Simon Schwarzfuchs LES RESPONSA ET L'HISTOIRE DES JUIFS D'AFRIQUE DU NORD
Communautes juives des marges sahariennes du Maghreb
Edite par M. Abitbol
Institut Ben zvi pour la recherche sur les communautes juives d'Orient
Yad Itshak Ben-Zvi et l'Univesite Hebraique de Jerusalem
Simon Schwarzfuchs
LES RESPONSA ET L'HISTOIRE DES JUIFS D'AFRIQUE DU NORD
II n'est donc guere etonnant que le repertoire des reeueils de consultations rabbiniques de Higger, qui ne decrit que les responsa d'avant 1800 ne cite aucun ouvrage pour le Maroc et la Tunisie, et a peine 14ouvrages pour l'Algerie.
On peut se demander quelles sont les raisons de cette penurie. Assurement elle n'est due, ni a une qualite inferieure de la production rabbinique, ni au manque d'interet. Sans doute faut il rappeler que l'impression hebrai'que est venue tres tard en Afrique du Nord. De ce fait l'impression d'un volume de responsa posait de nombreux problemes que beaucoup de rabbins n'ont pas tente de resoudre. Leurs ecrits ont ete transmis sous forme de manuscrits, ce qui n'a permis ni leur conservation parfaite, ni une grande diffusion. Le recours aux sources manuscrites nous reserve probablement de nombreuses surprises, mais il ne parait pas en l'etat actuel des choses que nous ayons a nous attendre, loin de la, a une revolution comparable a celle qui a constituee l'apport de la Genizah.
Une fois l'impression hebrai'que acclimatee en Afrique du Nord, le nombre des recueils ira en augmentant, et, qui plus est, les auteurs eux- memes s'interesseront a l'impression de leurs oeuvres.
Ces constatations nous amenent a nous poser une question supplementaire: que representent les responsa imprimes (et manuscrits) dans 1'oeuvre d'un rabbin?
Repondre a des questions est une des fonctions essentielles du rabbin. II est evident que la grande majorite des questions qui lui sont posees le sont oralement. Par consequent les reponses ecrites constituent une partie, fort importante sans doute, mais mineure de son activite. Or nous le savons, de tres nombreux responsa ne nous sont pas parvenus — nous les connaissons par les allusions qui y sont faites — et jusqu'a la fin du 19e siecle, les rabbins auteurs de responsa n'ont pas prepare eux-memes le choix de leurs consultations qui nous est parvenu. En effet la seule lecture des recueils imprimes "anciens" demontre qu'ils sont composites et qu'ils ont ete imprimes au hasard des manuscrits conserves. L'effort n'a jamais ete fait de rassembler toute la production d'un rabbin donne. Ce sont generalement les acci dents de la transmission des manuscrits qui sont responsables du choix arbitraire ou aceidentel des responsa publics. II en est egalement resulte que nombre de responsa sont restes inedits. Dans le cas du rabbin Jacob Aben Sur, surnome Yavets, il est a peu pres certain qu'au moins 30% de ses responsa sont restes inedits, alors que le re cueil imprime de son oeuvre contient plus de 30% de responsa dont il n'est pas l'auteur.
כתבים נבחרים – שמואל רומאנילי
שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב – לקט שירים – קטעים מתוך מחזות –
ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן. 
ביום השלישי חפצתי לראות שפת הים. תמונתו כתמונת חוף גיבראלטאר, אך זה מורה באצבע ( מבליט ומוכיח ) חכמת אינגלאנד, אשר כוננו וכללו יפיו ( ושכללוהו )– וזה יביע אוֶלת הערביאים , כי יד הטבע אתם לעזור ומראה להם הדרך והמה בועטים בזבחה ( במתנה שיד הטבע מושיטה להם ) ותרפינה ידיהם משום אבן אל אבן.
60 – אין ספינה בחוף, רק סירות דוגה. אניות מלחמה אין להם, רק השודדות בים. בלכתי לחוף עברתי לפני במת הערביאים ( מסגד, המסגד הגדול של טנג'יר נמצא בעיר העתיקה סמוך לים ) בעת תפלתם. עמדתי להביט מרחוק אל מראה ואל קומתה, כי העברים או הנוכרים לא יבואו שעריה רק בהמיר דתם.
היא לשכה ארכה במפלש קנים ( במחצלת עשויה קנה ) על הקרקע. חצר לפניה בתהלוכות ( דרכים להליכה, פרוזדורים ) סביבותיה. בתוך החצר יש כיור רחצה שרוחצים שם רגליהם טרם בואם. גג הלשכה מכוסה באבנים כפופות ( מכוון לצורתן, ואולי צריך לומר, צפופות ) ירקרקות, ובצדו המגדל.
אין להם חוק הפעמונים. איש אחד עולה על המגדל בשבע עתים ( לאמיתו של דבר, חייבים המוסלמים להתפלל לא שבע, אלא חמש פעמים ביום. ואלה שמותיהן של תפילות החובה : צאלת אצ בח – אט'טֻהר, אלעצר, אלמגרב, אלעשא. אגב רומאנילי עצמו מביא רק שישה שמות
מזומנות ומתפלל בקול גדול לקרוא את העם לבא להתפלל בעלות השחר ( אֶל מודְדֶין ) ( צריך לומר : אלמֻאֶד'ין ), בבקר " אל סבאח ", צהר ראשון " דאהר אל לווילי " ( צריך לומר – אל לוולי ) , צהר שני " דהאר אל תאני ", הערב " אל אסאר ", הלילה " אל מגריף " וחצי הלילה " אל אעאשא "
75 – אולי תבין כן צהרים וערַבים שמות שניים. ראיתי המעשה וזכרתי ההלכה במסכת יומא " קרא הגבר " רב אמר : קרא תרנגולא , ושמואל אמר , קרא גברא .
( רומאנילי אינו מדייק במסירת הדברים. שם כתוב " רב אמר קרא גברא, רב שילא אמר, קרא תרנגולא. בדרך זו לועד רומאנילי לקולו של המואזין.
בח – אטטֻהר, אלעצר, אלמגרב, אלעשא. אגב רומאנילי עצמו מביא רק שישה שמות.
ביום השבת הלכתי לבית כנסת יהודים. ארבעה להם בטאנג'א. חדרים קטנים באין הוד והדר. שם ישבו כסאות עץ ולא ישבו על הארץ בבית הכנסת רק ביום תשעה באב. מנהגם כספרדים : מבטא אותיות לשון הקדש נכון בפיהם. הלא אזו תוכל לבחון בין דגש לרפה, בין ח' לכ', בין כ' לק'. קר בצ' קריאת ספרדי אמסטרדם היא הנכונה.
קוראים העין כבלשון ערביאית ואולי הטיבו, והג' רפויה. ( היינו מבדילים במבטא בין גימל דגושה ורפויה ). השווא כוננים את תנועת אחריה באותיות אחה"ע. לא מעמידים עליו הקריאה ואף הנע חציו נח בפיהם.
ביום ראשון יצאתי להתהלך בשוק אשר לא יכולתי להתבונן בבואי, ולא המיר מראהו לנגד עיני. חית ( עדת ) בני כפרים שפניהם דומים לשולי הקדירה ( מקור הדימוי בשבת ל ע"א ), מכוסים לחצי בשמלה מגוללה בלה ומטולאה, נטושים במבוכה על הארץ למכור כל מיני מאכל, אף בשר הגמל, מראהו אדום מאד ורזה, אומרים כי טוב למאכל הוא, אך לא תאוה לעינים הוא.
105 – וכן אל " כאמוס דינסארא " רוצה לומר תאני הנוצרים, הם מין תאנים סגורים בכיס מלא קוצים מבחוץ, ונקראים בלשון ספרד קוסיומבוס. בימים ההם הקיסר מארוק שלח שלש אניות לשר פלך גיברלטר לתקן אותם, כי הערביאים לא יצלחו לכל ומלאכתם היא כאשר יעלה המזלג.
וימאן השר, חרה אף הקיסר וישלח בחמתו ספרים לאטאנג'ייא להוציא בעוד שלשת ימים כל בני אינגלאנד מארצו חוץ מהפקיד כי ישאר לערבון. בעצם היום אשר שב הסוחר ובשורה בפיו כי עשה והצליח, הגיע גם ספר הקיסר בספינה לבדו לבשר אנשי גיברלטר ויעזוב כל אשר לו בידנו עד עת בוא דברו, התברכנו בלבבנו לאמור אולי ישלימו המלכים וישוב, שוב עד אחד ימים אחדים, ותהום כל העיר בלכתו ובשובו.
בלילה הראשון אחרי צאת הסוחר התקוטטתי עם המשרת. ולמען תבין אודות מצותנו, דע כי קאטוליק היה והוא סבב את הדבר על ידי הסוחר להביאני במערב, בחשבו לפתות אותי ללכת עמו משם אל ספרד, כי בורח היה, ולהמיר דתי. ואז הניחותיו בתקותו להסב ( כדי לעקוף ) פתיותו להועילני.
מחקרי אליעזר – אליעזר בשן-העליות משלוניקי לארץ ישראל במאות הט"ז – הי"ח
ד. העליות משלוניקי לארץ ישראל במאות הט"ז – הי"ח
הרכב העולים ומניעי עלייתם.
כבר ציינו כי העולים נימנו עם כל שכבות הציבור היהודי : תלמידי חכמים ופשוטי עם, אנוסים שחזרו ליק היהדות ונשים, נשואות ואלמנות כאחת. בנוסף לציפיות המשיחיות, לרצון לקיים את מצוות יישוב הארץ, או להחלטה לבקר במקומות הקדושים, פעלו גם מניעים אחרים – פרוזאיים ואנושיים – לעידוד העלייה.
טול, למשל, מצבים של ביטחון מדיני וסיכויי שפע כלכלי מזה, וטול את היפוכם, זעזועים מדיניים ומשבר כלכלי מזה – אלה ואלה שימשו או עשויים היו לשמש מקור להתעוררות. מאידך, גם יאוש או משבר אישי, וכן קשיים ציבוריים או סיבוך משפחתי היה בהם כדי לעודד או, לחילופין לעכב עלייה.
כך מספר רבי אברהם די בוטון – ש"ה – שנ"ב, 1545 – 1592, תלמידו של הרשד"ם בשלוניקי על אישה שמחמת מתחים בביתה ומכעס הקטטות הודיעה לבעלה כי גמרה בליבה ללכת לארץ ישראל. מסופר כי בכוונתה היה להתיישב בצפת, אלא שבסופו של דבר, חזרה בה ונשארה בשלוניקי.
רבי שלמה בן אברהם הכהן – ר"פ – שס"א, 1520 – 1601, שפעל במונסטיר ובשלוניקי, מספר על יהודי שנשא אישה שנייה בניגוד לרצון אשתו הראשונה, וזו, שטוענת עתה כי מאסה בבעלה ואינה מוכנה לחיות ביחד עם צרתה, רוצה לעלות לארץ ישראל.
בנוסף לעילה האישית, האישה רוצה להקדשי עתה את חייה להידבקות באדמת הקודש, כדי " להורות את בני ישראל את הדרך ילכו בה ".
עם זאת דומה כי מרבית הנשים שעלו ארצה היו אלמנות, הללו לא מצאו טעם לחיות בגלות אחר מות בעליהן ורצו להיקבר באדמת ארץ ישראל.
היו ביניהם גם נשים אמידות, ומכל מקום בעלות סכומי כסף שהן לא נזקקו להם לצורכי יום-יום, והן נהגו להלוות את כספן בריבית ליהודים ולנוכרים כאחד.
העלייה עשויה הייתה לעיתים גם לשמש מוצא למי שביקש להיחלץ ממצב קשה, כגון שרדפוהו אלמים. כזה היה, למשל, מקרהו של רבי רפאל אליעזר נחמיאש, תלמידו של רבי שמואל שלם. הלה כיהן כדיין בשלוניקי וחיבר את הספר " הון רב ", אך נרדף על ידי עריצים בעירו ועלה לירושלים בשנת תקל"ז – 1777.
הקיום הכלכלי של העולים.
מובן מאליו כי דאגת כל העולים נתונה הייתה לשאלה כיצד להבטיח אמצעים כדי מחייתם בארץ. ואמנם, ספרות שאלות ותשובות מאפשרת להו להתוודע אל מיגוון של פתרונות שנוסו על ידי עולי שלוניקי. היו מהעולים שהשאירו כספם או רכושם בשלוניקי, ואחד מבני המשפחה שהופקד על כך, או אדם נאמן מבחוץ, היה ממונה על הפעלת הרכוש או המזומנים, ואת הפירות היה שולח לידיו של העולה הנמצא בארץ.
כך נהגו בוודאי אלה שהיו מסופקים אם יישארו בארץ, ולא רצו משום כל לחסל את עסקיהם בגולה. אולם מי שהחליט להשתקע בארץ ישראל ולהישאר בה לצמיתות, העדיף אף הוא לעיתים לנהוג בדרך הנזכרת, בהניחו שהרווחים שיפיק מרכושו יהיו גבוהים יותר בחו"ל.
רבי יצחק אדרבי, מגדולי החכמים בשלוניקי במאה הט"ז, מספר, כי יהודי אחד השכיר קודם עלותו ארצה חצר לשני בניו, והללו התחייבו לשגר לו מדי שנה כסף או צמר כדי מחייתו. הצמר מן הסתם מיועד היה לעיבוד בארץ ולשיווק בדמשק, או שמא עמד להישלח אחר עיבודו אל אחד מנמלי סוריה לשם יצוא.
מאידך, יש מן העולים שלא הסתפקו בפיקוח זרים על רכושם ונהגו לחזור מדי פעם לשלוניקי כדי לראות מה עלה בגורל נכסיהם.
ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים
ממזרח וממערב כרך שלישי.
3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
ותיתי לי דאבי סדייא רישאי לא מזיגנא עד דמחילנא לכל מאן דמתעיר יתנא בין צערא דגופא דממונא ומתילנא ובעינא קמיה דרחמנא, דיהי לכון שלמא רבא וחסדא וחנא ולא ייתי עליהון עונשא בשום גוונה.
תרגום – ותאמין לי שאיני שם ראשי על הכרית לישון, עד שאני מוחל לכל מי שגרם לי צער בין צער הגוף ובין צער של ממון ואני מתפלל ומבקש רחמים מהקדוש ברוך הוא שלא יענשו בשום צורה…
אבל אין הדברים הללו אמורים אלא לעניין מצות אהבת חברים. אכן לעניין דינא לא אמרתי דבר ונרתעתי לאחורי. כי אשר הראה אותי אליהם כתבתי וחתמתי. ועיקר גדול מסור בידינו שהתורה הנפלאה לא תשונה מפני אהבה ושנאה, גם לא מפני הכבוד ולא מפני היראה והדין דין אמת לאמתו כי לעולמים לא יחליף האל ולא ימיר דתו.
הייתה קיימת אצלו הפרדה מוחלטת בין מה שנוגע לכבודו האישי לבין מה שנוגע לתפקידו כדיין. ולמרותל שלא נטר איבה לאיש גם לא למי שפגעו בו, הרי לא היה בכל כדי להפחית מתקיפותו בישבו על כיסא דין ובחתירתו להוצאת משפט צדק לאמיתו.
היעב"ץ ישב דין וחתם עם גדולי הרבנים בדורו : רבי יהודה בן עטר, רבי אברהם אבן דנאן, רבי שמואל הצרפתי, רבי שלום אדרעי, רבי אברהם בן עלאל, רבי יעקב בן מלכא, רבי שמואל בן אלבאז, רבי משה בירדוגו, רבי משה אדהאן, רבי חנניה בן זכרי, רבי אברהם אבודרהם, רבי יוסף גבאי, רבי שמואל שאול אבן דנאן, רבי אפרים מונסונייגו, רבי רפאל עובד אבן צור, רבי אליהו הצרפתי ורבי מתתיה סירירו.
חמשת הרבנים האחרונים הם הנקראים " בית דין של חמש ", הרב יעקב משה טולידאנו כותב על כך : בסוף ימיו בראותו כי מפני הרדיפות וימי ירדה עירו פאס פלאים בחר לו חמישה אנשים מתלמידיו, ויסמוך אותם לדיינים, והם נודעו אז בשם בית דין של חמש. נוסף לזה ניהל משא ומתן של הלכה עם שורה של חכמים או כתב לאשר ולחזק את פסק דינם.
פניות ושאלות בענייני הלכה הגיעו ליעב"ץ מכל קצווי מרוקו, מקהילות גדולות וקטנות : צפרו, מכנאס, סאלי, תיטואן, מראכש, אגאדיר, דבדו, תאזה, שישוואן, תאפילאלת וקהילות אחרות ראו בו סמכות עליונה בענייני דת ודין לאחר פטירת רבי יהודה בן עטר.
למרות שבתקופה זו לא נהגו להפריז בחלוקת תארים, הפניות אליו היו מלוות בדברי הערכה והערצה. אחת מפניות חכמי מכנאס מתחילה במלים אלה :
האשל הגדול מעוז ומגדל, ידוע בשערים ראש הגיבורים, סיני ועוקר הרים, יושב בשבת תחכמוני הוא נעדינו העצני לוחם במלחמתה של תורה ועל שכמו המשרה, ריש מתא וריש מתיבתא גלי עמיקתא ומסתרתא דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא. ממנו יתד ממנו פנה, הרב הכולל בר אוריין ובר אבהן כמוהר"ר יעב"ץ.
גם גדול הדור, רבי יהודה בן עטר, לא היסס לפנות אליו בענייני הלכה. בפסקיו מזדקרת גדולתו וחוכמתו, בהם נוחת הוא לעומקא דדינא בלי לסטות לנושאים שאינם קשורים ישירות לנדון ואשר נועדו לפלפולא דאורייתא.
הם מצטיינים בבהירותם, בצחות לשונם ובקיצורם. מלבד חשיבותם ההלכתית והמשפטית לחקר המשפט העברי, יש להם חשיבות מיוחדת לחקר תולדות ישראל במרוקו בתקופה זו, שכן היעב"ץ השתדל לציין גם את הפרטים העובדתיים שבכל מקרה, תאריכי כתיבת התשובה, המקום שבו נתכתבה והמקום שאליו נכתבה.
לפי מספר תשובותיו שבידנו, נראה כי היעב"ץ היה גדול המשיבים בימיו; הוא השיב לשואליו עד לשנת חייו האחרונה. עם כל גדולתו לא התבייש להודות שטעות ולחזור בו. עם זמן פטירתו יש לראות כתחילת תקופת ירידתה של העיר פאס כמרכז רוחני ליהדות מרוקו.
חכמת נשים-נשים-התמודדות נשים יהודיות בסיציליה בדור הגירוש עם המרת בעליהן. נדיה זלדס. פעמים 82
פעמים 82 – חכמת נשים
כבורחת מפני נחש
התמודדות נשים יהודיות בסיציליה בדור הגירוש עם המרת בעליהן. נדיה זלדס. פעמים 82
הרקע החברתי והכלכלי של המתגרשות.
כל העוסקת בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה – הרב יוסף משאש זצוק"ל על זכות האשה להתמסר לתלמוד תורה. צבי זוהר – חוברת פעמים מספר 82.
תיאור התנהגותה של האשה תואם תיאורים של חוויות המוכרות מעולם המיסטיקה הדתית הנוצרית, נפילה, בכי, דברי תוכחה וטענה להתגלות אישית. שולמית שחר העירה כי כתביהן של המיסטיקאיות נבדלות מכתבי מיסטיקאים בכך שכתביהן מאופיינים ברגשנות היתר הגובלת לעתים בהיסטריה.
גם בעולם היהודי לא נעדרו חוויות מסוג זה, בימים הסוערים של שבתאי צבי. לדוגמא מסופר על נבואתן של שתי בנותיו של חיים פנייא, שהיו " אחוזות רעדה וסחרחורות, וקצף על פיהן. רגשנות זו תואמת את העדויות שהוצגו לעיל בקשר לחוויה הדתית האופיינית לנשים היהודיות בסיציליה בדור הגירוש.
אופייה החווייתי והרגשי של אמונת הנשים בסיציליה מתגלה גם אצל אשה אנוסה, קתרינה דה מונטורדי ממזרה, שנאשמה בכל שמלה את בנה וקיימה מנהגים יהודיים. במשפט בפני האינקויזיציה, בשנת 1494, סיפרה אחת העדות, שכנה נוצריה, שקתרינה דה מונטורדי השליכה קליפות תפוזים על תמונת המדונה לאחר שבעלה הכניס את התמונה לביתם וניסה ללמד את קתרינה את תפילת אווה מריה.
עדה אחרת גילתה שבהתקרב חג הפסח ביקשה אותה קתרינה להכין מעט מצות " כי כעת זמן המצות " ואולי ברבות הימים בעזרת האל נחזור להיות יהודים. אפיית המצות בסתר לקראת הפסח היא תופעה המוכרת בקרב קהילת האנוסים במקומות שונים.
אולם מה שמייחד עדות זו הוא הנימוק המובא בפי האשה לאפייה המצות, בזכות אפיית המצות יתרצה האל והמומרים יחזרו ליהדותם. שתי התגובות, השלכת הקליפות על האיקונין והקישור בין אפיית המצות לגאולה, הן אנושיות מאוד, ומעידות על התייחסות רגשית, ואלי תמימה במקצת, לעניין האמונה.
ההתייחסות האינסטינקטיבית , הרגשית והפשטנית משהו לסוגיות הלכתיות, אופייניות לתרבות העממית באשר היא, בקרב נשים וגברים כאחד. דוגמא טובה לכך היא ההקפדה העממית בעניין יין נסך, כםי שעולה מדברי רבי עובדיה מברטנורא, :
" זולתי ביינן של גויים זריזים ומחמירים מאד, כי באחד שנשכר לגוי להביא לו יין ממקום למקום ראיתי שהפסידוהו שכרו והיו אומרים לנדותו אם לא שהיה בשוגג ". הסיפור מאמז למקרה שאירע כארבעים שנה לפני ביקורו של רבי עובדיה :
היין שבו מדובר הובל באניה מקלאבריה לסיציליה, ונאסר לשתייה מפני שהובל על ידי גויים. הפרשה מלמדת על אמונה עממית חזקה הפוסלת את היין בניגוד לא רק להיגיון אלא אף להלכה, שהרי היין היה כשר, וכל שעשו בו המלחים הגויים מן הסתם הסתכם בגלגול החביות.
עניין זה מתיישב יפה עם מושג " האינטואיציה הדתית " מושג שטבע חיים סולוביצ'יק בנוגע להחמרות שונות שמקורן בתפיסה העממית.
במקרים שנידונו עד כה לא מדובר בעניים מרודים או באנשים חסרי השכלה. אפילו הנפח הנזכר לעיל, סאלוו סולימה, לא נימנה בדיוק עם דלת העם. שכן הנפחים והעוסקים במלאכת הברזל השתייכו למעמד הבינוני בסיציליה.
המקרים האחרים שנזכרו משתייכים לשכבה האמידה יותר בקרב יהדות סיציליה. פאוונה, אשת אהרן רביבי שהמיר, קיבלה שישים אונקיות זהב כנדוניה, בעוד שסכום הנדוניה המקובל בקרב בעלי מלאכה מן המעמד העירוני בתקופה זו היה כארבעים אונקיות בלבד.
רפאל כתיב, היהודי ממלטה שנזכר לעיל, נימנה עם אחת המשפחות העשירות והנכבדות ביותר באי, וסביר שאשתו באה גם היא ממשפחה במעמד דומה. עזיזה, אשת שמואל סלה מטראפני, הייתה נשואה לבן לאחת המשפחות הסוחרות העשירות והנכבדות בסיציליה.
ריקה, אשת סעדיה דה אגרה, העבירה לרשות בעלה ובנה מבנים ורכוש שהיו לה בעיר אגריג'נטו. גם ג'ליו פראנטה, לשעבר אליה בלם, היה אדם אמיד. בכתב ההגנה שניתן לו נזכרים נכסי דלא ניידי, מטלטלין ועבדים.
מדובר אפוא בנשים יהודיו שמוצאן ממשפחות אמידות באופן יחסי וחזקות. בחירתן של נשים אלו גררה בעקבותיה פירוק המשפחה, אבל סביר שנותרה בידיהן האפשרות לחזור אל המשפחה הגרעינית. כך נהגה האשה כּרה, שהסתתרה אצל אביה היהודי, וכל עשתה גם אשת רפאל כתיב, שמשפחתה ומשפחתו שלו נשארו יהודיות. גם אשת הנפח, ששמה אינו ידוע, נשארה לאחר גירושיה עם חמותה, אמו של הבעל המומר.
סיכום המאמר.
הנשים שאזרו אומץ והכריעו לטובת הגירושין מבעל מומר נימנו עם שכבה אמידה יחסית, ומוצאן היה ממשפחות מגובשות, שתמכו ככל הנראה בהחלטתן. מכאן אפשר להסיק שהיה להן לאן לחזור לאחר קבלת גיטן. אף על פי כן, נשים אלה שילמו מחיר אישי כבד, מפני שהפרידה מן הבעל הייתה כורכה לעתים קרובות גם מפרידה מהילדים.
בתקופת הגירוש הייתה בחירה זו קשה פי כמה, מפני שהנשים נאלצו לעזוב לצמיתות את משפחתן שהמירה. דווקא בקרב היהודיות הסיציליאניות, שרבי עובדיה מברטנורא המעיט בערכה של מחויבותן הדתית, התגלתה נכונות מרשימה להקרבה אישית. יחסן של נשים אלה לדת היה חווייתי ואישי מאוד, ונראה שסוג זה של תפיסה דתית השתמר אפילו לאחר ההמרה, כמו במקרה של קתרינה מונטווורדי ממזרה.
ברשימות האינקויזיציה הספרדית בסיציליה מספר הנשים קטן יותר ממספר הגברים, שעה שבספרד מספר הנשים שהובאו לדין בפני האינקויזיציה גדול ממספר הגברים. משפטה של קתרינה שה מונטוורדי מעיד על כך שעיניים חשדניות עקבו אחרי הנוצרים החדשים, ומעט מאוד ממעשיהם נסתרו מעיני השכנים וממקורבי האינקויזיציה.
גם ההאשמות שהועלו נגד אשה זו תואמות במידה רבה את אלו שהועלו נגד נשים מתייהדות בספרד. נשאלה אפוא השאלה אם המספר המצומצם באופן יחסי של הנשים ברשימות האינקויזיציה הספרדית בסיציליה נובע מכך שהנוצריות החדשות של סיציליה הפנימו טוב יותר את עיקרי הנצרות, או שהן עוררו פחות חשד בהתנהגותן ?
שמא מעיד הדבר על יציאתן של רבות מהן בגירוש ? הדבר ראוי לבירור מעמיק. ואילו המאמר הנוכחי מבקש רק להצביע על כיוונים אפשריים למחקר נוסף.
סוף המאמר.