ארכיון יומי: 20 ביולי 2012


חיי היהודים במרוקו – תערוכת מוזיאון ישראל-מבט חטוף על עברם של יהודי מארוקו-דוד קורקוס

מבט חטוף על עברם של יהודי מארוקו-דוד קורקוס

יהודי מארוקו שונים זה מזה במוצאם, ואפשר למצוא ביניהם טיפוסים שונים, הן מבחינה פיסית הן מבחינה רוחנית. מארוקו היא ארץ של ניגודים: הרי האטלאס המושלגים, החולשים על מישורים פוריים להפליא, מזה, ומדבריות צחיחים, מזה.

יותר מבכל מקום אחר הטביעה הסביבה את חותמה על יושביה, ובין היהודים שוכני האדמות הפוריות לבין היהודים שוכני האדמות הצחיחות לא היה ולא כלום זולת אמונתם. אמונה זו, שהיתה איתנה בקרב המוני העם כבקרב בני העילית, עמדה מול כל הפיתויים וההשפלות של האיסלאם בארץ שלא נותר בה זכר לנצרות זה יותר מאלף שנה.

הכובשים הפונים, הרומאים והערבים, שבאו למארוקו וחרבם שלופה, נטמעו בקרב ילידי הארץ הברברים, שלמדו שיטות חקלאיות מן הללו, וקלטו את דתם של הללו, תוך התאמתה לאמונותיהם העתיקות. היהודים, לעומת זה, שהגיעו למארוקו לפני אלפיים שנה, נשארו כפי שהיו. לפני בוא האיסלאם אף עשו נפשות לאמונתם בקרב אחדים משבטי הילידים, ומותר להניח, שרבים מהם מעולם לא זנחו את דת משה.

בשלהי המאה הז׳ מצאו במארוקו מקלט יהודי ספרד, שנרדפו על־ידי הוויסיגוטים. כמה שנים לאחר־מכן נחרבה ממלכת הוויסיגוטים בידי הברברים המוסלמים, שהסתייעו באותם פליטי־החרב היהודים. בין היהודים ובין השליטים המוס­למים היו אפוא יחסים מצוינים. אולם בשלהי המאה הח׳ הופיע נסיך ערבי, השריף אידריס, שהכריז מלחמה על הלא־מוסלמים, ורבים מקרב הברברים־ הפאגאנים, הנוצרים והיהודים נפלו בחרב.

יורשו של אידריס, לעומת זה, אידריס הבי, בן לאישה ברברית, הושיב יהודים רבים בבירתו החדשה פאס — אל־נכון בשל התועלת שבהם, שכן שלטו, בין היתר, על הסחר הבינלאומי. עם זאת זכו היהודים גם באהדת התושבים, כפי שמעיד הסיפור על נינו של אידריס הבי, שניסה להיכנס לבית-מרחץ שבו היתה אותה שעה יפהפייה יהודייה, חנינה — וכל העיר התקוממה נגדו.

הרבה מאורעות אחרים — אולי מרגשים פחות, אך בעלי משמעות לא פחותה — מעידים, כי מעמדם של ה״דהימי״ (בני־חסות יהודים משלמי מס־גולגולת) לא היה כה רופף ובלתי־נסבל כפי שתואר תכופות מתוך חוסר־ידיעה או מתוך מגמתיות.

 בהיותם ״בחסות אללה ושליחו״ נהנו מביטחון מלא, הן באשר לגופם הן באשר לרכושם, ובהכרה בזכויותיהם הציבוריות והפרטיות כל עוד שילמו מס־גולגולת (״ג׳זיה״) וקיבלו את מרות המוסלמים. יש חוקרים הסבורים, כי ה״דהימי״ הם תושבי־קבע בארץ מוסלמית, אך האמת היא, כי מכוח ההגדרה עצמה הם אזרחים מדרגה שנייה, ללא זכויות פוליטיות: מאחר שאינם מאמינים, אינם יכולים להיות אלא כת בזויה.

 המחוקקים אמנם אישרו את זכותם להגנה מפני התקפה מבחוץ או מבפנים, אך עם זאת נקטו נגדם צעדים מפלים וחוקקו חוקים שהעיקו מאיד על האוכלוסייה היהודית בעת משבר דתי או פוליטי. ראוי לציין, כי בשוך המשבר תכופות המשיך האספסוף המוסלמי להציק להמוני היהודים, אלא שבארץ אוטוקראטית כמארוקו הייתה לכל עיר, לכל קבוצה ולכל קהילה יהודית הנהגה, בין ישירה בין עקיפה — לפחות עד 1912 — של עילית יהודית משכילה ובעלת השפעה, שהייתה קשורה לשליט והתערבה בשעת הצורך לטובת המוני היהודים.

במרוצת הזמן נקשרו קשרי־ידידות אמיצים בין בני שתי הדתות. יתירה מזו: תכופות בחרו השליטים לעצמם יועצים, רופאים, לבלרים-תורגמנים, דיפלומאטים ובנקאים מקרב היהודים, הן בשל נטייתם לקידמה הן בשל כישוריהם. אנשים אלה היו פתוחים לרעיונות שבאו מן החוץ, בייחוד למן המאה הט״ז, כאשר היתה תרבותה של אירופה המערבית במלוא התפתחותה.

בהיותם בקשר מתמיד עם אירופה, מזה, ועם אזוריה המרוחקים של מארוקו, מזה, פיתחו הסוחרים היהודים הגדולים פעילות כלכלית ענפה, שהביאה ברכה למארוקו כולה. מאחר שהמכסים ששילמו לאוצר היו ממקורות־ההכנסה העיקריים של המדינה, נהגו השלטונות לשחרר סוחרים אלה ומשפחותיהם מתשלום יתר המסים, לרבות ה״דהימי״. עם זאת נהגו רבים מהם לשלם את היטליהם של אחיהם העניים.

מחוג זה יצאו מרבית המנהיגים הרוחניים, שנשאו בתפקיד הקשה לקיים את חוקי התורה בקרב הקהילות, ובזכות כתביהם והדוגמה האישית שנתנו שמרו את הדת בכל טהרתה. מלומדים בכל התחומים (קבלה, חוק ולשון), פייטנים, ולעתים פילוסופים — רבים מהם היו אילי הון או ספנות, ולעתים גם דיפלומאטים. בני משפחות אבן־עטאר, דה־אבילה, קורקוס, דלמאר, מיימרן, רוטי, סונבאל, טולדנו ורבים אחרים — כל אלה הביאו כבוד ליהדות מארוקו. הם נשארו נאמנים ליהדות, אף־על־פי שבשאר התחומים התבוללו לחלוטין.

דו־קיום זה של מוסלמים ויהודים במארוקו בא לידי ביטוי בתחומים רבים. כך, למשל, השלימו זה את זה עיסוקיהם של בעלי־המלאכה היהודים והמוסלמים, ופועלים מוסלמים עבדו במפעלים יהודיים, כשם שפועלים ופקידים יהודים הועסקו במוסדות מוסלמיים.

אפשר היה למצוא משרתים מוסלמים בבתים יהודיים, או תופרות, רוקמות ואפילו מיניקות יהודיות בבתים מוסלמיים. בחבל־ ארץ הברברים היה היהודי חלק בלתי־נפרד מן השבט שבקרבו חי, עד כי שבט היה יוצא למלחמה, לעתים עקובה־מדם, נגד שבט יריב משום ששדד יהודי בדרך, או הרג יהודי כדי לגנוב את רכושו.

מעשי־טבח ביהודים היו דבר יוצא דופן במארוקו. מכל־מקום, מעשים מעין אלה מעולם לא פגעו ביהודים בלבד ולא נהפכו לשואה כללית, פרט לשלושה או ארבעה מקרים במשך אלף ושלוש מאות שנות היסטוריה יהודית־מוסלמית. עם זאת קרה לעתים, כי יהודי עיר אחת נרדפו, בעוד שיהודי עיר קרובה נהנו משלווה גמורה. 

עליית יהודי האטלס-יהודה גרינקר

הלכנו שנינו מרחק של כ – 15קילומטר דרך הרים וגבעות, עברנו ברגל דרכים לא דרכים עקלקלות ומפותלות אשר רק בהמות יכולות לעבור בהן. הגעתי לכפר בעיצומו שלחג שמחת תורה. אנשי הכפר קיבלו אותי בהתלהבות ובשמחה רבה בניגוד לחששותיו של אלקיים.

על אף עייפותי הרבה התחלתי בעבודתי  לרשום מועמדים לעלייה. רשמתי בינתיים חמש עשרה משפחות כי אחדים מתושבי הכפר היו בשדה לרעות את צאנם ובקרם. שמחנו ביחד בשמחת החג. אכלנו ושתינו כהלכה ושוחחנו על דא ועל הא, כלומר כל ענייני החג וענייני העלייה.

לא יכולתי שלא להתרשם עמוקות מגברים חסונים אלה, מחייהם הקשורים לטבע ולאדמה, מתום לבם ומיהדותם. על כל ההתפעלות וההתרשמות הזאת ניקרה במוחי השאלה המסתורית : איך הגיעו לכאן יהודים אלה ?.

שאלתי הראשונה אליהם הייתה אם ידוע להם על כפרים אחרים. מה התפלאתי לקבל בו במקום, לא פחות ולא יותר, רשימה של עשרים ושישה כפרים של יהודים עובדי אדמה כמוהם. כמו כן ציינו לי בערך את מספר המשפחות והנפשות שיש בכל כפר.

הכפר הקרוב ביותר נמצא במרחק של כעשרים קילומטר. ביקשתי מהם שימצאו דרך להודיע לאנשי הכפר על דבר בואי לשם למחרת. שלחו מיד רץ. הרץ חזר בשעות הלילה לאחר שמילא את שליחותו בנאמנות.

למחרת על אף החג – יום טוב שני של גלויות – העידו לרשותי שתי פרדות ומלווים, והתחלתי בדרכי לכפר " איסיריס "

הגעתי לכפר ופניתי לבית הכנסת בהדרכת מלווי, כי יום חג הוא וידעתי שכל היהודים יימצאו בבית הכנסת. מצאתי אותם באמצע " מוסף ". בראותם אותי יצאו כולם מבית הכנסת עטופים בטליותיהם, וקיבלו את פני בשמחה ובהתלהבות.

בית הכנסת היה כעין " חושה " – כך נקראים בארץ בתי מגורים הקדומים של הפלחים , אשר לא ראתי כדוגמתה אפילו אצל שכנינו הערבים בישראל. לא היה בו ארון קודש, ספרי התורה עמדו באחת הפינות, פני המתפללים תוהים ובוהים למראה אורח משונה זה המשרך דרכו בין הרים וגבעות, בדרכים לא דרכים, בכדי להגיע אליהם, ודווקא ביום חג. ולא סתם אורח אלא אורח מירושלים.

אין כל ספק בלבי שבאותם רגעים של תהיה והשתוממות אחזה בהם איזו תחושה משיחית מסטית.

המלאכה מרובה והזמן קצר.

הזדרזתי במלאכתי בגלל החשש שאם לא אעשה זאת עלול הביקור בכפרים אחרים להידחות עד לאביב הבא, כי בחלק מהרי האטלס כבר ירד השלג הראשון. והרי נותרו עוד כפרים אשר נמצאים בהם יהודים בכלל ועובדי אדמה בפרט. וכפרים אלה רובם ככולם שוכנים באזור השלג.

ככל שסיירתי בכפרים אלה והכרתי מקרוב את יהודיהם השתכנעתי יותר ויותר כי יהודים אלה מהווים החומר האנושי הטוב והמתאים ביותר להתיישבות במושבי עולים. יתרונות רבים מצאתי בהם, קודם כל הם יודעים את המלאכה ומעברם לעבודת אדמה בארץ לא יהיה כרוך בקשיים לא גופניים ולא נפשיים, הם מסתפקים במועט, דבר שיקל עליהם את הבעיות הכלכליות הראשוניות בארץ.

אפשר לישבם בהר, בנגב ובכל מקום בארץ, אמנם יהיו אתם קשיים מסוג אחר " ללמדם כיצד להשתמש באביזרים השונים הממלאים את חיינו המודרניים.

כפרי האטלס.

כל זמן שהותי בכפרים אלה לא הרפתה ממני השאלה : מתי ואיך הגיעו יהודים אלה למקומות כה מרוחקים, להרים שגובהם הממוצע3670 מטרמעל פני הים ?

ככל שניסיתי לקבוע תאריך יסודו של כפר זה או אחר לא הצלחתי. היהודים עצמם אינם יודעים לענות על שאלה זו. הם רק יודעים שאבות אבותיהם היו כאן מקדמת דנא, וכל אחד מהם זוכר את שושלת היוחסין של משפחתו לפחות עד לאבי הסבא.

ידוע גם שבזמן שהערבים כבשו את אזור החוף של צפון אפריקה בשנים 708 – 711, נמצאו אז יהודים רבים באזורי האטלס שלחמו לצד הברברים נגד הערבים תחת פיקודה של דהיא אל-כהינא, ברברית שהתייהדה.

ברור רק כי לפני עשרות בשנים, כשעוד לא היו אמצעי תקשורת עם כפרים מרוחקים אלה, וכלי רכב ממונעים טרם הגיעו לסביבה, היו כפרים אלה מנותקים מן הקיבוצים היהודיים הגדולים כמו מראכש, פאס, מכנאס, וכדומה, ובכדי לנסוע לאחת מערים אלה הייתה הנסיעה – ברכיבה על בהמות – נמשכת כשבוע ימים, והדבר היה גם בחזקת סכנת נפשות מחמת שודדי הדרכים.

עובדה זו גרמה כנראה לנישואים פנימיים אזוריים שהביאו לגידול המשפחות, קרי החמולות, אשר פילגו את האזור לכפרים ולקבוצות משפחתיות.

היהודים בכפרי האטלס מרוכזים באזורים כמו אזור תל – וואד, איית בולי וכדומה. אזור כזה מנה מארבעה עד שישה כפרים. היהודים שחיו באטלס הגבוה הצפוני היו ברובם עובדי אדמה ממש. ואלה שחיו במורדות האטלס הדרומי ולרגליו חלקם היו עובדי אדמה וחלקם עסקו במלאכות יד לצורכי שכניהם הערבים. 

החיים בכפר.

המגורים

הכפר כולו בנוי חצרות חצרות, כשחצר אחת נוגעת בחברתה ודבוקה אליה. בחצר שגודלה עשרה על עשרה מטרים מרובעים יש ארבעה בתי מגורים. בית מגורים פירושו חדר אחד גדול שבו מתרכזת כל המשפחה שמספר הנפשות הממוצע שבה משמונה עד עשר.

הב נין עצמו אם אפשר לכנותו כך, אינו אלא חושה. הפתח צר ונמוך עד מטר אחד וקצת למעלה מזה. כמובן שכדי להכנס פנימה צריך להתכופף, גם תקרת החדר נמוכה וקשה לעמוד בפנים בקומה זקופה, הראש מגיע לתקרה וכאילו היא מונחת עליו. מעטים מאוד הכלים או הרהיטים לשימוש הדיירים.

החדר ריק מכל ריהוט ראוי לשמו, ואין צורך בכך כי הכל נעשה בישיבה על הרצפה. הכל פירושו אכילה, שתיה ושינה. ולכן בכל החדרים הרצפה מוצעת במרבדים. מרבד גדול ויקר או שטיח קטן וזול. סמוך לקיר עומדת כמעין ספה שגובהה כ –10 ס"מהמשמשת במקום מיטה.

היא נועדה גם להכיל את כלי השינה, וגם כמקום ישיבה בשעת קריאה ועיון או סתם שיחת חולין עם אורחים ושכנים. באחת מפינות החדר עומד מין דרגש בצורת שולחן בעל שלוש רגליים בגובה של 30 ס"מוהמשמש בעיקר לשתיית תה.

בחצר ליד כל פתח, עומד מיכל מים. ברוב המקרים עשוי חרס, אך יש גם מפח ואפילו מעור. הדבר הבולט היותר בחצר הוא התנור שבו משתמשים כל הדיירים לבישול ולאפיה. 

הלבוש.

הגברים לובשים מכנסיים קצרים בצורת תחתונים וכותונת לבשרם, שמחליפים אותה או מחדשים אותה, כמה פעמים בשנה. הבגד העליון היא הגלינה ( ג'לבייה בלשון המקום ) העשויה צמר, והיא מכסה את כל הגוף. את הגלימה לובשים גם בקיץ וגם בחורף. בחורף כדי להתחמם, ובקיץ לקיים מה שנאמר : " הבלה מפיק הבלה " – חום מפיק חום. רובם לבשו הגלימה גם ביום וגם בלילה כי לרוב נוהגים לישון בלבושם כנגד הקור.

לראשם חובשים כובע שחור כעין כיפה ( גם הג'לביה שחורה להבדילם מהערבים שלובשים אותה לבנה. ). לשאלתי מדוע היהודים לובשים כולם שחור ענו שלפני הרבה שנים גזר אחד הסולטאנים על היהודים ללבוש שחור כי " אפילו השד אוהב צבע זה ".

גם לבושם שלך הנשים דל ופשוט. בהרבה מקומות מצאתי נשים לבושות ג'לבייה גם הן, אך צורתה היא יותר עדינה ויותר נשית מזו של הגברים. את ראשן כיסו במטפחת ומעליה צעיף שחור שכיסה את הקדקוד ואת המצח. כיסוי המצח מטעמי צניעות. ככל שהאשה מכסה יותר את המצח היא נראית צנועה יותר. והיו גם שהורידו את הצעיף עד לגובה העיניים.

גם הילדים לובשים ג'לבייה והיא הלבוש העיקרי שעל גופם. בגיל צעיר הם מסתפקים בה בלבד, ילדים כילדות. מעת שהם גדלים ומשרתים את עצמם בצרכיהם הגופניים מתחילים גם הם ללבוש כעין תחתונים מתחת לגלימה.

שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו

1 – מעשה בצעיר שהצליח לדובב את בת המלך.

יעקב אביצוק – רושם סיפורים 1 – 23. נולד בשנת 1929 בעיר המולדווית ואסלוי, רומניה, לדוד ורחל איצקוביץ, כילד שישי בין תשעה אחים ואחיות, אביו היה רפד. יעקב למד באורח מקביל " בחדר " ובבית הספר היהודי בשם " עשה טוב ,, שבו לימדו גם קצת עברית.

בית הוריו היה מסורתי, נתחנך בתנועות הציוניות " גורדוניה " ו " בוסלייה ", והיה לפני עלייתו בהכשרה במלחמת העולם השנייה עבד במחנות הכפייה.

מספר הספור : אברהם ( אלברט ) אילוז

היה היה מלך שהייתה לו בת יפהפיה, על חומת ארמונו היה כתוב " מי יצליח לדובב את בת המלך יישא אותה לאשה ויהיה חתנו של המלך.

תשעים ושבעה צעירים ניסו כבר את מזלם, אך הם לא הצליחו לדובב את הנסיכה, כי זו לא הייתה מגיבה כלל על דבריהם. וכל מחזר שלא הצליח לדובבה, היו כורתים את ראשו ותוקעים אותו על כלונס מחודד על חומת הארמון.

והעובר ליד הארמון היה רואה עשרות גולגולות של מחזרים, שניסו את מזלם, אך לא הצליחו – והומתו. במדינה זו היה גר זקן, ולו שלושה בנים. אבי המשפחה מת ואנשים רעים לקחו את כל מה שהיה בבית, כי טענו – אביכם היה חייב לנו כסף.

ראה זאת הבן הבכור והתעצב אל לבו. הוא פנה אל אמו – הולך אני לעיר אחרת לחפש את מזלי, אין לי מה לשבת כאן.

אמרקה לו אמו – מה אגיד לך, בני ? לך במזל טוב – היא נתנה לו קצת כסף וקצת אוכל, והוא יצא לדרך. לאן ? לעיר הבירה, שם הוא עבר ליד ארמון של המלך, והנה הוא רואה גולגולות על החומה. הוא ספר אותן, והנה מספרן – 97. שאל הבן את העוברים ושבים לפשר הדבר, והם סיפרו לו את הכול.

מי שיצליח לדבר עם בת המלך יישא אותה לאשה, ולא, זה סופו המר….

אולי הוא מזלי ?, חשב הבן בלבו. אולי אצליח אני לדבר עם בת המלך ולשאת אותה לאשה ? הוא נכנס לארמון והשומר שואל אותו – מה אתה רוצה כאן

לדובב את בת המלך.

אמר לו השומר – לא תוכל.

אולי השיב הבן.

הוא נכנס פנימה. בני הארמון הביאו אותו למקלחת ונתנו לו בגדים חדשים. הוא התקלח. לבש את הבגדים ונכנס לחדרה של בת המלך. שם דיבר ודיבר, סיפר ושאל כל הלילה. אך שום דבר לא רקה, בת המלך לא הוציאה הגה מפיה. בבוקר כרתו את ראשו, תקעוהו על כלונס מחודד והציגוהו לראווה על החומה. מספר הראשים גדל והגיע ל – 98.

מחכה האם לבנה, וכל הזמן רק בוכה ובוכה. יום אחד קם האח השני ואומר לאמו – אמא, הדרך שלקחה את אחי תיקח גם אותי. אין לי מה לשבת כאן. אלך לחפש את מזלי.

מה יכלה האם המסכנה לעשות ? היא נתנה לו קצת צידה לדרך, והא עזב את הבית. בדרכו הגיע גם הוא לעיר הבירה ועבר ליד ארמונו של המלך. והנה הוא רואה גולגולות על החומה. הוא ספר אותן, והנה מספר 98. האחרון הוא ראשו של אחיו הבכור. בכה האח האמצעי, הוי אחי, אחי ! מה עשית ? מה חטאת ומה פשעת שראשך נכרת.

סיפרו לו העוברים ושבים את הכל, מי שיצליח לדבר עם בת המלך יישא אותה לאשה. ולא – זהו סופו המר…

גם אחיך לא הצליח,  וראשו נכרת.

עשה האח האמצעי כפי שעשה האח הבכור, וסופו היה כסופו של אחיו. כל הלילה דיבר ודיבר, של הלילה שאל וסיפר, אך בת המלך לא הוציאה הגה מפיה. בבוקר כרתו את ראשו, תקעוהו על כלונס והציגוהו לראווה על החומה. מספר הראשים גדל ל – 99.

האח הצעיר היה הגיבור באחים. וקראו לו " ארוה-חרק-מזאר " כלומר " עוקר העצים ", כי היה מצליח להזיז ממקומו אפילו עץ בן מיליון. יום אחד אמר לאמו – אחי הבכור הלך ולא חזר, אחי האמצעי הלך ולא חזר. מוכרח אני ללכת, כדי להביא אותם בחזרה.

אמרה לו האם – אלוהים יעזור לך בני.

יצא הבן לדרך וגם הוא הגיע לבירה. ליד הארמון הוא רואה 99 ראשים תקועים על החומה, ושני הראשים האחרונים הם ראשי אחיו. אמר הצעיר בלבו : אחי חבל עליכם ! מה חטאכם ומה פשעכם, כי מוות בזוי כזה בא עליכם ? סיפרו העוברים ושבים את הכול. מי שיצליח לדבר עם בת המלך יישא אותה לאשה, ולא – זהו סופו המר…

הרים הצעיר את עיניו והנה הוא רואה בי קפה של ערבים. הוא נכנס פנימה והזמין קפה. הוא ישב עצבני והסתכל כל הזמן בראשים הכרותים. ראה זאת בעל בית הקפה ואמר לו – גם אתה מחפש לך צרות ? חבל עליך ! צעיר אתה ולשם מה לך כל העניין הזה ?

אך עוד באותו יום ניצב הבן הצעיר בשער הארמון. שואלים אותו השומרים : מה אתה רוצה כאן ?

סיפר להם.

היודע אתה מה מחכה לך אם לא תצליח ?

כן יודע אני.

שלחו אותו להתרחץ, להתקלח ולהתגלח, הלבישוהו בגדים יפים והכניסוהו לחדרה של בת המלך.

בהיכנסו פנימה לא אמר שום דבר, לא שלום ולא כלום, רק התיישב בפינת החדר. והשומרים עומדים בחוץ, כנהוג, לראות ולשמוע מה קורה בפנים.

מה עושה הצעיר ? הוא שותק כל הזמן. בת המלך יושבת על מיטה אחת והוא לוקח לעצמו מיטה אחרת. אחר כך הוא מוציא מכיסו פמוט ומתחיל לדבר אתו. קמה בת המלך ושואלת : מה אתה עושה ? משוגע אתה ? מדבר אתה עם פמוט ?

ענה לה – מה איכפת לך ? איו אני מדבר אתך !

אמרה לו – אתה מדבר עם פמוט, זאת אומרת,כי משוגע אתה !

ובחוץ שמעו השומרים את בת המלך מדברת עם הבחור.

בבוקר לפני שפתחו את דלת החדר לקח הבן את בת המלך על גבו כי שלו היא. הרי דיברה בלילה והיא מגיעה לו. אמרו לו השומרים – אכן, הבת שלך והיא מגיעה לך, אבל בושה היא שתיקח אותה סתם ככה. עוד מעט יבוא המלך וייתן לך את בתו, כפי שכתוב על חומת הארמון. 

בבוקר הגיע למקום המשנה למלך. והוא היה רוצה את בת המלך בשביל בנו, ולכן הציע את חוק כריתת הראשים, כי חשב, יתייאשו כל המחזרים ובת המלך תהיה של בני. כאשר שמע שבת המלך דיברה הלילה ובנו לא יזכה ב, הציע למלך – אם הצעיר הוא גיבור וחכם כל כך, יביא לך תרנגול מזמר. אם יצליח להביאו תהיה בתך שלו, אך אם לא יביא מות יומת.

בבוקר הודיע המלך לצעיר – אכן, הבת מגיעה לך. אך טובה אחת אני מבקש ממך, והרי אני עכשיו חותנך, תביא לי תרנגול מזמר.

אמר הצעיר למלך – זה הכל ? יכול אני להביא לך אותו בעיניים עצומות – אבל המשנה למך ידע כי הצעיר ימות שם, ולא יצליח להביא את הנדרש ממנו.

לפני צאתו לדרך נתן הצעיר לבת המלך שלושה עציצים ואמר לה – הנה אני נותן לך שלושה עציצים אלה. תשקי אותם פעם בשבוע. אם ימות אחד העציצים תדעי לך כי חלק מן הכוח שלי הלך. אם ימות העציץ השני, תדעי כי מחצית הכוח שלי הלכה. ואם תראי כי מת העציץ השלישי תדעי כי מת אני לחלוטין.

לקח אתו הצעיר מים ולחם ויצא לדרך. רכב על סוסו החדש, שניים ושלושה עד שהגיע לפרשת דרכים, שממנה נפרדות שתי דרכים. על אחת מהן כתוב : מי שילך בדרך זו לא יחזור, ועל השנייה כתוב " דרך צלחה " עמד שם הצעיר למעלה משעה וחשב, לנסוע או לא לנסוע ? לנסוע או לא לנסוע ? עש שהחליט , אסע בדרך שממנה אין חוזרים, ומה שיהיה יהיה.

בראשית הדרך הופיעה לפניו זקנה אחת ואמרה לו – בן אדם, חבל עליך , לאן אתה נוסע בדרך זו ?

אמר לה הצעיר – ומה איכפת לך ?

אמרה לו – אם רוצה לנסוע בדרך זו, בוא ואגיד לך מה לעשות. הרי צעיר אתה וחבל עליך. אך אם תשמע בקולי, ייתכן כי תצליח. אם תיסע בדרך זו תוכל להביא בחזרה כל מה שתרצה. והרי אתה צריך להביא תרנגול מזמר.

וזו עצתי : תיסע עד שתראה שדה רחב ועצים גדולים בו. יש שם כלוב גדול ובו התרנגול המזמר. אבל אל תתקרב לכלוב. מרחוק תראה מפלצת בת שבעה ראשים, השומרת על הכלוב. אם תראה שעיני המפלצת פקוחות, אז יכול אתה לקחת את התרנגול, כי סימן שהמפלצת ישנה.

אבל אם תראה כי עיניה עצומות, תיזהר ממנה, כי סימן הוא שהיא ערה. אחרי שתצליח לקחת את התרנגול ותברח, תצטרך לעבור בשלושה מקומות, אשר סכנות כרוכות בהם.

הסכנה הראשונה היא שביל שנפסק באמצע. כאשר תגיע לשם תאמר " איזה יופי של שביל, אילו היו לי כל הסוסים של אבי המלך, הייתי יוצא כאן במחול ! אז ימשיך השביל ותוכל לעבור בו.

הסכנה השנייה היא ואדי המלא לכלוך, שאי אפשר לעבור בו. כאשר תגיע לשם תאמר : " איזה יופי של ואדי המלא דבש ! אילו היה מישהו מביא לי דבש זה לבית אבי המלך, הייתי אוכל ממנו בתיאבון רב ". אז יתייבש הואדי ותוכל לעבור בו.

הסכנה השלישית היא ואדי המלא מוגלה ודם וכל מיני חיות רעות. בהגיעך לשם תאמר : " איזו חמאה טעימה ! אילו היה לי הלחם של אבי המלך, הייתי מורח עליו חמאה טעימה זו ". אז יתייבש הואדי ואתה תעבור בו עם התרנגול בדרך. בשובכם אלי כאן, נראה ונשמע מה לעשות אחר כך.

שמע הצעיר את עצות הזקנה ויצא לדרך. נסע, נסע ונסע עד שהגיע לשדה וראה את הכלוב. וליד הכלוב – המפלצת., עיניה עצומות, ידע הצעיר כי המפלצת ערה ועליו לחכות שלושה חודשים, כי שלושה חודשים אצל המפלצת הם כיום אחד.

חיכה הצעיר שלושה חודשים עד שנפקחו עיני המפלצת. אז ידע הצעיר כי המפלצת ישנה, הוא הוריד את המפתח מעל אצבעה ופתח בו את הכלוב. הוא חטף במהירות את התרנגול , עלה אתו על סוסו ורכב במהירות. בתום שלוה חודשים הגיע לשביל.

ואז בדיור התעוררה המפלצת, כי ראתה מיד שהמפתח איננו, היא הסתכלה בכלוב, והנה גם התרנגול איננו. את הדרך שאותה עשה הבחור בשלושה חודשים עשתה המפלצת בדקה אחת וכמעט שהדביקה את הצעיר.

אך ברגע האחרון הוא אמר לשביל מה שיעצה לו הזקנה לומר " איזה יופי של שביל, אילו היו לי כל הסוסים של אבי המלך, הייתי יוצא כאן במחול !, ומיד נפתח השביל, והצעיר עבר בו בין רגע, והמפלצת מתגלגלת אחריו, רצה ונופלת, ושוב כמעט שהשיגה אותו כאשר הגיע הצעיר לואדי הראשון, ושוב הוא אמר כפי שיעצה לו הזקנה והואדי נפתח לפניו והוא עבר בוץ וכך גם הואדי השני.

הגיע הצעיר אל הזקנה והתרנגול המזמר בידו.

אמרה הזקנה לבחור הצעיר – בחור חזק אתה, אבל עכשיו עייף אתה מאוד. אכין לך אוכל ואתתה תנוח אצלי, תאכל ותישן, ואחר כך תיסע הלאה.

יצאה הזקנה החוצה, זרעה שעורה, קצרה, וטחנה אותה ואחר כל הכינה ממנה קוסקוס. והכל בדקה אחת. אך בינתיים התחיל התרנגול לדבר עם הבן :

חבל עליך בן אדם. כמה טרחת עד שהשגתה אותי ועכשיו תיקח אותי הזקנה הזו ממך, מיד כשתעצום את עיניך.

רוצה אני להגיד לך משהו. כאשר היא תתכופף כדי לתת לך אוכל מן הסיר, היזהר. היא תוציא שני מקלות , אחד מהם מזהב ואחד מכסף, אם היא תיתן לך מכה במקל הכסף היא תהפוך אותך לכלבה, ואם היא תיתן לך במקל הזהב תחזור להיות אדם כמו לפני כן.

ואתה היה זהיר ! כאשר היא תתכופף, תחטוף ממנה את שני המקלות ותן לנ מכה במקל הכסף, לפני שהיא מתכוננת לעשות זאת לך.

עשה הצעיר כפי שיעץ לו התרנגול. ובאמת, הזקנה נהפכה לכלבה, קשר אותה הצעיר בחבל וסחב אותה אתו.

יום אחד עלתה בת המלך על הגג להשקות את העציצים והנה היא רואה שני עציצים מים, אבל מן השלישי יוצא עלה ירוק וחדש. יצא בת המלך במחול של שמחה, כי ידעה, בעלה חי והוא מביא אתו את מה שאביה רצה.

שמע אותה המלך שרה ורקדת ושאלה – מה אתך ? מה השמחה הזאת ? – יודעת אני, כי בעלי חי והוא בדרכו הביתה. לכן שמחה אני – ענתה הבת.

שמע זאת המשנה למלך ואמר בלבו " הצעיר באמת גיבור, אך אני מוכרח להרוג אותו. הוא על עם המלך על גג הארמון, והנה הם רואים את הצעיר רוכס על סוסו בדרכו לארמון, ובידו התרנגול המדבר, ולסוס קשורה כלבה.

שלח המלך שוטרים שישמרו עליו ויכניסוהו לבית המלך. את התרנגול המדבר שמו בכלוב והעמידו לידו שומרים מיוחדים. את חתן המלך הכניסו לחדרה של בת המלך, לתקופה של עשרה ימים.

בתום עשרה ימים יצא הצעיר מן החדר ואמר למלך – אדוני המלך, תזמין בבקשה את כל אנשי הסגל, את החיילים ואת שרי הממשלה, כדי שכולם יראו מה שהבאתי.

התאספו כולם וחתן המלך לקח את התרנגול, קשר אותו וקרא אליו – הו, תרנגול, תרנגול ! רומה אני שתיתן את קולך בדיבור ובשיר, כדי שהמלך וכל הנאספים כאן ישמעו דברים, שלא שמעום מעולם.

פרש התרנגול את כנפיו ועשה בהן רעש גדול. אחר כל פתחת את פיו ודיבר דברים ושא שירים, אשר המלך והנאספים לא שמעום בחייהם.

כאשר סיים התרנגול את שירתו, אמר חתן המלך – אדוני המלך, רוצה אני גם להראות לכולם את הכלבה שהבאתי. והוא לקח את מקל הזהב ונתן מכה לכלבה, מיד היא נהפכה לאשה זקנה. כל הנוכחים ישבו מוכי תימהון ופעורי פה.

רצה חתן המלך להסביר לנוכחים, מה רצתה הזקנה לעשות אתו, אבל כאן התערב התרנגול ואמר – לא אדוני ! אל תיג להם שום דבר, אני רוצה לספר להם מה שקרה.

ביפר התרנגול לנוכחים את כל קורותיו של הנער וסיים – והנה יצא הבחור לדרך כיד להביא דבר פלא אחד. אך הוא הביא אותו שניים.

שאל המלך את חתנו – מה תעשה עכשיו ?

נטל החתן את מקל הכסף בידו, נגע בו בזקנה, והנה היא שוב נהפכה לכלבה.

הסכים המלך, כי לא הייתה לו ברירה, והצעיר הרכיב את בת המלך על סוסו וחזר לביתו.

כאן אמר לאמו – הנה רואה את הבחורה הזו ? בגללה מתו שני בניך, שני אחי – הוא סיים את משפטו, שלף את חרבו, התיז בה את ראש הנערה ושלחו לאביה המלך, בצירוף מכתב שבו כתוב : הנה הראש המאה, 99 הרגת בגללה והנה לך ראש נוסף, להשלמת המספר.

אכן אינני רוצה להיות חתנו של מלך רוצח. אין אני רוצה להיות בעלה של אשה, שבגללה מתו שני אחי.

רשם את הסיפור, יעקב איצקוביץ ( רושם הסיפורים מ – 1 עד 23 , נולד בשנת 1924 בעיר המולדבית ואסלוי ( רומניה ) לדוד ורחל איצקוביץ, כילד שישי בין תשעה אחים ואחיות

אחד הרושמים המצטיינים באסע"י, בעיקר מבחינת הדיוק המדעי של דרך רישומו. בארכיון שמורים 164 סיפורים שנרשמו על ידיו, מיעוטם מפי בני משפחתו יוצאי רומניה, ורובם מפי תושבי עיירת עולים קריית מלאכי, בני עדות ועליות שונות.

מספר הספור : אברהם ( אלברט ) אילוז. יליד עיר הנמל מוגאדור ( אסאווירא ) בשנת 1918, לאמו בת שבע – בת סנדלר בשוק הערבי ( ממשפחת רבי יצחק מאימינטאוט, דרומית למרקש ) ולאביו – סוחר פירות מיובשים ומעריך קרקעות ותה. בהיות אברהם בן חמש, עברה משפחתו לקזבלנקה, שם גדל ונתחנך עד גיל עשר ) ביית הספר, יחד עם שלוש אחיותיו – שתיים מהן עתה בפאריס – וחמשת אחיו – שניים מהם תושבי עכו ובאר שבע.

בהיותו בן 26 נשא לאישה את סולטאנה, גם היא ילידת מוגאדור, בת מפקח בחווה החקלאית של ליאון קורקוס, אחד מגדולי העשירים בין יהודי מרוקו. אב לחמישה בנים : בנו הבכור, יוסף, התחנך סקיבוץ אפיקים, ועתה הוא חייל בנח"ל.

שאר הילדים לומדים עדיין בבית הספר בקרית מלאכי. המשפחה שומרת מסורת והשפה המדוברת בבית, גם בין ההורים לילדיהם, היא עדיין ערבית מרוקאית. לפני עלייתו לארץ בשנת 1955 היה מכונאי, עתה הוא בעל מכונית משא ונהג בקרית מלאכי. 

פאס העיר-בתי כנסת.אליעזר בשן

הרחובות קודרים ללא קרן שמש, אינם מרוצפים, צרים ומלוכלכים, בחורף שוקעים בבוץ. ילדים שאינם מצטיינים בניקיון, חוורים ומהם חולים, מסתובבים בבלויי סחבות בסימטאות.

סלאת אלפאסיין

 אין מפנים נבלות של בעלי חיים ובבתים אין תנאים סניטריים, מי הביוב זורמים ברחובות, ובקיץ כשאין מים לשטוף אותם, עולה ריח צחנה. הצפיפות רבה, באשר השטח מוגבל ללא התחשבות בגידול הטבעי. נוסף לכך, אסור להם לעזוב את המללאח.

לפי דיווח ב-1882 של ש. בן עוליל, מנהל בית הספר של כי"ח בלאראש ולאחר מכן בפאס, חיו כשלושים נפש בבית אחד עלוב. גיאולוג גרמני בשם אוסקר לנץ 1548 – 1925, שביקר במרוקו בשנים 1879 1880, ציין כי למרות התנאים הקשים במללאח, היהודים מגלים ביטחון עצמי במקומם לעומת הופעתם המפוחדת מחוץ למללאח.

כדי לפתור חלקית את מצוקת הצפיפות, מסר הסולטאן בשנת 1888 שטח הגובל עם המללאח, בו במנו כ-500 צריפים למחוסרי דיור. חלק גדול מצריפים אלה נשרף בשנת 1896, ובעיית הדיור לא נפתרה.

בתי כנסת.

לפי מידע משנת 1870 מצויים בעיר 15 בתי כנסת, נשים וילדים אינם מבקרים בהם כי הם מלאים עד אפס מקום. תשע שנים לאחר מכן כתב רבי אבנר ישראל הצרפתי, חכם בן העיר על מספר זהה, כולל אחד של " התושבים ", אלה היהודים שחיו שם לפני גירוש ספרד.

בית הכנסת הזה נקרא " צלא אלפסאיין " נזכר על ידי קרבי יוסף אלמליח נפטר בשנת 1823, בספרו " תקפו של יוסף ", חלק ראשון. בית הכנסת פעל עד שנות ה-70 של המאה ה-20 ובו נהגו מנהגי תפילה שונים מאלה של המגורשים.

הקהל היה מתפלל מתוך סידורים בכתב יד עד שנת תרמ"ט – 1889. אותה שנה הדפיס בירושלי רבי רפאל אהרן בן דוד שמעון את הסידור כמנהגם בשם " אהבת הקדמונים ". שליח של הג'יואש כרוניקל " במרוקו כתב בשנת 1881 על מספר זהה של בתי כנסת בעיר.

שנה לאחר מכן דיווח ש. בן עוליל הנ"ל על 18 בתי כנסת בעיר. הגדול ל-400 והקטן ל-100 אנשים. לנוצרים שביקרו בשנים אלה בפאס. הערכות שונות על בתי הכנסת.

החכמים.

כבעבר הייתה פאס מרכז של תורה גם לשאר הקהילות הודות לחכמים בעלי יוקרה שחיו בה, והשפעתם הייתה גדולה. בתרל"ט – 1879, מונו חמישה דיינים. שלוש שנים לאחר מכן כיהנו בה שמונה דיינים. בשנת 1885 חיו בה 80 חכמים שהאירו עיני היהודים המקומיים וזולתם.

היו כמה משפחות של חכמים שהתורה הייתה עוברת לצאצאיהם מדור לדור וכיהנו ברבנות, חיברו יצירות בהלכה ובשאר מקצועות היהדות ומהם שכתבו תולדותיה של קהילת פאס, כמו רבי אבנר ישראל הצרפתי. נזכיר כמה מהאישים הבולטים במשפחות אלה :

משפחת אבן דנאן. יודעים ששים שמות במשך 24 דורות, עד הרב הראשי האחרון רבי שאול שנפטר בתשל"א. רפאל אהרן בן חיים, 1843 – 1890, יצחק בן שמואל 1836 – 1900, מונה לדיין בשנת 1879.חיבר שאלות ותשובות " ליצחק ריח ".

שלמה בן משה 1848 -1929, בהיותו בן עשר התייתם מאביו שכיהן כחכם בפאס, וחינוכו קיבל על ידי סבו ודודו, הרבנים משה בוטבול ווידאל הצרפתי. נשא לאישה את סולטאנה בתו של הרב שאול אבן דנאן. נולדו לו שלושה בנים – משה, שאול ואליהו – שהמשיכו דרכו בתורה ובת בשם פריחה.

בגיל י"ח לימד בישיבה ובשנת 1876 נסע לארץ ישראל לשם זייארה, יחד עם דודו. שם שובו התמנה לגזבר ומשנת 1879 החל לכהן כדיין. תמך בפתיחת בית ספר של כי"ח, והיה מבקר בו. התכתב עם כי"ח בפריס למטרות ציבוריות ופרטיות.

ב-9 בספטמבר 1889 אישר קבלת תשורות מכי"ח באמצעות שלמה בן עוליל. בשנת 1897 ביקש השתתפות כספית להדפסת ספרו. כי" העניקה לו במתנה את ספר האורה לרש"י, ועל כך כתב מכתב תודה ב-11 בינואר 1906.

יחד עם שלושה חכמים בפאס תמך ב " בחברת חיבת ציון " שנוסדה בשנת 1908. פעל בתור חבר הוועדה בת 14 חברים שמונתה לפי הוראת הסולטאן חאפט', לשיקומם של יהודי פאס לאחר הפרעות באפריל 1912.

בשנת 1920 מונה על ידי הממשל הצרפתי בתור רב ראשי בבית הדין הגדול ברבאט. אבל ביקש לשחררו וחזר לפאס. חיבר שאלות ותשובות " אשר לשלמה ", ו " בקש שלמה ".

משפחת סיריריו : בני משפחה זו באו עם המגורשים מספרד לפאס. בשנות ה-70 של המאה ה-19 ואילך םעלו חכמים בני משפחה זו, בו בזמן בפאס " עמנואל בן מתתיה 1831 1878. שמואל מימון בן שאול השלישי 1831 – 1884 כיהן כרב בפאס עד שעלה לארץ ישראל. מתתיה בן חיים דוד 1891 – 1806.

יהודה בנימין בן מתתיה 1834 – 1920, רפאל יהושע בן יוסף 1818 – 1897. בנו ראובן השני 1858 – 1878, נפטר בכולירע. יוסף בן יהושע ציון 1842 – 1902 מונה לדיין בשנת 1879. ישיבתו נשרפה בתשרי תרס"ב.

יהודה בנימין בן מתתיה 1834 – 1920 מונה לדיין בשנת 1879. ליוסף השני 1843 – 1920 היה בית כנסת בפאס. ישיבתו ובה ספריה עשירה נשרפה בפרעות בשנת 1912.

מונסונייגו יהושע בן ידידיה, 1826 – 1892. מונה לדיים בשנת 1897, חיבר את הספר " שבילי משפט " הלכות לפי א"ב.

אבן צור רפאל בן שלמה.

1830 -1917. כיהן בתור אבת בית דין, חיבר תשובות וחידושים.פנה לסולטאן בקשר להפקעת ששטח מבית הקברות. לפי ידעה משנת 1885 קיבל פירמאן מיוחד מהסולטאן המשחררו מכל מס, והוראה לכל פקידי הממשל לכבדו.

כתב הסכמה לספר " אהבת הקדמונים " ( תרמ"ט ) ופסקי דין שלו בקשר לחזקת שליח ציבור ותביעת קרקע מופיעים בספר זה בדפים עט, עב. עמד לבנות של שליח ארץ ישראל רבי רחמים יוסף פראנקו. גילה יחס חיובי לבית הספר לבנות של כל ישראל חברים בשנת 1900. 

הד'ימים-בני חסות-בת- יאור

הד'ימים – בני חסות

יהודים ונוצרים בצל האסלאם

בת יאור

בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.

הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.

מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר.

ד'ימי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דִ'ימִי ( ערבית ذمي, תעתיק מדויק: דִ'מִ‏‏י, רבים: أهل الذمة, תעתיק מדויק: אַ‏הְל אלדִ'מָ‏‏ה ), הוא הכינוי לנתין לא מוסלמי של מדינה הנשלטת על פי חוקי האסלאם, ( השריעה ). המעמד של "דימי", או "בן-חסות", כפי שנהוג לתרגמו, ניתן לבני הדתות המונותיאיסטיות ( בעיקר "עמי הספר" נוצרים ויהודים וכן בני הדת הזורואסטרית )

המלה ذِمَّة בערבית פירושה –

  • חָסוּת, הֲגָנָה שֶמַעֲנִיק הָאִסְלַאם ל – أَهْل الذِّمَّةِ
  • הִתְחַיְבוּת, עֲרֵבוּת
  • אַחֲרָיוּת
  • מַצְפּוּן

הדִ'מי זכה לביטחון אישי ולזכות לקיים את אמונתו בתמורה למס גולגולת מיוחד (שנקרא ה"ג'יזיה") ששילם ובכפוף למגבלות שהוטלו עליו. הדימי לא היה רשאי לקיים טקסים דתיים בפומבי, להרחיב או לשפץ את בתי התפילה שלו או לשאת אשה מוסלמית. מגבלות נוספות שהטלו על הדִ'מים מזמן לזמן נועדו להשפילם ולהבליט את נחיתותם לעומת המוסלמים.

למשל: לבוש מיוחד, איסור רכיבה על סוס או גמל, איסור על בניית בתי תפילה שאינם מוסלמים אשר יהיו יותר גבוהים מהמסגדים המקומיים ואיסור על היהודים לתקוע בשופר ועל הנוצרים לצלצל בפעמוני כנסיות. (במקום פעמונים השתמשו הנוצרים בקורה שנקראה נאקוס )

החוקים המסדירים את מעמד בני החסות נקראים תנאי עומאר

האפליה הדתית ( אך לא גזעית ) העומדת בבסיס הדמי עודד קבלה הדרגתית של האסלאם על ידי בני החסות באופן של "כיבוש תרבותי זוחל" במסגרת הג'יהאד (המאבק הדתי המוסלמי). העקרון הפוליטי המנחה של האסלאם בנוגע לאהל הדִ'מה הוא שלאחר כיבושים טריטוריאליים בהם מתקיימות אוכלוסיות השייכות ל"דָ‏ארֻ-אלְחָ‏רְבּ‏" ( עפ"י ההגדרה הקוראנית – כל אוכלוסייה אנושית בכל גודל ומקום בעולם שאינה מוסלמית, שעתידה להיכבש במסגרת הגִ'האד ), התאסלמות היא רק עניין של זמן, תוך הנחה שעקב הכיבוש תוקף אוכלוסיית הדִ'מה באוכלוסיות מוסלמיות שיקיימו משטר אסלאמי, ולכן הקצאת משאבים רבים למטרת שעבוד ו/או התאסלמות בכפייה מיותרת.

יש לציין כי השרידות הגבוהה של קהילות יהודי המזרח התיכון, חצי האי ערב וצפון אפריקה לעומת יהודי אירופה ניתנת להסבר בחלקה על ידי מעמד הדִ'מה שהשתרש בשלטונות מקומיים וארכי-אסלאמיים ברחבי אותם אזורים לאורך ציר היסטורי.

מעמד הדִ'מי התבלט בארץ ישראל בתקופת השלטון העות'מאני.

מבוא לספר מאת ז'אק אלול.

ז'אק אלול, פרופסור להיסטוריה וסוציולוגיה באוניברסיטה של בורדו, הוא מחברם של ארבעים ספרים ומאות מאמרים. אלול הוא יליד בורדו, השתתף בתנועת ההתנגדות בעת מלחמת העולם השנייה. מהיותו היסטוריון, סוציולוג ותיאולוג פרוטסטנטי, חיבוריו כוללים מחקרים בתולדות המוסדות החברתיים בימי הביניים וההשפעות של הטנולוגיה המודרנית על החברה בת ימינו ועל מוסר תיאולוגי.

זהו ספר חשוב מאוד, מפני שהוא עוסק באחת הבעיות הרגישות ביותר של זמננו, בעיה שהיא רגישה בגלל הקושי שבנושא – המציאות של ההלכה והמעשה המוסלמיים כלפי שאינם מוסלמים – כמו גם באקטואליות שבנושא והרגשות שהוא מעורר עכשיו ברחבי תבל.

לפני מחצית המאה לא בייתה שאלת מעמדם של הלא מוסלמים בארצות האסלאם מעוררת התרגשות בשום איש. אולי הייתה נעשית נושא לדיסרטאציה ( עֲבוֹדַת מֶחְקָר, חִבּוּר מַדָּעִי הַנִּכְתָּב עַל יְדֵי מֻסְמָךְ שֶׁל בֵּית סֵפֶר גָּבוֹהַּ לְשֵׁם קַבָּלַת תֹּאַר אָקָדֵמִי ) היסטורית שעניין בה למומחים, נושא לניתוח משפטני ( כוונתי לעבודתם של מ. גדופרואה-דמומבין ושל עמיתי הוותיק ז'.ה. בוסקה, שהרבו לכתוב על צדדים שונים במשפט ובהיסטוריה המוסלמית , בלי שיעורר מחקרם פולמוס קל שבקלים, או שהייתה משמשת נושא לדיון פילוסופי ותיאולוגי שאין עמו התלהבות.

סברה הייתה כי מה שקשור באסלאם ובעולם המוסלמי שייך לאיזה עבר שאם אינו מת הרי וודאי אינו חי יותר מן הנצרות של ימי הביניים. העמים המוסלמים היו נטולים כוח, הם היו מפולגים במידה יוצאת מגדר הרגיל, ורבים מהם היו כפופים לקולוניזציה אירופאית. אותם אירופים שהיו אויבים לקולוניזציה גילו מידה של אהדה ל " ערבים ", אבל בזה הסתיים העניין.

מאז שנת 1950 השתנה פתאום הכל לגמרי. לדעתי, אפשר להבחין בארבעה שלבים בהתפתחות זו. הראשון הוא ניסיונם של העמים המוסלמים להשתחרר מעול כובשיהם. בזאת לא היו המוסלמים מקוריים כל עיקר : מלחמת אלג'יריה וכל מה שבא לאחריה לא היה אלא פועל יוצא מן המלחמה הראשונה נגד הצרפתים בווייטנאם.

היה זה חלק מתהליך כללי של דה קולוניזציה. תהליך זה מצדו הניע את המוסלמים לחפש את זהותם שלהם, לחתור לא רק להשתחרר מן האירופים אלא גם להיות שונים מהם, שונים מהם איכותית. ומכאן בא הצעד השני : ייחודם דל עמים אלה לא אתני הוא גם לא ארגוני אלא דתי.

הנה כי כן הייתה אפילו בתנועות שמאלניות סוציאליסטיות או קומוניסטיות בעולם המוסלמי שיבה אל הדת. וכך נדחה לגמרי הרעיון של מדינה חילונית כגון זה שאַתאַתוּרךּ, למשל, ראהו בחזונו. לעתים קרובות סבורים שהתפוצצות הדתיוּת המוסלמית היא משהו המיוחד לאייתוללאה ח'ומייני, ולא היא.

אין לשכוח שהמלחמה הנוראה של שנת 1947 בין המוסלמים וההינדוסים בהודו ניטשה על בסיס דתי בלבד וכי ב – 1953 הכריזה פאקיסטן עצמה רשמית רפובליקה מוסלמית. בעצם הזמן שבו היו עמים מוסלמיים אחרים שקועים במאמץ הגדול להשיב להם את זהותם.

מן העת ההיא והלאה כמעט לא יצאה שנה שלא ציינה איזה שלב בתחייה הדתית של האסלאם, שיבתן של אוכלוסיות מנוכרות לקיום מצוותיה של הדת, חובתם של משטרים סוציאליסטיים ערביים להתהיר כי המדינות שלהם, הן רפובליקות מוסלמות וכו….

וכיום אפשר לומר אפוא שהאסלאם הוא הדת הפעילה ביותר בעולם. רק לאור המגמה הכללית הזאת אפשר להבין את הקיצוניות של אייתוללוה ח'ומייני, שאינה אלא המשכה ההגיוני של זו.

אבל בד בבד עם ההתחדשות הדתית הזאת קמה הפרה באיזו אחדות של העולם המוסלמי מעל ומעבר לשוני המדיני והתרבותי שלו. זה היה השלב השלישי בתחייה המוסלמית. ודאי, אין להתעלם מכל הסיכסוכים בין המדינות המוסלמיות, מניגודי האינטרסים ואפילו המלחמות שביניהן, אבל חילוקים אלה אינם צריכים לסמא את עינינו מלראות מציאות יסודית יותרו אחדותם הדתית כנגד העולם הלא־מוסלמי.

וכאן לפנינו תופעה מעניינת: נמשך אני לומר שה ״ אחרים ״ — הארצות ה ״ קומוניסטיות ״ וה ״ נוצריות ״ וכו… הם מגבירים את אחדותו של העולם המוסלמי, והם ממלאים כביכול תפקיד של ״ מדחס ״ למימוש איחודו.

לבסוף, וברור שזהו השלב האחרון, בא גילוי אוצרות־הנפט ועצמתם הכלכלית, שספק אם יש צורך להרחיב עליו את הדיבור.

בכללותו מתנהל תהליך זה לפי סדר הגיוני: עצמאות מדינית — תחייה דתית — עצמה כלכלית. בתוך פחות ממחצית המאה שינה תהליך זה את פני העולם. ועכשיו אנו עדים לתכנית כבירה להפצת האסלאם, הקשורה בהקמת מסגדים בכל מקום, אפילו בברה״מ;  להפצת הספרות והתרבות הערבית , לגאולתה של היסטוריה.

 עכשיו האסלאם מתפאר בכך שהיה הערש לכל הציביליזציות בזמן שאירופה שקעה בברבריות והמזרח הרחוק היה שסוע ומפולג. האסלאם כמבוע כל המדעים והאמנויות הוא רעיון שאותו מפתחים בלי הרף. אפשר שבצרפת שקדו על הרעיון הזה יותר מאשר בעולם דובר־האנגלית ( אף שאין לשכוח את ״ המוסלמים השחורים ״ בארצות־הברית ). אם המצב בצרפת משמש לי קנה־מידה הרי זה מפני שלפי הרגשתי הוא יכול לשמש דוגמה.

ברגע שאנו ניגשים לבעיה הקשורה באסלאם הרי אנו נוגעים בנושא שקל לעורר בו רגשות עזים. בצרפת שוב אין סובלים מתיחת ביקורת על האסלאם או על הארצות הערביות. כמה וכמה טעמים יש לדבר: הצרפתים חשים רגשות־אשמה בשל הפלישה והקולוניזציה שלהם בצפון אפריקה, ומה עוד לאחר מלחמת־אלג׳יריה ( שעל־דרך ההיפוך יצרה אקלים של אהדה ליריב ).

הספרייה הפרטית של אלי פילו-פאס וחכמיה-שני כרכים-רבי דוד עובדיה זצ"ל

  

פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל 

הוצאת בית עובד – מכון לחקר יהדות מרוקו – ירושלים תשל"ט.

ספר נדיר זה קיבלתיו כמתנה מבנו של רבי דוד עובדיה זצוק"ל, רבי פנחס הי"ו

בשער.

הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.

 אליה הריץ את מכתבו המדקדק הראשון רבי יהודה בן קוריש, ועל אדמתה גדל דונש בן לבראט, והיא עירו של רבינו הרי"ף, ומקום תורתו של רבינו הרמב"ם ז"ל, ובני גלות ירושלים אשר בספרד בגלויותיהם השונות, מצאו בה מעין מולדת, ובהיותם בה נשמו את אווירתה.

והייתה להם חוויה עצומה, והרגשה כנה, כאילו ישבו בפרברי קאטלוניה, קאשטליה ואנדלוסיה. שם רו להבדיל את מבנה העיק העתיקה שבירושלים והסמטאות המפותלות שבתוך החומות, ועם התושבים יצרו ורכשו יצירות תורניות ופילוסופיות ברוח נביאי ישראל.

בשנים האחרונות עם קיבוץ גלויות בארץ ישראל יש תסיסה רבה. התרוצצויות ודפיקות המפעמות בלב בני הדור הצעיר. ותשוקה עזה להציץ גם מבעד אשנב קטן לראות ולחזות הבער המפואר התרחש בארץ מוצאם.

חפץ ה' בידינו הצליח, ובזה מלאנו את מבוקשם וערכנו לפניהם השולחן הטהור הזה ועליו לחם הפנים אבירים שעליו טבחו ונסכו את דמם. וזה להם לאות ולמופת ומהם יראו וכן יעשו. מהם יקחו לקח מהמסירות המופלאה שמסרו את נפשם במזבח ה' על ערכי הרוח של עם ישראל בבחינת " כזה ראה וקדש ".

כמובן שעוד לא הצלחנו לכונן ספרים שלמים בעמודים נרחבים על כל קהילה וקהילה מקהילות ישראל בארצות המערב הפנימי או החיצון. כלומר מרוקו.

והאמת ניתנת להיאמר כי אם בקהלות הללו לא חסר חומר וגם לא חסרים כתבי יד המפוזרים בכל הספריות בקצוי תבל. שהשתמשו בהם חוקרי זמננו, החל מאותו נחשון שקפץ לים החקירה לגבי קהילות הללו הרב משה טולידאנו ז"ל בספרו " נר המערב ", וכלה במנוח פרופסור ח.ז. הירשברג ז"ל בספרו תולדות היהודים בצפון אפריקה.

חסרים לנו כלי קדש שימסרו את זמנם לתור ולחפש במכמני הדורות, להחיותם ולעלותם ממעמקי הנשייה.

בספר פאס חכמיה בשני הכרכים אוספו ובאו כרוניקות מקוריות שנכתבו על קהילה זו במרוצת השנים ונמצאות בספריות ובאוניברסיטאות בכתב יד ועותקים רבים על ידי אלמונים, ולקויים בטעויות וחיסורים, החוקרים הנ"ל השתמשו בהם כמקורות רשמיים ועליהם ביססו וייסדו בניין מחקרם.

ולצערנו הרב הזניחום מבלי להוציאם לאור, ונשארו כעצמות היבשות מגולגלים הארונות הספריות. ומדי יום ביומו הייתי מסתכל עליהם ושואל לעצמי " התחיינה העצמות האלה ".

הרהורים כאלה היו מרחפים במוחי ולא נתנו לי מנוח. מי יהיה הגואל. עד שהגיע העת לכל חפץ. ניגשתי אל המלאכה, והן היום בעזרת השם יתברך הקמת להם יד ושם. קרבתי עצם אל עצמו קרמתי עליהם עור ויחיו ויעמדו לפניכם בהודם ותפארתם. ויש לקרוא מה למשמש ומה למשש בהם. ולגלות מה שלא נגלה ולא נחקר עוד.

ומזקנים אתבונן והלכנו בעקבותיהם של רבותינו הראשונים גדולים חקרי לב שחקרו אחרי שנות דור ודור וכתבו דברי ימי חיי גדולי ישראל ויחידי סגולה לקדושים בארץ המה. וערכנו מערכת מיוחדת לתולדות חכמי ורבני העיר פאס קבתי עם כיבנה וחכמיה בשעתה.

שממנה יצאה הוראה לשיראל, והיא הייתה בית היוצר ומרכז רוחני לגלות מרוקו בהלכה ובדקדוק ובפילוסופיה ובכל דבר חכמה. ועליה אמרו כי מפאס תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ספרנו כבודם ותהילתם צדיק בצדקתו והקדוש בקדושתו על פי סדר אלף בית מבלי לבחור מי להקדים ומי לאחר. כי הם רשאים ולא אנו.

ברם זכור אותו האיש לטובה ורבי משה עמר שמו אשר היה מעיר לעזור במלאכה הכבדה הזאת האיר והעיר עליה. יזכרהו ה' לטובה ולברכה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

יולי 2012
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר