ארכיון יומי: 4 ביולי 2012


ממזרח שמש עד מבואו – א. בשן-עלייה לארץ ישראל כנגד שלום בין איש לאשתו ד"ר יואל שילה

מתוך האינטרנט באותו נושא.

עלייה לארץ ישראל כנגד שלום בין איש לאשתוממזרח שמש עד מבואו

ד"ר יואל שילה

המכללה האקדמית אשקלון

מצוות יישוב ארץ ישראל היא מן החשובות שבמצוות, וכמה כתובים בפרשתנו רומזים עליה (ראה למשל ל:א,ג,כ; לא:ג). חז"ל קבעו על דרך המליצה ש"ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה". יש בין הפוסקים שסוברים שזו מצווה דאורייתא בכל דור ודור, וכך אומר הרמב"ן: "שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה". יש שסוברים אפילו שזאת "מצווה כוללת", ויש מי שמרחיק לכת וסובר "ששיבת ישראל לארץ ישראל היא מעיקרי האמונה".

המשנה קובעת (כתובות פי"ג, מי"א): "הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין". פירוש הדברים שיכול כל אחד מבני הזוג לכפות עלייה לארץ על בן/בת זוגו או למנוע ירידה מהארץ. בתלמוד (ב' כתובות קי, ע"ב) מובאת תוספתא האומרת שאם בן/בת הזוג מסרב לדרישה לעלות לארץ או להימנע מירידה, הרי סירוב זה הוא עילה לכפיית גירושין עם סנקציה כספית בצדה: סירוב האיש מחייבו בגט עם כל תשלומי הכתובה הנלווים, וסירוב האישה מחייבה בגט בהפסד כל זכויותיה הכספיות. תוספתא זאת נקבעה להלכה.

מנגד ידועה העובדה ההיסטורית שבפועל, במהלך הגלות, היה רוב העם היהודי מחוץ לארצו. אמנם את כיסופיו הוא הרבה לבטא בתפילות ובפיוטים, אלא שהיו מעט מאוד ניסיונות אמתיים של יהודים לעלות לארץ. הסיבות לכך רבות ומגוונות, והעיקריות שבהן – סכנת הדרכים, סכנת המגורים בארץ ישראל והקושי הגדול להתפרנס בארץ.

במהלך הדורות הארוכים בהם גלה עם ישראל מארצו, שימש הטיעון בעד עלייה לארץ גם בסכסוכים משפחתיים בין איש לאשתו, או בין משפחותיהם. לעתים טיעוני העלייה היו הגורם המסכסך ולעתים היו הם דווקא הגורם המפשר.

הרמב"ם מספר על סכסוך משפחתי שנתגלע באלכסנדריה בין שתי המשפחות של זוג נשוי. בעצת משפחתו טען האיש שברצונו לעלות לארץ, וכיוון שאשתו מסרבת לעלות עמו הרי הוא רשאי לתת לה גט מבלי לשלם לה את כתובתה:

ראובן נשא לאה באלאכסנדרייה וכתב לה מאוחר מאה דינרין מצריים והיא בת גדולי אלאכסנדרייה. אחר ילדה לו בן ובהיות ימיו קרוב לשלשה חדשים אירע בינו ובין קרובי אשתו מחלוקת… והיה שם מי שלמדו לבקש ממנה ללכת עמו לארץ ישראל לדור שם והיא לא תסכים בזה להניח אנשי מולדתה ובזה תחסר המאוחר שלה ותעשה רצונו. ועשה ככה ובא לפני בית דין וטען לפניו את הטענה הזאת… וכאשר שמעו זה גדולי הקהל חרה בעיניהם על כך באמרם מכאן ואילך כל מי שישנא אשתו וירצה לגרשה מבלי כתובה יעליל עליה את הטענה הזאת ויהיה זה לסבה לגרש רוב הנשים מבעליהן.

תשובת הרמב"ם נחרצת: יש להטיל חרם (!) על מי שמעליל כך על אשתו ומנסה בדרך פסולה זאת להיפטר מתשלומי כתובתה:

המפורסם אצלנו אשר ראינו בתי דינים דנין בו במערב כך הוא שמחרימים בשם על כל מי שעושה זה בדרך עלילה על אשתו שלא לעשותו, זולתי ללכת להתברך בארץ ישראל לא זולת זה ויענה הבעל אמן, ואז יכריחו האישה ללכת עמו או תצא מבלי כתובה. ככה ראינו אותם עושים … אין לדיין אלא מה שעיניו רואות: אי זה איש ביקש לעלות לארץ ישראל והוא מוחזק בכשרות ולא היה בינו ובין אשתו מריבה בשום פנים – אז נחייב אשתו לעלות עמו לארץ ישראל, ואם יחסר אחד מהתנאים הללו – אין לדון עליה לעלות עמו.

ואמנם השועל הקטן המלמד את הטענה הזאת והדומה לה הוא מחזיק ידי עוברי עבירה ומשית יד עם רשע… ואמנם הוקל על רוב בני אדם לצער נשותיהם לפוטרם מכתובתם וראוי להשמר מזה העון ולמנוע הפועלים אותו שבור זרוע רשע ורע והצילו עשוק מיד עושקו.

הרמב"ם אינו חוסך את שבט לשונו מ'השועל הקטן', אותו יועץ מפוקפק שהשיא לבעל את העצה המגונה להשתמש בטיעון שרצונו לעלות לארץ ישראל.

נראה שהשימוש השקרי בעילה זו היה נפוץ. הרדב"ז, שחי במצרים כשלוש מאות וחמישים שנים אחרי הרמב"ם, נהג כשיטת הרמב"ם ומנע מהבעלים, במקרה של גירושין, להתחמק מתשלום הזכויות הכספיות של נשותיהם, תוך טיעון שקרי שרצונו של הבעל לעלות לארץ ישראל. רק לאחר שמתברר כי אכן יכול הבעל להתפרנס בארץ ישראל, יש מקום לכפות על האישה לעלות אתו או שתפסיד את כתובתה:

אין אנו דנין עתה בדין הכל מעלין לארץ ישראל ואם לא תרצה לעלות עמו הפסידה כתובתה, לפי שאין המחיה מצוי שם בעונותינו. אלא אם כן נתברר אצלנו שיש לו אומנות שאפשר שיחיה ממנו אפילו בדוחק אז אנחנו דנין בו, אחר שנעשה חקירה גדולה בדבר. שהרי ראינו בעינינו כמה רמאים טענו בזה וגירשו את נשותיהן והפסידו כתובתן ואחר כך חזרו, ואני חייבתי את אחד מהם שיחזיר את אשתו או יפרע לה כתובתה.

הרדב"ז מספר גם על מקרים בהם האישה היא זאת שניסתה לכפות גירושין על בעלה תוך שימוש בטכסיס של כפיית עליה מדומה, וגם במקרים אלה יש לדבריו לבדוק היטב את הכוונה האמתית של הטוענת ולהילחם ברמאויות:

השתא לא דיינין הכי (בימינו לא פוסקים כך, י"ש) משום דכל אשה תתן עיניה בגירושין ותאמר לארץ ישראל אני עולה, ואין הריוח מצוי שם ולא ימצא להתפרנס ונמצא מוציא את אשתו שלא מדעתו.

במהלך הדורות היו גם מקרים שהבעל או האישה באמת רצו לעלות לארץ ובן/בת הזוג ניסו למנוע זאת מהם. שאלה מעין זאת באה לבירור לפני הר"ן,  שפסק כי על הבעל להישאר במקומו,שכן מצד אחד אין הוא יכול לכפות גירושין על אשתו בגלל חרם דרבינו גרשום (וגם בגלל חוקי המדינה), ומצד שני אסור לו לעזוב אותה עגונה במקומה.

עד לימינו אלה עולה טענת 'הכל מעלין' בסכסוכים בין בני זוג. כך, לדוגמה, בבית הדין הרבני ברחובות לפני כארבעים שנים הופיעה אישה ודרשה לאסור על בעלה לצאת מהארץ בטענת "אין הכל מוציאין", כנגד דרש הוא ממנה לרדת אתו. בדומה לכך התבררה בבית הדין הרבני בתל אביב בשנת תשי"ז תביעה הדדית: בני זוג נשוי חיו בארץ, הבעל עזב את אשתו וירד לחו"ל, ודרש שהאישה תרד אחריו, וכנגד דרשה האישה שבעלה יעלה חזרה לארץ מדין "הכל מעלין".

יש ששאלת העלייה השתרבבה לסכסוך בין הורים על החזקת הילדים, לאחר שהתגרשו. כמה שנים לפני קום המדינה התבררה אצל הרב הדאיה תביעה של זוג מהעיר בירות. הזוג התגרש ואחד הילדים נשארו בחזקת האם. כאשר רצתה האם לעלות לארץ ניסה בעלה למנוע זאת ממנה, והיא טענה בין השאר את טענת "הכל מעלין". הרב הדאיה פסקשהיא רשאית לעלות לארץ, אך עליה להשאיר את הילד אצל אביו.

לסיכום, נראה שבמהלך הדורות העדיפו רוב הפוסקים את שלמות המשפחה על פני מצוות יישוב הארץ, ואולי פסקו כך גם משום החשש לרמאות, שבו אחד הצדדים מביע את רצונו לקיום המצווה למרות שכוונתו האמיתית היא לפגוע בצד האחר.

 

ממזרח שמש עד מבואו – א. בשן-2 – מגבלות כלכליות כגורם מונע קיום מצוות העלייה לארץ

2 – מגבלות כלכליות כגורם מונע קיום מצוות העלייה לארץממזרח שמש עד מבואו

בספרות ההלכה נידונות סיבות שונות המעכבות או ממונעות עלייה לארץ ישראל. אלה מופיעות בעקבות נדר שנדר אדם לעלות ואינו יכול לקיימו, או בהקשר לרצון של אחד מבני הזוג לעלות והשני ( ה) מסרב ( ת ).

השאלות הן האם ניתן להתיר הנדר, והאם רשאי אדם לכוף את בת זוגו או היא את בעלה, כאשר המתנגד מנמק את סירובו. בין הנימוקים החוזרים לעתים קרובות בספרות התשובות מופיע הפחד מפני סכנת דרכים, גורם שבעטיו קבעו התוספות, בניגוד לברייתא, כי בזמן הזה אין אדם רשאי לאלץ את אשתו ולא היא את בעלה לעלות

אולם היו נימוקים אחרים שעיכבו את העלייה, וביניהם חוסר האפשרות להתפרנס בכבוד בארץ. הערכה סובייקטיבית, שהניעה בדרך כלל את החכמים לאשר את הסירוב לעלות. מגבלה זו עשויה להופיע בצירוף סיבות אחרות ף משפחתיות, חינוכיות ועוד.

יש לציין, כי החכמים שאת דבריהם ועמדותיהם נציג, מדגישים את חשיבותה של מצוות העלייה לארץ והישיבה בה, אבל המגבלות דוחות את ביצוע המצווה. יש אפוא להבדיל בין אהבת ארץ ישראל כמושג מחייב לנצח, הטבוע עמוק בלב וברגש הדתי, ובין יישומו של רגש זה הלכה למעשה.

הירידה מן הארץ מנימוקים כלכליים, היא פן אחר של אותו נושא, וגורם זה חוזר במקורותינו.נסקור מבחר של מקורות בנידון לפי סדרם הכרונולוגי.

המגבלה הכלכלית, שבגללה אין תלמידי חכמים יכולים להקדיש עיתותיהם לתורה, ובעקבותיה ירדו מהארץ, מוזכרת בתשובותיו של רבי מאיר בן ברוך מרוטנברג בן המאה הי"ג. 

הוא נשאל האם שמע " למה ציוו הגדולים לבניהם לחזור ", הכוונה כנראה לבניהם או תלמידיהם של 300 רבנים שעלו והתיישבו בעכו בתחילת המאה הי"ג, וייסדו בה ישיבה תחת שלטון הצלבנים. מהר"ם עונה כפי ששמע מאותם בנים, כי שלוש סיבות גרמו לירידה :

1 – אין שם מרחמים כלל. כנראה תנאים חיצוניים קשים מצד השלטונות.

2 – וגם אין יכולים לעסוק בתורה מחמת שצריכים לטרוח אחר מזונות

3 – ומשום שאין שם תורה. אינם בקיאים בדקדוקי המצוות.

זו דוגמה לצירוף של מקרים, כשביניהם מופיע הגורם הכלכלי.

בתשובה אחרת, המובאת על ידי תלמידו רבי שמעון בן צדוק, מותנית עלייתו של אדם לארץ בכך שיתנהג בקדושה ובטהרה, " ובלבד שיוכל להתפרנס שם ". ובתשובה אחרת לשאלה מדוע לא עלו האמוראים מבבל, עונה החכם, כי לו היו עולים היו צריכים  לבטל מלימודם ולשוט אחר מזונותם.

תשובות אלה אופייניות לאווירה הדתית שאפפה את חכמי אשכנז. במרכז תודעתם עמדו לימוד התורה וקיום המצוות כהלכתן, ובמידה שהעלייה לארץ הגבילה זאת, נדחתה העלייה וניתנה גושפנקה להצדקת הירידה ממנה.

אותה גישה מאמץ גם רבי ישראל איסרליין, נולד סמוך לשנת 1390, המגדיש את מעלת לעולם הזה ולעולם הבא, שיש לאדם הדר בארץ שיראל וכל שכן בירושלים, אולם בהתייחסו לשאלתו של תלמיד חכם – האם חלה המצווה עתה, למרות שאין שם, קיבוץ בחורים ותלמוד תורה, -" מונה רבי ישראל ארבע מגבלות המצויות בארץ, כפי ששמע וביניהן: " כי המזונות דחוקים ומצומצמים מאוד והרווחים קשים, מי יוכל לעמוד בכל זה "

אומנם אין הוא מסיק מסקנה חד משמעית ממצב זה, אלא משאיר זאת להחלטתו של כל אדם " לכן כל איש ישער בעצמו בהשגת גופו וממונו, באיזה דרך יוכל לעמוד ביראת השם ובשמור מצוותיו, כי זה כל האדם.

המטרה העליונה שצריכה לעמוד לנגד עיניו של אדם מישראל היא יראת ה' וקיום המצוות, ועליו לחיות במקום שיוכל לקיים אידיאל זה במירב התנאים.

גם כאשר האישה רוצה לעלות והבעל מסרב " מפני שמזונותיו כבדים עליו ואין לו שם כדי להתפרנס ", אין כופין אותו לעלות, כפי שכותב רבי אשתורי הפרחי , שבעצמו עלה לארץ ישראל בשנת ד' אלפים ע"ג – 1313, והתפרסם כמחבר " כפתור ופרח ,, המוקדש למצוות התלויות בארץ.

נביא דבריהם של חכמים ממגורשי ספרד, החל בדור שאחרי פרעות שנת קנ"א – 1391.

רבי שלמה בן הרשב"ץ, נפטר רכ"ז – 1467, שפעל כאביו באלג'יר, כותב בהמשך לקביעתו כי מצוות העלייה לארץ אינה מצוות כוללת לכל ישראל, אלא חלה רק על יהודים – כך פוסק קודמו רבי יצחק בן ששת בתשובותיו, מפרט ארבע מגבלות, שכל אחת מהם מספיקה כדי שאדם יהיה פטור מלעלות.

 1 – אם גירש אשתו – שמא לא ימצא שם בארץ ישראל אישה הראויה לו

2 – אם לא ימצא שם את התנאים הנאותים לחינוך ילדיו לתורה

3 – וכן אם יש לו מחיה בחוץ לארץ ובארץ לא ימצא ערך מחייתו, או לא יהיו לו נכסים לעלות ויצטרך לשאול מהבריות, לא חייבתו ולא חייבוהו חכמים שיעלה לארץ ישראל, וישאל על הפתחים בהוצאה מרובה כזו.

4 – ולבסוף הסכנה בדרכים.

הרצון שלא ליפול למעמסה על הציבור ושעל האדם לדאוג לפרנסתו על ידי הון או עבודה – חוזר גם אצל חכמים בדורות הבאים, ובייחוד ממגורשי ספרד 

רבינו תם אבן יחייא, יליד ליסבון ר"ל – 1470 ודיין בקושטא עד פטירתו בשנת ש"ב – 1542 דן במצב בו אישה רוצה לעלות לארץ ובעלה החולה מסרב. השאלה, האם היא רשאית לכוף אותו, והאם סירובו היא עילה מספקת לתביעת גירושין וקבלת כתובתה.

תשובת החכם שלילית ובין נימוקיו משום " שיוכל הבעל לטעון כי המזונות דחוקים בארץ ישראל ואין במה להשתכר…ובפרט אם הוא איש בעל תורה…כיוון שאין שם ריווח מזונות …" במקרה זה יש לשער, כי נוסף לגורם הכלכלי היו סיבות מכריעות לשיקולו של החכם, בהתחשב במחלתו של הבעל, כשהעקירה ממקום מגוריו עלולה להזיק לו.

מחוסר בפרנסה מתאימה הצדיק התרת התחייבותו של אדם לעלות לארץ. בנושא זה דן רבי משה אלשיך, יליד אדריאנופולי רס"ח – 1508, שפעל בצפת ובדמשק, ונפטר בשנת שנ"ז – 1597.

מעשה ביהודי שנשא אישה בארץ והוליכה לעירו בחו"ל, אבל התנו עימו ששישה חודשים אחרי נישואיו יחזור אתה לארץ. אך בהתקרב הזמן ראה " כי אי אפשר לו להתפרנס בארץ שיראל, כי אם בעירו שיש לו שם דרך להתפרנס בו בריווח.

מדובר באדם בריא וצעיר, והתנאים הפוליטיים והכלכליים בארץ היו נאותים. זו תקופת העלייה של רבים ממגורשי ספרד ופורטוגל, לאחר שהארץ נכבשה על ידי העות'מאנים בשנת 1516 ובצפת שיגשג מרכז כלכלי ורוחני, ובכל זאת אין החכם תובע לקיים נדרו ולקיים מצוות יישוב הארץ.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-מגילת היטלר בצפון אפריקה – מיכל שרף

מגילת היטלר בצפון אפריקה – מיכל שרף

ספרות יהודית במרוקו ובתוניסיה על מפלת מפלגת הנאצים

מבוא

מחקרים היסטוריים מקיפים וחשובים על חדירת הגרמנים לצפון אפריקה ועל היהודים שם במלחמת העולם השניי ה נתפרסמו לאחרונה,  והנושאים שלא זכו עד כה לתשומת לבם של החוקרים, החלו אט אט להיחשף ולתפוס את מקומם בתמונה הרחבה של תולדות העם היהודי.

המחקרים ההיסטוריים מסתמכים בעיקר על חומר דוקומנטארי (מסמכים, תעודות, קטעי עיתונות, דו״חות, כרזות פרסומת וכוי ) מאותה תקופה והמצויים כיום בארכיונים ובספריות בארץ ובעולם. כן מתבססים המחקרים על ספרי זיכרונות ויומנים שנכתבו על ידי פעילי מחתרות ויהודים ששמשו בתפקידים מרכזיים, ולכל אלה נוספו עדויות בעל־פה שנאספו על ידי מכוני המחקר למיניהם.

נשאלת השאלה, כיצד השתקפה מציאות זו בחיבורים ספרותיים שנתחברו על ידי היהודים בארצות צפון אפריקה?

בספרות היהודית שחוברה בצפון אפריקה ( מרוקו ותוניסיה ) בתקופת מלחמת העולם השנייה, נמצא יצירות ספרותיות עממיות, שעסקו בנושאים אקטואליים, כגון: עליית הגרמנים לשלטון ויחסם אל היהודים בגרמניה, כיבוש צפון אפריקה על ידי צבא גרמניה, מצב היהודים בצפון אפריקה בתקופת המלחמה, ושחרור צפון אפריקה על ידי צבאות בנות הברית.

מתברר כי התפתח ז׳אנר של חיבורים פארודיות, שחוברו בעיקר בשפה העברית ובשפה הערבית־יהודית, והתייחסו למאורעות השעה מתוך גישה ספרותית־פואטית.

היצירות בשפה הערבית־יהודית, נכתבו באות העברית עם נקודות דיאכריטיות מעל לאותיות מסויימות. ליצירות שחוברו בתוניסיה נוסף גם תעתיק לועזי, וזאת לנוחיות דוברי הערבית אשר לא קראו אות עברית. תופעה זו אינה מצויה ביצירות שחוברו במרוקו.

ליצירות אלה היה לחן, ואנו מוצאים ברוב היצירות את שם הלחן או הלחנים לפיהם הושרה היצירה.

יצויין כי היצירות שנדפסו במרוקו נושאות אישור הצנזור להדפסתן. הדבר מוכיח כי הן נדפסו בעיצומה של המלחמה.

למעשה, החיבורים שנוצרו במלחמת העולם השנייה ממשיכים מסורת של חיבורים כאלה שנכתבו כבר בעקבות מלחמת העולם הראשונה. לדוגמה: חיבורו של מלמד התינוקות רבי ישועה בן חמו מתלמסן שבאלג׳יריה, שחיבר ׳קינה׳ על מלחמת העולם הראשונה.

בשערו של חיבור נדיר ועלום זה כתוב: ׳קינה עלא לגיררה די בדאת מן 2 אוט 1914׳ [קינה על המלחמה שהחלה ב-2 לאוגוסט 1914- בתאריך זה התקיפה גרמניה את צרפת].

החיבור הנדיר, שלא נזכר עד כה ברשומות, נדפס בתוניס ללא ציון שנת ההדפסה, והוא מכיל 16 עמודים.

המחבר היה שליח ציבור של החברה הקדושה של גמילות חסדים, ומלמד תינוקות של עיר תלמסאן יע״א ישמרם צורם ויעזרם׳(מן השער). אותיות שמו הפרטי ׳ישועה׳ שזורות גם בין המחרוזות של הקינה:

׳ליו"ד יא רבי סידנא / אשי"ן שפק עלינא

 לוא"ו וגמע שמלנא / לעיי"ן עאווננא

לה"י האדי טליבתנא…׳

תבנית הקינה ותוכנה: שיר שוה חרוז, עשוי מחרוזות בנות ארבעה טורים כל אחת, בחריזה של אאאב, גגגב, דדדב. הקינה מתייחסת באריכות למלחמת העולם הראשונה, קורותיה, תלאותיה וסבלות היהודים בגינה. המחבר הציע לשיר את הקינה בלחן שיר עברי ׳ציון הלא תשאלי׳ ולחלופין בלחן שיר ערבי: ׳יא לאיים לאש תלום, כף מלאמף ענני׳.

והנה, כעבור שלושים שנה בערך, במלחמת העולם השנייה, אנו מוצאים אצל יהודי צפון אפריקה גל של יצירות דומות, המתייחסות למלחמה ולגורל היהודים בה – אם מבחינת הסבל הלאומי הכללי, אם מבחינת המצב המקומי־האזורי של קהילות היהודים בארצות צפון אפריקה שנכבשו ע״י מעצמות הציר גרמניה ואיטליה ושוחררו ע״י בעלות הברית בשנת 1943.

יצויין כי לא ברור אם תוכניות הגרמנים לגבי היהודים בצפון אפריקה כללו השמדה המונית או הכחדה טוטאלית כמו הטבח של יהודי אירופה.

למעשה, עד 8.11.1942 שלט משטר וישי בצפון אפריקה, בראשותו של המארשל הצרפתי פטן. ראש הממשלה פטן היה מקורב בדעותיו לאידיאולוגיה הפאשיסטית והנאצית, וזה דחף אותו לשיתוף פעולה עם הגרמנים.

על יהודי צפון אפריקה הוטלו גזירות אנטישמיות מיוזמת המשטר הצרפתי, שכללו: פטורי עובדים, הפסקת לימודים, הסתה אנטי יהודית, נישול מנכסים והעברת יהודים לעבודת כפיה במחנות עבודה שהוקמו במדבר סהרה.

ב-8.11.1942 נחתו האמריקאים בחוף אלג׳יר והשתלטו על העיר. בתגובה לכך נחתו מטוסים גרמנים בתוניס, כבשו אותה והחזיקו בשליטתם בתוניסיה כששה חודשים עד 7.5.43.

היהודים במרוקו ובאלג׳יר סברו שהכיבוש האמריקאי ישפר את מצבם, אך לא כך היה הדבר. החוקים הגזעניים לא בוטלו והפגיעות ביהודים התרבו, והשתתפו בהם הצרפתים והמוסלמים, אזרחי המקום.

מאידך, הכיבוש הגרמני בתוניסיה הביא לשורה של פגיעות ביהודים, שכללו: החרמת דירות, פינוי יהודים מדירותיהם, מעצר של ראשי הקהילה והחרמת רכוש. הקפידו להחרים את מקלטי הרדיו כדי שלא יאזינו ל׳קול צרפת החופשית׳ ששודר מלונדון.

כן הוטלו קנסות כספיים גבוהים על קהילות שלמות כגון: נאבל, ג׳רבה, ספאקס, ואלפי יהודים נשלחו למחנות לעבודת כפיה, שהוקמו ב-30 אתרים שונים ברחבי תוניסיה. כעשרים פעילים פוליטיים נשלחו למחנות השמדה באירופה ושם ניספו. בסך הכול ניספו כמאה קורבנות כתוצאה מהפצצות אויר, תאונות עבודה וכוי.

נציג כאן יצירות אחדות מספרותם העממית של יהודי מרוקו ותוניסיה, חלקם בקיצור ואחדים בהרחבה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2012
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר