ארכיון יומי: 18 ביולי 2012


הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956הסלקציה

ארגונים ותנועות נוער יהודיים במרוקו.

בין הארגונים ותנועות הנוער היהודיים, שפעלו במרוקו החל באמצע שנות הארבעים ושהו קשורים ישירות או בעקיפין לסוכנות היהודית ולמוסד העלייה, נמנו " הבונים " – איחוד הקבוצות והקיבוצים ; " דרור " – הקיבוץ המאוחד ; " השומר הצעיר " – הקיבוץ הארצי ; " הנוער הציני " ; " בני עקיבא ", בח"ד – הפועל המזרחי ; בית"ר – חירות.

כן פעלו בקרב הנוער המחלקה לענייני יהודים במזרח התיכון ומחלקת עליית הנוער – שתיהן מחלקות של הסוכנות היהודית. ארגונים אלו הקיפו כמה אלפי בני נוער והתמקדו בחיי החברה והתרבות, לימוד השפה העברית, הכשרת הנוער לעלייה, הפצת הציונות המודרנית ותרבות ישראל.

חניכי תנועת הנוער של " הבונים " היו בעיקר תלמידי בתי הספר התיכוניים של הפרוטקטורט הצרפתי, כלומר בני מעמד הבינוני המבוסס.

תנועת הנוער " דרור " שיוותה לפעילותה אופי אידיאולוגי יותר מאשר " הבונים " כדי לקרב את הנוער לרעיון הציוני הסוציאליסטי.

תנועות הנוער הציוניות החילוניות לא הצליחו למשוך אליהן המונים, ומכמה סיבות : מצד אחד הן סבלו מתחרות ומחוסר תיאום ביניהן, ומצד אחר התנגדו לפעילותן חוגים דתיים שונים, מחשש להפקרות הנוער הדתי.

לעומתן זכו להצלחה רבה תנועות המנוער הציוניות הדתיות, כך, למשל, ל " בני עקיבא " היו בשנת 1950 17 סניפים, ובהם 1333 חניכים פעילים, ובבח"ד ( הפועל המזרחי ) היו 604 חניכים. בשנת 1953 היו לבית"ר ( : חירות " ) סניפים בקזבלנקה וברבאט, ובהם 840 חניכים. 

כל תנועות הנוער נתמכו כספית על ידי מחלקת הנוער והחלוץ של הסוכנות, אך בית"ר טענה להפליה מכוונת מצדה. עם עצמאות מרוקו בשנת 1956, ירדה פעילות תנועות הנוער הציוניות למחתרת.

פרעות אוג'ה וג'יראדה

הסכסוך הישראלי הערבי על ארץ ישראל והקמת מדינת ישראל במאי 1948 הביאו להתפרצות של פרעות ביהודים ביום 7 ביוני 1948, הן נערכו בעיר אוג'דה והתפשטו לג'יראדה הסמוכה, ובסיכומו של יום הדמים נמנו 42 הרוגים ( צרפתי אחד ו-41 יהודים ), מהם ערה ילדים ועשרים נשים, נפצעו עשרות.

חיים סעדון מונה שלושה גורמים להתפרצות האלימה :

1 – ההגירה היהודית החשאית ממרוקו לאלג'יריה בדרך לארץ ישראל. לשם כך עברו יהודי מרוקו לאלג'יריה דרך אוג'דה.

2 – לא פעם גרם הסכסוך הישראלי עברי בארץ ישראל לתגובות מסיתות כנגד היהודים, ואף להחרמת המסחר היהודי.

3 – נאום סולטאן מרוקו, מוחמד החמישי, ב-23 במאי 1948, הוא הביע בו הזדהות עם המאבק הערבי כנגד התוקפנית הלא צודקת של הציונים בפלשתינה, ואף קרא ליהודי מרוקו להימנע מכל צעד, העלול להתפרש כתמיכה או אהדה לתוקפנות הציונית שם.

בנאומו ציין הסולטאן, כי יהודי מרוקו נאמנים לו, ולכן אין לזהותם כציונים הנמצאים בפלשתינה

פרעות אוג'דה וג'ראדה היו אפוא תגובה ישירה להקמת מדינת ישראל ולמלחמת העצמאות, שזה עתה פרצה. כל אשר אירע בערים אלה ומצבם הביטחוני החמור של יהודי מרוקו היה ידוע לממשלת ישראל ולהנהלה הציונית – ובכל זאת ניתנה להם עדיפות נמוכה לעלייה.

היהודים במרקו הספרדית

בסוף שנת 1948, חיו במרוקו הספרדית כ- 10.000יהודים. בינואר 1956 פורסם סקר של מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, ולפיו היו אז שם 8800 יהודים : כמחצית בעיר תיטואן – 4500 יהודים, באלקסר – 900, סוק לארבע – 900, ארסולה – 300, וילה נדור – 200, סן חורחי – 200, מליה – 1500, סאוטה – 200.

מצבן הכלכלי של קהילות אלה היה בכי רע : יותר ממחצית מהיהודים קיבלו תמיכה מוועד הקהילות, ובמיוחד מהג'וינט.

מרבית המפרנסים היהודיים היו שכירים, וכמחצית מבעלי המעמד הבינוני היו סוחרים. הייתה גם שכבה קטנה של בעלי אמצעים, שעיקר הונם היה מושקע בנדל"ן ובמסחר.

בתחילת שנות החמישים נוצר שכבה חדשה של בעלי מקצועות חופשיים : רופאים, רוקחים, עורכי דין ועוד.

על פי החוק לא הייתה הפליה כלפי היהודים, אך בפועל היה הדבר שונה. עד שנת 1954 חייב היה המועמד לקבלת משרה ממשלתית להיות מרוקני, ומשנת 1955 – גם מוסלמי.

לכ-100 משפחות יהודיות ( כחמש מאות נפש  הייתה נתינות ספרדית. בחלק מהקהילות היהודיות, כגון באלקסר, נדונו משפטים בין יהודים למוסלמים בפני ה " פחה " ; אך היו עלילות שווא רבות כנגד היהודים, בעיקר בפגיעה באסלאם.

בכל עיר היה ועד קהילה. הוא כלל את נכבדי הקהילות ודאג לאינטרס הקהילה כלפי השלטונות הספרדיים והמרוקניים, וכן תיאם את פעילות הסיוע של הג'וינט. בכל קהילה היו כמה בתי כנסת, אך לא כולם מלאו מתפללים בימי חול.

מעוטי האמצעים ובני המעמד הבינוני רצו לעלות לישראל, אולם חרדו מפני הבלתי נודע בארץ. הרישום לעלייה נפסק בשנת 1955 לפי הוראת משרד העלייה בטנג'יר.

כמעט לא היה אפשר למכור את הרכוש היהודי, משום שהחוק הספרדי הקשוח אסר על העברת הון לחוץ לארץ. המצב הפוליטי החדש, שנוצר עם החזרת הסולטאן למרוקו, לא הקל על כך, והערבים לא רצו לקנות את הרכוש היהודי. הם אמרו זאת בגלוי, שכן האמינו שבקרוב יקבלוהו אף ללא תשלום.

למרות זאת ניתן בחלק מהמקומות למכור את הרכוש בהפסד ריאלי של כ עשרים וחמישה אחוז, ולהעביר את ההון לטנג;יר תמורת עמלות של 1% – 3%.

בספטמבר 1948 מערך פוגרום בעיירה אלקסר רלכביר, ונהרגו בו חמישה יהודים. אולם עד סוף דצמבר 1955 שמרו השלטונות הספרדיים על ביטחון היהודים בצורה סבירה.

למעשה היה מצבם הביטחוני של היהודים שונה מקהילה לקהילה ותלוי ישירות במצב הדמוגרפי במקום מגוריהם, כך, למשל, היו היהודים בטוחים יותר כאשר היה רוב ספרדי במקום מגוריהם, כגון בעיר סאוטה.

התגוררו שם כ -200 יהודים בקרב 68.000 תושבים, ומהם רק 5000 – 6000 ערבים. חמור יותר היה המצב בעיר אלקסר אלכביר ; שם התגוררו 900 יהודים בעיר בת 35.000 תושבים, שרובם – 31.000 – ערבים.

חלוצים בדמעה – פרקי עיון

שמואל שגב

יהדות המגרב: תקציר היסטורי

עד כה אין היסטוריה מוסמכת של יהדות צפון־אפריקה בכלל ושל יהדות מרוקו בפרט. אם משום שגנזכי שלוש ארצות ה״מגרב״ עודם נעולים בפני חוקרים מישראל, או משום שמלומדים יהודים התעניינו יותר בחקר הציונות המדינית והגלויות האירופיות שבתוכן היא צמחה-עובדה היא שיהדות מרוקו נותרה עד כה ״מנושלת״ מעברה המפואר.

בשנים האחרונות חלה התעוררות רבה בנושא זה. מכוני המחקר בישראל, וכן גם ההסתדרות הציונית ומשרד החינוך והתרבות, החלו נותנים את דעתם לתולדות הקהי­לות היהודיות בארצות המוסלמיות והחלו מעודדים חוקרים לחקור את מורשתו של חלק זה בעם היהודי.

הודות לעידוד זה יצאו באחרונה כמה ספרים השופכים אוד נגוהות על תרבותה של היהדות הצפון־אפריקנית ועל מורשתה הדתית והרוחנית.

על־פי מסורות בעל־פה ובכתב, נמנית הקהילה היהודית בצפון אפריקה עם העתיקות שבתפוצות הגולה. ראשוני היהודים הגיעו ל״מגרב״ עוד לפגי חורבן בית ראשון וקיימות עדויות בדבר קיום חיים יהודיים שם, עוד בשנת 325 לפני הספירה.

בבית־כנסת עתיק בעיר ג׳רבה שבתוניסיה מצויה אבן שלפי המסורת היא מאבני מקדש שלמה, והובאה לשם על־ידי גולים מירושלים. לאחר חורבן בית שני גדל במידה ניכרת מספרם של היהודים ביבשת האפריקנית.

נציבי רומי הגלו חלק מיהודי ארץ־ישראל למושבותיהם בצפון אפריקה ושרידים של חיים יהודיים נתגלו גם מתקופות הוונדאלים והביזנטים.

אגדות ערביות מספרות כי לאחר שלוחמים מוסלמים, בפיקודו של עוקבה בן־ נאפע, כבשו את מרוקו בשנת 684, נדדו שבטים רבים ממזרח־אפריקה לצפונה. בין שבטים אלה היו גם כמה בתי־אב יהודיים, שהביאו עמם למרוקו סוסי מלחמה.

עוקבה בן נאפע (ערבית عقبة بن نافع😉 או בשמו המלא עוקבה בן נאפע בין עיד אל-קייס אל-קארשי אל-פאהרי (عقبة بن نافع بن عبد القيس القرشي االفهري‎622683) היה מושל איפריקיה מטעם בית אומיה בין השנים 662664 וכן בין השנים 681683. הוא שימש בתחילה כמפקד הכוחות הערביםבטריפוליטניה, כיום בצפון-מערב לוב, ועד מהרה התקדם מערבה לעבר השטחים שהיו נתונים בשליטת האימפריה הביזנטית. משנת 662 ועד 664 הוא שימש כמושל הראשון של איפריקיה, ולאחר מכן, בשנת 670, הוא הקים את העיר קירואן במקום בו שכן קודם לכן מאחז צבאי מוסלמי. לפי האגדה פקד:

"'שוכני הואדי, עיזבו! כי אנו עוצרים כאן!' הוא חזר על פקודתו שלוש פעמים. מיד לאחר מכן, נחשים, עקרבים ומינים רבים אחרים יצאו והחלו לעזוב. הלוחמים המוסלמים ניצבו וצפו במחזה מאור הבוקר ועד חום היום. אז, לאחר שראו כי הכל עזבו, הם התיישבו בעמק. נאמר כי משך ארבעים שנה לאחר מכן, לא יכלו תושבי איפריקיה למצוא נחש או עקרב, גם כאשר הוצע תמורתו פרס בסך של 1,000 דינאר"

 

הקמת העיר התפרשה כשינוי טקטיקה מצידם של הערבים והחלפת המדיניות ההגנתית בצעדים להתיישבות קבע במקום. קירואן הייתה לבירת איפריקיה, ובן נאפע ייסד בה את המסגד, שהיה לימים למסגד הגדול הקרוי על שמו. בשנת 681 מינה הח'ליף יזיד הראשון את סו נאפע כמושל איפריקיה בשנית, והוא החל במסע כיבושים מערבה לתוך המגרב ועשה להפצת האסלאם בקרב הברברים. בשנת 683 הוא הובס בקרב עם הברברים ונהרג. אירוע זה סימן את תחילת שלטונם של הח'וארג'בתוניסיה ואת הדיפת הערבים מזרחה ללוב..

כושר ניידותם הקנה ליהודים עדיפות צבאית ובהתאחדם עם השבטים הברברים-הם הצליחו להדוף את נוגשיהם המוסלמים ודחו את תביעתם להמיר את דתם. לפי אותה אגדה, עמדה בראש הכוחות המשותפים של היהודים והברברים ״כוהנת״ יהודייה בשם דהייה אל־כאהנה (דהייה הכוהנת) ורק לאחר מאבק שנמשך 25 שנים, עלה בידי המוסלמים להכניעם.

בקרב המכריע העדיפה דהייה להתאבד מאשר ליפול בשבי הכובשים המוסלמים. לאחר ניצחון זה קיבלו עליהם הברברים את עול האסלאם ואף עזרו בכיבוש ספרד. אך היהודים הוסיפו לשמור על דתם, וכמי שהשתייכו ל״אהל אל כתאב״ (עם הספר), זכו למעמד של ״בני־חסות״ (ד׳מים).

מעמדם של בני־החסות במדינה המוסלמית החל להתגבש במאה השביעית, בימי הח׳ליף עומר, יורשו של הנביא מוחמד. על־פי תקנות המדינה המוסלמית יכלו הנוצרים והיהודים לשמור על דתם ועל נכסיהם, אך הם חייבים היו במסים שונים שמהם היה פטור המוסלמי. 

כך, למשל, היו בני־החסות חייבים במס גולגולת (ג׳זייה) ובמס מקרקעין (ח׳ראג׳), הם השתתפו בעול החזקת הצבא, הרימו תרומות מיוחדות לנותני חסותם וזכויותיהם המדיניות היו מוגבלות למדי. חכם האסלאם אל־מוארדי הביא כתריסר תקנות שקבעו את מעמדו של בן־החסות (ד׳מי): « אסור לבן־חסות לגעת בקוראן מתוך מגמה לסלף את תוכנו או ללעוג להוראותיו.

  • אין להלעיז על הנביא מוחמד או לענות בו דבר שקר.
  • אין לדבר על הדת המוסלמית בכללותה מתוך יחס של בוז וזלזול.
  • הנישואין בין מוסלמי ליהודייה מותרים, אך נאסר על בן־חסות לשאת נשים מוסלמיות.
  • לא ינסה בן־חסות להדיח מוסלמי מדתו ומאמונותיו.
  • נאסר על בן־חסות לסייע לאויבי האסלאם.
  • בן החסות היהודי חייב לחגור אבנט (זונאר) ולקשור לזרועו פיסת אריג (גיאר) בצבע צהוב, בעוד שהנוצרי חגר אבנט בצבע כחול.
  • לעולם לא יבנה בן־החסות בית־כנסת או כנסייה בגובה רב יותר מאשר המסגד.
  • בני־החסות לעולם לא יעשו פומבי לפולחנם ולא ישמיעו בפומבי את צלצול פעמוניהם, או את תקיעת שופרותיהם.
  • את מתיהם יקברו בני־החסות בצנעה ולא יספידו אותם בפומבי.
  • בני־החסות לעולם לא ישתו שכר בפומבי והנוצרים לא יציגו לראווה את צלביהם, פסליהם או… חזיריהם.
  • לבסוף, נאסר על בן־החסות להחזיק בבעלותו סוס, שהוא בעל־חיים אציל, וכלי מלחמה, ועליו להסתפק בפרדה או בחמור.
  •  

חובה לציין, כי לא בכל התקופות ולא כל השליטים הקפידו על אכיפת תקנות חמורות אלה. במרבית המקרים, הסתפקו השליטים במילוי כמה חובות, כדי להבליט בכד את מעמדם הנחות של בני־החסות. אך בכל מקרה, במדינה המוסלמית היתה, שבועתו של בן־החסות פחות אמינה מזו של המאמין ועל־כן גם הוכחות חפותו היתד, קשה יותר.

מצב זה יצר יחס של תלות בין השליט, נותן החסות, לבין בני־חסותו, ומכאן שמטעמי בטחון גרידא חיפשו היהודים תמיד לחסות בצל קורתו של השליט.

ואמנם, גם אם במרוצת הדורות נרדפו היהודים על דתם והיו קרבנות לפורעים שונים, אין סימנים לקיומה של אנטישמיות ערבית במרוקו, ובכל מקרה לא הגיעו הפרעות שם לדרגת אכזריותם של מעשי הטבח, שבוצעו ביהודים ברוסיה הצארית, בפולין ובארצות מזרח־אירופה האחרות.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-רבי דוד בן חסין זצ"ל, המכונה הפייטן של מרוקו.אפרים חזן ואנדרה אלבאז

רבי דוד בן חסין זצ"ל, המכונה הפייטן של מרוקו. אפרים חזן ואנדרה אלבאז

בתקופת הגאונים, סוף המאה השישית ועד אמצע המאה האחד עשרה, בטרם צמח המרכז התרבותי של תור הזהב בספרד, פרח ושגשג המרכז היהודי בצפון אפריקה בכלל ובעיר פאס בפרט. במרכז זה הונחו היסודות לפרשנות התלמוד ולספרות ההלכה, לחקר הלשון העברית ולדקדוקה. כאן גדלו ופעלו גם ראשוני מפתחיה של השירה העברית.

המרכז בצפון אפריקה תרם להתפתחותה של תקופת תור הזהב בספרד, על ידי הקרבה והקשר ההדדי באמצעות חכמים שעברו מכאן לשם, דוגמת דונש בן לבראט, מחברו של השיר " דרור יקרא ", רבי יצחק אלפסי בני העיר פאס, רבי יצחק אבן כלפון ואחרים.

בעקבות פרעות אלמוואחידון בסמוך למחצית המאה הי"ב, נדם קולו של מרכז זה לתקופה ממשוכת, והוא קם לתחייה הודות לקליטתם במקום של יהודים שנמלטו מספרד בפרעות של שנת קנ"א ורנ"ב. על הנקלטים במקום נמנו חכמים גדולים בתורה וביראה ובעולם העשייה, אנשי תלמוד והלכה, הגות, מוסר, קבלה ושירה.

בהם אחרוני המשוררים בספרד, דוגמת רבי סעדיה אבן דנאן, רבי אברהם אבן זמרא, רבי אברהם גבישון ועוד. וכולם כאחד תרמו תרומה אדירה לשגשוג רוחני בקרב יהדות צפון אפריקה.

השפעתם של המשוררים הספרדים הביאה לפריחתם של השירה והפיוט צפון אפריקה, מהמאה הט"ז ואילך, עד למאה העשרים, וידועים משוררים בעלי שם שפעלו באלג'יריה, במרוקו, בתוניס ובלוב. שירתם יונקת ממסורת השירה הספרדית ובמידה מסוימת היא גם ממשיכה אותה.

מרבית המשוררים היו גם גדולי תורה והוראה, והשאירו ספרים בתחומים שונים. מתקופה זו הגיעו לידינו דיוואנים של משוררים רבים, אשר רק מעטים מהם זכו לראות אור הדפוס, מעט מהמעט למהדורה שנייה, ובודדים זכו למהדורות מדעיות. משום כך השפעתם אינה ניכרת מחוץ לקהילותיהם של משוררי צפון אפריקה. יוצא מכלל זה הוא הרה"ג רבי דוד בן חסין, בן העיר מכנאס שחי בשנים תפ"ז – תקנ"ב 1727 – 1792, אשר שמו כפייטן יצא לפניו לשם ולתהילה ברחבי מרוקו ומחוצה לה.

יחס דבדו – אליהו רפאל מרציאנו

יחס דבדו החדש.

הקדמה.

וַיִּתִילְדוּ על משפחותם לבית אבתם – במדבר א', י"ח. מפרש רש"י במקום : " נצטוו לביא ספרי יחוסיהם. עוד בשחר ימי עמנו צויינה אם כן חשיבותם של ספרי יחוס המשפחה, ובמסכת אבות פ"ו, משנה ו' : גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלושים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה בארבעים ושמונה דברים ואלו הן, התלמוד.

בשמיעת האוזן…המכיר את מקומו, על כך מפרש הרב יעב"ץ ז"ל, המכירת את מקומו – המכיר את משפחתו ואת יחוסו עד כאן לשונו. היינו המתבונן בשורשיו ובמורשת אבותיו זוכה לעלות במעלות התורה.

זה בדיוק עניינו של החיבור שלפנינו : תיעוד ורישום תולדות משפחות קהילת דבדו ובנותיה. עלה בידינו בעזרת השם לרשום בממוצע תולדות המשפחות עד לראשית המאה התשע עשרה, סביב שנת ת"ר ולמעלה מזה.

בנוגע לעשרה משפחות הצלחנו לרשום סדר דוקות עד לסוף המאה המשונה עשרה היינו סביב שנת תק"ן, ולגבי שלושה או ארבעה משפחות הגענו עד לאמצע המאה השמונה עשרה היינו לשנת תק"י – תק"כ, ובאשר למשפחה הקדושה כהן צבאן – זאת בהסתמך על תיאור תולדות המשפחה כפי שתיאר רבינו שלמה הכהן צבאן ז"ל בקונטרס " יחס דובדו.

ולמשפחת מרציאנו בן עקו, הגענו עד לסוף המאה השש עשרה – כהן צבאן – ועד לאמצע המאה השבע עשרה – מרציאנו בן עקו. לא נראה שיצאנו ידי חובה כחי המקורות בכתב שמהם יכולנו ללמוד ולשאוב ידיעות יותר מפליגות אבדו לנו.

לא נשאר בידנו, או כמעט כלום, משטרות משפחתיים שבעבר הלא רחוק עדיין היו שמורים וארוזים אצל ראשי המשפחות. היכן הן הכתובות הקדומות ? פנקסי בית דין של הקהילה לא קיימים עוד, כמו כן פנקסי זכירה משפחתיים נעלמו.

מי יתן וחיבור צנוע זה יעצור, ולו במידה הקטנה, טשטוש עקבות אבות ראשונים ; ולבני הדור הצעיר שבוודאי ירצו, ביום מן הימים, לדעת משהו על מוצאם וצור מחצבתם יש לפנות בקריאה : השלימו אתם את המלאכה ! ויהי ה' עמכם !

המקורות בכתב מהם בכל זאת הסתייענו הם ספרי רבנו דוד הכהן סקאלי ז"ל, ספרי רבינו שלמה הכהן צבאן ז"ל , ספר ויקץ שלמה להרב שלמה הכהן זאגורי ז"ל, ספר ויען שמואל להרב שמואל מרציאנו ז"ל, וכן פנקס בית הדין האחרון של הקהילה שרשם מר זקני הרב שמואל מרציאנו ז"ל, כתובות ושטרות בודדים, וכן מצאתי ידיעות נוספות מהכתוב על מצבות בית העלמין החדש בדבדו.

עיקרו של החיבור מבוסס על מה ששמעתי ממגידי אמת של הקהילה : הדיין מורינו הרב משה בן רחמים מרציאנו ז"ל, הרב יהודה בן סוסאן ז"ל, המנוח אברהם ז"ל בן רבי שמעון מרציאנו ז"ל – ראש חברה קדישא בדבדו – חלקם אינם בחיים ותנצב"ה אמן.

 ויבדלו לחיים טובים, ור אבי מורינו הרבה מאיר מרדכי מרציאנו הי"ו, היקר אבקהם ענקונינא – באר שבע -, רבי יוסף בן גיגי – באר שבע, הרב יצחק מרציאנו – באר שבע , בן הרב רחמים מרציאנו ז"ל, הרב משה הכהן די ברמליל – ירושלים, היקר שמואל בן חמו דסבאטא – לוד.

הרב ציון ענקונינא – ירושלים, היקר משה די שלמה מרציאנו להרהאר – פריז, היקר יוסף מרציאנו להרהאר – קזבלנקבה, הרב מסעוד אמסלם הי"ו בן המקובל האלוהי החכם רבינו שלמה אמסלם זיע"ט רבה של העיר מידלת, דודי מר משה מרציאנו – בן מ"ז רבי יוסף ציון ז"ל, וכן גב' סליטנא כהן – לבית בן סוסאן, גב'  מרים מרעלי – לבית בן חמו, יתברכו במיטב הברכות מן השמים אמן.

 הצב"י אליהו רפאל מרציאנו. 

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2012
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר