מורשת יהדות מרוקו

מקורות אחרים יודעים לספר על בוא יהודי שיביליה לדבדו:

א)        הרב אבנר ישראל צרפתי, ביחס פאס, כתב: ״והייתה גזירה במללאח בשנת הרכ״ה בך והענוגה והיו במללאח קהל קדוש שכלא ונהרגו על קדוש ה׳ ונמלטו מהם עשרים איש מחותנים ומעט נשים וילדים..

 הישמאעלים הרגו ביהודים כרצונם על סיבת שנמצא גוי אחד הרוג במדינה של פאס. ע״כ. קהל קדוש שכלא הוא כה מיוחד ומיוחם עד שהוא קהל בפני עצמו בתוך קהל פאס — הרב טולידאנו טוען שיש לקרוא במקום שכלא — שבלא — היינו המגורשים משיביליה אשר התיישבו בפאס.

נחום סלושץ כתב ההתנפלות על קהל שכלא היתה מסיבת קנאת המוסלמים ביהודים ובנוצרים המקורבים למלך ותוך בלבול ואי סדר ששררו בפאס אחרי רצח המלך המריני עבד אל חק — סלושץ מוסיף שאין להגיה במקום קהל שכלא — קהל שבלא.

 ומי הוא אם בן קהל שכלא? הוא קהל כהן מקלי (שכלא), מבני כהני שיביליה שגלו לפאס. לפי סלושץ אחרי מהומות שנת רכ״ה בפאס נמלטו רבים מקהל שכלא—סקלי לדבדו ושם התיישבו בשנת רכ״ה.

 הנמלטים מפאם בחרו להתיישב בדבדו מפני ״שאין בה שבטים ערבים גדולים… אינה יושבת על אם הדרכים, והריה הם חומותיה״.

רבי דוד הלוי משיביליה:

לרבי דוד הלוי מייחסים ספר המלכות על הקבלה. הרב טולידאנו הביא מסורת שרבי דוד היה ממגורשי שיביליה, התיישב בדבדו אחר כך הגיע לעיר דרע בדרום מערב מרוקו ונפטר שם. במבוא לספר המלכות הרי׳מ טולידאנו כתב: ..

.משיביליה באו משפחות רבות יחד עם רבי דוד הלוי… ומהם היו הרבה כהנים שעברו בפנים הארץ וישבו בעיר בודדה ורחוקה מאדם בעיר דבדו… קהל גולים אלה נודעו בשם קהל שיבילייאנוס. הרב טולידאנו סבר שיהודי שיביליה הגיעו לדבדו מתלמסאן שבאלגיריה.

 סלושץ כתב שגולי שיביליה באו לדבדו מפאס אחרי אירועי שנת רכ״ה. דעת הרי״ם טולידאנו נראית יותר מפגי שבפעם הראשונה שדברו מוזכרת במקור יהודי היא מוזכרת עם קהילת תלמסאן:

״ויהי בשבתו על כסא ממלכתו ויאסוף ( באר״ב רוס ) אנשי חיל וילך על טרימיסן ( היא תלמסאן ) וילכדנה וינוסו קאייד מאנצור ואחמד המלך בן אחותו ובני העיד והיהודים אשר היו אתם להציל נפשותם ממוות ויעברו דרך דיבדו ויתפשם מולאי עמר ויתנם בבית הסוהר וישבו שם בדבדו ימים רבים וכו׳״. ע״כ.

פרק 2: ארבעת המאורעות

ארבעה מאורעות קרו בדברו או בקרבתה והשאירו רושם רב בחיי הקהילה: פרשת כפר דאר בן משעאל, ביקור דה פרקו, מרד בוחמארה, הרג יהודי ג׳ראדה.

כפר דאר בן משעאל:

זאת לדעת רבותי, קרוב למאה שנה מאז שאבותינו עזבו את דבדו, אבא ז״ל שאז היה צעיר יצא אתם, התיישב בדאר משעאל והתפלל תמיד בבית והקהל בביתו מתפלל שם בבית כנסת. ואחי הגדול הרב יהודה כהן עדיין הוא בחיים והוא בן שבעים ושבע שנים היה מלמד בבית כנסת שלנו בדאר משעאל.

אחריו אחיו הקטן ממנו הרב משה הכהן ואחריו אחיו מורי ורבי הרב שלמה הכהן נ״ע לימדו בבית הכנסת. ובשנת ת״ן חזרנו בפקודת המלך יר״ה לדובדו יע״א. מאז שחזרנו ואנחנו בבית הכנסת מתפללים ומלמדים י״ג או י״ד שנה, ומלמדים בני משפחת מרציאנו אבות ובנים ובני בנים.

היום אפילו את שם משפחתנו אין לבית כנסת וחכמים אמרו מעליו בקודש ואין מורידין והם עושים ההיפך מה שהורו לנו חכמים. הרב משה אחי הוא שליח צבור אך הם אומרים יש בידנו שטר חתום מרב יהודה אחי נ״י ובו כתוב שבית הכנסת שייך מחציתו למשפחת מרציאנו ומחציתו שייך למשפחת בן נאים — כעת אספר לכבודכם קורות בית כנסת זה: אבותינו ספרו לנו שבבית כנסת זה היו קדמונינו מתפללים, בזמן ההוא דבדו הייתה מלאה יהודים.

 אבל בני משפחת מרציאנו באו מנתיסדלת שהיא קצבת אל מכזן ואנו מן הקהל שיביליה. ובית כנסת הוא שיביליה במבוי היהודים סמוכה מצד דרום לבית שמויל בן נאים ומצד מערב לחצר בני שמעון הכהן סקלי ומצד צפון סמוכה לרשות הרבים.

אז הייתה בנויה על אויר וכאשר חזרנו מן כפר דאר משעאל בפקודת המלך הקימו עלינו שנאת הגרם אשר לא הירשו לנו לבנות בית כנסת חדש. אז קמו בני שמויל בן נאים ואמרו לקהל אזרו כח להיות אנשים עם בית כנסת, קומו לבנות בית כנסת, אם היא בנויה על אויר נבנה אותה על קרקע הנה קרקע לבנייתה והוא הקדש.

 אז עמדו על עמדם ארבעה מראשי קהל דאר בן משעאל שלמה בן יצחק מרציאנו והרב מרדכי אחי, הרב שלמה בן שמעון כהן סקלי והרב משה בן שלמה מרציאנו והרב דוד בן דוד מרציאנו והוציאו עליה לפוקחי אומות העולם^{( כוהני דת מוסלמים )} ונבנית שבח לאל בשנת תנ״ז וכו׳ ועוד ראיה ברורה שהייתה הקדש מצאנו שטר מכירה של בית בני בן נאים וחתום החכם כמוהר״ר יוסף בן משאש בשנת שס׳׳ט.

 לפי מכתב זה יצאו יהודי דבדו את קהילתם סביב שנות שיין, והתיישבו בדאר בן משעאל, הם נשארו שם קרוב למאה שנה עד לת״ן. סלושץ הניח שמצב בטחוני רעוע גרם ליציאת יהודים מדברו, מאה שנה אחרי כן, מלך מרוקו מולאי איסמאעיל שביסס שלטונו במזרח מרוקו ביקש מיהודי דאר בן משאעל לחזור לדבדו. המכתב הוא שער ראשי לידיעת קורות יהודי דבדו.

דאר בן משעאל

יש שכתבו שבן משעאל היה יהודי שעלה לגדולה ולעשירות ונהפך שליט במחוז תאזה. היה ממשפחת כהן סקלי שעזבו את דבדו והתיישבו בכפר הנקרא על שמו. שמו הפרטי היה אהרן— יש מוסיפים שבן משעאל הטיל חיתתו על איזורים נרחבים ודרש מהמוסלמים בפאס לשלוח לו מדי שנה בשנה מתנה חשובה.

בימים ההם מולאי אלרשיד למד בפאס. אלרשיד החליט לנקום חרפת הישמעאלים. וכך התגלגלו הדברים: אנשי פאס שלחו את המתנה השנתית לבן משעאל, ארבעים כספות שהכילו ממון רב, ואלרשיד עצמו שהתחפש לאישה מוסלמית. וכשהשליט היהודי אהרן בן משעאל הביא את המתנות לארמונו התגבר עליו אל רשיד, הרגו וכבש את הארמון. תמורת מעשהו הנועז הכתירוהו בני עמו מלך פאס.

יש שכתב שאהרן בן משעאל לא שלט ולא משל על מוסלמים אבל היה עשיר מופלג. אל רשיד זמם את רצח בן משעאל לזכות ברכושו העצום, וכן היה, אלרשיד רצח את בן משעאל וירש ממונו הרב. היה מי שכתב שארמון בן משעאל היה בעיר תאזה — אחרים סוברים שכפר דאר בן משעאל הוא באיזור תאורירת או בקרבת ברקן הסמוכה לאוג׳דה, ״הרש״ך ביחס דובדו דף ג׳:

מצאתי שטר אחד וז״ל בכל הפרקמטיה שישלח שלמה מן הפאס עד דאר בן משעאל היא לאחריות שלמה הנזכר, ומן דאר בן משעאל עד שתגיע ליד שמואל לדובדו או לעיר זא ( תאורירת ) היא לאחריות שמואל שנת לבית״ך. לפי שטר זה למדנו שמקום המדוייק של דאר בן משעאל היה בין העיר תאזה והעיר תאורירת.

קרוב לשלושים שנה אחרי רצח בן משעאל, המלך החדש מולאי איסמאעיל העביר יהודי דאר בן משעאל לדבדו סביב שנות ת״ן. אך נשארו בדאר בן משעאל יהודים כי שד״ר חברון רבי ש. לוי סובב שם אחרי גירוש היהודים מהכפר ואסף חמש ריאליש. ובאותה עת אסף עשרים ריאליש ושתים ריאליש לת״ח בדבדו, וזה בשנת תס״ח.

במלחמותיו נגד התורקים ביסס המלך איסמאעיל את הגבול המזרחי של מרוקו והדף את התקפות התורקים לשם כך פינה יישובים שלמים במזרח מרוקו. דוד קורקוס כפר מכל וכל בפרשת אהרן בן משעאל: לא היה ולא נברא^.

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

באותה עת, בתחילת שנות הארבעים, קרוב לחמישים אחוז מבין גילאי 5 – 14 לא הכירו חינוך אחר זולת המסורתי. לאחר מלחמת העולם השנייה קיבלה כי"ח תנופה נוספת, ובסיוע הג'וינט הרחיבה את מוסדותיה לכל יישוב יהודי הגדול מ-300 נפש, ובערים הגדולות אף הקימה חטיבות על יסודיות ובתי ספר מקצועיים.

בשיתוף עם חברת " מגן דוד " המקומית הקימה כי"ח בשנת 1949, בית ספר למורים, שם רכשו הלומדים חינוך יהודי נרחב עם השכלה תיכונית צרפתית מלאה..

במרוקו פעלו מוסדות חינוך נוספים, " אורט " הקימה בית ספר מקצועי בקזבלנקה\ כמו כן פעלו מוסדות דתיים, כמו " אוצר התורה " ו " אוהלי יוסף יצחק ". בתלמוד התורה ובישיבות למדו ערב עצמאות מרוקו כ-8000 תלמידים.

מוסדות כי"ח השיגו הישגים מרשימים, וההשוואה למוסלמים תוכיח, בתום תקופת הפרוטקטורט רק 13% מגילאי בית הספר בקרב המוסלמים קיבלו חינוך מערבי מסודר – בעוד שבקרב היהודים עמד אחוז זה על 60.

בשנים 1945 – 1955 השלימו רק 500 תלמידים יהודית את הבחינות לתעודות בגרות ; ובשנת 1955 סיימו רק 268 תלמידים את חטיבת הביניים, ורק 30 סטודנטים למדו במוסדות אקדמיים במרוקו. הרבו המכריע, שרצה לרכוש השכלה גבוהה עשה זאת בצרפת.

על התעצמות כל ישראל חברים במרוקו והשפעתה על החינוך היהודי שם אנט למדים גם מהנתונים הבאים : בשנת 1945 למדו במוסדות כל ישראל חברים 21.854 תלמידים ; בשנת 1953 – 29878 תלמידים ; ובשנת 1955 31402 מתוך סך הכל של 38542 תלמידים.

לשיאה הגיעה כל ישראל חברים בשנת 1960 : במוסדותיה למדו אז 33000 תלמידים בשנות השישים, עם העלייה לארץ, חלה ירידה דרסטית בחינוך במוסדותיה. 

בניגוד לצנועת הציונית בתוניסיה, לא הצליחה התנועה הציונית במרוקו להתארגן ככוח חברתי ופוליטי משמעותי. הסיבה העיקרית לכך הייתה סירובם של הצרפתים, מאז כינון הפרוטקטוראט בשנת 1912, לאשר חוקית את הפעילות הציונית.

למרות זאת פעלה התנועה הציונית במרוקו בצנעה ברציפות משנת 1923 ועד עצמאות מרוקו בשנת 1956 – להוציא את תקופת שלטון וישי 1940 – 1942 ואת שנת 1948 – הקמת המדינה ומלחמת העצמאות, ההנהגה המרכזית של התנועה הייתה מורכבת מציונים ותיקים, וביניהם הלך קאזס עטר, ג"ר בן אסרף, ג"ר טולידאנו, סלומון כגן, שמואל אלמליח, מ' מרציאנו, סמואל דניאל לוי, ס' אוחנה, זיידה שולמן.

בשנות החמישים עמד בראש התנועה הציונית פול קלמרו.

לפי צבי יהודה, נרתם לפעילות הציונית רק חוג מצומצם מהאליטה החברתית בקהילות – ואילו רובם של יהודי מרוקו לא ידעו כיצד הוקמה והתפתחה התנועה הציונית בארצם. עבורם היוותה הציונות חלק מתפיסת עולמם הדתית המסורתית, ומן הסולידריות שלהם עם עם ישראל באשר הוא.

יהודה מונה ארבע סיבות, שלפיהן לא השכילה התנועה הציונית עד שנת 1936 לבסס את מעמדה במרוקו

1 – הגבלת הפעילות הציונית במרוקו על ידי הפרוטקטורט הצרפתי.

2 – ביסוס מעמדה של כל ישראל חברים במקביל להתבססותה של צרפת במרוקו. שמונים אחוז ממשאביה של כל ישראל חברים, מקורם היה בממשלת צרפת, ואידיאולוגית כל ישראל חברים הייתה מנוגדת לציונות.

3 – רובם המוחלט של יהודי מרוקו לא ראו בציונות המודרנית פתרון למצוקתם.

4 – התנועה הציונית העולמית לא השתדלה להחדיר את הציונות המודרנית למרוקו, אף לא עודדה עלייה מארצות האסלאם.

שינוי מהותי במצבה של התנועה הציונית במרוקו עם כינוסה של הוועידה הארצית לציוני מרוקו ב-18 בינואר 196 – הראשונה בארבע ועידות שנתיות שהתכנסו עד אשר הוטל איסור על הפעילות הציונית באפריל 1940.

לראשונה קמה מסגרת ארגונית מרכזית, אשר התוותה את מדיניות התנועה ותוכנית פעולתה, בחרה את מוסדותיה ופיקחה עליהם, ונהגה על פי תקנונה והנחיותיה של ההסתדרות הציונית.

כישלון צרפת ושלטון וישי 1940 – 1942, גורל יהודי אירופה, והתחזקות התנועה הלאומית הערבית במרוקו – כל אלה חיזקו את התנועה הציונית שם. כך נוצר פתח תקווה ליהודים, שאולי ישועתם אכן תבוא מציון.

תקווה זו התחזקה עם הקמת מדינת ישראל ; אולם כבר בתחילת 1948, על רקע מאבק על יחסי היהודים העברים במרוקו, הטילו הצרפתים הגבלות על הפעולה הציונית במרוקו.

שנת 1947 הייתה שנת ההעפלה : מחופי אלג'יריה יצאו שלוש ספינות מעפילים, רובם ממרוקו. הראשונה בהם הייתה הספינה " יהודה הלוי ". היא הפליגה ב-10 במאי 1947, ועליה 430 מעפילים ; בעקבותיה יצאה ב-16 ביולי 1947 הספינה " שיבת ציון " עם 411 מעפילים ; והשלילית – ספינת " הפורצים " ועליה 44 מעפילים.

גם לאחר הקמת המדינה היה הקשר בין התנועה הציונית העולמית לבין התנועות הציוניות בצפון אפריקה רופף, הסיבה העיקרית לכך הייתה חוסר ההתייחסות של התנועה הציונית העולמית לתנועות הציוניות בצפון אפריקה.

כך למשל, תכננה התנועה הציונית בצפון אפריקה בפברואר 1954 כנס באלג'יר, והזמינה אליו את חברי הנהלת הסוכנות היהודית ; אך בדיון על כך אמר יושב ראש הנהלת הסוכנות, ברל לוקר : " אני נגד השתתפות חברי הנהלה בכנס התנועה הציונית בצפון אפריקה , שתיערך בפברואר 1954 באלג'יר, פרט להרמן ( מנהל מחלקת הקליטה, שממילא תכנן באותה תקופה להיות בפריס ), וזאת משום שכנס זה אינו חשוב, והתנועה הציונית בצפון אפריקה היא פרימיטיבית.

על כך הוסיף ואמר חבר הנהלת הסוכנות, אליהו דובקין : " אני חושב שתופעת מספר רב של חברי הנהלה בכינוסים בעלי חשיבותך ממדרגה עשירית, יש בה כדי לבזות את התנועה הציונית.