ארכיון יומי: 27 ביוני 2012


חכמי המערב בירושלים-הקהילה מערבית בירושלים.

אחת מן השאלות ההלכתיות שנשלחו אליו, הייתה מהחכם השלם רבי יחייא מזרחי מעיר נא אמון שבמצרים, אשר ביקש את חוות דעתו של הרב בעניין אתרוג שבא ממקום שאתרוגיו מוחזקים לכשרים ואולם יש בהם איזה סימן מסימני האתרוג המורכבים.

לאחר שחווה את דעתו בהלכה וכתב פסק מנומק כפי שהדין נותן, לרוב ענותנותו הגדולה. הוא לא רצה להכריע ולהחליט הלכה למעשה, אלא אם כן יסכים אתו הראשון לציון וראש הרבנים דאז הגאון המפורסם רבי חיים נסים אבואלעפייא זצוק"ל הידוע בכינויו " רב חנ"א ", וכן הוא כותב :

" זה כתבתי בעטיו של נח'ץ אגב טרדאי שלא באתי לכלל ישוב עד הנה וכל זה תלוי ועומד בהסכמת מרן מלכא משיחא עטרת ראשינו וצ"ת ראשון לציון חיים עד העולם אמן כן יהי רצון "

כאשר הגיע הפסק לידי לראשון לציון, מיד הסכים לדעתו של הרב צוף דב"ש, והרעיף עליו שבחים " ואחזה תשובת חכם רב נהוראי הרב הכולל מגן דוד מתוק מדב"ש מר"ו…ומחזיקנא טיבותא לידיד נפשי הרב המשיב שיגע ומצא….דברים שיש בהם ממש תשובה ניצחת אפריון נימטיה…וכמו שכתב הרב המשיב דב"ש נ"י מצאת אכול דייך, כבר האריך הרחיב כיד ה' הטובה עליו ".

הרב חיים נסים אבולאעפייא נולד בשנת תקנ"ה – 1795 בטבריה, בהיות לו למעלה מחמישים שנה העתיק דירתו לירושלים, הוא התבלט בגדלותו בתורה בין כל הרבנים שקדמוהו והבאים אחריו, בשנת תרי"ד מונה לראש הרבנים וראשון לציון בירושלים, ובשנת תרכ"א בכ"ח שבט נתבש"מ ומנוחתו כבוד בהר הזיתים. 

הקהילה מערבית בירושלים.

במחצית הראשונה של המאה ה-19 מנתה הקהילה המערבית בירושלים מאות אחדות של נפשות בלבד, מצבם החומרי היה בשפל המדרגה, רבות סבלו מעוני ומחסור משווע. משפחות מרובות ילדים חיו בתוך חצר צר ואפלולי שקירותיו היו רטובים ואחוזי טחב, מצבם הקשה מחוסר תעסוקה היה כה ירוד ומדולדל עד כי רבים מתוכם ובפרט הזקנים נהגו לבלות ימים ולילות במבואות הכותל המערבי בצפייה למבקרים שיתנו בידם מתת כסף להחיות את נפשם ונפשות טפם שסבלו מתת תזונה וממצב בריאותי ירוד.

המערבים בירושלים שהיו אז מעוטי אוכלוסין ותפסו מקום מבוטל בתוך כלל העדה הספרדית שבידה הייתה קופת החלוקה. טענו והתלוננו שהספרדים מקפחים אותם, ולכן רצו לייסד קופה משלהם שלא תהיה תלויה עוד בעדה הספרדית.

הם החלו בניסיונות להיפרד ולהתארגן בהקמת גוף עצמאי. לא אחת תבעה העדה המערבית אוטונומיה מוחלטת לקהילתם, כל זאת אפשר ללמוד מתוך האיגרות השונות והקונטרסים הרבים שנתפרסמו על ידי שני הצדדים היריבים, המציינים את תהליך מאבקם.

ואין כאן המקום להאריך ולתאר את הפולמוס הקשה והמרירות הרבה שהיו מנת חלקם של שתי העדות הללו. מכלל הדברים עולה כי המערבים לא הצליחו להקים את הגוף העצמאי הנכסף והם המשיכו להיות שנים רבות נספחים בתוך העדה הספרדית על אף סבלם הרב.

עם עלייתו של הרב צוף דב"ש ירושלימה, חל מפנה חשוב בחיי העדה המערבית, תנועה גדולה בין יהודי מרוקו התעוררה לעלייה לארץ ישראל, ואכן המונים רבים עלו להתיישב בירושלים ומספר המערבים הלך וגדל, ויחד עמם גדלו מחסוריהם הרבים שהלכו וטפחו. 

מצבם הקשה של בני העדה, נגע בציפור נפשו של הרב צוף דב"ש, לבבו הרגיש לסבלם לא נתן לו מנוח. הוא החל לחפש אמצעים כיצד להטיב עמהם ולהקל מעליהם את התנאים הקשים שבלאו הכי הכבידו על כל תושבי ירושלים בלי יוצא מן הכלל.

הרב צוף דב"ש ראה בעינו הבדולח כי הפעולה היעילה שיש לעשות כדי להביא לידי רווחת בני העדה המערבית הוא, להקים ועד עצמאי שינהל את ענייני הקהילה ויטפל באופן יסודי ואינדיבידואלי בעונייה ומרודיה הרבים.

השתדלותו ומאמציו של הרב צוף דב"ש, להביא את הדבר לידי כמר בצורה הטובה ביותר, לא עלו יפה, כי מעצורים ומכשולים רבים עמדו בדרכו, מצד המתנגדים לעצמאותה של העדה המערבית. אך לא ארכו הימים והנה קרה מקרה מביש ובלתי נסבל, שהעיב מאוד על היחסים בין שתי העדות והביא אותם עד כדי מאבק בכוח הזרוע, דבר שהחיש את תהליכי ההתפוררות, ומעשה שהיה כך היה :

באותם הימים התיישב בירושלים הרב הגאון החסיד והמקובל רבי יוסף בן רבי יעקב אלמאליח, יליד העיר רבאט שבמרוקו, בצעירותו עבר לגור לעיר מוגאדור ונתיישב בה. שם נשא לאישה בת הגדולים למשפחת גדליה העשירה שמסחרה פרץ במרוקו ובלונדון.

ובזה זכה רבי יוסף לשני כתרים, כתר תורה וכתר גדולה, כי נוסף על התמנותו כרב העיר וראש אב בית דין, גם היה לו בית מסחר גדול. רבי יוסף נודע לשם ולתהילה, בשל גדולתו בתורה וגם בשל עשייתו חסד עם כל קשה יום, ובמיוחד הוא סייע בידי השדר"ים הרבים שהגיעו מארץ ישראל לעירו.

דבדו עיר הכהנים

מקורות אחרים יודעים לספר על בוא יהודי שיביליה לדבדו:

א)        הרב אבנר ישראל צרפתי, ביחס פאס, כתב: ״והייתה גזירה במללאח בשנת הרכ״ה בך והענוגה והיו במללאח קהל קדוש שכלא ונהרגו על קדוש ה׳ ונמלטו מהם עשרים איש מחותנים ומעט נשים וילדים..

 הישמאעלים הרגו ביהודים כרצונם על סיבת שנמצא גוי אחד הרוג במדינה של פאס. ע״כ. קהל קדוש שכלא הוא כה מיוחד ומיוחם עד שהוא קהל בפני עצמו בתוך קהל פאס — הרב טולידאנו טוען שיש לקרוא במקום שכלא — שבלא — היינו המגורשים משיביליה אשר התיישבו בפאס.

נחום סלושץ כתב ההתנפלות על קהל שכלא היתה מסיבת קנאת המוסלמים ביהודים ובנוצרים המקורבים למלך ותוך בלבול ואי סדר ששררו בפאס אחרי רצח המלך המריני עבד אל חק — סלושץ מוסיף שאין להגיה במקום קהל שכלא — קהל שבלא.

 ומי הוא אם בן קהל שכלא? הוא קהל כהן מקלי (שכלא), מבני כהני שיביליה שגלו לפאס. לפי סלושץ אחרי מהומות שנת רכ״ה בפאס נמלטו רבים מקהל שכלא—סקלי לדבדו ושם התיישבו בשנת רכ״ה.

 הנמלטים מפאם בחרו להתיישב בדבדו מפני ״שאין בה שבטים ערבים גדולים… אינה יושבת על אם הדרכים, והריה הם חומותיה״.

רבי דוד הלוי משיביליה:

לרבי דוד הלוי מייחסים ספר המלכות על הקבלה. הרב טולידאנו הביא מסורת שרבי דוד היה ממגורשי שיביליה, התיישב בדבדו אחר כך הגיע לעיר דרע בדרום מערב מרוקו ונפטר שם. במבוא לספר המלכות הרי׳מ טולידאנו כתב: ..

.משיביליה באו משפחות רבות יחד עם רבי דוד הלוי… ומהם היו הרבה כהנים שעברו בפנים הארץ וישבו בעיר בודדה ורחוקה מאדם בעיר דבדו… קהל גולים אלה נודעו בשם קהל שיבילייאנוס. הרב טולידאנו סבר שיהודי שיביליה הגיעו לדבדו מתלמסאן שבאלגיריה.

 סלושץ כתב שגולי שיביליה באו לדבדו מפאס אחרי אירועי שנת רכ״ה. דעת הרי״ם טולידאנו נראית יותר מפגי שבפעם הראשונה שדברו מוזכרת במקור יהודי היא מוזכרת עם קהילת תלמסאן:

״ויהי בשבתו על כסא ממלכתו ויאסוף ( באר״ב רוס ) אנשי חיל וילך על טרימיסן ( היא תלמסאן ) וילכדנה וינוסו קאייד מאנצור ואחמד המלך בן אחותו ובני העיד והיהודים אשר היו אתם להציל נפשותם ממוות ויעברו דרך דיבדו ויתפשם מולאי עמר ויתנם בבית הסוהר וישבו שם בדבדו ימים רבים וכו׳״. ע״כ.

פרק 2: ארבעת המאורעות

ארבעה מאורעות קרו בדברו או בקרבתה והשאירו רושם רב בחיי הקהילה: פרשת כפר דאר בן משעאל, ביקור דה פרקו, מרד בוחמארה, הרג יהודי ג׳ראדה.

כפר דאר בן משעאל:

זאת לדעת רבותי, קרוב למאה שנה מאז שאבותינו עזבו את דבדו, אבא ז״ל שאז היה צעיר יצא אתם, התיישב בדאר משעאל והתפלל תמיד בבית והקהל בביתו מתפלל שם בבית כנסת. ואחי הגדול הרב יהודה כהן עדיין הוא בחיים והוא בן שבעים ושבע שנים היה מלמד בבית כנסת שלנו בדאר משעאל.

אחריו אחיו הקטן ממנו הרב משה הכהן ואחריו אחיו מורי ורבי הרב שלמה הכהן נ״ע לימדו בבית הכנסת. ובשנת ת״ן חזרנו בפקודת המלך יר״ה לדובדו יע״א. מאז שחזרנו ואנחנו בבית הכנסת מתפללים ומלמדים י״ג או י״ד שנה, ומלמדים בני משפחת מרציאנו אבות ובנים ובני בנים.

היום אפילו את שם משפחתנו אין לבית כנסת וחכמים אמרו מעליו בקודש ואין מורידין והם עושים ההיפך מה שהורו לנו חכמים. הרב משה אחי הוא שליח צבור אך הם אומרים יש בידנו שטר חתום מרב יהודה אחי נ״י ובו כתוב שבית הכנסת שייך מחציתו למשפחת מרציאנו ומחציתו שייך למשפחת בן נאים — כעת אספר לכבודכם קורות בית כנסת זה: אבותינו ספרו לנו שבבית כנסת זה היו קדמונינו מתפללים, בזמן ההוא דבדו הייתה מלאה יהודים.

 אבל בני משפחת מרציאנו באו מנתיסדלת שהיא קצבת אל מכזן ואנו מן הקהל שיביליה. ובית כנסת הוא שיביליה במבוי היהודים סמוכה מצד דרום לבית שמויל בן נאים ומצד מערב לחצר בני שמעון הכהן סקלי ומצד צפון סמוכה לרשות הרבים.

אז הייתה בנויה על אויר וכאשר חזרנו מן כפר דאר משעאל בפקודת המלך הקימו עלינו שנאת הגרם אשר לא הירשו לנו לבנות בית כנסת חדש. אז קמו בני שמויל בן נאים ואמרו לקהל אזרו כח להיות אנשים עם בית כנסת, קומו לבנות בית כנסת, אם היא בנויה על אויר נבנה אותה על קרקע הנה קרקע לבנייתה והוא הקדש.

 אז עמדו על עמדם ארבעה מראשי קהל דאר בן משעאל שלמה בן יצחק מרציאנו והרב מרדכי אחי, הרב שלמה בן שמעון כהן סקלי והרב משה בן שלמה מרציאנו והרב דוד בן דוד מרציאנו והוציאו עליה לפוקחי אומות העולם( כוהני דת מוסלמים ) ונבנית שבח לאל בשנת תנ״ז וכו׳ ועוד ראיה ברורה שהייתה הקדש מצאנו שטר מכירה של בית בני בן נאים וחתום החכם כמוהר״ר יוסף בן משאש בשנת שס׳׳ט.

 לפי מכתב זה יצאו יהודי דבדו את קהילתם סביב שנות שיין, והתיישבו בדאר בן משעאל, הם נשארו שם קרוב למאה שנה עד לת״ן. סלושץ הניח שמצב בטחוני רעוע גרם ליציאת יהודים מדברו, מאה שנה אחרי כן, מלך מרוקו מולאי איסמאעיל שביסס שלטונו במזרח מרוקו ביקש מיהודי דאר בן משאעל לחזור לדבדו. המכתב הוא שער ראשי לידיעת קורות יהודי דבדו.

דאר בן משעאל

יש שכתבו שבן משעאל היה יהודי שעלה לגדולה ולעשירות ונהפך שליט במחוז תאזה. היה ממשפחת כהן סקלי שעזבו את דבדו והתיישבו בכפר הנקרא על שמו. שמו הפרטי היה אהרן— יש מוסיפים שבן משעאל הטיל חיתתו על איזורים נרחבים ודרש מהמוסלמים בפאס לשלוח לו מדי שנה בשנה מתנה חשובה.

בימים ההם מולאי אלרשיד למד בפאס. אלרשיד החליט לנקום חרפת הישמעאלים. וכך התגלגלו הדברים: אנשי פאס שלחו את המתנה השנתית לבן משעאל, ארבעים כספות שהכילו ממון רב, ואלרשיד עצמו שהתחפש לאישה מוסלמית. וכשהשליט היהודי אהרן בן משעאל הביא את המתנות לארמונו התגבר עליו אל רשיד, הרגו וכבש את הארמון. תמורת מעשהו הנועז הכתירוהו בני עמו מלך פאס.

יש שכתב שאהרן בן משעאל לא שלט ולא משל על מוסלמים אבל היה עשיר מופלג. אל רשיד זמם את רצח בן משעאל לזכות ברכושו העצום, וכן היה, אלרשיד רצח את בן משעאל וירש ממונו הרב. היה מי שכתב שארמון בן משעאל היה בעיר תאזה — אחרים סוברים שכפר דאר בן משעאל הוא באיזור תאורירת או בקרבת ברקן הסמוכה לאוג׳דה, ״הרש״ך ביחס דובדו דף ג׳:

מצאתי שטר אחד וז״ל בכל הפרקמטיה שישלח שלמה מן הפאס עד דאר בן משעאל היא לאחריות שלמה הנזכר, ומן דאר בן משעאל עד שתגיע ליד שמואל לדובדו או לעיר זא ( תאורירת ) היא לאחריות שמואל שנת לבית״ך. לפי שטר זה למדנו שמקום המדוייק של דאר בן משעאל היה בין העיר תאזה והעיר תאורירת.

קרוב לשלושים שנה אחרי רצח בן משעאל, המלך החדש מולאי איסמאעיל העביר יהודי דאר בן משעאל לדבדו סביב שנות ת״ן. אך נשארו בדאר בן משעאל יהודים כי שד״ר חברון רבי ש. לוי סובב שם אחרי גירוש היהודים מהכפר ואסף חמש ריאליש. ובאותה עת אסף עשרים ריאליש ושתים ריאליש לת״ח בדבדו, וזה בשנת תס״ח.

במלחמותיו נגד התורקים ביסס המלך איסמאעיל את הגבול המזרחי של מרוקו והדף את התקפות התורקים לשם כך פינה יישובים שלמים במזרח מרוקו. דוד קורקוס כפר מכל וכל בפרשת אהרן בן משעאל: לא היה ולא נברא.

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

 

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956חיים מלכה

באותה עת, בתחילת שנות הארבעים, קרוב לחמישים אחוז מבין גילאי 5 – 14 לא הכירו חינוך אחר זולת המסורתי. לאחר מלחמת העולם השנייה קיבלה כי"ח תנופה נוספת, ובסיוע הג'וינט הרחיבה את מוסדותיה לכל יישוב יהודי הגדול מ-300 נפש, ובערים הגדולות אף הקימה חטיבות על יסודיות ובתי ספר מקצועיים.

בשיתוף עם חברת " מגן דוד " המקומית הקימה כי"ח בשנת 1949, בית ספר למורים, שם רכשו הלומדים חינוך יהודי נרחב עם השכלה תיכונית צרפתית מלאה..

במרוקו פעלו מוסדות חינוך נוספים, " אורט " הקימה בית ספר מקצועי בקזבלנקה\ כמו כן פעלו מוסדות דתיים, כמו " אוצר התורה " ו " אוהלי יוסף יצחק ". בתלמוד התורה ובישיבות למדו ערב עצמאות מרוקו כ-8000 תלמידים.

מוסדות כי"ח השיגו הישגים מרשימים, וההשוואה למוסלמים תוכיח, בתום תקופת הפרוטקטורט רק 13% מגילאי בית הספר בקרב המוסלמים קיבלו חינוך מערבי מסודר – בעוד שבקרב היהודים עמד אחוז זה על 60.

בשנים 1945 – 1955 השלימו רק 500 תלמידים יהודית את הבחינות לתעודות בגרות ; ובשנת 1955 סיימו רק 268 תלמידים את חטיבת הביניים, ורק 30 סטודנטים למדו במוסדות אקדמיים במרוקו. הרבו המכריע, שרצה לרכוש השכלה גבוהה עשה זאת בצרפת.

על התעצמות כל ישראל חברים במרוקו והשפעתה על החינוך היהודי שם אנט למדים גם מהנתונים הבאים : בשנת 1945 למדו במוסדות כל ישראל חברים 21.854 תלמידים ; בשנת 1953 – 29878 תלמידים ; ובשנת 1955 31402 מתוך סך הכל של 38542 תלמידים.

לשיאה הגיעה כל ישראל חברים בשנת 1960 : במוסדותיה למדו אז 33000 תלמידים בשנות השישים, עם העלייה לארץ, חלה ירידה דרסטית בחינוך במוסדותיה. 

בניגוד לצנועת הציונית בתוניסיה, לא הצליחה התנועה הציונית במרוקו להתארגן ככוח חברתי ופוליטי משמעותי. הסיבה העיקרית לכך הייתה סירובם של הצרפתים, מאז כינון הפרוטקטוראט בשנת 1912, לאשר חוקית את הפעילות הציונית.

למרות זאת פעלה התנועה הציונית במרוקו בצנעה ברציפות משנת 1923 ועד עצמאות מרוקו בשנת 1956 – להוציא את תקופת שלטון וישי 1940 – 1942 ואת שנת 1948 – הקמת המדינה ומלחמת העצמאות, ההנהגה המרכזית של התנועה הייתה מורכבת מציונים ותיקים, וביניהם הלך קאזס עטר, ג"ר בן אסרף, ג"ר טולידאנו, סלומון כגן, שמואל אלמליח, מ' מרציאנו, סמואל דניאל לוי, ס' אוחנה, זיידה שולמן.

בשנות החמישים עמד בראש התנועה הציונית פול קלמרו.

לפי צבי יהודה, נרתם לפעילות הציונית רק חוג מצומצם מהאליטה החברתית בקהילות – ואילו רובם של יהודי מרוקו לא ידעו כיצד הוקמה והתפתחה התנועה הציונית בארצם. עבורם היוותה הציונות חלק מתפיסת עולמם הדתית המסורתית, ומן הסולידריות שלהם עם עם ישראל באשר הוא.

יהודה מונה ארבע סיבות, שלפיהן לא השכילה התנועה הציונית עד שנת 1936 לבסס את מעמדה במרוקו

1 – הגבלת הפעילות הציונית במרוקו על ידי הפרוטקטורט הצרפתי.

2 – ביסוס מעמדה של כל ישראל חברים במקביל להתבססותה של צרפת במרוקו. שמונים אחוז ממשאביה של כל ישראל חברים, מקורם היה בממשלת צרפת, ואידיאולוגית כל ישראל חברים הייתה מנוגדת לציונות.

3 – רובם המוחלט של יהודי מרוקו לא ראו בציונות המודרנית פתרון למצוקתם.

4 – התנועה הציונית העולמית לא השתדלה להחדיר את הציונות המודרנית למרוקו, אף לא עודדה עלייה מארצות האסלאם.

שינוי מהותי במצבה של התנועה הציונית במרוקו עם כינוסה של הוועידה הארצית לציוני מרוקו ב-18 בינואר 196 – הראשונה בארבע ועידות שנתיות שהתכנסו עד אשר הוטל איסור על הפעילות הציונית באפריל 1940.

לראשונה קמה מסגרת ארגונית מרכזית, אשר התוותה את מדיניות התנועה ותוכנית פעולתה, בחרה את מוסדותיה ופיקחה עליהם, ונהגה על פי תקנונה והנחיותיה של ההסתדרות הציונית.

כישלון צרפת ושלטון וישי 1940 – 1942, גורל יהודי אירופה, והתחזקות התנועה הלאומית הערבית במרוקו – כל אלה חיזקו את התנועה הציונית שם. כך נוצר פתח תקווה ליהודים, שאולי ישועתם אכן תבוא מציון.

תקווה זו התחזקה עם הקמת מדינת ישראל ; אולם כבר בתחילת 1948, על רקע מאבק על יחסי היהודים העברים במרוקו, הטילו הצרפתים הגבלות על הפעולה הציונית במרוקו.

שנת 1947 הייתה שנת ההעפלה : מחופי אלג'יריה יצאו שלוש ספינות מעפילים, רובם ממרוקו. הראשונה בהם הייתה הספינה " יהודה הלוי ". היא הפליגה ב-10 במאי 1947, ועליה 430 מעפילים ; בעקבותיה יצאה ב-16 ביולי 1947 הספינה " שיבת ציון " עם 411 מעפילים ; והשלילית – ספינת " הפורצים " ועליה 44 מעפילים.

גם לאחר הקמת המדינה היה הקשר בין התנועה הציונית העולמית לבין התנועות הציוניות בצפון אפריקה רופף, הסיבה העיקרית לכך הייתה חוסר ההתייחסות של התנועה הציונית העולמית לתנועות הציוניות בצפון אפריקה.

כך למשל, תכננה התנועה הציונית בצפון אפריקה בפברואר 1954 כנס באלג'יר, והזמינה אליו את חברי הנהלת הסוכנות היהודית ; אך בדיון על כך אמר יושב ראש הנהלת הסוכנות, ברל לוקר : " אני נגד השתתפות חברי הנהלה בכנס התנועה הציונית בצפון אפריקה , שתיערך בפברואר 1954 באלג'יר, פרט להרמן ( מנהל מחלקת הקליטה, שממילא תכנן באותה תקופה להיות בפריס ), וזאת משום שכנס זה אינו חשוב, והתנועה הציונית בצפון אפריקה היא פרימיטיבית.

על כך הוסיף ואמר חבר הנהלת הסוכנות, אליהו דובקין : " אני חושב שתופעת מספר רב של חברי הנהלה בכינוסים בעלי חשיבותך ממדרגה עשירית, יש בה כדי לבזות את התנועה הציונית.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-מבצע יכין-שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984

1 -הקדמת המחבר – שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.

משרד הבטחון – הוצאה לאור

תשמ"ד – 1984

 

עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנות היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים. 

אֶפּוֹפֵאָהמבצע יכין

אֶפּוֹפֵאָהל, אֶפּוֹפֵּיָהל (נ') [מיוונית: epopoiie יצירה אפּית] אֶפּוֹס, יְצִירָה פִּיּוּטִית גְּדוֹלָה הַמְּתָאֶרֶת עֲלִילוֹת גְּבוּרָה וּמְאֹרָעוֹת.

מתנדבים אלה שמו נפשם בכפם, הגיעו לקצה גבולה של מרוקו. לימדו את היהודים לאחוז בקשת וכאשר הפורענות הצפויה שממנה חששו – לא באה, הם נרתמו במלוא המרץ למבצעי העלייה השונים. במסירות אין קץ ותוך סכנת נפשות ממש, ארגנו מתנדבים אלה את שיירות העולים, ריכזו אותם בנקודות ההעפלה בים, או הבריחו אותם גבולות בדרך היבשה והביאו אותם לחוף מבטחים.

לא היה זה מבצע חד פעמי אלא פעילות רצופה שהתמשכה על פני כמה שנים. על כן, אין כיום אפשרות לדבר על גבורת העולים ממרוקו, ללא דיבור מקביל על גבורת השליחים ולהיפך.

ראשי המדינה ואבות הציונות היו מודעים, כמובן, לייחודה של עלייה זו, בהשוואה לעליות האחרות. בישיבת במוסד לתיאום של הממשלה והסוכנות היהודית, שנערכה בחורף 1961, לאחר אסון טביעתה של האניה " פיצס, או בשמה העברי " אגוז ", מול חופי גיברלטר, אמר משה שרת, יו"ר הנהלת הסוכנות, בין השאר :

" אני סבור שבכל המרטירולוגיה של העלייה שלנו עד כה, לא היה עוד פרק כמו העלייה היהודית ממרוקו. אמנן אנו יודעים את פרשת הבריחה, את פרשת ההעפלה. אנו יודעים גם את פרשת " סטרומה " ועוד אנייה שטבעה בים השיש, אך מלבד שני מקרים אלה, הקשיים הגדולים שההעפלה נתקלה בהם, היו בחופי הארץ.

מַרְטִירוֹלוֹגְיָה

ל (נ') [מיוונית: martyros עֵדlogos + דבר] אֹסֶף סִפּוּרֵי עֵדֻיּוֹת עַל אֲנָשִׁים שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, פָּרָשַׁת הָעִנּוּיִים וְהַסֵּבֶל שֶׁל קָרְבְּנוֹתֵיהֶן שֶׁל רְדִיפוֹת דָּתִיּוֹת: הַמַּרְטִירוֹלוֹגְיָה הָאֲרֻכָּה שֶׁל הַיְּהוּדִים בְּאַרְצוֹת הַגּוֹלָה.

כאן היו מהעולים צריכים להתגנב, או לאחוז בנשק ופה האנגלים פתחו באש. היציאה עצמה לא הייתה קשורה בקשיים.

" עכשיו – הכניסה לארץ היא חג בלתי פוסק. אך מבחינת היציאה – הכול במחנק, במחתרת ובגניבה ומתוך סכנת נפשות ממש. מפני שאם תופשים יהודים מרוקנים – הן את העולים והן פעילי העלייה ; או אפילו אם לא תופשים, אבל פתאום קמה עיירה בבוקר ויש בה בית ריק מתושביו.

עד אתמול בערב היו שמם שמפחות, הורים, ילדים ופתאום הבית ריק. המשטרה מגלה זאת, נכנסים לבית ומוצאים שם בוקה ומבוקה. רהיטים נשלכים, ארונות ריקים. אז מיד מתחילה חקירה אצל השכנים. אלה טוענים שלא יודעים כלום ואז באות מיד המכות ואחריהן המאסרים.

או נניח שכבר מוכנה חבורה שלימה לעלות בדרך זו, אך ברגע האחרון מתברר שהדרך שנקבעה אינה בטוחה. קרה שם משהו, שוטרים מסתובבים. יחד עם זה, חבל להפסיד הפלגה. ואז צריך בן לילה להחליף את  האנשים צריך לעבור למקום אחר ולהגיד לאנשים : אתם מוכנים לעלות ? בואו ועלו. האנשים קמים ציד, בלי אומר ודברים הם אורזים מה שיכולים ויוצאים לדרך "

עד כאן דברי משה שרת ז"ל.

ואמנם אין להבין את השוני הגדול בין ההעפלה והעלייה החשאית מאירופה, בשנים שלפני קום המדינה, לבין ההעפלה ממרוקו ומצפון אפריקה כולה, בשנים שלאחר העצמאות, מבלי לעמוד על ייחודה של יהדות זו.

שורשיה של יהדות מרוקו נעוצים בתנ"ך והיא התפתחה בצל התרבות הפניקית, הביזנטית והמוסלמית. למרות שלוש מאות שנות ניוון, בצל שלטונם של סולטאנים מוסלמים עריצים, היא שבה ופרחה בחיק התרבות הצרפתית.

במשך אלפיים שנות גלות, הייתה יהדות מרוקו חלק מנופה התרבותי המדיני והכללי של מדינה צפון אפריקאנית זו. אך למרות בידודה הגיאוגרפי, שימרה יהדות מרוקו את לשונה העברית ואת תרבותה היהודית וכל המאמצים להטמיע אותה בגויים ולבולל אותה בין עמי הארץ, נכשלו. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

יוני 2012
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר