ארכיון יומי: 15 במאי 2013


פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים ועד הזמן החדש – אליעזר בשן.

חילול שבת הוא כמו עבודה זרה.

כאמור שמירת שבת הייתה אחד הסימנים המובהקים של הזהות היהודית, והמחללה נחשב כמי שאינו מוגדר כיהודי. בהלכות גדולות נאמר : מי שמחלל שבת בפרהסיא פסול לעדות.

" משומד אסור לאכול משחיטתו ומשומד לעבודה זרה ולחלל שבתות בפרהסיא..דלגבי משומד שבת ועבודה זרה כי הדדי דמיין ( דומים זה לזה ), ואסור לאכול משחיטתו. רש"י כתב בתשובתו : מחלל שבתות כעובד עבודה זרה.

הרמב"מ כותב : ישראל שהמיר לעכו"ם או שהוא מחלל שבתות בפרהסיה הרי הוא כעכו"ם לכל דבריו ( הלכות גירושין, פרק ג, הלכה טו )

רבי יעקב בן אשר מחבר " הטור ", פסק בהלכות שחיטה יור"ד, ס' ב', מי כשר לשחיטה, ומי אינו כשר : מי שעובד עבודה זרה וחילול שבת בפרהסיא..מומר לאחד מאלו הוי כעכו"ם.

הגדרת רבי יוסף קארו בשו"ע יור"ד  " מומר להכעיס אפילו לדבר אחד, או שהוא מומר לעבודת כוכבים או לחלל שבת בפרהסיא, או שהוא מומר לכל התורה, אפילו חוץ משתים אלו דינו כעובד כוכבים.

רבי שלום משאש רבה של ירושלים ( נפטר בשנת 2003 ) נשאל האם יהודי שלא נימול מוגדר כמומר. תשובתו העקבות השו"ע או"ח " ישראל מומר לעבודת אלילים או לחלל שבתות בפרהסיא אפילו אינו מחלל אלא איסור דרבנן, הרי הוא כעכו"ם.

הרובע היהודי בו גרו יהודים במרוקו היה מכונה " מסבתה ", שפירושו רובע בו נשמרת השבת.

יהודים במרוקו היו מוכנים לסבול ולהפסיד ממון, ובלבד לא לחלל שבת. יהודים שנדדו למסחרם במשך ימות החול, ורבים היו כאלה, היו חוזרים לשבתות למשפחותיהם. כך היה גם בין היהודים שחיו בין הברברים בזמן החדש.

בערי מרוקו היה ליהודים משקל מכריע בשוק העירוני למסחר מקומי ובין ארצי. ניתן להסיק מתוך רשימות של תשלומי המסים בשער ובשוק במוגדור, כי בשבתות ובחגי ישראל ירדו ההכנסות באופן ניכר, באשר היהודים אינם מצויים בשוק.

סגן הקונסול הבריטי במוגדור כתב ב – 29 בדצמבר לאדוארד דרומונד האי 1785 – 1845 שכיהן כקונסול בריטניה במרוקו משנת 1829 עד פטירתו, בקשר לסוחר שלמה מקנין בן למשפחת בוחרים ידועה במרוקו, ובעיקר במוגדור.

בקשר לאנשים שהיו קשורים לפעילות הכלכלית שלו, שהגיעו באניה בשבת. וכיוון שהייתה שבת, שון יהודי לא היה מוכן לאכסנם. למזלם מצאו פתרון לאיכסונם על ידי נוצרי. ביומנו של קונסול בריטניה בטנג'יר ב – 4 בנובמבר 1834 נאמר, כי הסוחר היהודי כאן הוא גורם חשוב, וכי ימי שבת וראשון אינם ימים שבהם עובדים.

כך היה גם במראכש, לפי מידע משנות ה-80 של המאה ה-19 השוק היה דחוס לקראת שבת. נוסף לכך יש לזכור, כי מוסלמים העדיפו לקנות בשר אצל היהודים, באשר דיני הכשרות דומים להלכה המאכלית.

באנג'יר המסחר היה מושבת בשבתות ובמועדי ישראל. אבל היו יהודים בודדים בעיר זו שניהלו קשרי סחר עם נוצרים גם בשבת. כך נמסר בשנת 1890.

בשנת 1864 נפטר יהודי לאחר שהולקה אלפיים מלקות ובעטו בו עד מוות. יהודים נקראו לקבור אותו בשבת וסירבו לעשות זאת, למרות החשיבות של כבוד המת. כך פורסם ב תעודות. על הרובע היהודי בשבת כתב תייר אירופאי :

On the Saturday, when they are in all their glory, the Jewish quarter presents a marked contrast to thr austere solitude of the other streets

בשבת, כאשר כל היהודים מצויים בתפארתם, הרובע היהודי מהווה ניגוד בצניעותו לרחובות אחרים. .

גרמני שביקר בטנג'יר בשנת 1888 כתב כח בשבת רוב החנויות נעולות, כי הסחר רובו בידי היהודים.

אנגלי עורך TIMES OF MOROCCO ושחיבר מספר חיבורים על מרוקו כתב בתארות את דבקותם של היהודים במסורת במצוות : Nowhere could the Shabbat be more strictly adhered to than among these people – בשום מקום אחר אין השבת נשמרת בקפדנות כזו כמו אצל אנשים אלה –

Budget Meakin – 1892

יש מסורות על יהודים שסבלו על שסירבו לחלל שבת. רב רפאל משה אלבז מחכמי צפרו 1823 – 1896 כתב על הצדיק רבי יהודה שושנה " שקדש שם שמים ברבים סבבוהו כלבים על שלא רצה לחלל שבת, הכוהו ופצעוהו.

פאס וחכמיה-ד.עובדיה

 

  פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל. 

בכ״ד לחדש טבת וסי׳ ד"ך נכלם בש׳ התפ״ד ליצי׳ על ההרים אשא קינה, על פא׳ס העדינה, היתה למשל ולשנינה, בעוה״ר נתחזק הרעב ונתמוטטו ידי בעלי בתים ובני העשירים הם נפוחים כנאד מזי רעב. ובכל יום מתים ברעב עשרה ויותר והמתים הם נשארים על פני הארץ שני ימים ושלשה בלא קבורה. ועיני ראו ולא זר הנשים נושאים מטת המת על כתפם. הזאת העיר שיאמרו לה כלילת יופי, היתה צבי לכל הארצות, ועכשיו׳ היא בשפל המצבות. והיינו שומעים משל הדיוט אומרים לגנאז׳א די פא׳ס חסי׳ן מן לערוס׳א דלבלדא׳ן – טכס ההלויה של נפטר בעיר פאס, נאה יותר מחתונה של ערים אחרות – אוי לעינים שכך רואות.

על זאת תאבל הארץ. כי קול כחולה בכל בית ובכל חצר. הקטנים בוכים ומייללים ושואלים לחם ואין אומר השב, אוי לעינים שכך רואות ולאוזנים שכך שומעות. ואין לאל ידינו בעוה״ר להשיב נפשם, העיר כולה חריבה ושממה וחצירות חריבים ממש מבלי יושב. והשוקים חריבים והחנויות סתומות, ובכל לילה שוברים הגנבים דלתות החנויות שנים ושלשה בכל לילה הן גוענו אבדנו כולנו מרוב הצרות וחסרון כיס והרעב. עד שאיש את רעהו ואת קרובו לא ידעו. ואפי׳ יראה בניו ואחיו נפשם יוצאה ברעב לא ישים את לבו אליו. ובעוה״ר עינינו ראו האב המכה את בניו ואומר להם לכו מאצלי והמירו דתכם. אוי נא לנו על שברנו. כי עונותינו הטו אלה.

 ביום הזה חמישי בשבת ד״ך לטבת ש׳ הנז' היה הכרוז מכריז בכל האלמלא׳ח בשוקים וברחובות מן הבקר ועד הצהרים בזה הלשון אמן יחב יסכן באטל פי אצ׳ייאר ופלחוואנת יג׳י ולא ילזמו חתא פלס אגיד באס יחידהום – מי יגור בבתים ובחנויות חנם אין כסף רק כדי לשמור עליהם – , ואין קול ואין עונה ואין קשיב. ובכל יום הולכים מכאן ששה שמונה בעלי בתים הם ובניהם ונשיהם וטפם על רגליהם והם נפוחים כנאד למקנא׳ס ולמקומות אחרים. הי״ת יסלק חרון אפו מעלינו, ויאיר אפילתנו ויאמר די לצרותנו. ובגשמי ברכת ונדבה יעננו.

מ״ך אמר שמואל אבן דנאן בן לא״א הח׳ השי הדו״מ כמוהר״ר סעדיה זלה״ה. עוד אירע לנו ג״ך בפא׳ס יע״א בשי יחד״ו ירננ״ו לפ״ק – 1584 עוד סי׳ לשי הנז׳ כפי הענין ונתתי לכם ל״ב חד״ש שלא ירדו הגשמים מר״ח טבת ועד ח׳ ימים באדר וגזרו ב״ד על הצבור ג׳ תעניות ב׳ וה' וב' ואח״כ בחמישי גזרנו על היחידים להתענות והתפללו בבה״ך הי״ג של הח' כה״ר בנימין נהון ובליל ו׳ ירדו גשמים מועטים ופסקו עוד על הצבור ג׳ תעניות אחרות בה״ב והיה יום ב׳ שהוא ראש לג' תעניות שניות יום ר״ח א

רבי דוד עובדיה

רבי דוד עובדיה

דר ונפלה מחלוקת גדולה בין החכמים על ענין התענית אם מתענין או לאו. ואח״כ הסכימו שהואיל שיש פנים לכאן ולכאן מכמה לשונות ולכן הסכימו שכיון שהתחילו אין מפסיקין. והתענו ביום ר״ח וקראו בשחרית בפ' החדש ר״ל צו את קרבני וכוי. ובמנחה. פ׳ ויחל כמנהג שאר תעניות. וביום החמישי עשו צעקה גדולה ומרה ובכיה לרוב מאד בבית הקברות של התושבים בראשונה ובשוקים וברחובות וסגרו כל החנויות מחצות היום ואילך וג״כ בב״ה של המגורשים

ועל קברי כל החכמים ואעפ״כ לא נענינו עד יום ה׳ שרצו החכמים לעשות למחרת עצירה גדולה ולהתפלל בז׳ ברכות, והאל ענה אותנו בגשמי רצון לרוב ביום ב׳ ואע״פ שקבלנו עלינו התענית מאתמול שלחו החכמים בשחרית לבדוק בארץ אם יש שם שיעור האמור בדברי רז״ל וכו' ומצאו שיותר מג׳ טפחים, בארץ הרכה ולאח״כ הכריזו על הקהל בשוקים וברחובות לבל ישלימו תעניתם ומעט מזער מהקהל השלימו תעניתם. ובלי ספק שגשמי השנה הנז׳ הם גשמי ברכה ונדבה בריוח והשפעה טובה וקראו כל הקהלות כולם ברכת הגשמים בבתי כנסיות ולא קראו הלל הגדול שלא נענו ביום התענית עצמו רק ברחמי שמים טרם מכה ציץ רפואה פרח והוא דעת הרשב״א ז״ל ונתתי סי׳ אני הצעיר לימים שלא ירדו גשמים ח״ס דחס קוב״ה עלן ואפריקינן. וגם קצת משכילים נתנו סי׳ אכ״ן סר מר המות לפי שלא נסתפקו הלבבות בגשמים עד ג׳ ימים לכן עשו אותו סי׳ והאל ישלים עלינו בטובתו אכי״ר.

מ״ך ש׳ שנ״ה״ לפ״ק – שנת  השנ"ה – 1595כאן מטייאר עלא וואחד ליהודי מסכין סעד בן לעוואד הי״ן וישים מיתתו כפרתו על עמו ישראל אכי״ר. כרג׳ יתפרג׳ פג׳נאן מולאי אסי״ך המלך יר״ה ותפאג׳א מעא וואחד למסלם וקאם עליה ליהודי ודראב למסלם בוואהד למדיס וג'א ראג׳ל לחאכם לסיך יחיא ועבאה ועדבו פלקצבא מן כ״ה בניסן חתא ברא למסלם ולא מאת שי חתא עייא אלחאכם מה יהדד עליה באלמות אייאך יעטיה סי חתא מא רא מנו מסאסא כרג׳ו בעוה״ר פ׳ הוציאו את, המקלל ל״ג לעומר ח״י לאייר ורגימוה באלקצא״ב והווא הי מסכין ובעד האדאך חרקוה והוא חי ולא עלאס אילא באטל ומת עלא קידוש ה׳ אשריו שעמד בנסיונו כי עליך הורגנו כל היום חתא אין סמענא למסלמין יסכרוה ויקולו אמא צחו בדין. ובעד האדיך עטאוו עליה לקהל נ״ם ב״ם אלחאכם ודפנו סאיין בקא מנו קאלו די ראווה באיין בקאת אסנסלא די דהרו מכמס־א, אוי לעינים שכך רואות ואוי לאזנים שכך שומעות בקינא בעוה״ר למשל ולשנינה, ופי דאך אנהאר גזר המלך עלא ליהוד אלמלאח יעטיוו עשרין מייא. בעדן עטאוו בעאד תתקם— כם עלא לאמר די אמר עאויד יעטיוו עשרין מייא אוכרא ותבת פינא סאיין קאלו מלמתלא אלמות,א פינא ודייא עלינא. הי״ת יסלק חרון אפו מעלינו ומעל עמו ישראל בכל מקום שהם. ולא יזיד כתר מן סכטו. נאם הכותב המר ונאנח הנשען על קדוש ישראל הצעיר שלמה אבן דנאן.

תרגום: קרה מקרה על יהודי אחד ושמו סעיד בן אלעוואד, ה׳ ינקום נקמתו וישים מיתתו כפרתו, הוא יצא לטייל בגן מזלאי אסיך המלך יר״ה, והתווכח עם גוי אחד. היהודי הכה את הגוי באיזה מכשיר, הגוי הזה הלך אצל השופט אסיך יחיא, לקחו את היהודי ועינו אותו בבית המעצר מן כ״ה בניסן עד שהבריא הגוי. השופט איים עליו כל הזמן בעונש מוות וכשלא הצליח להוציא ממנו כסף הוציא אותו להורג בפרשת הוציאו את המקלל, רגמו אותו כשהוא חי ואחרי כן שרפו אותו בעודו חי על לא עוול בכפיו, הוא מת על קידוש ה' אשריו שעמד בנסיונו, כי עליך הורגנו כל היום, ושמענו מהערבים ששבחו אותו ואמרו כמה היה מחזיק בדת (כנראה שהכריחוהו להמיר דתו). אחרי כן שלמו הקהל לשופט חמשים ושתים אוקיות וקברו את מה שנשאר מגופתו, אמרו אלה שראוהו שנותר ממנו רק שדרתו המצומקת, אוי לעינים שכך רואות ואוי לאזניים שכך שומעות, בעוד,״ר היינו למשל ולשנינה; באותו יום גזר המלך על יהודי המלאה שישלמו עשרים מאות; התקיים בנו הפתגם האומר: ממיתים אותנו, והכופר עלינו. הי״ת יסלק חרון אפו מעלינו ומעל עמו ישראל בכל מקום שהם, נאום הכותב המר ונאנח הצעיר שלמה אבן דנאן.

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי-אפריקה הרומית לדורותיה ( 146 לפני הספירה עד 430 לספירה.

קורת היהודים בצפון אפריקה

נתן א. שוראקי

פרק שני : אפריקה הרומית לדורותיה ( 146 לפני הספירה עד 430 לספירה.

ראינו כבר, ששליטתה של קרת חדשת העמיקה להחדיר בצפון אפריקה השפעות שמיות ומזרחיות. ובכך סללה את הדרך למפיצי הבשורה היהודיים, הנוצריים ולבסוף המוסלמיים. בלשונם, בהליכותיהם, בדתם ואפילו בלשונם, שמיים היו הכובשים בקרת חדשת, שהרבה דורות לפני הכיבוש הערבי הטביעו חותם שמי בפינה קיצונית זו של המזרח.

בנפול קרת חדשת בשנת 146 לפני הספירה הקיץ הקץ על מלכות הברברים. הכיבוש הרומי נטל מאפריקה את האוטונומיה שלה ושילב את כל כוחותיה בחטיבה של הים התיכון. הארגון הרומי חתר להכחיד את כוחות ההתבדלות החברתיים בשַׁתפוֹ אותם בדפוסי החיים החדשים, שנוצרו על ידי אחדותה של הקיסרות.

עם זאת עתידה הייתה נפילתה של קת חדשת הפונית להביא ליהדות צפון אפריקה חיים חדשים ופריחה שלא ידעה כדוגמתה בכל קורותיה. השלום הרומי איפשר קשר חופשי יותר הין הקהילות היהודיות המרובות, שבאגן הים התיכון וביסס את מעמדה של היהדות בשתי הפרובינציות האפריקניות הגדולות, הפרו קונסולית, קירני ותוניסיה, והקיסרית, אלג'יריה ומרוקו.

מקורות.

המאבק הקנאי שניהלו על יהודי ארץ ישראל נגד הפולש הרומי, אותה מלחמה אכזרית שנמשכה מאה שנים כמעט, הכתה גלים עמוקים בשתי הפרובינציות האפריקניות הגדולות. וקודם כל חיזק מלחמה זו את המושבות היהודיות בהוסיפה להן אוכלוסים חדשים, מהם שהוגלו ומהם שהיגרו מרצונם.

הללו ודאי מרובות היו, מאורגנות ארגון צבאי, ומן הסתם נתמכו על ידי הברברים. מכל מקום, קירני היא הפינה האחרונה בעולם הרומי בו אנו רואים יהודי וחרב בידו, צבא יהודי עטור ניצחון. החרב היהודית היא אשר שׂמה קץ לקירני היוונית, בתחילת המאה השנייה לספירה, כך אומר לנו גותיֶה פסקנית כדרכו.

הצלחות צבאיות אלו מעידות כמאה עדים על ארגון חזק ועל חדירה יהודית רחבה לשכבות העמוקות של האוכלוסייה הברברית. אולם היה זה מאמץ נואש, בחינת פרכוס עווית אחרון של עם ישראל הניצב נגד הקיסרות.

מנהיגו של המרד היהודי, לוּקוּאס, כונה בשם מלך; מטרת המרד, המשיחי במהותו, הייתה אולי לשוב ולכבוש את ארץ הקודש, או לפחות להקים בצפון אפריקה ממלכה יהודית אוטונומית. טראיאנוּס, שעסוק היה במלחמה נגד הפרתים ובעלי בריתם היהודים, הטיל על מארקיוס טרובו לדכא את המרד הממושך.

הדיכוי היה חסר רחמים וציין את קץ פריחתה של היהדות בקירני. הנשארים בחיים לאחר הדיכוי הנורא ודאי נפוצו מערבה ודרומה.

חבל זה שלימים נעשה אחת מעריסותיה החשובות ביותר של הנצרות הלטינית, היה בתחילה אחד מגלילות הבחריה להתפשטות הדת היהודית. הנמלטים מארץ ישראל שוב תרו להם מפלט בצפון אפריקה, הם הביאו עמהם את מרירות מפלתם, שעל נקלה התגלתה בשנאה אילמת, ולעת כושר גם במרד מזוין.  

מסעותיהם של גדולי היהדות לצפון אפריקה, ובפר מסע האויב הנחרץ ביותר של עבודת הגילולים הרומית, רבי עקיבא, ודאי היה להם קשר לתנועות מרי אלו, שהתפרצותן העזה ביותר חלה בקירני, שיחד עם מצרים מנתה, לדברי פילון, מיליון יהודים.

יוסיפוס פלאביוס מספר לנו, שלאחר נפילת ירושלים עוררו הקנאים, בהנהגתו של אחד יונתן, תסיסה עזה נגד רומא בקירני. תנועה זו נכשלה מחמת הפילוג בשורותיהם של יהודי אפריקה. עקב הלשנתם של " נכבדי היהודים העיר ", כביטויו של יוסיפוס, נלכד יונתן והוצא להורג עם רוב תומכיו.

עם זאת היה המרד עשֵׁן במסתרים והוא פרץ בחמת זעם מקץ קרוב לחמישים שנה. בלהט סערה לאומי ודתי, משיחי בסיכומו של דבר, קמו היהודים על היוונים שבקירני ומשך קרוב לשלוש מאות שנים סיכּלו את כל הניסיונות לדכאם.

" מעשים כאלה מעידים לא רק על ההתלהבות הדתית בקיבוצים יהודיים אלה של קירני, שקנאים היו יותר מכל אחיהם ". בתקופה זו שנת 118 לספירה גדלה האוכלוסייה היהודית של הפרובינציה הקיסרית, ולפאת דרום חצו היהודים הראשונים את הסאהרה, מנווה מדבר אחד אל משנהו, מן הסתם עד לנהר ניז'ר שבאפריקה השחורה.

עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד,ר מאיר בר אשר-ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

ההתרחבות לאחר מלחמת העולם הראשונה והמשבר שלאחריה

יחד עם הקמתן של אגודות להעמקת התודעה הדתית, קמו אגודות ציוניות חדשות, ביניהן אגודת ״בונה ירושלים״ שהוקמה באל-עראיש (באזור הצפוני שהיה נתון לחסות ספרד). מיד לאחר ועידת סאן רמו(1920) שלחה האגודה מכתב אל ה״ארי שבחבורה, גדול הדור ד״ר מארקס נורדאו״, ובו היא ביטאה את רגשותיה בזאת הלשון:

״זרח אור בחושך אחדות הלאום, עם ישראל, עם עולם חזרה לכל כבודה אשר היה לה מימי קדם ולכל פעלה ועבודתה מימי עולם — רוח משפט ושמש צדקה וכל כוחות החיים קמו לתחייה. רחוקים נעשו קרובים וכל המעשים רעננים. ישראל גוי אחד בארץ, בקול רינה וחיבה נברך לאלוהינו אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו בימינו״.

בתוך כך החלו עשרות משפחות ממרוקו, בעיקר מפאס, לעשות את דרכן לארץ ישראל. אולם לקראת אמצע שנות ה-20 דעכה ההתלהבות הזאת וחלה ירידה ניכרת בפעילות הציונית. בין שתי מלחמות העולם הצטמצמה הפעילות הציונית במרוקו עקב הגורמים הבאים:

התנגדות השלטונות הצרפתיים לפעילות הציונית. הם ראו בציונות ובמוסדותיה ארגונים בינלאומיים וחששו מתגובה נזעמת של הערבים על השינוי במצב היהודים, וכן הם חששו שהערבים ינסו לחקות את היהודים.

התעוררו בעיות ארגוניות קשות ובעיות כספיות שונות, בין השאר כתוצאה מהתמעטות ההכנסות מדמי חבר או מתרומות.

האליאנס נקט עמדה שלילית כלפי הציונות, כולל במרוקו.

הסתייגותן של קבוצות יהודיות, שחיפשו דרך למצות את הניסיון להשתלב בתרבות הצרפתית.

הפעילות הציונית התמקדה בעיקרה בעיתון הציוני ״העתיד המאויר״, בפעילות הקק׳׳ל, שנתפסה כסוג מסוים של שד״רות, ובקשרים עם המוסדות הציוניים העולמיים.

נר המערב-י.מ.טולידנו

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

פרק חמישי 1140 – 1270

ממשלת האלמווחידין וגזירות בן תמורת ועבד אל מומין, התפלגות יהודי המערב בעת רעה ההיא, בוא המימונים לפאס ופעולתם בה, יציאתם ממנה במשול אבו יעקב יוסף. השנות הרדיפות שנית, חקים מבדילים להאנוסים, בנין חומה על היהודים במדינת ריף, התמוטטות ממשלת האלמווחידין, הרג ושלל ביהודי מראכש הבירה על ידי יחייא המורד, רוח היהדות במערב מתקופה הזאת ואילך, ר"י עקנין, רבי נחום מערבי.

בימי המושל השלישי וגם האחרון להאלמוראביטים, תאשפין, שמלך רק שנתיים תתק"ד – תתק"ה, כבר היה להאלמווחידין יד ושם במרוקו, בן תמורת האלמווחד הראשון רכש לו לבבות במקומות הרבה – תתק"ב.

ויפוץ קל מהרה מחבל סגלמסה והלאה, ועבד אל מומין תתק"ח נלחם עם תאשפין אלמוראביטימסביב לעיר תלמסן באלג'יריין. וינגף תאשפין לפניו, אז נכבשה כל מרוקו ועוד חלק גדול באפריקי לפני האלמווחידין, חרב, חרב, קראו בני המפלגה המרשעת הזאת בכל מקום בואם, לכל בני דתות שונות.

יהודי מרוקו היו הם ראשונה למפגע לחצי קנאתם, עבד אל מומין נתן צו להם כי כל איש אשר לא יחפוץ להמיר דתו עליו להסגיר נפשו להורגים, וכן, היו תוצאות הגזירה הזאת חרב והרג, ואבדן קהלות שלמות, שמד, והמרת דת באונס וברצון, גלות וטלטול ממקום למקום בתוך ממשלת האלמווחידין, וחוצה לה, מטאנג'יר במערב, ועד אלמהדייא, במזרח בגבול תוניס, חדרו חצי גזרת האלמווחידין, המושלים ונציביהם, ותעשינה שמות, בתי כנסיות ומדרשות סגרו על מסגר או נהרסו כלה.

ויש שנעשו לבתי מסגד והמושלמנים ולהמון המומרים מקרב  היהודים, כמעשה בן תמורת מחולל המפלגה הזאת, וכמעשה עבד אל מומין מלכם הראשון תתק"ה – תתקי"ג, כן עשו גם יתר מושלי האלמווחידין אחריהם, למוהדי תתקי"ג – י"ז, ובנו אבו יוסף יעקב אלמנצור תתקמ"ה – נ"ט.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

מאי 2013
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר