ארכיון יומי: 8 ביולי 2012


עבודת שורשים לתלמיד-  הקהילות דוברות הספרדית

א.  הקהילות דוברות הספרדית

בצפון מרוקו, בתיטואן, בטנג׳יר, בארזילה ובקסר אל-כביר ולאחר מכן בלעראיש, בשאוון ובקהילות קטנות אחרות הוקמו מלכתחילה קהילות, שרובן המכריע היה מורכב מן המגורשים או מצאצאיהם. בני הקהילות המשיכו לדבר בהן ספרדית עד לפיזורן במחצית השנייה של המאה ה-20.

בקהילות אלה נוצרה לשון ספרדית-יהודית מיוחדת על יסוד הספרדית של המאה ה-15 ושל המאה ה-16, ובה שוקעו אלפי מילים מן העברית ומן הערבית. לשון זאת נקראה בפי דובריה ה ״חכיתיה״ והיא שימשה בפיהם עד לתחילת המאה ה-20, עת השתלטה הספרדית המודרנית על השיח הקהילתי.

בקהילות אלה השתמרו עד לימינו הרומאנסות הספרדיות והשירה היהודית בספרדית ובמידה רבה גם מנהגי המטבח והלבוש הספרדיים. גם כשנקלטו במשך השנים יהודים רבים מהקהילות דוברות הערבית, שפת הקהילה נשארה בכללה הספרדית היהודית.

ב.   הקהילות המעורבות

מחוץ לצפון מרוקו, הספרדית ( והפורטוגלית ) שדיברו המגורשים חדלה לשמש כלשון קהילתית לאחר שני דורות או שלושה לכל היותר, הגם שבמשפחות רבות היא המשיכה להתקיים כלשון משפחתית או כלשון התכתובת אף במשך כשלוש מאות שנה לאחר הגירוש.

היטמעות המגורשים בקהילות השונות ותפיסתם את תפקידי המנהיגות הביאו אותם לסגל את לשון המקום, אך לא תמיד את מנהגי המקום. בקהילות הגדולות כגון פאס, מראכש, מכנאס, צפרו, ואזאן, עברה ה״שררה״ לרוב בקרב משפחות רבנים שמוצאן מגירוש ספרד.

בפאס למשל אלה היו המשפחות אבן דאנאן, אבן צור, בן עטאר, סירירו, מונסוניגו ועוד; במכנאס היו אלה משפחות טולידאנו, בירדוגו, משאש או מריגין. לקהילות פנים אלה יש להוסיף את קהילות החוף שבהן התיישבו המגורשים מספרד או מפורטוגל, כגון סאלי ורבאט, אזמור, מאזאגאן, סאפי ואגאדיר. בכל הקהילות האלה המגורשים השתלבו בתוך הקהילות הוותיקות לאחר דור, שני דורות או שלושה לכל היותר, וצאצאיהם הנהיגו את הקהל בכל התחומים.

ב.       הקהילות שלא התקיימה בהן השפעת המגורשים

נוסף לקהילות הפנים ולקהילות החוף המרכזיות, התקיימו במרוקו בזמן הגירוש ולאחריו קהילות רבות בגודל בינוני ומאות קהילות קטנות שהיו מפוזרות במרומי האטלס הגבוה ובעמקים שלרגליו וכן בעמקים שבפאתי הסחרה – עמק הסוס במערב, עמק הדרעא במרכז ועמק הזיז ( תאפילאלת ) במזרח.

 לכל הקהילות האלה לא הגיעו מגורשים כלל או הגיעו אליהם במספרים קטנים ביותר, כך שהשפעתם לא הורגשה בהן כמעט בתרבות הקהילתית ובחיי היומיום. קהילות אלה עצמן מתחלקות לשתי קבוצות. האחת מורכבת מן הקהילות שבהן לשון הקהילה הייתה ערבית יהודית מאז ימי הביניים; השנייה כוללת קהילות שדיברו בהן ברברית מאז ומתמיד.

הקבוצה הראשונה כללה את הקהילות שהתקיימו עוד בימי הביניים בעמקים השונים שבפאתי מדבר הסחרה. בקהילות אלה התפתחה במאה ה-16 וגם לאחר מכן תרבות יהודית שונה מזאת של המרכזים הגדולים. בין מאפייניה ניתן לציין את התפתחות הקבלה ובכלל זה הקבלה המעשית וכן את ההערצה הרבה לקדושים ולצדיקים וצמיחתן של שושלות קדושים בתוך אותן המשפחות.

גם הלחנים של הליטורגיה ושל הפיוטים, שהושרו בעמק הדרעא ובאזור תאפילאלת במיוחד, נשארו שונים במידה רבה מאלה של יתר הקהילות שבהן באה לידי ביטוי, במוקדם או במאוחר, השפעת המגורשים

ז. הקהילות דוברות הברברית

עד לתחילת המאה ה-20 התקיימו במרוקו קהילות כפריות רבות שהשתמשו בברברית כלשון קהילתית ולא בערבית-יהודית. קהילות אלה שכנו באזורים דוברי ברברית מובהקים, במרומי האטלס הגבוה כגון איית בו וללי, בו גמאז ועוד, ובעמקים שלרגליו, כגון אזור תיפנות שמדרום למראכש המוביל לעמק הסוס, אזור הדאדס או אזור וארזאזאת שממזרח למראכש.

לגבי אזור תיפנות, ר׳ משה מאמאן העיד בכתב בתחילת המאה כי שהה באזור זה בקרב יהודים שלא ידעו לדבר ערבית-יהודית אלא ברברית בלבד. עדויות מאוחרות בעל פה מאשרות את עדותו.

לגבי יתר האזורים דוברי הברברית, יוצאיהם דיברו עד לעלייתם לארץ את לשון שכניהם, אך הם דיברו גם ערבית-יהודית בתוך המשפחה. יש מקום לסברה שדו-לשוניות זאת התפתחה בקרבם בתקופה האחרונה בעיקר, וכי קהילות אלה דיברו גם הן במקורן ברברית בלבד עד לאמצע המאה ה-19 לפחות.

המייחד את התרבות הברברית במרוקו ובצפון-אפריקה בכלל הוא שלא פיתחה את מסורת הכתב ושעיקר היצירה התרבותית שלה נמסר בעל פה. כך גם ניתן להסביר מדוע לא שרדו בקהילות היהודיות דוברות הברברית מסמכים יהודיים כתובים ולא יצירה יהודית בכתב. גם צורות החיים והתרבות החומרית של היהודים היה בהן הרבה מן המשותף עם האוכלוסייה הברברית השכנה, ובכלל זה המוסיקה והריקודים המיוחדים.

 העובדה שקהילות אלה שמרו על זהותן היהודית במשך מאות שנים מעידה על החיים היהודיים המלאים שהתקיימו בהן, למרות שלא קמו בקרבן רבנים וגדולי תורה ששמם הלך לפניהם מחוץ למקומותיהם. במאה ה-20 נפרצו דרכים רבות בידי הצרפתים גם במקומות המרוחקים ביותר מיישובים עירוניים, ועקב כך התאפשרה התנועה בין הקהילות.

 כמו כן גברה ההגירה היהודית הפנימית הן בתוך האזורים השונים והן אל הערים הגדולות. וכתוצאה מכך, רוב הקהילות האלה הפכו לאט לאט לקהילות דו־לשוניות, והברברית המשיכה לשמש בהן בעיקר בקשריהם עם שכניהם הלא-יהודים. בקהילות כפריות אלה השפעת המגורשים וצאצאיהם לא התקיימה כלל.

לסיכום

ארבע התרבויות הקהילתיות האלה התקיימו במקביל במרוקו מאז התבססותם של המגורשים וצאצאיהם, דהיינו בדור השני והשלישי לאחר שיצאו מספרד ומפורטוגל. רק בקזבלנקה, וכן בארץ, לאחר העליות ההמוניות, הן התקיימו בקהילה אחת.

אוכלוסייתה היהודית של קזבלנקה, שמנתה יותר מ-100,000 נפשות בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 (לעומת כ-4,000 כיום), הייתה מורכבת מיהודים שהיגרו לעיר הגדולה מרחבי מרוקו ומכל ארבע קבוצות הקהילות שתוארו כאן.

 יוצאי הקהילות דוברות הספרדית מילאו בה עד לאחרונה תפקידים חשובים ביותר בהנהגה הפוליטית, החברתית והתרבותית, ולא היה אזור או קהילה גדולה או בינונית שלא היו מיוצגים באוכלוסייתה. אשר לרבנים, הם באו בעיקר מן הקהילות המעורבות.

בגלל תהפוכות הגורל היהודי, ארבע התרבויות האלה לא הספיקו להשתלב בקזבלנקה ולהיטמע זו בזו כדי ליצור סינתזה תרבותית חדשה, אלא דרו למעשה זו לצד זו. העלייה לארץ וההגירה לצרפת ולקנדה בשנות ה-50, ה-60 וה-70 הפסיקו את תהליכי השילוב וההיטמעות, שהתחילו להסתמן בשנות ה-30 וה-40.

 למעשה רק בארצות ההגירה, ובמיוחד בעיירות פיתוח ובערים הגדולות בארץ הכוללות ריכוזים גדולים של יוצאי מרוקו, התאפשרו היטמעות זאת ושילוב זה בין ארבע התרבויות הקהילתיות בקרב יוצאי מרוקו, אך לרוב כתוצאה מהפיזור הבלתי נמנע של הקהילות על פני הארץ ולא מתוך בחירה.

 גם שילוב בין-תרבותי זה בקרב מצאי מרוקו בתוך העיירה או העיר נוגע בעיקרו של דבר לדור ההורים ולא לדור הבנים או הנכדים. דור הבנים ובעיקר דור הנכדים נטמע כולו בתרבות הישראלית המתהווה, חי את קשיי עיצובה ותורם לסיכויי הצלחתה.

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו

צדקת פזרונו לישראל

ביתו היה פתוח לרוחה לכל אדם, על אחת כמה וכמה לבני תורה שנהגו להיכנס לביתו בית ועד לחכמים, ולא זו בלבד אלא שלבו היה פתוח לכל נזקק וקשה לב, והיה מסייע לעניים ככל יכולתו ולמעלה מזה. רבינו היה דואג לצרכיהם של בני תורה ומד שבוע היה נוהג לקנות עגל מיוחד לשבת, שוחט אותו ומחלק את בשרו בין תלמידי חכמים, למען יאכלו וישבעו לכבוד שבת.

מסופר, שבוע אחד פרצה מחלה בבהמות בעירו סאלי, וכל הבהמות שנשחטו לכבוד השבת נמצאו טרפה, מחוץ לאותו עגל ששחטו לצרכי רבינו. אחד התושבים, והוא גביר ונכבד בעמיו׳, שהצטער ביותר שלא יוכל לאכול בסעודתו בשר לכבוד שבת, פנה לרבינו וביקש להקציב לו מנת בשר, והוא מוכן לשלם כל מחיר אשר יושת עליו.

בקשתו נדחתה על יד רבינו בציינו שכל הבשר מוקדש לצרכי התלמיד חכמים הבאים לקבל את מנותיהם לכבוד שבת. תוך שהם מדברים הגיע אהד העניים הקבועים, ורבינו הגיש לו את מנתו, הצר לו לאותו עשיר הייתכן שאין בשבילו כלום ולאותו עני בבגדיו המרופטים נותן חלק יפה, ומתוך כעסו הפליט דברים שהוו לביזיזן העני שהיה תלמיד חכם מופלג.

רבינו לא רצה להתווכח עם אותו עשיר שעזב את הבית ובקשתו לא נענתה. בלילה ההוא חלם רבינו שנגזרה עליו גזירת גלות לשנה תמימה, מפני שלא יצא להגנת התלמיד חכם שנעלב על ידי אותו עשיר.

רבינו קיבל עליו את הדין, בשבוע הבא גלה מביתו והחל בשנת הגלות פשוטה כמשמעה, גלות ממש. לא לן במקום אחד יותר מלילה אחד, וכבר למחרת עם אור הבוקר יצא למקום אחר, להמשך הגלות. לעתים קרובות גבר עליו הרעב, אולם הצדיק עליו את הדין בגלל ביזוי תלמיד חכם במעמדו.

מ״ב פירושים שנתגלו מן השמים

בערב שבת אחת משנת גלותו, הגיע בעל ״אור החיים״ הקדוש ליער סמוך לעיר, וישב לנוח על אבן אחת. תוך שהוא יושב נתחדשו על ידו מ״ב הפירושים לפסוק ״אם בחוקותי תלכו״.

בהגיעו לעיר, וכדרכו הסתיר את זהותו, נכנס לבית הכנסת כאחד האורחים ארחי פרחי. אחד מנכבדי המקום הזמין אותו לסעוד על שולחנו. בתום סעודת השבת באווירה מרוממת הזמין אותו המארח ״בואו ונלכה לשולחנו של הרב המקומי המרא דאתרא, הגדול בתורה וביראת שמים, ותושבי העיר מעריכים אותו ביותר,שכן הוא משמיע דברי תורה הנאמרים במתיבתא דרקיעא״.

המארח ואורחו התיישבו לשולחן והקשיבו רב קשב לדברי התורה שהשמיע הרב במסיבה קדושה זו, והן ארבע עשרה הפירושים הראשונים על הפסוק אם בחוקותי תלכו, והוסיף כי הדברים האלה נאמרו במתיבתא דרקיעא בשם רבי חיים בן עטר.

האורח בעל אור החיים הקדוש שכאמור היה בין המסובים לשולחן,העיר בעניוותו ״חיים בן עטר״, והשמיט את התואר ״רבי״.

המסובים הזדעזעו לשמוע הערתו, שכן בימים ההם כבר נודע שמעו בקהילות ישראל, ולכן הגיבו בצורה נמרצת על התנהגותו של האורח. בגלל כבוד השבת ומידת הכנסת האורחים, הסתפקו באזהרה לאורח להיות זהיר מעתה בכבודו של אותו צדיק בעל ״אור החיים״ הקדוש. המסובים אף באו בטענות נגד המארח על שהביא לכאן אדם שפגע לא רק בכבודו של הרב מרא דאתרא אלא גם בכבודו של בעל ״אור החיים״ הקדוש.

בסעודת הצהרים של השבת, המשיך הרב ודרש עוד ארבע עשרה פירושים נוספים על הפסוק הנזכר לעיל: אם בחוקותי תלכו, וחזר להוסיף כי אף פירושים אלו נאמרו בתיבתא דרקיעא בשם רבי חיים בן עטר, ושוב הגיב האורח בביטול ״חיים בן עטר״ והשמיט את התואר רבי.

גם הפעם הסתפקו המסובים באזהרה, בהוסיפם  " אין עונשין אלא אם כן מזהירים״ ועליו להמנע מלפגוע באותו איש קדוש היושב בעירו ומצודתו פרוסה למרחקים ולמרחבי תפוצות הגולה. כמובן שגם הפעם העירו למארח כי עליו להיות זהיר יותר ולא להכניס בביתו אנשים כאלה.

בסעודה השלישית ״סעודת זער אנפין״ השלים הרב את הפירושים הנוספים לפסוק הנ״ל, ארבע עשרה במספר, כדי להשלים את מ״ב הפירושים לפסוק הנ״ל. אף הפעם נהג האורח כמנהגו והגיב בביטול תוך השמטת התואר ״רבי״, אולם הפעם, כיון שזה היה כבר בצאת השבת, הוצא האורח ונכלא בחדר הקהל, כדי להטיל עליו חרם כדינו של המבזה תלמידי חכמים ופוגע בכבודו של קדוש עליון, הוא בעל ״אור החיים״ הקדוש.

קהל המסובים המשיך בברכת המזון ובתפילת ערבית.

לפתע נשמע קול סערה אדיר, מפרק הרים ומשבר סלעים, וכל הסביבה חרדה כאילו העולם עומד להחרב. הרב עשה שאלת חלום והודיעו לו מן השמים שהיות ובעל ״אור החיים״ הקדוש נמצא תפוס אצלו ואינו יכול לעשות הבדלה, לכן שר הגיהנום הרעיש את העולם שאין יכול לפתוח שוב הגיהנום, תיכף פתח הרב את החדר ושחררו מכלאו, ופייסו וכיבדו.

 מן השמים הודיעו לבעל ״אור החיים״ הקדוש ״עלבונך הנוכחי השלים את שנת הגלות״ ועתה הנך רשאי לחזור לביתך ולהמשיך בהרבצת תורה בעל פה ובכתב, להאיר לארץ ולדרים עליה.

מעביר על מידותיו

הוא היה מעביר על מידותיו, וגם אם אחד מבעלי הדין שהפסיד בדין שנתברר לפניו, פתח בחירופין וגידופין, הבליג רבינו ולא ענה לו, הדיינים, חביריו לבית הדין, תבעו ממנו לנזוף בו ואף להטיל עליו ״חרם״ כדין, אולם רבינו לימד עליו סנגוריה, כי נפשו מה עליו על שנתחייב בדינו. חושש היה רבינו, שאם יגיב על עלבונו יאמרו לכבודעצמו הקפיד, אולם מעתה יוכחו כולם כי הדין דין אמת.

החיד״א מספר בספרו ״מראית עין״ כי באחד הימים הזמין רבו בעל ״אור החיים״ הקדוש נכבד אחד מראשי הקהל לביתו, הלה תמה היה מה מקום להזמנה זאת. בבואו הסביר לו רבינו כי בשעתו נעלב הלה על ידי אחד מראשי הציבור שהיה שר ונכבד בבית המלך, רבינו הזמין אותו לביתו כדי לפייסו, וביקש הימנו לסלוח לאותו אדם שפגע בו.

הנכבד הודיע על אתר כי כבר באותו מעמד, בשעה שנפגע בכבודו, החליט בלבו לסלוח לאדם שפגע בו, שכן בהתאם לזוהר הקדוש השכינה מצטערת בגלל עונותיהם של ישראל, וכדי למנוע צער השכינה החלטתי למחול לו מיד.

בשנת תצ״ח לאלף השישי, היה במרוקו רעב כבד מאוד, ״כשמתו רוב אנשי המדינה מתי ועב, והנשאוים הוה נסו״. ובינו גלה איפוא יחד עם ובני העיו לעיו הביוה טיטואן, מקום מושבם של קונסולי איוופה, ושם היתה להם הוווחה.

רבי אברהם אזולאי בן מרדכי – אנציקלופדיה ארזי הלבנון…המשך

אמנם ידיעתם במופת אינו הכרחית לישראל מצד שהוא ישראלי כמו הצורף כסף איננו מחויב אליו מצד שהוא צורף כסף שידע הנושא, ר"ל שאיננו הכרחי אליו ידיעת איך יתהוה הכסף בבטן הארץ או איזה מהיסודות גובר עליו, והידיעה בזה לא תורה בקיאותו במלאכת הצריפה, אבל ראוי לו מצד מה שהוא צורף הוא שיקח זה המחצב הידוע ויעשה עליו צורה במלאכתו הצורה היותר שלימה באופן היותר שלם ולא זולת.

 כן האיש הישראלי באמונה לבד ישיג שלימותו. עם היות שאפשר שתתבאר במופת [למה] יקרא ישראלי, אמנם כשידע האמונה במופת אז מורה על היותו איש משכיל וחכם מצד שהוא אדם לא מצד שהוא ישראל, והענין כמו שבעל חכמת הככבים אינו מחויב לחקור במלאכתו על טבע הגרם השמימיי אם הוא הוה או נפסד כן הענין בזה בשוה, ולזה החכמים הראשונים היו כל דבריהם במקובלות לבד ולא זולת:

והנה האחרונים שיצא להם שם השיגו מה שהשיגו הראשונים לבד מהשגתם עצמם, וזה כמו משל הננס הרוכב על צוואר הענק באופן שיאות לאמר כי יש יתרון לאחרון על הקדמון בדברים אשר חוטרם יצא מגזע העיון והנסיון, יען היותו תמיד הולך ומוסיף חבל לחבל ומשיחה למשיחה עד כי בעזר הראשונים עצמם אשר נלאו סביבות היאורים להוציא להם מים לשתות אמור יאמר הכורה אחר כורה אני כרתי ושתיתי.

 וכבר ידעת מה שכתב הרב הגדול הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה, וז"ל, מה שיעשה יהושע ופנחס בענין העיון והסברה הוא מה שיעשה רבינא ורב אשי עכ"ל. ולזה האחרונים חדשו להשכיל כל דבריהם התוריים על צד החקירה והמופת השכלי, ומזה נראה שהאחרונים השיגו באופן יותר מחויב ומשובח לאין שיעור מהראשונים, וזה מפני שהשלימות אשר תקנה התורה הוא כמו צורה ותכלית לאשר יקנה העיון האנושי:

והענין כמו שהדבור הוא צורה לרוח החיונית, וכאשר תחיה רוח החיונית יותר מעולה ויותר טובה ויותר בריאה אז הצורה השכלית תראה פעולתיה באופן יותר נאות, כן הענין בשתי השלימות שהם החקירה והקבלה. והעניין הוא כי מי שהוא שלם בשלימות החקירה והעיון אז (השגת) [הגעת] השלימות האלה"י התוריי בו יותר נבחר בלי ספק, ולכן יחוייב מי שהוא שלם בשלימות האנושי השכלי וגם בשלימות אשר תיחדהו התורה יותר נבחר ויותר שלם ממי שלא יהיה שלם זולתי באחרון, והנה האחרונים באמת השיגו את ב' השלימות יחד בחוקרם על הדברים שבאו בתורה ויסכימו הקבלה אל החקירה והוא הדרך היותר משובח:

אמנם בהעמקת העיון ישכיל האדם כי יותר משובח מי שיהיה שלם בשלימות האחרון האלה"י התוריי לבד, יותר ממי שיהיה שלם בשתי השלמות יחד השכלי והאלה"י:

והענין דע שהחכמות הם שני מינים אחד חכמה פנימיית ואחד חכמה חיצוניית, והנה מן הראוי שבני ישראל לא יתחכמו אלא מן החכמה הפנימיית הקדושה מפני שהם קרובים אל הקדושה שהם עשוים בצלם ובדמות אלה"י. ואלו היו כשרים וראויים היתה החכמה הפנימיית עומדת בהם, אלא שפגמו וקלקלו ונתרחקו מן הפנימיית ואל החיצוניית לא באו שאינה שלהם.

 ולזה השדים הם חכמים בחכמה החיצונית מפני שהם חיצונים ובטבעם הם קרובים אליה מאד יותר ויותר מטבע בני אדם הכשרים בחכמה הפנימיית, מפני שהפנימית גבוה מאד והחיצונה תחתונה מאד, והשדים דקים וזכים (וקרובים) אל [ערך] החכמה ההיא החיצונית, אמנם בני אדם הם רחוקים מן החכמה העליונה מפני שהיא גבוה מאד, ומצד התלבשם בחומר נתרחקו ומצד העון נתרחקו מאד (כי) [עד ש] נתעלמה מהם (מחמת החמר), זולתי לאותם המזככין את עצמן:

ואני הצעיר אברהם בן לא"א גביר נשא ו[מאד] נעלה כהר"ר מרדכי זלה"ה בן לאדני החסיד והעניו נעים זמירות ישראל החכם כמהר"ר אברהם אזולאי זלה"ה בסעיפים [בחזיונות] בתנומות על משכבי ובקומי זכרתי ימים מקדם כאשר הייתי בימי חרפי (בחלד) [באלפי] עיר מולדתי פאס יע"א, עיר גדולה במעלה ותהלה עיר של יקרים וחכמים אנשי סגולה מיוחדים ואני בקרב חכמים שלמים וכן רבים יושב בשבת תחכמוני להתחמם כנגד גחלתם בעמלה של תורה באהבה ובחבה בהוייות דאביי ורבא.

ומדי לילה ולילה ומדי שבת בשבתו דבר בעתו הואלתי באר פי המדבר על אוזן שומעת בחכמה ובדעת חברים מקשיבים, ערבים עלי דברי דודים בדרושים חדשים מקרוב מתוקים מדבש ונופת צופים, ונפתולי אלה"ים נפתלתי גם יכלתי בהסכמת שני העיונים הקבלה והעיון, ונפתחו לפני חלוני שקופים ואביט מראות עיונים בתורה ונביאים, ובקרב שנים חזרתי והוספתי פנים שונים ואמרתי אל לבי זה הדרך ישכון אור להשיג התכלית:

ויהי כי הקיפו עלי הימים ראש ולענה מנת כוסם מלא מסך במים אדירים משברי הזמן ים זועף ואני בתוך ההפיכה אשר הפך ה' באפו ובחמתו עיר קברות אבותי ע"ה עיר פאס המהוללה אשר היתה למשל ולשנינה, ומרוב שיחי וכעסי ולחצי זה הדחק יצאתי ממחיצתי ודלתי ביתי נקי מנכסי וחמדותי, ונדרתי לבא להתגורר בארץ ישראל בשינוי מקום המבדיל בין קודש לחול.

 לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי מיום צאתי עד בואי אל המנוחה ואל הנחלה עיר קודש קרית ארבע היא חברון תוב"ב הלא מצער היא ותחי נפשי בחברת הדרת פינת יקרת שבטיה מחזיקי בדק ידי לומדי התורה ויודעיה, בנן של קדושים עמודי עולם עומדים בפרץ תמיד היו למחסה ולחומה על עיר הצבי תוב"ב, הוא החכם השלם העניו החסיד כמוהר"ר אליעזר ארחא נר"ו, ובעזרו עם העזר האלה"י זכיתי וחברתי חיבורי הגדול ספר קרית ארבע ת"ל, והוא ביאור על ספר הזוהר:

ויהי היום בשנת שע"ט שנת הגמול נהפך לאבל מחולינו כי יד ה' הויה בדבר גדול מאד ויהרוג מחמדי עין ואמלטה אני וביתי לעיר הקודש ירושלים תוב"ב, וגם שם היה חרון אף ה' ויגוף ה' בעמו ובפרט ביתר הפליטה הנמלט ממשברי ים התלאות שואות ומשואות צרה צרורה אשר נתלקטו בציון עיר הקודש מן אנשי סגולה תושבי העיר פאס וסביבותיה רובם ככלם באו בחדרי שערי מות וצלמות ולא סדרים, כי בערה בם אש ה' ואין מכבה, ואמלטה משם אני ובני ביתי וחזרתי אל סביבות עיר חברון תוב"ב ואני יושב משומם קצת ימים כי לא ידעתי לאן אפנה ולאן אנוסה כי היתה יד ה' נטויה בכל הארצות האל:

אז אמרתי אל לבי לב רגז לנדור נדר לה' כי מצוה לנדור בעת צרה, והיה אם יהיה ה' אלה"ים עמדי ושמרני מכל צרה ויעשה עמדי חסד לשוב אל ביתי אל חברון תוב"ב, והיה ה' לי לאלה"ים לחבר יחד שושני סנסני הדרושים אשר הם אחד הנה ואחד הנה אשר אספתי לי זה ימים בחמלת ה' עלי בשקידות העיון ובטרחה יתירה, וקצת מהם לקטתי מדברי הקדמונים ז"ל אשר היו מלפני, ועליהם הוספתי מדעתי הקלושה על אשר היו לפני ביראת ה' טהורה:

וישמע ה' בקולי ותעצר המגפה מעיר עזתה אשר ליהודה תוב"ב, ואמלטה שמה בי"ט לאב ומצאנו שם מעט רוחה, אז אמרתי עת לעשות לה' במועצות ודעת לבא אל (שתי) [שרשי] הענינים האמונים על חיק האמונה אשר טפחתי ורביתי באתי לחברם ולבררם, והיה כל החקירות היקרות והדרושים המיוסדים על מופתים הלמודיים והקדמות החיצוניות אותם הצגתי לבדנה.

ולא יתערב קודש בחול ואם הם הרוב, והדרושים היקרים המיוסדים על דברים המקובלים ז"ל ועל דברי הרשב"י זלה"ה ואם הם המעט לקחתי אותם בידי, וגם מאלו אשר בחרתי צרפתי והשמטתי מהם כל הראיות (מאנ"ך) [מתנ"ך] ומדרשי רז"ל שחדשתי לבאר הדרוש ההוא, ואם אין מדרש בלא חדוש כיד ה' הטובה עלי עם כל זה השמטתים.

 כי ראיתי כמה ספרים אחרונים ז"ל המספרים תהלות ה' ועזוזו ואין עוז אלא תורה והמה מושלכים לפני המעיינים בקצה הערימה ואין דורש ואין פותח אותם, והטעם כי כל איש מבין הוא רוצה (לדרוש) [לחדש] וכפי שכלו יהולל, לזה בחרתי לחבר הדרושים בלתי שום ראיה כלל (מאנ"ך) [מתנ"ך] ודרושי רז"ל וכל מעיין יוכל להביא ראיה אשר יבחר כפי שכלו, ובזה יקובל ממנו תועלת לכל המעיינים ולא ימוש מידם בעתות הפנאי. ורחמנא לבא בעי ואם אני מכיר ערכי בדלות שכלי וקוצר השגתי שבתי וראיתי כי רם ה' ושפל אנשים החפיצים לקרבה אליו כמוני עני אני ברצונו הטוב יראה יביט ממעון קדשו וחיתה נפשי, ואם איני כדאי ה' לי בעוזרי להריק לי ברכה עד בלי די:

וקראתי להצעה הזאת אבן השתיה שעליה הושתת הספר הזה, כי לא יכלול כי אם הקדמות והדרושים המקובלים המיוסדות על דברי הזוהר ושאר המקובלים ז"ל, ושמתי מגמתי לדבר בדברי הדרושים האמוניים (המכחישים הפילוספיא) [המוכחשים מהפילוסוף] ולזה סדרתי לך על אבן אחת שבעה עינים:

המעין הראשון קראתיו בשם עין כל ונמשכו ממנו כ"ח נהר ות, (לבאר אמונת התורה ואמונת דברי רז"ל), ומיני ההשגחה, ולהכריח שיש שכינה בתחתונים, ודביקותה בישראל, וסוד גלותה, וסוד התלבשותה וירידתה בגלות, ונלוה לזה סוד התלבשות המלאכים בירידתם בעולם השפל, וכיוצא בו:

המעין השני קראתיו עין הקורא ונמשכו ממנו ס"ט נהר ות, לבאר אמונת התורה ואמונת דברי רז"ל בתנועות הגלגלים ומדת הארץ, ולאמת דבריהם ולהשיג על דברי התוכניים, ולבאר מעלת התורה והמצוה והתפלה, ומעלת העוסק בתורה ובפלפולה, וסוד התורה שתתחדש לעתיד, וסוד עסק בתורה בלילה, ובחינת העוסקים, וקדושת המקום ע"י דברי תורה, והרבה דרושים הנלוים לתורה ולמצותיה:

נר המערב-פרק שני. תקופת שלטון הערביים   –  690 – 794.

פרק שני.

תקופת שלטון הערביים   –  690 – 794.

סקירה, המנוחה בימים הראשונים, אדרים הפאטימי הכובש, סכסוך בין עבסיים ויהודים, עזרת היהודים לאדריס וריבם אתו, תואנותיו ורדיפותיו את היהודים, הריסות קהלות יהודי המערב על ידי אדריס, בצקלון העיר אל אזוד, ממשלת יהודים בסאחרא

התקופה השנייה בקורות ישראל במרוקו, היא תקופת ממשלת הערביים שימיה ימשכו מחצי המאה השביעית לספירה בערך, ועד הדורות האחרונים, היא כוללת בקרבה עוד תקופות רבות שונות של שלטוני ערביאים שונים לשבטיהם אשר נטיותיהם ותכונותיהם הבלתי שוות הביאו בכל פעם בהמהלך המדיני רוח אחרת ותקופה נבדלה, והתקופות האלה, פרקי חוליותיה של התקופה הערבית בכלל הם כל כך רבי גוונים של צבעים כהים ואפורים, צבעים אשר העטו מעטה שחור ואפל על פני הארץ, וילבישו את שמי היהודים במרוקו קדרות וערפל. 

הצבעים ההם הם התרשמו לראשונה בימי שלטון אדריס המושל הפאטימי הראשון וילכו הלוך והתעבה הלוך וחשוך במשול עוד שבאי פרא בעל תכונה קנאית וזדון לב. וביחוד בימי שלטון האלווחדין, בכלל יד של עריצות נחתה על מרוקו ברוב ימי התקופה הזאת וותארוג רשת העקות והגבלות בפנים שונים אשר הקיפו את הכנסיה הישראלית במרוקו במסגר צר וסביבה מעיקה.

וישללו מהם את היכולת להתפתח כראוי ולהתרומם ברוחם. יהודי מארוק נדמו אז במשך התקופה הזאת והסתמלו למין סמל רצוץ ומרוסס שלא ניכר בו כי אם חברבורותיו ופצעיו שבם התבוססה צורתו האמיתית, ואת נפשיותו ורוחו הכביר העיבו, וישיתו חשך סביבותיו, גם במרוקו, הארץ בעצמה, קבלה מאז תכנה אחרת, תכונה פראית, תכונת ארץ נשמה ומדברית שעוד לא נושבה מעולם.

ועם התמורה הזאת עם מהפכתה הטבעית מדינית, בה לה גם שינוי השם, כמו בפי הערביים כן גם בפי היהודים תקרא מאז " ארץ המערב " תחת מוריטאניה לפנים, השם הזה " מערב " או " מערב התיכון " קורא לה לפי הנראה ברור רק אז מראשית התקופה הזאת הערביית, על היותה לפאת מערב נוכח ארצם ארץ ערב, ובכן בשם הזב שכל כך נתאזרח בפרות הערביית והיהודית נשתמש גם פה ברוב דברינו.

בימי התקופה הזאת הראשונים נראו אמנם קוי אור בהיר ותוך נגה אשר לא עמדו בעינם ככה ימים רבים, כי אז יכלו יהודי ארץ המערב להיות מאושרים מאד ושמחים בחלקם, הערביאים שהתנחלו לראשונה את הארץ, האומיים המרוואנים, וגם העבסיים, חיו את היהודים ביחס ידידותי ויתנו להם לחיות באושר ובמנוחה, והיהודים גם הם בכירו את מאהביהם אלה וילכו אתם שלובי יד לעדור יחד אתם בעתות מלחמה.

עד כי בעת שהגוהטים בספרד נתנו חתיתם על היהודים שם וילחצו אותם יכלו הם כנודע, יהודי מרוקו, לפעול על טאריק שר הצבא ללכת לספרד ולהלחם בגוהטים, ובזה הביאו ריוח והצלה ליהודי ספרד אז ( שנת 711 ), אך לא עבר זמן רב כל כך ומצבם זה של יהודי מרוקו הופרע על ידי אדריס הפאטימי, אדריס הוא האח הצעיר מאחי מוחמד בן עבדאללה, איש ריבם של העבסיים אשר לאחרונה נגף לפניהם על יד מכה והוא, אדריס, נמלט ויבוא יחד עם זקן ביתו רשיד לארץ המערב.

לראשונה מצא לו מסלות לרכוש את לב התושבים אשר בעיר וואלילי או טיוליט וכעת זרחון ולאט לאט משך אחריו הרבה משבטי הארץ וינתקם מעל העבסיים, ויתגלע הריב בין אדריס ובין מורשה מוהדי מושל העבסיים, בין יהודי העבסיים נמנו גם היהודים שנחשבו אז – כמו שזכרנו כבר – לבעלי השפעה ויכולת מרובה במרוקו, וכל עמל אדריס להטותם לצדו, היה לריק.

כמובן מפני שנוח היה להם להסות בצל העבסיים דורשי טובתם מכבר, אך אדריס הערום חבל מזמות להפריד בין היהודים והעבסיים, וישלח אנשים ממתי סודו להתייצב לפני אבילאפיה בא כוח העבסיים, במרמה, בתור בעלי בריתו, ולהביא דבת היהודים רעה לפניו, וכן, האנשים ההם אנשים יונים שונאי היהודים מכבר, עשו זאת ויצליחו.

הם לחשו באזני אבילאפיה כי היהודים התחברו אל אדריס ויכונו למרוד בהעבסיים, והדבה הזאת נכנסה בלב אבילאפיה, ומבלי לחכות עד מה, פקד על אנשי חילו להכות ביהודים, והם עברו עד מהרה ויכו בחימה שפוכה את יהודי הערים האלה אשר בכר הצפוני של המחוז שאווייה, תמסנה לפנים, סלה מאגידה, שלחוף ים האטלנטי, או אולי היא גדיד, ומידשאן, כנראה היא מאזהאן, גם את נשיהם וכל שללם בזזו למו.

תרמית אדריס זאת אמנם כן הועילה לו, ובדמי האומללים ההם רכש לו את לב היהודים אשר כמובן על ידי ההרג הזה שנאו את אבילאפיה ויחפצו לנקום בהעבססים, ומבלי לדעת כי אדרים היה בעוכרם, נלוו אליו ויתעודדו להלחם אתו יחד נגד העבסיים, בראש מחנה יהודים גדול, עמד איש חיל ונשוא פנים בנימין בן יהושפט בן אביעזר נגיד עדת לודאליב.

ויעורר את מחנהו כי יחרפו את נפשם לקחת נקם דם אחיהם אשר שפף אבילאפיה, הם הלוו יחד למחנה אדריס בעמק טאסוט ולקץ ימים באו עד מחוז אללון  – במקום שנבנתה העיר פאס אחר כך, היה שם יער עם יושבי אהלים שהיה נקרא עין עלון כמו שמסופר אצל הערביים בקורות העיר פאס, ויתכן שזה המקום הנזכר פה  – ושם התקרבו לבוא לתחנת חיל מוהאדי העבסיים, האדריסיים והיהודים חנו בעמק אג'באלה ( מקום בין טטואן ובין אוזן ) וחיל מוהאדי חנה בגבעה אגמאט.

נר המערב-יעקב משה טולדאנו-פרק שני. תקופת שלטון הערביים – 690 – 794.

פרק שני.

תקופת שלטון הערביים   –  690 – 794.

וילכו שתי המחנות הלוך וקרוב והמלחמה נטשה ביניהם ימים אחדים, במערכות רבות גברו האדריסים והיהודים ותעז ידם, כי לחום נלחמו היהודים בגבורה ובחמת נקם, זאת הכיר גם שר צבא העבסיים, ולכן רצה לקרוע את היהודים מעל האדריסים, בזה, הוא שלח למפקדי חיל היהודים כי אם כה יעמדו יד אחת במערכות האדריסים, יתגרה אז ביתר היהודים אשר עוד הם חיים בערי ממשלתו במזרח מרוקו.

ואמנם ראשי חיל היהודים התחשבו לראשונה עם דברי ראש העבסיים ולחדול עוד מהלחם, או להוסיף ולעדור במלחמה, אך סוף סוף חזקו דברי אלה האחרונים ויהודי אדריס נשארו עוד במערכה, ירחים אחדים התנגשו פעם כפעם שתי המחנות, ולרוב הייתה יד אדריס והיהודים על העליונה ונפו רבות נקרעו על ידי התגרות ההם מיד העבסיים.

בכל זאת לא הקימו העבסיים את מחשבתם כנראה, להכות את היהודים בגלל היהודים האדרסיים, ואולי מפחדם פן יעוררו עליהם עוד יותר את חמת היהודים האדרסיים, ואולם כאשר באו האדרסיים והיהודים עד העיר מאדיונה ללכדה, עשו זאת העבסיים בערמה, ויציגו את היהודים יושבי מאדיונה ממעל לחומה סביב, כי אם יחפצו יהודי אדריס להלחם תהיינה יהודי מאדיונה המטרה לחציהם

כן, בזה יכלו העבסיים לעצור בעד היהודים האדרסיים מהלחם מאדיונה, בראותם את אחיהם מצגים לעיניהם סביב החומה, גם האדרסיים כאשר ראו את היהודים נסוגו אחרו, לא חפצו גם הם לגשת, אך אדריס הערום ךא ידע רחם ויבז בעיניו לעזוב את מאדיונהמפני היהודים ולכן התנכל להוציא קול במחנה כי הרחק פרסאות אחדות נמצא מחנה אויב הקרב ובא לקראתם.

על ידי זה שלח חלק רב מחיל צבאו, שבכלל נמנו כל היהודים האדרסיים גם כן, ללכת מול האויב המדומה ההוא אשר השמיע אדריס במחנה, כמובן רק הרחיקו יהודי אדריס ללכת, ואדריס על החיל הנשאר הגיח על מאדיונה, ויהיו יהודי העיר שעל החומה, הראשונים לנפול חללים.

אז בגידת אדריס זאת בעם בריתו, שנודעה מיד אחרי כן בשוב היהודים האדרסיים – ממקום האויב המדומה אשר הפיח אדריס בכזביו – מבלי למצוא שם עד מה, הבגידה הזאת הוכיחה את היהודים לדעת את אדריס ומרמותיו, וכי רק לכבוש לו את השלטון התקרב אליהם במחמאות פיוואון יחרוש בלבבו, ואמנם עוד יותר הוסיפו לשנוא אותו כאשר אז נודע להם על פי אחד מאנשי סודו, כי הוא אדריס היה גם המסבב את ההרג הראשון שעשה אבילאפיה באחיהם, על ידי הדבה אשר שלח לפניו למעם הבאישם בעיני העבסיים.

ובכן, החליטו יהודי אדריס להפרד מעליו וישובו איש איש אל אהליו, אמנם אדריס ראה אז כי עתה כבר רד תחתיו עם רב משבטי הארץ ועוד לא נחוצה לו עזרת היהודים ולכן מצא בזה, בפרידות היהודים מעל מחנהו, תואנה, להוציא אש קנאת הדת ושנאתו את היהודים שהתלקחה בקרבו עד כה, הוא שלח לדבר להם כי במעשם זה להפרד מעליו יחשב להם למרד ומעל וכי מתכוננים הם להלחם אתו.

לכן רק בזאת ידע כי לבם נכון עמו בהמירם את דתם לבוא במסורת נביאו, ואת פקודתו זאת שכל כך הייתה מוזרה בעיני היהודים ולא חפצו כמובן לשים אליה לב, מלא מיד ולא אחר להוציאה לפעולות, ויצו במפגיע על אנשי חילו לבוא במושבות היהודים ולהכריח אותם למלא אחרי פקודתו, ואשר ימרה את פיו יהרג, וכן נהרגו יהודים רבים בערים האלה, ראדום טשינדל וכינאר, אשר ישבו לתומם לבטח.

אך בין כה וכה נקהלו היהודים לעמוד על נפשם ומערים רבות נאספו והיו למחנה אשר יוכל להלחם את חיל אדריס, ובתגרה הראשונה הרגו היהודים מהאדריסיים כשמונת אלפי איש, אך כראות אדריס כי יכלו היהודים לעמוד קוממיות נגדו הלך ויאסוף עוד חיל במספר רב, ובא גם פילים וחיתו טרף לנגח בם את חיל היהודים.

גם אז הרבו היהודים חילם ויערכו מלחמה נגד חילו הרב של אדריס, ובחרף נפש התנפלו עליהם ויערו את נפשם למות, ופעמים אחדות יכלו היהודים להחזיק מעמד נגד האדריסים הרבים והעצומים מהם, עד כי לאחרונה תשש כחם ותרפינה ידיהם.

ואדרי יסף אז עוד בחסותו ויאנוס את יהודי הערים אל-קרדן טאהיר ושאר הערים שעל יד הנהר סאטיר ובנותיהם להמיר את דתם, ואת אשר לא המיר הרג בלי חמלה, בכל זאת לא אמרו היהודים נואש ויתאספו נגד אדריס ותהי מלחמה עזה ביניהם כי שתי הצדדים נלחמו בגבורה וביאוש.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2012
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר