תולדות היהודים באפ' הצפונית

מבחינה מדינית קשה ביותר הייתה צורת השלטון באלג'יריה : מועצת הראיסים ( רבי החובלים של ספינות שודדי הים ) וקציני היאניצ'ארים היו בוחרים מביניהם את ה " דאי ", " האח הגדול ". ואכן, עריצותם ואכזריותם של השליטים הכשירה את הקרקע לכיבוש הארץ בידי הצרפתים בשנת 1830.

בתוניסיה השתלשלו העניינים והגיעו בראשית המאה השבע עשרה לכלל קבע וייצוב, והשליטה עברה בירושה בקרב שני בתים, זה אחר זה. הזיקה לאיסטנבול הייתה כאן רופפת יותר וההתפתחות המדינית שקטה בהרבה. בשנת 1881 באה הארץ תחת חסותה של צרפת.

בחלקו המזרחי של האזור, בטריפולטאניה ובקירינאיקה, התפתחו העניינים בדרך אחרת, וצורת השלטון התורכי הותאמה להתפתחות זו. בשנת 1911 נכבש החבל בידי איטליה, וסופח לאחר מלחמת העולם הראשונה לממלכת איטליה, כחלק " בלתי נפרד " ממנה.

כאמור, הצליחה מרוקו במאה השש עשרה לשמור על עצמאותה וריבונותה, לאמיתו של דבר הצטמצם תחום שלטונה של שושלת הסעדים, שעלו באותם הימים לגדולה, ושל העלווים – הפיל לאלים, שבאו אחריהם ( המלך המושל כעת הוא מבית זה ), למחוזות אחדים בפנים הארץ, שנקראו בשם " בלאד אלמח'זן ), ארצות האוצר המלכותי.

ערי הנמל החשובות בחופי הים התיכון והאוקיאנוס האטלאנטי כפופות היו, במישרים או בעקיפים, למדינות אירופה שונות : פורטוגל, ספרד, אנגליה. רובה של מרוקו, ובמיוחד האזורים ההרריים שבה, היו " בלאד אלסיבא " ארצות החופש. 

כאן שלטו השייכים האדירים, ראשי השבטים הברבריים, שלכל אחד מהם קשרים אמיצים עם אחת ה " טריקות " השונות, מעין מסדרי אחים לאמונות דתיות ומנהגים מיוחדים, העושים את החברים ב "טַריקה " ( דרך ) חטיבה אחת רעיונית-דתית.

באמצעות השייך של " הטריקה , יכול היה ראש השבט להשפיע השפעה עצומה על בני שבטו ולהטותם לאשר יחפוץ. ראשי השבטים נהגו מדיניות משלהם, שהותוותה על ידי מעצמות אירופיות, וזו הייתה לעתים מסוכנת ביותר לשליט, שכונה בפי העם " מולאי, שריף ". כלומר האדון, האציל ( מגזע מוחמד הנביא ).

מאורע מן האחרונים מדגים זאת : הדחתו של הסולטאן מוחמד החמישי מכסא המלוכה, בשנת 1953, הפאשה של מראכש, הוא מנהיג שבטים ברברים חזקים בהרי האטלאס, ראש אחת הטריקות בעלות השפעה, שישב בפאס, וחכם דת שני במדרסה המפורסמת באותה העיר, חָברו יחד כדי להדיח את הסולטאן מכסאו, בנימוק דתי לכאורה, ובאמת כעושי רצונה של צרפת. פסק דינם של שני חכמי הדת שימש בידי הצרפתים צידוק להגלייתו של סולטאן מרוקו.

על אף חולשתו הצליח שלטון השריפים של מרוקו להחזיק מעמד עצמאי וריבוני עד ראשית המאה העשרים. אך בשנת 1912 הובאה מרוקו מכוח הסכם בינלאומי תחת חסותן של שתי מדינות, שחילקוה ביניהן. 

הנתח הטוב והעשיר באוצרות טבע, כדי שישה עשר חלקים בקירוב משטחה הכללי של מרוקו, נפל בידיה של צרפת, ואילו ספרד אנוסה הייתה להסתפק בחלק אחד, השבעה עשר, דל ובלתי מפותח, באזור החוף צפונה להרי הריף.

מאה ושלושים שנה של שלטון צרפתי באלג'יריה, שבעים וחמש שנים בתוניסיה וארבעים שנות החסות על מרוקו, והתיישבותם של צרפתים ובני עמים אירופיים אחרים בארצות הללו – הצעידו אותן צעדי ענק בדרך התפתחות תרבותן החומרית.

הצרפתים הצליחו להחזיר אל תוך היישוב העירוני באלג'יריה ובתוניסיה מידה לא מבוטלת של ידיעת הלשון הצרפתית. אך אין ספק, כי תרבות צרפת באפריקה לא שינתה מאומה את דמותם של תושבי הארץ, לא קירבה אותם לתרבות אירופה, וברור שלא נגעה בהכרתם הדתית ובמנהגיהם אף כמלוא נימה.

מועטה עוד יותר הייתה השפעתם של הספרדים באזורם, השטחים שסופחו לאיטליה פיגרו מסיבות אובייקטיביות מכל הבחינות אחרי ההתפתחות שבחלק הצרפתי והספרדי.

גלגולי תרבות.

מן האמור עד כה ברור : אף פעם לא הייתה ארץ זו, המכונה כעת אפריקה הצפונית, פינה נידחת, שלא נודעה לה השפעה על מהלך המאורעות באגו הים התיכון והארצות השוכנות על חופיו.

בתקופה העתיקה עמדה הארץ בקשרים מדיניים, מסחריים ותרבותיים עם פיניקיה, ולאחר מכן עם מצרים ההלניסטית ועם רומי של הקונסולים והקיסרים. שרידי ערים ובניינים מפוארים מעידים על מעמדה של רומי בארץ זו. 

כאן עמדה גם עריסתה של הכנסייה הנוצרית הלטינית, ומכאן באו גדולי הוגיה וסופריה הראשונים. בימי הביניים הייתה הארץ הגשר היציב והבטוח בין המזרח המוסלמי, עד מצרים ועד בכלל, ובין ספרד המוסלמית.

כאן צצו רעיונות ונבטו ערכים, שנשתלו לאחר מכן בספרד והגיעו בה למלוא התפתחותם. ממרוקו הדרומית, מהספָר המדברי, באו בראשית האלף השני לספירה גלי התעוררות דתית של המוראבטים והמייחדים, שהולידו מסעות כיבוש נרחבים באפריקה ובספרד.

נוסף על המורשת הספרותית, שהגיעה אלינו מאותה תקופה, מתנוססים בארץ הרבה מסגדים מפוארים ובנייני פולחן אחרים, אשר סגנונם זהה עם סגנונם של בנייני ספרד המוסלמית – אות וסימן לשותפות התרבותית.

למן התחלת הריקונקיסטה בספרד נטל המגרב על עצמו את התפקיד לעמוד בקו הראשון של חזית הגנה נגד תוקפנותן המזוינת של ספרד ופורטוגל, ולאחר מכן להתנגד לשאיפות ההתפשטות המסחרית והמדינית של מדינות אירופה.

אלא חמדו את הארץ בזכות עצמה ( לאיטלקים היו גם טענות היסטוריות, בשל קשריה עם רומי בתקופה העתיקה ) אבל מסתבר שעוד יותר כבסיס וכעמדת מפתח להתקדמות ביבשת אפריקה השחורה על אוצרותיה לא שוֹערוּ.

לקיסרות העותמאנית שהייתה להלכה השליטה על שלוש מבין ארבע הארצות הברבריות, ניועד במאבק זה רק תפקיד משני, ואולי אף פחות מזה. משנחלשה תורכיה במאה הי"ט והגיעה עד אפיסת כוחות, גברו התעניינותן ומשחקן הפוליטי של כל מעצמות אירופה בארצות המגרב.

 העובדה שארצות ברבריה שקעו וירדו מטה, מטה ואוכלוסייתן הייה מהנחשלות באזור הים התיכון, ודאיו עודדה את מדינות אירופה לזכות כאן ביתרונות מדיניים וכלכליים חברתיים רבים.

חשיבותו של המגרב בשביל ארצות אירופה משתקפת באוצר התעודות, המסמכים וליפת המכתבים הרשמיים האצורה בארכיונים של ממשלותיהן וגופיהן הציבוריים ( כגון לשכת המסחר, לשכת האדמירליות וכדומה )

ובמבול של ספרי מסעות שנתפרסמו, ובוודאי לא רק בשל האֶכּסוֹטיוּת שבמגרב האפריקאני, ולא רק למען תיאור גורלם של השבויים הנוצרים שנפלו בידי הפיראטים, אלא גם מתוך תפיסת ערכה של יבשת אפריקה כולה.

חוקרים צרפתיים ואיטלקיים ערכו הרבה חפירות ארכיאולוגיות, כדי לגלות את עברו של המגרב, ולאחר מלחמת העולם השנייה הצטרפו אליהם גם ארכיאולוגים אנגליים ואמריקאניים. באוניברסיטת אלג'יר ובשלוחות אוניברסיטאיות בתוניס ובפאס הורו פרופסורים, שעסקו במיוחד בבעיות המגרב והפיצו אחרי כן את תוצאות מחקריהן במטרופולין. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2012
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
רשימת הנושאים באתר