כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

& סיבת נדודיו של ר׳ שלמה פינטו למרוקו

ר׳ שלמה פינטו ידידו ורעו של הרמח״ל, הצטער מאד על כל מה שארע לחברי. ועגמת נפש רבה נגרמה לו מכך. בראותו כי אש המחלוקת פושה גם במקומו, ואין ביכולתו לעזור לרעהו במאומה, גמלה בלבו ההחלטה לנדוד מארץ מגוריו. באותה תקופה ארע לו אסון נורא, אשת נעוריו נפטרה, והוא נשאר בודד, עם בנו רבי יהודה. (בנו זה נפטר בארץ ישראל ונטמן בהר הזיתים סמוך לציונו של בעל ׳׳או־ החיים״ הקדוש.)

כאמור, גלים עכורים שטפו באותה עת את כרם בית ישראל, וחכמי הקבלה שבכל מקום נאלצו להצניע את חכמתם בחדרי חדרים. אולם למרוקו הרחוקה לא הגיעו גלי הסערה, ואותם מחלוקות וחששות שליוו את המקובלים בכל מקום, פסחו על חכמי ארץ זו. לפיכך חשק לבו הכאוב של ר׳ שלמה להתרחק למרוקו, הרחק מכל אותם מחלוקות, שם יוכל לעסוק בתורת ה׳ כאות נפשו, ללא שום הפרעות ויסורי נפש.

מסיבה זו שמח לבו, כאשר פנה אליו ידידו ורעו, הצדיק הקדוש ר׳ כליפא בן מלכא זצ״ל, בעקבות השמועה על האסונות שפקדוהו, והציע לו לבוא לדור עמו במרוקו. בעירו אגאדיר, שם יתן לו את אחותו לאשה. הצעתו נפלה על אוזנו הקשובה של ר׳ שלמה, אשר ראה בזה הצלה כפולה, גם לצאת מבדידותו וגם להתרחק מאוירת המחלוקת העכורה. לפיכך נענה להזמנתו, עזב את ארץ ישראל, ועבר למרוקו לגור עמו. בהגיעו לשם נשא את הרבנית שמחה, אחותו של ר׳ כליפא, ונולד להם לעת זקנותו, אור ישראל וקדושו, ר׳ חיים פינטו הגדול.

במבט לאחור, יתכן שסיבה נוספת עמדה לו. כי המתבונן בעין פקוחה על קורות משפחותהם של גדולי ישראל בארץ ישראל, בתקופה של לפני שלש מאות ארבע יבחין בדבר פלא, והוא: כמעט לא נשארו משפחות, אשר בניהם אחריהם אחר דור, עד דורנו אנו, נחשבים לגדולי תורה, וחיים בקדושה כיאות לאבותיהם הגדולים. וככל הנראה, אותם תהפוכות ומאורעות יושבי ארץ ישראל מאז ועד היום, הם שגרמו לכך שזרעם לא הלך בדרכי אבותינו. ויתכן שבורא עולם המגיד מראשית אחרית, שידע איזה זרע קודש פרי הילולים, אמור לצאת מצדיק זה, הוא שעורר וחיזק את לבו לצאת מארץ ארץ אבותיו, ולהרחיק נדוד למרוקו, שם ישתמר זרעו בקדושה ובטהרה, וימשיכו ללכת בדרכי הקדושה והיראה. וכפי שאכן זכה, שעל ידי גלותו למרוקו, נשתמרה משפחתו כפך השמן הטהור, לא נעה ולא זעה ממסורת אבותיה, ובניו בני בניו הנהיגו את עם ישראל כל השנים. בודאי יד ההשגחה העליונה סובבה כל זאת.

תולדות ר׳ יעקב פינטו

הבן השני, הגאון הקדוש רבינו יעקב פינטו. הוא הנהר השני, נהר דעה, מעין נובע חכמת הקבלה.

חכמי דורו כינוהו : ״אריה דבי עילאי, הרב הקדוש, המובהק בפרד״ס, חסידא . ופרישא, התנא האלקי, מרנא ורבנא, נזר ישראל והדרו״.

בספר מלכי רבנן ערך ר׳ יעקב פינטו כתב: מו״ה יעקב פינטו הא׳ זיע״א, בנו של כמוה״ר ראובן :נזכר באות ר', ע״כ. וטעה בזה, והטעה עוד אחרים אחריו, כי ר׳ יעקב היה בנו של ר׳ יצחק פינטו, כפי מסורת משפחת פינטו, ולא ראה שבהסכמת ר׳ יעקב פינטו לח״ד מהספר מקדש מלך, חתם בעצמו: יעקב בן א״א יצחק פינטו. ובספר מלכי רבנן עצמו דף כז. בערך ר׳ דוד מאמאן כתב, שראה מכתב תנחומים לפטירת הרב יעב״ץ עליו חתומים ר׳ יעקב בר׳ יצחק פינטו ור׳ דוד מאמאן. מעניין לציין פרט נוסף, בסוף כתב היד של לקט שושנים שלפנינו, מופיעה חתימת ר׳ יעקב שככל הנראה חתם בה "יעקב בן חיונה", אך אין זה ברור, והדבר מעורפל. כבוד הרב שליט׳׳א מספר, ששמע מישישה אחת שהתיחסה למשפחת פינטו במרקש, מצאצאיו של ר׳ יעקב, שבשנים קדמוניות היתה מגיפה גדולה בילדי העיר, ובסגולה להינצל ממנה הביאו בני העיר את ילדיהם למשפחת פינטו, כאשר בני המשפחה מקבלים את הילדים תחת חסותם, ומכך ואילך נקראו אותם ילדים: ״וולאד בני חיונא״, והכוונה שיחיו ולא ימותו, ולכך נקראו בני המשפחה בשם זה, ומעניין לדעת אם יש קשר בין הדברים.

עוד כינוהו^: "אדוננו מורנו ורבינו, עטרת ראשנו, הרב הגדול, מעוז ומגדול, פטיש החזק, עמוד הימני, חסידא קדישא ופרישא, נר המערבי, המקובל האלקי, הנשר הגדול, בעל כנפים, סבא דמשפטים, אשר יצק מים ע״י אליהו הנביא ז״ל״.

כאחיו ר׳ שלמה, נדד גם הוא למרוקו, והתיישב בעיר מרקש. באותה תקופה, זרחה שמשם של מאות צדיקים, קדושי עליון, במערב הפנימי – מרוקו. ניתוקה של ארץ זו ממרכז העולם, מחיי החולין הסוחפים, ומהרדיפה המתמדת אחר הפקת התאוות, היוותה קרקע פוריה לצמיחתם של עובדי ה׳ בכל כוחותיהם.

צדיקים אלו נהגו כהנחייתו של הנשר הגדול (רמב״ם הלכות יסודי התורה פ הלכה א׳): ״אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו וכוי, והוא מתקדש והולך, ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן, והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים, ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו, אלא דעתו פנויה תמיד למעלה וכו', מיד רוח הקודש שורה עליו" וכו'. וכך, מנותקים מהוויות העולם השפל, ומשאיפותיו החומריות, עלו ונתעלו חסידים אלו במעלתן הקדושה והטהרה, עד שגילויי רוח הקדש היו שכיחים בימיהם, ורבים מהם זכו לגילוי אליהו הנביא. לא לחינם התבטא הרבי ר׳ אלימלך מליז׳נסק זיע״א – מגדולי החסידות, כי במערב הפנימי מצויים צדיקים קדושי עליון המגיעים למדרגות גבוהות של תנאים ואמוראים.