תעודות אלה אותן, רבי דוד עובדיה ז"ל מביאן בשני כרכים, " קהלת צפרו" כרך א' וב'. 691 תעודות במספר, אינן התכתבות סתמית בין אנשים משועממים, אלא, תיאור מצבם של יהודי צפרו בעיקר תחת שלטוטן האסלאם…ובעיק תחת שליט , עוין ועוכר את היהודים, ומתנכל להם בהטלת מסים כבדים מנשוא, וכמובן שליהודים לא הייתה ברירה אחרת אלא למלא את בקשתו עד תום, עד כדי משכון בגדיהם הפריים, כפי שאנו נוכחים בתעודה מספר 15…

בתעודה מספר 16, אנו למדים, על סדרי השלטון הפנימי של הקהילה, כאשר ישנו גוף שמקבל החלטות ומיישמן על ידי הנגיד שנבחר…גם לנגיד יש גבולות, והוא חייב בהתייעצות עם הגוף הנבחר, ואין כאן שלטון יחיד….במסגרת זו, התנהלות הפנימית של הקהילה, הינה פסק דין אשר מקובל על כולם, בשיתוף פעולה עם הנגיד הממונה מטעם הגוף הבוחר, גוף זה לא היסס לעתים, להטיל קנסות כבדים, על "מתמרד" ואפילו מסירתו לשלטונות המקומיים…וזה היה בסמכותו הבלעדית של הנגיד….

תעודה מספר 15

התקפ״ט-1829

ידי״ן אחי ואור עיני רוחי ונשמתי עצמי ובשרי המו״ן ה״ר אברהם מאמאן נר״ו ישמרהו השוא״ל אכי״ר.

אחר נשיקת פניך הנעמים ישמרך מלא רחמים ויתנך לחן לחסד ולרחמים ובוי י״ץ יסייע ורו״ש ל ידי״ן רחימא דנפשאי ה״ר אלישע אסודרי ור״ש לכל דורש ושואל בשלומינו, סבאב לסטור אוצלנא עז בראתיך ופהמנא סאיין פיהא ועלא דמת לפלוס אידא תרא אס כא יודי בינא האד לגוי עלא דמת לפלוס ולדאבא מא עדרו באיין מא זברנא חד ולדאבא עלא דמת כליפא אידא הדאה אלה רגבו יאר יעטיך דך סך —תתקם— נסיבו עאווד חתא באס נסדולו פמו בין אשעא וכתהא חתא יפרז אלאה רדוד לחוויזאת די סיפדנאלך יאך תחרס תביעהום וזלטיטא וזוז דלקמאייז די כתי מ… יאך תזביר למען תרהנהום ויוצלוך מעא ישועה בן ברוך ברנוץ דייאלי וקמזא די כא יסאל עליהום סך —קקם—נ— יאך תביע לקמזזא מעא דוך אדקאדיק לוכרין… ולחווזאת די בקאוו ווידא מא כמלולוס… וואחד לחאזא מן דוך אזוז… לאיין תערף אילא מא בקא חתא באב גיר באב אלאה ומא עמלנא פתארא ויום ד׳ בע״ה ראהום יכלטו עליך הדוך בחרא יאך יכמלו לפלוס די כליפא אוו יקרבולהום… זאת ליום ומא חבסי יקבדהא וראה אוצלנא אטוואל ותבדיל ומסעוד גבאי קאלך כאן… עלא דמת למסייא די קולת קאליך בוי י״ץ ליום מא תרומליך מסייא ליום… עלא די פאס… וכליה די תמא כא נערפוה באיין ראך גאלס כתר… די כא ימסי יומאיין אוו תלאתא כא יקנט וואעסאך תלת סהור… באין מאווסי גיר בני סאדין ליכון סיבת תטיר מעא טיור אשמא… מליח והקב״ה יחסבו מן כפרת עון עליך ולילנא לאיין תעלם באיין… בראתך עלא בוי י״ץ כא יבכי עליהא קד מא פיהא מן כלמאת… כא יחתאז בנאדם יקבלו בלעקל וסבר כתר מן כולסי… אנתין מן יעבי חת לכבאר ווזיבו ומן יוקף ומן יזרי…מא כא תנסיד באב מן גיר באב אלאה ודייאליך תדור חתא האגדא והאגדא וואלאבוד אידא כאנסי לכתיר יכון לקליל ולא תקנטוסי דאבא יפאזי הקב״ה מא נסדת באב חתא נחלת די כא… אנוויווה אוו כא נכממוה גיר הקב״ה כא יפתח עלא… די וואער גיר נכמלו האדשי דלקאייד וליכון כמלנא האדסי פאזאהא אלאה… מן די יקדם וואחד פינא לאענדיך וליכון זברנא באס נכמלו סך —דוו—… פלאה לכיר באיין סי מא נזידו ולא תקנטסי לא קנטא מן רחמת אלאה… גיר לתאמארא ודאבא יפאזי הקב״ה גאזו לבחור וואעסא אסוואקי…

תרגום

ידיד נפשי אחי ואור עיני רוחי ונשמתי עצמי ובשרי המשכיל ונבון הרי אברהם מאמאן נטריה רחמנא וישזיבניה ישמרהו השומר אמת לעולם אמן כן יהי רצון.

אחר נשיקת פניך הנעימים, ישמרך מלא רחמים, ויתנך לחן לחסד ולרחמים ואבי דורש בשלומך ורב שלום לידיד נפשי רחימא דנפשאי הר׳ אלישע אסודרי ור״ש לכל דורש ושואל בשלומינו, סיבת שורות הללו, שהגיע לידינו יקרת מכתבך והבננו מה שכתוב בה. ועל דבר הכסף, אם תראה הצרות שגורם לנו הגוי על הכסף, לא מצאנו שום אחד שידאג עבורנו, ומפאת כליפא אם ירצהו הא־ל הפצר בו שיתן אותו סך — תתקם — שיהיה בידינו במה להשתיק את פיו בין שעה לשעה אחרת עד שיאיר ה׳ פניו אלינו ואותם הבגדים ששלחנו תשתדל למוכרם והצעיף ושתי החולצות של אחותי… תראה למצוא מי שימשכן אותם. ויגיע לידך עם ישועה בן ברוך מעיל שלי וחולצה שהם ממושכנים בידו על סך —קקם— נ — אם תמצא למי למכור את החולצה עם שאר פכים קטנים האחרים… ושאר הדברים שנשארו. ואם לא יספיקו לו אחת מן השנים… יען שתדע שלא מצאנו שום דלת לדפוק עליה זולת דלתו יתברך, והוא לא נתן לנו מנוחה. ויום ד׳ בעזרת ה׳ יגיעו לידך אותם הדברים. אולי ישיגו תשלום הכסף של כליפא. או יהיו קרובים אליהם… באה היום ולא רצה לקבלה. וכבר הגיע לידינו החבל והבגדים המכובסים, ומסעוד גבאי אמר ש… ועל דברת הנסיעה שאמרת, אבי אומר לך שכעת לא תתאים שום נסיעה… הגם שאנו יודעים שאתה יושב על גחלים. מי שהולך שם יומים או שלשה משתעמים, מה יהיה אם ישאר שם שלשה חדשים … ולא רק אצל בני מאדן אם היה, איפשר תעוף עם עוף השמים מה טוב. והכל יהיה כפרת עון עליך ועלינו, והנני מודיע לך… שהקריתי מכתבך על אבי ישמרהו צור והיה בוכה על כל מלה ומלה… צריך לקבל את הכל מתוך ישוב הדעת, והסבלנות יותר מהכל… ולולי אתה מי יכול להוליד ולהביא את מה שמתרחש ומי יעמוד ומי יתרוצץ, ולא נסגרת דלת עד שנפתחה אחרת על יד השם ועל ידך שאתה מסתובב הנה והנה ואם לא תועיל לכל תועיל למקצת, ואל תתייאשו, כי רחמי שמים מרובים. ומאת ה׳ מתרחשים גם דברים שלא חשבנו עליהם, מה שקשה עלינו כעת הוא מה שחייבים למסור לשר, ואלו גמרנו אתו היתה לנו הדוחה. אם היה באפשרות שאחד ממנו היה בא אצלך ואם היה באפשרות להשלים הסך — דוו — יהיה טוב. ולא היינו צריכים להוסיף, ואל תייאש מרחמי שמים, ובן אדם לעמל יולד. וה' ירחם, עברנו ימים וכל שכן נחלים [עברו כבר הצרות הגדולות ועמדנו בהם ולפנינו נשארו רק הקטנות ובודאי נעמוד גם בהם].

תעודה מספר 16

התרכ׳׳א בע״ה – 1861

כאשר גברו רחמי שמים עלינו והוסר השר הצורר, ועמד על כנו סי׳ לקאייד אלחאז, חמאד ן׳ וואעזיז עז״א, ונתמנה לנגיד בעמו הנבון וחשוב ומעולה הר׳ יצחק בה״ר נסים משה ה״ן שקרון נר״ו, נועדו יחדיו יחידי קהלינו יש״ץ ה״ה ה״ר אברהם בה״ר ישועה ה״ן עולייל והר׳ אהרן בהר׳ מרדכי ה״ן אלבאז וה״ר רפאל בהר׳ ברוך ה״ן עמרם והר׳ ישועה אחיו והנגיד המעולה הר׳ יצחק בן שקרון הנז׳ והר׳ משה בהר׳ אהרן הן׳ אזולאי והר׳ שלם בהי׳ משה ה״ן שטרית וה״ר משה ברי׳ יששכר ה״ן אדהאן וה״ר רפאל בהר׳ דניאל ה״ן זכרי והר׳ משה בהר יעקב הכהן והי׳ יונה בהי׳ משה ה״ן גבאי והי׳ יהודה בהי׳ אברהם ה״ן סיסו ועלתה הסכמתם שמהיום הזה והלאה יהיו מתנהגים על דרך זה שכל ענין קטון וגדול של צורכי צבור ויחיד יהיה נחתך עפ״י האנשים הנז׳ יובן שכל הדבר הקשה יתיעץ הנגיד הנז׳ עם האנשים הנז׳ וכאשר יגזרו כן יקום ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע נוכל איש אשר ימרה את פיהם לבלתי שמוע אל גזירתם ועקימת שפתותיהם הרשות נתונה ביד הנגיד והאנשים הנז׳ לקונסו ולהענישו עונש הגוף ועונש ממון וכל הדבר הקטון יהיה נחתך על פי חמשה אנשים אשר בחרו להם מתוך האנשים הנז׳ ה"ה הר׳ אברהם הן׳ עולייל והר׳ ישועה הן׳ עמרם והר׳ שלום הן׳ שטרית והר׳ אהרן אלבאז וה״ר משה הכהן הגז׳ באופן שרוב צורכי צבור יהיו נחתכים עפ״י החמשה האנשים הנז׳ במעמד הנגיד הנז׳ וכל איש אשר ימרה את פיהם הרשות נתונה בידם להענישו כפי ראות עיניהם, זולת איזה דבר גדול שיהיה במעמד כל יחידי הקהל הנז׳ ובכן העי׳ ע״ע בקש״מ בדל״ב ושח״ך כ״א למש״י יחידי קהלינו הנז׳ ובכח הקוש״ח הודו בהו״ג לקיים ולאשר ההסכמה הנז׳ בל תמוט עולם ועד, והואילו לבאר שכל דבר אשר יסכימו עליו יחידי הקהל הנז׳ ולימטי ליהו שום הפסד ודררא דממונא שלא יבוא ולא יהיה ב״מ הסכימו בכח הקו״שח שעל כללות הצבור ליהדר דלא לימטי ליהו כ״א ריוח והצמ״ר ונ״ה בקוש״ח – בקניין שלם ושבועה חמורה – כ״א למש״י מיד יחידי קהלינו יש״ץ ומיד הנגיד הנז׳ י״א באו״ה – באופן המועיל –  ולראיה ע״ה ח״פ והיה זה בשנים ועשרים יום לחודש סיון המוכתר בכש״ת חמשת אלפים ושש מאות ועשרים ואחת ליצי׳ וקיים אצ״ל שנקוש״ח ה״ר חיים בהי׳ כליפא ה״ן הרוש והסכים על כל האמור לעיל וק״ש

רפאל משה אלבאז ס״ט     ישועה בלא״א משה אגייני נר״ו י״ץ סי״ט

נקוש״ח כ״א למש״י כה״ר ישועה בה״ר אהרן ה״ן אלבאז והר׳ אליהו בהי׳ אהרן ה״ן שלוש ובכח הקוש״ח הוהו״ג והסכימו על כל האמור ומפו״ל הסכמה גמורה באו״ה, אצ״ל שאעפ״י שכתוב לעיל שכל דבר קטון יהיה נחתך עפ״י חמשה האנשים שהובררו כנז״ל עוד הוסיפו עליהם אליהו שלוש הגז׳ שגם הוא יהיה נמנה עמהם ונ״ה בקוש״ח באו״ה ולראיה עה״כ ה״פ והיה זה בזמן הגז״ל מע״ל וקיים,

ישועה אגייני סי״ט            יוסף מרדכי אלגאז סי׳׳ט

עוד נקושח כ׳׳א למשי׳ הר׳ אברהם בה׳׳ר יצחק ה״ן אלבאז ובכח הקוש״ח הוהו״ג והסכים על כל האמור ומפו״ל הסכמה גמורה באו׳׳ה וג״ה בקוש״ח מיד אברהם הנז׳ ולראיה עה״כ ח״פ והיה זה בזמן הנז׳ מע״ל ושו״ב ואמת ויציב ונכון וקיים

ישועה אגייני סי״ט            יוסף מרדכי אלבאז סי״ט

כל מה שאני כותב נובע בקו ישר מילדות^,…

נרמה לי שלו איבדתי את זיכרון שנותי הראשונות, לא הייתי יכול לצייר קו…

הילד מכתיב והמבוגר כותב״.

 ז׳וליין גרין – יומן 244,79,1

אלבום משפחתי

הנה חומרי הגלם של הזיכרון: אלבום עמוס תמונות שהצהיבו עם הזמן, דמויות בלתי מזוהות, מכתבים שבמקרים רבים אינם קריאים, גלויות דואר שאין יודעים מי כתב אותן – ביידיש, ברוסית, מתובלות במלים בעברית.

ויש כמובן גם סיפורים, אלה המעוגנים בזיכרון, שמספרים אותם לרגל אירוע – חתונה, לידה או שיבה. מקשיבים. הזיכרון שומר. לפעמים הוא מפליג למחוזות אחרים. המטרה היא לדובב את התמונות הישנות, לפענח את המכתבים, לנסות לשים את הזיכרונות בהקשרם. אבל יש חסרים, מאורעות שאינם עוקבים, שסותרים זה את זה, מצבים שנראים משוללי היגיון. איך מתמצאים בהמון הזיכרונות האלה שמרחיקים לכת, הרחק בנבכי הזיכרון, כשאין עוד אדם שיכול לספרם?

כמבוא ליומן, הנה סיפור דרכן של שתי משפחות, לויצקי וגוּלדין.

הראשון מתחיל ברוסיה של סוף המאה התשע־עשרה. סבא וסבתא לויצקי גרו בייקתרינוסלב, עיירה על גדות הדנייפר בדרום אוקראינה. לסבא זכריה, שכוּנה זליג, היה בית־מלאכה לנרות. הוא סיפק נרות לקהילה היהודית הקטנה שחיתה בעיירה הזאת, וגם לכנסיות המקומיות, שקנו ממנו את תוצרתו.

סבתא רות־לאה הייתה בת למשפחת בילינקי, משפחה בורגנית ידועה ונכבדה בדרום אוקראינה. היו לה כמה אחים ואחיות. הסיפורים שנלחשו שוב ושוב נסבו על אחות צעירה, מרים שמה, שהצטרפה לקבוצת עולי־רגל נוצרים בדרכה לפקוד את המקומות הקדושים. מרים מעולם לא שבה מן המסע הזה. במשפחה ליחשו שנשארה בלבנון ונישאה שם לנוצרי. היא מעולם לא נתנה אות־חיים.

בחורף 1974, בעת ביקור אצל ז׳ורד ובולה חנין, ידידים מצרים הגרים בפריז, פגשנו את הנרי נקש. בני הזוג חנין בחרו את פריז להיות להם מקום גלות, כי לא יכלו לשאת את משטרו של גמאל עבד־אל נאצר. הנרי נקש היה מהנדס לבנוני שהיה אחראי על הטיית מי הליטני. הירדן ניזון ממימיו של נהר הליטני, ומיום ההטיה נועד למנוע מישראל את השימוש במים שמקורותיהם בשטח לבנון. כשהוחל בהטיה, הוכרז בישראל מצב כוננות. ההגנה על מקורות המים הייתה סעיף חשוב בסדר היום המדיני של דוד בן־גוריון.

המהנדס הלבנוני לא ציפה לפגוש ישראלים בבית ידידיו המצרים. היו שתיקות ארוכות. בשלב מסוים שאל אותי נקש מה מוצאי. ״רוסי״, עניתי. מבטו נעשה ער. ״גם לי יש שורשים רוסיים רחוקים. סבתי באה מאוקראינה״. בולה המארחת, בנימה הידידותית שלה, שלא הייתה נקייה משמץ של עוקצנות, אמרה לו: ״היא הייתה יהודייה, סבתא שלך, לא?״ נקש היסס רגע ואמר: ״נכון, היא הייתה יהודייה״.

״מאיפה באוקראינה היא הייתה?״ שאלתי אותו.

״מעיירה על גדות הדנייפר, שאפילו לא מופיעה במפות. במקום הזה בנה סטלין מאוחר יותר את המפעל ההידרו־אלקטרי הגדול ביותר באירופה. אז קראו למקום ייקתרינוסלב, היום דנייפרופטרובסק. היום זה מקום חשוב״.

״איך קראו לה, לסבתא שלך?״

בהיסוס, כאילו מכריחים אותו לדבר, ענה: ״מרים בילינקי. אנחנו קראנו לה זינה״.

״הזיכרונות שלנו מתלכדים״, אמרתי. ״סבתא רות־לאה לויצקי הייתה אחותה הבכורה של מרים״.

מתח והתרגשות עמדו באוויר. זאת בהחלט הייתה הפתעה. בולה הזדעקה: ״אז אתם בני דודים, אלוהים אדירים! ולחשוב שלפני פחות מחמש דקות הסתכלתם זה על זה כמו שני פסלים מאובנים!״ ז׳ורז׳ מילא את הכוסיות, וכולנו שתינו לחיי המפגש הפחות צפוי שאפשר להעלות על הדעת.

שנתיים לאחר אותה פגישה הופיע בעיתון ״L'Orient״, ששייך למשפחת נקש, סיפור על הנרי שנורה מטווח קצר בדרכו למועדון הטניס שלו, בפרברי ביירות.

מזיכרונות הילדות נותרו לנו הסיפורים של סבתא לויצקי. שעות ארוכות בילינו ישובים למרגלותיה, מקשיבים לזיכרונותיה מרוסיה, ארץ הולדתה, מהחיים בייקתרינוסלב ומשנותיה בחרסון. בטיה, אמי, לא דיברה מעולם על שנותיה ברוסיה. זה היה פרק עצוב בחייה, והיא ביקשה לשכוח אותו.

סבא זליג מת כנראה בסביבות 1888. אלכסנדר, בכורו, הפך להיות ״ראש השבט״. הוא חיסל את העסק של אביו והחליט לעזוב את ייקתרינוסלב. הוא העביר את סבתא לויצקי ואת בטיה לחרסון, שם היו לסבתא קרובי משפחה. שני הילדים הצעירים, יוסף ואחותו מאשה, כבר היו באודסה זה שנתיים. יוסף למד משפטים, מאשה רפואת שיניים.

חודשים אחדים אחרי בואן של סבתא ובטיה, התחולל בחרסון פוגרום, שבוודאי השאיר עליהן רושם קשה. הפוגרום הזה היה נושא לאין־ספור סיפורים, שסבתא נהגה לספר בפרטי פרטים. כל זה כדי להסביר מדוע היה צורך לעזוב את רוסיה.

מרוב סיפורים ששמענו, נדמה היה לנו שאנחנו עצמנו היינו שם. מוז׳יקים, שסבתא כינתה גם ״חוליגנים״, פשטו על השכונה היהודית. הם צעקו ״מוות ליהודים״, הטיחו גידופים גסים ושברו כל מה שנקרה בדרכם. על פי גירסה אחרת, הם הציתו את בית הכנסת ואת האטליז הכשר, וגם היכו ופצעו אנשים. משטרת הצאר הגיעה ברגע שהחוליגנים עזבו את השטח! את סיפורה הייתה סבתא מסיימת תמיד במשפט, ״במיוחד פחדתי על בטיה. היא הייתה כל כך צעירה וכל כך יפה״.

מאשה ויוסף היו חלק מאוכלוסיית הסטודנטים שהגיעו לאודסה מכל רחבי רוסיה ומחוגים שונים מאוד. מאשה בחרה בדרך הציונות, ונעשתה פעילה נמרצת. היא הצהירה, שמיד עם תום לימודיה תעלה לחיות בפלסטינה. ״רוסיה, כך אמרה, עוינת אותנו. ככל שנקדים לצאת מכאן, כן ייטב״.

יוסף נמשך דווקא אל הקבוצות הסוציאליסטיות המהפכניות הקטנות שפעלו בפקולטה למשפטים. שנים אחר כך, בשיחה, סיפרה חברתו לחיים, צילה ברגינסקי, שכשהגיע לאודסה היה יוסף פעיל כתא מהפכני שזמם להפיל את המשטר הצארי ולהקים ברוסיה דמוקרטיה סוציאליסטית. הוא היה היהודי היחיד בתא הזה. אולם עם הזמן השתכנע יוסף שהיהודים לעולם לא יוכלו לקבל זכויות אזרחיות מלאות בחברה הרוסית. ביומנו כתב: ״מבחינתנו, המהפכה יכולה להתממש אך ורק בפלסטינה, לא אצל הגויים״.

באוגוסט 1893, על פי הוראה מקונסטנטינופול, הוציא המושל הטורקי של מחוז ירושלים – שגם מישור החוף היה נתון לשיפוטו – צו האוסר על מכירת קרקעות למהגרים בני הדת היהודית. תוצאה מיידית של הגזירה החדשה הייתה פתיחתם של אפיקי שוחד ושחיתות, שבוודאי היו קיימים גם קודם, אך במינון נמוך. לכל איסור היה המחיר שלו. באודסה היה צריך עכשיו לגייס תרומות רבות עוד יותר כדי להתמודד עם דרישות האדונים הטורקים האלה. יוסף התגייס לאיסוף כספים, ובמסגרת זו קשר קשרי ידידות עם אשר גינצברג(אחד־העם), שלימים יהפוך למורו ורבו בתחום ההגות.

אלכסנדר ואנה אשתו היו הראשונים במשפחת לויצקי שעלו לפלסטינה, יחד עם ארבעת ילדיהם. זה היה בשלהי המאה התשע־עשרה. עזיבתם הפתיעה, כי באותה תקופה היגרו רוב היהודים לארצות הברית, ״לחיות יותר טוב״. רק מעטים עלו לארץ ישראל, וכולם ממניעים אידאולוגיים מובהקים.

מאשה עזבה את רוסיה מיד עם תום לימודיה. היא הקימה מרפאת שיניים בראשון לציון, שאז הייתה עיירה קטנה בממדיה, אך אלגנטית ומשגשגת יותר מכל המושבות. מאשה נישאה ליחיאל טרכטנברג, ממייסדי ראשון. יחיאל היה כורם, ששיווק את תוצרתו ליקב שהקים הברון רוטשילד. אחותה בטיה שמרה בחדרה תמונה של מאשה, שבה היא נראית כצעירה מלאת חן ובעלת אישיות חזקה. כעבור שנים אחדות, בקיץ 1904, הסדירה מאשה את עלייתם של סבתא ודוד יוסף לארץ ישראל. היא גם הייתה זו שהכירה בין יוסף לבין צילה ברגינסקי. בין השניים נרקמה ידידות גדולה. שנתיים אחר עלייתם של סבתא ויוסף, הגיעה ארצה גם בטיה, אמי. היא התעקשה ללמוד מקצוע קודם עלייתה, ואכן, כשהגיעה לפלסטינה כבר הייתה טכנאית שיניים שהוסמכה באודסה.

בטיה זכריבנה לויצקי, צעירה טובת מזג, חפה מתסביכים, תכולת עיניים, צמה זהובה משתלשלת על כתפיה, הבינה מיד עם הגיעה שלא תבלה את חייה בייצור שיניים תותבות במרפאה של אחותה הבכורה מאשה. היא התנדבה לשרת ב״השומר״, ארגון שקיבל עליו את ההגנה על המושבות. בטיה שינתה את שמה לבתיה, למדה לרכוב על סוס, להשתמש בנשק, לדבר עברית. היא הייתה אחת הנשים הראשונות שהתגייסו לאגודת השומר. ימים רבים עשתה במושבות הגליל, ואלה היו התקופות המאושרות שלה. עוד שנים אחר כך, כשדיברה על ימי הגליל שלה, היו עיניה מתמלאות שמחה.

ג. תקופת בין המצרים

• תקופת בין המצרים מתחילה בצום י״ז בתמוז שהנשים כינוהו ׳אציאם אזגיר׳ (=הצום הקטן, הקל) הפותח תקופה זו, ושיאה, שהוא גם סופה, הוא צום תשעה באב הקרוי על ידן ׳אציאם לכביר׳ (=הצום הגדול).

הערת המחבר: בקהילות אחרות במרוקו קרוי'אתסעא אזגירה׳ = התשעה [באב] הקטנה(נתיבות המערב, עט׳ רט סעיף א).

בקהילות אחרות במרוקו קרוי ׳אתסעא לכבירא׳ = התשעה [באב] הגדולה(נתיבות המערב, שם).

• – הכול ידעו על צומות אלו והקפידו עליהם, וזה הטעם, כנראה, לכך שלא נהגו להכריז בבתי כנסיות על הצום ׳אחינו בית ישראל שמעו׳ בשבת שלפני הצום.¹⁷
• – ילדות בנות עשר ומעלה מתאספות חבורות חבורות בפינות הרחובות וליד תנור וכיריים ומקוננות על החורבן שעה קלה כל יום בימי בין המצרים.
• – אומרים כל יום "תקון חצות" היומי.
• סדר תיקון חצות: וידוי בעמידה, ׳אנא ה״, ואחריו ׳מה נאמר' לאחר הווידוי הכול חולצים את נעליהם, יושבים על הארץ ואומרים ׳על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון׳ בקול תמרורים ו'אוי לי על גלות השכינה׳, ואחר כך אומרים את הקינה המרכזית המיועדת לאותו יום בתמרור שלה, כדלהלן:

יום ראשון ׳קול ברמה׳ מאת ר׳ חיים כהן.

יום שני ׳מי זה במר יפצה פיהו׳ מאת ר׳ יעקב אבן צור.

יום שלישי ׳לבבי מלא יגון׳ מאת ר׳ יעקב אבן צור.

יום רביעי ׳פנה בעוד יום שמשי׳, סימן ׳אני משה׳.

יום חמישי ׳ארים על שפאים' סימן ׳יצחק׳.

הערת המחבר: כל החומרות של בין המצרים על פי הרמ״א הנהוגות בתאפילאלת נהוגות גם בג׳רבא (ברית כהונה, או״ח, מערכת ב: סעיפים יב-טז).

• המנהג בכל קהילות תאפילאלת בימי בין המצרים, החל מי׳׳ז בתמוז, שאין מסתפרים, אין עורכים חופה או אירוסין; אין מברכים ברכת ׳שהחיינו׳ גם בשבת ואין מכים תלמידים ברצועה.

הערות המחבר: על פי הרמ״א המחמיר מי״ז בתמוז, ושלא כשו״ע האוסר רק בשבוע שחל בו(אורח חיים, סימן תקנא, סעיף ד). בשאר קהילות מרוקו יש שהקלו, כמו במכנאם ובאלג׳יריה, ויש שהחמירו, כמו בג׳רבא, בתורכיה ובעיראק (דברי שלום ואמת א, עט׳ 101 סעיף ה). יש לציין שמן הדין בתלמוד אין איסור אלא בשבוע שחל בו תשעה באב: ׳שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין לספר ולכבס' (תענית כט ע״ב), ואין בראשונים מי שאוסר לפני כן. בתוניס רק תלמידי חכמים החמירו לא להסתפר מי״ז בתמוז, אבל המון העם נמנעו מתספורת רק מראש חודש אב(עלי הדס, עט׳ 622 סעיף ה).

כדעת הרמ״א, שם, סעיף ג, וכמנהג רוב קהילות מרוקו(נתיבות המערב, שם סעיף ג; דברי שלום ואמת א, שם; עטרת אבות, פרק כה, סעיף ב). בקהילת צפרו נהגו להחמיר רק מראש חודש אב (נהגו העם, עט׳ קי סעיף ה), והרב עובדיה יוסף התיר לספרדים לשאת נשים מי״ז בתמוז עד ר״ח אב, ולא עד בכלל(יביע אומר, חלק ו, או״ח, סימן מג).

כדעת שו״ע שם, סעיף יז, והאריז״ל בשער הכוונות, דף פט ע״ב, וכמנהג קהילות מרוקו(נהגו העם, עמ׳ קיא סעיף ח: נתיבות המערב, עמ׳ רי סעיף ו: עטרת אבות, פרק כה, סעיף ד) וקהילות תוניס (עלי הדם, עט׳ 624 סעיף ח), והשווה ישראל סבא, עט׳ 357. הטעם אינו משום אבלות, שהרי אפילו אבל מותר לו לברך ׳שהחיינו׳ בשבת, אלא לפי שימים אלה הם ימי פורענות, והט״ז מתיר שמא ימות האדם בלי לקיים מצווה זו. הרמ״א מתיר לברך ׳שהחיינו׳ בין המצרים אם לא ימצא פרי זה לאחר תשעה באב, ופוסקים רבים מתירים לברך ׳שהחיינו׳ בשבת: ספר חסידים, מטה משה, הלבוש, כנסת הגדולה, אליה רבה, חיי אדם, קיצור שו״ע גאנצפריד, החיד״א והרמ׳׳ע, אבל אחרים מחמירים: מגן אברהם, מטה יהודה והאריז״ל(ראה פירוט מקורות במקור ברוך בעטרת אבות, שם, סעיף ד).

• בתקופת בין המצרים משלבים בתכניות הלימודים של תשב״ר נושאים הקשורים לעניינא דיומא, כמו הוראת מגילת איכה ב׳שרח׳(=תרגום מילולי לערבית), לימוד ההפטרות של תלתא דפורענותא: ׳דברי ירמיה׳, ׳חזון ישעיהו׳ ו׳שמעו שמים', בטעם של ׳איכה'גם ההפטרה של תשעה באב הייתה נושא מרכזי בלימודי הימים שבין המצרים.
• בימי בין המצרים נוהגים להפטיר בשבת את ההפטרות של ׳תלתא דפורענותא׳ – ׳דברי ירמיה׳, ׳חזון ישעיהו׳ ו׳שמעו שמים׳ – בנעימה של מגילת איכה שנסוך בה עצב החורבן.
• מנהג זה ידוע בכל קהילות מרוקו, אבל נוסח הניגון של ההפטרות הנשען על איכה בקהילות תאפילאלת שונה מזה של שאר קהילות מרוקו.
• בבית הכנסת ע״ש בבא צאלי בארפוד לא נהגו לקרוא את ההפטרות במנגינת העצב של איכה על פי הוראת מרא דאתרא, יש״א ברכה. רק לעתים, כשאחד מחשובי הקהל התרפק על המנגינה המסורתית, לא מנעו זאת ממנו.
• גם בקצר א־סוק כששהה במקום בבא צאלי הוכיח את המתפללים לא לקרוא את ׳תלתא דפורענותא׳ במנגינה של איכה.

שיר על החכמה וההשכלה

הכתובת: ״פיוט זה על החכמה ועל ההשכלה אשר מתהללת בפי המשכילים והחכמים ומתנוולת בין הטפשים, ובעת יטיף המשכיל דברים אמתיים, החכם משתעשע והטפש קורא אותו אפיקורוס או כופר״.

רוח שדי רחפה במרום שבתי, / עלי נפשי רויתי, / כשמן המור בו [נמשחת.

ענף ערכה שלטני בו אזרתי בו מבטחי, עוז שמתי חכמת בת עמי כפורחת.

דּוּמָם קֶשֶׁב קָשַׁבְתִי, / נִיב מְפָרֶשֶתֶ.

גם רוחי ונשמתי / רגש רוגשת,

וְכֵן רָבְתָה שִמְחָתִי / כְּבַתֱ יוֹרֶשֶׁת.

15 ומעט קט חשבתי וְהֶאֱמַנְתִּי  כּי עֲדֵי קִצָּהּ בָּאתִי; / אכן אֲרֻכָּה היא [נשטחת.

אִוַּלְתִּי וְכִסְלָתִי היא גלותי; / שמעתי ונוכחתי, / ריחי נָמֵר וטעמי [נִשְׁחַת.

רוח שדי… בו נמשחת: עיסוקו זה של המשורר התנהל מתוך אמונה באלוהי ישראל, ועצם העיסוק זימן לו חיים רוחניים עשירים ומרעננים, כאילו נברא מחדש; רוח שדי רחפה במרום שבתי: על פי ״ורוח אלהים מרחפת על פני המים״(בראשית א, ב): עלי נפשי חיתי: על פי ״כי הרויתי נפש עיפה״ (ירמיה לא, כה): כשמן המור בו נמשחת: על פי ״משחך אלהים אלהיך שמן ששון״ (תהלים מה, ח).

דומם קשב קשבת׳, ניב מפרשת: עיסוקו בספרות ההשכלה התנהל בהתרכזות רבה: קשב קשבת׳: על פי ״והקשיב קשב רב קשב״(ישעיה כא, ז); ניב מפרשת: רד״א מתכוון כאן כנראה למילונים עבריים ולחיבורים לקסיקוגרפיים שונים שיצאו לאור במאה ה־19 ושהיו חלק מהותי מספרייתו של המשכיל העברי במוגאדור.

גם רוח׳ ונשמתי רגש רוגשת: התרגשותו והתפעמותו של המשורר הייתה מרובה שעה שעסק בחכמת ההשכלה.

וכן רבתה שמחתי כבת יורשת: אושרי הרוחני היה בלא גבול ודמה אז לאושרה של בת היורשת את אביה, דבר נדיר, שכן עדיפותם של הבנים על פני הבנות קבועה בחוק העברי; כבת יורשת: על פי ״וכל בת ירשת נחלה״ (במדבר לו, ח).

ומעט קט… היא נשטחת: ההתקדמות המהירה שהשיג בעיסוקו האינטנסיבי בספרות ההשכלה גרמה לו לחשוב שהוא התקרב להבנה מלאה וממצה של ספרות החכמה הרחבה מני ים! ומעט קט: על פי ״כמעט קט ותשחתי מהן״(יחזקאל טז, מז): כי עדי קצה באתי: על פי ״ובא עד קצו ואין עוזר לו״ (דניאל יא, מה); אכן ארכה: על פי ״ארכה מארץ מדה״ (איוב יא, ט).

אולת׳… וטעמ׳ נשחת: המשורר מודה בפה מלא שהייתה זו יוהרה רבה מצדו לחשוב שיתגבר כה מהר על עומקה ומורכבותה של חכמת ההשכלה: אולת׳ וכסלת׳ היא גלותי: על פי ״אולת כסילים אולת״(משלי יד, כד), ״ואל ישובו לכסלה״(תהלים פה, ט): שמעתי ונוכחתי: על דרך ״ולא למשמע אזניו יוכיח״ (ישעיה יא, ג); ריחי נמר וטעמי נשחת: על דרך ״עמד טעמו וריחו לא נמר״ (ירמיה מח, יא).

לא זו אף זו שמעתי ונרגזתי, / ראיתי ונבהלתי; / רגל זרים עלי [פוסחת.

ורעה חולה ראיתי, הוספתי / רב יגון על אנחתי, / הברת הָבֵין [נקראה שחת.

עָנָף עָרְכָה שָׁלְטָנִי בוֹ אָזַרְתִי בוֹ מִבְטָחִי,

עוֹז שמתי חכמת בת עמי כפורחת.

דרשתי בחברתי / הגות ארשת,

20        שן חרקו לְהַוָּתִי / ועין לוטשת,

לאל חשבו מלתי / וּלְדָת מַכְחֶשֶׁת.

קַיָּם חַי לָעַד, יוֹצֵר גְּוִיָּתִי, / כִּי דָתִי לֹא פָרַעְתִּי!/ צֵל הָיְתָה לִי, אֹהֵל

 [נִמְתַּחַת.

• לא זו… עלי פוסחת: מלבד יהירותו, שלא היה לה יסוד, התרגשה עליו צרה נוספת, כאשר אנשי קהילתו התחילו לחשוד בו בגלל התמסרותו לספרות ההשכלה, והתנכרו לו: שמעתי ונרגזת׳: על פי ״שמעתי ותרגז בטני״ (חבקוק ג, טז); ראיתי ונבהלתי: על פי ״נערתי משמע נבהלתי מראות״ (ישעיה כא, ג)¡ רגל זרים עלי פוסחת: על פי ״כי זרים קמו עלי״ (תהלים נד, ה).
• ורעה חולה… נקראה שחת: העלילה שהעלילו עליו בני קהילתו, כאילו הוא משחית את דרכיו ומתעסק בחכמות אפיקורסיות עם חבריו המשכילים, העכירה את רוחו: רעה חולה: על פי ״וגם זה רעה חולה כלעמת שבא כן ילך״ (קהלת ה, טו); הוספתי רב יגון על אנחתי: על פי ״כי יסף ה׳ יגון על מכאובי״ (ירמיה מה, ג), ״ונסו יגון ואנחה״ (ישעיה לה, י); חברת הבין: כינוי לחוג המשכילים במוגאדור, שכן הם התכנסו לעתים ללמוד ולעיין ביחד בספרות ההשכלה; נקראה שחת: על פי ״לשחת קראתי אבי אתה״ (איוב יז, יד).
• דרשתי בחברתי הגות ארשת: על פי ״וארשת שפתיו לא מנעת״ (תהלים כא, ג) – כאן המשורר רומז לניסיונותיהם של חברי חוג המשכילים במוגאדור לדבר ביניהם בלשון הקודש.
• שן חרקו לחותי ועין לוטשת: בני הקהילה שחשדו בו וכינו אותו אפיקורוס הוציאו את דיבתו רעה על לא עוול בכפו: שן חרקו להותי: על פי ״בחנפי לעני… חרק עלי שנימו״(תהלים לה, טז); ועין לוטשת: על פי ״צרי ילטוש עיניו לו״ (איוב טז, ט); להותי: מה שחשבו להוותו ולמעשה הרע שעשה כביכול.
• לאל חשבו מלתי ולדת מכחשת: גם לאחר שהכחיש את החשדות וההאשמות שהטיחו בו בני הקהילה, הם לא נתנו בו אמון והמשיכו להחזיק בדעה שהוא כפר בעיקר ויצא לתרבות רעה! לאל חשבו מלתי: על פי ״מי יכזיבני רשם לאל מלתי״ (איוב כד, כה); ולדת מכחשת: על פי ״כחשו בה׳ ואמרו לוא הוא״(ירמיה ה, יב).

קום חי… אהל נמתחת: המשורר נשבע שמעולם לא עלתה מחשבה כזאת בראשו וכי מעולם לא התכחש לדת היהודית האורתודוקסית, שבצלה חסה כל חייו: גוית״: גופי ל כי דתי לא פרעתי: לא הפרתי, על פי ״ותפרעו כל עצתי״ (משלי א, כה), ״ריש וקלון פרע מוסר״(שם יג, יח); צל היתה ל׳ אהל נמתחת: על פי ״וימתחם כאהל לשבת״ (ישעיה מ, כב).

השמוש הנפוץ ביותר של התקאף מיועד לשמירת בתולי הנערה מכל פגע. אחריו בא בטול כוח הגברא של האיש וכן הטלת עקרות על האשה ישנם עוד כמה סוגים, והם:

• תקאף חלקי הנעשה לגבר. במקרה זה אין בכוחו של הבעל לבוא אל נשים, אחרות חוץ מאשתו.
• תקאף הנעשה לאשה לגבי גברים אחרים חוץ מבעלה.
• תקאף שמטרתו לעצור את הוולדנות אצל אשה מרובת ילדים .
• תקאף נגד חיות ויסודות הטבע.

התקאף הנעשה לילדות בצפון אפריקה היה חשוב מאוד, כי מטרתו היתה להגן על בתוליהן עד החתונה. בחברה בה אי הוכחת בתולי הכלה היא אות קלון וביזיון למשפחתה, אין להתפלא על חשיבותו של המנהג הזה. בתקופה שלפני ההשפעה הצרפתית המכרעת, הרשו היהודים לבנותיהם לצאת מהבית רק לעתים רחוקות, אך בכל זאת קיימו את התקאף. תושבי האטלס, המפוזרים בכפרים קטנים, הקפידו עוד יותר על מנהג זה. בערים, בהן האמנציפציה של הנשים התחילה מוקדם יותר, המשיכו לרוב לחסן את הבת שעבדה בבית החרושת, על מנת להרחיקה מסכנות אפשריות.

קיום התקאף לפני החתונה מיועד בראש ובראשונה לשמור על בני הזוג מכל כשוף. אולי גם למנוע מביי הזוג קיום יחסים, אף על פי שלעולם אין בני הזוג נשארים לבדם. סבה נוספת לבצוע התקאף בבני הזוג באה לא מצד ההורים אלא מצד אויבים ובעלי נקמה: ארוס או ארוסה  שנעזבו על ידי בן־הזוג, בחורה המקנאת בחברתה, הרצון לזכות ברווח קל כל אלה אחראים לתקאף זה.

נוסחאות התקאף:

1. נראה נא כמה נוסחאות בהן משתמשת האם לשמירת בתולי בתה. פעולה זו נעשית בהגיע הבת לגיל שש או שבע. הנוסחה הבאה נפוצה ביותר ומשותפת למוסלמים וליהודים: כשהבת מגיעה לגיל המקובל, פונה אמה למוסלמית בעלת נול. שתי הנשים קובעות יום בו תביא האם את בתה. מועד זה חייב להיות היום שבו מסיימת בעלת המקצוע המוסלמית את אריגת השטיח או השמיכה. אז באה האם בליווי הבת ומוסרת למוסלמית סוכר. אח״כ היא מפשיטה את בתה, קושרת מטפחת סביב עיניה, רוחצת אותה סביב הנול, ובאותה שעה מקריבה קטורת. היא מעבירה אותה שלוש פעמים מתחת לנול ובפעם האחרונה מוציאה אותה ישר לחצר, על מנת שהבת לא תראה את הנול. שבוע לפני חתונת הבת מביאה האם אותו נול לביתה ואם אפשר — גם את אותה מוסלמית בעלת המכשיר. האם רוחצת את בתה מתחת לנול ומסרקת אותה. כל אותו הזמן היא מבעירה קטורת, גופרית, ודבק אמוני. אסור שיחסר דבר מאותו הנול. אם הנול איננו כפי שהיה בשעת ביצוע התקאף (אם חסר לו מסמר או חלק אחר, דרך משל), לא תתבטל השפעתו עכשו.

הערת המחבר : אינפורמנטית אחת ממרקש ספרה לי את המקרה הבא אודות אשה שעשתה תקאף לבתה. זמן מועט אחרי זה האם נפטרה והיה צורך לחכות עשר שנים עד שהצליחו לבטל את התקאף של הבת (שכמובן התחתנה בינתים). הסבה היתה שאף אחד לא ידע מה היה מצבו של הנול בזמן ביצוע התקאף. נוסחה זו עם כמה שינויים היא היחידה המובאת בספרו של ווסטרמרק על טקסי החתונה במרוקו (עמי 151). וכז על ידי A. Choa'1'b, עמי 173—174.

• באזור הריף לוקחת האם סיכת־ראש ביום בו באים לבקש את יד בתה. היא קוראת שלוש פעמים רצופות את שם הבת ואחר כך סוגרת את הסיכה.
• בדמנט לוקחת האם מטחנת־גרעינים שניתן לפרקה; מניחה חלק בצד אחד ואת החלק השני הלאה. הבת: עוברת בין שני החלקים ואז אומרת האם: ״מה תנחיל האד אלבנת חתא אלנהאר תנחיל האד ארחה״ (בת זו תפתה רק ביום בו תפתח המטחנה). כשרוצים לבטל את התקאף, לוקחים שוב את המטחנה והאם (או אשה אחרת) רוחצת את הבת ליד המכשיר. האם נותנת אחר כך לבתה לשתות מהמים שהתאספו במטחנה. במשך כל הפעולה שורפים קטרת.
• הנוסחה הבאה נפוצה בכפר תאחסאנט שבאטלס המערבי: האם לוקחת שבע סיכות, מחממתן ומכניסה אותן בתוך שרף ריחני ואומרת: ״מה תסיראח חתא איתסארחו האד ליבארי״ (היא לא תהיה חופשיה עד שהסיכות תשתחררנה).

            כמה ימים לפני החתונה, רוחצת האם את בתה, מבעירה קטורת גופרית ומתירה את הסיכות.

• באזור הסום, מבצעת האם את התקאף שבוע לפני החתונה. היא קוראת שלוש פעמים: ״הו שמחה! הו שמחה! הו שמחה!״ ובכל פעם משיבה הבת: ״נעאם״ (כן). לאחר מכן האם מכריזה ״אנא רבאת שמחה בנת זוהרה פהאד אל־חיכּ״ (אני סוגרת את שמחה בת זוהרה [שם האם] בקופסה זו). מיד לאחר אמירת דברים אלה היא סוגרת את הקופסה. ובאותו יום עושה אם הכלה או החתן אותו דבר לחתן..

            התקאף נגד הגבר, השולל ממנו את כוח הגברא, מבוצע כמובן נגד רצונו וללא ידיעתו.

• על מנת לנקום באדם מסוים, הולכים ל״חכם״ ומבקשים ממנו שיבצע את התקאף נגדו. ה״חכם״ לוקח סכין וסוגר אותו תוך כדי אמירת הנוסחה המקובלת והזכרת שם האדם שנגדו מכוון הכישוף. ה״חכם״ יכול להשתמש גם במנעול, ראי ועוד.
• ה״חכם״ כותב על הניצב של הסכין כמה שמות, ועל הלהב עצמו כותב הוא את שם האיש שאותו מכשפים. לאחר מכן הוא מכניס את הלהב לתוך הניצב וקובר את הסכין על סף ביתו של האיש באומרו: ״פלאן בן פלאן, אנא רבתאק. האד תקאף מה איתחאל חתה נחיל האד אסכיך (פלוני בן פלוני, אני סוגר אותך. התקאף ייפתח רק כשאפתח סכין זה).
• ה״חכם״ לוקח פול, צובעו בכחול וחותכו לשנים. על כל חלק הוא כותב את שם האיש וגם שמות אחרים, עוטף את הפול בחתיכת בד וקושרה בחוט. את הפול טומן ה״הכם״ על סף בית האישי, וכשהאחרון נכנס לביתו, הוא אומר: ״קפאלתיק בהאד אל־פולה, מה תחיל חתא אנהאר לי תחיל האדיק אל־פולה״ (אני סוגר אותך בפול זה. אתה תיפתח רק ביום שפול זה ייפתח).
• לביצוע התקאף בבוז׳אד וכן באזור הריף, די בכתיבת שם האיש על איזה כלי שקוברים בפתח בית האיש, וכן באמירת הנוסח!; המתאימה בעברו את הסף.

10 הולכים ל״חכם״ הכותב על ביצה את שם האיש ושמות אחרים, בזמן הכתיבה אומר החכם: ״להאד אל־עיזרי איכון אתקאף״ (לבחור הזה יהיה תקאף). קוברים את הביצה או שומרים אותה.

• -האדם המזיק משתדל לקרוא בשם אהד מבני הזוג בשעה שזה חוזר מהחמאם או מטקס אחר שהתנהל מחוץ לבית. אם האחרון עונה, אומר האדם את הנוסחה, והחתן נהיה ״מתאקף״בן־הזוג־יכול להשתחרר רק לאחר שימסור לאדם שבצע את התקאף 4 ק״ג סוכר או 5.
• הולכים ל״סחחאר״ (מכשף) ומבקשים ממנו לבצע תקאף נגד מישהו. המכשף כותב נוסחה על נייר וטומנים אותו בפתח בית האיש המכושף. על מנת להשתחרר חייב האחרון למסור עוגות וכסף לאיש האחראי לתקאף וכן להכין קטורת של דבק אמוני.
• לשם עשיית תקאף לבעל לבל יקיים יחסים עם נשים אחרות, לוקחת האשה ביצה שהוטלה ביום חמישי ומסובבת אותה שלוש פעמים סביב ירכה הימנית. באותה ביצה היא משתמשת לעוגה שבעלה אוכל.

נוסחאות כלליות לביטול התקאף:

כאמור, תקופת החתונה נוחה לביצוע התקאף. אנשים המעונינים ברווח קל סוחרים בזה. כשמתגלה התקאף אצל אחד מבני הזוג וסבורים שמכירים את המבצע, הולכים אליו ההורים וכן רבנים ואנשים חשובים ומנסים לבטל את רוע הגזירה במתנות ובשכנוע. אם אין מצליחים למצוא את האחראי לתקאף, הולכים ל״כותב״ כדי שיכתוב נוסחה מבטלת. עם זאת מכינים קטורת של דבק אמוני ״. אפשר גם כן להוביל את בן־הזוג לשפת הים. בדרך נושאים ״מזמר״ (זהו תנור בשול העשוי מחימר) שבו שורפים דבק אמוני. בן־הזוג טובל בים ערום לגמרי. אם ברצונו לטבול עם בגדיו, חייב הוא מיד אחרי הטבילה לזרוק אותם יחד עם ה״מזמר״. אם התקאף עדין אינו נשבר, הולכים לבקר אצל קדוש ומחלקים כסף ומזון לעניים. נוסחה אחרת שמקורה מאזור הסוס והמיועדת לשבור את התקאף מבוצעת כך: לוקחים מים שנשאבו משבע בארות ומטבילים בתוכם שבעה מפתחות מחוממים ^. במים אלה רוחצים את המכושף ובה בשעה שורפים דבק אמוני. ישנו גם תקאף נגד חיות ונגד הטבע. למשל, אם אין יורד גשם או שיורד יותר מדי במשך תקופה ארוכה, מבצעים את תקאף הגשם:

”On fait rougir une grande aiguille à ficelle et on l’éteint dans la pluie.

 On a cousu la pluie qui “doit cesser aussitôt

“Il lui suffit le plus souvent de faire sous les vêtements ,131—130 'עם ,Legey 30 du meteqqaf, attaché, des fumigations de soufre, d’assa foetida de gomme ammoniaque, de peau de serpent… La délieuse dit Si c’est un sort de femme, il est conjuré.

Si c’est un sort de taleb, il est conjuré.

De même que si c’est un sort de génie.

• ברוב ספרי הרפואה העממית היהודית שראו אור, מוצאים כמה נוסחאות של התקאף. נציין פה רק שלושה מהם אבל ברור שהיה ראוי להקדיש מחקר שלם לניתוח נוסחאות אלו. המסקנה הראשונה המתבקשת מבדיקה חטופה של אותן הנוסחאות היא קרבתן לנוסחאות הנהוגות באירופה, כשמדובר באוכלוסיה היהודית מאותו אזור.

יצחק בכ״ר אליעזר, בספרו ״רפואה וחיים מירושלים״, ירושלים (ללא תאריך)׳ עמ׳ מ—מא, מציין כמה נוסחאות מענינות. ״להתיר הנקשר למי שאינו יכול לשמש עם אישתו יהיה מחמת חולי או מחמת כשפים קח מוח עורב ושומן, ארנבת וערב יחד וימשח האבר בשעת תשמיש ויועיל״, שם, עמ׳ מ.

רפאל אוחנה, בספרו ״מראה הילדים״ לקט נוסחאות רבות מתוך ספרים וכתבי יד. הספר נדפס לראשונה בירושלים בשנת התרס״ה ובפעם השניה בתשי״ז.

בספרו ״רפאל המלאך״ של יהודה ראזנברג, ירושלים (ללא תאריך), יש למצוא כמה נוסחאות בעמודים 100—101.

לרוב משתמשים באותן נוסחאות הקשורות לאנשים

On prend aussi un morceau” de foulard de tête d’une femme stérile et veuve, on le lave pour le purifier, on le trempe dans du goudron et on en fait des fumigations avec le “brûle-parfums; les nuages de fumée chassent les nuages de pluie

רוב האתנולוגים שנתחו את מנהגי החתונה הראו, ובצדק, כמה הם קשורים לפחד מן השדים והרוחות הרעות. ווסטרמרק חיזק במיוחד תיאוריה זו בניתוחו המזהיר על מנהגי חתונה במרוקו. אך לדעתנו התקאף משפיע באופן ישיר על הרבה ממנהגים אלה. הוא היחיד, למשל, שיכול להסביר את המנעות בני הזוג לדבר לפני האורחים וכן את השתיקה המוחלטת של הכלה במשך ימים רבים. ידיעה טובה של המטרות והפונקציות של התקאף תאפשר לנו להיטיב להבין את קומפלקס מנהגי החתונה בצפון אפריקה. אם נשים לב לחשיבות הוכחת הבתולים של הכלה וכן לקלות שבה אפשר לגרום תקאף, נבין יותר את רבוי אמצעי הזהירות הננקטים כדי לשמור על בני הזוג. כמובן, אין לחשוב, שאמצעים אלה כולם קשורים לפחד התקאף, אך בודאי שחשיבותו מרובה. האמונה בתקאף חדרה חדירה עמוקה בנפש האוכלוסייה היהודית והמוסלמית במרוקו, בכוחה היה לשמש מגן לגערות וגם לשתק את חשקם של הבחורים. אפשר למדוד את התפשטות המנהג הזה, בעיקר אצל תושבי הרי האטלס, לפי המעשה הבא: בחור כבן שבע־עשרה, שנכח דרך מקרה בשעת ראיון אינפורמנטית בנושא זה, מסר לי נוסחאות רבות של התקאף. ידיעותיו היו ממש מפליאות. לא היה אחד מעשרות האינפורמנטים שראיינתי, שלא הכיר מנהג זה.

التقاف هو مصطلح في العامّية المغربية، معناه عدم قدرة الرجل على معاشرة زوجته، بعد أن يكون قد فقد القدرة، كليّا أو جزئيا، على الانتصاب، بينما في حال المرأة يتمثل ذلك في عدم قدرتها على تقبّل حدوث الإيلاج.^[1] يتعدى مصطلح التاف ما هو علمي ليمتد للخرافة والإيمان بالشعوذة.

ילדי המלאח

ר.פוירשטיין ומ.רישל

בהדרכתו ובהשתתפותו של פרופסור

אנדרה ריי

אוניברסיטת ג'נבה

ירושלים תשכ"ג

המשפחה

כפי שפורט לעיל, ילדי המלאח הם לרוב ממשפחות מרובות ילדים. הסיבה העיקרית לתופעה זו, הגורמת לגידול האוכלוסיה בקצב מדהים, היא אי־ידיעה של אמצעי מניעה! סיבה נוספת היא האיסור הדתי, המיוסד על ההשקפה כי הפיקוח על הילודה הוא עבירה על מצוות ״פרו ורבו״ והוא מהווה כפיית הטבע. דומה כי באוכלוסיה זו קיים עדיין מעין אינסטינקט חזק של פרייה ורבייה. נוסף לכך אין ההורים מסוגלים לתאר לעצמם מראש את האחריות הכלכלית והחינוכית שיטיל עליהם ילד נוסף. מאידך גיסא, ילד אחד יותר או פחות לא ישנה במאומה את העוני הרווח. בסביבה בה הדרישות הכלכליות הן כה דלות, רואים אפילו העוורים והקבצנים זכות להעמיד ילדים. מכל מקום אין מבנהו החברתי של המלאח מניח לאדם לגווע ממש מרעב. העניים המרובים מקבלים נדבות המספיקות לקיים אותם. גורם אחרון לריבוי ילדים נעוץ ללא ספק בחולשתה של האשה שאינה מגלה כל התנגדות לתביעותיו של הגבר. ברי, כי ההורים שנישאו נישואי־בוסר אינם תופסים את מלוא האחריות החלה עליהם. אמהות רבות של ילדים העולים ארצה נישאו בגיל 13, 14 או 15 שנה. מן השנה הראשונה לנישואיהם מעמידים ההורים וולדות וכך הם ממשיכים עד גיל גבוה. ההריונות התכופים של האם, העוני הכללי, הבהלת והתזונה הבלתי־מספקת, מזקינים את האנשים קודם זמנם. בעיקר נעשה האב במהרה לאדם זקן ונהנה מן הרעיון שהגיעה שעתו לפרוש מעבודה ולחיות על חשבון ילדיו.

לעתים תכופות גדול ההפרש בגיל ההורים, דבר המבליט את נחיתות האשה ואת זקנת האב. תופעה שכיחה. היא שגבר מתחתן פעם שניה ואף שלישית ורביעית ותמיד עם אשה צעירה, וכך זוכים בני הזקונים של האשה האחרונה לאב ישיש.

המספר הרב של הילדים לא היה מהווה בעייה כה חמורה אילו היו ההורים מסוגלים לחנך את ילדיהם לקראת הסתגלותם לתביעות החברה החדשה, לדאבוננו אין לצפות הרבה מהורים שרמת תרבותם הכללית היא כה נמוכה. הם חסרים ידיעות מינימאליות על צורכי הילד בשטח התזונה, ההיגיינה, השינה; לעתים הם אינם מבינים כיצד משפיעה התנהגותם על הילד. צניעות מסוימת המרסנת הורים החיים בסביבה מתקדמת יותר, אינה קיימת לגבי חלק מהאוכלוסיה בצפון־אפריקה. כאן מתווכחים לפני הילד, ולעתים קרובות אף על נושאים אינטימיים שהצניעות יפה להם. אין ההורים עוצרים בעד תגובותיהם הרגשיות מטעמים חינוכיים; החיבה והתוקפנות פורצות חליפות וללא כל מעצורים, ואין הם נמנעים מגילויים של העדפת ילד אחד על משנהו. גם רגשות הפחד והכעס מובעים באופן חופשי ואפשר לשער כי פחדים מסוימים אצל הילדים אינם אלא תוצאות של פחדים גלויים אצל ההורים. בקיצור, אין ההורים משתדלים לשלוט בהתנהגותם מתוך התחשבות בהשפעתה החינוכית. חינוכו המוסרי של הילד מתרכז בעקרונות דתיים ומוסריים מסוימים שההורים כופים אותם באופן הטרונומי (ההיפך מאוטונומי), כלומר ללא מאמץ לרדת לעומקם ולהבין את פירושם. זוהי מערכת בלתי־אחידה של חוקים המנחים את האדם בתחומי התנהגותו השונים; כך למשל יכול האב להחמיר מאוד לגבי העישון בשבת, ומאידך גיסא, להשאר אדיש לגבי שאלות חשובות לא פחות לילד מבחינה תרבותית־מוסרית, כגון ראית סרט בלתי־מוסרי. אין כל אחידות בגישה החינוכית שתוכל לספק לילד, בהגיעו לגיל ההתבגרות, מערכת ערכים. ולכן, לאחר שמגעו עם סביבה ישראלית השונה לחלוטין מערערת את מערכת החוקים הבלתייעקביים שנכפו עליו ע״י ההורים, לא נשאר לילד דבר אשר יכוון את צעדיו.

ההורים נוטים לבסס את סמכותם על איומים, ואין אלה האיומים הידועים לנו של שלילת ממתקים וכיוצא בזה, כי אם איומים כגון: ״אני אהרוג אותך״, ״אני אעזוב אותך" או גם הטענה העלולה להשריש בלב הילד רגש אשמה: ״אתה רוצה להמית את אמך״. וכשאין האיומים פועלים דיים, נוקטים ההורים במעשים, מכים את הילד מכות נמרצות, עד כי לפתע מתעוררים בהם רחמים, חיי הילד היהודי בצפון אפריקה ואז מעניקים לו אהבה במידה גדושה כנגד המכות שהיכוהו. ההשפעה שהיתה אולי נודעת, על אף הכל, לעונש הגופני, מתבטלת כליל בגלל חוסר העקביות.

לאב ולאם תפקידים שונים בחיי המשפחה הצפון־אפריקאית. האב היא-בעל השררה, ואין איש חולק על סמכותו או מעיז למתוח בקורת על מעשיו. ויחד עם זאת הוא חלש, ולפרקים מגלה את חיבתו בצורה מוגזמת, שכן הוא רוחש לילדיו את רגשות ראש המשפחה הפטריארך אל יוצאי־חלציו, ממשיכי קיומו. אולם האב אינו מסוגל לחדור לדרך מחשבתו ולרגשותיו של הילך ולנהוג בו חוקים אחרים מאלו המתאימים למבוגר. אדם כזה, מלא סתירות, לא יכול להשאר זמן רב הדמות האידיאלית, הסמכות העליונה שתשלוט בחיי המוסר של הילד. כעבור זמן קצר עומד הילד על חולשותיו של אביו׳ משווה אותו עם אנשים משכילים יותר, ואת החוקים הדתיים והמסורתיים שנמסרו לו מפיו עם אורח חייהם של חבריו — ואז מתמוטטת לחלוטין דמות האב כדמות המופת. בדרך כלל הילד אינו מוצא דמות שתתפוס את מקומו של האב, ובסופו של דבר מסגל לעצמו כמה מגישותיו של אביו, למשל ביחסו לאשה.

היחסים בין הילד לבין אמו שונים לגמרי, ואם כי אינם אידיאליים, מצטיינים הם לפחות ביציבות. החינוך בשנים הראשונות והגמילה המאוחרת יוצרים קשר אורגאני עם האם. מעמדה הנחות בפני הבעל, חוסר יכולתה להתנגד לו או לבקר אותו, ודלות קשרי החיבה שבינה לבין הבעל, כל אלה מביאים לידי כך שהאם מתמסרת רובה ככולה לילד ומרכזת בו את כל אהבתה. אך בעת ובעונה אחת משמש הילד קורבן להתפרצויות של תוקפנות עצורה שהן לעתים קרובות פרי היחסים המשפילים בינה לבין בעלה. האם והילדים יוצרים חזית אחת מול האב שמוראו על כולם. תלותה הכלכלית של האם בילד, תופעה שכיחה במקרה אלמנות או במקרה פירוד במשפחה, גורמת אף היא לשלילת הפרסטיז׳ה החינוכית של האם, בתקופה שהיא נחוצה יותר מכל.

מספר המשפחות ההרוסות במלאח הוא גדול מאוד. לפי סטאטיסטיקה שנערכה בתוניסיה (במארוקו חמור המצב עוד יותר) יש בה 12.000 נשואים ד1,900 אלמנים וגדושים. אם נניח אפילו שכל ה־1,900 הם גרושים, נראה כי הילדים של 950 משפחות סובלים ממצב זה, ומשפחה אחת מכל שבע היא משפחה הרוסה ״באופן רשמי״. אנו מדגישים ״באופן רשמי״ כיוון שישנם עוד זוגות רבים שנפרדו ללא גירושין. אלמנות, גירושין ופירוד המשפחה גורמים לנישואים מחדש או לקיחת פילגש, ולגבי הילד פירושו — ניתוק מלא מאחד ההורים. אי־הבנות בין בני הזוג המסתיימות בפירוד הן תמיד חוויה קשה לילד מבחינת שיווי המשקל הפסיכולוגי. תכופות אין הילד מסוגל להבין ולהשלים עם הארעיות שביחסי בני־הזוג ואת העקרון של הרע במיעוטו שמניע את הוריו לגירושין. לגבי הילד אין כאן אלא מפח וסבל. הורים מתקדמים ישתדלו בדרך כלל לחסוך מהילד את פרטי התלבטויותיהם. הסתייגויות כאלה אינן קיימות תמיד אצל ההורים הצפון אפריקאיים, המבטאים את איבתם זה לזה לעיני הילד על מנת למושכו לצידם. נוסף למפח הרגשי הקשור בעצם הגירושין, סובל הילד מערעור היחסים בין האב ובין האם גם בשלבים הקודמים לפירוד. הילד היתום והילד שהוריו נתגרשו מהווים קרקע פורה לאי־הסתגלות פסיכו־חברתית מסוגים שונים. הם עלולים להגיע לעבריינות ולבית משפט לנוער; לאבד לחלוטין ערכים מוסריים; לפתח קווי אופי שנחשבים לסימני ״עזיבות״, כלומר מצב חולני הנובע מחוסר אהבת הורים תקינה.

ציירנו כאן תמונה עגומה למדי של חיי המשפחה בצפון־אפריקה, המתייחסת לשכבות מסוימות של האוכלוסיה. אין עניננו כאן בבקורת; מרבית החסרונות בהם מצטיינת הסביבה המשפחתית הם תוצאה ישירה של הדלות החומרית בה שרויות המשפחות הללו. הילד העולה יצטרך לקשור יחסים חדשים עם המבוגרים ובדרך כלל ימשיך להגיב בתקופה הראשונה בהתאם לדפוסי היחסים הישנים במשפחתו. גישתו למשפחתו תעורר בעייה חשובה. נשתדל להבהיר במקצת שאלות אלו בניתוח האפקטיביות הניתן באחד הפרקים הבאים.

ד. מנהגי ראש חודש אב

1 . שוחטים בָקר בערב ראש חודש אב, ולמחרת בראש חודש מחלקים.

2. 2. אוכלים בשר בראש חודש אב.

הערת המחבר: על פי החיד״א שכתב במורה באצבע: ׳נהגו לאכול בשר בראש חודש אב׳, וכך היה מורה גם ר׳ ישראל אביחצירא (ישראל סבא, עט׳ 357), וכן מנהג קהילות מרוקו(נהגו העם, עמ׳ קי סעיף ו; עטרת אבות, שם, סעיף ח), וכן מנהג ירושלים(שער המפקד, הלכות ט״ב, סעיף א). השווה הרמ״א שו״ע או״ח סימן תקנא סעיף ט׳: ׳ומצניעים מר״ח אב ואילך הסכין של השחיטה׳. המנהג בתוניס לא לאכול בשר רגיל מב׳ באב, אבל המון העם אכלו בשר מיובש או מעין נקניק(עלי הדם, עט' 618 סעיף ג).

בראש חודש אב מתפללים תפילת שחרית מוקדם ואוכלים סעודה בשרית, להיפרד מן הבשר.

מנהגים מראש חודש אב ועד תשעה בו

1 . אין אוכלים בשר מב׳ באב עד ליל מוצאי תשעה באב, ועד בכלל.

הערת המחבר: השווה שו״ע או״ח, סימן תקנא, סעיף ט: ׳יש נוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בשבת זו(=בשבוע זה), ויש שמוסיפין מראש חודש עד התענית, ויש שמוסיפין מי״ז בתמוז׳. בתקופת השלטון הצרפתי בארפוד, כשהצבא הצרפתי היה בארפוד והזמין בשר עבור חייליו, כ־80-50 קילו בשר, לא יכלו להימנע משחיטת בקר גם בימי א׳-ח׳ באב, לכן היו שוחטים עבורם בקר בשחיטה כשרה כדי להפקיעו מתורת נבלה, אבל לא בדקו אחר כך את הריאות, כדי לא לטעות ולמכרו ליהודים(מפי אדוני אבי).

מרא דאתרא יש״א ברכה היה מורה היתר לאחרים באכילת עופות ביום ה' באב, יום הילולתו של האריז״ל.

אין מכבסים בגדים בתשעת הימים.

גם בשבת חזון אין מחליפים בגדים עליונים.

הערת המחבר: בשנה אחת שהה בקצר א־סוק מרא דאתרא יש״א ברכה, הלוא הוא בבא צאלי, וכשראה קהל מתפללים בבית הכנסת בשבת כשהם לבושים בבגדיהם המיוזעים נזף בהם על מנהגם, שאין אבלות בשבת בפרהסיא(מפי ר׳ בנימין ב״ר אברהם לעסרי).

מאכלים בתשעת הימים

בתשעת הימים אין אוכלים בשר, אבל במשך הזמן אופיינו ימים אלה במאכלים מיוחדים

שזכרם וריחם המתיקו את האווירה הקודרת של ימים אלה. הנה כמה מטעמים לתשעת

הימים:

חצילים צלויים על האש (=זעלוק): נוהגים לצלות חצילים שלמים על גחלים או

בתנור השכונתי, לקלפם, להוסיף קצת שמן ותבלינים ולמעכם בכלי. לפעמים הוסיפו

עגבניות לחצילים לגיוון.

פשטידת עגבניות: עגבניות קלופות כתושות מעורבות בביצים טרופות מושמות

בסיר ונאפות בתנור, בתוספת שמן ותבלינים. מאכל זה נחשב למעדן מבוקש.

תפוחי אדמה מטוגנים בסיר.

מאכלי חלב.

שבוע שחל בו תשעה באב

שבוע שחל בו תשעה באב לא נהג בכל קהילות תאפילאלת, שהרי תספורת, חופה ואירוסין, ברכת ׳שהחיינו׳ והכאת תלמידים אסורים מי״ז בתמוז, וכביסה ואכילת בשר אסורים מראש חודש.

בשאר קהילות מרוקו היו שהחמירו בכמה דברים, כגון בכביסה ובאכילת בשר רגיל, רק בשבוע שחל בו תשעה באב(נתיבות המערב, עט׳ ריא סעיף טו ועט׳ ריב סעיפים יח-יט; עטרת אבות, פרק כה, סעיף י).

שבת שלפני תשעה באב – שבת חזון

בשבת שלפני תשעה באב נוהגים לאכול בשר, אבל משתדלים לא להותיר ממנו לאחר שבת, ואם נותר – אין אוכלים אותו.

כמעט ככל שאר קהילות מרוקו(נתיבות המערב, עט׳ ריא סעיף טו ועט׳ ריב סעיפים יח-יט; עטרת אבות, פרק כה, סעיף יד), אך היו קהילות אחרות שאכלו רק דגים וכיו״ב (דברי שלום ואמת ב, עט׳ 102), וראה ישראל סבא, עט׳ 357.

שלא כמנהג קהילות אחרות במרוקו, כמו צפרו, שבהן היו אוכלים לאחר שבת מה שנותר משבת (נהגו העם, עט׳ קי סעיף ז; דברי שלום ואמת ב, עט׳ 104).

ערב תשעה באב

1 . אוכלים סעודה מפסקת בישיבה על הקרקע.

תפריט הסעודה: אין אוכלים שני תבשילים, אלא לחם ותבשיל של עדשים.

הולכים לבית הכנסת יחפים.

על פי טור ושו״ע או״ח, סימן תקנב, סעיף ז, וראה בבלי תענית ל ע״א על ר׳ יהודה בר אלעאי שהיה אוכל פת חרבה ויושב בין תנור לכיריים ודומה כמי שמתו מוטל לפניו, וכמנהג שאר קהילות מרוקו(עטרת אבות, שם, סעיף טו).

על פי בבלי תענית כו ע״ב וטור ושו״ע סימן תקנב, סעיף א: ׳ערב תשעה באב לא יאכל בסעודה המפסקת… בשר ולא ישתה יין ולא יאכל שני תבשילים׳.

כשאר קהילות מרוקו(עטרת אבות, פרק כה, סעיף טז), והשווה שו״ע שם, סעיף ה: ׳נוהגים לאכול עדשים עם ביצים מבושלים בתוכם שהם מנהג אבלים׳. בתוניס לא קבעו סעודה על פת, אבל אכלו קוסקוס עם ירקות ובסיום הסעודה אכלו ביצה טבולה באפר (עלי הדס, עט׳ 625 סעיפים י-יא), ובג׳רבא היו מלפתים את הפת בשמן זית ובדג מלוח צלוי(ברית כהונה, מערכת ת', סעיף ט, ערך תשעה באב).

לפי שאסור בנעילת הסנדל(שו״ע שם, סימן תקנד, סעיף א), וכן נוהגים בשאר קהילות מרוקו (נתיבות המערב, עט׳ ריד סעיף ז).

מצרה נחלץ

מרדכי כהן עסק במסחר. היה נוסע בין הערים, רוכש סחורה במקום פלוני ומוכר אותה במקום אלמוני. את עסקיו התחיל בגיל צעיר, בטרם מלאו לו 20. בין היתר הגיע לעיתים למוגאדור. ירא שמיים היה האיש, ונדיב לב. היה לו שותף, שבו בטח ועליו סמך.

באחת הפעמים שהגיע למוגאדור, והוא בן ח״י שנים, שמע קול קורא לו. הסתובב, וראה נער כבן 16, שאפילו חתימת זקן לא היתה לו. ״מי אתה ומה אתה רוצה?״ – שאל אותו כהן.

״אינך מכיר אותי, אבל אני חיים פינטו, נכדו של הרב חיים פינטו זצ״ל״, ענה הנער. מרדכי כהן התרגש לשמוע כי הדובר אליו הוא נכדו של הצדיק הקבור בעיר, נישקו על ידו ונתן לו מתנה נאה. רבי חיים התרגש מנדיבותו של כהן, שמח ובירך אותו. אחר כך נפרדו לשלום, ואיש איש פנה לדרכו.

כעבור חצי שעה החל רבי חיים להסתובב ברחובות, ולחפש את כהן. שאל עוברים ושבים ונכנס לחנויות, ובסופו של דבר מצא אותו מעמיס את סחורתו על עגלה, כדי לצאת ממוגאדור.

״דע לך״, אמר לו רבי חיים הצעיר, ״כי שותפך מכר את כל הסחורה שהיתה בידיכם, ולא ירצה לשלם לך את חלקך. אבל אתה, הבא עדים שיוכיחו את צדקתך, כי אכן טרם קיבלת פרוטה ממנו, וצעק לעזרה לרבי חיים פינטו. בזכותו תינצל ממזימות שותפך״.

מרדכי כהן פיקפק בדברי הרב, שכן נתן אמון מלא בשותפו. כשהגיע לעירו שאל את שותפו איך העסקים, וזה ענה בשאלה: ״איזה עסקים? הרי איננו שותפים יותר! על מה אתה מדבר?״

מרדכי כהן נזכר בדברי הרב פינטו, ועשה כדבריו. תחילה הביא עדים, שהעידו כי השותפות לא פורקה וכי טרם קיבל את המגיע לו, והחל לצעוק ״רבי חיים פינטזו, רבי חיים פינטו!״. לשמע השם שהזכיר כהן אחז פחד את השותף הנוכל, וזה הודה מייד בשקריו ושילם למרדכי כהן את חלקו, עד הפרוטה האחרונה.

וכיבס את בגדיו

הרב חיים פינטו הקטן היה נוהג להסתובב ברחובה של עיר ובשווקיה ומתרים יהודים לטובת עניי העיר, כדי לספק להם את מחסורם, לחם לאכול ובגד ללבוש. את הכסף היה צורר במטפחת, המיוחדת לצדקה.

בתום כל יום היה יושב ועוסק בתורה, אך לא עשה זאת בטרם כיבס את המטפחת. כששאלה אותו אשתו הרבנית לפשר הדבר הסביר לה, כי הוא מכבס את המטפחת מליכלוך העולם הזה – הכסף, ״כדי להיות נקי ולהיטהר לפני הלימוד בתורה הקדושה״.

אבן מאסו

בכל שנה ושנה היה רבי פנחס הכהן יוצא להשתטח על קבר סבו, רבי דוד בן ברוך זיע״א. היציאה היתה ממוגאדור, שם התאספה חבורה לצאת בצוותא חדא אל בית החיים.

נכנסה החבורה למכונית, והנה, מעשה שטן, זו מסרבת לזוז. תקועה במקומה כפרד עיקש, ומנועה דומם כבר מינן. יצאו בני החבורה מהמכונית, והחלו להתפלל כי יצליח ה׳ את דרכם ויגיעו בזמן להילולה של הצדיק.

עוד הם שקועים בתפילה ורבי חיים פינטו הקטן יוצא לקראתם בדרכו להשתטח על קבר זקנו, הר״ח הגדול זצוק״ל. פנה אליו רבי פנחס, וסיפר לו כי הם בצרה: המכונית מסרבת לזוז, ומועד ההילולה של רבי דוד בן ברוך הולך ומתקרב.

שמע הר״ח, וביקש מרבי פנחס כי יצטרף אליו לקבר זקנו. הלכו שניהם, השתטחו וקמו, וחזרו למכונית. שם לקח הר״ח אבן מאבני המקום, זרק אותה על המכונית ואמר: ״יגער ה^׳ בך השטן״.

נכנס הנהג למושבו, וראה זה פלא: המנוע חזר לחיים. בטרם יצאו כולם במכונית שאל רבי פנחס את רבי חיים כיצד הצליח במלאכתו ועמדה לו זכות אבותיו, בו בזמן שלו, ביום ההילולה של סבו- היא לא עמדה.

השיב לו רבי חיים בבדיחות הדעת: ״כאן, במוגאדור, נמצאת הטריטוריה שלי, וכאן עומדת לי זכות אבותי. זכות אבותיך שלך חזקה יותר באיזור שלך, במראקש…״

שלום בית

רבי חיים פינטו הקטן היה מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום. פעם אחת הגיע לקנדה, ושם סופר לו על בני זוג, שהשלום לא היה מנת חלקם. האשה היתה מציקה ומטרידה את בעלה, וזה הצדיק לא התאונן ולא התלונן על מר גורלו.

״צדיק שכזה מובטח לו שהוא בן עולם הבא״, אמר הר״ח, כששמע על המקרה.

אולם, כדי שבעולם הזה לא יהיו חייו גיהנום הלך הרב וביקר עם שמשו בבית הזוג. שם שוחח עם האשה על יחסה הקשה לבעלה, ודיבר על ליבה כי תשפר את יחסה אליו. כך עשה פעמים רבות, ובסופו של דבר נכנסו הדברים אל ליבה ומאז חיה בשלום עם בעלה.

העדר תוכניות קליטה פגע בגידול ממדי העלייה. כאשר נתקלה הקמת המחנות במרסיי בקשיים ולא היה אפשר לבצעה המתכונת הדרושה, הוצע להעביר חלק מיהודי מרוקו לאיטליה. שוב הקמת מחנות, השקעות ובזבוז זמן. בישיבת ההנהלה תקפתי הצעה זו ונימקתי את הדבר בשיקול פוליטי : " האם אין בהעברת יהודים לאיטליה סטירת לחי לממשלת צרפת. כאילו אנו מכריזים בפומבי שאין אנו בטוחים בממשלת צרפת., שהיא תוכל להגן על היהודים בארצו הנתונות לשלטונה, ואנו ממהרים להוציאם באופן דחוף לארץ אחרת באירופה ? ". ההצעה הורדה מסדר היום.

סוף ספטמבר 1955. לאחר ישיבת הוועד הפועל הציוני שהחליט על הגדלת מכסות העלייה עד 45.000 לשנה. כל בר דעת הבין שהביצוע של היקף זה איננו מובטח. הוויכוח על הורדת רמת השיכון, נמשך בלי סוף. הסוכנות הציעה להקים בנייני אסבסט, הממשלה התנגדה בטענה שאין להרבות בשיכונים ארעיים מסוג ירוד. אבל בלחץ הנסיבות נטתה הממשלה להוריד את רמת הבנייה. והנה הגיעה מפאריס ידיעה מאת מזכיר הקיבוץ המאוחד, ישראל גלר, שיש סכנה ממשית לסגירת העלייה ממרוקו. ראש מחלקת העלייה מר שרגאי שנמצא באותו זמן במרקו הודיע בסוף נובמבר 1955 שיש צורך דחוף להוציא 120.000 איש ממרוקו ומתוניסיה. מר שרגאי שהיה לוחם בלתי נלאה להגדלת מספרי העלייה, צידד גם בתנאי קליטה טובים, קודם כל שיכון. קליטה טובה, לדבריו, מבטיחה גם את ממדי העלייה. כעת שינה את דעתו ותמך בשינויים ובהורדת רמת השיכון, בשל דחיפות הצורך בהגברת העלייה.

ידענו שבתוך הממשלה מתנהל מאבק, לפעמים חריף, על ממדי העלייה. היו מחייבים ושוללים. לא ידענו פרטים. רק לאחר עשרים שנה נודעו לי ממקור מהימן פרטים אחדים. בן שיחי, שציטט את בן גוריון, מסר לי שבתוך הממשלה היו שני מחנות. בראש מחייבי הגדלת העלייה עמדה גולדה מאיר ובראש המתנגדים עמד אבא אבן. באותן שנים לא היה אבא אבן חבר בממשלה, אלא שגרירנו באו"ם. רק לאחרונה נודע לי שמטעמי ייצוג ניתנה לו דרגת שר, והוא השתמש בזכות זו, שהייתה ייצוגית בלבד, והוסיף את משקלו נגד הגדלת ממדי העלייה……….

באותה עת נקבע עמוס רבל, חבר קיבוץ מ "איחוד הקבוצות והקיבוצים " כבא כוח הסוכנות לא רק בארצות אפריקה, אלא גם בצרפת. הידיעות על המצב בעלייה הגיעו בשמו של רבל : רבל הודיע, רבל בא, רבל יבוא וכדומה. מפיו למדתי דברים שהועלמו מידיעת רבים : ממשלת מרוקו הודיעה במפורש שהעלייה תופסק באוקטובר 1956. אנו היהודים התעקשנו במו"מ לחצנו להמשיך במתן רשות לעלייה גם אחרי מועד זה. היה ברור שמסיבות ערביות פנימיות לא תהיה הסכמה לדרישתנו.

כך חלפו חצי שנה ללא שינוי.

בסוף מאי 1956 עשו השלטונות המרוקניים, שבינתיים הלכו והתעצמו ונעשו פחות תלויים בצרפת, צעד ראשון להפסקת יציאת היהודים ממרוקו לישראל. בישיבת ההנהלה ב – 21.5.56 מסר ד"ר נחום גולדמן פרטים על כך. אז אמרתי את הדברים הבאים :

"אני חושב שהצעד הראשון שנעשה להפסקת עליית יהודי מרוקו, צריך היה להישמע כאן, באטמוספירה אחרת. ד"ר גודלמן הודיע, והחברים שמעו ולא שמעו. אנו עומדים לפני הספקת העלייה, יש בידינו 12.000 דרכונים מוכנים. אל 5.000 יהודים אי אפשר כיום להגיע. נותר אפוא מלאי של 7.000 בלבד. החמצנו במו ידינו את הגדלת העלייה ממרוקו. עלינו ליפות מיד את כוחו של שרגאי, חבר ההנהלה היחיד שנמצא בפאריס, לעשות הכול להגדלת בכול העלייה ממרוקו. הדבר יעודד אותו בשליחותו. יהיה עלינו לחפש דרכים לא שגרתיות להגברת זרם העולים…"

ב –.1956 30.05 אמרתי במסיבת עיתונאים בתל אביב :

" כידוע התנהל בקונגרס הציוני האחרון ויכוח בוועדה לענייני עלייה וקליטה  על ממדי העלייה לארץ. הוויכוח התעורר לרגל הדרישות הבלתי פוסקות מארצות צפון אפריקה להגדלה מיידית של העלייה מארצות אלה. הקונגרס קיבל החלטה " שהוא מטיל על ההנהלה הציונית לנקוט אמצעים דחופים ולעשות מאמצים יוצאים מן הכלל, כדי לאפשר עליית יהודים במספר מכסימאלי בפרק זמן קצר ביותר ". החלטה זו מתבטאת במספרים הבאים :

1.10.55 עד 1.6.56 – 8 חודשים – 34 אלף

1.6.56 עד 1.10.56 – 4 חודשים – 20 אלף

סך הכול בשנת תשט"ז – 54 אלף.

המספר הזה כשלעצמו מפריך את ההנחה ששלטה בארץ במשך כל שנת 1955, שאין הארץ יכולה לקלוט יותר מ – 30.000 עולים חדשים לשנה. דווקא בשנה של מאמצים גדולים בתחום הביטחון ההנו מוכיחים שנוכל לקלוט כמעט פי שניים. הדבר התאפשר בעיקר הודות לתרומתה של יהדות הגולה, שהתחייבה להגדיל את הכנסות המגבית בחצי ואפילו ב100% בארצות מסוימות. התוספת הזאת תוצא לקליטת עלייה מצפון אפריקה, ולא יופרשו ממנה סכומים למטרו אחרות, ולו החשובות ביותר. הננו מעריכים את ההגדלה בסכום של 25-30 מיליון דולר בכל העולם.

אבל התפתחות המאורעות בצפון אפריקה מקדימה כל חישובינו לרגל המרוץ המהיר לעצמאות מלאה בתוניסיה ובמרוקו והמרד המתפשט באלג'יריה – הולך וגדל עלינו הלחץ מצד היהודים שם. הננו מוצפים יום-יום בקריאות השליחים שם והם תובעים פתרון לפניות של הקהילות, הארגונים, של הרבנים שם, ושל ארגוני יוצאי צפון אפריקה בארץ. אין ספק שנצטרך להתחשב בכל אלה ולתכנן תוכניות חדשות ולשנות את התוכניות המוכנות : הכול להגדלת העלייה והקליטה בארץ. ועכשיו לא לפרסום : צפוה קטסטרופה גדולה ביותר והיא – ניתוק יהודי צפון אפריקה מהארץ – הפסקת העלייה. העיתונות הישראלית נתבקשה שלא לפרסם את הידיעות האלה ומלבד מקרה בודד, עמדה בכך. הפרסום יכול להזיק. אם תופסק העלייה נגיב במלוא כוחנו בפניה ליהדות העולם, ובפעולה פוליטית. בימים אלה מתנהל בחוץ לארץ משא ומתן בדרגים שונים למניעת הגזירה, ריכוכה או עקיפתה. על כל פנים הנני יכול להגיד בשם ההנהלה שייעשו כל המאמצים להמשך העלייה מצפון אפריקה בממדים גדולים.

בדיונים בקונגרס נקטו עליית 100.000 נפש בשנה הקרובה. אין זה סתם מספר גדול. המספר הזה מאפשר להוציא את עשרות אלפי יהודי מרוקו שכבר נרשמו לעלייה ו "בוררו " – עברו את הסלקציה. זה מאפשר למתן את הלחץ בתוניסיה. זה גם נותן אפשרות לפתוח פתח ליהודי אלג'יריה. המספר הזה יכול היה לשמש עליית הצלה לזקוקים ".

הדיונים התיאורטיים על העלייה מצפון אפריקה נמשכו בהנהלה כל הזמן. השערות וניחושים על ההתנהגות הצפויה של ארצות ערב וכדומה. על הדיבורים הנ"ל כיסו על חולשת המנהיגים בעבר ועל היסוסיהם לגבי העתיד.

ב – 16.6.56 אמרתי :

" המאבק שלנו במרוקו אינו דומה להתמודדות שהייתה לנו עם הצרפתים. לצרפתים לא הייתה כוונת זדון ועשו מה שעשו מתוך טיפשות ומתוך הנחה שהדבר עשוי לעזור להם להגיע להסכם עם הערבים. רובר לקוסט, הנציב הצרפתי במרוקו ניסה דרך זו. עתה המצב שונה. עלינו להתמודד באידיאה. האיסתיקלאל הוא כוח אידאי, אפילו אם נושאי דגלו הם פיאודלים. יש ניגוד אינטרסים בינינו. אינני מקבל את הדעה שאם בעיראק היה כן ובתימן היה כך, יהיה כך גם במרוקו. בהתנהגותה של ממשלת מרוקו יש אינטרס פוליטי, כלל ערבי. צפויה לנו מערכת קשה. אין לנו סיכוי לפייס אותם ולפתות אותם לאורך ימים. אני חושב שהמסך הולך ויורד. נקבל 7.000 או 15.000 עולים כמה שיתנו. המצב החדש מחייב פעולות אחרות. נעשו פעולות מסוימות ולעת עתה בהצלחה. אלא שהבעיה היא לא בתוניסיה אלא במרוקו. מפני שהיהודים שם רוצים מאוד לעלות. עלינו להקים מוסד מיוחד לטיפול בעלייה.

מדובר לאחרונה בהסכם עם מרוקו על מספר היהודים העולים. אני מתנגד למינוח כזה. ד"ר גולדמן סיפר לי על הצעה לסכם עם המרוקנים על 80.000 עולים יהודים ולסיים בכך. הגבתי ואמרתי שעלינו להיות זהירים. לא תיתכן שום הסכמה של הסוכנות, של יהדות העולם או של ממשלת ישראל – על מספר.

אסור לנו להסכים ולסכם על 200.000 היהודים של מרוקו פחות אחד. וכשמדובר עכשיו על 7.000 עולים ממרוקו והסכם על כך בינינו ובין ממשלת מרוקו – יש בכך טעם לפגם. אין מקום להסכמים. אפשר לקבל את העיקרון " לעולם תיקח " אבל אל לנו להתחייב על נוסחה מגובשת. אם ראש המשטרה במרוקו יודיע שאף אחד לא יעלה, לא תהיה לי ברירה אלא לקבל הודעה זו, אם יתן לי 7.000 – אקבל 7.000.בשום פנים לא אסכים להשתיק את קולה של היהדות. איננו יכולים להסכים שאיזה יהודי יישאר בארץ כלשהי נגד רצונו ".

יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר

עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי

בהקשר לשערורייה של הכזבנים מברגנסה, שהצליחו להטעות לחלוטין את האינקוויזיציה של קואימברה, אשר הורתה לעצור נוצרים ותיקים באשמת התייהדות: אחת מן העדות הכוזבות, איזבל דה קריאאו (Carriao), אלמנה בת שישים, כשהוחזרה לבית הסוהר ענתה בקלילות ובהעזה לחקירה החמורה שעשו לה: היא ענתה שלהתייהדות בברגנסה, שהודו בה עד לעייפה, קדמו הוראות בימוי מתוכננות היטב, שמטרתן להגיע להודאות במהירות סבירה ועל ידי כך לצאת לחופשי במהירות ועם עונש קל. ועל כן, אמרה, ״קודם כול קל מאוד ׳להלשין׳ על הכול ועל כולם. הדבר מועיל ומוצא חן בעיני האינקוויזיטורים, ובו בזמן גם מגביל אותם, במובנים של זמן, מרחב וכוח אדם, ובכך מונע בדיקה מינימלית באובייקטיביות כלשהי.

יהדות פורטוגל במוקד

שנית, היא מעלה את השאלה אם בית הדין מבקש הלשנה לשם הלשנה, כל המרבה הרי זה משובח, גם אם לא על בסים עובדות.

שלישית, מה שקורה חמור מאוד, ממש אסון, שכן האינקוויזיטורים מאפשרים להכות אותם בתדהמה, בשיכרון, וניתן להשביע אותם באינסוף תיאורים של הודאות מפורטות בהתייחדות טריוויאלית, שטחית, נטולת צבע וריח, בלתי משמעותית, תוך העלמה בטוחה של החלק האינטימי והעמוק שבאמונה היהודית. אפשר היה אפילו לתאר את היהדות כדת במשבר, שחוקה מסדרה של טקסים פורמליים [.״]

במילים אחרות, איזבל דה קריאאו הצליחה בשלוות נפש מופלאה להסביר מה שכולם ידעו בברגנסה – שהאינקוויזיטורים הסתפקו במעט ולכן המתייהדים הצליחו. המהלך היה נכון: להוליך את בית המשפט לפגיעה עצמית באמינותו, ובה בעת היו המתייהדים יוצאים מבתי הסוהר, כפי שציפו, בלי חבלות גדולות, בעוד אלה שנהנו ביותר מצרותיהם של ״בני האומה״ חשו על עורם את טיבה של האינקוויזיציה. (חקירתה של איזבל דה קריאאו ראו להלן, נספח ב).

במאה שלאחריה, בשנת 1632, התייצבו שתי נשים בפני בית הדין של האינקוויזיציה בליסבון על מנת להלשין על זוג מסוים שעסק במעשי סדום, עברה שהייתה, כפי שראינו, בתחום השיפוט של הלשכה הקדושה. אבל לא היה להן קל להסביר איך הייתה להן גישה אל המידע, פרט שבחשיבותו הן המעיטו, כמו גם בערנותה של האינקוויזיציה. הן הצטדקו בידע מקרי שנודע להן כאשר הוזמנו ־'ארוחת הצהריים אצל אותה משפחה. אחרי הארוחה הלכו לנוח ואז הזדמן למלשינות לראות את הדברים דרך סדק בקרשי הדלת.

הסיפור לא נראה אמין גם בעיני הכמרים המכובדים שקיבלו את העדות, ועל כן פתח בית הדין בחקירה. הם גילו ״שהאישה הפוזלת שאמרה ששמה ז׳ואנה בפטיסטה היא למעשה אינז וארגש (Vargas), בת 30״. עתה קבעו גם שהמלשינה השנייה היא בריטש דה קואררוש (Quadros), בת 35, ולא מריה פרננדה; שתיהן היו נוצריות חדשות, אחיות, רווקות, והתפרנסו מעבודות מחט.

אינז פעלה כך מתוך ייאוש, כפי שהודתה מיד אחרי שהאמת התגלתה והיא נעצרה: הייתה לה פרשת אהבים עם הנאשם, כריסטובאו משדו, אשר גבה את כבודה והתנהל אתה בלי ידיעת הוריו, באמתלה שיישא אותה לאישה. ואחרי מותם המשיך בקשרים הבלתי חוקיים האלה, עד שהיא, המתוודה, התעייפה מן הדחיות, אחרי שהוא בזבז את כל מה שהיה לה, שהייתה שולחת לו כמתנות כדי לרצות אותו. לכן תבעה אותו כבעלה בפני בית המשפט האזרחי, אבל לפני שהתיק הונח על שולחן הכומר הממונה על ענייני משפחה, כריסטובאו משדו הלה התחתן בחשאי עם ברברה דה פיגיירדו. אז הזמין אותה לבית מסוים, נשבע והבטיח שיבטל את הנישואין ויקח אותה – המתוודה – לאישה, ועד אז יפרנס אותה. הוא גם נתן לה קבלה בחוזה רשמי, אך 14 חודשים עברו מאז ולא נתן לה יותר מאשר 20 ליטר (אלקיירה ומחצית, מידת נפח) חיטה, ולא נתן לה את הכסף שהבטיח. הוא פנה אליה במילים רעות, כאשר המתינה לו בסאו לזרו, שם היה נוהג לבקר בבית היתומים ובסביבתו. וסיפרו לה שהוא מוציא את דיבתה רעה שלא בנוכחותה. וכאשר דיברה אתו סיפרה לו שבן דודו בדרג ראשון, לואיז דה גואש דה ארגאו ביקש שייתן לו אחת מבנותיו לאישה, אך הוא לא רצה לתת לו מפני שהוא קמצן. והיא שמעה, איננה יודעת ממי, שאותו לואיז דה גואש התייצב לפני הלשכה הקדושה בעבור ״החטא הנתעב״(מעשי סדום), ושהאינקוויזיציה הזאת עצרה אחד ממשרתיו והשני ברח.

וכאשר התלוננה נגד כריסטובאו משדו הנ״ל באוזני כלתו, שהתחתנה בגנבה עם בנו, אותו הרגו ליד הדלת שלה, ועכשיו היא נשואה לצורף … היא אמרה לה שהיו צריכים לשרוף גם את כריסטובאו משדו וגם את סוליס, בלי להסביר מדוע.

ועל כל אלה, היא, המתוודה, החליטה הערב לבוא להעיד עדות שקר בפני הלשכה הקדושה, נגד כריסטובאו משדו הנ״ל, ולהאשים אותו שראתה אותו מבצע את ״החטא הנתעב״ עם אשתו הנ״ל, ושוחחה עם אחותה הנ״ל לאמור: ״אחותי, האם למי שגורם לנו כל כך הרבה רע נעשה לו כל כך טוב…״.

אומרים מפי העם שאין דבר גרוע יותר מאישה נבגדת. באותם ימים מצב כזה היה באמת נורא ואיום, מפני שמעבר לפגיעה בכבוד עמדה הבעיה הכלכלית החמורה, מה עוד שלפי דברי אחד העדים ״היו [נגדן?] תביעות משפטיות ועדיין עלולות להיות, ואביהן התרושש, במלאכה ובממון ועם מחלת אשתו […]״״בגלל כל הצרות האלה הן התפרנסו מעשיית ריבות למכירה, והעוני גבר, כך שעכשיו הן עניות מאוד.״

במקרה תפס אותן ברגע האחרון צו המעצר, מפני ששתי האחיות ארזו אחרי ההודאה את המזוודות, ומכיוון ש״הזדמנה להן אנייה והעלו אליה מעט הדלות שהייתה להן…״, היו מוכנות להפליג להמבורג, שם הייתה להן אחות נשואה.

בסופו של דבר הסיפור היה מתוכנן טוב יותר מאשר תיארו לעצמם האינקוויזיטורים. אחרי חילוקי דעות קלים הם קבלו לבסוף את ההמלצה המקלה ביותר וגזרו עליהן ארבע שנות גלות בקשטרו מארים.

תעוזה זו, המשקפת את ״יראת האלהים המעטה״ של שתי הנשים, אינה יכולה להשתייך לטינה בלבד, או אפילו להיותן נוצריות חדשות, אלא גם – ובוודאי במידה לא פחותה – להיותן נשים. הן הרבו לשהות בבתי הסוהר של האינקוויזיציה לא בגלל היותן נשים, אלא מפני שמצבן זימן להן עמדות והתנהגויות, תכונות מזג ורגש, שבדרכים שונות ומשונות הצטלבו עם הדרך החד־סטרית, לפעמים ללא מוצא, של הלשכה הקדושה.

המחלות בקרב יהודי מרוקו.

המחלות הנפוצות בקרב יהודי מרוקו היו גזזת והגרענת הגזזת היא מחלת שערות מידבקת, בדרך כלל בקרב ילדים עד גיל 17. אחוז נגועי הגזזת הגיע לכ-35%, והיא הייתה נפוצה יותר בכפרים הקטנים שבדרום ; ואילו בסביבות אוג'דה, פורט לאוטה וספרו הייתה נדירה ביותר.

הגרענת ( טרכומה ) היא מחלת עיניים הקיימת בשתי צורות : מידבקת ושאינה מידבקת. במחלה זו היו נגועים בערים 50% עד 60%, ואילו בכפרים היא הגיעה עד 100% . משרד הבריאות הגביל את העלייה גם לחולים במחלה זו, בצורתה הלא מידבקת.

גם השחפת נמצאה בקרב יהודים במרוקו, אבל על פי הדין וחשבון של ד"ר רף לא ניתן היה להעריך את מספר החולים בה.

המחלות הנפוצות ביותר, כאמור, היו הגזזת והגרענת. אף שבארץ היו שיטת הריפוי למחלות אלה יעילות וזולות יותר, החליט ד"ר שיבא שריפו החולים ייעשה דווקא במרוקו; אלא שהצלחת הריפוי שם הייתה חלקית, שכן כל מטופל חזר למשפחתו ועשוי היה להידבק בשנית. גם זמן הריפוי במרוקו היה ארוך יותר – כשישה חודשים – ועלות כל מתרפא פי 10 מעלותו בארץ. על כך אמר ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי :

למעשה אין תקווה לרפא את היהודים בארצות מוצאם…אין כל תקווה לרפא חצי מיליון יהודים אלה – מצפון אפריקה……מפני שתיכף ומיד נדבקים המבריאים מהחולים, צריכים להקים תחנות ריפוי בארץ.

מדיניותו המפלה של ד"ר שיבא.

אל ד"ר שיבא הצטרף ד"ר שטרנברג, מנהל האגף לשירות רפואי לעולה, שהסכים למדיניות ההפליה ביחס ליהודי צפון אפריקה, ובאוקטובר 1952 מינו את ד"ר מתן אליעזר כרופא אמון במרוקו. כזכור טרפד ד"ר שיבא ביולי 1952 הסכם של מחלקת העלייה עם הג'וינט בדבר עליית 6.000 יהודים מכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה, עת שכנע את בן גוריון לא לאשר הסכם זה.

ממכתבה של רופאת מחלקת העלייה בפריס, ד"ר אונגר, למחלקת העלייה בירושלים, עולה שד"ר שיבא הורה להעמיק את המגבלות הרפואיות : " הוראות משרד הבריאות הן חמורות מאוד, ולפיהן אפילו אדם שיש לו רק ראייה בלתי מספיקה, לא יכול לעלות ארצה. אכן, על פי משרד הבריאות אושרו עולים בעלי ראייה מינימלית של 10/2. כן הורה משרד הבריאות לא לאשר עלייה אף לא נכים, שנכותם אינה מהווה מגבלה לפרנסתם.

הרחבת סמכויות משרד הבריאות.

ד"ר שיבא, ד"ר שטרנברג וד"ר מתן לא הסתפקו בסמכות הרפואית שניתנה להם לגבי העלייה של יהודי צפון אפריקה, אלא הרחיבו את סמכותם גם לעניינים סוציאליים, שאינם מעניינו ובסמכותו של משרד הבריאות, כפי שעולה מן ההתכתבויות הבאות.

באוקטובר 1952 כתבה מחלקת העלייה בירושלים מכתב לד"ר אונגר ממשרד העלייה בפריס, ובו היא מבקשת לפנות לד"ר טייב – רופאה האמון בטוניס, שאיננה מאשרת עליית יהודים שגיל מעל 40, עליה להסביר לד"ר טייב, שעניין הגיל אינו בסמכותה, אלא בסמכות מחלקת העלייה.

בנובמבר 1952 התלונן ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, בפני מליאת הסוכנות, כי משרד הבריאות מתערב בעניינים סוציאליים ובענייני גיל – נושא שאינו רפואי ואינו בסמכותו של משרד הבריאות.

בינואר 1953 הורה הרופא האמון במרוקו, ד"ר מתן, לעכב שליחת 250 חולי טרכומה לריפוי במרסיי. בעקבות כך שלח יצחק רפאל מכתב למחלקת העלייה במרוקו, ובו נאמר כי העברת החולים לריפוי במרסיי היא עניין אדמיניסטרטיבי ולאר רפואי, ואין בסמכותו של הרופא האמון להתערב בנושא.

בדיון בהנהלת הסוכנות הציג רפאל מכתב, ששלח ד"ר שטרנברג לד"ר מתן במרוקו, ובו הוראה לא לאשר "נדרש" – עולה הנדרש על ידי משפחתו בארץ – גם אם הוא בריא – עד שיקבל ממנו אישור מירושלים, וזאת לאחר שיבדוק את אפשרות הקליטה של הנדרשים.

ושואל רפאל : מה עניין כושר הקליטה הסוציאלי למשרד הבריאות ? עוד הוסיף רפאל, כי ד"ר שטרנברג עושה הכל כדי למנוע עלייה מצפון אפריקה, אך ד"ר שיבא הצדיק את עמיתו :

" שכן הדרושים גרים שמונה בחדר אחד הם יכולים לחלות, ואז העניין הופך לבעיה של משרד הבריאות. על כן הוא רואה זאת כבר עכשיו כבעיה רפואית "

לבסוף החליט "המוסד לתיאום" כי "כל הנושאים והקביעות הסוציאליות הינן באחריות בלעדית של מחלקת העלייה ; אך לא אדם כמו ד"ר שיבא ישלים עם קיצוץ ב "סמכויותיו", והוא אכן מצא דרכים נוספות כדי למנוע את עליית יהדות צפון אפריקה. כך, למשל, הוציא הוראה לרופא האמון במרוקו לבדוק לא רק את הנער, המועמד לעלייה במסגרת עליית הנוער – אלא את כל משפחתו. מובן שהעלות של בדיקת כל המשפחה עלתה פי 6 או 7 מהעלות של בדיקת נער אחד, אף נדרש זמן רב יותר – אף גם בזבוז של משאבים הצדיק את המטרה שביקש ד"ר שיבא להשיג.

בתגובה על כך כתב מנהל המחלקה לעליית ילדים ונוער בפריס, ישראל מרגלית, למנהל מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, ודיווח לו על הוראה זו של משרד הבריאות. הוא הדגיש, כי דרישה זו תפחית את היקף עליית הנוער מצפון אפריקה באופן דרסטי, שכן קשה להביא את כל המשפחה לבדיקה ; ובנוסף – ובעיקר – אם יתברר למשפחה שלא יוכלו בעתיד להצטרף לבנם עקב בעיות בריאות, הרי לא תרשה לו לעלות. בישיבת הנהלת הסוכנות במרץ 1953 הגיב על כך ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול :

משרד הבריאות הורה לבצע בדיקות לכל משפחת הנער המועמד לעלייה במסגרת עליית הנוער, גם אם המשפחה אינה מועמדת לעלייה, ואם יש בה חולה – במשפחה – הנער, למרות היותו בריא, לא מאושר לעלייה……רופא האמון במרוקו – ד"ר מתן אליעזר – פוסל צעירים בריאים לעלייה משום שבמשפחתם זקן או בעל מום, מחשש שבעתיד הם יצטרפו לבנם, ועל כן, עליית הנוער עלולה להיפסק ממרוקו.

רפאל וקול התלוננו על ד"ר שיבא בעניין זה גם בדיון ב "מוסד לתיאום" במרץ 1953 ; וקול הוסיף, שאפילו ממשלת המנדט לא נהגה כד"ר שיבא.

על טענות אלה הגיב שיבא והסביר את נימוקי מדיניותו : משרד הבריאות נחשב ל "שוטר הגבול" הקפדני ביותר, משום שידוע לו משני רפאים העובדים שם, שרק הנחשלים רוצים לעלות ; ואם יש מקרה סוציאלי – יש אפוא להקפיד בו כמו במקרה של בריאות. באשר לעליית הנוער הסביר ד"ר שיבא :

נתתי הוראה לרופא, שאם ילד הרוצה לעלות צריכים לבדוק את כ המשפחה. כבר הסברתי, ששולחים בכוונה את הילד הקשה והבלתי מוצלח. אם אין בודקים את המשפחה כולה, הערימה אינה מתגלית….יוצא אפוא שהמוכשרים נשארים שם והבלתי מוצלחים עולים.

"המוסד לתיאום" לא קיבל את טענותיו והחליט : "משרד הבריאות יטפל בענייני בריאות ; אך ד"ר שיבא לא הורה לרופאים האמונים במרוקו ובתוניסיה להפסיק את בדיקת המשפחות. שוב התלוננו יצחק רפאל ומשה קול ב "מוסד לתיאום", וביוני 1953 החליט "המוסד לתיאום" לבטל את הבדיקה הרפואית של משפחות הנוער והצעירים המועמדים לעלייה.

ה "שלישיה" שיבא-שטרנברג-מתן אכן הצליחה ליצור קשיים רבים, על מנת למנוע את העלאת יהודי מרוקו ארצה, כדברי ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל. כך, למשל, בפברואר 1953 כתב רופא האמון במרוקו, ד"ר מתן, כי יש לצמצם את קיבולת מחנה "אליהו" בקזבלנקה מ-600 -650 נפש, ל- 350 בלבד, ולא – יסיר על אחריות מהמחנה.

במכתב התשובה אליו מאת זאב חקלאי, ראש מחלקת העלייה במרוקו, נאמר : מחנה זה יכול להכיל עד 650, ועל פי דרישתך הרי לא נוכל להעלות ממרוקו אלא כ-700 עולים במשך 6 – 8 חודשים – ממוצע של 100 בחודש -, אני דוחה בכל לשון של דחייה הודעתך על הסתלקותך מהאחריות אם תפרוץ מגיפה כלשהי. לאחר שהיה של ארבעה חודשים בלבד – במרוקו – אתה ממהר להודיע על הסתלקותך מאחריות במקום להשקיע עבודה קונסטרוקטיבית.