ארכיון יומי: 8 במאי 2016


התארגנות עולמית של הקהילות הספרדיות-הרעיון והמעשה-אברהם חיים

מורשת יהדות מרוקו

חברי המשרד הסכימו, שאין לסמוך על הרבנים במה שנוגע לפעולות המשרד. הרבנים הם אולי כוח חשוב לענייני ״ שגוררות ״ למען וע״ס, אולם לא לענייני המשרד. הניסיון בוע״ס שכנעם, שכל דבר ( שאיננו בתהום התורני־רוחני ), שיש בו יד רבנים — חזקה עליו שלא יצליח, אולם עם זאת, לצורך תעמולה כלפי חוץ ולשם הגברת התמיכה, קיבלו את ברכת הרב יעקב מאיר לרעיון ארגון הספרדים והוועידה העולמית (ראה להלן).

גם העדות המזרחיות לא שותפו למעשה בעבודת המשרד, ומתוך שלוש־עשרה עדות שהוזמנו לוועידה הארצית הנזכרת, נכחו נציגי חמש עדות בלבד. העדות בארץ היו אדישות לרעיון, ובקיץ תרפ״ד (  1924) נכשל ניסיון לזמן את נציגיהן לאסיפה משותפת עם ראשי המשרד. עם זאת צורפו חברים חדשים למשרד במהלך תקופת פעילותו — הרבנים עוזיאל ומנחם הלוי ובאי־ כוח מחברון, מחיפה ומיפו.

שאלת התקציב השפיעה לא־מעט על אופי הפעילות ומהלך העבודה. כל הפעולות היו לטווח הקצר בלבד; ההון ההתחלתי הסתכם בשלוש־מאות ושלושים גרושים מצריים, שהועברו מקופת הסתדרות הספרדים, ולכך נוספו תרומה ו/או הלוואה של חמישים לירות מצריות כתקציב לחצי־שנה, כשכל אחד מחברי המשרד חתם על שטר של חמש לירות מצריות, הוחלט אף לשלוח מכתבים לאנשים פרטיים בארץ ולבקש עזרה חומרית בסכום מינימאלי של לירה מצרית אחת.

 כן נשלחו שבעים מכתבים לנכבדי העדות המזרחיות לאיסוף תרומות. נתקבלו תרומות מקריות מחובבי הרעיון מחוץ למשרד בירושלים: יחידים — משה פיג׳וטו ומנשה בטיש, ומוסדות — וע״ס בירושלים, סניפי המשרד ביפו ובחברון ואגודת ״ אחווה ״.

 הפנייה לקבל כספים מאגודת ״ הלוואה וחסכון ״ נדחתה, מאחר והיא מלווה לחברי האגודה בלבד, ואילו ״ קופת מלוה ״ השיבה, שהיא מלווה כספים לענייני מסחר ותעשייה ולא לתעמולה ארגונית. על־פי החלטת הוועידה הארצית מחורף תרפ״ה (  1925), נשלחו עשרות מכתבים ליחידים ולבתי־הכנסת בירושלים ומחוצה לה, להרים תרומה שנתית למשרד בסכומים של עשרים וחמישה או חמישים גרושים מצריים.

 עד ערב הוועידה נתקבלו התחייבויות שנתיות מירושלים בסך של שישים לירות מצריות, עשר לירות מצריות מיפו, וחברון שלחה חמישים גרושים מצריים בחודש. נראה שההחלטה להכין תקציב שנתי, שיחולק באופן יחסי בין כל הפדרציות הציוניות והקהילות הספרדיות באמצעות שקלים מיוחדים — לא יצאה אל הפועל, כנראה מחוסר כוח אדם ונכונות מעשית מצד הקהילות בגולה.

 ניסיון של הרגע האחרון להשיג את השתתפות ההנהלה הציונית במימון הוצאות הוועידה הספרדית העולמית בוינה (ראה להלן עמי 181—186) נכשל, בטענת יושב־הראש, שלהנהלה אין תקציב מיוחד להוצאות כאלה.״

מבין הפעולות המעשיות יש לציין את משלוח החוזרים לגולה ופירסומם בעיתונות, הסתייעות בשליחים מטעם מוסדות שונים, שיצאו לחוץ לארץ לרגל עבודתם ושילבו בה גם תעמולה לטובת המשרד, וארגון אסיפות פומביות בארץ ובחוץ לארץ.

החוזרים שנשלחו בעברית, צרפתית, איספניולית וערבית, כללו הודעה בדבר ייסוד המשרה מטרותיו העיקריות על בסיס החלטות הצירים בקארלסבאד, תעמולה לרכישת השקל הציוני ולהצטרפות להסתדרות הציונית ושאלון לקבלת נתונים מפורטים על מבנה כל קהילה ספרדית — מספר יחידיה, מוסדותיה, מצבה הרוחני והחומרי, הפעולות הציוניות בה ( שקלים, תרומות לקרנות הלאומיות ), מגמות לעלייה לארץ וחוות־דעת בעניין כינוס הוועידה העולמית של היהודים הספרדים.

מסתבר, שהחוזרים האלה אכן עוררו את היהדות הספרדית להתעניין ברעיון ההתאחדות. ההחלטה להוציא ביטאון חודשי קבוע,לא יצאה לפועל, מפני שלא היה לכך כיסוי תקציבי, וכתחליף לו באו החוזרים הנזכרים וכן הפרסומים התכופים בעיתונות היהודית בארץ ובחוץ לארץ על פעולות המשרד.

 פניית הקרן הקיימת, שההתאחדות תפרסם בקביעות חומר בביטאונה האספניולי, זכתה לדיון מיוחד במשרד המכין. נראה, שאמנם הייתה, זו הזדמנות לפרסם ידיעות על המשרד בביטאון שנפוץ בהרבה ארצות, אולם היה חשש, שחוזר או מאמר, שתוכנו הוא למורת רוחם של המוסדות הציוניים, לא יזכה לפרסום.

מאחר והמשרד לא יכול היה לשלוח שליחים מטעמו באופן עצמאי לשם ניהול תעמולה בקהילות הספרדיות, הוא נעזר באישים ובעסקנים ציוניים שונים מן הגולה, או ביחידים שיצאו מן הארץ בשליחות מוסד אחר.

 מנחם אוסישקין, שיצא בקיץ תרפ״ד (1924 ) למדינות מרכז אירופה לשם תעמולה לטובת הקרן הקיימת, ביקר גם בקהילות הספרדיות בארצות הבלקן, הפיץ בשם המשרד המכין את הרעיון לארגונן ופעל להכשרת הלבבות לקראת הוועידה העולמית.

הוא כינס אסיפות פומביות ונאם על ערך המפעל הזה. יעקב דה־האז, מראשי הציונים כאמריקה, קיבל על עצמו לנהל תעמולה בקהילות הספרדיות בארצות אחדות באירופה ובאמריקה. בפגישות שקיים עם ראשי הקהילות באמסטרדם, לונדון, פריז וניו־יורק, יצר את הקשר ביניהם ובין ראשי המשרד.

הרב שבתי ג׳אין ממונסטיר ואריאל בן־ציון, ציר קרן היסוד בארם־נהרים והודו, פעלו גם הם לטובת המשרד. אסיפות פומביות התקיימו בקהילות שונות בחוץ לארץ וגם בארץ־ישראל; כינוסים גדולים התקיימו בתל־אביב ובחיפה.

 בירושלים התקיימה בימים ט״ז וי״ז שבט תרפ״ה (10—11 בפברואר 1925) ועידה ארצית של באי־כוח עדות המזרח בארץ, שאישרה את רעיון הוועידה העולמית, שתתכנס בזמן ובמקום שיתקיים הקונגרס הציוני.

 כן קבעה את תוכנית העבודה של ההתאחדות. החלטות אחרות היו: הגשמת תוכנית דה־ האז  או כל תוכנית אחרת להתיישבות יהודים ספרדים על הקרקע, מינוי שני פקידים ספרדים במשרד העלייה ביפו ובחיפה והפצת שקלים בין היהודים הספרדים, על מנת להגדיל את מספר ציריהם בקונגרס הציוני. הודגש שוב, שכל פעולות הוועידה ייקבעו בתאום עם ההסתדרות הציונית או במסגרתה.

כן התייצב המשרד בפני המוסדות הלאומיים כבא־כוח היהודים הספרדים וכשתדלן בכל הקשור להשגת רישיונות עלייה לעולים מבני המזרח, איסוף כספים לטובת הקרנות הלאומיות, שיגור מורים לעברית לגולה ומסירת מידע ליהודים ולקבוצות מן הגולה על הנעשה בארץ־ישראל ועל אפשרויות הקליטה בה.

 כן פעלו ( בשיתוף עם חלוצי המזרח ) למכור שקלים ציוניים עד כמה שאפשר, כדי להרבות את מספר הצירים הספרדים בקונגרס הציוני.

לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי

לחיות עם האסלאם

יש רגליים לידיעות כי יהודים התיישבו באזורי נאות המדבר של ערב בסוף ימי בית שני. זה לא היה דומה לסהר הפורה ולמצרים, בהם התנסו היהודים באותה תקופה או עוד קודם לכן, אולם פרנסה היתה שם, בעיקר בשיירות סחר ובמטעי תמרים. זהו דבר מבוטל לכאורה, אך לא כן אם נזכור את חשיבותו המרכזית של גידול תמרים והסחר בהם באיזור זה של העולם. שכן, תמרים יבשים הם המצרך האידיאלי ששוקל מעט יחסית, מאריך ימים בחום המדבר ולמרות זאת אוצר בתוכו ערך קלורי גבוה, כדי שישמש אספקה עיקרית בדרך השיירות הממושכת, שלו באו להעמיס על הגמלים מים ודברי מזון מגוונים לדרך, אזי לא היה נותר מקום למטען הסחר שבעבורו נוסעים. למותר לציין שמשעה שיהודים נטלו לידיהם סחר זה, הם התעצמו מאוד, וכך גם כוחם הפוליטי. כך, בתקופת היותו של מוחמד עלם צעיר, אי אפשר היה שלא להבחין בנוכחותם של יהודים בכל רחבי חצי-האי. הם היו לחלק בלתי נפרד מן הנוף, והגם שחיו בקהילות מלאות חיות משלהם, הם גם היו משולבים בחיי המקום, דיברו ערבית ואף נטלו חלק בתרבות הפואטית הג׳אהלית. הנה אב-הטיפוס המובהק, שמואל (סמוואל) בן עדיה, שהיה למשורר ידוע במתכונת הקדם-אסלאמית, כתב על אותן תֶמוֹת הנכללות במרווה, כלומר תכונות הגבריות הנערצות בחברה הג׳אהילית, ממש כבני דורו הערבים. אלא ששמואל, כמו יהודים אחרים, שמור היה לו בפולחנו ייחוד לאל האחד בורא עולם. מכאן שהטענה המוסלמית שהנביא הוא שהביא את הרעיון לערב לא כל כך עומדת במבחן הביקורת. יכולנו גם להפליג עוד אחורה במרחבי הזמן ולייחס את הקשר היהודי הראשון לחצי-האי ערב לזמנו של שלמה המלך ולפרשות אהבותיו עם מלכת שבא (דרום חצי-האי), בתחילת האלף הראשון לפה״ס, אך אז היינו נכנסים לתחומי אגדות קסומות וערבות לחיך שמי יודע אם יש בהן ממש.

 

שמואל בן עדיה ערבית: السموأل بن عادياء, א-סמואל אבן עאדיא), משורר יהודי שחי במאה השישית לספירה באזור חג'אז (בימינו בערב הסעודית) ומת בעיר תימאא בסביבות 560 לספירה. לשמואל בן עדיה מיוחס ספר שירים שכתוב בערבית שנחשב לאחד הספרים החשובים בחקר השפה הערבית הטרום איסלאמית וחקר התרבות היהודית בחג'אז.

תפקידו של בן עדיה כמשורר סייע לו רבות בהידוק קשריו עם מנהיגי השבטים הערבים באזור ועם המושלים הערבים מטעם שלטונות פרס והאימפריה הביזנטית. השירה הייתה אמצעי חשוב לבניית סטטוס חברתי ופוליטי חשוב ולהתקדמותו הפוליטית והחברתית של המשורר כאשר הייתה ההשכלה מוגבלת לשכבות מצומצמות בחברה. לפעמים ייחסו התושבים למשוררים כוחות על טבעיים בשל שליטתם בשירה. בצורה זאת הפך שמואל בן עדיה לאחד האנשים העשירים ביותר בחצי האי ערב כאשר הצליח לבנות מבצר גדול שנקרא בשם אל-אבלק. המבצר נבנה כדי לספק מקום הגנה חשוב הן למשפחתו והן לתושבי העיר תימאא, ולשמש כמקום שבו הופקדו כספים ונכסים רבים בידי התושבים על מנת לשמור אותם.

בספרות הערבית של ימי הביניים חוברו אגדות חינוכיות רבות סביב דמותו של שמואל בן עדיה. מטרת האגדות האלה הייתה להדגיש את ערכי המוסר של החברה בזמנו של מחבר האגדה בימי הביניים. אבן עדיה הוצג כדמות שמשקפת את האידאל של הנאמנות והיושר. אבן עדיה מוצג כאדם שהעדיף את הנאמנות ופעל נגד האינטרסים האישיים והמשפחתיים שלו כאשר סירב למסור את הפיקדונות של המשורר הערבי הידוע אמרוא אל-קייס שהיו ברשותו למושל עיראק מטעם הפרסים. אחרי שידע המושל העיראקי שאין בכוונתו של שמואל למסור את הפיקדונות הוא רצח את בנו של שמואל, שבו החזיק כבן ערובה. הנאמנות הזאת גרמה ליצירת הפתגם הערבי המפורסם "אין אדם יותר נאמן משמואל" (אופא מן אלסמואל). סיפור זה הונצח בשירו של המוזיקאי והזמר, שי נובלמן, ״רץ ביפו״, שהופיע באלבומו, ״יומי הוא חלום״.

בעת החדשה היו זרמים הן בקרב היהודים והן בקרב הערבים שניצלו את דמותו ההיסטורית לצרכים אידאולוגים על מנת לגשר בין ערבים ויהודים. היו גם זרמים במיוחד מן הצד הערבי שניסו לטשטש את זהותו היהודית של שמואל בן עדיה ולהבליט אותו כדמות ערבית לאומית אשר חייתה לפני האסלאם. עם זאת שיריו והאגדות החינוכיות סביב דמותו נשארו כמקור השראה לסופרים ואנשי רוח ערבים רבים בעולם הערבי.

לשעה גברה ההשפעה היהודית על חצי-האי כאשר בראש הממלכה החמיארית שבתימן עמד יוסוף ד׳ו נואס (525-517), שנהרג בהודפו את הפלישה האתיופית הגדולה. תימן, ודרום ערב בכלל, היו קשורות אז בנתיב צפוני למכה ולמדינה ומשם לדרכי הסחר צפונה לסוריה ולביזנטיון, ומזרחה לפרס ולמפרץ ועוד הרחק משם של האוקיאנוס ההודי. הגם שבתימן האלילית היתה השפעת היהודים ניכרת, הם מעולם לא היוו יותר משבר קטן מן האוכלוסייה. כל הסיפורים הללו, אין ספק שהותירו משקע ורושם כה גדולים, עד כי גם בתרבות האוראלית שנשתמרה ברחבי חצי-האי הערבי, רבים איזכורי היהודים והעניינים המיוחסים להם, לרבות בשירה. למשל מילים ומושגים כמו שבת, כשרות ותורה, שאחר כך הועתקו לתוך הקוראן ואף נוצרה גירסה אסלאמית ״מקורית״ מהם, אין ספק מה מקורם וכיצד חדרו לערבית ואחר כך לאסלאם. גם רעיונות אחרים שבוטאו על-ידי היהודים בארמית ובמילים עבריות תוך כדי ערבובן עם הערבית השלטת, נקלטו והפכו לכלליות עד לבלתי הבחן. אגב, הוא הדין גם ביחס לנוצרים, כך שאין לטעון בשום צורה כי מוחמד הצעיר צמח בסביבה מבודדת ואנטיספטית לחלוטין, שאין לה דבר עם הדתות הגדולות האחרות שפשטו בחצי-האי, במידה ידועה,לפני בוא האסלאם. אין איפוא פלא, שכאשר הקוראן מערב מין בשאינו מינו ומספר את ההשתלשלויות כפי שמוחמד קלט אותן, זה הופך לנוסח המחייב, אפילו אין לו ידיים ורגליים, והאחרים (נוצרים ויהודים) שלא הולכים בתלם הסיפורת המוזרה והמומצאת ההיא נאשמים ב״זיוף״, רחמנא ליצלן, כי נביאו האחרון של אללה אינו יכול אלא להיות האמין והמדוייק ביותר. כך, למשל, דמותה של מרים משמשת גם ״בת עמרם ואחות אהרון״(כלומר אחותו של משה), וגם אמו של ישו, ומרחק 1200 השנים בין השתיים אין בו נפקא מנה לדידו של האסלאם. או, למשל, סיפורו של יוסף עם אשת פוטיפר, שהתנ״ך מספרו באורח די קצר וענייני, הופך למעשייה עסיסית המתאימה לעיתון נשים בימינו, בגירסתו הקוראנית. אין זה אלא שמוחמד הצעיר, שלא הבחין מה עיקר ומה טפל, מה מקרא ומה מדרש, עשה דייסה מעורבלת היטב וכך הציג אותה בפני מאמיניו כדברי אלוהים חיים, שבאו הישר מפי הגבורה, ולכן אין עליהם ויכוח כלל.

Myriam Moatti – Garder mon moral et mon enthousiasme

ברית 32 - 1Myriam Moatti

Garder mon moral et mon enthousiasme

Comme de nombreuses autres familles nous avons dû quitter le pays qui nous a vus naître et grandir. Arrivés au Canada, malgré la beauté du pays et les rigueurs du long hiver et toutes sortes de difficultés, et vaincre la nostalgie du passé…J'ai eu l'occasion et la chance de travailler dans un milieu québécois et là j'y ai mis tous mes efforts afin de comprendre nos différences, mais nos points communs étaient les plus importants. Les années ont passé sans me rendre compte du chemin parcouru…Nos enfants ont grandi et grâce à tous nos efforts de travail, et de sacrifices parfois, ils ont trouvé leur place dans notre pays d'accueil De ce coté là : Mission accomplie…

La retraite est arrivée et nous nous sommes inscrits à la section de l'âge d'or, âge dit-on de la sagesse, de la compréhension et de la connaissance des véritables valeurs de la vie. Mais, avec beaucoup de temps libre devant nous et avec des enfants qui, ayant fondé une famille sont très occupés par leurs obligations familiales et par le travail, que faire donc ? Le hasard de la rencontre d'une amie par un matin d'hiver m'a fait découvrir le Cercle sépharade francophone du Centre Cummings. Ce Centre offre aux aînés un grand éventail d'activités physiques et culturelles et bien d'autres encore… Je m'y présente et demande à faire du bénévolat… Acceptée ! Je me suis trouvée dans ma famille qui est pourtant dispersée aux quatre coins du monde. Et cette nouvelle famille m'a offert sa chaleur, sa présence, et le partage. Que fait-on? Nous planifions différentes activités récréatives et culturelles : rencontres sociales, conférences, club du livre qui nous tient informées sur l'actualité littéraire, discussions sur la politique, soirées dansantes, bruyantes où l'ambiance est chaleureuse et familiale. L'été nous faisons des barbecues, des sorties en plein air et un séjour d'une semaine dans les Laurentides dans un décor magnifique et vivifiant. Après plusieurs années au Cercle, je me sens heureuse. J'ai beaucoup de choses à raconter à mes enfants et petits enfants et eux sont heureux de me voir garder mon enthousiasme et mon moral.

La première étape: le désarmement des Juifs le 5 avril, 1912

tritel

Cette base documentaire déjà fort riche est suppléée par quelques relations en judéo-arabe que l'on doit également, à des témoins oculaires. L'érudit, Salomon Cohen, était depuis 1911 le trésorier (gizbar) de la communauté juive de Fès, dont il relata l'histoire dans son journal, en judéo-arabe (A8). Celui-ci couvre les années 1879 à 1925, date du décès de l'auteur. L'intérêt du témoignage de Cohen réside dans le fait qu'il a aussi vécu directement les événements de 1912 qu'il rapporte dans son journal. En outre, il est nommé en 1913, membre de la commission chargée de l'indemnisation des victimes du tritel. L'original de son journal, déposé autrefois dans les archives de la communauté juive de Fès, semble aujourd'hui perdu, mais, heureusement, il en subsiste une copie à l'Institut des manuscrits microfilmés de la Bibliothèque Nationale d'Israël, à Jérusalem. Une traduction hébraïque comprenant 76 pages très denses, effectuée par Hananiah Dahan en 1975, fut publiée dans le livre du grand rabbin David Ovadia (1913-2010) sur les Juifs de Fès.

Enfin, certains détails personnels sont fournis par deux sources supplémentaires. Dans leur recueil de textes judéo-arabes de Fès, Louis Brunot et Elie Malka inclurent la transcription d'un récit en judéo-arabe d'une femme anonyme qui vécut également ces heures éprouvantes (A9). G. B. Choukroun publia en 1993 une qasîda sur le tritel, recueillie de la bouche d'une dame fassie, Mes'ûda Sam'ûn, âgée alors de plus de 95 ans. Cette complainte fut composée à l'époque par le rabbin Moïse Lévy, disciple et gendre de l'érudit Joseph Ben Naïm (A10).

La première étape: le désarmement des Juifs le 5 avril, 1912

 Dès avant les événements dramatiques du pogrome de Fès, eut lieu un incident qui se révélera par la suite lourd de conséquences. Le 5 avril les autorités militaires françaises procédèrent à la réquisition de tous les fusils et les munitions détenues par la population fassie. Or, comme par hasard les premières perquisitions furent effectuées par les soldats de l'armée chérifienne auprès des habitants du mellâh, sous prétexte que ces derniers fournissaient des armes aux tribus berbères (Bl-3). Accusation d'autant plus ignoble que l'on savait pertinemment que l'hostilité de ces tribus s'exerçait en premier lieu contre les Juifs et que par ailleurs, c'était Mawlây al-Hâfid et son chambellan qui les armaient secrètement contre la France. Comme cela sera émis plus loin, l'hypothèse d'un acte prémédité de la part des Français qui ont observé la manière valeureuse dont les Juifs de Fès se sont défendus en 1911, n'est pas à exclure. Ils voulaient empêcher de semblables actes de défense lors de l'émeute pressentie.

Pour stimuler le zèle des soldats marocains on leur promit des primes ! 50 frs) en cas de découvertes de caches d'armes ou de cartouches. Animée d'une haine farouche contre les Juifs, la soldatesque maure se livra à toutes sortes de «dragonnades». Défonçant les portes des boutiques et des maisons du mellâh, ils violentèrent les femmes et frappèrent les habitants à coups de crosse. Comme on pouvait s'y attendre, ces perquisitions ne donnèrent qu'une maigre récolte, alors que de semblables recherches menées en ville arabe après la révolte, mettront au jour plus de 30 000 fusils.

Selon un rapport d'Amram Elmaleh (B2), les askari-s déposèrent sournoisement des paquets de cartouches dans les boutiques des Juifs, afin d'extorquer de l'argent à leurs propriétaires. Un jeune boutiquier, accusé de cacher des cartouches, fut conduit manu militari le soir du sabbat dans une caserne, où «sur l'ordre d'un officier français, il reçut à titre de question, une cruelle bastonnade qui le laissa plus mort que vif».

Ces violences provoquèrent un effroyable émoi au mellâh dont les habitants francophiles avaient réservé un accueil enthousiaste tant aux troupes de Moinier (avril 1911) qu'à la récente ambassade conduite par Regnault. Elmaleh adressa à ce dernier une énergique protestation exigeant des sévères sanctions contre les soldats coupables, menaçant de saisir l'opinion publique en Europe. De même, le consul britannique s'en émut (B3). Aucune suite ne fut donnée à l'enquête, mais les protestations d'Elmaleh ainsi que les accrochages et les insultes échangés au cours de la recherche, exacerbèrent sans doute le sentiment de revanche des soldats musulmans. La richesse du mobilier et l'abondance des marchandises constatées par eux lors de la fouille des magasins et des maisons juifs ne pouvaient qu'exciter leur convoitise. L'indignation des Juifs, désormais sans défense, allait être engloutie par une épreuve bien plus terrible qui se préparait dans les jours suivants.

מיהו מוחמד נביא או מייסד תנועה לוחמת-דורון חכימי

בפסוק 64 – 65 בספר הקוראן בשורת השולחן כתוב, מצטט:מיהו מוחמד - נביא או מייסד תנועה לוחמת

אמור להם אנשי עם הספר, האם אתם מתנקמים בנו משום שאנו מאמינים באללה ובמה שהוריד לנו ובמה שהוריד לכם קודם? או משום שרובכם חוטאים אתם?

האבשר לכם על העונש הצפוי לכם, הקשה יותר מנקמתכם והוא עונשם של אלה אשר קללת אללה עליהם כקופים, כחזירים וכעובדי האלילים שמצבם גרוע מאוד והם התועים ביותר מהדרך הישרה?

גם אם יבואו אליכם הצבועים ויאמרו ״אנחנו מאמינים״ הרי הם נכנסים אליכם ככופרים ויוצאים מכם ככופרים.

סוף ציטוט

איך לתאר את החוצפה ואת עזות המצח של עורכי הקוראן בסילוף עובדות ובבדיות חסרות שחר שרקמו בכוונה תחילה אודות העם היהודי. שאלת המפתח היא: מי התנקם במי ?

  • היהודים שנרמסו, נשדדו ונרצחו תחת חרב האיסלאם או המוסלמים שפשעו נגד העם היהודי ביתר׳ב אל־מדינה אך ורק למען גזילת ממונם הרב?
  • מי הם החוטאים?
  • על מי תבוא קללת אללה?
  • על היהודים המתוארים בקופים, כחזירים וכעובדי אלילים או על המוסלמים ששדדו ורצחו את ראשוני המאמינים באלוהים?
  • איך העזו עורכי הקוראן לכנות את היהודים, את מוריהם הרוחניים, את האנשים שלימדו אותם להאמין באלוהים בשמות גנאי כקופים, בחזירים, ככופרים, בצבועים וכעובדי אלילים?
  • מאין שאבו עורכי הקוראן את השנאה התהומית כלפי העם היהודי?

האם רק בגלל שלא הסכימו להיכנע בכפייה למי שרצח ושדד ובד בבד קרא לעצמו שליח־אלוהים?

 

בפסוק 68-69 בספר הקוראן בסורת השולחן כתוב, מצטט :

היהודים אומרים יד אללאה קפוצה אולם ידיהם הן קפוצות והם מקוללים בעד דיבורים נלוזים כאלה כי ידי אללה פתוחות להעניק למי שירצה כפי שירצה, מה שהורד אליך מריבונך מוסיף לרבים מהם מרידה וכפירה ולכן הטלנו ביניהם איבה ושינאה שתתקיים עד יום תחיית המתים.

ציטוט חלק*

  • מיהו היהודי שאמר ידי אללה קפוצות? מהיכן נלקחה האימרה חסרת כל בסיס אותנטי בכתובים?
  • על מי צריכים להטיל קללה בעד דיבורים נלוזים? על דברי היהודים או על דברי הכזב של המוסלמים?
  • מיהו הבר-סמכא שהטיל בין בני העם היהודי איבה ושינאה עד יום תחיית המתים? אם תתעניין בתולדות האיסלאם תיווכח במהרה שהקללה פעלה על המוסלמים ולא על היהודים.

להוכחה יש לציין את העובדה שמיום הפצת הקוראן ביוזמתו של עותמאן, המנהיג שנפל בעצמו קורבן לחילוקי דעות, לא שקט מחנה האיסלאם מאיבה ומשנאה תהומית וממלחמות אחים – ה״פיתנות״.

זה מוכיח שעורכי הקוראן היו בורים חדורי שנאה עיוורת שנעלם מעיניהם החזון והצדק האלוהי ומטרתם היחידה בכל אשר כתבו הייתה להשחיר את פני היהודים ולהגביר את השנאה והיריבות בין שני העמים.

בפסוק 74 בספר הקוראן בסורת השולחן כתוב, מצטט :

אנו כרתנו ברית עם בני ישראל ושלחנו אליהם שליחים אך בכל פעם שבאו אליהם שליחים שלא היו לפי רוחם היו מתכחשים לחק מחם והורגים חלק מהם כי היו כעיוורים וכחרשים ולא חשבו שייענשו, סוף ציטוט.

הרי ידוע לכל בר-דעת הבקי בתולדות האיסלאם שמוחמד בהגיעו ליתר׳ב פנה בראש וראשונה לשבטי היהודים, הוא לא נרצח אלא התקבל ברוח טובה ואומץ כבן משפחה בקרב חכמי היהודים.

אולם כתוצאה מביקורת על מעשיו הבזויים פרצה כאמור מחלוקת בינו לבין חכמי היהודים ומאז הפך ליריב ששינה את דעותיו ואת אמונותיו והתאכזר אל העם היהודי עד סוף ימי חייו.

הוא ניצל את העובדה שהיהודים ביתר׳ב היו עובדי אדמה או בעלי מלאכה, הם לא היו חמושים בכלי מלחמה ואף לא נהגו לפתור חילוקי דעות עם יתר השבטים שבסביבתם בכוח החרב אלא בדרכי שלום.

  • איך אפשר להאשים את היהודים ברצח שליחי מוחמד כשעמדו לרשותו מאות או אלפי לוחמים?
  • האשמות על הרג שליחים כמתואר גובלות בדמיון חולני, בבדיה וסילוף האמת ומנוגדות לאופיו ולתורתו של העם היהודי.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 124 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר