מורשת יהדות מרוקו

דיפלומט נון־קונפורמיסט

מאת

יגאל בן־נון

ג׳ו גולן נפטר בשנתו ליד אלג׳דידה שבמרוקו ב־ 11 באוגוסט 2003. שלטונות מרוקו טיפלו בהטסת גופתו לפריס ומשם לקבורה באביחיל שבשרון. ידידו, שר החוץ לשעבר מוחמר שרקאוי, שהוא גיסו של חסן השני, דאג להעביר את גופתו לבית עלמין יהודי וטיפל, בשם ממשלת מרוקו, בכל הבעיות הטכניות. גולן נפטר בגיל 81 בחברת כל בני משפחתו שהתלוו אליו לנופש כאורחיו של השר שרקאוי. רצה הגורל שהוא מצא את מותו באותה מדינה שסייע למנהיגיה לזכות בעצמאותה וליהודיה לשמור על זכויותיהם. באופן מפתיע הוא נפטר באותו מקום ליד אלג׳דידה שבו שכן מחנה המעבר לעולים ״קדימה״ שגולן טיפל בפינויו לישראל כארבעים ושמונה שנה קודם לכן.

לאורך כל הקריירה הציבורית שלו פעל גולן נגד הזרם תוך ראיית הנולד. בכך הודו לאחר מעשה רבים מיריביו. אישיותו של גולן קרנה צבריות נטולת חותם של גלותיות, של אדם המעורה היטב בחיי האזור ובתרבותו. שיטתו דגלה בהסכמים דיפלומטיים והוא ידע יותר מכל להתחבב על מנהיגים ערבים ולזכות באמונם. רשימת קשריו ומגעיו ארוכה ומגוונת. היא כללה שיחות נפש עם מוחמר החמישי, ידידות עם אלמנת הנשיא רוזוולט ועם ראש עיריית פירנצה ג׳ורג׳ו לה־פירה. על כך יש להוסיף את הפגישות עם המצרים מוחמר חסנין הייכל והקולונל סַרוּאַת עוכאשה, עם האלג׳ירי כרים בלקסם ועם מנהיג צבא השחרור המרוקאי ד״ר עבדלכרים ח׳טיב. הוא ניהל משא ומתן עם מוחמד לע׳זאויי ראש שירותי הביטחון של מרוקו העצמאית, וקשר קשרי ידידות אמיצים עם ראש ממשלתה הראשון מברכּ״בכּאי, עם עבדרחים בועביד, מהדי בן־בַרְכָּה, עבדלקדר בן־ג׳לון, מוחמר שרקאוי, עבד אל הדי בוטלב, בן־סאלם גסוס ועם מנהיג האוכלוסייה הברברית מחג׳ובי אחרדן. הוא נפגש גם עם מנהיגים הנחשבים לשמרנים כגון עלל אלפסי, חג' עומר בן־עבד אל ג׳ליל, אחמד בלפרג׳, מולאי אחמד עלאוי וד״ר מוחמר אלפסי. קשרים אלה ורבים נוספים הפכו את גולן למתווך שכל גורם ממסדי נאלץ להזדקק לשירותיו כדי ליצור קשר עם גורמים ערביים. אף־על־פי־כן, ראש המוסד טען שגולן מאמין יותר מדי לערבים ושהוא לא מבין שהאסון כבר מתדפק על הדלת במרוקו. לטענתו, המרוקאים לא יותר טובים מהסורים, העיראקים והמצרים וכשגולן משפיע על חבריו בקונגרס היהודי העולמי להאמין בערבים, הוא מעמיד את יהודי מרוקו בסכנה.

על אופיו של גולן ויחסיו עם עמיתיו מעיד נציג הקונגרס היהודי העולמי בג׳נבה גרהרט ריגנר: ״היה לו עניין עמוק בתנועות הלאומיות הערביות. הוא דיבר בשטף ערבית והיה לו כשרון מיוחד בפתיחת דלתות וביצירת קשרים במצבים הקשים ביותר. מכאן השליחות שהטיל עליו הקונגרס היהודי ליצירת הקשרים הראשונים עם החוגים הלאומיים באיסתיקלל ובמפלגה הדמוקרטית לעצמאות. גולן לא היה נטול חן והשתמש בו בכשרון במגעיו. הוא גם ידע בין היתר להתלוצץ, דבר שסייע לו במשימותיו אך לא עשה אותו פופולרי בקרב חברי המנהלים הפוליטיים״.

במרוקו, שהייתה זירת פעילותו העיקרית בשנות החמישים, יישם גולן את האופציה הדיפלומטית והיא, ורק היא, הביאה לפתיחת שערי ההגירה. לעומת שיטתו, עודף האקטיביזם של אחדים מיריביו במוסד הביא לאסונות ולפגיעה בחיי אדם. איסר הראל ערך חלוקה סכמטית לשני מחנות. מצד אחד הציב את תומכי העלייה בתנאי מחתרת תוך סיכון חיי אדם, ומולם את תומכי הדיפלומטיה השקטה והגישה הסובלנית כלפי שלטונות מרוקו. במציאות, החלוקה הייתה מורכבת יותר והתערבו בה שיקולים הנוגעים להערכת מידת הסכנה שצפויים ליהודים במרוקו ולדרך היעילה ביותר לשכנע את השלטונות לאפשר ליהודים לצאת. אפילו נציג הגישה האקטיבית, ברוך דובדבני מן הסוכנות היהודית, נאלץ להודות ביעילות שיטתו של גולן: ״ראייתנו אנו הייתה ראייה ציונית. לא התחמקנו מהכרעות הרות גורל, בהיותנו משוכנעים שאין עתיד ליהדות מרוקו אלא בעלייה לישראל, וחשנו בעליל את דוחק הזמן. לא כך אנשי הקונגרס היהודי העולמי שעמלו להשגת פתרונות לשעה ועל הקלת המצב במקום […] עם זה, יש לומר לזכותם, שקשרי הידידות שלהם עם רבים מאנשי השלטון הם שמנעו שפיכות דמים ברחוב היהודי בתקופה של העברת השלטון מיד ליד, קשרים אלה תרמו גם כן להקלת המצב במחנה המעבר שליד קזבלנקה״.

עדות להבדלי הגישה בין ראשי המוסד לבין עמדותיו של גולן משתקפת ביחסו למצבורי הנשק שהחדירה רשת ״המסגרת״ של המוסד למרוקו ואשר סיכנה את הקהילה המקומית: ״הם עשו דברים משוגעים. אחד מן הנציגים [של המוסד] שלח צעירים יהודים מרוקאים למחנות צבאיים בארץ והחזיר אותם לכפריהם במרוקו, חמושים בנשק אישי, שהוברח למרוקו, כדי שיגנו על שאר היהודים תושבי המקום. כל זאת מבלי לחשוב על כך שזה יחשיד אותם בעיני התושבים המקומיים, שתוך כמה ימים יגלו מי הם. המוסד פשוט לא יישם את לקחי המחדלים מן ׳העסק הביש׳ במצרים והמשיך לחזור על טעויותיו״. גם בעיית השימוש המופרז שעשו נציגי המוסד בנשק השוחד קומם את גולן. במקרים רבים מדי הציעו שוחד לפקידים בכירים למרות שלא היה שום צורך בכך: ״מעולם לא נתתי אגורה אחת כדי שייצא יהודי. אחר כך, כשעזבתי, השוחד הפך לכלי עזר שכיח בידי המוסד ביחסיו עם השלטונות״.

בכל הקשור למגעים עם מנהיגים ערבים הפך גולן למוסד של איש אחד מול גורמים רבים שנזקקו לתיווכו מכיוון שלא הצליחו ליצור בעצמם את הקשרים הנחוצים להם. רשימת המוסדות שפנו מרצון או מאונס לבקש את התערבותו מרשימה בחשיבותה. היא כללה את משרד החוץ בירושלים ואת שגרירות ישראל בפריס, את חבריו בקונגרס היהודי העולמי, את שליחי הסוכנות היהודית, את ראשי המוסד וגם את מנהיגי הקהילה היהודית במרוקו. הממסד לא אהב מתווכים מוכשרים. הם היוו הוכחה ברורה מדי לאזלת ידם. זו הסיבה שפעלו בדרכים רבות להרחיק את גולן ואת אנדרה שורקי מזירת ההתרחשויות. אך לא תמיד בהצלחה.

על יחסה של גולדה מאיר לגולן, לעומת יחסו של מולאי חסן ושל המרוקאים בכלל אליו. ניתן ללמוד מן הפרשה הבאה. ב־4 באוגוסט 1960  עמדה לצאת למרוקו משלחת של הקונגרס היהודי העולמי לפגישה עם יורש העצר, נטלו בה חלק אלכסנדר איסטרמן, אנדרה ז׳אבס וגולן. לפני הנסיעה התקבל מברק מגולדה מאיר ובו היא מודיעה לשגרירות בפריס שהיא מתנגדת לנסיעתו של גולן מכיוון שלא קיימים בין ישראל למרוקו יחסים קונסולריים ולכן היא אינה יכולה להבטיח את ביטחונו. ביום הטיסה נפגש איסטרמן עם השגריר ולטר איתן וביקשו להסיר את ההתנגדות לנסיעה. אחרי התייעצות אסר השגריר על גולן לנסוע והודיע לו שאם ייסע בכל זאת, הדבר יהיה על אחריותו ובניגוד לדעת השגרירות. היה ברור שעמדתם של ראשי משרד החוץ כלפי נסיעתו נבעה לא מדאגה לביטחונו של גולן אלא מהסתייגות מעמדותיו בנושא הצפון־אפריקאי. טענותיהם של גולדה מאיר ושל איתן לא היו עקביות, מכיוון שבעבר הם עצמם פנו לגולן להתערב כדי לאפשר את נסיעתו של עקיבא לווינסקי למרוקו אף שלא קיימים יחסים קונסולריים בין שתי המדינות. יתר על כן, ברור שכאשר שלטונות מרוקו הנפיקו לגולן אשרת כניסה על דרכונו הישראלי הם לקחו בחשבון את הדאגה לביטחונו האישי. הענקת אשרה לישראלי מוכיחה גם שהמרוקאים לא ראו בישראל מדינה שהם נמצאים עמה ביחסי יריבות. בידי גולן ואשתו היו כבר דרכונים ישראליים שהוטבעו בהן אשרות כניסה מרוקאיות מספר 6 ו־7 של המדינה החדשה. לבסוף החליט גולן, כאזרח ישראלי נאמן, שעד לבירור העניין הוא יעכב את טיסתו. בדיווח למשרד החוץ נאמר שהנסיך סירב לקבל את איסטרמן וז׳אבס לשיחה בטענה שהוא לא מכיר אותם. לפי דיווחו של גולדמן, שאל מולאי חסן מדוע לא הצטרף גולן לשני השליחים וכאשר השיבו לו שגולן חולה, ביקש מהם להמתין עד להבראתו ואז יקבלם. איסטרמן וז׳אבס נאלצו לעזוב את מרוקו כלעומת שבאו.

גולן יכול לזקוף לזכותו הישגים לא מעטים בזירה המרוקאית, בהגנה על יהדות אלג׳יריה וביחסים בין הוותיקן לישראל. אחד משיאי הצלחותיו הוא המסמך המכונה הסכם גולן־לע׳זאוי, שבמסגרתו סיכם עם ראש שירותי הביטחון המרוקאי את פינויו לישראל של מחנה המעבר ״קדימה״ ליד העיר אלג׳דידה. בין שאר פעולותיו השוטפות אפשר למנות את שכנוע ראשי הקהילה לתמוך

בעוד מועד בראשי התנועה הלאומית המרוקאית, מניעת פגיעות בנפש בזמן העברת השלטון בזכות מגעיו עם ראשי צבא השחרור.

קישור לכתבה בעיתון"הארץ"
https://www.haaretz.co.il/misc/1.1069800

דיפלומט נון־קונפורמיסט

מאת

יגאל בן־נון

ראוי להזכיר במיוחד את שלוש הוועידות הים־תיכוניות שהתקיימו בפירנצה החל מאוקטובר 1958 ביזמת גולן וראש העיר לה־פירה. מטרת הוועידות הייתה להפגיש אנשי רוח ואנשי ציבור ישראלים וערבים למען פתרון הסכסוך במזה״ת. לוועידות התלווה פרסומו של כתב העת ״לימודים ים־תיכוניים״ (Études Méditerranéennes), שבו נטלו חלק אינטלקטואלים מארצות ערב ומאירופה. ללא ספק היוו ועידות אלה והמפגשים שצמחו בעקבותיהן תקדים למפגשים חשאיים שקיימו אינטלקטואלים ישראלים ועמיתיהם הפלסטינים לפתרון הסכסוך המדיני.

גולן נולד באלכסנדריה בשנת 1922. החינוך שזכה לו בדמשק ובביירות בערבית, אנגלית וצרפתית הכשיר אותו לתפקידים שנטל על עצמו בקריירה הציבורית שלו. ממושב אביחיל שבשרון, לשם הגיע עם הוריו בשנת 1940, גויס לצבא הבריטי ונשלח ללוב ולאיטליה ושירת בהמשך במודיעין של ההגנה. ערב מלחמת השחרור נעצר בקהיר, שם עסק בהכשרת צעירים להגנה עצמית, ושוחרר אחרי שלושה שבועות. עם קום המדינה גויס לחיל המודיעין. משנת 1949 עד אוקטובר 1953 למד גולן משפטים ומדעי המדינה בסורבון בפריס. רגישותו לבעיות לאומיות הביאו אותו לקשור קשרי ידידות עם סטודנטים מארצות ערב ומאפריקה. יחד איתם יזם את הקמתה של ״ליגת הסטודנטים הצרפתים נגד קולוניאליזם״ ונבחר למזכירה הכללי. באותן שנים, הקולוניאליזם הצרפתי בצפון־אפריקה היה דבר מובן מאליו ונראה לרבים שהוא יתקיים עוד זמן רב. כאשר כל הגורמים הישראליים והיהודיים תמכו תמיכה גורפת בצרפת ובמדיניות החוץ שלה, ניהל גולן שיחות פוליטיות עם ההנהגה המרוקאית העתידית. תמיכתו בתנועה הלאומית המרוקאית הביאה אותו פעמים אחדות לחקירה בשירותי הביטחון הצרפתיים (DST). בהמלצת משה שרת ומנכ״ל משרד החוץ ולטר איתן, מינה אותו נחום גולדמן ליועץ מדיני של הקונגרס היהודי העולמי בנושא ארצות ערב. תחת כותרת זו יזם קשרים חשאיים עם מנהיגים רבים בעולם הערבי ועם חוגים ליברליים באירופה. ניסיונותיה של גולדה מאיר לשלול את דרכונו הישראלי בגלל האזהרה שהעביר לראשי הקהילה היהודית באלג׳יריה בשנת 1961 היא פרשה מכוערת בתולדות משרד החוץ הישראלי. באלג׳יריה, בניגוד למרוקו, הייתה סכנה אמיתית לחיי הקהילה ששיתפה פעולה עם השלטונות הקולוניאליים הצרפתיים. גולן רשם את שמו בהיסטוריה גם בזכות המגעים שניהל ברומא עם ראשי הוותיקן, שבכתוצאה מהמגעים שינו הקתולים את תפילת הפסחא שכללה ביטויים אנטי יהודיים.

ספר זה נכתב בצרפתית בשנת 1982 על סמך דפי יומן רבים שרשם גולן במהלך האירועים המתוארים בו, מיד לאחר שיחותיו עם האישים שאיתם ניהל את המגעים. מבחינת ערכה ההיסטורי זוהי עדות רבת ערך של אדם שנטל חלק פעיל באירועים. פרשיות אחדות שבהן היה מעורב גולן כלל לא נכללו בספר זה. מאחדות העדיף גולן להתעלם מטעמי צניעות או מפני שלא היה בידיו תיעוד מספיק לשחזרם. הספר אינו נטול סובייקטיביות ונקיטת עמדות מנוגדות לקונפורמיזם הרעיוני ששלט בזמנו. זו גם הסיבה שרבות מן הפרשיות הנוגעות לפעילותו, כולל יחסי ישראל עם בן־בַּרְכָּה, נותרו עדיין חסויות. בארכיון מדינת ישראל שמורים עדיין תיקים חסויים שמתייחסים ישירות לגולן: ״יוסף גולן 1961-1960״, אמ״י ח״ץ, תיק 9/939. ״גולן 1963-1962״, אמ״י ח״ץ, תיק 4/947. ״ג׳ו גולן, נחום גולדמן, ינואר 1960 עד דצמבר 1966״, אמ״י ח״ץ, ארבעה תיקים: 01, 11, 21, 9/4332. בתיקים חסויים נוספים מצויים לבטח התכתבויות ודו״חות רבים הנוגעים לפעילותו של גולן. יותר מארבעים שנה לאחר סיומו של הפינוי המאורגן של יהדות מרוקו הגיע הזמן להסיר את החיסיון על כלל התיקים הנוגעים לנושא.

בחודש יולי 2003 צלצל אלי גולן מרומא לפרים. הוא שאל איך מתקדם מחקרי שעסק ביחסים החשאיים בין ישראל למרוקו. הספר היה עדיין בשלבי ניסוח אחרונים והוא שאל אם הוא יכול לקרוא את כתב היד לפני פרסומו. השבתי לו שעל־אף שאין מוסרים טקסט לקריאה לפני סיום ניסוחו, אשמח להעמידו לרשותו כדי לקבל את הערותיו שהיו חשובות לי מאוד. ידעתי שהוא ימצא בספרי פרטים רבים על דברים שהתרחשו מאחורי גבו ונעלמו מעיניו אז, אך ישמח לגלותם. כך לגבי הפגישה עם יורש העצר ב־4 באוגוסט 1960. קבענו שניפגש בעוד זמן מה כשנגיע שנינו לארץ, אני לתל אביב והוא לביתו בעיר העתיקה בירושלים. כשבועיים לאחר מכן ישבתי להדפיס עותק מכתב היד כדי למסור אותו לגולן ואז הגיעה אלי הידיעה על מותו במרוקו. הצטערתי מאוד שהוא לא זכה לקרוא את הספר, שבמידה רבה אמור לשקף את מידת תרומתו לעלייתה לישראל של יהדות צפון־אפריקה. הצער היה גדול.

אוניברסיטת פריס 8

סגירת השערים והקריאה להצלה

מיד עם קבלת עצמאותה גזרה ממשלת מרוקו ב־12 ביוני 1956 על סגירת שערים ליציאת יהודים. משרד ״קדימה״, שטיפל בעליה נפגע ונאסרה פעולת השליחים, כך גרמו נסיבות־חוץ לסתימת העליה. אף על פי כן הרצון לעליה של יהודי צפון אפריקה לא נחלש והסיבות הן: האבטלה והמצוקה הכלכלית שהיתה גוברת והולכת בשל עזיבת הון את מרוקו. הצרפתים הוציאו את צבאם החונה שם עקב לחץ מדיני מצד ממשלת מרוקו ותנאים בין לאומיים כלליים. צבא זה בעבר סיפק עבודה ליהודים. עתה הם היו מבוטלים. נוסף לכך היה קיים חרם של תושבי המקום נגד יהודים. בדידות ואי בטחון ביחס לעתיד התפשט בקרב היהודים. הם לא היו ולא רצו להשתלב בתרבות הערבית, כשיש להם תרבות צרפתית.

כל הסיבות הללו גרמו לכך, ששבט פורה ומבורך זה יעזוב את הגולה ויעלה לישראל. עלינו להכין הכלים לקליטתם של אלה שעתידים להגיע בקרוב.

בקול קורא, שיצאה התאחדות עולי צפון אפריקה בישראל ביולי 1956, נאמר: ״על ממשלת ישראל והסוכנות היהודית הנושאת בעול ההיסטורי, להציל אחים אלה בעוד מועד. על כל יהדות הגולה החופשית, על תושבי המדינה להירתם למפעל ההצלה בכוחם ובהונם, כי הצלת אחים היא בטחון המולדת״.

בדיון בכנסת ב־1.9.55 על גורל יהודי צפון-אפריקה נאמר בהצעת סיכום של מרבית הסיעות בכנסת: 1. הכנסת מביעה את חרדתה לבטיחונם ולגורלם של המוני היהודים בצפון אפריקה ורואה בעלייתם את הפתרון היחידי למצוקתם. הכנסת מחייבת החשת עליתם בקצב מוגבר. 2. הכנסת מטילה על הממשלה, בהתייעצות עם ועדת הכספים, ובתאום עם הנהלת הסוכנות היהודית להביא בפניה תכנית מפורטת לממון העלית המוגברת בתקופה הקרובה ולקליטתה. 3. הכנסת קוראת לאזרחי המדינה וליהודי התפוצה, ובמיוחד ליהודי ארצות הברית, להתגייס למפעל לאומי רב ממדים ולמימון תכנית זד.

ב ־24.8.55 הפגינו עולי צפון אפריקה למען עלית הצלה. למשלחת המפגינים הובטח, שהועד הפועל הציוני יאשר הצעת החלטה לעלית 45 אלף יהודים מצפון אפריקה באותה השנה, ואם יוחמר המצב ידאגו לעליית אלף נוספים.

בכנס יוצאי צפון־אפריקה. בנתניה ב־6.5.59 אמר מר ד. בן גוריון ראש הממשלה לשעבר: .״אני מאמין, כי העשור השני. של המדינה יראה, את גאולתה השלמה של יהדות צפון אפריקה. אני גם מאמין, כי ממשלות מרוקו, תוניס ולוב יאפשרו לכל היהודים, שירצו בכך, לצאת, והמשפחות המפוררות יתאחדו״

דיון מיוחד נערך ב־19.8.54, בכנסת על הצלת יהודי צפון אפריקה והועבר לועדת החוץ והביטחון של הכנסת. בעקבות שלוש הצעות לסדר היום ניתנה תשובה מפי ראש הממשלה מר מ. שרת ז״ל; אשר אמר בין היתר : ״.המוסד, לתאום, המשותף לממשלה ולסוכנות היהודית׳ הקדיש בשבועות האחרונים כמה ישיבות רצופות לברור השאלה הזאת במיוחד ולטכוס עצה, הוא שמע דינים וחשבונות מפורטים מפי חבריו ושליחיו אשר, ביקרו במקומות המעשה. הוא קיבל כבר החלטות להחשת העלייה במסגרת היכולת הנתונה. הוא גם העמיד לפניו את ברור הבעיה .של גיוס,.. אמצעים חדשים להרחבת היקף העלייה וההצלה״.

הכנסת, חוץ מסיעת ״חירות״, הסכימה להעביר הנושא לדיון בועדת החוץ והבטחון.

איסור העלייה השרירותי הוליד מערכה ממושכת בכוונים שונים והקונגרס היהודי העולמי נקרא לצאת למשא ומתן עם ממשלת מרוקו על הבעיות השונות, שנוצרו.עם סגירת העלייה. המשא ומתן נסב סביב הנקודות הבאות: א). מערכה על חופש ההגירה. ב) תביעה.לאפשר איחוד משפחות עם מאה אלף היהודים יוצאי מרוקו .אשר בארץ ג. פתרון מהיר על־ידי עליה לבעיית 50 אלף׳ שחיסלו את עסקיהם והתכוננו לקראת עליה, ולפתע מצאו עצמם במקרים רבים, ללא קורת גג ופרנסה. ,היתר עלית תושבי המחנה שליד קזבלנקה, שנשאר ללא יד מארגנת ורשות לשלוח רופאים.לקיים תנאי הבריאות במחנה עד למרוקו.

לאחר משא ומתן ממושך נענו השלטונות לתביעה, האחרונה בלבד, והתירו את עלית תושבי המחנה.

באוגוסט 1957 נעצרו בטנג׳יר אלף ומאתים יהודים ממרוקו , קבוצה, קטנה יותר בטטואן בדרכם לארץ. ממשלת מרוקו נסתה להשפיע  על האנשים לחזור למקומותיהם והיהודים סירבו. העולים סבלו, אך לא ותרו להגיע לארץ.

מאורעות ואדי סאליב

קליטתם של יהודי צפון אפריקה הייתה מלווה בעיות שונות, ראשית, היה מרחק רב בין צורות הפתרון המיוחלת ובין מה שמצאו העולים בבואם ארצה. שנית, יהודי מרוקו היו נטולי כלים הכרחיים כדי למצות את האפשרויות, שנתנו להם בבואם. שלישית, העלייה לא שינתה את היסודות הערכיים של העדה. רביעית, נוצרה אוירה בלתי נוחה סביב עדה זו, שמקורה בדעות קדומות שהשפיעה הן על נכונות הקליטה והן על נכונות להיקלט.

 ״עבודות הדחק״, שהיה בהם פתרון זמני להכנסה מינימלית, לא הקנתה להם את הביטחון לעתיד. לבעיית התעסוקה הצטרף הגורם החברתי, שכן מקום העבודה קובע גם את מקומו של אדם בחברה. הדעות הקדומות לגבי ״עדות המזרח״ בישראל ובמיוחד כלפי ״המרוקאי״ הכביד מאד על קליטתם, מרוקאי נעשה שם נרדף לתוקפנות. בבוא הצפון אפריקאים לישראל ראו את הדברים הבולטים לעין שקובעים את רמת החיים.

הם היו עדים לצורת הצריכה של אזרחי ישראל האשכנזים לזו שלהם הנתונה בפער עצום. ״עבודות הדחק״, מספר הילדים הרב והתנאים הכללים לא עודדו את ילדיהם להתקדם בלמודים. כל המציאות הזו, שהנה בעיתית מעיקרה, יצרה מתיחות מתמדת. בסביבה הטעונה חומר נפץ קל מאד היה לכל מעונין בכך לגרום להתלקחות, תוך כדי ניצול רגשי ההתמרמרות. חוסר סיפוק אכזבות של קליטה מתאימה.

במקרה או שלא במקרה ניצת הגפרור בואדי סאליב, שהסעיר את חיפה, את מדינת ישראל ואת היהודים בתפוצה.

מאורעות ואדי סאליב בחיפה, ששמעם הגיע למרחוק, התחיל ב־8.7.59 בשעות הערב בחיפה. יעקוב אל־קרייף, יוצא מרוקו, שהתפרע בשכרותו באחד מבתי הקפה בשכונת סאליב בחיפה נפגע ונפצע ביריות המשטרה. האיש נלקה לבית החולים. מיד התאסף קהל רב כשכולו זועם וסוער. מכונית המשטרה שעברה במקום נרגמה באבנים, שוטר שנמצא ונזדמן לאותו מקום ירה, יריה אחת באוויר. ארבע יריות אחרות נורו מאקדוחו של אזרח, שומר בנק לאומי.

למחרת בבוקר׳ הופצו כרוזים והוראות להימנע מלצאת לעבודה ולסגור החנויות, ״ליכוד עולי צפון אפריקה״ קרא לעצרת־עם בבית הכנסת הרמב״ם לאחר העצרת יצא ההמון מבית הכנסת כשבראשו דוד בן הרוש, יושב ראש ״הליכוד״. פני כולם היו להפגנה לעבד מטה המשטרה. המפגינים הניפו דגלים שחורים ודגל לאומי מוכתם בדם וכרזות: ״איה הצדק " המשטרה הרגה אדם חף פשע, אין חוק במדינה״.

היצרים התלבו ובשעות אחר הצהרים נתקבלו ידיעות במטה המשטרה על הפגנה בת מאות אנשים המתעתדת לעלות להר הכרמל. ואכן, שתי קבוצות יצאו ׳מהשכונה, אחת עברה בריצה עד לרחוב הרצל, ניפצה שמשות ונסוגה במהירות, .השניה הגיעה עד לרח׳ שפירא, ניפצה שמשות, פגעה ברכוש ונמלטה. כתוצאה מהתפרעויות נפצעו 13 אנשי משטרה, וביניהם שנים קשה, נגרם נזק רב לרכוש המוערך ב־25 אלף ל״י, 34 איש נעצרו.

פרטים אלה פורסמו על ידי ועדת החקירה, שהתכנסה לפי החלטה של הממשלה, לחקור בדבר נסיבות ההתפרעויות שפרצו ב־9 ביולי 1959 בשכונת ואדי סאליב בחיפה ולברר כיצד ובאילו נסיבות פעלה המשטרה, מה היו הגורמים והנסיבות, שהביאו אנשים מהקהל לנטילת חלק בתקריות, ואם היתה בהתפרעויות אלה יד מארגנת.

באותו יום שפרצו מאורעות ואדי סאליב מנה הרב י. נסים הראשון לציון ועדת חקירה בנידון, בהרכב ה״ה: הרב י. אבו־חצירא׳ אלפונסו סבח׳ שמואל ׳טולידנו, ח״כ דניאל לוי ושמואל חמו, ממצאי הועדה נמסרו לרב נסים ולנשיא המדינה י. בן-צבי ז״ל. באותו יום נתקבלה המשלחת על ידי הנשיא. באותו דו"ח הדגישו, שהדבר הראשון שהיה צריך לעשות, שינוי יחס כלפי העולים״ הצביעו על הצורך להעמיד פקידים מאותה העדה שלהם שפה משותפת, שפור תנאי הדיור, תנאי עבודה טובים ותנאי חינוך מניחים את הדעת. התשובה הייתה, היות והכנסה מנתה ועדת חקירה, אין אנו רשאים להתערב בעבודתה.

בדו"ח המפורט שהוגש לממשלה בכתב על ידי חברי הועדה: יו״ר — ד״ר מ. עציוני, שופט בית המשפט המחוזי. חברים — ח״כ י. קליבנר ז״ל, הרב יצחק אבו-חצירא, פרופ ש. איזנשטאט ועו״ד רם סולומון. בדו״ח נאמר בין השאר:

״הועדה משוכנעת, שהתנהגות המשטרה נבעה משיקולים כנים של רצון להימנע בכל מחיר של שפיכת דמים מהתנקשויות בין יהודים ויהודים, עד כמה שהדבר נוגע למאורעות לילה ה־8.7.59 נראה לנו שיש ליחסם להתפרצות ספונטנית של הקהל תוך רגש הזדהות עם איש השכונה יעקב אל קרייף ומתוך חרדה לגורלו. ברם ספונטניות זו נמוגה והלכה עם ערפילי השחר ומכאן ואילך מתעצבות התגובות על ידי יד מכוונת ומארגנת.

מנהיגי ארגון, ליכוד עולי צפון אפריקה ובראשם דוד בן הרוש מודים שביוזמתם כונסה האספה ובהתנהגותם צעדה התהלוכה בבוקר יום 9.7.959 האופן בו אורגנה ההפגנה אינו יכול שלא לעורר ליבוי יצרים וסערת רוחות. (דגלים שחורים, דגל לאומי רווי דם).״

בצווארו של ארגון ״ליכוד עולי צפון אפריקה״ תלוי, לדעת הועדה׳ קולר ¡־;אחריות של ההתפרעויות באותו יום…

לא רק שאין לזהות בשום אופן, את כל העדה הצפון אפריקאית עם מעשים אלה. אלא אף לא את שכונת ואדי סאליב בכללה…

אמנם טענו בפנינו — אי אלו אנשי ציבור כי מאחור ״הליכוד״ וההתפרעויות עמדו גופים צבוריים או פוליטיים, שהיו מעונינים בהסתה ובהתלקחות, אולם לא הובאו בפנינו כל הוכחות לביסוס הטענות…״

המסקנות של ועדת החקירה

״מאורעות ואדי סאליב ודומיהם, חייבים לשמש לנו אות אזעקה המזהירנו שטרם הגיעה העת לשאננות, כי טרם הגענו אל קיצו של המאמץ הלאומי וכי יש צורך במפנה חד בכל יחסינו הבינעדתיים במדינה.

יש לזרז, בכל האמצעים, את התהליך המבורך של מפעלים קיימים בשיכון, התיישבות, עידוד השכלה ועוד. שומה על המדינה להעמיד בראש דאגותיה את חיסול משכנות העוני, ואת העלאת רמתן התרבותית של קבוצות נחשלות, על ידי הבטחת תנאים שווים בתחרות למלחמת הקיום ולהתקדמות השכלתית, חברתית וחינוכית בראש סולם העדיפויות צריך שתעמוד הדאגה המתמדת לשילובן של כל העדות במעגלות החיים הכלכליים והתרבותיים הן על ידי חינוך עובדי הציבור במוסדות, הבאים במגע עם הציבור לכל שכבות, אוזן קשבת, ליתר הבנה, ועיקר העיקרים לאהבת ישראל גדולה ובלתי מסוייגת ולהתעלות מעל דעות קדומות של מוצא עדתי.

אך יותר מכל קוראת הועדה אל כל אחד ואחד מאזרחי המדינה לתרום את תרומתו בקידום מיזוג גלויות. נשנן לעצמנו יום יום, שעה שעה שהבדלים במנטליות, בחינוך, בגישה בהשקפת עולם ובמנהגי חיים אשר עוצבו בגלויות דשונות אינם מעידים בשום פנים ואופן לא על עליונותו ולא על נחיתותו של זה או אחר. ובכל שנעלה מעל הרגשות עליונות כלפי ערכים שנראים לנו שונים ממה שהורגלנו אנו אליהם כך נקדם יותר ויותר את תהליך המופלא, שאנו זקוקים לו יותר מכל, תהליך מיזוג הגלויות.

נעודד בקרבנו שוב את רוח ההתנדבות, לרדת ולהטות שכם לסבלות אחים שטרם מצאו מקומם הראוי. רעיון שידוד המערכות והפלת המחיצות צריך שיחדור לכל אתר ואתר החל מבית הספר, עבור דדך לשכת עבודה, מוסדות המדינה וגופים ציבוריים אל לבו של כל פרט ופרט. חייבים אנו,לעודד את גילוייהם של בטויי התנדבות והתעלות שכה אפיינו את ציבורנו לפני שנים מעטות.

נראה לנו שרצוי שהממשלה תשקול, אם אין לה מן הראוי להקים גוף ציבורי רחב, שיכלול בתוכו אישי רוח גדולים, מחשבה ואנשי מעשה מכל החוגים, מכל העדות ומכל מזרמים, אשר אחת תהיה משימתו, .לבדוק, לייעץ, וליעל ולזרז את תהליך מיזוג הגלויות. ינתנו לו, למוסד מתאים זה, ׳הכלים המתאימים להצביע על לקויים, להתריע על הטעון תיקון .בשטח זה, ובעיקר להגביר את תחושת הסולידריות והאחווה בין כל שכבות.. העם היושב בישראל״.

אב תשי״ט — אוגוסט 1959-

תגובות למאורעות ואדי סאליב

מאורעות ואדי סאליב עוררו והתסיסו את דעת הקהל במדינת ישראל. התאחדות עולי צפון אפריקה בישראל פרסם כרוז, שהופץ באוגוסט 1959 תחת כותרת— ״אל תזהונו!״. בין השאר נאמר בכרוז! ״למה העיתונות מתעלמת מכל החיוב ומבליטה בשורותיה מעשה קומץ מוסת, קומץ. חסר אחריות אשר גם על שורותיו נמנים חיילי צה״ל מסורים״. ״אל יטשטשו המסיתים החיוב הכללי של בני העם ושל יוצאי צפון אפריקה! נתקן המעוות, נשכח ארץ מוצא של כל עולה, נעלה ונקלוט, בזכויות שוות. בני בל העליות ובין אח לאחיו, כי המעמסה כבדה״.

בעיתונות היומית הופיעו בימים ההם דעות אזרחים על מאורעות אלה ולפי כותרות המכתבים למערכת יובן תוכנם. והנה אחדים מהם: ״אין אפליה בגלל צבע העור״, ״מזוג העדות תהליך מושך״, ״ואדי סאליב .— אפוס ישראלי״, לא הואדי, הלב עלה על גדותיו״, ״למה הואדי עלה על גדותיו?״

ח׳׳כ י. ניצני ז"ל פרסם מאמר לאחר מקרה ואדי סאליב בשם ״לתכנון החברה בישראל״. בסוף המאמר הוא כותב: ״נתכנן את התפתחות החברה בישראל, נגייס את מיטב המוחות ואת האנשים בעלי הרצון הטוב למצוא פתרון קונסטרוקטיבי ממלכתי, לשאלה זו, נסיר את אבני הנגף ונצא לדרך המלך באמצעים ממלכתיים״. (מתוך הספר ״העליה מארץ מבוא השמש״, עמי 73).                                             –

גבי רבקה בר יוסף במאמרה ״המרוקאים — רקע הבעיה״ מסיימת ״פתרונות לשעה לא יגיעו לשרשי הבעיה. הדבר הנדרש. הוא תכנון כולל המבוסם על ניתוח מעמיק של כל הבעיות הכלכליות, החינוכיות ועל הכל החברתיות, ׳ושל התוצאות האפשרויות למדיניות המוצעת״.

מסקנות ועדת מאורעות ואדי מאלים לא השיגו את מטרותן. החיים נמשכו, כאילו כלום לא קרה. הנה דוגמה אחת, ב־1963 הכריז מר גולדשטין, יו״ר מועצה המקומית ראש־פינה לשעבר, שהוא מסרב לקבל עולים מצפון־אפריקה, שכן הם ״חממה של עולים פרימטיביים״, כך פורסם בעיתונות באותם הימים. כתגובה הגיש ח״כ א. חסין הצעה לסדר־היום בענין זה ותבע לפטרו מתפקידו.

בנאומו בכנסת מיום 28.3.66 על תקציב החינוך הביא שורה של הצעות להגברת פעולות החינוך ולהקלות לילדי אזורי־פיתוח. בין השאר תבע חינוך חינם על־יסודי לפחות לבני עיירות הפיתוח. ביום 21.6.66 נאם במסגרת תקציב משרד השיכון והציע להרחיב הדירות למשפחות מרובות ילדים ולבטל תוספת שכר־הדיה, שעמידר עמדה להעלות. בנאום על חוק התקציב 1967/68 תבע השקעות יתר לעיירות הפיתוח.

פיוטיה לחתונה אָשִׁיר בְּשִׁירָה (פיוט לכבוד החתן בבא מאיר)-קהילות תאפילאלת / סג'למאסא-מ. נזרי

מעגל האדם

פיוטיה לחתונה

אָשִׁיר בְּשִׁירָה (פיוט לכבוד החתן בבא מאיר)

הכתובת: פיוט. נועם: ׳אעיר כנשר׳. סימן: אני יחייא אדהאן חזק וברוך אמיץ.

לכבוד התורה החתן המפאר מאיר אביחצירא הי״ו אכי״ר. התבנית: מעין אזורית. פיוט בן שמונה עשרה בתים כולל בית הפתיחה. בכל מחרוזת ארבעה טורים: שלושה טורי ענף וטור אזור הנחתם בשתי מילות קבע ׳מאיר אביחצירא׳ משמעותיות לנושא השיר. החריזה: אאאא / בבבא / גגגא / .

המשקל: חמש הברות בכל טור.

מקור: ר׳ יחיא אדהאן, אני לדודי, ירושלים תשנ״ב, עמי עד.

מבוא לשיר: השיר כולו שבח ותהילה לבבא מאיר המכונה כאן ׳חתן תורה׳ על שם התורה, שבה דבק מילדותו בבחינת ׳ושמח מאשת נעוריך׳, זו התורה שאדם למד מנעוריו. הוא מכונה גם בתואר ׳חתן קדושה׳, תואר המוסב על ידי ר׳ יעקב אביחצירא על ספר תורה בפיוט ׳צהלי רני׳. שמו של החתן ׳מאיר בוחצירא׳ הוא הטור הרביעי בכל בית המשמש גם נושא השיר וגם מעין פזמון. החתן זוכה לתארי שבח בחכמת התורה, משנה וגמרא ושקידתו בלימוד השגור בפיו. גם מידות טובות של החתן נמנות בשיר: יראה ואהבה, ענווה וקדושה. בשיר גם איחולי שמחה של האב לבנו.

החתן בבא מאיר היה איש הדר הנרמז בתואר ׳איש הביניים׳ בטור 10 על פי הפירוש במדרש ׳מאי בינים? ש׳מבונה מכל מום׳ ׳העשוי כבנין׳. תיאור הבן המצפה לאביו בבית 9 ׳אל רופא מרפא / חזק הָרָפֶה / בנך מצפה / מאיר בוחצירא׳ מוטען במשמע כפול: הבן ישראל המצפה לאביו הקב״ה, והבן מאיר המצפה לאביו ישראל הנעדר מן החתונה. היעדרות זו נרמזה בבית האחרון ׳אמיץ השיבה / ישראל שובה / אל ארץ טובה / מאיר בוחצירא׳. ר׳ ישראל שהה בעת החתונה בארץ ישראל, והמשורר פונה בו בזמן לר׳ ישראל לשוב לתאפילאת הקדושה וגם לה׳ לשוב לארץ ישראל.

אשיר בשירה / בשפה ברורה / לחתן תורה / מֵאִיר בּוּחְצֵירָא

נאה לו שמוי / אליהיו עמו / בלילו ויומו / מאיר בוחצירא

יניק וחכים / את רבו מחכים / לדעתו משכים / מאיר בוחצירא

 ישר נאמן / בכל עת וזמן / צנצנת המן / מאיר בוחצירא

 חכם בתורה / משנה וגמרא / בפיו שגורה / מאיר בוחצירא

יראה אהבה / לדגול מרבבה / ידבק בחבה / מאיר בוחצירא

יחוד ענוה / קדשה נאוה / בם חשק אִוָּה / מאיר בוחצירא                

ישמח אב בבנו / עשות רצונו / עבודת קונו / מאיר בוחצירא

אל רופא מרפא / חזק הרפה / בנך מצפה / מאיר בוחצירא

 איש הבינים / יוסף החיים / בכפלי כפלים / מאיר בוחצירא

דורש ומקיים / לשם שמים / מיום יומים / מאיר בוחצירא

הן יראת השם / בה יקנה שם / טוב הנקךא בשם / מאיר בוחצירא

אז בחפתו / תשמח עדתו / אמו אחותו / מאיר בוחצירא

נא אל הראני / עד יזכה לבני / חיי ומזוני / מאיר בוחצירא

 חתן קְדֻשָּׁה / תורה מורשה / מאבן ראשה / מאיר בוחצירא

זכות אבותיו / ישמר מצותיו / חקותיו תורותיו / מאיר בוחצירא

קדוש אין בלתו / יברך אותו / עם בת זוגתו / מאיר בוחצירא

אל ארץ טובה / מאיר בוהצירא / אמיץ הָשִׁיבָה / ישראל שובה

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא -מעגל השנה -מאיר ניזרי

ספר זה עוסק בתיאור אורח החיים של קהילות תאפילאלת בכל מה שקשור למעגל השנה והתפילה. הוא המשך לקודמו, כרך א׳ העוסק במעגל האדם מן הלידה ועד לפטירה. שני הכרכים מהווים מפעל מחקרי תיעודי ששם לו למטרה לשמר את מורשת! של קהילות תאפילאלת/סג׳למאסא שבדרום מזרח מרוקו וקהילת תאפילאלת בבצאר שבאלג׳יריה, לתאר את מנהגיהן ואורח חייהן, הגותן ויצירתן התורנית והפיוטית במשך כ-150 השנים האחרונות.

הספר מתמקד כאמור בהוויי ובמנהג של מעגל השנה: שבת וראש חודש, ימים נוראים, סוכות ושמחת תורה, חנוכה וט״ו בשבט, פורים ופסח, ימי ספירת העומר וימי בין המצרים. הוא כולל תיאורי הווי, פיוטים ודרושים מוהדרים מאת חכמי תאפילאלת, וכן ההדרה ראשונה מכתבי יד בליווי מבואות ותרגום ערבי יהודי(שרח) של ההגדה של פסח, של תיקון פסח(צ׳היר), של פרקי אבות ושל ההפטרה לתשעה כאב ואף פיוטים וקינות.

שני הכרכים נשענים על מקורות בעל פה – כ-50 מסרנים, על כתביהם של חכמי המקום, על עשרות מסמכים שונים מתאפילאלת ועל אוספים של כתבי יד מבית הספרים הלאומי, ממכון בן־צבי, מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי וממוזיאון ישראל.

ד"ר מאיד נזרי, יליד ארפוד שבמחוז תאפילאלת, משלב זה למעלה מ-20 שנה את עבודתו המחקרית בהוראה אקדמית (היום במכללת ליפשיץ והרצוג) כמרצה בכיר למקצועות העבריים. פרסם כ-30 מאמרים בנושאי שירה ופיוט וקהילות תאפילאלת. ספריו הקודמים: שירת הרמ״א, הרב רפאל משה אלבאז, מאדריכלי השירה העברית במרוקו(הוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים, תשע״ג); קהילות תאפילאלת/סג׳למאסא – מעגל האדם (הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשע״ג)

כרך זה מוקדש למנהיגים הרוחניים של קהילות תאפילאלת במאה העשרים ממשפחת אביחצירא:

לאחים ר׳ יצחק ור׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא זלה״ה, מארי דאתרא בבודניב ובארפוד, לר׳ מאיר ב״ר ישראל אביחצירא זלה״ה, מרא דאתרא בארפוד וגלילותיה ולר׳ שלום אביחצירא זלה״ה, מנהיגה הרוחני של קהילת תאפילאלת בבצאר שבאלג׳יריה.

לר׳ אליהו ובנו ר' מכלוף אביחצירא זלה״ה ולר׳ שמואל אביחצירא זלה״ה ואחרונים הם ר׳ יחיא אדהאן ור׳ משה תרג׳מן זלה״ה, רבותיו של בבא צאלי.

לחזנים של כל קהילות תאפילאלת שהיו שליחי ציבור, דרשנים, שוחטים, מוהלים וסופרי בי״ד ובכללם חכמי משפחת לעסרי בקצר־ אסוק וריש.

לסופרי סת״ם של תאפילאלת אחד המרבה ואחד הממעיט ובמיוחד לד׳ אליהו סבאג(ה׳ן בא־יאיהו חזאן די זרף) ובניו ר׳ יצחק ור׳ יעקב, שכתבו יחד ב־150 ספרי תורה ולר׳ אברהם הדוש מקצר א־סוק שכתב לבדו 118 ספרי תורה.

יהא זכר כולם לחיי העולם הבא

תעודת סמיכה לשחיטה

ה׳ אלהים יעזור לי. סמיכה לחיים

אמת ויציב ונכון וקיים ברירא כשמשא. שנדבה רוחו אותו הח׳ הש׳(החכם השלם) והותיק רב באישורי כהה״ר(כבוד הרב החכם רבי) יצחק נזרי הי״ו(ה׳ יחייהו וישמרהו) ושנה ופירש לפנינו בחקירה ודרישה. בדיני שחיטה וטריפות עבוד פרישה. עד שנמצא בקי בהן. ובשמותיהן. בטעמיהן ובדקדוקיהן. הלכתא רברבתא. הלכה ברורה״ ועוד שוא׳לים הלכו בו. ובקרבו ישים אור בו. ויהי למשיב ידו. ותשובתו בצדו. וחפץ ה׳ הצליח בידו. לכוין אמרא ולאהדורי סברא״

ידיו רב לו שדעתו יפה. לקבל אלפא. דסר סכיניה ונמצאת יפה. לפום חורפא. מרישא לסיפא. וברוח מבינתו. היתה באמנה אתו. ופעמים הרבה לפנינו השחיזה הכינה וגם חקרה"

ועוד ידו נטויה. במילתא דרמייא. ויהי ידיו אמונה. ידו על העליונה. ומתהלך ברגש גדולה וקטנה. לא יחטיא המטרה. אפילו כחוט השערה״

ועדיו זכין לו מומחי וטבחי מתא. ועל פיהן אנו חיין ליקר סהדותא. ששחט לפניהם בהמה גסה ודקה. בכוח גדול וביד חזקה. גם מעוף השמים. בקי באימון ידים. ואף גם בהסרת הסירכות. בידיים מבורכות. חגיר חרצין קל מהרה״ אי לזאת בהורמנא דמלכא הוא אלהנא. כל מן דין ומן דין סמוכו לנא. והנני סומך שתי ידי עליו בהץ סמיכה בעזרה. לשחוט שור שה כבשים ושה עזים וכל צפור טהורה. מעתה ומעכשיו ולית מאן דימחא בידיה ולימא ליה מא עבדית. בכל אתר ואתר הא במתא הא בדברא"

וקנינו מידו בקשט׳(בקנין של משיכה) בשח׳(בשבועה חמורה) וכר שלא ישיג גבול אחרים ח׳ו(חס וחלילה). ועוד להיות חוזר על לימודו דיני שחיטה וטריפות תמידין כסדרן כמש׳(כמו שכתוב) בשע׳ יוד׳(בשולחן ערוך יורה דעה) סעיף א׳ וכמו שציין הגאון באהט׳(באר היטב) ז׳ל בשם מהרי׳ל ז׳ל קחנו שם בארה״ והיה זה ביום ששי בשקוד׳(בשבת קודש) תשעה ימים לחודש שבט משנתינו זאת ערכתי נר למשיחי(ת׳׳ש/1940) לפרט קטן יושב בסדר ויאמר אם שמוע וכו׳ והישר בעיניו תעשה והכל שוב׳(שריר ובריר) וקיים ע״ה(עבד ה׳) יצחק אביחצירא.

גם אנכי הבא על כח׳י(כתב חתימת ידי) מודה על כל הנז׳ל(הנזכר לעיל) ובפה מלא עונה אחריו אמן ועל דבר אמת חש׳פ (חתמתי שמי פה) והשרב (והכל שריר ובריר וקיים) ע׳ה מאיר ש׳ם(שלום מאיר) אביחצירא בלא׳א(בן לאדוני אבי) הרה׳ג מו׳ג או׳ר(הרב הגדול מעוז ומגדול אדוני ורבי) מופלג מזהי׳ר(מזכה הרבים) כקש׳ת(כבוד קדושת) אדמו׳ר עט׳ר (עטרת ראשי) וצ׳ת (וציץ תפארתי) כמוהר׳ר יש׳א (ישראל אביחצירא) ברכה מאת ה' ויחש׳ל(ויחיה שמו לעולם) ויאריך ימים על ממלכתו אכי׳ר(=אמן כן יהי רצון).

פרק חמישה עשר

ימי בין המְצרים

א. אי הכרזה על הצומות

• בקהילות המזרח בשבת שלפני תענית אחר קריאת ההפטרה שליח ציבור מכריז באיזה יום יחול הצום, בנוסח: ׳אחינו בית ישראל שמעו צום פלוני יהיה ביום פלוני יהפוך אותו הקב״ה לששון ולשמחה… חוץ משלוש תעניות שאין מכריזים עליהן: תשעה באב, יום הכיפורים ותענית אסתר, וסימנך ׳כי אכ״ף עליו פיהו׳(משלי טז,כו): אכ׳׳ף = אב, כיפורים, פורים.
• -מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת שאין מכריזים על שום תענית ׳אחינו בית ישראל שמעו׳ בשבת שקודם לצום, אולי מפני שאנשי תאפילאלת מודעים מאוד לתענית ומקפידים לצום בכל התעניות.
• -בשבת שלפני תשעה באב אומרים את הפזמון ׳מחדש חדשים׳ כרשום ב׳תפילת החודש׳,שהוא סיום בנחמה של הקינה ׳אשחר עדתי׳.
• פזמון זה נאמר בתמרור הקינה המקורית, אבל מרא דאתרא יש׳׳א ברכה תיקן בבית הכנסת הקרוי על שמו בארפוד לאמרו בנועם של שיר, מטעם איסור סממני אבלות בשבת, ועוד בפרהסיה.

5- נוסח הפזמון:

מחדש חדשים / יקבץ קדושים / אנשים ונשים / לעיר הבנויה

וְיָהּ זה החדש / לטובה יחדש / ורצון יצו אל / רב העליליה

הערת המחבר:

מנהג זה הוא מנהג תוניס, ג׳רבא ומצרים ותואם לדעת הרמ״א, ׳שלא להכריז שום אחד מהם׳ (שם).

על פי שו״ע או״ח, סימן תקנ, סעיף ד, וכן המנהג בקהילות מרוקו להכריז(נהגו העם, עט׳ קט סעיף ב; נתיבות המערב, עט׳ צא סעיף קמח).

מפי אדוני אבי. השווה נתיבי עם, עמ׳ רמה, הכותב שמנהג ירושלים לא להכריז משני טעמים: א. צומות אלה מכיוון שכתובים בתורה אינם טעונים הכרזה. ב. כדי לא לעורר דיכאון נפש ועצבון רוח בשבת(עלי הדס, עט׳ 364 סעיף מג). מכאן אפוא ששתי השיטות להכריז על תענית ושלא להכריז מקבילות לשתי הדעות שבשו״ע, זו של מרן שיש להכריז וזו של הרמ׳׳א שאין להכריז.

ב. מנהגי התענית

1 . מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת שאין אומרים ׳עננו׳ בערבית שקודם לתענית.

• אין מתעטפים בטלית ואין מניחים תפילין במנחה של כל תענית, אלא במנחה של תשעה באב.
• נושאים כפיים במנחה של כל תענית, ואם אין כהן אומרים ׳אלהינו… ברכנו׳.

הערת המחבר: שלא כמנהג קהילת צפרו(נהגו העם, עט׳ קטו סעיף כד) וקהילות אחרות במרוקו(עטרת אבות, פרק כו, סעיף ג; דברי שלום ואמת ב, עט׳ 100). ההבדל במנהגים נעוץ במחלוקת ראשונים ואחרונים המיוצגים בדעת מרן והרמ״א בשו״ע או״ח, סימן תקסה, סעיף ג. המנהג לאמרו תואם את דעת מרן בשו״ע, והמנהג הפילאלי שלא לאמרו קרוב לדעת הרמ״א בשו״ע שם; וכן דעת החיד״א, ברכי יוסף סימן תקסו סוף ס״ק א, וכף החיים, סימן תקסה ס״ק טו״ב. הטעם לאי אמירת ׳עננו׳ בערבית שלפני התענית חופף כנראה לטעם השו״ע לאי אמירתו על ידי יחיד המתענה, שאין אומר ׳עננו׳ אפילו בשחרית של התענית אלא במנחה, דשמא יאכל מטעמי חולשת הגוף או הדעת ונמצא בדאי בתפילתו(שו״ע שם). ראה פירוט מקורות בדברי שלום ואמת, שם.

מפי ר' יצחק ב״ר מכלוף שטרית, שלא כמנהג שאר קהילות מרוקו(נתיבות המערב, עמ׳ רכה סעיף ט; עטרת אבות, שם, סעיף ז). המתעטפים בטלית ומניחין תפילין במנחה נשענים על בית יוסף סימן מו המציע להשלים מאה ברכות ביום תענית על ידי התעטפות בטלית והנחת תפילין בברכה. מחבר עטרת אבות מביא תימוכין למנהג ממקורות שונים ומקהילות שונות הנוהגות כך:

מנהג ירושלים בתענית של שובבי״ם, מנהג מצרים, תוניס, לוב, ארם צובא, תימן ומרוקו(שם, סעיף ז, מקור אבות). כאן המקום להביא את דעת הרב משאש בשו׳׳ת שמש ומגן חלק ד, סימן כב אות א: ׳הנחת תפילין בתענית ציבור אינו חובה מן הדין כלל, ודווקא ביום תשעה באב שאין לובשים בבוקר חובה להניחם במנחה. אבל מידת חסידות ללבשם, וגם אני כל ימי חרפי לבשתי אותם, אבל לעת זקנתי עם העייפות הגדולה בטלתי את זה׳.

שלא כמנהג שאר קהילות מרוקו שאין נושאים כפיהם (נהגו העם, עט׳ קיז סעיף כט; נתיבות המערב, עט׳ רכו סעיף יא; עטרת אבות, שם, סעיף יב). מקור העניין הוא בבבלי תענית כו ע״ב, שם נאמר שאין הכוהנים נושאים כפיהם במנחה בכל יום מחשש לשכרות מחמת סעודה, וכוהן שתוי יין אסור בנשיאת כפיים. בסוגיה שם נחלקו מה הדין במנחה של יום כיפור, שאין בה חשש זה, האם לגזור משום שאר ימים, ונפסקה הלכה כר׳ יוסי שאין נושאים, אבל כעת שמנחה של תענית סמוכה לשקיעת החמה הריהי כנעילה, ונושאים כפיים, וכך פסקו הרמב״ם בהלכות תפילה, פרק יד, הלכה ב, והטור ושו״ע או״ח, סימן קכט, סעיף א. חכמי מרוקו נטו לחלק בין קהילה שנוהגים בה להתפלל מבעוד יום, ואז אין נושאים כפיהם, לבין הנוהגים להתפלל סמוך לשקיעת החמה שנושאים כפיהם (ראה פירוט מקורות במקור אבות, שם). נעיר כאן שהמנהג הפילאלי הוא רק להלכה אבל לא למעשה, כי ברוב הקהילות לא היו כוהנים כלל.

המנהג בכל קהילות תאפילאלת בקריאת התורה בפרשת ׳ויחל׳ שאין הקהל אומר עם החזן י׳׳ג מידות או חוזר עליהן."

קוראים בפרשת'ויחל׳ בי׳ בטבת גם אם חל בערב שבת.

אין קוראים הפטרה במנחה של תענית, ורק בתשעה באב מפטירים ׳שובה ישראל׳ עם ברכות.

בתענית ציבור בהחזרת ספר התורה להיכל אומרים את המזמור ׳יענך ה׳ ביום צרה׳.

בתענית אסתר אין אומרים ׳יענך׳ אלא את המזמור ׳לולא ה׳ שהיה לנו׳.

הערות המחבר: גם מפי ר׳ אברהם ב״ר מסעוד מלול, שלא כמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ קטז סעיף כה; נתיבות המערב, עט׳ רכה סעיף ה; עטרת אבות, שם, סעיף ט; דברי שלום ואמת א, עט׳ 99 סעיף א).

כדעת בית יוסף סוף סימן תקן, הרמ״א שם סעיף ג וכף החיים ס״ק יט, שלא כמנהג כמה קהילות במרוקו(נהגו העם, עט׳ קט סעיף א; עטרת אבות, שם, סעיף י), שאינם קוראים ׳ויחל׳ מטעם הקשור בטורח הציבור העסוקים בצורכי שבת(כדעת מחבר שבלי הלקט, סימן רסג, בהגהות), בדומה לתענית יום המעמדות שלא היו נכנסים מפני כבוד השבת(בבלי תענית כו ע״א).

כדעת רמב״ם בהלכות תפילה, פרק ג, הלכה יח, שאין מפטירים בשום תענית אלא בשחרית של תשעה באב, וכדעת החיד׳׳א, שו׳׳ת חיים שאל, חלק ב, סימן לח אות צא. שלא כדעת הרמ׳׳א בשו״ע או״ח, סימן תקסו, סעיף א, ושלא כמנהג כמה קהילות במרוקו ומנהג ערי אלג׳יריה וכמה מקהילות המערב המפטירים (דברי שלום ואמת א, עט׳ 99).

וכמנהג ירושלים (שער המפקד, הלכות קס״ת, סעיף יח), שלא כמנהג צפרו שנהגו להפטיר ׳דרשו׳ בצום גדליה(נהגו העם, עט׳ קיז סעיף כז).

המלחמות עם קריש ועם היהודים

עם סיפורי המלחמה נעשות המסורות המוסלמיות על מוחמד נרחבות ובמידה מרובה מהימנות. מדוע ? את המקצוע הזה לספר על המלחמה, ידעו הערבים מקדמת דנא. על כן מקורותינו על תקופה זו עשירים ביותר וברורים.

המלחמות לפני מערכת בדר

לפי המסורות, יצאו המהגרים תחילה לפשיטות על אנשי מכה, שהלכו בשיירות אל ארץ־ישראל וחזרה. אולם כל הפשיטות הללו היו חסרות הצלחה, כי השיירות היו מוגנות היטב. כאשר כל הנסיונות האלה לא הצליחו, עשה מוחמד בערמה. הוא שלח את אנשיו בזמן חודש רַגַ׳בּ, זה החודש השביעי (המקביל לחודש ניסן שלנו, לעומת מחַרַם, החודש הראשון, המקביל לתשרי). להלחם בחודש זה היה חטא חמור ביותר בעיני הערבים, ועל כן היססו המוסלמים, אד מוחמד נתן פקודה חשאית לפעולה לראש הגדוד הזה. כדי להטעות את אנשי מכה, גילח אחד המוסלמים את שערו, כפי שעושים בחודש הקדוש. על כן היו אנשי מכה שקטים, אך אנשי מוחמד התנפלו עליהם, במקום בשם נַח׳לה, הרגו איש והביאו את השלל לאלמדינה. כשנודע הדבר נשתררה התמרמרות רבה באלמדינה, ביחוד בין המוסלמים. היתכן שהמוסלמים יעשו פשע? בראשונה הכחיש מוחמד את דבר מתן הצו, לאחר מכן הפך זאת ופנה לאמצעי, שהשתמש בו עשרות פעמים כשהיתה עליו תרעומת: הוא הוציא דיבר אלוהי, וכך אנו קוראים בסורה 2, 217:

ישאלוך על חודש הקודש, על המלחמה בו.

אמור: המלחמה בו הוא פשע גדול,

אד גדול מזה אצל אללה היא הסטיה מדרך אללה

וכפירה בו ובמסגד הקדוש והוצאת בעליו מתוכו.

מתוך ספרו של פרופסור רובין:

يَسْأَلُونَكَ عَنِ الشَّهْرِ الْحَرَامِ قِتَالٍ فِيهِ قُلْ قِتَالٌ فِيهِ كَبِيرٌ وَصَدٌّ عَن سَبِيلِ اللّهِ وَكُفْرٌ بِهِ وَالْمَسْجِدِ الْحَرَامِ وَإِخْرَاجُ أَهْلِهِ مِنْهُ أَكْبَرُ عِندَ اللّهِ وَالْفِتْنَةُ أَكْبَرُ مِنَ الْقَتْلِ وَلاَ يَزَالُونَ يُقَاتِلُونَكُمْ حَتَّىَ يَرُدُّوكُمْ عَن دِينِكُمْ إِنِ اسْتَطَاعُواْ وَمَن يَرْتَدِدْ مِنكُمْ عَن دِينِهِ فَيَمُتْ وَهُوَ كَافِرٌ فَأُوْلَـئِكَ حَبِطَتْ أَعْمَالُهُمْ فِي الدُّنْيَا وَالآخِرَةِ وَأُوْلَـئِكَ أَصْحَابُ النَّارِ هُمْ فِيهَا خَالِدُونَ 217

ישאולך על אודות החודש הקדוש, על המלחמה בו, אמור, מלחמה בו היא מעשה חמוּר, ואולם להרחיק אנשים מעל נתיב אלוהים ולכפור בו – ומעל המסגד הקדוש – ולגרש את יושביו מתוכו, כל אלה חמורים יותר אצל אלוהים, כי התאנותם לכם חמורה מהריגתכם אותם. הם לא יחדלו להילחם בכם עד אשר יחזירוכם מדתכם, אם יעלה בידם. אלה בכם אשר יחזרו בהם מדתם וימותו ככופרים, מפעלותכם לא יניבו פרי לא בעולם הזה ובעולם הבא. אלה יורשי האש, ולנֶצח יהיו בה.

ישאלוך על אודות החודש הקדוש : נהוג לפרש כי מדובר בהפרת איסור שפיכות הדמים בתקופת החודשים הקדושים, שהמוסלמים נכשלו בה בשוגג כאשר נלחמו בכופרים באחד מהם. הפסוק קובע כי עברות הכופרים כנגד המוסלמים הן חמורות פי כמה.

אנשים מעל נתיב אלוהים : למנוע בעדם מלהתאסלם. ויש הגורסים כי הכוונה לכך שבני קורייש הכופרים מנעו בעד המוסלמים במֶדינה מלעלות לרגל למֶכָּה

המסגד הקדוש : המבנה המקיף את הכעבה במכה. גירוש תושביו הוא רמז להגירת מוחמד ומאמיניו למֶדינה. המונח " המסגד הקדו מופיע גם באותה סורה מספר שתיים בפסוק 144.

כלומר, מוחמד אמנם מחזיק באידיאה של קדושת ארבעת החדשים, אולם על־ידי ההכרזה שבמלחמת־מצווה הכל מותר — אפשר היה לעקוף את האיסור. כפי שעוד נראה השתמש מוחמד בהכרזה זו בהזדמנויות שונות. התוצאה היתה — שהחרב לא פסקה באסלאם עד ימינו. כך, למשל, הכריזו הווהאבים — המוסלמים היותר אדוקים בתקופה החדשה — מלחמת־מצווה לא רק במוסלמים אחרים, שנחשבו בעיניהם ככופרים, אלא גם ניהלו מלחמות רבות בינם לבין עצמם, שנמשכו במשך רוב המאה הקודמת ואשר נסתיימו ב־1921. כל צד הכריז תמיד על מלחמת־קודש. אם כן, זהו נשק מסוכן מאוד ו״חרב פיפיות״ בידי נושאיה.

יהודים אתניים ויהודים דתיים

בנוסחה ״יהודים, בין מוטבלים ובין שאינם מוטבלים״ הבחינו חוקי המלך רקסווינת הבחנה חשובה בין דתם של הקונברסוס ובין הגדרתם האתנית. המומרים עצמם השתמשו בהבחנה הזאת כשדיברו על קבוצתם. בהבטחה להתרחק מן ״היהודים הלא־מוטבלים״ טמון רמז שיש גם ״יהודים מוטבלים״ – הם עצמם. ובהכרזתם הנרגשת על מסירותם לנצרות הם מכנים את עצמם ״יהודי טולדו וספרד״.

כך קיימה ואישרה ספרד הוויזיגותית את הרעיון בדבר עם יהודי או עברי, קבוצה אתנית נבדלת מן הדת היהודית. אין להבין את המונחים האלה בדיוק כמו שהם נתפסים בהקשר האידיאולוגי היום. תפיסתם של הוויזיגותים הסתמכה על תפיסת עולמו של פאולוס, ודומה שהיא ערבבה בין רעיון השבט הטבעי ובין המושג העל־טבעי עם נבחר. הנוצרים אמנם האמינו שהאל נטש את היהודים, אבל העובדה שהיו בעבר בחירי האל עדיין דבקה בהם במובן השלילי, במובן של לא עוד, של מי שהוחלפו ושוב אינם אלא פגר מטפיזי, קליפה דתית ריקה, ובתור שכזאת עדיין נודעת לה חשיבות על־טבעית שלבשה אופי שטני במידת מה.

זה זמן רב ראו בעצמם העברים או היהודים עם, קבוצה אתנית נפרדת, וכך נתפסו בעיני אחרים. הדת שניתנה להם (או שקיבלו עליהם) באמצעות משה הייתה מהפכנית כל כך עד שנדרשו מאות שנים של מאבק פנימי לפני שעלה בידם לקבל אותה במלואה. וכשעשו זאת לבסוף הטמיעו את הרגשת השליחות הדתית, הברית והבחירה, בתוך מה שעשה אותם לעם נפרד, וכך נשזרו לאומיותם ודתם לבלי הפרד.

הזיקה הזאת בין הדת ללאום התחזקה בתפוצות הגולה, כשהמדינה היהודית חדלה להתקיים, והיהודים נאלצו להתמודד עם אתגר הנצרות. אבל הנצרות של פאולוס ערערה על הקשר הזה. משנכשל ישו בניסיונו להמיר את דתם של היהודים מבפנים הפיץ פאולוס את בשורתו מחוץ לעם היהודי. הוא ייסד דת אוניברסלית (קתולית) פתוחה לכול וקרא לבני עמו העברים להצטרף אליה. רוב היהודים לא נענו לקריאה; לאמיתו של דבר מיזגו יהודי התפוצות את הדת והלאום יחד מתוך עימות עם האתגר שהציבה לפניהם הנצרות של פאולוס ומתוך הגנה על היותם בחיריו הבלעדיים של אלוהים.

שליטיה הוויזיגותים של ספרד ראו בקריאתו של פאולוס לעם היהודי הצעה שתוקפה לא פג, וכשהטילו מאחוריה את כל עוצמת הכפייה שבידם הביאו לידי כניעתם של יהודים רבים לצלב. האם חדלו המומרים האלה להיות יהודים או עברים? בוודאי שלא, השיבו הוויזיגותים; אילו טענו אחרת היו מודים בצדקתם של הרבנים. היהודים יכולים לחזור בהם מטעותם הדתית, ועדיין להישאר מה שהיו מן הבחינה האתנית“ – עברים, או יהודים.

הרדיפות מחריפות

העשורים האחרונים של שלטון הוויזיגותים (711-681 בקירוב) היו תקופה אכזרית ביותר ליהודים המוטבלים והלא־מוטבלים כאחד. בשנת 681 אסר המלך החדש, ארוויג (Erwig), על הפולחן היהודי בקרב שתי הקבוצות. קיום מצוות חג יהודי נענש במלקות, בתלישת שיער, בהחרמת רכוש ובהגליה. אישה שמלה את בנה הסתכנה בכריתת אפה, בבחינת עין תחת עין. המלך הבא, אגיקה, אסר על קשרי מסחר כלשהם בין יהודים לנוצרים, ובכך פגע פגיעה אנושה בסחר הבינלאומי של היהודים. בינתיים הלך והתעצם בצפון אפריקה כוחם של המוסלמים והמלך חשד שהיהודים תומכים בהם. באוזני מועצת הבישופים טען אגיקה שיש לו הוכחות לבוגדנותם של היהודים, והציע להעמיד לפניהם בררה – להשתחרר ״מן השגיאה שעשו אבותיהם״ או ״להיקצר בחרמש הצדק״, נוסחה שנודף ממנה ריח של רצח המוני. המועצה דחתה את הצעתו המרחיקה לכת, אבל קבעה שהיהודים יהיו עבדי הכתר. מעתה נאסר עליהם לקיים את יהדותם מכול וכול. נגזר שכל הילדים היהודים יילקחו מהוריהם בגיל שבע ויימסרו לחינוך במשפחות נוצריות – צו פרעוני ביומרתו, על כל פנים על הנייר.

בימי שלטונו של אגיקה נקבע לראשונה עקרון ״עבדות היהודים״((servitus iudaeorum – היהודים הם עבדי המלך. אגיקה התכוון לכך במשמעות המילולית, כלומר שהיהודים יהיו עבדים ממש; אבל למרבה האירוניה, כשנעשה הכלל הזה לעקרון יסוד באירופה הנוצרית נודעו לו תוצאות חיוביות על היהודים, מפני שבתור רכוש המלך היו נתונים להגנתו. איש מלבדו לא היה רשאי לשעבדם ולהיות בעליהם, ונאסר על אצילים עוינים ומועצות עירוניות להרוג אותם ולבזוז את רכושם. מצד אחר, שלא כמו הצמיתים האחרים, נהנו היהודים מחופש תנועה, הותר להם לעקור ממקום למקום, לעסוק במסחר ואף להשיג כל מיני זכויות והקלות. המשמעות המעשית של ה״צמיתות״ שלהם הייתה כלכלית: הכתר שמר לעצמו את הזכות לנצל ולסחוט אותם מבחינה כספית. כך אירע שהצמיתות הייתה ליהודים לנכס, הגדרת מעמד שאפשרה את עצם קיומם באירופה הנוצרית לעתיד לבוא.

המוסלמים באים

בשלהי אפריל 711 חצו לוחמים ערבים וברברים, ובראשם טאריק בן זיאד, את המצר הצר שמפריד את אירופה מאפריקה ונחתו על הצוק שנקרא בימינו גיברלטר(ג׳בּל טאריק, או הר טאריק). זה היה רגע מכריע בתולדות המערב, תחילתה של המתקפה המוסלמית הגדולה הראשונה על אירופה. כך החלו 700 שנה של שלטון מוסלמי בספרד.

טאריק ניצח והרג את רודריך, המלך הוויזיגותי האחרון, ופתח בהתקדמות מהירה לעבר טולדו, הפרס הזוהר של פלישתו. אבל מלחמת הבזק שלו הייתה נועזת מכדי להצליח בלי סיוע מקומי. צבאו מנה 12 אלף איש בלבד והוא נזקק לבעלי ברית שיחפו על עורפו ויחזיקו בערים הכבושות. בעל הברית הזה נמצא לו בסיעה של איכרים איברו־רומים שקצו בשלטון הגותים – וביהודים.

כמעט בכל מקום קיבלו היהודים את טאריק כמושיעם. בקורדובה, במלגה ואחר כך בטולדו הקימו היהודים מיליציה מקומית כדי לשמור על העיר הכבושה למען המוסלמים, ובכך אפשרו ללוחמיו של טאריק להמשיך במערכה הפעילה. כותבים ערבים שיבחו את היהודים על התפקיד שמילאו בעת הפלישה, ואילו מקורות נוצריים גינו, כמובן, את פעילותם. היהודים עצמם בחרו להגדיר את ידידיהם ואויביהם לפי יחסם כלפיהם. איך יכלו לשמור אמונים לממלכה הנוצרית שזה מאה שנה מנסה להכחידם? אבל ״בגידת היהודים״ קנתה לה שביתה בזיכרון הנוצרים, ו־800 שנה לאחר מכן, כשחזרו הנוצרים וכבשו את ספרד, הפיחו בה חיים והשתמשו בה כאמתלה לרדוף לא את היהודים דווקא, אלא בייחוד את האנוסים.

בעשרים השנים שלאחר מכן נמשכה הסתערותם של המוסלמים על אירופה. מפעם לפעם היה צבא מוסלמי עובר את הפירנאים ועולה בעמק הרון, עד אותה פשיטה עמוקה לדרום־מזרח צרפת שנבלמה בידי קרל מרטל בשערי פואטייה בשנת 732. בכך קטע מרטל, ״הפטיש הגדול״, את רצף כיבושי הערבים שהחל כמאה שנה לפני כן במדבריות ערב, וקנה לו תהילת עולם בזיכרונה של אירופה בתור מושיע הנצרות.

היהודים – לא מתוך תוכנית כוללת ומרחיקת ראות דווקא – סייעו אפוא למוסלמים בימים שאלה הציבו בפני אירופה הנוצרית את האתגר החמור ביותר. ובאותה שנה, גם זה בבלי דעת, החלו היהודים במסע שעתיד להעלותם לאחת הפסגות החברתיות והתרבותיות הגבוהות ביותר בתולדותיהם.

בעקבות החרב באו ההגירות. תחילה מצפון אפריקה ואחר כך מכל רחבי האימפריה המוסלמית זרמו ובאו אל תוך ספרד ערבים, ברברים, סורים, תימנים, סלאבים ויהודים. ספרד קרצה להם כעולם חדש ומפתה – חלק מהם נמשכו אחר השלל וההרפתקה, אחרים ביקשו להם התחלה חדשה. בעיני אנשי הסהרה והרי האטלס נודע לספרד כוח המשיכה האגדי שיש לתרבות עירונית על עמי נוודים. מוסלמים עניים מאזורים אחרים שאפו להצטרף אל הכת השלטת רבת־הזכויות. וכמו מהגרים בכל מקום ביקשו רבים מהם להניח מאחור יריבים, נושים, אבות עריצים, זיכרונות מכאיבים או את המזל הרע שרדף אותם עד כה.

גם יהודים נסחפו עם הזרמים האלה. עכשיו שהאימפריה המוסלמית נמשכת ברציפות ממערב הודו ועד חופי האוקיינוס האטלנטי חיו רוב היהודים, זו הפעם הראשונה, באימפריה אחת ובתרבות שלטת יחידה. (יהודים אשכנזים, או אבותיהם, כמעט לא היו קיימים עדיין.)¹⁴ ספרד היהודית, שהשתחררה מרדיפות הוויזיגותים, הייתה חלק מאותה ארץ מפתה; ועכשיו, באמצעות מערכת המסחר, התקשורת והמשפט של האימפריה, חודשו הקשרים בין יהודי ספרד ובין הקהילות היהודיות שבמזרח, ובהן מרכזי התורה הגדולים בבבל. לכן לא זו בלבד שספרד היהודית זכתה לתחייה דמוגרפית, אלא שבפרק זמן של מאות שנים אחדות הייתה הארץ יעד מבוקש ליהודים שעל סף הנדודים, מצב שיהודים מצויים בו לעתים קרובות.

התמורות הדמוגרפיות האלה הגיעו לשיאן בתקופת שלטונם של בני אומיה, ששלטו בספרד כ־250 שנה, כמעט עד סוף האלף הראשון. כל אותו הזמן לא סבלו היהודים משום רדיפה רשמית, תופעה נדירה בתולדות העם היהודי בתפוצות. התנכלויות חברתיות אמנם היו קיימות, אבל חסדי הממשל פיצו עליהן. השליטים מבית אומיה הסתמכו על לא־ערבים בתור עוזריהם הנאמנים ביותר. הערבים התקוממו לא פעם נגד נסיכיהם ועמדו במאבק מתמיד אלה באלה, ואילו הנוצרים, ובייחוד היהודים, היו חלשים מכדי לשאוף לשלטון; ההסתמכות על לא־ערבים בתור יועצים, אנשי כספים וכדומה הייתה חלק ממדיניות כוללת שהנהיג עבד א־רחמן הראשון, מייסד השושלת, שמילא את צבאו בברברים, ייבא לוחמים סלאבים מן הבלקן וגייס אפריקאים שחורים בתור שומרי ראשו.

חשוב לא פחות מזה היה השינוי בתרמיתם של היהודים, שהיה מעוגן גם במיתולוגיה של בית אומיה. אחת מאגדות היסוד של השושלת מספרת על חוזה עתידות יהודי שהציל את חייו של עבד א־רחמן הראשון הצעיר, ניבא את עליית השושלת לגדולה וסיפק את הצידוק לשלטונה – שינוי של ממש לעומת הדימוי השטני של היהודים בימי הוויזיגותים!

ואף על פי כן לא היה הכול ורוד. בימי בית אומיה התגבש מעמדם המשפטי הנחות של היהודים והנוצרים בחברה המוסלמית, כמו שהורה הנביא מוחמד ותיקנו צאצאיו הסונים. בקוראן נקט מוחמד לשון גסה ואלימה כלפי היהודים (מפני ששבטי היהודים של ערב סירבו להכיר בו בתור ״רַסול אללה״, שליח האל), אבל הוא הכיר במשה ובישו בתור נביאי אמת והכין את הקרקע לדוקטרינת ה״ד׳מי״. לפי התפיסה הסובלנית־המתנשאת הזאת הנוצרים והיהודים, אף על פי שהם כופרים, הם ״עמי הספר״, ולכן הם ראויים להגנת המוסלמים כל עוד הם כנועים מבחינה פוליטית ומשלמים מם גולגולת.

בזכות ״מס הכופרים״ השתלמה הסובלנות לממסד המוסלמי. המדינה נזקקה לכסף, ותומכי הגישה הסובלנית טענו שמדיניותם נכונה מבחינה דתית וגם רווחית מבחינה כספית, מעין מצווה ששכרה בצדה. אחרים, טהרנים או קנאים יותר לדתם, קראו לאסלם את כל העמים הכבושים, אבל הם היו במיעוט. הממשל המוסלמי היה זקוק לכופרים: ״יותר מאמינים – פחות משלמי מסים״, גרסה התפיסה הריאליסטית. על כל פנים הדוקטרינה הרשמית התנגדה לאסלום בכפייה: על החרב לשמש להרחבת שלטון המוסלמים, אבל האמונה באללה ובמוחמד נביאו חייבת לבוא מרצון.

התוצאה הייתה מעורבת. במאות השנים שלאחר מכן אכן אירעה התאסלמות המונית של תושבי איבריה, אם מתוך פחד, תאוות בצע, לחצים חברתיים וחששות כלכליים, ואם בשל הרצון ללכת בתלם, להצטרף אל הקבוצה השלטת או להימנע ממס הכופרים. קצב ההתאסלמות היה אטי בתחילה, אבל הוא גבר והלך ובשלהי האלף כבר היה לזרם סוחף. בשיא שלטונה של שושלת בית אומיה נאמד מספרם של המוסלמים החדשים בחמישה מיליון לפחות, רובם קתולים לשעבר ומיעוטם יהודים לשעבר.

כאן יש לנקוט לשון זהירה. למילה ״התאסלמות״ יש שני מובנים בסיפורנו, האחד דתי והאחד תרבותי כללי. נוצרים ויהודים רבים שהתנגדו לאסלאם בתור דת קיבלו והטמיעו את תרבותה, לשונה וטעמיה של העילית המוסלמית. גם את ה״הסתערבות״ – מונח כפול־משמעות אחר – יש להבין במשמעות התרבותית הרחבה ולא במובן האתני הטהור. הערבים האתניים היו מיעוט בספרד, אבל רוב בני הקבוצות האחרות נטמעו בתרבות הערבית השלטת וסיגלו לעצמם את מנהגיהם, לשונם, לבושם, מאכליהם, עיצוביהם האמנותיים ואפילו את שפת הגוף של הערבים, כמו שהובאו מבגדאד, דמשק וצפון אפריקה. המעמדות המשכילים, ובהם נוצרים ויהודים, שלטו היטב בשירה ובהרמזים הספרותיים הערביים.

השתלבותם של נוצרים ויהודים בערביות התאפשרה בזכות הצדדים החילוניים הרבים של התרבות הערבית. האסלאם אמנם רואה זיקה בין דת למדינה, אבל הוא יכול להרשות לתחום רחב של נושאים תרבותיים להיות חופשיים מהשפעת הדת, וכך אמנם אירע בתור הזהב של התרבות הערבית. אמנות, שירה, מדע, בלשנות, מוזיקה, מנהגים ואומנות עמדו בראש מעייניהם של בני המעמד הערבי המשכיל, ויהודים וקתולים יכלו להשתלב בו בלי לוותר על ייחודם הדתי. החילון היחסי בתחומים רחבים של החיים, שהאסלאם הפונדמנטליסטי של ימינו דוחה בשאט נפש, היה קיים בתור הזהב של האסלאם ובוודאי היה אחד מסיבותיו.

התבוללותם של הנוצרים בערביות הולידה בספרד את תופעת ה״מסתערבים״(mozarabs) נוצרים דוברי ערבית, לבושים ונראים כערבים לכל דבר, הולכים לכנסייה להתוודות או להשתתף במיסה, ואחר כך, בשווקים ובבתים ובגנים ובנסיבות חילוניות אחרות הם נוהגים כמו שאר האוכלוסייה, מזמרים ומדקלמים שירים בערבית או מתווכחים על סוגיות בדקדוק הערבי.

* הכוונה ללא־מוסלמים שנטמעו בתרבות הערבית. אין לשמוע בכך הסוואה או העמדת

פנים, כמו שמשתמע מן השימוש הצבאי הנפוץ במילה בעברית של ימינו.

תופעה דומה התקיימה גם בקרב יהודים, אם כי לא יוחד לה מונח נפרד. בסופו של דבר התבוללו יהודי ספרד בתרבות הערבית עד כדי כך שיש מידה של צדק בגישתם של היסטוריונים ערבים בני ימינו כשהם מונים את אבו עמראן מוסא – הידוע יותר בשם רבי משה בן מימון או רמב״ם – בין גדולי תור הזהב של ספרד הערבית.