef de la zaouïa d'Ouezzane tenait l'étrier du souverain lorsque ce dernier se rendait au marabout de Sidi Qassem (Petit-Jean), ce qui constituait aux yeux de beaucoup une consécration du souverain. Celle deMoulay Idriss s'attira l'intervention des souverains pour juger de la répartition des charges entre les nombreux descendants de la dynastie idrisside. Celles de Dila etd'illigh (XVIIe siècle) se soulevèrent contre le Makhzen et furent détruites par Moulay Rachid. Il en alla de même pour la zaouïa de Cherradia détruite par Moulay Abderrahmane au XIXe siècle. Celle de Tazeroualt dans le Sous résista aux troupes du sultan Moulay Hassan Ie en 1881. Celle des Kettaniya fut fermée par Moulay Abdelhafid en 1910 puis rouverte en 1912 lors de l'investiture de son successeur Moulay Youssef. D'autres encore telles celles d'Amhaouch oud'Ahançal eurent des rapports tantôt cordiaux tantôt hostiles avec le Makhzen.
Il y avait également de très nombreux sanctuaires, mausolées, marabouts ou koubbas, rattachés à une chambre d'hôtes ou un caravansérail. Ils recevaient des dons, les Foutouhat destinés à l'entretien des lieux et à nourrir de pauvres pèlerins. Les revenus étaient gérés par les chefs des zaouïas et il arriva que l'on fît appel au Makhzen en regard du droit de gérance ou même de l'usage des fonds ainsi recueillis. De son côté, le Makhzen coopéra avec les zaouïas tant et aussi longtemps n'avaient pas d'ambitions politiques.
Histoire des juifs de Safi-B. Kredya-Aspects de la présence juive à Safi : entre le passé et le présent
Chapitre II
Aspects de la présence juive à Safi : entre le passé et le présent
La ville de Safi a abrité, à travers les siècles et les gouvernements, une communauté juive importante, qui se distinguait par son grand nombre et par la forte influence qu'elle exerçait dans la vie de la ville, dans tous les secteurs.
L'étude des noms des dernières familles juives de Safi nous révèle certaines vérités sur les origines lointaines des juifs de cette ville
Une partie des juifs de Safi était de pure souche amazigh, en raison de leurs noms amazigh, tels Melloul, Wazzana, Wizman, Amzallag, Azenkoud, Khnafo. Il n'y a pas de doute qu'une partie d'entre eux était berbère Masmouda, originaire de la région.
Les autres se sont installés à Safi, venant de territoires berbères lointains, au cours de périodes différentes. Ils sont restés attachés, depuis les siècles les plus reculés, au judaïsme qui était entré très tôt au Maroc, aux premiers temps de sa révélation. Plusieurs tribus amazigh ont embrassé cette religion parce qu'elle préconisait l'unicité de Dieu.
| Noms juifs | Origine amazigh |
Signification |
| Melloul | Amelloul |
blanc |
| Wizman | lzman-lzem |
lion |
| Azenkoud | Azenkoud |
antilope |
| Bouzaglou |
l'homme aux entraves |
|
| Khnafo | Akhnif |
burnous noir |
|
|
Les noms d'une autre partie des juifs de Safi indiquent qu'ils étaient venus de régions lointaines, comme Aflou de Tafilalet, Darii du pays du Drâ, Ben Soussi des tribus de Souss, Bel Fassi de Fès…
Ce genre de migration lointaine était une tradition connue chez les juifs du Maroc, à toutes les époques. Es parcouraient le pays dans toute son étendue, même aux moments les plus critiques, quand la sécurité et la stabilité venaient à manquer, « à l'occasion de changement de l'autorité ou de guerres intestines ».
Une troisième partie des juifs de Safi portait des noms ibériques, indiquant clairement leur origine de localités espagnoles ou portugaises, ou dérivant directement de la langue espagnole ou portugaise. Parmi ceux-ci, les Corcos, Murciano, Caballo, Pimienta, Moreno, Pariente, Cabeza, Cadida, Benito ou Tapiéro.
Ces juifs descendent des populations chassées de l'Ibérie à la fin du XVe siècle.
Même si le nombre de ceux qui se sont installés à Safi était limité en comparaison avec celui des immigrés établis dans les villes du nord du Maroc, ils ont joué, malgré leur petite quantité, des roles multiples et louables dans l'enrichissement de la confession judaïque et dans la culture juive à Safi, dans le développement des métiers et du commerce intérieur et international de cette ville.
Cela les a distingués et leur a permis, grâce à leur génie et à leur habileté professionnelle, de s'enrichir et d'acquérir grande influence, renommée et considération localement, à l'échelon national et même à l'étranger, durant des siècles.
Il apparaît, d'après les statistiques que nous avons pu rassembler de sources diverses, que la population juive de Safi a gardé son influence jusqu'à la première moitié du XXe siècle, malgré la réduction progressive de son nombre et la mésentente qui s'est installée entre elle et une partie de la population musulmane.
Les statistiques relatives à l'acceptation et à l'harmonie dans la population indiquent que les juifs de Safi n'ont pas perdu leur importance jusqu'aux années cinquante du siècle dernier, et que leur influence n'a guère changé au cours des années et des modifications de gouvernements et de situations.
עבודת שורשים לתלמיד-המעמד המשפטי על פי האיסלאס הלכה למעשה
היחסים של היהודים עם השלטונות, כלוסייה המקומית והמעצמות
המעמד המשפטי על פי האיסלאס הלכה למעשה
ההלכה המוסלמית – השריעה – הוגשמה במרוקו במידה זו או אחרת: השליטים גבו את מס הגולגולת הג׳זיה. אלא שהשליטים הוסיפו עליו מיסים מיוחדים. גזירות שונות נגזרו על היהודים בימי מושלים שונים, הכל לפי תנאי הזמן ואופיו של השליט. בין הגזירות חיוב ללבוש בגדים כהים כדי להבדילם מן המוסלמים, איסור רכיבה על סוס, איסור נעילת נעליים מחוץ למלאח, איסור ללמוד את הקוראן, איסור להקים בתי כנסת חדשים, איסור כתיבת ערבית באותיות ערביות, איסור מגורים מחוץ לגבולות המלאח ועוד. היהודים חויבו לשוב לבתיהם עם ערב ושומרי המלך הופקדו על שערי המלאח. יהודי לא הוכר כעד במשפט, והתדיינות משפטית שבין יהודי למוסלמי היתה לרוב יד היהודי על התחתונה.
עם זאת, השלטונות השתדלו לשמור על האוטונומיה שהובטחה ליהודים בניהול ענייניהם הפנימיים. מקובל היה שהשליט מעוניין בשלומם של היהודים בסמוך לארמון השליט, אך לא תמיד הועילה הגנה זו, ובייחוד בשעה שהשליט עצמו היה מתעלל בנתיניו היהודים. היהודים היו שעיר לעזאזל גם בשנות חילופי שושלות, מרידות שבטים, בצורת ורעב. גם הרצון להפחית את השפעת אירופה על ידי צמצום הסחר עמה הטביע את חותמו על מעמד היהודים. מצבם של היהודים היה נתון לתנועות רבות והדבר הביא בעקבותיו תחושה של חוסר ביטחון.
מבין השליטים במאות ה-19-17 נציין שניים: מולאי אסמאעיל(1727-1672) שנסתייע בשני יועצים יהודים: משה בן עטר ויוסף מימראן. בימיו חי ר׳ חיים בן עטר, שציין ש״גלות ישמעאל היא הקשה בגלויות ישראל: אדם נגזל ממה שיש לו והם תובעים ממנו מה שאין לו״. מולאי סולימאן (1822-1792) פקד על הקמת שכונות מיוחדות בקהילות העשירות תיטואן, רבאט, סלא ומוגאדור.
עם חדירת המעצמות האירופיות למרוקו, העניקו נציגיהן הגנה קונסולרית ליהודים. אז עלתה מקרב היהודים שכבה דקה של סוחרים עשירים, בנקאים וסוכנים של ארצות אירופה, ועד 1875 נתמנו יהודים גם לקונסולים. מבחינה זו לא היה הבדל רב ביניהם לבין אחיהם בני זמנם יהודי החצר שבמדינות גרמניה וארצות מערב אירופה האחרות. הם היו פטורים מתקנות האפליה, שחלו על היהודים או מחלקן, רבים היו יוצאים ובאים בארמון המלך. ואולם הצלחתם של יהודים עוררה לפעמים קנאה רבה והם נעשו שנואים על חלקים של האוכלוסייה, ובמיוחד על המוני העם שזיהו אותם לעתים עם השלטון הנוגש, וכן על חכמי הדת שלא יכלו להשלים עם שליטתם של ה׳׳כופרים״ ב״מאמינים״ המוסלמים.
סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל-מדי חיילים שלא נתפרו כהוגן
מדי חיילים שלא נתפרו כהוגן
במרוקו, על כל ענף של מקצוע מסויים, היה יהודי או ערבי ממונה, הנקרא ״אמין״, וכל דבר השייך למקצוע היה מובא בפניו, והוא הקובע. כעין רכז מקצועי. על המקצועות המיוחדים ליהודים – צורפות, חייטות, מלאכות רקמה וכו…. – ה״אמיך היה בדרך כלל יהודי. בתקופה מסויימת (לפני בוא הצרפתים למרוקו), שבט גדול אחד אירגן התקוממות נגד שלטונו של המלך. לדיכוי המורדים, המלך היה זקוק לאנשי צבא רבים מקרב שבטים אחרים שהיו נאמנים לו. לשם הכרת ״מי לנו ומי לצרינו״ המלך החליט להלביש את חייליו הנאמנים, במדי צבא מיוחדים.
ארמון המלך היה אז בעיר מראכש, וההתקוממות הייתה בכל הכפרים שבמחוז העיר. המלך קרא ל״אמין היהודי, שהיה ממונה על כל החייטים היהודים, ואמר לו ״אני מטיל עליך עבודה רבה ודחופה מאד. אני זקוק לכמה מאות מדי צבא בעבור החיילים שלי, אספק לך את כל הבד הדרוש לצורך זה. עליך לגייס את כל החייטים היהודים, ולגמור העבודה מהר מאוד״.
לפי מספר החיילים, ה״אמין " היהודי ביקש מהמלך לספק לו כך וכך מטרים מהבד שיבחר לו המלך. בקשתו נתמלאה. ה״אמין " היהודי חישב את כמות הבד הדרושה לכל החיילים והחליט להוסיף על הכמות עוד רבע מטר בד, שהוא יקח לעצמו על כל חליפה.
המלך סיפק לו את כל כמות הבד שהוא ביקש. היהודי גייס את כל החייטים היהודים, ולא לפני שיקח לעצמו רבע מטר מכל חליפה.
עוד לפני שהחייטים יתחילו בעבודתם, התייעצו ביניהם והחליטו שבל חייט יקח לעצמו רבע מטר מכל חליפה, כי הרי המלך אינו יודע כמה מטרים צריך לכל חליפה, וזה בנוסף על מה שלקח ה״אמין " לעצמו, שלא בידיעתם.
החייטים גמרו את עבודתם ומסרו את החליפות בידי ה״אמין " היהודי, אותן העביר לרשות המלך. אלא שהמלך לפני צאתו לקרב, עשה מסדר של כל החיילים, והנה הוא רואה במסדר, שהחליפות אינן תואמות את החיילים. המכנסיים קצרים, השרוולים אינם מכסים את אורך הזרוע של החיילים, וכך יצאו החיילים לקרב בחליפות שלא תאמו את מידת גופם.
איכשהו, המלך דיכא את השבט המורד. המלך, מלא זעם וחימה, ציווה להביא למשפט ביום שבת הקרוב את ה״אמין " ואת החייטים. עוד לפני בואם למשפט, ה״אמין " היהודי, ששמע את טענותיו של המלך, טען לעומתו: ״אדוני המלך, אנחנו גזרנו את הבד לפי מידה של אדם רגיל, כי לא הייתה כל אפשרות לגזור המדים לפי מידת גופו של כל חייל. והחיילים הם בעלי מידות גוף שונות״.
ביום שבת התאספו ה״אמין " והחייטים ברחבה שליד ארמון המלך, נבוכים ונפחדים ממה שיקרה להם. יש לציין שה״אמין״ לא ידע שכל אחד מהחייטים לקח לעצמו גם הוא רבע מטר על כל חליפה. עוד הם יושבים ומתייעצים ביניהם, והנה יהודי אחד מעיר מוגאדור השכנה, לבוש בהידור רב כדרכם של יהודי מוגאדור, ניגש אל הקבוצה ושאל למעשיהם כאן.
אחד מהם, ערמומי כלשהו, אמר: ״הנה מה שאומרים הבריות ״אידא ליהודי רבח מא חדרש כ'אה ״ (אם יהודי הרוויח משהו, סימן שאחיו היהודי לא היה נוכח במקום). סיפרו לו את כל המעשה, שהם עשו עבודה מסויימת למלך, והוא הזמין אותם לקבל את שכרם. בנוסף על המתנות שהוא רגיל לתת להם. ״אתה רואה, כולנו אנשים פשוטים, לבושנו אינו לבוש, ואף אחד מאתנו, לא רק שאינו בעל לשון, גם הופעתו החיצונית אינה ראויה לשמה, אולי אתה בלבושך המהודר, ושפת דיבורך הנאות, תואיל בטובך לייצג אותנו בפני המלך, כי ממש אלוהים שלח אותך אלינו כמלאך מושיע״.
היהודי חשב בלבו שבאה לידו מציאה טובה. עודם מדברים ביניהם, והנה אחד ממשרתי המלך בא אליהם. אמין החייטים יבוא לפי צוואת המלך. הצביעו כולם על אותו יהודי, ודחפו אותו לידי משרת המלך. וכולם ברחו מיד מהמקום. המלך שואל את היהודי ״אתה הוא ה״אמין״ של החייטים?״ ״כן אדוני המלך״. ״יש לך מזל שהצבא שלי הצליח לדכא את המורדים, אבל בכל זאת עשית עבודה גרועה ומגיע לך לפחות עונש מלקות״.
עבדי המלך השכיבו היהודי על גבו, הסירו את נעליו והצליפו על כפות רגליו מכות נמרצות ברצועת עור. היהודי יצא מארמון המלך כשהוא חבול ברגליו, הולך וצולע על ירכו. יצא לרחבה, ואין איש. הלך לרובע היהודי והתחיל לצעוק ״אללה יכ׳ליהא בלאד עמרני מא נרג׳ע ליהא״ (שאלוהים יחריב עיר זאת, ומעולם לא אחזור אליה). היהודי שמעולם לא היה חייט, וידו לא הייתה במעילה זו, נענש על לא עוול בכפו, והיהודים החייטים יצאו בשכר וברווח נקי, מבלי שהמלך ידע על מעשה רמיה שהם השתמשו בו. היהודי ממוגאדור נענש על שהתערב בענין לא לו.