מורשת יהדות מרוקו

אל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

בת חכמה תשמח לב אב

לאב עני ותמים הייתה בת פקחת שלא הייתה כדוגמתה. באחד הימים חלם מלך המדינה חלום ובחלומו, והנה דמות עץ, שמספר ענפיו שנים-עשד, ובכל ענף שלושים עלה ושני תפוחים תלויים עליו: אחד לבן שני שחור. המלך התרגש מן החלום, אך לא ידע לפתור אותו. הוא קרא למכשפיו ואשפיו, ואף הם התקשו בפתרונו, הכריז במדינה, שהאיש אשר יפתור את חלומו המסתורי של המלך, יקבל ממון הרבה.

אמרה הבת לאביה: ״לך ופתור למלך את חלומו״. השיב האב הנבוך: ״איך אפתור חלום כה מסובך?״ ענתה לו – הנה הפתרון: עץ הנו השנה, כל ענף מסמל חודש, כל עלה מסמל יממה, התפוח הלבן מסמל את היום ואילו השחור את הלילה.״

הלך אל בית המלך ואמר למלך את פתרון החלום, שמע המלך את הפתרון ומצא חן בעיניו, נתן לזקן כסף רב.

בדרך חזרה הביתה פגש האב פרש על סוס אציל, וסיפר לו כי הוא פתר את חלומו של המלך. שאל הפרש: ״ומה נתן לך?״ ״ממון רב.״, השיב האב. ״תרצה להחליפו בסוסי?״ ״ודאי וודאי!״ ענה הזקן ועשו את החליפין. עוד הוא הולך והוא פוגש בחמר רכוב על חמורו, אמר לחמר: ״ וכי לא ראית? פתרתי את חלומו של המלך!״ ומה נתן לך?״ ״ממון רב״ ״איה הממון?״ ״החלפתיו בסוס״ ״התאבה להחליף סוסך בחמור״ ״ודאי״ ועשו את החליפין.

עוד הוא עובר והנה נקרה לפיו צייד עם כלבו. אמר לו הזקן: ״וכי לא ראית פתרתי את חלומו של המלך.״ ״ומה נתן לך?״ ״ממון רב״ ואיה הוא הממון״ ״החלפתיו בסוס״ ״ואיה הסוס״, החלפתיו בחמור״ ״והתאבה להחליף חמורך בכלבי״ ״ודאי״ ועשו את החליפין.

ובעודו בדרך פגע בו דרוויש עם תרבוש, אמר לדרוויש: ״וכי לא ראית, פתרתי חלומו של המלך״. ״ומה נתן לך״ ״ממון רב״ ״ואיה הממון״ ״החלפתיו בסוס״ ״ואיה הסוס״ ״החלפתיו בחמור״ ״ואיה החמור״ ״החלפתיו בכלב זה״ ״והתאבה להחליף את הכלב בתרבוש ?״ ״ודאי״ ועשו את החליפין. הלך האב על שפת הים, ורוח גדולה באה ונשאה את התרבוש אל המים. נשאר חשוף ראש.

בחליפין המוזרים צפו מספר עשירים מעל סיפון אונייתם, שנשאה מטען זהב ומרגליות. הם באו לאב ואמרו לו: ״איך תשוב לביתך, יהרגוך שם משידעו מה עשית בממון שהמלך נתן לך.״ ״ידידי״ – אמר להם – ״הבה נתערב: אם יגערו בי, תכרתו את ראשי. אם לא יגערו בי – תתחיבו לתת לי את אניותכם.״ תקעו כף, חתמו על חוזה וליווהו עד ביתו. והבת צופיה הכל בעיני רוחה. דפק האב על הדלת ואמר: ״ בתי, פתרתי חלומו של המלך.״ ״מה נתן לך כתמורה ?״ ״ממון רב.״

שמחה וששון – אבי הפך לעשיר. אך, בתי, המרתיו בסוס. אשמח ואעלוז, אבי הפך פרש. אך לא בתי, החלפתיו בחמור. אשמח ואגיל – אבי הפך לחמר. בתי, אך המרתיו בכלב. גדולה שמחה – אבי הפך לצייד. בתי, הכלב אינו עמי – החלפתיו בתרבוש.

שמחה וששון – אבי הפך לדרוויש. אך, בתי, התרבוש אינו עמי, כי הרוח נשאה אותו המימה. אבי, אם ראשך עדיין על כתפיך – אז הכפה תהא כפרתך.

שמעו זאת בעלי הצי, ומתו מצער על שהפסידו בהתערבותם – והאב הרויח ע״י חכמת בתו את האניה, והכסף שבה.

שמע הנערה החכמה נפוץ בכל המדינה, והמלך חפץ לשאתה לאשה. לפיכך שלח לה רביעיות שליחים, ובידיהם מתנות רבות – ארבע, מכל דבר: ארבע שמלות, ארבעה זוגות נעליים, ארבע מחרוזות, ארבע טבעות וכך הלאה. מה עשו השלוחים ? גנבו מכל דבר שניים. והבת צופיה בעיני רוחה. דפקו על הדלת. אמרה להם: ״על הדלת דפקו – ואת הנגר זכרו״

השתוממו לדבריה. כשבקשו אותה לפתוח אמרה להם: ״לא אוכל, כי שכלי בחיקי״. תמהו למענה זה. שאלו אותה ״אביך אייהו?״ ״הלך לעשות שותפות עם אלוהים״. נדהמו, ואחר שאלו: ״ואמך אייה?״ להציל נפש מתוך נפש הלכה״. ״אדוננו רוצה לשאת משוגעת״ חשבו. פתחה להם את הדלת, קבלה את המתנות, הודתה להם וביקשה כי יאמרו למלך :

״משמיים נגרעו אמתיים ומחלפותי חסרות צמתיים אך בשם אבותיך אל תיגע בעבדיך.״

באו אל המלך וסיפרו לו הכל. פירש להם: אמרה לכם שכלה בחיקה – פרושו של דבר – מסתרקת. אמרה לכם שאביה הולך לעשות שותפות עם האלוהים – כלומר לזרוע. אמרה לכם שאמה הולכת להציל נפש מתוך נפש – כוונתה – אמה מילדת.

ובאשר לדבריה האחרונים, חי אלוהים שלולא השביעתני באבותיי שלא אגע בכם לרעה כי עתה נשאתי ראשיכם מעל כתפיכם. בושו לכם! השיבו את שגנבתם״ יצאו השלוחים בבושת פנים והחזירו הכל לנערה החכמה. נשא המלך את הנערה לאשה ועזרה לו במשפטים.

שני רעים לנו בפונדק, לאחד הייתה אתון ולשני סוסה, ושתיהן הגיע זמנן ללדת. וקרה ששתי הבהמות המליטו באותו הלילה. קם בעל האתון, לקח את הסייח ונתן לו לינוק מהאתון, ואילו את העיר שם תחת הסוסה שהניקה אותו.

בבוקר נתעוררו ונדהמו לגלות שסייח יונק חלב אתון והאתון מלקקת אותו, ואילו העיר יונק חלב סוסה. אמר בעל הסוסה: ״הסייח שלי, כי סוסתי המליטה אותו, והעיר שלך״. אך בעל האתון לא הטה אוזן לדברי רעהו ואמר: ״לא כי, אתתי המליטה את הסייח וסוסתך את העיר.״

והלכו למלך. אמר להם המלך: ״הרחיקו את הוולדות, וכל ילד ילך אל אמו יולדתו״ עשו כך, העיר שהכיר את הסוסה הלך אחריה והסיח אחר האתון.

יצא בעל הסוסה בפנים נפולות. קראה לו המלכה מחלונה: ״מה לך כי תבכה ?״ סיפר לה על משפט המל־ אמרה לו: ״ביום יוצא המלך אל שפת הנהר. דוג לך דגים והכה אותם. כשישאלך המלך מדוע אתה מכה אותם, ענה

הלך ועשה כעצתה. ראה המלך איש שוטח דגים ומכה אותם במגלבו וצועק: ״הנה לכם! למדו לקח י אל תגנבו שוב את מלפפוני!״ זעק המלך: ״רשע, מדוע תכה את הדגים?״ ענה לו: ״הם גנבו את המלפפונים שבחלקתי.״ קצף המלך ואמר לו: ״בן בליעל, שקרן עלוב, כיצד יוכלו דגים לאכול מלפפונים?״ ענה לו האיש: ״דגים יוכלו, אדוני המלך, לאכול מלפפונים – כפי שסוסתי יכלה להמליט בן חמורים.״

שמע המלך את המענה ונכלם. תקן את המעוות והחזיר את הסייח לבעל הסוסה. ידע שיד המלכה באמצע, שב אל ארמונו ואמר לנערה: ״אשתי, את מפריעה לי למלוך, ושמה אותי לצחוק בעיני נתיני. על כן אשלחך הביתה. אך לפני כן, קחי לך את החפץ היקר לך ביותר ללבך.״

קבלה את הגזרה בדומיה, והכינה משתה פרידה, ונסכה לכוסו של המלך סם שינה. משנרדם, הכניסה אותו לארגז ולקחה אותו לביתה.

ומשנעור המלך, שאל: ״איפה אני?״ ענתה: ״בביתי״ שאל: ״כיצד זה?״

״מלכי, אמרת שאברור את החפץ היקר ביותר ללבי בארמון. אין לי חפץ יקר יותר ממך.״ שמע המלך את המענה ובשמחה החזיר אותה לביתו.

שמעון שרביט

 איגרת ר״י בן קוריש ליהודי קהילת פאס

האיגרת נתפרסמה(בתרגום עברי) לראשונה בירי מ׳ כ״ץ: ספר אגרת רבי יהודה בן קוריש, ירושלים תשי״ב

א. קריאה התרגום הארמי בציבור

 1. התרגום הארמי לתודה

בן קוריש מוכיח את יהודי פאס על שנטשו את המנהג של קריאת התרגום הארמי לתורה בבתי הכנסת. מדבריו עולה, שבמאה העשירית היה המנהג לקרוא את התרגום בציבור מקוים בבבל, במצרים ובספרד. זוהי עדות קדומה מאוד על תרגום התורה בציבור, ואני מבקש להתחקות אחרי התגבשות המנהג ואחרי העדויות על ביטולו בקהילות שונות. יש בידינו עדויות על ביטול המנהג במקצת הקהילות כבר בסוף תקופת הגאונים, וכפי שנראה גם על קהילת ספרד לא פסח תהליך זה.

קריאת התורה בציבור בבית הכנסת לוותה כבר בימי הבית השני בתרגום לארמית. יש משערים, שהנהגת התרגום קשורה במפעלו של עזרא הסופר ושל ממשיכי מפעלו, אנשי כנסת הגדולה. ״מאי דכתיב ׳ויקראו בספר תורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא׳(נחמיה ח, ח)? בספר תורת האלהים – זה מקרא. מפורש – זה תרגום. ושום שכל אלו הפסוקים״ (מגילה ג ע״א. נדרים לז ע״ב). ובפסוק הקודם נאמר: והלוים מבינים את העם לתורה(נחמיה ח7) ופירש רש״י: שהיו מתרגמים לעם דברי תורה. וכה כתב הרמב״ם בספר משנה תורה: ״מימות עזרא היו נוהגים שהמתורגמן מתרגם לעם מה שהקורא קורא בתורה, כדי שיבינו ענין הדברים״ (הלכות תפילה יב, י). מכל מקום מקובל, שמסוף ימי התנאים היה התרגום חלק מטקס קריאת התורה בציבור.

הצורך בתרגום התורה לארמית נבע מהתפשטותה של הארמית כשפת דיבור, תחילה כלשון שנייה, ובמהלך הדורות [לקראת סוף המאה השנייה למניינם] נעשתה לשון הדיבור העיקרית או אף הבלעדית. ובכן, דחיקת הדיבור העברי והשתלטות הארמית הצמיחה את המוסד של תרגום התורה לארמית.

לצד הקורא בתורה עמד המתורגמן [או: התורגמן]. אפשר שהתרגום שימש גם פירוש — מדרש למקרא, ואמנם בספרות חז״ל משמש השם ״מתורגמן״ גם לציון האדם שעמד לצד החכם שנשא דרשה בציבור, והשמיע בקול רם את דברי החכם שנלחשו באוזניו.

תחילה לא נקרא התרגום מתוך הכתב, משום שהוא נחשב לחלק מהתורה שבעל פה, וכך נפסק בתלמוד: הקורא בתורה לא יסייע למתורגמן, כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה (מגילה לב ע״א). המתרגם אסור לו להסתכל בספר תורה ולתרגם, כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה (תנהומא וירא ה). רק משעה שהתורה שבע״פ הותרה ליכתב, נכתב גם התרגום ועצם כתיבתו זירזה את התפשטותו בקהילות ישראל ובעיקר בישיבות בבל.