עליית יהודי האטלס-יהודה גרינקר

עמוד 1 מתוך 41234

עליית יהודי האטלס-מבוא לספר מאת חנניה דהאן

 

 

מבוא לספר מאת חנניה דהאן

 העלייה ההמונית ממרוקו ימיה כימי המדינה : עשרים ושלוש שנים עברו מאז הדהדה תרועת שופר הגאולה בתפוצות ישראל, וטלטלה קהילות, עדות ושבטים לחופי המולדת. נתקיים חזונו של הנביא " מי אלה כעב תעופינה וכיונים את ארובותיהם ( ישעיה ס' – ה' )

הנה כי כן, נשמעה ונתקבלה תפילת הכיסופים והערגה לשיבת ציון, לאחר אלפיים שנות גלות, ופעמי המשיח שמהדהדים הם על סף ביתו של כל יהודי לאות בשורת הגאולה.

העלייה הגדולה ממרוקו אין בה מהספונטניות, היא מהווה למעשה המשך טבעי ורצוף לעליית יהודי מרוקו שהחלה לפני כמה דורות, כי הקשר בין קהילות מרוקו לבין הארץ מעולם לא נותק אם בשל שדר"ים וכוללים שהגיעו אליהם, אם בשל הסיוע החומרי ( עולים, תרומות ) או הרוחני ( רבנים, פסקי דין, קשר תורתי ) שקהילות אלה שלחו לארץ.

כמו כן מצאנו שכבר עם הקמת התנועה הציונית עמדו קהילות מרוקו בקשרי התכתבות עם הרצל, והלה התעניין בגורלן.

זוכרים אנו את בולמוס היציאה אשר תקף המונים מקרב יהודי מרוקו ואשר כל מעצור ומכשול לא יכלו להם, לא שבט נוגש ולא חתחתי הדרך, לא סיכון נפשות ולא הפקרת רכוש. חזון נדיר – חזרה על יציאת מצרים או עליית בבל – יהודים על זקניהן ונעריהם נדדו מעיר לעיר ומכפר לכפר, מי ברכב ומי ברגל, כשמגמתם לארץ ישראל.

לא לקחו אתם מטען ולא צידה לדרכם הארוכה, מלבד הרוח החדשה שהחלה לפעום בקרבם, רוח הישועה והגאולה. וכך, גל אחרי גל זרמו העולים לארץ.

העליה ממרוקו, מאז ראשיתה ועד היום, מהווה בארץ צירוף של אירועים וזעזועים חברתיים, הדומים אמנם בתכנם ובמהותם, אך משנים את פניהם לפי התקופה, הנסיבות והמצב. אירועים אלה מהווים סימן ההיכר אשר לפיו דן הישוב עליה זו.

כי אכן העליה ממרוקו שלא כיצר העליות, או יותר מכל עליה אחרת, התלוו אליה סערות ובעיות חברתיות הן לגבי עלייתה והן לגבי קליטתה בארץ.

עליה זו המורכבת והמסועפת גם מבחינת מרכיביה הסוציאליים וגם מבחינת ממדיה הגדולים, נמצאו בה גילויים שלא ידענום בקרב עליות אחרות. היא הייתה ועודנה היום, לנושא ולויכוח לחיוב ולשלילה – בגופים ציבוריים ומעל גבי העתונות, מצויים עמי למעלה ממאתיים מאמרים מכל העתונים המוקדשים לעליה זו, היחידה ששאלת היחס אליה הועלה על במת התיאטרון – קזבלן – ועל מסך הקולנוע – פורטונה, מלכת הכביש, השוטר אזולאי

האחת והיחידה מכל העליות שהונהגה כלפיה הסלקציה. סאליב, הפגנות, פנתרים שחורים. אך בעליה זו נתגלו גם גילויים חיוביים, ההתיישבות החקלאית רבת הממדים, איכלוס הנגב ועיירות הפיתוח, גבורה עילאית ורוח הקרבה מופתית למען הזולת – נתן אלבאז, צל"שים וכדומה.

עליה זו, מלבד בעיותיה היחודיות הועמסו עליה גם בעיות אחרות מאונס. ניתוק קשרי הדואר עם קרובים וידידים, גזרת הפסקת העליה בזמנו, הפרדת משפחות ועוד. על גבי עליה זו חרשו חורשי הקליטה, היא שימשה כשפן נסיון לכל מיני צורות ושיטות של קליטה. יציאה מהמעברות להתיישבות רחבת ידיים, יסוד כפרי עבודה, ומחנות הכשרה, חרובית ומשואה, הקמת עיירות פיתוח ויישובי ספר וכדומה.

אלה הם חוטי הבעיות והסגולות מהם נשתזרה שתי וערב העליה ממרוקו, בעיות אלה, על החיוב והשלילה שבהן, מהוות הרקע החומרי והנפשי המורכב והמסובך של עליה זו אשר החוקרים שבתוכנו עדיין ךא נתנו את דעתם עליה באופן יסודי ומוחלט.

ולכן נשאר היישוב טבוע בבורות גמורה ואי ידיעה מדהימה לגבי עברה, תרבותה וסגולותיה של עליה זו וניתנה יד חופשית למקטרגים ולמלשינים למיניהם. העליה ממרוקו הגיעה ביחד עם הזרם הכללי של עליות אחרות. עובדה זו כשלעצמה יש בה במה להצדיק תופעת הסערות שהתחוללו סביבה, באשר עלייתה ואפן קליטתה לא נבדקו בנפרד בהתחשב עם יחודה ומרכיביה הנפשיים.

מאורעות הזמן והנסיבות של התקופה דאז לא נתנו סיפק בידי מתכנני הקליטה לפעול בהתאם. עטות יסודית הייתה לחשוב כי יהדות מרוקו היא יחידה אטנית אחת. דובר תמיד ביהודי קזבלנקה, מראכש, פאס, רבאט ומכנאס – ערי המרכז.

בקובץ זה המוגש לקורא העברי ידובר על חלק אחר של יהודי מרוקו – יהודי הרי האטלס. שבט נידח שאף יהודי מרוקו עצמם שמעו עליו מעט ובוודאי שלא זכו להצליח ולהגיע אליו. והנה מי פילל ומי מילל שעם תקומת ישראל גם מקום מרוחק זה – מדרך פרסות סוסיהם של אבירי ברבריה העתיקה, יכנס לתחום תולדות עצמאותנו הודות לשליח האומה ואחד מחלוציה הראשונים.

האם אינם צאצאי חייליו של יואב בן צרויה אשר רדף אחרי הפלשתים עד כאן, כפי שהאגדה המקומית מספרת ? יהודי האטלס קוראים לברברים – פךשתים, או אולי נצריהם של עשרת השבטים אשר הוגלו לאפריקה, לאזור סוס שלחוף וואד אדארע, כדברי מר זוטרא ( סנהדרין צ"ד א' ) אך קרוב לוודאי שהם ניניהם של הגיבורים אשר הדפו פעמיים את הכובש הערבי במחצית המאה השביעית, תחת שלטונה ופיקודה של דאהייא אל כאהינא, מנהיגת שבטי הברברים.

יהודה גרניקר בחפשו אחר פזורי ישראל בדרום מרוקו מצא יהודים אלה בהרי האטלס, מרוכזים במללאח, מעטים בין הערבים רבים בכפרים בעלי שמות שונים ומשונים. איית חאכים, איית בוגמאז, שרקטון, איית משה ( בני משה ), איית ארבע ( בני ארבע – קרית ארבע ? ) ועשרות כפרים אטחרים.

איך יכלו יהודים אלה שלמור על קיומם הפיזי והר4וחני במשך דורות רבים ועד לימינו ? לחוקרי העבר הפתרונים !.

זכה דורנו וזכו יהודים אלה לחזות במו עיניהם בהתגשמות אשר התרחשו סביבה מראשית קיומה ועד היום הזה. קיבוץ גלויות מהווה התופעה המדהימה והמפליאה ביותר, בממדיה ובתוכנה האנושי, תופעה שאין לה אח ודוגמא בתולדות העמים. כה גדול ומכריע קיבוץ הגלויות לעם ישראל ולאנושות כולה ( מדינת ישראל היא צורך בינלאומי – הרצל ) עד כי חז"ל השוו אותו למעשה בראשית, ליסוד הבריאה והיצירה " גדול יום קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ " ( פסחים פ"ח ). כשם שבריאת העולם היא יצירת יש מאין, כן קיבוץ גלויות לגבי חידוש תקומת ישראל, וכל המשתמע מזה.

הגשמת חזון והתחוללות נס אינם באים מן המוכן ואינם יורדים כמן משמים, שלא מעשי ידי אדם בהם. מאורעות ונסיבות המודרכים והמכוונים על ידי אדם הם הם שיוצרים התהליך והאמצעים להגשמת החזון וה " נס "

מפעל קיבוץ גלויות והעלאתם לארץ ישראל שזור הוא שתי וערב מעשי גבורה, נתיבי יסורים ושבילי העזה בהם התהלכו שליחי העם בנכר מראשית שיבת ציון ועד לימינו.

עליית יהודי האטלס-יהודה גרינקר

שליחים אלה, נושאי נס הבשורה ודגל הגאולה, שירכו דרכם בנתיבים נעלמים, זרועי חתחתים וסכנת נפשות כשהאידיאל היה להם צידה לדרך והחזון, נר לרגליהם ולהוציא פזורי האומה ממעמקי חשכת הגלות, לאור החופש והדרור.

מאז שליחותו של יבנאלי ז"ל לא ידענו שליחות אחרת כה מרתקת ומעניינת, כ רצופת אגדות והרפתקאות כשליחותו של יהודה גרניקר בקרב יהודי האטלס.

האגדות וההרפתקאות המסופרות בספר זה מזכירים לנו את מה ששמעו בילדותנו של אחינו בני ישראל שמעבר לנהר הסמבטיון, על עשרת השבטים, על מלך המשיח וכדומה.

 בתוקף תפקידי דאז עקבתי מכאן , מהארץ, אחר שליחותו של יהודה גרניקר, קיבלתי את העולים שהוא שלח מהאטלס ולוויתי אותם למקומות התיישבותם, בתענך, הלכיש ובאזורים האחרים.

שמעתי מפיהם סיפורים ואגדות על יהודה והמשיח. על עלילות הגבורה שלו, אומץ לבו, כושרו להיחלץ מהמיצר ומכל מצב ביש ומסוכן שאליהם נקלע, ומעל לכל, על אהבת ישראל ומסירות הנפש הפועמת בקרבו.

 מדי דברם בו הם אופפים את דמותו במסטיות ומסתורין. על אץ היותי בן מרוקו, עולים אלה היו בעיני יצורים חדשים שמעולם לא ראיתי ושמעתי על מקומות מוצאם המוזרים כל כך ובלתי ידועים עד שלשוא חיפשתי אחדים מהם במפה הרשמית של מרוקו.

חרדה כפולה קיננה בלבי עם צאתו של יהודה גרניקר. חרדתי לבריאותו ולשלומו, ביודעי כי מצב בריאותו רופף היה בצאתו ושסכנות רבות יארבו לו בדרכו. בטוח הייתי שזיק חזונו הציוני ועברו החלוצי יהיו לו למאגרי כוח ואון למלא את משימתו.

חרדתי גם שעם עלייתם של יהודי האטלס, הם יעלו בגופם בלבד ואילו את רוחם ונשמתם ישאירו בנכר, כוונתי לתרבותם, לשונם, לבושם, וכל הווי החיים אשר יצרו בידיהם או ברוחם במעמקי הדורות מאז שבתם במומי הרי האטלס מזה דורות.

בשובו ארצה אחרי שליחות קשה ומפרכת אך גם מוצלחת, רווח לי ופגו חרדותי. הוא חזר בריא ושלם, סייר ברחבי הארץ ופגש את צאן מרעיתו מי בכפר ומי בעיר, ומצא אותם מעורים בחיי העבודה והיצירה. היו ביניהם שלא יכול היה להכיר אותם, הם השתנו בלבוש, בהופעה, בדיבור ובאורח חיים

הם קפצו בפסיעה מעל דורות רבים, ובכך התחוללה בחייהם מהפכת חומרית ורוחנית. חקלאים היו בעבר כאשר הלכו אחרי מחרשת עץ וצמד חמורים, והים הם חקלאים טובים יותר הנוהגים בטרקטור ובקומביין, לא כאריסים משועבדים לערבים אלא כעצמאיים מיישבים ומעבדים את נחלת אבותם – נחלתם.

האטלס –  עמוד הנושא את השמים.

המיתולוגיה היוונית מייחסת את השם אטלס לבנו של הטיטאן איאפטוס ואחיו פרומיתיאוס, אחד מן הגיגאנטים שנלחמו בזאוס, וכעונש הוטל עליו לסמוך בכתפיו את העמודים עליהם נשענים השמים.

ביחד עם השקפה זו ועם התרחבות האופק הגיאוגרפי של היוונים הלכה ונתפתחה השקפה אחרת, שקשרה את השם אטלס בהרים הגבוהים של אפריקה הצפונית מערבית. רכס הרים זה הוא העמוד הנושא את כיפת הרקיע. גילגול הלניסטי של הקשר המיתי בין אטלס וההרים של אפריקה הצפונית הוא הסיפור של פירסאוס, שהעניש את אטלס, מלכו של חבל ארץ זה, על אי הכנסת אורחים והפך אותו להר גבוה.

הרי האטלס.

שם כולל לשלשלות הרים באפריקה הצפונית המערבית. הרי האטלס משתרעים מן הים התיכון בצפון ועד מדבר סהארה, בדרום וממפרץ סירטה במזרח עד חוף האוקינוס האטלנטי במערב. הגבול הדרומי נמשך בקו ישר לערך משפך דראע, במערב ועד העיר גאבס במזרח.

אורכם של הרי האטלס כ –2300 ק"מ. רוחבם הממוצע כ –300 ק"מ, והשטח שהם תופשים 700.000 קמ"ר בקירוב, הם כוללים את האזורים החשובים ביותר של ארצות מרוקו, אלג'יר ותוניסיה.

הרי האטלס נחלקים לשלוש שלשלות מקבילות : אטלס החוף בצפון – מקביל לחופי הים התיכון : האטלס המרכזי, והאטלס הגבוה שבדרום מערב מרוקו.

הרי האטלז הם סדרת הרים צעירה, שנתהוותה בעידן השלישוני, והם הדוגמה היחידה של הרים מעירים בכל אפריקה. ביסודו של דבר, הם המשך של אזור הרי הקמטים של אירופה הדרומית, ואולם זולת הקימוט גרמו להתהוות גם פעולות של התרוממות ושבירה, בעיקרם מורכבים הרי האטלס משתי שלשלות הרים כבירות, צפונית ודרומית, שכוללות טורי הרים, בעלי מבנה שונה לפעמים בתכלית.

לשתי השלשלות צורה של קשתות שטוחות, ביניהן – רמה, שנקראת על שם ימותיה המלוחות " רמת אל שוטוט " ( שוט – אגם מלח ), במערב מתאחדות שתי השלשלות ומגיעות בחלק הנקרא " האטלס הרם " לשיאים הגבוהים ביותר ( תמג'ורט4700 מטר).

בעוד שבמרוקו שתי השלשלות הנקראות כאן " האטלס הרם " וה " אטלס התיכון ", סמוכות זו לזו, הן מתרחקות והולכות במזרח כך שהן מהוות שלשלות נפרדות, שביניהן משתרעים שטחי רמה נרחבים.

באלג'יר נקראת השלשלת הצפונית " אטלס התל " או האטלס החופני, ואף האטלס הקטן או הנמוך, ואילו הדרומית נקראת " אטלס הצחרא ". השלשלות, כלל שהן נמשכות יותר לצד מזרח, הן מתמנכות יותר, כפי שמוכיח הגובה של השיאים הבולטים.

בתוניס, בה גובה השיאים מוסיף לרדת עד1600 מטר, חוזרות שתי השלשלות ומתקרבות זו לזו עד שהן מסתיימות ב " כף הלבן " וב " כף בון ". לשלשלות אטלס ראשיות אלו מסונפות שלשלות צדדיות אחדות, שהחשבוה שבהן היא " אטלס הריף ", שמתחילה במיצר גיבראלטאר ונמשכת מזרחה, ושמבחינת התהוותה אינה אלא המשכם של הרי סיירה נוואדה בדרום ספרד. הרי האטלס בנויים סלעים כמעט מכל העידנים, אך אם לא במידה שווה.

עליית יהודי האטלס-יהודה גרינקר

באטלס התל נפוצים סלעים וולקניים, בזלת, פונולט. בקרב החוף  מופיעים סלעים מעידן ארכאי לפאליאוזואי קדום. אבל מקום בראש תופסים סלעים, בעיקרם סלעי גיר, מתקופת יורה וקרטיקון. צורות הרביעון מצויות בעיקר בשטחים של גבעות נמוכות ושפלות צרות שעל יד החוף.

האטלס הרם משתרע מחוף האוקינוס האטלנטי מזרחה, לאורך של700 ק"מבקירוב. כמה משיאיו מגיעים לגובה של4000 מטרויותר. באגפו המזרחי מתחבר אליו האטלס התיכון, שהוא נמוך ממנו בהרבה. שיאיו הגבוהים, שרובם הם חרוטים געשיים, אינם עולים בהרבה על3000 מטר.

צלעותיו של האטלס הרם הפונות לצפון מערב, לצד שממנו מנשבות רוחות הים הלחות, מכוסות יערות, שפה ושם הם עבותים, ובהם אלוני שעם ועצי אגוז. בדרומו גובל האטלס הרם בשלשלת של " מול האטלס " שהיא נמוכה הרבה יותר, ונבדלת ממנו על ידי שקערורית עצומה שבה עובר ואדי סוס, בעוד שבקצהו הצפוני הוא גובל על אטלס הריף.

אף זה האחרון אינו גבוה ביותר –2500 מטר-, אולם מורדותיו תלולים למדי. ביחוד שסועים וקרועים ראשי ההרים, והשטח בכללו דל במצחיה בנידה יוצאת מן הכלל. תנאים אלה כרמו לכך, שהגישה אל אטלס הריף היא קשה מלשאר הרי האטלס. ומכיון גם שתושבי הריף ידועים כשונאי זרים, נחקר שטח זה פחות מכל שטח אחר ואף כיבושו עלה בקשיים מרובים.

אטלס התל, או האטלס החופני, הוא הארוך שבשלשלות האטלס, למעלה מ –1000 קילומטר. אין הוא נמשך בקו רצוף אחד, אלא מורכב מרכסים נפרדים זה מזה. כיוון שהוא סמוך לחוף ומקביל לו, מקבלות צלעותיו הפונות לצד צפון כמות גדולה – ביחס של משקעי אוויר.

שיאי הריו הגבוהים אף מכוסים שלג זמן מה במשך השנה, ומספר נהרות הזורמים מתוכו אל הים הם החלי איתן. מסיבות אלו אטלס התל והשפלות הצרות שבינו ובין הים התיכון – סהל – מישור, הם הפוריים שבאזורי האטלס.

נפוצים כאן הזית, הגפן, חורשות אורן וברוש, ואף יערות קטנים של אלוני שעם. בשטחים ניכרים גדלים גם ערמונים, ושטחים נרחבים עוד יותר תופסות מאקיות. עבוד האדמה בשפלות הוא אינטנסיבי. צלעות ההרים, העולות מן הים או ממעמקי הנהרות אינן תלולות ביותר, והן מעובדות בשיטת הדירוג.

אטלס התל המקביל אל החוף משמש מחיצה אקלימית מובהקת, בעיקר מבחינת משקעי אוויר. הרמה, שמשתרעת דרומה ממנו ושגובהה הממוצע הוא 600 –800 קילומטריש לה אופי מדברי למחצה ושטחים גדולים ממנה הם ערבה מלוחה. על פי צורתה היא בעיקרה אבלה שטוחה, מבותרת על ידי עמקי ואדי תלולים, שרוחבה פוחת והולך כלפי מזרח ושטורים נמוכים מחלקים אותה לכמה אגנים נפרדים.

אגנים אלה חסרים מוצא אל הים, ובתוכם " סחבות " או ימות מלח, שאחדות מהן הן למטה מפני הים והחשובות שבהן " שוט אל ררבי מערבי, שוט אל שרקי ושוט אל חודנה. ימות אלו, שהן מן המלוחות שבעולם, מתלאות מים בחורף, שהוא קריר ואף מושלג ומתייבשות לגמרי בקיץ הלוהט והיבש.

החדגוניות של הנוף ברמה זו יוצאת מגדר הרגיל, הצמחיה דלה, אולם בכל זאת יש בה ערך כלכלי כל שהוא. צומחת כאן חלפה, שהתושבים הנודדים המגדלים צאן אוספים אותה ומביאים למכירה אל ערי החוף, ומשם היא נשלחת לאירופה, בעיקר לאנגליה, לשם תעשיית הנייר.

ערבה גבוהה זו גובלת בדרומה עם האטלס הצחרא, שבניגוד לשאר שלשלות האטלס הוא נפסק תכופות הפסקות נרחבות. מפני כן מרובים וקלים בו המעברים אל הצחרא וממנה. האקלים הוא יבשתי מדברי. כמות משקעי האוויר שבהרי האטלס המערביים או באלה הפונים אל הים התיכון מגעת עד ל –1700 מ"מ, ויורדת באטלס הצחרא בייחדו בחלקיו הנמוכים הפונים אל המדבר – ל –200 מ"מופחות מזה.

כתוצאה מכך הריו של אטלס זה הם הרי מדבר וערבה, בעלי מגיאיות עמוקות ותלולות ואגנים ממולאים סחף – חצץ, ואפשרויות הכלכלה שלו הן מועטות ביותר ומצויות בעיקר בנאות המדבר ובעמקים.

רק בגוש של הרי אורס, שבו מתחבר אטלס הצחרה עם אטלס התל מורגשת השפעת האקלים של הים התיכון. נראים יערות, אף אם קלושים במקצת, ומתקיימת חקלאות ניכרת. לרגליו הדרומיות של אטלס הצחרא מתחיל המדבר ממש,בשטחיהן העצומים של האמאדות או מדבריות החול שלו, שבהן זרועים נאות מדבר של דקלים מועטים עד מאוד.

עליית יהודי האטלס-יהודה גרינקר

מועטים ביותר הם הנהרות בהרי האטלס שאינם מתייבשים בעונת החורף ומרובות הן התנודות בכמות מימיהם. בגדול שבהם, נחל שלוף, התנודות הנן מ – 4 עד 140 ממ"ע לשנה, הכל לפי עונות השנה.

ערוצי הנהרות הם לרוב עמוקים ותלולים, וכשהנהרות יוצאים מן ההרים אל אזור החוף הם מביאים עמהם כמויות עצומות של סחף. כתוצאה מזה כמה ערים, שהיו ערי נמל עוד בתקופה ההיסטורית, אינן גובלות כעת עם חוף הים.

השליח.

יהודה גרניקר נולד בי"ט מרחשון תרנ"ח – 14/11/1897 ביסוד המעלה, אחת מהמושבות הראשונו שנוסדו על ידי אנשי העלייה השנייה שהתחילה בשנת תרמ"ה.

יסוד המעלה נוסדה על ידי חברי האגודה " נחלת שדה וכרם " ממזריץ ומבריסק דליטא אשר שליחיהם קנו בשנת 1883 משבט בדווי אדמות בבקעת החולה וקראו למקום על פי עזרה ז' ט' " יסוד המעלה ". בחורף שנף שנת 1884 עלו החברים הראשונים על אדמת יסוד המעלה, השלטונות התורכיים סירבו לתת להם רשיון לבנות בתים.

בשנים הראשונות התגוררו החלוצים ברפת גדולה או בסוכות קני סוף וגומא יחד עם המקנה שלהם. על אף הקדחת שהחלה להפיל חללים במושבה, לא עזבוה חבריה ונשארו דבקים באדמתם לעדבה ולשמרה.

בית אבא.

אביו של יהודה גרניקר – רבי יכאל דוד איש אדוק היה, שומר תורה ומצוות. את חינוכו קיבל בישיבה טלז וסלבודקה שבליטא. מצויד בהמלצות מראש ישיבת סלבודקה רבי יצחק אלחנן, ומהרב הידלסהמיר מברלין, עלה לארץ ישראל בשנת 1886 בתקופה העלייה הראשונה.

עשר שנים שימש כמורה ללימוד היהדות בבית הספר בפתח תקוה, ואשתו דינה – כמורה למלאכת יד באותו בית ספר.

שניהם פוטרו מעבודתם כאשר הנהלת המושבה פתח תקוה עברה מידי הנדיב ליק"א, והנהיגה שיטות חדשות. משפחת גרניקר ביקשה וקיבלה מן החברה זכות להתיישבות, ונשלחה ליסוד המעלה בזיון תרנ"ו – 1896 – להצטרף אל כובשי החולה.

רבי מיכאל לימד את בניו, וביניהם יהודה, תורת היהדות וחינך אותם לחיי חקלאות – חינוך עליו הקפיד מאוד. יהודה היה מקבל מאביו 3 – 4 שיעורים ביום. בעיקר היה מטיל עליו לחזור ולשנן לעצמו את השיעורים אשר למד.

מידי יום לפני צאתם לשדה היה מלמדו פרק במשנה והיה אומר לו " אין שעה יפה כשרה ללימודים כשעת שחרית ". האבא והילדים יצאו מוקדם לעבודה וחזרו לפנות ערב. בתורה ובעבודה שימש רבי מיכאל דוגמא אישית לבניו.

בשנת 1909, כשהוביל רבי מיכאל דוד עגלה מלאה תבואה, התהפכה העגלה וירכו נלחצה בין דופן העגלה ובין הקרקע. רופא לא היה אז במושבה, והעזרה שהוגשה לו על ידי החובש של המושבה לא היה בה כנראה ריפוי יסודי, והוא נפטר בכ"ב מרחשון תר"ע. בן 52 היה במותו.

יהודה היה אז בגיל בר מצוה. פטירת אביו אילצה אותו להירתם לעבודה ולעול המשק. ומאז נמנה הוא על החקלאים הטובים והמנוסים של יסוד המעלה. יהודה גרניקר, מלבד היותו ממניחי היסוד של היישוב העברי בארץ, מחלוצי הגליל העליון, תרם גם חלק נכבד ברישום תודות היישוב בארץ.

בשנת 1935 עסק יחד עם ברכה חבס ז"ל באיסוף ובריכוז דוקומנטציה היסטורית מפי ראשוני המתיישבים בגליל העליון. בשני מכתבים אליו, מבקשת ממנו ברכה ז"ל גם עצה, וגם עזרה באיסוף החומר. בקובץ " לגליל העליון " בעריכתה של ברכה חבס הודגש :

" הדברים המסופרים על ראשית היישוב החדש בגליל העליון – ראש פינה, יסוד המעלה, משמר הירדן, עין זיתים ומטולה נכתבו בידי שרידי המייסדים של ישובים אלה, או נרשמו מפיהם. בליקוט החומר סייע יהודה גרניקר מבני יסוד המעלה.

בקובץ זה מספר יהודה גרניקר על תודות יסוד המעלה ומייסדיה. איסוף החומר על ידו שימש כיסוד לספר " נחשוני החולה "

ברכה חבס (1900 -1968 ), סופרת ועיתונאית עברית. נולדה  בליטא בשנת  1900 ( תר"ס). הועלתה על ידי הוריה (הייתה בתו של ישראל חבס) לארץ ישראל ב-1907.

ברכה חבס הייתה חברת מערכת העיתון "דבר" ומעורכי הוצאת "עם עובד". הייתה פעילה לצידו של יצחק יציב בעריכת "דבר לילדים ".

חבס כתבה וערכה ספרים רבים על תולדות היישוב, ועל מחנות העקורים  באירופה שלאחר השואה

בנוסף, חבס ערכה את כתבי  משה ביילינסון וכתבה  ביוגרפיה על  דוד בן גוריון בשם "האחד ודורו", הביוגרפיה הראשונה שהופיעה אודותיו בעברית.

יחד עם דוד הכהן כתבה את הספר "עשרים יום בהודו: מרס-אפריל 1947" (עם עובד,תש"ח ), שהוא ספר המסע המודרני הראשון העברי להודו. הספר עוסק בביקור של המשלחת הישראלית בראשותו של  שמואל הוגו ברגמן לוועידה האסיתית וכולל גם תיאור מפגש עם  מהטמה גנדי ופגישה עם יהודי בומביי (כיום בומביי נקראת מומבאי ).

חבס הייתה אשתו השנייה של  דוד הכהן ממנהיגי  היישוב ולימים  שגריר בבורמה  ויושב-ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת

לאחר מותה בגיל 68, נקראו בחיפה ובבאר שבע רחובות על שמה.

בקבלת הפנים שערכה יסוד המעלה לנשיא המדינה יצחק בן צבי ז"ל, לרגל חג יובלה השבעים וחמישה בתאריך 2/10/58, גולל יהודה גרניקר בהרצאתו את פרשת ההד והגבורה של חלוצי המושבה ומיידיה.

בהקדמה לספר " נחשוני החולה " כותב הנשיא יצחק בן צבי ז"ל על יהודה גרניקר אשר אסף החומר לספר זה.

" אלמלא קידמונו שלושת הדורות הראשונים של נחשוני ההתיישבות ביהודה ובגליל, לא היינו מגיעים למאבק הגבורה של בנינו ואחינו בדורנו זה. כאשר ראינו בעיננו, לא היינו זוכים לתקומת האומה ולחידוש עצמאות ישראל. זו הייתה התחלת ומאז לא פסק המאמץ לכיבוש המולדת בעבודה ובקורבנות, לא פסק ונמשך ועד קום המדינה טרם נסתיים.

עליית יהודי האטלס-יהודה גרינקר

" נחשוני החוה " הם מראשוני העלייה הראשונה, בת שמנה של עליית בני ביל"ו, זכותם המיוחדת של הנחשונים הללו עומדת להם, שם שפתחו נתיבים לגליל העליון אשר לא נודעו לפני כן. מהראשונים הללו לא נשארו בחיים, ומאבקם וגודל עלילותיהם עלולים להישכח ולהיעלם מארץ החיים, כאשר נעלמו ונשכחו מזכרוננו רוב מעשי אבותם אשר נאבקו בגבורה במשך כל הדורות בעד הזכות לשוב למולדת ולהתערות בה.

מעשה גדול עשה המכנס בספרו זה שהקים זכר למעשיהם. אך נסיונות בודדים נעשו, וזה רק בזמן האחרון, להילות על הנייר מקצת ממעשי גבורה של אלה שהניחו יסוד להתיישבות החדשה ואלה שקדמו לה.

אחד העטים הוא מכנס הספר הזה, מר והודה גרניקר, אשר לא חסך מעמל נפשו, צבר וליקט במשך שנים זכרונות ורשמים וסיפורים על עובדות ומעשים קו לקו, צו לתו, ומעפר פורח בנה מסכה שלמה, מסכת חיים וגבורה של נחשוני החולה.

יברך אפוא חילו ופועל ידיו ירצה.

מי הוה זה ואיזה הוא.

האדון יהודה גרניקר לפני שיהפוך לחידה ולאגדה, אינו אלא החבר יהודה גרניקר, שנולד לפני יותר מיובל ביסוד המעלה, והתנחל בנהלל בשנת 1922. הוא לא היה ממייסדי הקרן הקיימת לישראל, ונדמה לי שגם לא מפעיליה, כפי שמכנים אותו אנשי האטלס במכתביהם. 

הוא נטל חלק בהגנת תל חי, הכיר את יוסף טרומפלדור ועשה גם עלילות אחרות. אלה לא הקנו לו פרסום רב בארץ. פשר פרסומו הגדול בהרי האטלס התיכון של מרוקו הוא סיפור בפני עצמו. חבר הכנסת משה חזני, מעמודי התווך של ההתיישבות החקלאית של הפועל המזרחי, ביקר מחנה העולים שלךיד קזבלנקה ומצא שם כמה עשרות יהודים הדורי זקן, חרדים ומאמינים. שאל אותם לאיזה מושב הם הולכים ?

ענו לו : למושב של גרניקר.

שאל אותם : וגרניקר ירא שמים הוא ?

ענו : מהלך הוא בגלוי ראש

שאל : וכלום לא תחפצו במושב דתי ?

השיבו : אנחנו למושב של גרניקר ותהיה בו יראת שמים.

ובכן יהודה גרניקר הוא שליח תנועת המושבים במרוקו. רחב שכם, רוחב עורפו מוכה החמה, תופש את כל מרחק שבען שתי אזניו, הוא המרחק האולימפי בין שתי קורות שער כדורגל.כשהוא מחייך הוא מגלה גדר סולמות של שיניים וטוב לב.

הטיל על עצמו שליחות, למצוא את עובדי האדמה במרוקו, ונדד כחודשיים ועודו נודד בין הרי האטלס עטורי השלג של מרוקו.

נדד יחיד בדרכים בטרמפים שמצא. נדד בשבילים על גבי חמור או פרה ששכר. נדד במשעולים כשמקל בידו. הוא בא לכפר יהודי ושאל בו על כפר יהודי נוסף. כך ביקר ב – 38 כפרים יהודים, שכוחים מאדם,

מציונות ומעליה. בא והודיע בשמחה אין קץ : מצאתי עובדי אדמה יהודים !

שאלו בחוסר אמון : עובדי אדמה, או מתווכים חקלאיים ?, אמר להם " עובדי אדמה בעיי"ן ואל"ף גדולות 

הנה כי כן ראינו שבחירתו של יהודה גרניקר לשליחות במרוקו במקומה. עברו ופעילותו הציבורית היו ערובה נאמנה בידי המוסדות אשר הטליו עליו שליחות זו, כי הוא ימלא אותה על הצד הטוב ביותר, תודות למרץ לאידיאל הפועמים בקרבו, כחלוץ, כלוחם וכמתיישב.

שליחות קשה זו אשר הניבה כבר את פרי הצלחתה, ואשר מקצת עלילותיה המרתקות מובאות בספר זה, הצדיקה מעל לכל ספק שנבחר האיש הנכון במקום הנכון.

הכפרים ותושביהם.

מצאתי עובדי אדמה במרוקו.

בעשרת הימים הראשונים לשבתי במרוקו הצלחתי להניח יסודות לשלושה גרעינים להתיישבות : האחד בקזבלנקה, המשני במאזאגאן ( היום אל-ג'דידה ) והשלישי ברבאט – סאלי, שתי ערים שכנות אשר נהר " בו גראג " מפריד ביניהן בנקודת השפך שלו באוקיאנוס האטלנטי. התנועה בין שתי ערים אלה נעשית ברכב מעל הגשר, ובמאות סירות השטות יום ולילה בנהר.

מתוך המשפחות שרשמתי ברבאט –סאלי היו אחדות שהגיעו לכאן מדרום מרוקו. ממבנה גופם, מפניהם השזופות ומידיהם המיובלות הרגשתי  – או יותר נכון – ריחרחתי ריח של עובד אדמה. מפיהם יכותי להציל דבר שיענה על סקרנותי פרט לזאת שיהודים כפריים, עובדי אדמה נמצאים אי שם במרוקו, בהרי האטלס שגובהם מ –3000 מטריםמעל פני הים.

ידעה חשובה זו עוררה בי סקרנות יתרה. ועל כן הודעתי מיד למשרד העלייה בקזבלנקה והצעתי את עצמי לצאת לסיור מקיף באזורים נידחים אלה – הצעתי נתקבלה. 

ביום י"א באלול  – 9/9/1954 יצאה לדרך ועדה בראשותו של בא כוח משרד הבריאות בישראל, ד"ר א. מתן, מר בוהנה מטעם עליית הנוער ורני כנציג תנועת המושבים. הסיור נמשך עשרים ושלושה ימים אך לא השגנו את המבוקש מחוסר איתור המקומות. אבל נרמז לנו כי אכן ישנם במרוקו יהודים כפריים שעוסקים בעבודת האדמה.

יצאנו ממראכש ופנינו דרומה לעיר וואזארזאת. בשעה עשר בוקר הגענו לעיירה " טאדרט " השוכנת באמצע הדרך כ –120 קילומטרממראכש. ישבנו לסעוד ארוחת בוקר במסעדה היחידה שבעיירה. תוך כדי ראיתי כי בחוץ, לא רחוק מהמסעדה עומדים שני יהודים חסונים, גבוהים בתלבושת המסורתית של יהודי מרוקו.

גלימה ( ג'אלבייה בלשון המקום ) וכובע שחור לראשם, בצורת כיפה המציינת באופן ברור כי יהודים הם. יצאתי אליהם לשם שיחה, ובכדי לרכוש את אמונם ברכתי אותם לשלום. הם הביטו בי בהשתוממות ובחשדנות כאילו רצו לומר " מה לאיש הזר הזה ולנו ? ".

אולם כשקראתי בפניהם בקול רם " שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד "  – כך נוהגים היהודים במרוקו לזהות את עצמם כיהודים – הרגשתי מיד כי פגה הרגשת הזרות בעיניהם וכי רכשתי את אמונם וקרבתם. לאחר שהחלפנו בינינו כמה דברי ברכה, ולאחר שאמרתי להם כי מירושלים אני ( אצל יהודי מרוקו ירושלים הוא הכינוי של כל ארץ ישראל ), שאלתי אותם מאין הם ולאן פניהם מועדות, השיבו לי לפי תומם ( תום מיוחד ליהודי האטלס ) כי הם מהכפר " איית אירבע " ( איית בשפה הברברית – בן, שבט: כן אנו מוצאים " איית אברהם – בני אברהם, איית משה – בני משה וכו'. ).

עליית יהודי האטלס-יהודה גרינקר

הוספתי ושאלתי היכן שוכנת איית ארבע, ( שהזכירה לי קירית ארבע ) מקום מושבם ?.

אחד מהם הושיט את ידו הארוכה והגרומה כלפי האופק, הצביע על נקודה מסוימת באוויר ואמר : אתה יורד לוואדי, הולך לאורכו, עולה להר ושוב יורד ושוב עולה, במשך שלוש שעות ברכיבה על פרד, או ארבע שעות הליכה ברגל ואז תגיע לאיית ארבע.

המשכתי בשאלות אחרות והתברר לי מתשובותיהם של מידעי החדשים כי בכפר יושבות שש-עשרה משפחות יהודיות, וכי מעשיהן " חארתין – קאסאבין – חורשים וקוצרים. נשמתי לרווחה ולשמחתי לא היה גבול, ידעתי שהשמועה על יהודים עובדי אדמה יש לה על מה להתבסס.

שיערתי בנפשי וגם נתאמת הדבר בהיותי במקום שיהודים אלה על אף היותם עובדי אדמה וחיים מיגיע כפיהם, אינם אלא אריסים, וכי האדמה אינה רכושם אלא חוכרים אותה מן האפנדים הערבים תמורת עשרים וחמישה אחוזים מן היבול.

אלה הם תנאי השותפות של אלה אשר יש להם בהמות עבודה וכלי עבודה משלהם. אך אחרים שאין להם לא כלי עבודה ולא בהמות, ומקבלים הזרעים, בהמות וכלי עבודה מבעל הקרקע, החלוקה של היבול היא אחרת. האריס היהודי מקבל עשרים וחמישה אחוזים מהיבול ואילו הערבי מקבל את היתרה.

לבסוף שאלתי אם אני יכול להילוות אליהם עד לכפרם, ענו לי כמצטדקים שאין אפשרות לכך יען כי היישובים בהרי האטלס נמצאים באזור שהוא סגור לזרים, והכניסה לאזור זה היא אך ורק לפי רישיון מה " קאיד " ( המזכיר הצבאי ) היושב על פי רוב בעיר הקרובה לאזור.

הבטחתי ליהודים אלה כי אבקר בקרוב בכפרם ( יותר לא הוספתי כי על עדם עמדו אנשים שאינם בני ברית וחששתי מעינא בישא ). מתוך התרגשות משותפת נפרדתי מהם באמירם " שלום " ובלחיצת יד חמה.

חזרתי למסעדה והכרזתי בפני חברי בשמחה ובצהלה : מצאתי את אשר ביקשתי !. יש יהודים עובדי אדמה במרוקו. חברי התלוצצו על חשבוני באומרם שאני רואה תמיד מהרהורי לבי, אך זה לא הפחית במאומה מעצם התלהבותי ושמחתי.

לאחר שחזרנו מסיור אשר נמשך, עשרים ושלושה ימים, הגעתי למראכש בערב הושענה רבה כשבדעתי להגיע לכפר " איית ארבע " בחג שמחת תורה. מה גדלה תדהמתי בבואי אל מנהל מחלקת העלייה במראכש לקבל אינפורמציה על כפר זה, כאשר התברר לי שאין לו כל מושג או ידיעה על מציאות כפר כזה שיש בו יהודים.

לאחר ששאלנו עוד יהודים במראכש ואלא יכולנו למצוא אצלם כל ידיעה או רמז מועיל, הציע לי מנהל מחלקת העלייה שישי למצוא אדם אחד בשם אלקיים המקיים קנטינות רבות בכל רחבי דרום מרוקו ממראכש ועד ל " טאגוניט " על סף מדבר הסהרה.

ניסינו כמה פעמים להשיגו טלפונית ורק בערב הצלחנו להתקשר אתו. סיפרנו לו את כל העניין והסברנו לו את המטרה ( העלייה ). ביקשנו ממנו מלכוון אותנו ולהדריך אותנו איך וכיצד נוכל להגיע לכפר " איית ארבע ".

הוא תמה מאוד למשמע בקשתנו, והודיע באופן פסקני כי על אף שדרום מרוקו ידועה לו כעשר אצבעותיו לא שמע מימיו על כפא כזה ובוודאי שאינו בנמצא. לאחר חילופי דברים התברר בסופו של דבר שכפר זה ישנו במרוקו אלא שהגישה אליו יכולה להיות על גב בהמה או בהליכה ברגל, ושאין כל אפשרות לנסוע ברכב כלשהו.

הסברתי לו שלמען מטרת שליחותי אני מוכן לכל ובלבד שיעזור לי להגיע לכפר זה. לאחר הדרכה קצרה התברר שאני צריך קודם כל להגיע לעיירה " טאדרט " ומשם להמשיך עד לכפר רגלי או ברכיבה על בהמה .

שאלתי אותו במה אפוא מתבטאת עזרתו ? " אתן לך מכתב המלצה לערבי אחד בטאדרט שהוא מכר שלי, והוא ידאג להביאך למחוז חפצך " בינתיים נזכר שהיום הושענה רבה ויש לדחות את הנסיעה ליום אחר, והסיבות הן :

א.      האוטובוס ל "טאדרט " יוצא רק פעם ביום בשעה חמש לפנות בוקר ( כלומר שהוא יצא כבר.

ב.       הרי הערב שמחת תורה ויש להימנע מלהגיע לכפר ביום חג. היהודית הכפריים הם דתיים אדוקים וכניסתי לכפר ביום חג תעשה עליהם רושם לא טוב ותפגע ברגשותיהם, ומה גם שאני בא מארץ ישראל.

עניתי לו כי בשאלת החג אני מעוניין דווקא להגיע ביום החג כי רצוני לערוך את ההקפות יחד עם אנשי הכפר. אשר לתחבורה אינני מפונק ואהיה מוכן לנצל כל אמצעי אפשרי ובלבד להגיע לכפר ללא כל דיחוי נוסף.

ניסינו לברר אפשרות נסיעה בטקסי. התברר לנו כי ההוצאה היא גדולה 5000 פרנקים. מובן שלא הסכמתי. מר אלקיים שלח אלי מבט תמהוני ושאל : " הרי זה על חשבון הציונים " ( הכוונה לסוכנות היהודית ולמשרד העלייה. הסברתי לו שחשבון הציונים הוא גם חשבוני, וכסף הציונים הוא כספו של כל העם היהודי.

שאל אותי אם אסכים לנסוע בטרמפ או באוטו משא, הסכמתי. לאחר זמן קצר נמצאתי יושב באוטו משא גדול כשבידי מכתב המלצה ממר אלקיים אל הערבי בעיירת " טאדרט ".

כל ההרפתקה הזאת תמוהה הייתה בעיניו, ולא יכול היה להיפרד ממני מבלי לשאול אותי " מה השגעון הזה לצאת לדרך רחוקה בלתי נודעת ודווקא בערב חג מבלי שים לב לכל הסיכונים הכרוכים בה ?".

עניתי לו בלחיצת ידיים ובדברי ברכה – רשמת י לפני כי רכשתי ידיד שיכול להיות לי לעזר בשליחותי בקרב הכפרים הנידחים שהוא אחד מן היחידים שמכיר מוצאם ומבואם.

בשעה חמש לפנות ערב הגענו ל " טאדרט ".

ראשית חוכמה היה עלי למצוא את הערבי שאליו מופנה מכתב ההמלצה של מר אלקיים. את הערבי מצאתי ללא כל קושי מיוחד. בהיות השעה מאוחרת לא הסכים הערבי לשלוח אותי מייד, מפחד בלילות, והבטיח שלמחרת יעמיד לרשותי ערבי אשר יביאני למחוז חפצי.

כנראה שערבי זה הוא בעל בעמיו כי תיכף ומיד מצא ערבי בעל פרדות אשר הסכים להביאני לכפר, וקבענו את מועד היציאה למחרת בשבע בבוקר. השכמתי קום וחיכיתי, אך הערבי לא הופיע בזמן שנקבע. לא רציי לעמוד בפני אפתעות במקום מרוחק זה, ושכרתי לי ערבי אחר בשכר של 30 פראנק שר ישמש לי כמורה דרך

עליית יהודי האטלס-יהודה גרינקר

הלכנו שנינו מרחק של כ – 15קילומטר דרך הרים וגבעות, עברנו ברגל דרכים לא דרכים עקלקלות ומפותלות אשר רק בהמות יכולות לעבור בהן. הגעתי לכפר בעיצומו שלחג שמחת תורה. אנשי הכפר קיבלו אותי בהתלהבות ובשמחה רבה בניגוד לחששותיו של אלקיים.

על אף עייפותי הרבה התחלתי בעבודתי  לרשום מועמדים לעלייה. רשמתי בינתיים חמש עשרה משפחות כי אחדים מתושבי הכפר היו בשדה לרעות את צאנם ובקרם. שמחנו ביחד בשמחת החג. אכלנו ושתינו כהלכה ושוחחנו על דא ועל הא, כלומר כל ענייני החג וענייני העלייה.

לא יכולתי שלא להתרשם עמוקות מגברים חסונים אלה, מחייהם הקשורים לטבע ולאדמה, מתום לבם ומיהדותם. על כל ההתפעלות וההתרשמות הזאת ניקרה במוחי השאלה המסתורית : איך הגיעו לכאן יהודים אלה ?.

שאלתי הראשונה אליהם הייתה אם ידוע להם על כפרים אחרים. מה התפלאתי לקבל בו במקום, לא פחות ולא יותר, רשימה של עשרים ושישה כפרים של יהודים עובדי אדמה כמוהם. כמו כן ציינו לי בערך את מספר המשפחות והנפשות שיש בכל כפר.

הכפר הקרוב ביותר נמצא במרחק של כעשרים קילומטר. ביקשתי מהם שימצאו דרך להודיע לאנשי הכפר על דבר בואי לשם למחרת. שלחו מיד רץ. הרץ חזר בשעות הלילה לאחר שמילא את שליחותו בנאמנות.

למחרת על אף החג – יום טוב שני של גלויות – העידו לרשותי שתי פרדות ומלווים, והתחלתי בדרכי לכפר " איסיריס "

הגעתי לכפר ופניתי לבית הכנסת בהדרכת מלווי, כי יום חג הוא וידעתי שכל היהודים יימצאו בבית הכנסת. מצאתי אותם באמצע " מוסף ". בראותם אותי יצאו כולם מבית הכנסת עטופים בטליותיהם, וקיבלו את פני בשמחה ובהתלהבות.

בית הכנסת היה כעין " חושה " – כך נקראים בארץ בתי מגורים הקדומים של הפלחים , אשר לא ראתי כדוגמתה אפילו אצל שכנינו הערבים בישראל. לא היה בו ארון קודש, ספרי התורה עמדו באחת הפינות, פני המתפללים תוהים ובוהים למראה אורח משונה זה המשרך דרכו בין הרים וגבעות, בדרכים לא דרכים, בכדי להגיע אליהם, ודווקא ביום חג. ולא סתם אורח אלא אורח מירושלים.

אין כל ספק בלבי שבאותם רגעים של תהיה והשתוממות אחזה בהם איזו תחושה משיחית מסטית.

המלאכה מרובה והזמן קצר.

הזדרזתי במלאכתי בגלל החשש שאם לא אעשה זאת עלול הביקור בכפרים אחרים להידחות עד לאביב הבא, כי בחלק מהרי האטלס כבר ירד השלג הראשון. והרי נותרו עוד כפרים אשר נמצאים בהם יהודים בכלל ועובדי אדמה בפרט. וכפרים אלה רובם ככולם שוכנים באזור השלג.

ככל שסיירתי בכפרים אלה והכרתי מקרוב את יהודיהם השתכנעתי יותר ויותר כי יהודים אלה מהווים החומר האנושי הטוב והמתאים ביותר להתיישבות במושבי עולים. יתרונות רבים מצאתי בהם, קודם כל הם יודעים את המלאכה ומעברם לעבודת אדמה בארץ לא יהיה כרוך בקשיים לא גופניים ולא נפשיים, הם מסתפקים במועט, דבר שיקל עליהם את הבעיות הכלכליות הראשוניות בארץ.

אפשר לישבם בהר, בנגב ובכל מקום בארץ, אמנם יהיו אתם קשיים מסוג אחר " ללמדם כיצד להשתמש באביזרים השונים הממלאים את חיינו המודרניים.

כפרי האטלס.

כל זמן שהותי בכפרים אלה לא הרפתה ממני השאלה : מתי ואיך הגיעו יהודים אלה למקומות כה מרוחקים, להרים שגובהם הממוצע3670 מטרמעל פני הים ?

ככל שניסיתי לקבוע תאריך יסודו של כפר זה או אחר לא הצלחתי. היהודים עצמם אינם יודעים לענות על שאלה זו. הם רק יודעים שאבות אבותיהם היו כאן מקדמת דנא, וכל אחד מהם זוכר את שושלת היוחסין של משפחתו לפחות עד לאבי הסבא.

ידוע גם שבזמן שהערבים כבשו את אזור החוף של צפון אפריקה בשנים 708 – 711, נמצאו אז יהודים רבים באזורי האטלס שלחמו לצד הברברים נגד הערבים תחת פיקודה של דהיא אל-כהינא, ברברית שהתייהדה.

ברור רק כי לפני עשרות בשנים, כשעוד לא היו אמצעי תקשורת עם כפרים מרוחקים אלה, וכלי רכב ממונעים טרם הגיעו לסביבה, היו כפרים אלה מנותקים מן הקיבוצים היהודיים הגדולים כמו מראכש, פאס, מכנאס, וכדומה, ובכדי לנסוע לאחת מערים אלה הייתה הנסיעה – ברכיבה על בהמות – נמשכת כשבוע ימים, והדבר היה גם בחזקת סכנת נפשות מחמת שודדי הדרכים.

עובדה זו גרמה כנראה לנישואים פנימיים אזוריים שהביאו לגידול המשפחות, קרי החמולות, אשר פילגו את האזור לכפרים ולקבוצות משפחתיות.

היהודים בכפרי האטלס מרוכזים באזורים כמו אזור תל – וואד, איית בולי וכדומה. אזור כזה מנה מארבעה עד שישה כפרים. היהודים שחיו באטלס הגבוה הצפוני היו ברובם עובדי אדמה ממש. ואלה שחיו במורדות האטלס הדרומי ולרגליו חלקם היו עובדי אדמה וחלקם עסקו במלאכות יד לצורכי שכניהם הערבים. 

החיים בכפר.

המגורים

הכפר כולו בנוי חצרות חצרות, כשחצר אחת נוגעת בחברתה ודבוקה אליה. בחצר שגודלה עשרה על עשרה מטרים מרובעים יש ארבעה בתי מגורים. בית מגורים פירושו חדר אחד גדול שבו מתרכזת כל המשפחה שמספר הנפשות הממוצע שבה משמונה עד עשר.

הב נין עצמו אם אפשר לכנותו כך, אינו אלא חושה. הפתח צר ונמוך עד מטר אחד וקצת למעלה מזה. כמובן שכדי להכנס פנימה צריך להתכופף, גם תקרת החדר נמוכה וקשה לעמוד בפנים בקומה זקופה, הראש מגיע לתקרה וכאילו היא מונחת עליו. מעטים מאוד הכלים או הרהיטים לשימוש הדיירים.

החדר ריק מכל ריהוט ראוי לשמו, ואין צורך בכך כי הכל נעשה בישיבה על הרצפה. הכל פירושו אכילה, שתיה ושינה. ולכן בכל החדרים הרצפה מוצעת במרבדים. מרבד גדול ויקר או שטיח קטן וזול. סמוך לקיר עומדת כמעין ספה שגובהה כ –10 ס"מהמשמשת במקום מיטה.

היא נועדה גם להכיל את כלי השינה, וגם כמקום ישיבה בשעת קריאה ועיון או סתם שיחת חולין עם אורחים ושכנים. באחת מפינות החדר עומד מין דרגש בצורת שולחן בעל שלוש רגליים בגובה של 30 ס"מוהמשמש בעיקר לשתיית תה.

בחצר ליד כל פתח, עומד מיכל מים. ברוב המקרים עשוי חרס, אך יש גם מפח ואפילו מעור. הדבר הבולט היותר בחצר הוא התנור שבו משתמשים כל הדיירים לבישול ולאפיה. 

הלבוש.

הגברים לובשים מכנסיים קצרים בצורת תחתונים וכותונת לבשרם, שמחליפים אותה או מחדשים אותה, כמה פעמים בשנה. הבגד העליון היא הגלינה ( ג'לבייה בלשון המקום ) העשויה צמר, והיא מכסה את כל הגוף. את הגלימה לובשים גם בקיץ וגם בחורף. בחורף כדי להתחמם, ובקיץ לקיים מה שנאמר : " הבלה מפיק הבלה " – חום מפיק חום. רובם לבשו הגלימה גם ביום וגם בלילה כי לרוב נוהגים לישון בלבושם כנגד הקור.

לראשם חובשים כובע שחור כעין כיפה ( גם הג'לביה שחורה להבדילם מהערבים שלובשים אותה לבנה. ). לשאלתי מדוע היהודים לובשים כולם שחור ענו שלפני הרבה שנים גזר אחד הסולטאנים על היהודים ללבוש שחור כי " אפילו השד אוהב צבע זה ".

גם לבושם שלך הנשים דל ופשוט. בהרבה מקומות מצאתי נשים לבושות ג'לבייה גם הן, אך צורתה היא יותר עדינה ויותר נשית מזו של הגברים. את ראשן כיסו במטפחת ומעליה צעיף שחור שכיסה את הקדקוד ואת המצח. כיסוי המצח מטעמי צניעות. ככל שהאשה מכסה יותר את המצח היא נראית צנועה יותר. והיו גם שהורידו את הצעיף עד לגובה העיניים.

גם הילדים לובשים ג'לבייה והיא הלבוש העיקרי שעל גופם. בגיל צעיר הם מסתפקים בה בלבד, ילדים כילדות. מעת שהם גדלים ומשרתים את עצמם בצרכיהם הגופניים מתחילים גם הם ללבוש כעין תחתונים מתחת לגלימה.

עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר

רוב שעות היום מסתובבים הילדים בכפר מבלי לעשות דבר, כי במשק אין להם מה לעשות, כפי שיבואר להלן, ובית ספר אשר יחזיק אותם אין בנמצא.

רק אחדים בכפר ידעו לקרוא ולכתוב : הרב, השוחט וראש הכפר. במקומות מסוימים איש אחד ממלא את כל התפקידים הללו, הוא משמש כמורה, כמלמד, כשוחט וכרב.

כאמור ברובם הם אנאלפביתים, את התפילות למדו בעל פה מתוך הרגל השמיעה וההתמדה בתפילה. אך הופתעתי ממראה פניהם וממבנה גופם : דמות תנכ"ית להם, בעלי קומה, פרקם נאה, זקנם מגודל יפה, על כולם נסוך חן והוד קדומים ומעלים בדמיוני את ה " אבות .

אולם בעת שיחה אתם הייתה מתגלית בורותם ושטחיותם. לעומת בורות זו, גדלה התפלאתי כשנוחכתי לדעת איך כל התפילות שגורות בפיהם.

המאכלים.

רבים מהם אינם נוהגים לאכול שלוש פעמים ביום. בבוקר בצאתם לעבודה או לשדה, לוקחים פת במלח בלבד למשך כל היום. את הסעודה העיקרית אוכלים הם בערב, והמנה העיקרית – בשר. בכל מרוקו נפוצה מאוד אכילת הבשר, בהיותו מצרך זול מאוד.

חיי המשפחה.

ראש המשפחה – הבעל הוא האדון על הכל, על פיו ישק כל דבר וכל בני המשפחה נשמעים ומצייתים לו, לרבות הילדים בגיל הבגרות. יש לציין שהביגמיה נדירה מאוד בין היהודים שבכפרי האטלס,ף בדומה אצל יהודים במרוקו כולה.

העבודה בכפר.

העבודה החקלאית במרוקו בכלל ואצל היהודים הכפריים בפרט, שיטותיה הפרימיטיביות מאוד. כשאני משווה את שיטותיה לאלה הנהוגות אצל שיננו הערבים בארץ כגון : הסדרים, אופני העבודה, הכלים, הגידולים השונים, חזור הזרעים וכדומה מתקבל כי חקלאי מרוקו מפגרים לעומתם לפחות במאה שנים.

מספיק לצאת לשדה ביום חורף בעונת הזריעה – השדה הוא רחב ידיים במרוקו – ולהתבונן בכוחות המשיכה, קרי בכוחות העבודה הנהוגים שם, ואתה נתקל בצמדים שונים : שור וחמור, פרד ושור, חמור וגמל וכדומה.

כל מי שיש לו מושג מה בעבודת האדמה יסיק מיד כי עובדי אדמה אלה שייכים לפחות לתקופה החולפת אם לא לתקופה הפרה היסטורית. עבודת אדמה במרוקו וכן בכפרים היהודיים היא " פלחה – חרבה ". לעתים רחוקות נתקלתי בשדות של גידולי שלחין, וזה בו בזמן שהמים מפכים בשפע בשדה, וזועקים ומתחננים שינצלו את טובם וברכתם. אך מעטים שועים לקריאת מים זו.

העבודה בשדה מתחילה רק אחרי גשמי היורה. לפני היורה אין המחרשה הפרימיטיבית הנהוגה כאן יכולה לחדור לאדמה ולפלחה. במשך החורף זורעים תבואות חורף, ובראשית האביב, את תבואות הקיץ. בקיץ עוסקים זמן רב בקציר הנעשה בידיים בעזרת מגל, והדיש גם הוא נעשה בשעטה פרימיטיבית. עבודות אלה נמשכות על פי רוב עד סוף אוגוסט – ראשית ספטמבר – אוקטובר וחלק מנובמבר הם תקופה של מנוחה, כי במשך הזמן הזה אין עבודות בשדה.

בימי מנוחה אלה בעל הבית מתקן את הדיר, בודק את כלי העבודה המעטים שישי לו, מטייח ביתו לקראת עונת החורף, ומטפל בכל מיני עניינים ביתיים אחרים שאין להם קשר עם עבודת השדה. בסיור באזורים אלה לא שמעתי ולא ראיתי שיש חקלאים המזבלים את שדותיהם.

היבול.

על אף שהאדמה טובה ופריה, כפי שהתרשמתי, היבול הוא דל וצנוע. הוא אינו מגיע למאה קילו לדונם בממוצע. הסיבות נעוצות בשיטת העבודה, וכמובן שבעיבוד טוב ובכלים מתאימים ניתן בהחלט להכפיל היבול.

בעוברי לאורך הנהרות " דרע " ו " דאדס " לא יכולתי לעצור בעד קנאתי כחקלאי למראה האפשרויות העצומות הטמונות במימי הנהרות האלה שאין להם גבול וקץ, ושניתן להשקות בהם מאות אלפי דונמים – ואיש אינו שם לב לאוצר טבעי זה שברכתו אינה מנוצלת.

עבודת הנשים.

נשי היהודים הכפריים אינן יושבות בטלות כנשים יהודיות בערי המרכז. הן משתפות עצמן בעבודה חלקית בשדה, בעיקר בעבודת הקציר, נוסף על תפקודן המיוחד בבית ובחצר : בישול, אפיה, כביסה וכדומה.

הן יוצאות לשדה יחד עם בעליהן, קוצרות, מעמרות ובעיקר מלקטות, כי הלקט כולו שלהן ואין לבעל השדה חלק בו. כשראיתי נשים עוסקות בלקט הצטיירה בדמיוני דמותה של רות המואביה כשדמותו של הבעל בשדה לא רחוקה מלהידמות לבועז דאז.

בחורף הן עוסקות במשק ביתן הקטן הכולל עשר – עשרים עופות, עז, כבשה, לעתים גם פרה דלה וצנועה. משק חי המספק גם חלק ממזון המשפחה : ביצים, חלב, גבינות וכדומה.

השליחות.

יהודי מרוקו וזיקתם לארץ ישראל.

אהבת ארץ ישראל הייתה אחת המעלות שבה הצטיינו יהודי מרוקו מאז ומתמיד. אהבה זו מוצאת את ביטוייה בספריהם של חכמי מרוקו : בתרומותיהם הכספיות של יהודי מרוקו לתמיכה ביישוב ארץ ישראל. בהערצה ובחיבה שרחשו לשליחי ארץ ישראל בחייהם וגם לאחר מותם, ובייחוד בעליה לארץ שנמשכה בכל הדורות הן כעליה לרגל, לביקור במקומות הקדושים והן להתיישבות קבע.

קהילות מערביות ( מוגרבים – מרוקנים ) היו קיימות בירושלים, בחברון, ביפו, בצפת, בטבריה בחיפה ובעכו. הם היו המייסדים הראשונים של היישוב העברי באחדים ממקומות אלה. מעולם לא נותק הקשר בין יהודי מרוקו לבין ארץ ישראל, אם כי ממדי העליה השתנו מתקופה לתקופה, הכל לפי נסיבות הזמן.

העליה ובעיותיה.

בקום מדינת ישראל טבעי היה הדבר שיהודי מרוקו יחדשו את הקשר עם ארץ ישראל בתנופה גדולה יותר. ואכן זרם העליה ממרוקו היה מהגדולים היותר והוא הלך וגדל עד לממדים מדהימים, לפעמים עד ל 10.000 – 20.000 עולים לחודש.

זרם כה גדול של עולים, בתנאים שהייתה מצויה בהם אז המדינה הצעירה, יצר בעיות קשות, והבוערת ביניהן – שיכון ותעסוקה. המעברות שקלטו עשרות אלפי עולים, היו מחנות מעבר ואמצעי קליטת זמניים בלבד, וכיוון שכך לא יכלו לענות על שתי השאלות הגדולות, שבלי פתרונן לא ייתכן המשך העליה. היו אז שחזו שחורות ושאלו, אם בעקבות עליה בממדים גדולים כאלה לא תבוא על המדינה הצעירה התמוטטות כלכלית וחברתית.

עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר

נצח ישראל לא ישקר.

נוכח מצב חמור זה והתחזיות השחורות של " נביאים " למיניהם אשר צעקו להפסיק את העליה, נאלצו הממשלה והסוכנות היהודית למצוא פתרון גואל, ומידי. העמקת המחשבה בבעיה והרצינות שיחסו לה הולידו את הרעיון – התיישבות עולים.

הרעיון הוא רעיון אך הגשמתו אינה מהקלות ביותר, בהתחשב בגורם העיקרי להגשמתו – האדם. איך נהפוך יהודים אלה, סוחרים רוכלים שחיים מן האוויר ותלושים מהאדמה לחקלאים יצרניים ?

 הוחל בפעולות הסברה בקרב תושבי המעברות בדברי נועם ובשכנוע שקט, והרעיון התחיל להיקלט במוחם. ולאט – לאט כליקוט שבלים פזורות בשדה התלקטו והתארגנו אדם לאדם, משפחה למשפחה. ועל אף הקשיים המרובים, דיור באהלים או בפחונים במקום בו עתיד היה לקום המושב, חוסר התקציב, חובר מים ועל הכל – חוסר תעסוקה התחלתית, הוקמו בתקופה קצרה עשרות מושבי עולים בנגב, בדרום יהודה ובגליל.

עולים אלה הוכיחו את יכולתם ויוזמתם, ופתחו דרך הצלה לעשרות אלפי אחיהם אשר חיכו לעליה ממרוקו.

לך אל העם הזה.

ועדת השליחות של הסוכנות היהודית, בישיבתה מיום 25/05/1954, הטילה עלי לצאת בשליחות למרוקו לענייני עליה בכלל ולארגון עולים להתיישבות בפרט.

מלבד הפעולה בקרב המבוגרים הוטל עלי לארגן קבוצות צעירים ולשלחם לצרפת להכשרה בחוות " סארדליס " שליד העיר טולוז. אך לרגל התמורות המדיניות במרוקו, תנועת השחרור לעצמאות מרוקו והבעיות הפנימיות אשר עוררה, נדחתה יציאתי למספר חודשים ויצאתי רב ב – י' באב תשי"ד 09/08/1954.

על סיפון האניה " ארצה ".

הפלגתי, כאמור, ב 09/05/54. יחד אתי עלו על האניה בחיפה כ – 230 נוסעים : שישים תיירים חוזרים, שישים תיירים ישראלים שיצאו לחופשה, לטיול או לרגל עסקיהם בחו"ל, עשרה משלמים ושליחים ואנוכי בתוכם, ארבעה יורדים, חמישים וחמישה שלא ידעתי מוצאם ומובאם, ועוד שתי קבוצות נוער של ארבעים איש שעברו קורס הדרכה והשתלמות בארץ לשם פעולה בקרב התנועות ששלחו אותם מארצות שונות.

נוסעים אלה אינם יוצאים באותו מטען של רגשות וחוויה. אעמוד בקצרה על אופיין של קבוצות אלה : בין התיירים החוזרים יש מהם שקשרו  – מי במעט ומי בהרבה – קשרים עם הארץ ויושביה. מאף אחד מהם לא שמעתי דבר בגנותה של הארץ, אדרבא בפי כולם שבח, תהילה והערכה על הנעשה בארץ ועל האנשים העובדים בה אשר הייתה להם הזדמנות להכיר אחדים מהם, אף קשרו קשרים אישיים עם מכרים וקרובים.

ביניהם הכרתי אחד מאנגליה אשר אחותו נמצאת בין המתיישבים במושב סתריה.

לישראלים שיצאו לחופשה, וביניהם פקיד ממשלתי, העמדתי את השאלה הפרובוקטיבית " מנין להם מטבע זר הכרוך בשהייתם בחו"ל. תשובתם הייתה שהם נוסעים על חשבון קרוביהם בחו"ל. מובן שהייה זו תשובת התחמקות ותירוץ פורמלי.

אשר ליורדים חזרה ידעתי מתוך שיחתי אתם שרובם ככולם היו מסודרים בעבודה. אך תאוות סיר הבשר והגעגועים ל " מולדת " מוצאם גברו על חיי החופש, כאותו עבד נרצע שהפרידה מאדוניו כבדה עליו ומעדיף העבדות על חיי דרור.

עם קבוצת המדריכים שוחחתי ארוכות ביודעי היטב כח שליחי מצווה הם ועליהם מוטלת המצווה להביא את דבר המדינה בפני חבריהם ולהכינם להגשמת העליה. אך לצערי התרשמתי שקורס ההכנה שאורגן למענם היה לוקה בחסר.

ביו חברי קבוצה שוויצרית, לדוגמא, ששהתה בארץ ארבעים יום, אף אחד לא שמע ולא ידע כי קיים מושב עובדים בארץ.

חברי הקבוצה האנגלו סקסית, שכללה נוער מארצות הברית, קנדה, אנגליה וכו'… ושהתה בארץ עשרה חודשים שמעו אמנם על מושב עובדים, אך אין זה לפי טעמם.

תמוה בעיני הדבר איך צעירים אשר באו להכשיר את עצמם להדרכה בחו"ל לא קיבלו הסבר נאות מפורט על אחת היצירות שלנו – המושב, שאין כדוגמתו בכל העולם. לצערי, ניסיתי למלא חסר זה אך הזמן שעמד לרשותי היה מועט מדי. בכל זאת הסברתי להם בקווים כלליים על המושב ויתרונותיו החברתיים והכלכליים.

הם הביעו בפני את צערם על אשר הסבר זה לא ניתן להם במקום ממקור ראשון ואפילו לא על ידי ביקור באחד המושבים.

בין הנוסעים פגשתי את מנהל הפדרציה הציוני בפאריז – מר נתנאל ( טוני ) גרין ( היום עורך ראשי של העתון בשפה הצרפתית " אינפורמציון דה יזראל ) היוצא בישראל ), אשר היה שותף לתמיהה שלי על שאין תנועת המושבים מקיימת מגע עם הצעירים הבאים ארצה להשתלמות.

הוא גם סיפר לי על הקשיים אשר עמדו לו למכשול כאשר רצה לסדר קבוצת מדריכים בקיבוצים. הקיבוצים דורשים כסף עבור החזקת קבוצות אלה על אף שהן עובדות ארבע שעות ביום כפיצוי על החזקתן, אך אין מי שיכוון ואין מי שיתערב.

מר גרין סיפר לי כי השנה ( 1954 ) יכול היה לארגן בצרפת בלבד כמה צעירים למטרה זו ושהנסיעה לארץ על חשבונם, ומחוסר אפשרות לקליטה בקיבוץ נאלץ היה לוותר על תכניתו. כשרמזתי לו על אפשרות לקלוט נוער זה במושבים, התרגש עד מאוד וביקש ממני לעזור לו בכיוון זה. 

עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר

ברכבת ממארסיי לטולוז.

י"ח אב תשי"ד – 17/8/1954

הרכבת יצאה ממרסי בשעת 12.30 בלילה והגיעה לטולוז בשעה 6.30 בבוקר. הקדמתי לבוא לתחנת הרכבת, הייתי הראשון שנכנס לקרון בשעה 11.00 בלילה. לבי לא נמשך לסיורי לילה במרסי. אינני להוט אחרי הקולנוע, ולבית קפה לא מצאתי עניין מיוחד ללכת.

בשעה 12.00 הצטרף אלי נוסע שני – כומר בגיל השלושים בערך, ואחריו אשה מבוגרת בלווית בתה בת הארבע עשרה. הכומר התישב לידי בתא, הוציא מאמתחתו ספר תנ"ך מהודר והתחיל לקרוא בלחש פרקי תהלים במקום תפלת הדרך ( כך אמר לי אחר כך )

התחשק לי לקרוא גם משהו, הוצאתי ספר עברי והתחלתי לעיין בו. כשרק פתחתי את הספר הרגיש הכומר כי עברית אני קורא. פנה אלי באדיבות האופיינית לאנשים מסוגו, ושאל אותי בכדי לוודא את ניחושו.

משעניתי לו שאכן זו עברית, ביקש ממני ללמדו כיצד לדעת הבדל בין " ריש " ל " דלת " ומה הם הבדלי ההיגוי בין " חית " ל "כף " ובין " עין " ל " אלף "

תוך כדי השיחה סיפר לי שהוא התחיל זה עתה ללמוד עברית ושרצונו עז ללמוד את שפת התנ"ך ולבקר בארץ התנ"ך. שאלתי אותו אם כוונתו לארץ התנ"ך היא לבקר במקומות הקדושים לנצרות ? ענה לי שיחד עם זאת, כוונתו העיקרית היא לבקר בישראל ולראות עין בעין איך חיים היהודים במולדתם המחודשת, ולשמוע את צלילי השפה העברית שפת התנ"ך, אשר קמה לתחייה אחרי אלפיים שנה.

כן ביקש ממני שאקרא לפניו כמה פסוקים מהתנ"ך. לצערי השארתי במזוודה שלי במרסי את ספר התנ"ך שלקחתי מהבית ורק קראתי בפניו, בעל פה, כמה פסוקים מספר בראשית ומספר תהלים. שמחתו הייתה גדולה.

שכנתנו לתא, בשומעה כי ישראלי אני, פתחה גם היא בשיחה עמי ושאלה כמה פרטים על הארץ. נוכחתי לדעת כי יש לה מושג מה מהנעשה אצלנו. עיקר שאלותיה היו על קיבוץ גלויות, תהליך מיזוג הגלויות ועל ההתיישבות.

היא גם הודיעה לי שיש לה הרבה מכרים יהודים במרסי ושהיא נפגשת אתם כדי לשמוע חדשות מארץ ישראל בנוסף על מה שהיא קוראת בעיתונים.

יש לה בת נשואה בתוניס ובקרוב תיסע לבקר אותה. היא חוסכת פרוטה לפרוטה כדי שתוכל לבקר בשנה הבאה בישראל כדי לראות בעיניה את הארץ ותושביה. במהלך השיחה איתה גיליתי כי גדולה התעניינותה בישראל וכי היא משתתפת גם במגבית " ויצו ".

לא יכולתי לעצור בעד סקרנותי ושאלתי אותה בת איזה לאום היא, ובפשטות טבעית ביותר ענתה כי היא צרפתיה קתולית, אבל היא ידידת ישראל ואוהדת אותה. מי יתן וירבו כמוה בין אומות העולם.

בחוות ההכשרה " סארדליס " שליד העיר טולוז

י"ט באב תשי"ד – 17-19/8/1954

לפני צאת את הארץ נתבקשתי על ידי תנועת המושבים לבקר בחוות ההכשרה בסארדליס, לבדוק מקרוב מש שנעשה בחווה ולשלוח להם את רשמי.

בהגיעי למרסי נתקבלנו, מר גבריאלי ואנוכי, על ידי באי כוח הסוכנות היהודית. למר גבריאלי הכינו מיד את הסידורים להפלגתו לתוניסיה למחרת היום, ולי הודיעו שיהיה עלי לחכות לאניה שתפליג רק בעוד ארבעה ימים, כלומר 20.8 .

מאחר והשהייה במרסי הייתה כרוכה בהוצאות של 2500 פרנק ליום, בו בזמן שההפרש בין טיסה להפלגה באניה היה רק 4000 פרנק, העדיפו אנשי הסוכנות שאטוס במקום לחכות לאניה. הבעתי את רצוני לבקר תחילה בחוות סארדליס, אך נאמר לי שאין בידם לא הוראה ולא תקציב לכך.

אולם קישרו אותי טלפונית עם החבר ורדי, ממשק מסילות שבעמק בית שאן, ששימש כמנהל המחלקה לעליית הנוער בפריז. החבר ורדי קיבל ברצון את מבוקשי אך לא רצה לקבל על עצמו את הוצאות הביקור, כ-10000 פרנק, הואיל ושליחותי הייתה מטעם מחלקת העליה ולא מטעם עליית הנוער ( סדר זה סדר !).

עמק הבכא של יהדות מרוקו.

כ"ד אב תשי"ד – 24.8.1954

מללאח הוא הכינוי בשפה המרוקנית לרובע היהודי במרוקו. אם בימי חלדי תיארתי בדמיוני גטאות שונים, הרי את הגטו בצורתו המרוקנית לא יכולתי מעודי לתאר לעצמי.

אלפי בני אדם מרוכזים בשטח מצומצם ביותר בצפיפות איומה. הרחובות צרים, הסמטאות חשוכות והחצרות אפלות. קשה לאדם להעלות בדמיונו שכך מסוגלים אנשים לחיות.

יותר ממחציתם של יהודי מרוקו גרים במללאח, הוא עמק הבכא של יהודי מרוקו והוא, לשמחתנו, גם מקור לא אכזב לעליה לארץ.

המללאח בקזבלנקה.

הרובע היהודי נמצא בתוך לבה של העיר הגדולה והיפה – קזבלנקה, והוא מהווה קונטראסט בולט לעין לבנייני הפאר שמסביבו. רחובותיו צרים מאד, הצפיפות איומה שבו מעלה צחנה, שש נפשות ומעלה בכל חדר שאין בו חלונות וריהוט דל מאוד. פינה בחדר עצמו משממשת כמטבח. השירותים משותפים לשלוש או ארבע משפחות.

המראה מעורר חמלה בלב שליח מישראל שרצונו עז להציל יהודים אלה, לגאול אותם מחיי ניוון אלה ולהביאם לישראל, להבריא את גופם ואת נפשם.

החיים הכלכליים במללאח תלויים על בלימה והפרנסה העיקרית – רוכלות ברחוב. החנויות בנויות ככוכים בקיר, בעל החנות יושב בפנים והקונה עומד בחוץ, משמע ברחוב. מאים מים בבתים, שי ברזים ציבורייםן ברחוב והנשים והילדים צובאים מסביב לברזים אלה, ובעוברם עם כליהם המלאים, נשפכים המים החוצה ויוצרים שלוליות ובוץ.

משני צידי הרחוב הראשי מסתעפות סמטאות צרות ואפלות הנקראות " אימפאס " – מעברים ללא מוצא – ובהם חצרות בעלות שיה עד שמונה חדרים, שבכל חדר גרה משפחה אחת.

נכנסתי לכמה חצרות. גודל החצר שלוש על שלוש ובכל חצר ארבעה חדרים ובהם משש עד עשר נפשות. היו חדרים שהופתעתי מהנקיון ששר בהם, ולעומתם חדרים שהלכלוך שבהם אינו שונה בהרבה מזה שראיתי ברחוב.

באחת הסמטאות נתקלתי בחצר ובה כשמונה נשים יושבות על האדמה וליד כל אחת מכונת יד לתפירה מונחת על ארגז. ערביות מעיר השדה קונות בד ובאות אצל היהודיות לתפור להן את הגלימה המרוקנית הטיפוסית.

בצאתי מ " בית המלאכה זה נתקלתי בנחיל של ילדים מכל הגילים שהתפרץ מתוך אחת הסמטאות. כולם רצו והתרוצצו ללא כל מטרה מיוחדת. חוורון כיסה את פניהם. לאחדים מהם היו פצעים מכוסים מוגלה. עוד אני משתאה למראה עיני וצעקות ילדים הגיעו לאזני מצד אחד. הסתובבתי ומה נדהמתי לגלות ילדים בגילאים 8-10 משחקים קלפים בכסף ובקולניות צורמת אזניים. לשאלתי מנין להם הכסף, ענו לי בקריצת עין ובצחוק " ממזרי ".

לא הבינותי את הרמז. התברר לי לאחר מכן מבן לוויתי, שניהל באותן סמטאות מרכז סוציאלי, כי בשטח קטן זה חיים כ-400 ילדים עזובים לנפשם שאינם מבקרים בכל בית ספר שהוא. המשכתי בדרכי עד הגיעי לחצר אחרת ובה " חדר ". המלמד ישב על הרצפה ומסביבו כחמישים תינוקות של בית רבן בגיל 4-6 והוא מלמדם תפילה וברכות

עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר

חוזר מטעם קק"ל

ביום שבת בשעת קריאת התורה בבתי כנסת קרא החזן את החוזר שנשלח מדי שבוע מטעם קק"ל בקזבלנקה. באותו חוזר שלשונו ערבית מוגרבית וכתוב באותיות עבריות, היה משרד הקק"ל מעביר לקהל המתפללים ידיעות מהארץ ודברים הקשורים בענייני עליה

החוזר היה מתחיל " אילא כוואנה אל עזאז " – אל אחינו היקרים. באותה שבת שעשיתי בקזבלנקה הופיע החוזר הרגיל ובו נאמר בין היתר : " בשלהי אוגוסט 1954 הגיע מישראל שליח מטעם תנועת המושבים, יהודה גרניקר מראשוני המתיישבים בנהלל, מושב העובדים הראשון בארץ שנוסד בשנת תרפ"א.

מטרת בואו של מר גרניקר היא לארגן כאן במרוקו ארגונים להתיישבות מושבי עולים  במסגרת תנועת המושבים. ארגונים אשר יתארגנו פה באישורו יעלו מיד על הקרקע  בהגיעם ארצה.

בעיר סאלי, בירת הפירטים לשעבר.

ד' באלול תשי"ד – 2.9.1954

עזבתי את קזבלנקה עיר הנמל הגדולה והסואנת, ופני לקהילות אחרות בלתי נודעות לי והטומנות בחובן אוי הפתעות רבות בשבילי. הגעתי לסאלי ביום חמישי 2.9. מיד לשמע בוא שליח מארץ ישראל התארגנה אסיפה בבית הכנסת שהשתתפו בה בשלוש מאות איש וביניהם נשים וילדים.

נודע לי אחר כך שבעיר קטנה הייתה סקציה ציונית מהמאורגנות ביותר שהיו במרוקו. רוב המשתתפים עמדו על רגליהם כי הספסלים והכסאות לא הספיקו.

כשרק התחלתי לדבר, וכולם מבינים עברית, נקרא מארגן האסיפה החוצה. לאחר כמה דקות חזר והודיע כי עלינו להפסיק את האסיפה, הואיל וקבוצת ערבים התאספה מסביב לבית הכנסת ויש מקום לחשש לדברים לא רצויים. הפסקנו את האסיפה ודחינו אותה למחר.

בעיר הדובדבנים, צפרו

ח' באלול תשי"ד – 3.9.1954

 כשלושים קילומטרים מבירת אידריס – פאס, נמצאה העיירה צפרו הידועה בשטפונות הנהר שחוצה אותה, ושלא מעט אסונות בנפש הביאה על הקהילה היהודית.

מצפרו הקטנה הזו יצא המשורר הידוע רבי רפאל משה אלבאז. בצפרו נערכת מידי שנה חגיגת קטיף הדובדבנים, פרי הגדל בשפע באזור זה. כבר בהגיעי למקום מצאתי שיש כבר 35 משפחות מאורגנות המצפות לעליה.

בבית ספר " אליאנס " נפגשתי עם מנהל בית הספר מר תמרון אשר לא מזמן חזר מביקור בישראל. פיו היה מלא שבח ותהילה לארץ ולקצב התפתחותה, אך מתח ביקורת די קשה על מדיניות הממשלה אשר לפי דבריו שותפה ב51 אחוז בכל מפעל שיקימו בארץ.

על אף מאמצי המרובים לא עלה בידי להפריך טענותיו הבלתי מבוססות ולהעמידו על טעותו.

ללא מנוחת שבת וחג.

ב' בחשון תשט"ו – 20.10.1954

ככל שנכנסתי לעומקה של העבודה, הלך והתרחב שטח פעולתי גם מבחינת ההיקף הגיאוגרפי וגם מבחינת הכמות. על אף שלא ניתן לי לנוח בשבתות ובחגים, ולו גם יכולתי להגדיל את כוח עבודתי פי שלוש, כי גם אז היה נשאר הרבה מה לעשות – הזמן קצר והמלאכה מרובה…והעניינים דוחקים ואינם סובלים כל דיחוי.

היום למשל עבדתי במללאח של קזבלנקה. כיתתי רגלי בסמטאות הצרות והאפלות, וביקרתי עשרות משפחות בבתיהן כדי למיין אותן ולארגן מתוכן אלה המתאימים להתיישבות.

התחלתי את העבודה בשעה מוקדמת בבוקר וסיימתי אותה בשמונה בערב כי למחרת היה עלי לצאת לכפרים. היו ימים שהעבודה העסיקה אותי עד חצות הלילה.

נוסף לכך פונים אלי מכל קצווי מרוקו בקשר לעליה ואין בידי וביכולתי להיענות לכל הדרישות והפניות ( תשאל את בן גוריון, אם הוא וכול לענות לך, או לוי אשכול, או גולדמן שכולם היו " חסידי העלייה ממרוקו ) את דינם הם נותנים שם למעלה בפני בורא עולם.

ז' במרחשון תשט"ו – 3.11.1954

ביקתרי בכפרים שבהרי האטלס : איית תוגלה ואבו חאראזאו. רשמתי מתוכם שמונה משפחות באבו חאראזאן וחמישים ושתיים באיית תוגלה בצירוף הערות הקשורות בחוקי העליה ( אוי לחוקים הללו, שהם בושה למדינת ישראל )

משם נסעתי לאזילאל, למושל המחוז. לאחר ציפיה ממושכת קיבלתי רשיון לבקר באיית בוגמאז. בכפא איית מוחמד השוכן בדרך לאיית בוגמאז נאלצתי להופיע אצל מפקד האזור הכפוף למושל המחוז. הלא סירב להרשות לי לבקר באיית בוגמאז על אף הרשיון שקבלתי לפני כן ממושל המחוז, אך הרשה לי לבקר באיית בולי דרך איית בוגמאז.

בהגיעי בערב לאיית בוגמאז כשכבר ירה החשיכה, עמד מולי נחשול של ערבים מאנשי הכפר ומנע ממני לעבור דרך איית בוגמאז. בנס לא קרתה התפרצות או קטטה בין היהודים והערבים תושבי כפר זה.

לא עצרתי בכפר מחשש שמא אגרום למהומות אך הצלחתי להמשיך בדרכי עד לכפר תירזה, ומשם המשכתי ברגל לאיית איברהים ( בכפר זה היו עשרים וחמש משפחות אשר רשמתי אותן מאוחר יותר ).

רכוב על הפרדה אשר קיבלתי בכפר המשכתי את דרכי במשך שלוש שעות וחצי עד לכפר טיסיניט אשר באזור איית בולי, משם המשכתי לכפר אסמר השוכן באותו אזור. כל אנשי אסמר נרשמו לעליה. מאיית איברהים ועד לטיסיניט עברתי ברכיבה במשך ארבע שעות תמימות.

עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר

 

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

ט' בחשון תשט"ו – 5.11.1954

בתשע בבוקר הגעתי לכפר טירסאל. כל משפחות הכפר נרשמו לעליה. בשתיים עשרה בצהרים יצאתי לכיוון איית בלאל, ומכאן נאלצתי לחזור למראכש.

פקיד העליה במראכש סופג מכות אגרוף.

י"ג חשון תשט"ו – 9.11.1954

הגעתי למראכש – העיר האדומה בירת נסיכי האטלס שבדרום מרוקו. במגעי הראשון עם מאיר חרבון ממשרד העליה במקום נודע לי על מאורע רציני שהייתי חייב לדווח עליו למשרד העליה " קדימה " שבקזבלנקה ועליו אספר להלן.

בדעתנו היה לנסוע היום לתל וואד, אולם בגלל קשיי התחבורה שינינו את התכנית והחלטנו לגשת לדמנאת ( עיר אשר לפי המסורת הרווחת במקום הוקמה על ידי מגורשי ספרד בשנת 1492 ) ולהיפגש שם עם גרעין המתעתד להתיישבות בישראל והמונה, לעת עתה, 88 משפחות. בשעה 9.00 בבוקר באו אלי מר חרבון וקבענו את מועד יציאתנו לדמנאת לשעות הצהריים.

בשעה אחת עשרה בא אלי רץ וביקש ממני לבוא בדחיפות למר חרבון למשרד, כי הוא הוכה עד זוב דם ויושב ובוכה. מיהרתי למרד ומצאתי את מאיר חרבון במצב של דיכאון כשלידו " מאחזאני " – שוטר של הפאשא . השתדלתי להרגיעו וביקשתי ממנו שלא להחריף העניין בפני בא כוח השלטונות בכדי לנוע אי נעימויות שתוצאותיהן יכולות להיות לא רצויות לענייני העליה לארץ בכלל.

וזה סיפורו של מאיר חרבון :

הוא ישב במשרדו כשלפתע נכנס אליו איש בשם מסעוד אלמליח יחד עם בני משפחתו וביניהם בעלי אגרוף. מסעוד דרש ממנו למסור לידו את התיק הרפואי שלו שלא זכה לפי דבריו לשום טיפול והוא בעצמו יסע לקזבלנקה למשרד " קדימה " כדי להחיש את עלייתו יחד עם בני משפחתו.

משסירב חרבון למסור לו את התיק ניסה מסעוד בכוח ובמכות נמרצות להוציאו מידו. המשטרה הוזעקה למקום ושניהם הובאו בפני הפאשא, התיק הוחזר למר חרבון, מסעוד ואשתו נכלאו בכדי להישפט למחרת בבוקר.

בדקתי את התיק וראיתי בכתב יד של ד"ר מתן שבעל התיק צריך להתייצב לביקורת שנייה ב-9 בדצמבר 1954, כלומר בעוד שלושים ושניים יום. מאורע זה גרם להתרגשות רבה במללאח מפחד בן יבולע לענייני העליה על ידי השלטונות.

י"ד בחשון תשט"ו – 10.11.1954

ממראכש יצאתי לאזור תל וואד. כאן נאלצתי להשאיר את המכונית בכפר ערבי תמורת שכר לשומר, ולהמשיך את דרכי ברכיבה או ברגל מכפר לכפר. כשחזרתי לכפר הערבי בו השארתי את מכוניתי, מצאתי כי פנסי המכונית דלקו כל הזמן והמצבר התרוקן כולו. לא הייתה לי ברירה מאשר לפנות לושל המקום, ממנו קיבלתי מלוא העזרה בכדי להמשיך בדרכי.

רישום לעליה.

ט"ז חשון תשט"ו – 12.11.1954

המתיחות הפוליטית במרוקו, חבלות ארגוני הטרו והשחרור יצרו בהלה בקרב הקהילה היהודית. עתידה של מרוקו היה לוטה בערפל והיהודים לא ידעו מה ילד מחר. אנו שהיינו עדי ראיה למלחמת השחרור בארץ ולפניקה שאחזה בערבים, יכולים להבין לרוחם של אחינו בגולה, על תהייתם ועל היסוסיהם להחליט אם להשאר או לעזוב, ואם לעזוב הרי בוודאי שרק לישראל שהיא המפלט הבטוח מאחרים.

כי אין יום שעובר ללא התפוצצות בבניין זה או אחר, ללא שריפת בית מסחר, פגיעה בנפש אדם ועל הכל יש להוסיף הדמיון המזרחי הפורה, שכל שמועה הולכת ומתרחבת מפה לפה. על כן הבהלה והתהיה הן במקומן

ניצלנו את הקוניקטוריה והתחלנו ברישום לעליה. משרד הרישום היה בקומה שניה בבניין של שתי קומות.העליה הייתה לוליינית ורוחב המדרגות לא עלה על מחצית המטר. באחד החדרים ישבה וועדת המיון אשר לפניה הייתה צריכה להופיע כל משפחה על זקניה וטפיה.

יש לזכור שלא היינו חופשיים בקביעת המועמדים. מדיניות הסלקציה אשר נקבעה על ידי הממשלה והסוכנות היהודית קבעה חוקים והנחיות חמורות בעניין זה: לכל מפרנס בגיל 18-45, יש רשות להעלות אתו עוד שש נפשות  (הערה אישת שלי-  חוקי הגזע העליון של ממשלה גזענית לא פחות, מקווה שבורא עולם לא יסלח להם גם בתחיית המתים )

כל מועמד שנכנס לוועדת המיון עמד כנר חנוכה וכולו רועד מפני החלטת " הפולונז " ( הכוונה ל " פולנים " – אשכנזים שיישבו בוועדת המיון ( הערה אישית שלי – לא היו מספיק אנשים מוכשרים במרוקו, לכן כל פקיד עלוב שידע שני מילים בעברית, נשלח כבונוס, לטיול במרוקו, וגם קבע גורלות של משפחות, או לה למדינה, שכך הייתה מדיניותה )

לא פעם עמדה הוועדה בפני מספר רב של מתפרנסים על אותו מעמד, בתוספת זקנה, דודה אלמנה וכו'….ולפי הוראות הסלקציה אינם יכולים לעבור, ואז נוצרה התחבולה לקרוא לאיש מעליית הנוער לקחת שניים – שלושה ילדים בנפרד ובכל יכלה הוועדה להקל על תנאי העליה למשפחה.

במקרים אחרים התברר שהדודה אינה כלל דודה אלא על ידי קומבינציה בין שתי משפחות ומתן בסתר מצרפים אותה למשפחה המועמדת והגיעה ארצה היא כבר תמצא את לשכת הסעד שתדאג לה. קשה לתאר את פחדם של המועמדים מפני פסילתם לעליה. רבים מצטופפים בחוץ ומחכים לתורם ולגזר דינם כבני מרון ביום ראש השנה, מי לשבא ומי לחסד.

סיכומי וועדת המיון אינם סופיים והאישור הסופי ניתן רק אחרי הבדיקה הרפואית. רוב הנרשמים היו מדלת העם, אך אט- אט התחילו גם השכבות הבינוניות להתעורר לעליה.

עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

ללא רשיון

כ"א מרחשון תשט"ו – 17.11.1954

בהגיעי לוורזאזזאת נעצרתי על ידי המשטרה, בטענה כח נכנסתי למקום ללא רשיון ( אין לשכוח כי כל אזור פעולתי זה נתון תחת שלטון צבאי והכניסה לכל פינה בו טעונה אישור ). ביקשתי מהמשטרה להביא אותי בפני מפקד האזור. לאחר ציפיה ממושכת הוכנסתי למשרדו של מפקד האזור אשר צייד אותי ברשיון המבוקש להמשך סיורי.

למחרת היום יצא לי להיפגש עם אותו מפקד אזור בנסבות אחרות. מכוניתו נשארה תקועה בדרך בגלל מי הגשמים שחדרו למנוע המכונית והוא לא מצא אפשרות להמשיך בדרכו. הגשתי לו העזרה הדרושה וחילצתי אותו מתקלה בלתי רצויה זו, והוא המשיך בדרכו לוורזזאת.

אני המשכתי דרכי פעם ברכב – כשזה היה אפשרי – ופעם ברכיבה, והגעתי איך שהוא לכפר ימיני ומשם לטיקרט. בקושי עברנו ואדי אחד. אך כאשר הגענו לואדי אחר שקע האוטו בתוך הואדי. עברנו אותו ברגל אך זה השפיע עלי לרעה כי תקפה אותי סחרחורת.

כעבור זמן מה, חזרתי לאיתני. ג'יפ שעבר לידינו חילץ את רכבנו. אך שוב ואדי שלישי שקשה לעבור אותו ברכב. השארנו המעונית עם הנהג והמשכנו את דרכנו לטיקרט הן ברכיבה והן ברגל עד שהגענו למחוז חפצנו.

במקלי עברתי את הנהר הזה.

כ"ה מרחשון תשט"ו – 21.11.1954

על אף תלאות הדרך הצלחתי לבקר בכפרים : איסבל, אזרו, אסאראג ואמזרקו. השכמתי קום על מנת להמשיך בדרכי, אך בהמות הרכיבה שהובטחו לי לא נמצאו. לא הייתה לי ברירה. בן לוויתי ואני יצאנו לדרך ברגל. בגענו בעוד חושך לכפר אמזרקו, ומשם המשכנו לאיגידי בלוויית איש הכפר – שמעון דרעי וחמורו, עליו העמסנו את מעט חפצינו.

בדרכנו היה עלינו לחצות את נהר טיפנוט חמש פעמים בגלל פיתוליו הרבים. חציית נהר זה הייתה עבורנו הרפתקה מסוכנת שכדאי לעמוד עליה. בראשונה עברנו את הנהר בעזרת החמור, בשניה גאו המים ועזרתו של החמור לא היה בה כל תועלת.

בשלישית ניסה הנהג רפאל להיכנס ראשון למים ולא הצליח, אני ניסיתי להיכנס כשמקל גדול בידי, אחרי באו רפאל ושמעון דרעי כשהם נעזרים איש ברעהו. לאחר שהצלחנו חזר דרעי לבדו לעזור למלווי השלישי ואעקנין לעבור.

ואעקנין אך נכנס למים ועשה כמה צעדים מהוססים מעדה רגלו, המקל נשמט מידו ובדרך נס ניצל מטביעה. יצא נפחד ומבוהל. לא רציתי לסכן את עצמי ואת חברי בני לוויתי והחלטתי שלא לעבור ברגל את שני המכשולים שנותרו לנו חיפשנו דרכים ולבסוף השגנו פרדות בשכר. מעל גבי הפרדות הצלחנו לחצות את הנהר שתי הפעמים האחרונות וסוף סוף הגענו בשלום לכפר איגידי.

כ"ז מרחשון תשט"ו – 23.11.1954

מאיגידי, לאחר שרשמתי את התושבים לעליה המשכתי ברכיבה לכפרים, אידרגון, טבייאה, אאילוז, ואבו רחיל.

כ"ח מרחשון תשט"ו – 24.11.1954

ביקרנו בתארודאנט ומשם חזרנו למראכש. על אף התלאות אשר עברו עלי והעייפות מהטלטולים לא חדלתי ליהנות מיופיו ומהדרו של הנוף אשר ממש הקסים אותי. מראות הטבע אשר ראו עיני היו נהדרים ומלהיבים. הם גילמו את הטבע בכל הדרו יופיו וזוהרו. מצאתי בזה נחמה ופיצוי על תלאות הדרך והמכשולים שעמדו בדרכי.

פרי העמל.

ג' בכסלו תשט"ו – 28311.1954

ביקרתי בעוד שלושה אזורים כפריים, ולמען הסדיהודי האטלסר קראתי לכל אזור בשם, והפעולה עד היום כך.

ארגון אטלס א'                     12 כפרים                 182 משפחות          983 נפשות

ארגון אטלס ב'                     4 כפרים                   133 משפחות          684 נפשות

ארגון אטלס ג'                     7 כפרים                   109 משפחות          681 נפשות

ארגון אטלס ד'                     16 כפרים                 167 משפחות          871 נפשות

ס"ה 39 כפרים, 591 משפחות, 3219 נפשות

אין באפשרותי לנחש איך וכיצד תיעשה חלוקתם, לפחות חמישים אחוז מהם יופנו לתנועת המושבים להתיישבות. ניתן אפוא לארגן מתוכם שני מושבי עולים גדולים או שלושה בינוניים. נוסף על כך אני מטפל בשלושה ארגונים נוספים, אשר לפחות שניים מהם יהיו מוכנים לעליה תוך זמן קצר. מובן שעבודתי בכפרים אלה מלווה בקשיים גדולים ומרובים.

נסיעה של שמונה, עשר שעות ביום על גבי פרד, בנוסף על כשמונה שעות עבודה בכל כפר וכל זה תוך סכנות מסוגים שונים. סכנות טבע, הערבים, המושלים למיניהם. ולעתים קשיים בלתי צפויים מצד השלטונות המרכזיים. על כך\ל זה יש להוסיף הליכה בדרכים קשות ועקלקלות, לעבור הרים ולחצות נחלים ונהרות.

מכתבי עידוד

החומר האנושי הטוב ביותר

כ"ב כסלו תשט"ו – 17.12.1954

במכתבו של רענן וייץ, ממלא מקום מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית מיום 17.12.1954, הוא כותב בין היתר :

" קראתי בהנאה רבה את מכתבו של יהודה גרניקר שנתפרסם ב " תלמים ". לא ידעתי שיש לו עין כה חודרת ועט כה זריז. אני מבין שהוא אינו חוסך עמל ותלאה, מטפס לכפרי ההרים העזובים והנידחים, והוא עלול להביא לנו את החומר האנושי הטוב היותר ….:

לא טעיתי בהערכתי.

ד' טבת תשט"ו – 29.12.1954

קיבלתי מכתב ממזכירות תנועת המושבים, בחתימתו של גרשון צוקר ובו הוא כותב בין היתר : " ההני מעביר אליך רשימת הכפרים אשר קלטו משפחות מצפון אפריקה במשך החודשיים האחרונים, זאת אומרת בזמן היותך במרוקו.

לפי הסיכום קלטנו ראשונה למעלה מ-500 משפחות ולאו מילתא זוטרתא היא…( וזה אינו דבר קטן ), הוחלט לכן להפנות את כל החומר האנושי המתאים לחקלאות, להתיישבות החדשה אשר תבוצע בשנת 1955, והמדובר הוא בחבל לכיש ואזור תענך…

אין אפוא מקום לפחד שלך בקשר ליכולת הקליטה של כל אותן מאות המשפחות אשר ירוכזו על ידך. אחרי כל מברק או מכתב שלך היה לחץ מצדנו על המוסדות, להחיש את הביצוע בהעברת המשפחות….

קראנו דו"ח של ח. טולצ'ינסקי מצוות המיון. דו"ח נפלא. בעיקר על עבודתך אתה. הוא בכלל לא מחשיב שום עבודה אחרת.

נפגשנו עם ב. דובדבני מהמוסד לעליה וגם ממנו שמענו הערכה על פעולתך המאומצת אשר נהפכה כבר לנחלת התנועה…."

עמוד 1 מתוך 41234

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2018
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930