ארכיון יומי: 28 ביולי 2012


דבדו עיר הכהנים

ביקור דה פוקו בדבדו:

בהכנת מסעו הארוך במרוקו בחר לו דה פוקו בלבוש יהודי מסורתי במקום מלבוש מוסלמי. לדה פוקו התלווה לאורך מסעו היהודי מרדכי אביסרור, ובבל מקום יהודים הם שנותנים לו מקלס ומחסה ומוסרים לו מידע יקר. כך היה בדבדו שם ביקר בחודש מאי 1884.

משך ארבעת ימי שהותו בדבדו ירד גשם זלעפות", בביקורו החשאי נחבא דה פוקו בבית סבא רבי משה מרציאנו, מראשי הקהל בימים ההם. ביום הוא נחבא מסכנת ערבים שיחשדוהו למרגל מאירופה ובלילה הוא יצא לעבודה מעשית באיסוף מידע ורישומים. הביקור כמעט המיט אסון על קהילת דבדו:

 הקול נשמע שנוצרי התחבא אצל יהודים. אישה ראתה איך דה פוקו רחץ וטיהר את ידיו ואת פניו כאשר קם בבוקר, הבינה שהאורח אינו יהודי, אותו יום סיפרה לשכנתה מה שראתה, גערו בה לבל תדבר אחרת יתפרסם העניין ויגיע לידיעת המוסלמים.

סערה התחוללה בשכונות המוסלמים ואסון נמנע בהשתדלות ראשי הקהל רבי אברהם בן שושן וסבא רבי משה. זמן מה אחרי שהקצין הצרפתי עזב את דבדו תקף אספסוף מוסלמי את שכונת היהודים ושדדו את בתיה.

יהודי מרוקו הצילו את חייו של דה פוקו ותרמו רבות להצלחתו ועם כל זאת הוא היה כפוי טובה ותיאר את היהודים ואת מצבם במלים בוטות, תיאור שהדהים רבים.

מרד בוחמאדה (אלול תרס״ב — אלול תרס״ט)

המלך מולאי חסן הראשון אשר התייחס בעין טובה לקהילת דבדו מת בשנת 1894. בנו הצעיר מולאי עבד אל עזיז ישב על כסא המלכות. המלך הצעיר ידוע היה כאדם פתוח לתרבות ארצות אירופה ומוכן לשיתוף פעולה מצד מדינות אלה, על מנת לקדם כלכלת ארצו המבוססת על שיטות ישנות.

נפוצו שמועות על שעשועי המלך הצעיר בארמון, על מתן הטבות מרחיקות לכת מדינות אירופה במרוקו. המלך יזם רפורמה במסים שפגעה בהכנסות בעלי הפריביליגיות — השריף והקייד — התסיסה בעם נגד המלך לא איחרה לבוא ובאיזורים רבים במדינה הופרו סדר וחק — ההתנגדות למלך התחזקה עד למרד גלוי.

בראש המורדים עמד זילאלי בן דריס המכונה בוחמארה. לפני המרד הגלוי בוחמארא סייר רבות במזרח מרוקו. פעם הציג עצמו כמכשף ומגלה עתידות, ופעם כשריף וכקדוש. הוא ניצל את סיוריו לעמוד על מדת נאמנותם של אנשי המכזן, המופקדים על החק והסדר — למלך.

בסיוריו הרבים נהג לרכוב על אתון. בוחמארה ליכד סביבו שבטים רבים בין תאזה לאוג׳דה ובין דבדו למליליה. ללא קרבות או התנגדות כבש המורד בשנת 1903 את העיר תאזה והכריז שם על עצמו כמלך. באותה שנה אנשיו השתלטו על דבדו. ב־1904 כבש את העיר אוג׳דה ושליטתו על העיר נמשכה רק חדשים מעטים.

מזרח מרוקו נתונה הייתה למרותו. לזמן מה נראה שהוא סיכן העיר הגדולה פאס אשר בסביבתה התחוללו קרבות בין חיילי המלך לאנשי המורד. ב־1905 בסיוע אנשי שבט בני גיל מאיזור דהרא, דרומית לדבדו וברגנט, שם מצור על חיילי המלך בתוך אוג׳דה.

ולא עלה בידו לכבוש העיר. המורד לא השכיל לבסס שלטונו והוא ואנשיו נעו ונדו במזרח מרוקו. בוחמארה נלכד בתרסט. חיילי המלך הובילוהו סגור בכלוב עד לפאס, שם הוציאוהו להורג. יש טוענים שהמורד הושלך לחיות טרף בגן החיות של פאס.

נזק רב בנפש וברכוש, נגרם לקהילות מרוקה מאוג׳דה ועד קזבלנקה. קהילת תאזה מרכז המרד נחרבה. שלמה כהן מחבר יומן פאס כתב… שדדו יהודים בתאזה ולא השאירו להם אפילו הלבוש שעליהם ונשארו ערומים ויחפים. ומתו שתים עשרה יהודים.

מכאן כינויו – בוחמארה — בעל האתון.

והיהודים שנשארו בתאזה עזבו את העיר. היהודים השאירו כל רכושם כי פחדו להישאר בעיר כאשר חיילי המלך יצאו משם… מיהודי תאזה באו לפאם, לא נשאר אף יהודי שם… מקצתם הלכו לתלמסאן ולמליליה.

עוד לפני שפרץ מרד בוחמארה סבלה קהילת דבדו ממרד בועמאמא. המורד בועמאמא ניהל שנים רבות פעולות מלחמה נגד כוחות צרפת דרומית לווהרן ותלמסאן. סיוע רב ואהדה רבה הייתה לו במזרח מרוקו. פגיעות ביהודים וברכושם ופחד ואימה מאנשי בועמאמא שררו בקהילות מזרח מרוקו.

שיירות הסוחרים מעטות בדרכים והמסחר בכי רע. ימי צרות ומלחמות בין מלכים ומורדים. יהודים מדברו עזבו את עירם והלכו לערי אלג׳יריה. בו חסירה מאנשי המורד בועמאמא שלט בדברו והציק ליהודים. בתרס׳ג הכתירו אנשי דבדו את בוחמארה ובו חסירה הצהיר אמונים לרוגי (זה השם במרוקו למורד במלכות).

המרד גרם ליהודי דבדו להתפלג לשתי מחנות: הכהנים ובראשם הנגיד דוד בן חידא תמכו במורד, ובתמורה, בוחמארה חיזק מעמדו של נגיד הכחנים במושל העיר דבדו. משפחת מרציאנו ואחרים שמרו אמונים למלך עבד אל עזיז.

בהתחלה אנשי בוחמארה גבו מסים מבני הקהילה, לימים הטילו מסים כבדים עד כדי שוד וביזה, ולבסוף עצרו עשרה נכבדים מהקהל אשר נלקחו לכלא בכפר זא היא תאורירת. בין העצורים היו: רבי יהודה בן שושן, מסעוד מרעלי, סבא רבי משה, וכן סבא רבי אליהו מרציאנו.

העצורים חיו שם בתנאים קשים ותוך עינויים מרים — המורדים היו מוציאים יום יום העצורים לחם השמש, עד שבריאותם נפגעה ממכת שמש. כמה מהם לא האריכו ימים הי׳׳ד. מאז בהלה ואימה היו מנת חלקם של יהודי דבדו. אין יום נקי משמועות רעות, ביזה ושוד בבתים ובחנויות. היהודים מסתגרים בשכונה אין יוצא ואין בא.

 היהודים הגיעו לחרפת רעב. רבנים  הכריזו על ימי צום וקהל גדול מתאסף ברחבת בית העלמין לתפילה ולתחנונים. אנשים הלכו יחפים לרחבה, יושבים על הארץ לקריאת תהילים ולשמוע תוכחות מוסר. ומשם הלך הקהל לבתי כנסת להתפלל בתרועה ובקול שופר. בתרס״ח שוחררה דבדד מעול בוחמארה.

מרד בוחמארה גרם לשינויים בקהילה: בשנות המרד התמנה כאמור נגיד הכהנים למושל העיר דבדו, המתיחות בין הכהנים והעם הגיעה לשיא, בריחה ועזיבה של יהודים רבים לערי אלג׳יריה, לאוג׳דה, ולמליליה.

כאשר הצורר נפל ונלכד השפעת משפחת מרציאנו גדלה ונגיד הכהנים, איש המורד, הודח מתפקידו ועזב את דבדו. אין ספק שתדמית משפחת הכהנים נפגעה מכך ששיתפו פעולה עם הרוגי. מאידך נגיד משפחת מרציאנו זכה לתמיכה מצד אנשי המלך ומצד שלטונות צרפת והרי בני מרציאנו נתנו חסות לקצין פוקו בשנת 1884.

ג׳ראדה היא לעווינאת

ימים קשים עברו על יהודי ג׳ראדה ואוג׳דה. בשנת תש״ח נפוצו שמועות על טבח קרוב מצד המוסלמים. את השמועות חיזקו תקריות שבהן יהודים הוכו קשות והוכרז חרם על מסחר ומגע כל שהוא עם יהודים. מתח כבד וחרדה שררו בקהילות אלה.

 ראשי קהילות אוג׳דה פנו לממונים על הסדר, אך לא היו תוצאות לפנייתם. ביום שני השבעה ביוני 1948, באוג׳דה התקיף ההמון, בתים וחנויות של יהודים: ארבעה, נהרגו, עשרות רבות נפגעו ובתים וחנויות נבזזו. בליל השמונה ביוני אירעה התפרעות בג׳ראדה, עיירה קטנה סמוכה לאוג׳דה: שלושים ושבעה יהודים נרצחו ביניהם הרב המקומי רבי משה כהן הי״ד, וקרוב לשלושים נפצעו.

הסיכות למאורעות ג׳ראדה ואוג׳דה היו הידיעות על ג׳יהאד עמי ערב נגד הכרזת מדינת ישראל, ושמועות שהעיר אוג׳דה משמשת בתחנת מעבר ליהודי מרוקו בדרך לעליה ארצה. ניצולי הטבח האכזרי נשבעו לבל יחזרו לג׳ראדה לעולם, והכריזו חרם על מקום פורענות זה. קינות לזכר הטבח הנורא חיבר רבי שלמה כהן זאגורי. המאורעות גרמו זעזוע בין יהודי מרוקו ובמיוחד בדבדו שרוב ההרוגים היו מיוצאי הקהילה.

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מוזיאון ישראל-מבט חטוף על עברם של יהודי מארוקו-דוד קורקוס

מבט חטוף על עברם של יהודי מארוקו-דוד קורקוס

יתר־על־כן, תמיד יזמו וביצעו את הפשעים גורמים זרים. בשנת 1033, כמעט מאתיים שנה לאחר הרדיפות של אידריס הראשון, בא אמיר מן המזרח, כבש את פאס והכריז על חוקיותן של רדיפות היהודים. יותר מששת אלפים יהודים נרצחו, נשותיהם נלקחו בשבי וכל רכושם הוחרם.

יותר ממאה שנה לאחר־מכן ירדו האלמוחדים האכזריים מהרי האטלאס, ולא חסו על מוסלמים ויהודים כאחת. בשנת 1165, עם עלייתו לשלטון של מלך חדש מכת זו, נעשו הרדיפות לשיטתיות, ואי־אפשר היה לחיות בגלוי כיהודי.

אסון זה, שהיה הגדול ביותר שפקד אי־פעם את היהודים בארצות האיסלאם, הקיף את כל צפון־אפריקה וספרד המוסלמית. בשנת 1230 היה נדמה, שסוף־סוף יוכלו היהודים לנהל חיים רגילים בקיסרות האלמוחדית, והנה הופיע טוען לכתר במראכש ורצח את שכירי־החרב הנוצרים של הסולטאן החוקי, ועמם יהודים רבים.

זמן־מה לאחר־מכן עלתה לשלטון שושלת המרנידים, והחלה תקופת־שלווה של יותר ממאתיים שנה, המכונה בפי כמה היסטוריונים של המגרב ״התקופה היהו­דית״. בשנת 1275 אמנם ביקשו אחרוני חסידיהם של האלמוחדים לתקוף את יהודי פאס, אך הסולטאן נחלץ אישית להגנתם.

יורשו של מלך זה העלה משפחה יהודית לפסגת השררה — את בני ואקאסה (או רוקאסה). שניים מבניה של משפחה זו היו שרים בעלי השפעה, אלא שלבסוף נפלו קרבן לתככי הארמון. אולם מפלתם של בני ואקאסה לא השפיעה לרעה על מצבן הטוב של הקהילות היהודיות. 

למרבה הצער נכחדה שושלת המרנידים במרחץ־דמים: התנועה הקנאית של המאראבוטים רצחה בשנת 1465 את אחרון שליטיה של שושלת המרנידים, ועמו את יועצו היהודי זוהרן בן בטאס. מהפכה זו הביאה למותם של יהודים רבים ברחבי הארץ.

בשנים 1492 ו־1496 קיבלו בני־ואטאס, יורשיהם של המרנידים, את גולי ספרד ופורטוגאל בזרועות פתוחות. תוך זמן קצר הגיעו רבים מגולים אלה לעמדות־ מפתח ומילאו תפקיד חיוני ביותר במשא־ומתן בין המעצמות הנוצריות לבין מארוקו.

אנשים אלה, שביניהם היו בעלי שיעור־קומה — כמו בני משפחות בנזאמר, רזאלס ורוטי — נרתמו להצלת האנוסים שנשארו בחצי־האי האיברי. לאנוסים אלה נהפכה מארוקו למקלט, שבו יכלו סוף־סוף לקיים בגלוי את מצוות התורה.

באותו הזמן כבשה פורטוגאל רבים מנמליה של מארוקו, וכך הביאה לכינונה של שושלת הסעדיים. בני שושלת זו עוד חיזקו את מעמדן של המשפחות היהודיות הנכבדות, ואילו את המוני היהודים על־פי־רוב דיכאו, ומפעם לפעם הטילו עליהם מסים כבדים, שמהם נהנו בעיקר הפקידים. מצב זה, שהחמיר במיוחד בימי פורענות, נשאר ללא שינוי עד המאה הי״ט.

מלכי השושלת הסעדית הקיפו את עצמם יהודים רבים: טביעת המטבעות היתה נתונה בידיהם כמקודם; מאסטרה מוסה ואחריו יוסף ואלנסה היו המפורסמים שברופאיהם הפרטיים; וכיבושה של פאס בשנת 1549, שחיזק מאוד את השושלת הסעדית, נעשה בראש וראשונה בעקבות הפצרותיו של מזכירו היהודי של השריף, שמואל קאבסה.

בימי שלטונה של השושלת הסעדית מילאו היהודים תפקיד מדיני ממדרגה ראשונה. אחד מהם, שמואל פאלאש ממראכש, מייסדה האמיתי של קהילת אמסטרדאם המהוללת, חתם על אמנת־הידידות הראשונה בין מארוקו ובין ארץ נוצרית, הולאנד, שבה שימש שגריר מטעם הסולטאן. משה פאלאש היה ״שר־חוץ״ ויועץ אישי של ארבעה סולטאנים זה אחר זה.

השושלת העלאוית, המושלת עד היום, חבה אף היא חוב גדול לנתיניה היהודים.

לפני עלותו לשלטון היה למולאי ראשיד, השליט הראשון של שושלת זו, מעין ״איש־סוד״ ו״גזבר״ יהודי, אהרן קארסינה מתאזה. את פאס לא יכול היה לכבוש אלא בעזרת היהודים, ואלה הכניסוהו בסתר אל תוך המלאה, מקום שם בילה את הלילה בביתו של אחד הנכבדים, יוסף מאנסאנו. למחרת היום השתלט על בירתה של מארוקו ועלה על כס־המלכות. כל העובדות הללו סולפו על־ידי האגדה, המספרת על מעשי הגזל והרצח של היהודי בן־משל, אשר אל־נכון לא היה ולא נברא.

מולאי איסמעיל, הסולטאן הגדול של מארוקו, שאחד מצאצאיו הוא המלך חסן השני, חב אף הוא הרבה ליועצו יוסף מיימרן, שבישר לו את דבר מותו של אחיו מולאי ראשיד, הניע אותו לתפוש את השלטון ואף מימן את המיבצע.

הסולטאן סידי מוחמד בן עבדאללה שיתף יהודים בכל עיסקה מסחרית עם האירופאים ובכל משא־ומתן שניהל עם חצרות־המלכות באירופה. יורשיו עשו כמוהו — משנת 1772 עד שנת 1894. אולם שני שליטים גמלו ליהודים רעה תחת טובה: מולאי יזיד ומולאי סולימן.

 מולאי יזיד היה מטורף צמא־דם, שרגז על יהודי תטואן על שסירבו לתת לו כסף כאשר מרד באביו, ולכן רדף את יהודי מארוקו מיד עם עלותו לשלטון בשנת 1790. הוא בזז קהילות רבות, הטיל מסים כבדים על קהילות אחרות, גירש את היהודים מפאס ובנה מסגד בשכנותם, ואף הוציא להורג את נאמני אביו היהודים.

אגב, טירופו של רודן זה פגע גם בנתיניו המוסלמים. כאשר נכנס למראכש, ציווה לנקר את עיניהם של מאתיים נכבדים מוסלמים; את יתר התושבים הפקיר ליצריהם של חייליו. מותו בשנת 1792 מילא את לב הכול שמחה. יורשו, מולאי סולימן, תחילה נהג ביהודים בדרכי־ נועם, אך בשנת 1808 ציווה לסגור במלאח את הקהילות היהודיות הגדולות והעשירות של תטואן, סלא, רבאט ומוגאדור.

בתריסר משפחות ידועות ממוגאדור נהג לפנים משורת הדין בשל התועלת שצמחה לו מהן. שאר הסולטאנים משושלת העלאוים לא שכחו את שירותיהם הטובים של היהודים לשושלתם. בימים קשים היו להם למגן, ובימי שלום דאגו לרווחתם. לדוגמה: בשנת 1848 שחרר עבד א־רחמן בן הישם את היהודים שביקשו להשתקע בארץ־ישראל מתשלום האגרה בעד היתר־היציאה.

גם לא תישכח תגובתו של מוחמד החמישי על חוקי וישי, בהצהירו בהזדמנויות רבות, כי לא ירשה לפגוע ביהודי ארצו, בין ברכושם ובין בגופם. ואכן, לא זו בלבד שיהודי מארוקו עברו תקופה איומה זו בשלום, אלא אף רבים היו הפליטים היהודים מאירופה הכבושה שמצאו מקלט בארצו. משמעות רבה נודעת גם לעובדה, שעד היום יושבת במארוקו הקהילה היהודית הגדולה האחרונה בארצות האיסלאם.

דוד קורקוס

Ygal Bin-Noun- יגאל בן-נון-Juifs marocains Le prix de l’exil 

Juifs marocains

Le prix de l’exil 

Dans un récent article, l’historien Yigal Bin-Nun revele les dessous de la negociation entre l’Etat d’Israel et les autorites marocaines pour l’evacuation des juifs du Maroc. 

Par : Majda Fahim, « Juifs marocains, Le prix de l'exil », Le Journal Hebdomadaire n° 390 du 4 au 10 avril 2009, Casablanca, pp. 54-57. 

«L’histoire des juifs du Maroc apres l’Independance est marquee par l’evacuation presque totale d’un quart de million de juifs en direction d’Israel ». Comment une population enracinee dans une terre depuis pres de 2000 ans a-t-elle ete amenee a la quitter en si peu de temps ? La question continue de preoccuper des chercheurs tels que Yigal Bin-Nun, convaincus que des pans entiers de cette histoire restent a decouvrir. Les raisons du depart massif des juifs ne sont pas simples a elucider. Seule une conjonction de facteurs – culturels, socio-economiques et historiques – permet de rendre compte de l’etat d’esprit qui a pousse cette population au depart.

Un avenir incertain. Dans son dernier article intitule «La negociation de l’evacuation en masse des juifs du Maroc», ce professeur de l’Universite Paris VIII dresse le catalogue des raisons de ce départ. Pour l’historien, «une des raisons que l’on n’évoque jamais mais qui reste primordiale est le changement démographique» : un processus qui avait débuté bien avant le XXe siècle et qui avait conduit la population juive à migrer des campagnes vers les petites villes, ou des petites villes vers les grandes villes. Ces migrations intérieures expliquaient pourquoi, à l’indépendance, Casablanca concentrait plus de la moitié de la population juive du Maroc. Tout était prêt en quelque sorte pour faciliter une émigration de masse. «La grande majorité des juifs qui ont quitté le Maroc l’ont fait pour améliorer leurs conditions de vie et leur situation socio-économique», explique Bin-Nun. Un autre facteur de taille qui a facilité le départ des juifs est l’occidentalisation rapide de la communauté. Celle-ci fréquente, en effet, depuis 1864, les écoles de l’Alliance universelle israélite où l’accès au savoir se fait par la langue française – devenue vecteur de la modernité. Imprégnés de la culture républicaine, les juifs aspirent désormais à l’assimilation avec les Français. Cependant, la nationalité ne leur sera jamais accordée comme en Algérie, et les lois antisémites de Vichy pendant la guerre finiront de décevoir les espérances françaises dont certains se berçaient. Cependant, l’éducation qu’ils ont reçue n’en a pas moins contribué à creuser un fossé entre eux et la majorité des musulmans. 



Sentiment d’asphyxie. Dès 1948, avec la création de l’État d’Israël, les exactions contre les juifs se multiplient au Maroc comme dans les autres pays arabes. En juin 1948, un mois seulement après la création d’Israël, ont lieu les événements sanglants de Jerrada et d’Oujda qui feront 43 morts. Un autre incident, bien qu’il n’ait pas de lien direct avec le conflit israélo-arabe, est à déplorer le 3 août 1954 à Petit-Jean (Sidi Qacem) : six commerçants juifs sont tués. Quoi qu’il en soit, le panarabisme, en plein essor à cette époque, ajoute au malaise de la communauté. Vient alors l’époque de l’Indépendance et son lot d’espoirs. Une certaine euphorie s’empare de la communauté. Un juif, Léon Benzaquen, est nommé ministre. Mais cet enthousiasme ne durera guère. En cause, pour l’auteur, la politique du jeune État indépendant marocain. Même si, d’après lui, «le Maroc est le seul pays où les choses se sont passées différemment. Dans la plupart des pays arabes (Libye, Syrie, Liban), les juifs ont été expulsés». Cependant, certaines de ses premières décisions en tant nouvel État indépendant ne pouvaient pas rester sans conséquence. Plus particulièrement la promotion, dans les discours, de l’arabisation fera craindre aux juifs de perdre leurs avantages acquis grâce à leur maîtrise de la langue française sous le Protectorat (la connaissance de la langue française était un atout pour travailler dans l’administration). Mais surtout, le Maroc va commettre l’erreur stratégique de bloquer l’octroi de passeports à ses citoyens juifs. Jusqu’en 1956, l’émigration vers Israël s’organisait sous l’égide de Qadima (organisation créée par le Mossad), qui avait des bureaux dans plusieurs villes importantes du Royaume. Mais la politique de blocage de l’octroi des passeports va pousser les juifs candidats au départ à entrer dans la clandestinité. Pour l’ensemble de la communauté, cette atteinte à la liberté de circulation crée un sentiment d’asphyxie, aggravé par la rupture unilatérale des relations postales avec l’État d’Israël à l’occasion de l’adhésion à l’union postale arabe. Finalement, ce sont des facteurs d’ordre psychologique – la crainte d’une «catastrophe» – qui seront à l’origine de ces départs, plus que la réalité des événements eux-mêmes.



Opération Yakhin. 1961 marquera un tournant. L’année commence avec le naufrage du Pisces – un bateau transportant des juifs qui émigraient clandestinement – le 11 janvier et qui fait 43 morts. A cette occasion, le Mossad organise une opération de communication comprenant la distribution de tracts dénonçant la politique de blocage des passeports. Quelques jours auparavant, la visite de Nasser, qui s’est accompagnée de nombreuses exactions commises par la police sur les juifs, a traumatisé la communauté (voir extrait). 1961, c’est aussi l’année de l’accession au trône de Moulay Hassan, plus pragmatique sur la question  et assez ouvert à la possibilité d’une émigration «légale» dont il comprend qu’il peut tirer un bénéfice politique. Tous ces changements annoncent l’avènement d’une troisième étape dans l’histoire de l’émigration juive marocaine, celle de l’opération Yakhin (1961-1966) qui succède à celle de l’époque de Qadima (1948-1956), et celle, clandestine, de la Misgeret (1956-1961). C’est grâce à une longue série d’entretiens et de contacts entre agents israéliens et proches du Palais par l’intermédiaire de juifs marocains que tout cela a été rendu possible. Dès mai 1961, «commencèrent les premiers préparatifs pour contacter le ministre du Travail Abdelkader Benjelloun et le prince Moulay Ali Alaoui, tous deux proches du roi», écrit Bin Nun. Depuis le naufrage du Pisces, Israël est convaincu de l’intérêt de mener des négociations pour débloquer la situation. Le raisonnement de l’État juif est le suivant : puisque «le départ des juifs du pays porterait atteinte à son économie (…) par conséquent le Maroc devait être indemnisé». Deux personnalités de la communauté seront chargées d’établir des contacts avec les autorités marocaines : Sam Benazeraf et Isaac Cohen Olivar. Entre la mi-juin et fin juillet, une série de pourparlers ont lieu entre les protagonistes. Un accord de compromis est trouvé. Cet accord secret – conclu oralement – prévoyait le versement d’un montant variant entre 100 et 250 dollars par émigrant juif aux autorités marocaines. L’organisation logistique de l’évacuation est assurée par la HIAS, au moyen de passeports collectifs. Ainsi, entre novembre 1961 et la fin de 1966, ce sont 97005 juifs qui sont évacués. Selon Yigal Bin Nun, les autorités marocaines auraient reçu pour les 26 000 premiers migrants 100 dollars par personne puis ce montant serait passé à 200 dollars, puis 250 dollars. Plusieurs personnalités marocaines d’envergure auraient été impliquées dans cette transaction : des ministres – dont bien évidemment Benjelloun – mais aussi le cousin du roi Moulay Ali. L’article de Bin Nun évoque notamment les avantages qu’ont pu en tirer certains hauts fonctionnaires dont le directeur de cabinet d’Oufkir Abdelwahab Lahlali et des personnalités possédant des intérêts dans le secteur des transports.  
Au total, cette évacuation, qui a été menée en un temps record, aurait coûté à Israël entre 20 et 30 millions de dollars de l’époque. Une telle précipitation était-elle vraiment nécessaire ? Pour l’auteur, «les juifs marocains ne couraient aucun danger. Tôt ou tard, ils auraient quitté le Maroc mais cela aurait pu se faire plus doucement». Le contexte troublé de la seconde moitié du XXe siècle explique peut-être une telle frénésie. 

Question-Réponses : Yigal Bin-Nun

Auteur de «La négociation de l’évacuation en masse des juifs du Maroc».
Historien, Professeur à l’Université Paris VIII.

«Ce sont les juifs marocains eux-mêmes qui ont fait pression sur les émissaires pour partir»

Vous parlez d’«évacuation» plutôt que de «départ» pour évoquer l’émigration des juifs marocains. Pourquoi ?
A partir de novembre 1961, l’émigration juive est orchestrée et financée et elle bénéficie de l’organisation par une agence – en l’occurrence l’HIAS (Hebrew sheltering and Immigrant Aid Society). Il ne s’agit donc plus de départs – d’ailleurs les juifs vivant dans les petits villages du sud marocain ne pouvaient pas partir d’eux-mêmes. 



Qu’apporte de nouveau votre travail ?

Je raconte ici toute l’histoire de l’accord de compromis, reconstituée à partir des archives de l’HIAS, du ministère israélien des Affaires étrangères, du Mossad et de l’Agence juive. Une indemnisation par tête de 100 à 250 dollars a été offerte à l’État marocain. 



Parmi les motivations des juifs à émigrer, vous évoquez la crainte de l’arabisation. Pourquoi ? Le bagage culturel arabo-musulman était-il défavorable aux juifs ?

J’ai relevé la récurrence dans la presse marocaine de propos antijuifs. Ils n’étaient pas extrêmement virulents mais il y en avait beaucoup. Des attaques, des insinuations. L’assimilation systématique des juifs et des israéliens. En 1962, le journal Akhbar Dounia publie la photo d’un homme présenté comme un officier israélien en promenade à Casablanca. Cet homme portait en fait l’habit officiel des croquemorts juifs… On a reproché au Grand rabbin de ne pas avoir assisté à la cérémonie de réception de Nasser en 1961. Mais il n’avait tout simplement pas été invité ! Plus que l’islam et le panarabisme en tant que tels, c’est la peur de l’avenir dans un pays non démocratique, sur fonds de guerres israélo-arabes, qui a été déterminante. 



Est-ce à dire qu’il n’y avait pas d’acculturation des juifs à la société marocaine ? Vous évoquez à plusieurs reprises l’assimilation des juifs à la culture française sous le Protectorat...


Il est vrai qu’avec les écoles de l’Alliance israélite, on a négligé la langue arabe. Sans doute les juifs marocains maîtrisaient toujours un arabe parlé. Mais le fait est que l’on a privilégié le français, ce qui n’a pas manqué de créer un clivage avec le reste de la population. Aprèsla Secondeguerre mondiale, l’arabe devient même deuxième langue étrangère dans les écoles de l’Alliance ! Pourtant, il y avait encore beaucoup d’arabisants dans ces écoles, certains juifs étaient même professeurs d’arabe.



Vous n’évoquez que très peu la part de l’idéologie sioniste dans les raisons du départ…


C’est un mythe. Il est faux de croire qu’il y aurait eu une propagande sioniste et que les Israéliens auraient voulu convaincre les juifs du Maroc de partir. S’ils sont partis ce n’est pas pour des raisons idéologiques ni religieuses mais soit parce qu’ils nourrissaient une grande admiration pour Israël, soit, pour ceux qui sont allés au Canada ou en Europe, par souci de mettre en valeur leurs compétences. D’ailleurs, si des émissaires israéliens avaient été envoyés, ce n’était que pour la protection de la communauté, pour le cas où elle aurait couru certains dangers. Mais force a été pour eux de reconnaître qu’au Maroc, la communauté vivait, selon leurs dires, un «âge d’or». Ce sont les juifs marocains eux-mêmes qui ont fait pression sur les émissaires pour partir.



Vous écrivez  «Bien que les Israéliens eussent établi des relations étroites avec le dirigeant de l’opposition Ben Barka (…) ils préférèrent en fin de compte négocier avec le jeune roi»…

En effet, en Israël, tous étaient convaincus en 1959 que la gauche était sur le point de prendre le pouvoir. Les organismes juifs internationaux, qui entretenaient des contacts réguliers avec les partis politiques et le Palais, ont donc joué sur les deux tableaux. Ben Barka leur en a fait voir : il recevait un paiement mensuel du Mossad, et tous les jours il appelait l’ambassade d’Israël à Paris. Il avait besoin d’argent pour son action politique. Un jour, Israël s’est rendu compte que Ben Barka ne serait pas en mesure de tenir ses promesses. Ils ont alors changé de tactique et se sont tournés vers Moulay Hassan. Dès 1960, ont lieu les premiers échanges. Bensalem Guessous est envoyé comme émissaire auprès de Golda Meir pour initier une négociation. En août 1961, un accord de compromis pour l’émigration des juifs marocains est trouvé grâce à plusieurs personnalités dont Moulay Ali, cousin du roi Hassan II.



Une transaction financière aurait été conclue, que vous évaluez à 20-30 millions de dollars. Avez-vous une idée de ce qu’il serait advenu de cet argent ?

Je ne sais pas. Les Israéliens n’ont jamais dit que cet argent devait aller dans le compte personnel de Hassan II. Cela est d’ailleurs improbable car trop de personnes étaient impliquées. D’ailleurs, les Israéliens avaient exigé une certaine officialisation de la chose. Hassan II l’avait annoncé à son gouvernement, en présence de plusieurs de ses ministres. 



Vous semblez dire dans l’article que la transaction a aidé des juifs marocains à quitter le pays pour d’autres pays qu’Israël…

Dans la communauté juive, il ne fallait pas parler d’Israël. Alors on disait qu’on partait au Canada. Tout cela facilitait les choses pour le Palais, qui craignait que Ben Barka ne l’accuse de mener une politique pro-israélienne parce qu’il assouplissait les conditions pour le départ des juifs. Il a d’ailleurs fallu qu’Israël verse des sommes importantes à Ben Barka pour qu’il n’y ait pas de résolution de son parti contre Hassan II dans le domaine de l’émigration juive. 
 


Vous affirmez que Ahmed Réda Guédira aurait reçu de l’argent de l’État juif  pour le journal de son parti Les Phares

En tant que ministre de l’Intérieur, il pouvait avoir une influence sur les départs. Au lieu d’accepter directement l’argent d’Israël, il a préféré qu’il soit versé à son journal. Guédira n’est pas le seul à avoir récolté de l’argent à cette occasion. Oufkir, en revanche, avait la réputation d’être incorruptible aussi sans doute n’a-t-il jamais été approché.  
Propos recueillis par M. F.

קינות לתשעה באב – נוסח מרוקו-קישורים ליו טיוב -ט' באב

http://www.youtube.com/watch?v=8HugGyJK03Q

http://www.youtube.com/watch?v=tfHx0gLKr20

http://www.youtube.com/watch?v=CKr2HOrxwEg&feature=results_main&playnext=1&list=PLC4DC78B0CC62D641

http://www.youtube.com/watch?v=t54S9SHcuj4&feature=results_main&playnext=1&list=PLF8530BED11DB0797

http://www.youtube.com/watch?v=eYKeaB5kU4g

 

 

קינות לתשעה באב – נוסח מרוקו-קינה לדון יהודה יחייא ז"ל.

קינה לדון יהודה יחייא ז"ל.

 

יהודה וישראל דעו מר לי מאוד.

לכן בחטאתי אנא אֶרעד רעוד / יהיה לבבי בי / בכת אשמע בכֹת .

ועת שׂחוק ארה / אזי אסלוד סלוד / בן אח ואחות אם / ואף כל שְאֵר / תבכּו למשפחות / וגָדרו בם גדוד.

דור טוב לכל אישים וגם נשים בְּכו / ואני בבכיתי / אז אחַריד חַרוד /

 

חָסרָה נגינתי. ושמחתי בעוד. אזכּור למקדש כי.אבדנוהו אבֹוד.

חסרה קהילת אל. ולומדי דת ודין. על זאת יהודה קום וישראל ספֹוד.

חסרה וגם קצרה. יחידתי לרבו. אבְדָן קהילותי. יחידתי לרוב.

 

חסרה ידיעתי. בקורות הזמן.אמאס לקול שירים. ומחול גם רקוד

חסרה עַצַת לומדים. לתושיה וצַר. הרג בחיריהם כמו צאן וַעְרוד.

חסרה חנינת אל. ורחמיו נשכְּחו. הוא לי כמו אכזָר, והֵמַר לי מאוד.

 

חסרה זכות אבות. ולא תָליץ בעד. זרעָם וסַף גִּזעם. ונֶחֶרדו חרוד.

חסרה צניעות כל. נְשֵי יַהרות ביום. נפלו ביד זרים. וקָפדו בם קפוד.

חסרה נחמת כל. יהודה כי יאוש. צמח בלִבותם. ונעקד בם עקוד.

 

חסרה פקודת אל. עלי הורגים בְנֵי. עמים וגם גוזלים וחושדים בם חשוד.

חסרה אמת תורה. והמצוה. אשר עם רוב גאון זרים. שכוחה מלימוד.

חסרה מתיקות . מבְּני עַזי ולא.

 

חסרה מרירותם ותשקוד בם שקוד.

חסרה ערבותם. וטובתם וכל חכמת חכמיהם. ונֶחֶלדָה חלוד.

חסרה תשובת אל. לצעקתם ואים. עונה ואין חומל. ונִלאָה מִפקוד.

 

חסרה שכינה משכוון מטה בתוך. מקדש וישראל. וחדלה מן רבוד.

חסרה ענות קדיש . וענות ברכו. בתי כנסיות. חרבים מיסוד.

חסרה זכירת צור. יהוה צבאות. יה ואלהים אל. ושין דלת ויוד.

 

חסרה נבואה בי. ונסתָּם כל חזון. אורים וגם תומים. וצירוף שם בסד

חסרה הגות תורה. ילדים עת גמור. שׂק אֶחגור על זאת. ואפדּנו אַפוד

חסרה כבוד שבת . כבוד מועד בכן. חושך וקדרות קח. יצועיך בו רְפוד

 

חסרה ערֵבות קול. חזנים מזמור. מפטיר מוצָניף. וגם פיטן לחוד.

חסרה כבוד מלכות. יהודה עד מלוך. האיש בנו דודו. יחיֶה עם בסוד.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
יולי 2012
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר