מורשת יהדות מרוקו

בית ספר מודרני.

המידע הראשון על בית ספר בפאס הוא בדו"ח של " אגודת אחים " ל- 1881 – 1882. בית הספר מנוהל על ידי אברהם בן שימול, אשר מקווה לקבל הקצבה שנתית מכל ישראל חברים. בכיתה הראשונה חמדו שלושים תלמידים מגיל תשע עד עשרים, ביניהם מוסלם בן 26.

הם משלמים שכר לימוד, והמנהל מוכן לקבל גם תלמידים שאין ביכולתם לשלם. לאחר התכתבות של מספר שנים בין כל ישראל חברים ואגודת אחים, הגיעו להסכם בדבר מימון משותף בחלקים שווים להחזקת בית הספר שנפתח באוקטובר 1882. כ-21 שנים אחרי פתיחת בית הספר הראשון של כל ישראל חברים בתיטואן. שלמה בן עוליל מונה מנהל.

הוא הצטיים לא רק במסירותו לחינוך, אלא התערב גם למען יהודים שנאסרו או שסבלו מהתנכלויות. צוות המורים כלל מורה לעברית ומורה לערבית. מספר התלמידים בשנה הראשונה היה 100, מהם 40 לא שילמו כל שכר לימוד.

טכס הפתיחה נערך בשני במרס 1884. פקידים צרפתיים שיבחו את המנהל שעשה רבות תוך זמן קצר. שנה לאחר מכן נערך טכס בהשתתפות שגריר צרפת שרל פרו      Feraud,ויעקב בן עזרא המורה לעברית ביקש את הפייטן רבי ש. אזולאי לחבר פיוט מיוחד לאירוע.

הבחינות השנתיות נערכו בתכסיות, מלוות הצגות על ידי התלמידים, בנוכחות דיפלומטים. בשנות השמונים ביקרו צרפת, בלגיה ופורטוגל, ששאלו את התלמידים על ידיעותיהם בצרפתית, ספרדית וערבית, ובשנות התשעים ביקרו שגריר בריטניה וחברי הפרלמנט הבריטי שבחנו אותם באנגלית, שהרי בית הספר נתמך על ידי אגודת אחים בלונדון.

בביקורים אלה חולקו פרסים לתלמידים נצרכים ומצטיינים. מספר התלמידים עלה רק במעט, באשר לפי דו"ח בשנת 1892 נמנו רק 120, מהם 65 שלא שילמו שכר לימוד. דומה שהמספר הקטן של תלמידים נבע מתוך גישה שמרנית לחינוך בייחוד על ידי הרבנים, למרות שרבי אבנר ישראל הצרפתי ואחריו רבי שלמה אבן דנאן התייחסו באהדה לבית הספר.

בסוף שנת 1890 התמנה לניהול בית הספר יוסף קונקי יליד גיברלטר 1870, וסגנו היה יוסף בן שמחון. לפי ידיעה מנובמבר 1895 יזם המנהל פתיחת מטבח לעניים, בו קיבלו הנצרכים מזון. במכתב שכתב הרב שלמה אבן דנאן לכל ישראל חברים בכ"ג טבת תרנ"ז – 1897, שיבח את כל ישראל חברים על פתיחת בית הספר ואת מנהליו הנ"ל. 

באותה שנה הייתה יוזמה להטיל מס על הבשר כדי לממן את החזקת בית הספר, אבל אחדים מהחכמים התנגדו כי אין זה היטל פרוגרסיבי, והחליטו להטיל מס על העשירים בלבד. המנהל הבר של בית הספר היה א. אלמליח, שהיה פעיל גם בתחומים החורגים מחינוך.

הוא הוכיח את יכולתו הארגונית בסיוע לקרבנות ההתנפלות על יהודי פאס באפריל 1912. לאחר הפסקה בגלל המהומות, נפתח בית הספר בראשון ביוני 1912. הוא דאג לריהוט חדש לאחר שזה ניזוק על ידי הפורעים. נוספו ששים תלמידים חדשים ומספרם בשנה זו היה 300 תלמיד.

חינוך הבנות.

בעייה חמורה יותר מבחינת החברה הדתית הייתה פתיחת בית ספר לבנות, שהרי חכמי פאס כמו גם במקומות אחרים בעיקר בערים הפנימיות צפרו, מכנאס ומראכש, לא ראו בעין יפה חינוך ממוסד של בנות, מחשש שתצאנה לתרבות רעה.

חינוכן המסורתי שניתן על ידי האם או הסבתא הסתפק במצוות ובמנהגים הקשורים לרעייה  ולאם היהודית, וכיון שלא חלה עליה החובה להתפלל ולקרוא בתורה, אין היא חייבת ללמוד לקרוא. בית הספר נפתח בשנת 1899, 37 שנים לאחר פתיחת בית הספר הראשון לבנות בתיטואן, בניהולה של הגברת בן שימול.

לפי דבריה בחודשים הראשונים באו אליה רק כעשרים תלמידות, וב-25 בנובמבר 1900 התקרה מספרן למאה. הבעיה הייתה שבנות רבות עזבו את הלימודים בניגוד לרצונן כדי להינשא, והמנהלת סירבה  לקבל בנות נשואות.

היא כתבה שהרב הראשי רפאל אבן צור השתומם שבית הספר התמלא בתלמידות בזמן כה קצר, וחשב שיהיו לה לכל היותר מתריסר תלמידות. נראה מהדברים שחכם זה התייחס ביחס חיובי לחינוך הבנות בבית הספר.

בשנת 1901 ביקרו רק שמונים בנות בבית הספר. בתי הספר של כל ישראל חברים בפאס לא הביאו תועלת רבה. עד 1912 לא יכלו התלמידים לעשות שימוש מעשי בהשכלתם, ונשארו למעשה במסגרת החברתית המקצועית השמרנית.

ייתכן שהסכמת החכמים לפתיחת בית ספר לבנות על ידי כל ישראל חברים נבע מהחשש לגרוע ביותר, והכוונה לתעמולה ולחינוך של המיסיונרים שניצלו את העובדה שבנות אינן מקבלות חינוך ממוסד, וניסו ללמדן קרוא וכתוב ואת המקרא לפי האמונה הנוצרית, תוך ניצול בורותן, נוסף להטבות כלכליות למשפחות הסובלות ממצוקה כלכלית. ובית ספר יהודי ואפילו בדו"ח של כל ישראל חברים, עדיף היה על פני חינוך לנצרות שהיא עבודה זרה.

לפי דו"ח שנכתב ב-1 בספטמבר 1903, רוב יהודי פאס דוחים את מפעלה החינוכי של כל ישראל חברים ורבים רואים בפעולתה טומאה. רוב היהודים מעדיפים לשלוח את בניהם לתלמודי תורה קטנים ומזוהמים, בהם לומדים קר עברית ואל כל שפה אחרת.

שלטה אמונה בעין הרע שתגרום לפורענות על כל הקהילה אם אלף הילדים ילמדו כולם בבנין גדול בתלמוד תורה, לכן העדיפו שילמדו בחדרים קטנים ועלובים בהם אין עין הרע פוגעת.

רק בני עניים או כאלה שיש להם מהלכים בחו"ל שולחים ילדיהם לבית הספר של כל ישראל חברים. האוכלוסייה היהודית כמו המוסלמית בעיר זו מצטיינת בקנאות דתית הדוחה כל תרבות אירופית. 

אל עוברי דרך אקראה קינה קוננתי בשנת תק"ן לפ"ק על כמה מדינות שנשללו בעוונותינו הרבים.

 רבי דוד בן אהרן חסין

בשנת נת"ק לפרט קטן / נתק הדר עיר מכנאס

 

ויקם ה' שטן / לשלומה, פרץ בה פרצה

בַּלֶשֶת לָעיִר נִכְנְסָה

 .

אל עוברי דרך אקרא / מי שמע כזאת, מי ראה

הרעה הזאת הבאה / כבצע הזה לא נעשה

 

איך כלילת יופי, בבת / בחודש זיו זיוה שבת

ביום רביעי בשבת / פסח שני לטמא – נפשה

 

נתן למחבל רשות / במאמרה של רשות

חפצו ורצונו לעשות / מדד לו מידה גדושה

 

כחוטב עצים בקרדומות / נתצו בהם, פרצו חומות

נגלו להם תעלומות / דבר מהם לא נתכסה

 

ימים גם לילות שללו / ישראל בכל פה אכלו

באו פריצים חיללו / תורת משה מורשה

 

דיני נזיקים וחבלות / וקנסות וגם גזלות

וטרפות בהם כלולות / עיקור, חלדה, דרסה

 

דברי אליה הנביא / ניבא עלי ארץ הצבי

עליהם אלהים הביא / לא נפל דבר מהם ארצה

 

ומה חרי אף הזה / בזוזי בתר בזוזי

גזזו אותנו כגוזזי / עז בת שנתה וכבשה

 

יצאו בגולה ערומות / נשים יקרות ונעימות

מפחד אויב וחמות / אם על בנים רטושה

 

דלתי שערי פתחים / נתחו אותם לנתחים

וספרי תורה שטוחים / כמחצלת פרושה

 

בעינינו הן ראינו / חלקו להם בגדינו

לחם אליהם שאלנו / עד כזית, עד כביצה

 

נענינו אמרו בחמה / כי אין בידם מאומה

אוי לה לאותה כלימה / ואוי לה לאותה בושה

 

אוי לעיניים כך ראו / ספרי קודש חוצות מלאו

על כתף ראשם ישאו / עד לא יוכלו מלט משא

 

הכו אותם עד חורמה / בשאת נפש, ביד רמה

מכה רבה ועצומה / לא זורו ולא חובשה

 

ראשי העדה, גבירים / חובשו בבית האסורים

בשלשלאות קשורים / לביזה וגם לשמצה

 

נוטפים ירבו על זוחלים / על עשירי עם גדולים

היו עניים ודלים / כלתה פרוטה מכיסם

 

חבל עליהון דאבדין / כסף, זהב אזמר גדין

ספדיא עליהון ספדין / בתר דנבא אזלה רישא

 

ספוד אגדיל כל הימים / על חיבורי חכמים

אין קונה להם בדמים / ספרי פרישה ודרישה

 

יגוז וימרוט כל שערו / כל מחבר על חיבורו

חכם יבין לאשורו / נסרחה חכמה, נמאסה

 

יריעות ספרי תורה / עשו מרצופין בתפירה

עלי זאת שקים אחגורה / ובאפר אתפלשה

 

נורא בעם רם נשפכה / בערה ולא שכבה

אל אלהים ה' ככה / בארץ הזאת על מה עשה

 

חמרא בטש שרגא / שם את ישראל לחגא

ורמא עליהו כרגא / עד בלי קצבה וקציצה

 

זכור תזכור ותשיח / עלי נפשי, לא תנוח

ואלך קודר שחוח / אין תנועה, אין הרגשה.

 

קיוינו טוב, והנה רע / רב צער וגדל פרע

גזר-דין נגזר לא נקרע / והנה הנגע פשה

 

אחרי זאת רע מצאנו / צרות רבות סבבונו

לחם אזל מכלינו / כסות בקרה לא נמצא

 

מרבדים טובות חשובות / חליפות שמלות רבות

את הכל לקחו לרבות / כלי בית וכלי קופסא

 

צדיק וישר משפטו / כי עונותינו היטו

הרבינו מאוד לחטא / ומכתנו אנושה

 

ציוה האל חסדו לנו / לא נהרג אחד ממנו

נשים ובתולות לא עינו / לא היתה בזה קדשה

 

אחרי ימים של צער / חמת מלך כאש בער

תלה אנשים בשער / מיתה משונה מאוד קשה

 

מי מעין עיני יזובו / על מדינות שנחרבו

כסוכת כרם נחשבו / וכמלונה במקשה

 

יחד בערי מערב / הזיק נחש, שרף ועקרב

ואורם חשך וערב / היו לקמיהם לשימצה

 

צר ומצוק מצא אותם / עד מהם המירו את דתם

ומהם מסרו נשמתם / על קדושה רם ונישא

 

יללה אגביר וקינות / על טטואן שרת מדינות

ממנה התחילה פורענות / ותהלך אש ארצה

 

 מר אצרח על העירה פאס / דל כבודה, הודה אפס

מקור משחת מעין נרפש / כי הוציא אותם החוצה

 

ידוו הדוים עליה / על בתי כנסיותיה

אבלו אנו פתחיה / קינה כאלמנה אשא

 

צר ואור חשך בם להיות / רפת של סוסים עשויות

בתים היושבים בנויות / אוצר לכלי מחרשה

 

דברו בגאות פימו / אויבים לנתק מוסרותימו

כהמית ימים יהמו / את נאות יעקב נירשה

 

ועברתם כי קשתה / צרעת ממארת פשתה

בארצות החיים הייתה / יד נטויה זאת עושה

 

דופק וגולל חפרו / ועד היסוד ערו ערו

להוציא המת מקברו / חרפה שברה חבי אנושה

 

בדברי סופרים זאת היתה / ליבעי איניש רחמנותא

עד לזבולא בתריתא / מענה על זאת נבקשה

 

רחמים ירבה ועתירה / לעת מצוא זו קבורה

משום ביזיונו וכפרה / מצא אותם טובה מצא

 

איש היעלה על דעתו / ישפוך אלוה בחמתו

על מתים שכבר מתו / ועונם כבר נרצה

 

הן מאוד הרבה מר לי מר / על כל צדיק חסיד גמר

איכה תוך קברו לא נשמר / מן הראשונות זו קשה

 

רצון מאל חי יתעלה / למתים יעשה פלא

תהיינה עצמות אלה / עצם אל עצמו הגישה

 

נקוה ארוכה להם / בשר וגידים עליהם

ורוח יבוא בינהם / ויהיו בריה חדשה

 

חבלי משיח ראינו / ולא רץ לבוא אלינו

כל היום אליו קוינו / בחשיקה, בחפיצה

 

זכור אל תפר בריתך / והצל, הצל עמך

עשה למען תורתך / הטהורה, הקדושה

 

קדוש אלהי אברהם / למה תהיה כאיש נדהם

מתי מלך ככפיר ינהם / ואתה אל רם ונישא

 

חובה מוטלת עלינו / להתפלל אל מלכנו

בשלומו יהיו לנו / גילה רינה וגם דיצה

 

זה היום עשה ה' / שלח את קנא קנאי

אליהו יראו עיני / גוי אל גוי חרב לא ישא

 

קדוש ישראל מבטחו / מהרה ישלח משיחו

יראו ישרים ישמחו / וכל עולה פיה קפצה.

 

המשורר רבי שלמה חלואה ממכנאס שחי בשנים אלה, תיאר בשירו את חילולם של ספרי התורה ובתי הכנסת בפאס 

 

אם אזכרה תלאות / דמעותי כיאור יורדים

אחרי מלא קוראות / צרות רבות ונדודים

באו אלי כצבאות / שודדים ברוב גדודים

יום פסח שני, הוא אות / למצורעים נפרדים

 

בַּתֵי ערי חומה / חתר צר צוררי

שבו ואחלמה / בזז בן אדמה

לשאיה ( שממון, חורבן ) ולשמה / השיב עיר הדרי

וסחב ספר תורה, לעין בני גבירה

 

אוי, אוי, אוי עלי היכלות / בתי תפלות

לדוברי נבלות / בֵּית וַעַד לזונה

ונשים שכולות / ובתולות שלולות

ואנשים לתלות / בשער המחנה

 

משכן שכינה בית קודש

צר כמו מתבן הִדֵּש

ביום ברק בעיר קדש

ספר תורה / צר הערה

לשרפה, משם בארה.

 

רבי מרדכי בן משאש ממכנאס שחי בשנים אלה, כתב קינה על גזירות יזיד בין השאר

 

כניסיות נאמנה, עשרה הם ושמונה

איך לשמה ( חרבן, שאיה )  ולשנינה / יהיה מקום דרשה…

ספרו תורות נקרעות / ביד זידים נטבעו

 

באותה תקופה פעל בצפרו רבי שאול ישועה אביטבול 1740 – 1809, הכותב : " שבזמן הבלשת נשללו כל ספרי התורה שבבית הכנסת.