מורשת יהדות מרוקו

חלקה של יהודי מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבנין הארץ

מהמחצית השנייה של המאה ה- י״ט ועד לחיסולה המוחלט, כמעט, של הפזורה היהודית במרוקו, עלו מרבית היהודים ממרוקו לארץ בכמה גלי עלייה: במהלך המאה ה- י״ט_; בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו: 1956-1912; ובשנים 1956 -1966 תקופת העלייה החשאית ומבצע יכין.

כל אחד מגלי עלייה אלה הוסיף לבנה משלו על הלבנים שהיו קיימות בבניין הארץ. אולם, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הניחו העולים ממרוקו יסודות לצורות התיישבות חדשות וליישובים חדשים בהתאם למגמות הלאומיות שהנחו את מדיניות ההתיישבות: פיזור אוכלוסין, עיבוי גבולות המדינה והבטחתם והפרחת הנגב.

מן הראוי להביא כאן את סיפור המעשה בשנים עשר דגלים המונפים בפארק אשקלון, לכבוד ההצדעה

להתיישבות יהודי מרוקו בישראל. המעשה מתאר את כמיהתה של יהודייה ממרוקו לארץ ישראל והוא דוגמא אחת לכמיהה האמיתית שהייתה קיימת ואשר עברה כחוט השני מדור לדור בקרב יהדות מרוקו. בערגה שחשו יהודי מרוקו ביחס לארץ ישראל וברצון העז שלהם לעלות אליה וליישב אותה היו טמונים הבסיס והעוצמה הנפשית שהיו דרושים להם כדי לעזוב ארץ נושבת ולבוא וליישב ארץ ריקה, לעזוב בתים ולבוא ולהתגורר באוהלים, פחונים וצריפים, להניח למקצוע החייטות, הנגרות, הצורפות או המסחר ולעסוק בחקלאות- מקצוע שהיה בזוי בעיני יהודי הגולה ולעמוד שעות ארוכות בשמש היוקדת, להסתפק במועט ולגור במה שמכנים יהודי מרוקו " פלאכלה " ( שום מקום ) את כל אלה ניתן היה לעשות רק מתוך אהבה יוקדת ואמתית, כפי שמראה הסיפור הבא:

שנים ־ עשר הדגלים של שבטי ישראל המונפים לפנינו בגאון, הם מלאכת עשייה חשאית שנמשכה יותר מעשרים שנה. הדגלים נתפרו בסתר בעיר קזבלנקה שבמרוקו בידי רחל תורג׳מן יהודייה ציונית שחלומה היה לראות אותם מונפים בשמי מדינת היהודים. כל חייה חלמה רחל לעלות לישראל והמתנה שתכננה להביא עימה לארץ הקודש הייתה הדגלים הללו. בשל הקושי להשיג בגלות מידע מהימן אודות צורתם המדויקת של סמלי השבטים, ערכו רחל ובעלה מחקר יסודי וחשאי אחרי כל סמל וסמל. רק אחרי שעלה בידם לאסוף מספיק פרטים החלה עבודת התפירה. תפירת הדגלים נעשתה בהסתר, במרתף בבית, שמא מישהו יגלה ויחשוד בהם, זאת משום שיהדותם לא הייתה ידועה לכל. אחרי שסיימה לתפור את תריסר הדגלים תכננה רחל להגשים את חלומה לעלות לישראל. אולם אז, למרבה הצער, חלתה ונפטרה. בצוואתה ביקשה רחל שהדגלים יועלו לארץ הקודש ויוצגו בה לראווה. כאן החלה משימת הברחתם לארץ, משום שגילויים עלול היה לסכן את בעלה וארבעת ילדיה. דגל אחר דגל הוברחו ממרוקו. תחילה לצרפת, שם נאספו בביתו של קרוב משפחה, ומשם הדרך לישראל כבר הייתה קלה יותר.

בחודש סיוון תשס״ד הושלמה המשימה, עת הוצבו הדגלים כאן בראשי התרנים, כשהם מסמלים את הכמיהה האין סופית לארץ הקודש של בני העם היהודי בכלל, ושל יהודי מרוקו בפרט, ואת המחשבה הבלתי פוסקת של יהודי התפוצות באשר הם על ארץ ישראל.

סיכום

מי שמצוי בהיסטוריה של א״י בעת החדשה ומכיר את הקשיים שליוו את החלוצים בני העלייה השנייה והשלישית בבואם להקים צורות התיישבות חדשות, עומד משתאה לנוכח התכונות הזהות שגילו אחיהם, החלוצים החדשים מקרב יהדות מרוקו, בשני העשורים להקמת המדינה. חלוצים חדשים אלה התפרסו בכל רחבי הארץ, הסתפקו במועט, לא אחת היו מתוסכלים מהקשיים הרבים שניצבו בפניהם, אבל שמחתם לא ידעה גבול כאשר השיגו את מטרתם. רובם עלו כשהם כבר בעלי משפחות והורים למספר ילדים, ובכל זאת ניצבו מול אתגרים קשים ויכלו להם. בסקירה שהובאה לעיל, נעשה ניסיון להציג בצורה תמציתית ביותר, ועל ״קצה המזלג״, את התרומה של יהדות מרוקו לבניין הארץ בתחום ההתיישבות. מתוך החומר הרב על הישובים הרבים לא ניתן היה, בגלל מגבלה של מקום, להביא אלא רק את הנושאים המרכזיים ובקווים כלליים בלבד. אין זה סוד, שלכל אחד מהישובים או מהמושבים שהוזכרו, ואלה שלא הוזכרו (ועל כך אנו מתנצלים מראש בפני אלה שלא הוזכרו), יש סיפורים רבים היכולים להאיר את הדברים מהפן האישי. ביום ההצדעה לכבוד ההתיישבות מצאנו לנכון להניח לרגע לתחלואים ולקשיים ולהתמקד בתרומתה הגדולה של יהדות מרוקו ובפרק המפואר שהיא רשמה בתחום זה בתולדות המדינה. ביום החג ביקשנו להתמקד בעשייה של חלוצים אלה שנטעו יערות, הקימו מושבים ועיירות במקומות שרגל אדם לא דרכה בהן לפני כן, שבהתיישבותם לאורך גבולות הארץ: במושב, בעיר, בעיירת פיתוח ובקיבוץ שמרו עליה בגופם ועשייתם זו הוסיפה את אחד הנדבכים החשובים ביותר לבניין הארץ והכינה את התשתית לקליטת העלייה החדשה.

ברצוני להודות לכל האישים הנכבדים שהעניקו לי מזמנם ועזרו לי בחיפוש אחר נתיבים שונים בתחקיר לכתבה זו.

הצדעה והחוברת בשיתוף :

ברית יוצאי מרוקו בישראל, האיחוד העולמי של יהודי מרוקן, הפדרציה הספרדית בישראל, ועד העדה המערבית בירושלים, המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה ותנועת " ביחד ".

הסוכנות היהודית, עיריית אשקלון – המחלקה לאירועים ותיירות, רשות הטבע והגנים, מועצת הצמחים, משרד החקלאות, משרד הקליטה, המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, משרד התיירות וקרן קיימת לישראל.

סיום החוברת

היסודותהספרדיים בשירת רבי ישראל נג'ארה – טובה בארי

פעמים 49

ענייני משקל

בתחום המשקלים, שירתו של נג׳ארה מעמידה תמונה מעניינת. כאמור, השיטה ־כמותית שלטת באופן מוחלט בשירי־החול שלו. אבל בין יתר שיריו השקוליםהמשקל הכמותי נדיר מאוד: כ־30 שירים בלבד מתוך כ־700 שקולים בשיטה ־כמותית. רוב שירתו עומדת בסימנה של שיטת שקילה חדשה, הברתית־פונטית. בשיטה זו מונה המשורר מספר מסוים של יחידות הגייה בכל טור של שיר, כאשר השוואים הנעים והחטפים נמנים כשאר התנועות. המהלך הזה, כפי שידוע, איננו חידושו של נג׳ארה. הוא מתועד לפני ימיו: בפרובאנס, באיטליה ובמזרח. חידוש זה הוא מן התמורות החשובות שנתחוללו בשירה העברית מאז התחילה לשקול במשקלים מדויקים. לכאורה השינוי קטן מאוד, שהרי השיטה ההברתית־פונטית אינה יותר מאשר התאמה פשוטה של השיטה ההכרתית הדקדוקית הספרדית אל דרך הגייתה של העברית ברוב קהילות ישראל בתקופה הזאת. בעיקרון, שורה של שמונה הברות דקדוקיות זהה לגמרי לשורה של שמונה הברות פונטיות, אבל ההבדל בין השתיים, כרושם הנקלט מקריאתן השקולה בשתי השיטות, הוא עצום. בכל זאת גם במהלך זה אין בגידה אמיתית, עקרונית, באסכולה הספרדית ובשיטות האירגון השירי שלה. נג׳ארה והמשוררים שהשתמשו בשיטה זו ספק אם ראו את עצמם מחדשים בתחום הזה. הם ודאי כיוונו רק לתקן תיקון נחוץ בשיטת השקילה של הפיוט הספרדי.

ד. סוגים ותכנים

בעניין הסוגות (הז׳אנרים) יש הבדל ניכר בין הסוגים הנפוצים בפייסנות הספרדית ובין אלה המיוצגים בשירי ר׳ ישראל. ההסבר לתופעה הזאת טמון לא ברצונו של הפייטן המאוחר לנתק עצמו מן המסורת שהכיר, אלא בשינוי שחל במשך הדורות במעמד הפיוט בתוך תפילת החובה. מחד גיסא, נדחקה רגלה של הפייטנות מן התפילה, ומאידך גיסא נוצרו הזדמנויות חדשות לאמירת שירי־קודש בהקשרים חוץ־ ליטורגיים, שהבולט בהם הוא ההתכנסות לאמירת שירי־הבקשות. להזדמנויות כאלה הקדיש ר׳ ישראל את מירב מרצו וכוחו. אבל במורשת נג׳ארה יש גם לא־מעט סוגי פיוט המוכרים לנו מספרד, והם מעוצבים בתבניות דומות או זהות למקובל שם, כגון פיוטי ׳מי כמכה׳ ארוכים מאוד, תוכחות, תחינות, קינות לתשעה באב וכן מספר לא־ מבוטל של רשויות. שירים אלה באים בקובץ השלישי של ׳זמירות ישראל׳, ׳עולת חדש׳, וכן במפוזר בספר ׳שארית ישראל׳. הואיל ושירת־הקודש היא שירה פונקציונאלית, סוגי השירה המצויים במורשתו של פייטן משקפים את צרכי קהילתו. בסוגי פיוט אלה, הנהוגים גם במזרח בימי נג׳ארה, ניכרת אפוא נאמנות בולטת שלו למסורת הפייטנות הספרדית.

חוקרים ראשונים ואחרונים העמידו על המקום המרכזי שנושא הגלות והגאולה תופס בשירי ר״י נג׳ארה. אכן בכשני שלישים ממספר שיריו עולה נושא זה, אם מעט ואם הרבה. ברור שאין חידוש בעצם העיסוק בתכנים אלה, שפירנסו את השירה העברית והפיוט מאז ראשיתם. החידוש הוא בגודש הרב של פיוטים הדנים בעניין זה אצל נג׳ארה — כלומר הבדל כמותי יותר מאשר מהותי. התעלמותם של חוקרים מן הנושאים המגוונים, שהם מחוץ לתחום ׳גלות וגאולה׳ בשירת נג׳ארה, מטשטשת את המראה האמיתי של תכני יצירתו. הנושאים הללו חופפים בהרבה מקרים את המצוי בשירה הפייטנית לדורותיה, אבל יש בהם גם מרכיבים יוצאי־דופן כגון עניינים אישיים, דברי מוסר כלליים, התייחסות למסגרות אשר לעיטורן נועדו השירים (נישואין, מתן צדקה, הדלקת נרות של שבת ושל חנוכה וכדומה). ריבוי העיסוק בנושא גלות-גאולה אפשר שהוא קשור ביעודם של חלק ניכר משירי המשורר, שהם שירי־ בקשות, ונועדו להישמע במעמדים, שעיקר תכליתם היתה לבקש על הגאולה. מכל מקום אין כאן סטייה מן המסורת התמאטית של הפיוט הספרדי אלא היערכות כמותית שונה.

בפיוטים בנושא הגאולה, מרבה נג׳ארה לעצב את שיריו במהלכים אלגוריים, שמתארים את מצבה של כנסת־ישראל בגולה ואת תשוקתה להיגאל, בתמונות מרהיבות ונועזות של קשרי אהבה רגילים. המהלך האלגורי בשירים הללו הוא מורשת הפיוט הספרדי הקלאסי, הידועה מימי רשב״ג. בחלק גדול מן היצירות הללו יש גםשאיבות עמוקות מאוצר המוטיבים של שירת החשק העברית בספרד ושל מה שחדר מן המקור הזה אל הפייטנות הספרדית הקלאסית. מוטיבים כגון: סבל הנדוד והפירוד, אכזריות האהובה (החשוקה), עיניה היורות חיצים, יופיה הנאדר, נשיקותיה המתוקות  והמשכרות וכד׳. אין כאן אפוא חידוש של נג׳ארה אלא הגדשה מסוימת של היסודות המסורתיים. אבל לעיתים הוא חרג בתעוזתו בשימוש במוטיבים כאלה, גם מעבר למצוי בפיוט הספרדי, ועל כך הוא זכה לביקורת חריפה מבני־דורו. יש בשיריו אולי גם איזו הנמכה של נעימתם אל כיוונים ליריים־אינטימיים יותר בדו־שיח בין הנפשות הפועלות. כיוון זה הוא, אולי, פועל יוצא של האקלים העממי־מיסטי האופף את מכלול יצירתו.

בהקשר הזה עולים לפנינו בשירי נג׳ארה, לא רק תמונות ומוטיבים שיגרתיים, אלא גם צירופי לשון טיפוסיים, הלקוחים ישירות משירת־החול של משוררי ספרד. כך למשל: ׳עד אן אש נדוד כי תוקד׳ ׳.ירהיבוני עיניךיפה בעת ירמזון // רבים חללים יפילון ובחצים ילחמון׳ יפעתך תמה מביש חמה מחפיר ירח " ימתק לפי יין חכך בו מייי אשכר׳ ועוד כיוצא באלה.

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

 הדר אמר ניתבוה ניהלי ואברי ביה נפשאי. א״ל רב יוסף כבר זכו בו עניים. ואע״ג דליכא הכא עניים, אנן יד עניים אנן. ה״נ בנ״ד כי במה כח הקהל ליתין לחכם הנז׳ הקרקע הגז׳ אחר שהוקדש וכ״ש שלהד״מ, ומעולם לא נתנו הקרקע לשום נברא בעולם ע״כ טענתם. הרי שאפי׳ אחיהם התובעים הודו שהיא של הקהל, אלא מכח שכתוב בשטר מכר למכור וכוי טענו שמא אח״כ בשעת שטר מכר חזרו ונתמה לחכם והם עצמם לא אמרו אלא שמא, ידעו שהיא טענה גריעא כי אחר שהקדישוה לאו כמינייהו לתתה במתנה וכמ״ש יויראה הרואה דבר חדש, שהמציאו לפני שטר הסכמה שהסכימו הקהל של התושבים על בה״ך הגדולה שנחרבה היי׳ג והסכימו על החכם השלם דון כמה״ר שמואל א״ן דנאן בנו של החכם כמוחר׳יר סעדיה זלה״ה ובחשבון מדויק נמנו וגמרו שחתומים הקהל מאה ועשר חתימות ונתנו לו רשות להשרר בה כחפצו ורצונו ולשם נאמר וכתוב בתוך ההסכמא שנשבעו ש״ח׳ וכר ע״ד המקום ב׳׳ה בלי הפרה לקיים הסכמתם מה שהושיבו החכם הנר על כן אבותיו ושם נאמר בהסכמה וז״ג [= וזה נוסחה] קבלנו ע״ע״ אנו חחתו׳ שכל מה שהיה להחכם השלם כהה״ר סעדיה אך דנאן זלה״ה בשליחות ובחיזון של בה׳׳ך הגדולה הי״ג שישב על כן אבותיו החכם השלם הר׳ שמואל יצ״ו בנו. והרשות בידו לעשות כל מה שירצה בשליחות ובחיזון, ואנו החתו׳ נשבענו וכוי ולבסוף כתב אנו החתו׳ אעפ״י שר׳ גסים כהן יצ״ו הוא אדם נכבד וחשוב עכ״ז ראינו שהה״ר שמואל ברכ״ה סעדיה הוא גדול ממנו בחכמה וביראת ה׳ [מןהדו״ר נסים הנז׳ וזכה בחלק הר׳ נסים״.

ושמענו מנה תרתי חדה דאפי׳ בה״ך הגדולה— היתה של קהל התושבים, כמו שמבואר דלא נתנו רשות לחכם אלא לגבי שליחות וחיזון בה״ך, אבל בה״ך היא של הקהל. ומזה אנו למדין כשנחרבה הבה״ך הגדולה לא נכנס לשרת בה כי אם זרע החכמים הללו שהוא נכדו של הרב מוהר״ר סעדיה והוא בנו של הרב (ש)מוחר״ר שמואל זלה״ה ששימשו בבה״ך הגדולה כנ״ל וא״כ אחר שנתברר שבה״ך הגדולח היא של התושבים, וע׳׳י הקהל נתמנה הרב הגדול כמה״ר סעדיה ז״ל גם מינו אחריו כמוהר״ר שמואל זלה״ה ודחו בידים לכה״ר נסים הכהן שמינו אחר פטירת כמוחר״ר סעדיה קודם שגדל מהר״ש הנד וכשגדל קבלו עליהם מהר״ש ונתנו טעם הקהל. משום שניחא להו במהר׳׳ש יען שהוא מלא חכמה ויראת ה'. גם המציאו לפני שטר מכר לחצר קטנה הסמוכה לבה״ך הגדולה ועדיין היא קיימת שנתבאר משם שהשטר מכר הוא לזכות הקהל ומממונם, ועשאוה עזרה לבה״ך הגדולה מממון הקהל כמבואר משטר מכר מבלי אמצעות חכם אלא ע״י הקהל וכתוב שם בעד כללות הקהל.

גם המציאו לפני בעלי בה״ך שטר מינוי אחר לחכמים לשרת [עמי 3] משנת שצד לפרט מהיצי׳ בבה׳׳ך הגדולה וז״ל ף

4       ״אנו החתומים הסכמנו בטענת כל בני קהלינו ק״ק של בה״ך הגדולה לתושבים הי״ג שבזו האלמלאח המונהגים ע״י ואנו אומרים שהחכמים השלמים הה״R שלמה אן׳ דנאן נר״ו והר׳ סעדיה ^–  ר׳ שלמה, אחיו של ר׳ שמואל — הרשב״ד, ור׳ סעדיה הוא בן ר׳ שמואל.

הם יהיו לבד משרתי אלקינו, וחלקנו להם השירות בזה אופן: הה״ר שלמה הנז׳ יעמד חי במדרגת ראש ישיבה כל ימי חייו יובן לקריאת ההלכה עם בעלי הישיבה וגם דרשת שבת בנתים מהיום וכוי, ודרשת שבת הגדול תהיה לו להר׳ סעדיה שבכל שנה יי. וחלקנו להם תפלות ימים טובים וכוי״ וחתו׳ שבעה ראשי קהלם ע״כ. וא״כ זה הוכחה רבתי שהבה״ך זאת ש[נ]עשית תמורת הבה״ך הגדולה שנחרבה הי״ג היא של הקהל ומנכסיהם נעשית ואין ספק דודאי לא נתונה אלא עדיין היא של הקהל וכמה ראיות יש לזה חדא:

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

עלייתו של רבי חיים בן עטר לארץ ישראל – אלעזר טויטו.

במשך הדורות הארוכים של הגלות, לא פסקה מעולם עליית יהודים מצפון אפריקה לארץ ישראל. הן עליית יחידים אשר באו לחיות את שנותיהם האחרונות בארץ ישראל ולהקבר בה, והן עליית קבוצות אשר התכוננו להשתתף החידוש יישובה של ארץ ישראל.[anti-both]

להלן נספר בקיצור על רבי חיים בן עטר, איש מופלא אשר עלה ארצה בקיץ תק"א – 1741 – בראש קבוצת עולים מאורגנת ואשר תכנן לייסד בירושלים מפעל רוחני רב מימדים לפי תפיסת הימים ההם. בחלקם הראשון של דברינו נתאר את תולדות חייו של רבי חיים בן עטר, את אישיותו ואת סיפור עלייתו ארצה. בחלק השני נציג את תפיסתו של רבי חיים בדבר מקומה של ארץ ישראל במסכת הרעיונית של תורת ישראל.

פרטים אישיים מועטים בלבד נותרו לנו בכתובים על רבי חיים. בכל זאת צירופם של הפרטים בתוספת הערות אישיות הפזורות בכתביו מאפשרים לנו לתאר בקווים כלליים את תולדותיו ואת אישיותו.

רבי חיים נולד בסאלי שבחוף האטלנטי של מרוקו בשנת תנ"ו – 1696 -. הוא היה נצר למשפחה מכובדת ממגורשי ספרד. הוא למד תורה מפי סבו רבי חיים בן עטר ( הזקן ), שהיה מפורסם מאוד בכל המגרב בחסידותו ובלמדנותו.

בהיותו ילד קטן נדד רבי חיים פעמיים עם משפחתו למכנאס, פעם אחת מחמת רדיפות ופעם שנייה עם אביו וסבו לשם ניהול עסקי המסחר של המשפחה. הוא נשא לאשה את בתו של רבי משה בן שם-טוב בן עטר, בן אחי סבו.

רבי חיים נסמך תחילה על שולחן חותנו והתמסר ללימוד תורה בלא דאגה לפרנסה. רבי משה בן עטר, חותנו של רבנו, היה איש עשיר ומכובד, בן תורה ומקורב לשלטונות. בסוף ימיו נתמנה לנגיד היהודים.

 עם ותו של רבי משה בן עטר הנגיד בשנת תפ"ד או תפ"ה עברו על חתנו רבי חיים בן עטר ימים קשים מאוד של רדיפות, מאסרים, נישול כלכלי ועוד. בימים סוערים אלה נסמך רבי חיים על שולחן אביו והמשיך ללמוד תורה.

יראת ה' של רבי חיים וחסידותו היו שם דבר כבר בימי חייו. העדות המפורסמת ביותר היא של החיד"א אשר זכה בצעירותו ללמוד תורה מפי רבי חיים בירושלים. וכך מספר הליד,א. מוהרר חיים בן עטר עיר וקדיש מקהילת קודש סאלי…ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה ועיני ראו גדולת תורתו עוקר הרי הרים, וקדושתו הפלא ופלא…חופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מענייני עולם הזה ורבו עזוז נוראותיו.

רבי חיים רקם בלבו תוכנית ספרותית גדולה : הוא תכנן לחבר פירוש על כל חלקו הראשון של שלחן ערוך, פירוש על המקרא כולו, פירוש על הש"ס וכהנה וכהנה לעבודתו יתברך. אך למגינת לבו לא זכה, ולא זכינו אנו, אלא לביצוע קטן תוכניותיו בשל פטירתו הפתאומית. להלן שורות אחדות על מפעלו התורני של רבי חיים בן עטר.

ספרו הראשון של רבנו " חפץ ה' " ( אמסטרדם תצ"ב ) מכיל חידושים על ארבע מסכתות מן התלמוד הבבלי. לא מתוך שלווה והרחבת הדעת נכתב הספר : " סבבוני כתרוני צרות צרורות…נהפך דודי למשחית ויקם לי עווני לאויבי בני ברית…ושאינם בני ברית … מטרדות הזמן אין הדעת מיושב…".

מטרת רבי חיים בספרו זה היא ביאור פשטה של הסוגייה התלמודית. נראה לנו כי הספר הוא פרי עבודתו של רבי חיים בהוראה בישיבה שבעירו, שכן במקומות רבים מציין הוא כי דבריו הם תשובה לקושיית תלמידיו " המשכילים " בלשונו.

כן מרבה הוא בספרו זה להעיר הערות פרשניות מיתודולוגיות. יוצא מכך שמלבד ערכו העצמי של הספר בביאור הש"ס עשוי הוא לשמש מקור חשוב לחקירת שיטתו התלמודית של רבי חיים בפרט ושיטת לימוד הגמרא בישיבות במרוקו באותה תקופה בכלל.