ארכיון יומי: 30 ביולי 2012


קו לקו. אסופת מאמרים

חוקר ורושם

שאול שם מעייניו ועיתותיו בלימוד ובחקר תרבותם של יהודי המערב, ולא היה שום שטח שלא התעניין בו. אין אני יכול לסכם ולסקור כאן את כל תחומי עבודותיו, אולי תהיה הזדמנות אחרת לכך. ברצוני רק להדגיש ולהבליט קו אחד שליווה את שאול בכל עבודותיו, והוא תחושת הרציפות התרבותית של יהדות מרוקו וקשרה האמיץ עם ארץ ישראל.

רציפות תרבותית

שאול חש כי במקרים רבים, התרבות של עם ישראל בארץ ישראל נשתמרה במערב בצורות שונות, בגלל שמירה חזקה על המסורת ומפני סגירת המערב לחדירת תרבויות זרות במשך דורות רבים. הוא מצא זאת בכמה דברים, על ידי חדירה עמוקה לכל פרט.

שמות ומלים עבריות ומקראיות, שנשתמרו בפי ההמון, בצורה נכונה או משובשת, באוצר הקללות והברכות שלהם, בסיפורי העם ובפתגמים, וכוי. שאול ערך רשימה של מאות מלים עבריות כאלו, פסוקים ושברי פסוקים, השגורים בפי הנשים היהודיות והמון העם, הוא שמח כל פעם ששמע או מצא מלה חדשה.

גם ביומו האחרון אמר לי בשמחה " תראה איזה פסוק מהנביא מצאתי מצוטט הרבה בפי ההמון: " לא יאומן כי יסופר " (חבקוק אי, ה) (על המלים העבריות שבפי יהודי מרוקו ראה מאמרו של משה בר אשר, לשוננו, מ״ב, עמי 163—189).

מנהגים ומסורות. שאול אסף ורשם כל מנהג שראה או שמע, וחיפש לו שורשים ומקורות. למנהגים רבים מצא שורשים עתיקים מאד מתקופת המקרא, המשנה או התלמוד. הוא לא התעלם ממנהגים חדשים מקרוב באו, ואף חשב שיש כמה מנהגים חדשים שמקורם במקובלים שהושפעו מרוח השבתאות. 

זהו נושא למחקר מעניין בפני עצמו, שכמה מלומדים וחוקרים נדרשו לו ולא הגיעו לאפס קצהו. רבי יוסף בן נאיים ז"ל בעל " מלכי רבנן ", כתב ספר מיוחד על מנהגי מרוקו וגילה את שורשם במקורותינו הרבים. ר׳ יוסף אסף יותר מארבע מאות מנהגים ( כפי שאמר לי הוא בעצמו ) ודן בכל מנהג בפרוטרוט.

 הוא קרא לספרו " נוהג בחכמה ", כי בו הוא סותר את דברי המסתכלים בזלזול על מנהגי אבותינו ודוחה את הלעג לשאננים, בהראותו כי מנהגי אבותינו תורה שלמה הם ושורשם במקור עליון, ( ועיין גם מה שכתב רבי רפאל משה אלבאז ז"ל בספרו " עדן מקדם ", ערך מנהג ).

שמות משפחה. שאול רשם כל שמות המשפחה הנהוגים במרוקו, חקר את מקורו של כל שם וניסה לתת הסבר לכל שם משפחה. מעין מה שעשה המלומד דוד קורקוס ז"ל ( מחקרים בתולדות היהודים במרוקו, ירושלים תשל"ו, עמי 131— 145).

בשמות משפחה רבים מצא שורשים שמגיעים לתקופה עתיקה מאד בבבל או בארץ ישראל. דוגמת השם " פרץ " שמסורת בידם שבאו מבית פרץ אשר ליהודה ( עיין הקדמת רבי יהודה פרץ לספרו " פרח לבנון ", ברלין תע״א ).

שירה ומחול גם בפיוט ובריקוד היהודי במרוקו, מצא שאול שרידים המחזירים אותנו לתקופה הקדומה של עם ישראל בארץ ישראל, וחלקים מהם נשתמרו במתכונתם עד ימינו (עיין מה שכתב בחוברת הדרכה, עמי  3).

הקשר עם ארץ ישראל

הקשר של יהודי מרוקו עם ארץ ישראל לא היה קשר רוחני בלבד על ידי תפילות ופיוטים וגעגועים לציון ולארץ אבותינו — אלא קיבל צורות מוחשיות וקונקרטיות. והרי אחדים מהדברים שרבי שאול נתן את דעתו עליהם:

תרומות נדבות וקופות צדקת לארץ ישראל לא פסקו מעולם ממרוקו, ואף בזמנים שהיה מצבם הכלכלי של היהודים קשה ודחוק, לא נמנעו מלתרום ומלשלוח כספים לארץ ישראל. היו גם אנשים רבים שהניחו צוואות מיוחדות והקדישו את רכושם או חלק ממנו לישוב ארבע הארצות, לעניי ירושלים או למוסד מסוים באדמת הקודש.

 בתקנות רבני מרוקו המפורסמות, נמצאת תקנה משנת בה"ר ציון (=שס״ג—1603) המחייבת כל יהודי לזכור את ירושלים ולתרום לה, במיוחד ביום חתונות, ביום הולדת בן ולקיים מגבית באחד באדר ( על פי המשנה " באחד באדר משמיעין על השקלים " ) ובפורים. מצבם של היהודים באותה שנה היה דחוק מאד, ואף על פי כן לא נמנעו מלקיים מגבית כללית. והרי ציטוט קצר מנוסח התקנה:

״…אמרנו מה נעשה לאחותינו, והכסף אזל מכלינו, ובאנו עד כיסנו ואין עוזר לנו, יען וביען כובד המסים והארגוניות, מכלה אפילו הגויות, ועם היות הקהילות הקדושות קהילות פאס יע״א בצעד, בלחץ מופלג — קמנו ונתעודד בשוקים וברחובות ללקט שבולי החסד בני קהילתנו ישצ"ו ועשו כפי היכולת האפשרי לעת כזאת…

 גם אנחנו מסכימים שיעלה זיכרוננו לטובה, שכל אחד ואחד מבני קהילתנו, קהילות פאס יע״א, ביום חתונתו יזכור את ירושלים בנדבה, כפי מסת ידו… וגם ביום שמחת לבוכשיזכה לבן זכר, וג״ב באחד באדר יעמדו חמשה מטובי בית הכנסת בכל בתי הכנסת לגביית טאסא אחת לשקלים. וביום פורים גם כן.

ותנתן דת בכל בני קהילתנו יע״א להיות גזבר אחד מיוחד לנדבת ירושלים בכל אחד מבתי הכנסיות הי״ג (=ה׳ ירחיב גבולן). (ספר התקנות, תקנה מח).

 

גם בזמן האחרון היו בכל בתי הכנסת במרוקו קופות מיוחדות למוסדות בארץ, קופת רשב״י, קופת רמב״ה ועוד, וגם קופת קק"ל.

שדרו"ת. מאז ומתמיד זרמו למרוקו ולצפון אפריקה, שליחים ורבנים, שבאו לאסוף תרומות : וכספים לארץ ישראל. השדרי״ם נתקבלו תמיד בכבוד ובאהבה. נוסף על כבוד תורתם של הרבנים, ראו בשדרי״ם הדרת קודש של ארץ ישראל ושל ירושלים בפרט.

 ולא זו בלבד שהם נזהרו משנה זהירות שלא לצער את השד״ר ולא לפגוע בכבודו, אלא השתדלו בכל עוז להשביע את רצונו ולא חסכו כל מאמץ להעניק לו את הכבוד ואת העזרה הדרושים. בתקנות של רבני מרוקו אנו מוצאים תקנה בנדון משנת תפ״ח (1724  ), כדלהלן:

…הסכמנו הסכמה גמורה… שכל שליח מצוןה אשר יצא פה פאס יע״א לקבץ נדרים ונדבות, הן לעיר הקודש ירושלים תוב״ב הן לחברון והן לצפת ת״ו — תיכף ומיד בבואו בשבוע שאחר הדרשה נשנס מותנינו בית דין ושאר תלמידי חכמים וכל מנהיגי עם הקודש והגזברים והשמשים, לצאת כל לילה ולילה באלמלאח לגבות לו נדבה, לשם ולזכות שולחיו, מן הבתים ומן החצרות, מכל איש ואשה, מכל בית ובית, ומכל שכונה ושכונה, איש לא נעדר, ולהכרית ולעשות לכל אחד ואחד לפרוע כפי מה שיראת לקהל שיצטרך לפרוע כל אחד ואחד.

כי כך היה הסדר והמנהג משנים הקדמוניות עם כל השלוחים… ואין לנו לפסוק עם שום שליח שום פסקא, בשום אופן בעולם, לומר לך ושוב ובשובך לשלום אנו חייבים לפרוע כך וכך… אלא נשתדל לגבות נדבתו מיד, ואם תספיק מוטב, ואם לא תישר בעיני השליח נוסיף לו צדה לדרכו לפי מה שהוא אדם… אך בזאת יאותו לו להתאכסן באכסניא לפי כבודו וכבוד מקומו…״ (תקנה סי׳ קנה).

שאול הקדיש זמן רב למחקר בעניין השדרו״ת במרוקו, למד כמה פרשיות בסוגיה זו, עשה רשימה ארוכה מאד של השדרי״ם שהיו במרוקו ושל המקומות שביקרו בהם, ואף תירגם סכומים ומטבעות למושגים של ימינו. הוא עשה עבודה זו באדיקות ובדביקות רבה.

עליות ספונטניות.. שאול נתן את דעתו לצורת העלייה של יהודי מרוקו, וראה בה עלייה ספונטנית, מתוך אהבה ומשיכה לארץ ישראל, שאותן שאבו מהתפילות, הבקשות והפיוטים ששמעו בבתי כנסת ובבתי אבותיהם.

 היו עליות של בודדים ושל קבוצות מתוך דחף פנימי, ולא מתוך בריחה מפוגרום ומחריפות. שאול עשה רשימה של ארגונים ותנועות שפעלו במרוקו לעליה לארץ.

 והדגיש כי אבותינו בדורות הראשונים ואף בדורות האחרונים, עלו לארץ תוך סיכון חייהם בדרכים קשות ומשובשות, באורחות עקלקלות מלאות חיות טרף או לסטים פראי אדם, במדבריות, בנהרות ובימים סוערים. הם עשו זאת באומץ לב ובאהבה. על אף הצרות הרבות שעברו עליהם בארץ, לא עזבוה ולא נטשוה בשעותיה הקשות.

עבודת שורשים לתלמיד- הקהילה היהודית-ארגון, חינוך וחיי ורוח

ג. הקהילה היהודית-ארגון, חינוך וחיי ורוח

מרוקו היא זו שקלטה את המספר הגדול ביותר של מגורשי 1492. אמנם לא כל המגורשים נשארו במרוקו. אבל בכך אין לגרוע מהעובדה שהקהילה היהודית המרוקאית הושפעה השפעה ניכרת מהמפגש עם מגורשי ספרד.

ארזילה היתה הנמל העיקרי שאליו הגיע המספר הגדול ביותר של אוניות מכל הלאומים ועל סיפונן פליטים מספרד. היא היתה קרובה לחוף האיברי ושוכנת עשרות קילומטרים בלבד מתיטואן ואל קצר אל-כביר, ששימשו תחנות מעבר עבור הגולים בדרכם לפאס. ארזילה נשלטה על ידי פורטוגל, ולפיכך שימשה הן את המגורשים שבאו היישר מספרד והן את האנוסים הפורטוגלים שפקדו אותה באופן חוקי במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-16 וניצלו את קרבתה לפאס ולמרכזים יהודיים אחרים, כדי לחזור ליהדות. לארזילה הגיעו בין היתר ב-1498 ״שבעת קדושי עליון״ פליטי שמד פורטוגל, שהמשיכו את דרכם לפאס, וכן הרב אברהם זכות ״תוכן המלך״, לאחר סיועו להכנת מסעותיו של וסקו דה גמה.

גולי ספרד השתייכו לכל השכבות החברתיות והיו ביניהם מצד אחד תלמידי חכמים דגולים ובעלי אמצעים, ומצד אחר אנשים פשוטים ללא אפיונים מיוחדים. הוותיקים שקיבלו את פני אלפי הגולים היו מדולדלים ומוחלשים על ידי מעשי טבח והמרות דת באונס.

נראה שהמגורשים קנו לעצמם מקום נכבד בקרב ה״תושבים״, לא רק בשל הרמה האינטלקטואלית הגבוהה ביותר של מנהיגיהם, אלא עקב מספרם הרב עד כדי שהפכו לרוב בכמה מקומות. המגורשים לא נבדלו לרוב מן הוותיקים על ידי יצירת קהלים נפרדים או על ידי התרכזות במספר מוגבל של יישובים, אלא התפזרו והתבססו בכל רחבי מרוקו, תוך כדי היטמעות בקרב התושבים.

המגורשים, שהעמידו את שירותיהם לרשות הגורמים הפוליטיים ששלטו במאה ה-16, הקימו מביניהם עילית חברתית רבת עוצמה, שהיתה בעלת השפעה פוליטית, כלכלית ורוחנית והצליחה להטיל את מרותה על כלל האוכלוסייה היהודית, מה עוד שעליונותם התבססה בדרך כלל על קריטריונים אוניברסליים של מצוינות אינטלקטואלית ורוחנית שנתקבלו על ידי התושבים.

תקריות והתנגשויות בין התושבים למגורשים לא חסרו כמובן בכל אחד מן המרכזים הגדולים שבמרוקו, במחצית הראשונה של המאה ה-16, אולם המאבק ביניהם לא הגיע עד כדי קרע בלתי הפיך וגם לא נוצרה ״אתניזציה״ של ההבדלים התרבותיים שהיו בין שתי הקבוצות, שנמנעו מלגבש לעצמן זהויות נפרדות ונבדלות.

נראה שבהשפעת המגורשים קיבלו רבני מרוקו את פסיקתם של הרבנים הספרדים ר׳ יצחק –אלפאסי ( הרי״ף ), ר׳ משה בן מימון ( הרמב״ם ) ור׳ אשר בן יחיאל (הרא״ש). במחצית השנייה של המאה ה-16, חכם ספרדי אחר – ר׳ יוסף קארו – חיבר את ה ״ שולחן ערו ך״. על יסוד פסיקתם של קודמיו אלה הפך ספרו ליסוד השולט במשפט העברי במרוקו.

החל מן המחצית השנייה של המאה ה-17 חדלו המגורשים לכתוב את תקנותיהם גם בספרדית-יהודית. עם זאת אימצו המגורשים לעצמם כמה ממנהגיהם של התושבים. השפעתם פשטה למעשה לכל תחומי החיים הקהילתיים.

1. ארגון הקהילה ומוסדותיה

למעשה ניטשטשו בהדרגה במרבית המרכזים החשובים התחומים בין ה״תושבים״ (הוותיקים) לבין ה״חדשים״. אמנם הבדלים בין שתי קבוצות אלה המשיכו להתקיים, במיוחד במנהגים ובאורחות חייהם, אך אלה הצטמצמו לשני תחומים: דיני אישות מסוימים, מנהגי תפילה שונים ולפעמים (כגון בפאס) בתי כנסת נפרדים. לעומת זאת בולט במאות ה- 19-17 ההבדל בין המרכזים הגדולים לבין הקהילות הקטנות המפוזרות על פני שטחים נרחבים(דרום מרוקו).

בקהילות הגדולות היתה הסתעפות גדולה של מוסדות הנהגת הקהילה — בית כנסת, בית דין ומוסדות חברה שונים — תוך פיצול רב בין בעלי התפקידים. אך בקהילה הקטנה חלש רוב על כל התפקידים איש אחד, ששימש ״שיח׳ אל-יהוד״ (ראש היהודים), ולידו שימש אחד החכמים בתפקיד רב, שוחט, סופר, שליח ציבור (חזן), מוהל וכיו״ב. בכמה עניינים פנו הללו לעזרתן של הקהילות המרכזיות.

בראש הקהל עמד ה״נגיד״ ולידו ״שבעת טובי העיר״ או ה״מעמד״, כפי שנקרא מוסד זה בפי המגורשים עד שלהי המאה ה-17. הוא גבה את מיסי הקהל, מינה או אישר את הדיינים ובעלי התפקידים האחרים, הטיל עונשים וקנסות על הציבור, לרבות עונשי גוף, מאסר ואפילו גירוש מן העיר, וכן היה הממונה על קשרי הקהילה עם השלטונות. סמכותו הוגבלה בדרך כלל לתחומי עירו בלבד. תפקיד זה עבר פעמים הרבה בירושה.

טובי העיר יזמו בדרך כלל תקנות בענייני ציבור, שנזקקו להסכמת רבני העיר ודייניה. תקנות בעניינים הלכתיים ומוסריים מובהקים היו עניינם הבלעדי של הרבנים והדיינים. בקהילות המרכזיות נודעה לדיינים סמכות רבה בהתקנת תקנות בכל תחומי החיים. קראו אותן בפומבי בבתי הכנסת ואת תוכנן פרסמו בפנקסים מיוחדים.

העונשים על מי שהפר את התקנות היו בדרך כלל קנסות, מלקות ולעתים גם מאסר. סנקציה חמורה היתה גירוש מן העיר והעונש החמור ביותר היה החרם, המבדיל אדם ולפעמים גם את בני משפחתו, מכלל חברי הקהילה ופעולותיה, ומשמעותו היתה הוצאה מכלל ישראל.

הקהילה גבתה שני סוגי מיסים: האחד מס המלכות (הג׳זיה), שנגבה מבני הקהילה על ידי ראש הקהל וזה מסרו לשלטונות, והשני מס ההוצאות שהוטל על חלקים נכבדים של הקהילה, כדי לספק את צרכיה הפנימיים ובמיוחד את החזקת מוסדות החינוך ואת צורכי הצדקה לשכבות הנזקקות. בדרך כלל הוטל מס זה כהיטל על מוצרים חיוניים כמו בשר ויין. הכנסות הקהילה באו גם מתרומות ומדמי שכירות של בנייני הקדש שהיו ברשותה.

הצדקה לנצרכים היתה בראש דאגותיה של הקהילה – משפחה ענייה לא נעזבה לנפשה בכל השנה, ובייחוד בימי חג ומועד.

המוסד החברתי החשוב ביותר של הקהילה, כמו בקהילות רבות בעם ישראל, היה בית הכנסת. נוסף להיותו מקום תפילה, היה בית הכנסת מרכז החיים החברתיים והרוחניים של הקהילה. במוסד זה הכריזו קבל עם ועדה על החלטות ה״מעמד״, תקנות הקהל, פסקי בתי הדין שיש בהם עניין לכלל. במבנה בית הכנסת שכנו בדרך כלל בית הדין ובית הספר ואחד מחדריו שימש גם כאכסניה לעוברי אורח או לשלוחים מארץ ישראל.

כן התקיימו בתי כנסת פרטיים בצד בתי כנסת של הקהילה. ניתן להסביר תופעה זו באיסור על בניית בתי כנסת חדשים וגם בכך שמשפחות מסוימות היו מתפרנסות מאחזקת בתי כנסת ומהכנסותיהם. כאשר התרבו בתי כנסת אלה, נתקנו תקנות שאין להוסיף בתי כנסת אלא אם אלה הם בתי כנסת של הקהילה, או כאלה שהוקמו בהסכמתה. הקהילה החזיקה בית עלמין, בית מטבחיים, מקווה, תנור ציבורי, וכן מוסדות עזרה הדדית וחינוך (לבנים בלבד). כך פותחה שורה שלמה של ארגונים ומוסדות קהילתיים שהקיפו את כל השירותים הציבוריים, המשפטיים, החברתיים והחינוכיים של היהודי.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2012
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר